תיאור השתלשלות האירועים בסיפור התביעה
א. בתאריך כ"ז בטבת תש"ע (13/1/2010) אישר בית הדין את צוואת המנוח מר פ' ז"ל מתאריך ד' באב תשס"ח (5/8/2008), אשר ציווה לתת את רכושו למר וגב' א' כמפורט בצוואה.

ב. בתאריך כ"ג באלול תשס"ט (12/9/2009) נפטר המנוח מר פ' ז"ל.

ג. בתאריך ה' בתשרי תש"ע (23/9/2009) – אחד עשר יום לאחר פטירת המנוח הגישו המוטבים בצוואה בקשה לבית הדין למתן צו לקיום הצוואה.

ד. בתאריך כ"ד בטבת תש"ע (13/1/2010) אישר בית הדין את הבקשה והוציא צו לקיום צוואה.

ה. בתאריך י"ט בתמוז תש"ע (1/7/2010) הגיש ב"כ עמותה פלונית, בקשה לבית הדין להתנגד לקיום הצוואה הנ"ל שאושרה ע"י בית הדין, בטענה כי בידי מרשתו צוואה מאוחרת יותר מהצוואה הנ"ל, שנחתמה ע"י המנוח בתאריך ד' בניסן תשס"ט (29/3/2009).

ו. בתאריך ה' בתמוז תשע"א (7/7/2011) בית הדין החליט לשלוח את שתי הצוואות הנ"ל אל המחלקה לזיהוי פלילי במשטרת ישראל – לבדוק האם החתימה של המנוח שמופיעה באחת מהצוואות מזויפת.

ז. התקבל בבית הדין, חוות דעת של מומחה מהמחלקה לזיהוי פלילי במשטרת ישראל מתאריך י"ג באייר תשע"ד (13/5/14).

תוצאות הבדיקה בחוות הדעת הנ"ל, הן כדלהלן:

חתימת המנוח שבצוואה הראשונה בה מופיעים המוטבים מר וגב' א' נמצאה מתאימה לכתב ידו של המנוח מכתבי יד אחרים שנכתבו על ידי המנוח.

חתימת המנוח שבצוואה השנייה, שבה מופיעה כמוטבת עמותה פלונית, נמצאה שונה בצורתה מדוגמאות חתימה בשם המנוח. כמו כן החתימה כתובה באיטיות בחוסר שטף, ומכילה הפסקות רבות.

מסקנות שעלו מדיונים שהתקיימו בבית הדין
התקיימו מספר רב של דיונים בהם נחקרו הצדדים על ידי באי כוח הצדדים ועל ידי בית הדין. כמו כן נחקרו העדים החתומים על הצוואה השנייה לטובת המוטבת – עמותה פלונית.

גרסת מר וגב' א' נמצאה אמינה ועקבית ללא סתירות. בני הזוג היו שכנים של המנוח שהיה ערירי במשך שנים רבות. בני הזוג דאגו לו כבן משפחה וסעדו אותו בעת הצורך. גם בתקופת שהותו בבית אבות הקפידו בני הזוג א' לבקרו בתדירות, והתעניינו בשלומו גם דרך הרופאים בבית האבות. לאחר פטירתו, בני הזוג א' דאגו להסדיר את ענייני הקבורה. קשר זה שנוצר בין המנוח לבני הזוג א', גרם למנוח לצוות את רכושו לאחר פטירתו למוטבים בני הזוג א'. הצוואה נחתמה לפני עו"ד שהצהיר כי המנוח היה צלול בדעתו בעת החתימה על הצוואה, כמתחייב על פי החוק.

גרסת הרב נ', יו"ר עמותה פלונית, נמצאה לא אמינה – מלאה בסתירות, והוא שינה את גרסתו במהלך הדיונים. להלן נפרט מספר דוגמאות:

א. בדיון שהתקיים בתאריך כ"ט בטבת תשע"א (5/1/11) טען הרב נ' כי קיבל את צוואת המנוח מעורך הדין. ואילו בדיון שהתקיים בתאריך י"ז באדר ב' תשע"א (23/3/11) טען הרב נ' כי קיבל את הצוואה באמצעות דואר רשום שהגיע לישיבה, ובדיון שהתקיים בתאריך י"ג בטבת תשע"ה (4/1/15) הוסיף כי אחד מהבחורים בישיבה קיבל את המעטפה וחתם לשליח הדואר, ולאחר מכן מסר אותה לרב נ'.

ב. לשאלת בית הדין מדוע השתהה זמן כה רב עד שהגיש את הבקשה לקיום צוואת המנוח לבית הדין, ענה הרב נ' כי היה טרוד זמן רב בשל פטירת הוריו ולא התפנה להתעסק בנושא הצוואה. אולם מבירור שהתברר לפני בית הדין הודה הרב נ' כי הוריו נפטרו מספר חודשים לפני פטירת המנוח, עובדה זו מערערת את תשובת הרב נ' על השיהוי הרב בהגשת הבקשה לבית הדין.

ג. לגבי היקף הנכסים והכספים שהיו למנוח, טען הרב נ' בדיון שהתקיים בתאריך כ"ט בטבת תשע"א (5/1/11), כי המנוח תמיד היה מספר לו שיש לו חמישה מיליון ש"ח בבנק, וכן יש לו שתי דירות, אחת בקטמונים ואחת במלכי ישראל (עובדה שאינה נכונה, הדירה נמצאת ברח' שרי ישראל). ואילו בדיון שהתקיים בתאריך י"ז באדר ב' תשע"א (23/3/11) טען הרב נ' כי כשקיבל את הצוואה לא ידע על היקף נכסי המנוח, וכן חזר על גרסה זו בדיון שהתקיים בתאריך י"ג בטבת תשע"ה (4/1/15), ושוב סתר את גרסתו בדיון שהתקיים בתאריך כ"ז בסיון תשע"ה (14/6/15) וחזר לגרסתו הראשונה.

ד. בדיון שהתקיים בתאריך (5/1/11) סיפר הרב נ' על הקשר החזק שהיה לו עם המנוח, הקשר כלל ביקור של פעם בחודש אצל המנוח בבית אבות. אולם בדיון שהתקיים בתאריך י"ג בטבת תשע"ה (4/1/15) טען הרב נ' כי קיבל את הצוואה של המנוח ששה חודשים לפני פטירתו (ולאחר פטירת הוריו), אולם בשל טרדותיו הרב נ' לא טרח אפילו להרים למנוח טלפון ולשאול בשלומו ולהודות לו על הצוואה, וכמובן שלא התפנה לבקר אותו. יתירה מכך, הרב נ' לא ידע על פטירת המנוח אלא רק לאחר זמן, לאחר ששב מאומן. באותו דיון טען הרב נ' כי מאז ביקורו האחרון אצל המנוח בבית הכנסת "זיכרון בתיה" בו התפלל המנוח, עד שנודע לו כי המנוח עבר להתגורר בבית אבות עברה תקופה של שנה.

ה. לשאלת בית הדין מניין ידע המנוח את כתובת הישיבה, לשם שלח המנוח (לגרסת הרב נ') את הצוואה. ענה הרב נ' כי מכיוון שהיה תורם במשך הזמן לעמותה והיה מקבל קבלות. כתובת הישיבה נמצאת רשומה על הקבלות. אף על צו בית הדין לא התקבל בבית הדין אף לא העתק של קבלה אחת מאותה תקופה שלגרסת הרב נ' ניתנה למנוח.

ו. לכל אורך הדיונים דבק הרב נ' בגרסה, כי לא דיבר עם המנוח לגבי כתיבת צוואה לטובה העמותה בראשותו ואף המנוח לא הזכיר כלל את עניין הצוואה, וכי המנוח אף אמר שאינו מתכוון להוריש את רכושו לאף אחד. אולם בצוואה שהציג הרב נ' לבית הדין בסעיף 5 נכתב הפוך, כדלהלן:

"ראש העמותה הרב נ' שליט"א הבטיח לי כי בית המדרש שתקים העמותה ייקרא על שמי בשם 'אור מנחם', אני סומך על מילתו של הרב נ', ובטוח כי יקיים את הבטחתו, וייראה זאת כצוואתי. כמו כן הובטח לי כי מהעמותה ידאגו שייאמר עליי קדיש במשך אחד עשר החודשים כמקובל בעדה האשכנזית, ויעלו את זכרוני בימי הזכרת נשמות כמקובל."

מעבר להנ"ל קיימות סתירות נוספות בגרסת הרב נ', וגרסתו רחוקה מלהיות סבירה והגיונית.

מסופר על סיפור שארע אצל הגאון מווילנה: בעירו התגוררה אישה עגונה שבעלה נעלם למשך שנים רבות, והאישה לא ידעה מה עלה בגורלו. יום אחד הופיע אדם ואמר לה שהוא בעלה ואף נתן לה סימנים שרק בעלה יכול לדעת מהם. בלבה של האישה עלה חשד כי הוא אינו בעלה. שלחו לשאול את הגאון מווילנה והוא הורה לקחת את אותו אדם לבית הכנסת, לבדוק היכן הוא ישב, והאם הוא ידע היכן המקום בו ישב בעלה של האישה, ולפי זה ניתן יהיה להכריע האם גרסתו אמתית. ואכן, כשהגיע אותו אדם לבית הכנסת הוא החל להתבלבל ולא ידע היכן לשבת והיכן מקום של הבעל, והתגלתה התרמית של אותו אדם.

הגאון מווילנה הסביר, שבמזימה כה שפלה שרצה אותו אדם לרקום, לא ייתכן שיחשוב על דברים שבקדושה, דהיינו על מקום הבעל בבית הכנסת, ולכן היה ברור לו שאם הוא אינו הבעל, הוא לא חשב על נתון זה, וודאי שתתגלה האמת. ובכך פירש את המדרש (בראשית רבה ויגש פרשה צ"ד, ג'; תנחומא ויגש סימן י"א; ילקוט שמעוני ויגש רמז קנ"ב) על הפסוק בפרשת ויגש (בראשית מ"ה, כ"ז):

"וידברו אליו את כל דברי יוסף אשר דבר אלהם, וירא את העגלות אשר שלח יוסף לשאת אתו, ותחי רוח יעקב אביהם."

רש"י (שם) מביא (בשינוי לשון) את המדרש:

"סימן מסר להם במה היה עוסק, כשפירש ממנו בפרשת עגלה ערופה, זהו שנאמר וירא את העגלות אשר שלח יוסף, ולא נאמר אשר שלח פרעה."

פירש הגאון מווילנה שיעקב הבין שאם יוסף חושב על הלימוד בו למדו לפני שנפרדו וזה הסימן שמסר לאחיו למסור לו, וודאי שיוסף נמצא במקום של קדושה וטהרה ולא חלילה במקום טומאה, ולכן ותחי רוח יעקב אביהם.

בדיון שהתקיים בתאריך כ"ז בסיוון תשע"ה (14/6/15) שאל בית הדין את הרב נ' שטען כי היה רגיל לבקר את המנוח בבית הכנסת, היכן היה מקומו של המנוח בבית הכנסת. הרב נ' טען ואף צייר לבית הדין את מקומו של המנוח שישב לטענתו בקדמת בית הכנסת קרוב לארון הקודש (ההיכל). אולם העד – מר מ' ענה לשאלת בית הדין, כי מקום ישיבתו של המנוח לא היה ליד ההיכל אלא רחוק מההיכל.

סתירה זו שבין הרב נ' לבין העד, מחזקת את עמדת בית הדין כי הגרסה שטוען הרב נ' אינה אמתית, והצוואה שהגיש לבית הדין לא נחתמה על ידי המנוח ובוודאי שלא מרצונו ובצלילות דעתו, כפי שנרחיב להלן.

עד אחד שהיה חתום על הצוואה שלטובת עמותה פלונית, ששמו מר י', הופיע לפני בית הדין רק לאחר מספר הזמנות שנשלחו אליו, ולאחר שזומן בצו הבאה על ידי המשטרה. כשהופיע לפני בית הדין סירב לענות לשאלות בית הדין – דבר שמחזק את עמדת בית הדין כי העד הבין שהתגלתה התרמית, וחשש שייחשף קלונו לפני בית הדין בחקירות בית הדין.

גם עדותו של העד הנוסף נמצאה כלא אמינה. על הרבה שאלות ענה לבית הדין כי אינו זוכר, אולם לשאלות בית הדין על פרטים מסוימים הוא כן זכר.

לגרסת העד, המנוח התקשר אליו באותו יום בו חתם על הצוואה שיבוא אליו לבית האבות. לשאלת בית הדין, האם המנוח אמר לו לאיזו מטרה הוא מבקש שיבוא אליו, ענה העד בשלילה. לטענת העד הוא הגיע מביתר לבית האבות שנמצא בעיר גנים (בירושלים) לבקר את המנוח.

לשאלת בית הדין ענה העד, כי זו הפעם הראשונה והיחידה שהגיע לבקר את המנוח בבית האבות.

העד סתר את עצמו בהמשך הדיון. כמענה לשאלת בא כוח בני הזוג א', מניין ידע המנוח את מס' ת"ז של העד שמודפס על הצוואה, טען העד כי מישהו התקשר אליו וביקש ממנו בטלפון את מס' ת"ז שלו, והוא נתן, ובאותה שיחה נאמר לו שזה לצורך כתיבת צוואה לטובת הישיבה.

סתירה נוספת נמצאה בעדותו של העד. בדיון אחד טען העד שהתקשרו אליו שבוע לפני החתימה על הצוואה וביקשו ממנו שיבוא לחתום על הצוואה בעוד כשבוע. אולם בדיון האחרון טען העד כי לא ידע כלל את המטרה אליה הזמין אותו המנוח כשהתקשר אליו באותו יום וביקש שיבוא אליו באותו יום.

גרסת העד אינה הגיונית ואינה סבירה. מדוע שהמנוח שבקושי התראה עם העד, יתקשר דווקא אליו כדי שיהיה עד על צוואתו, האם לא יכול למצוא מישהו נגיש יותר בבית האבות. עוד תמוה, האם אותו עד היה מגיע לכל אדם שיתקשר אליו להגיע למקום מרוחק ממקום מגוריו, ללא שיאמר לו את המטרה אליה הוא מבקש שיגיע.

כפי שנרחיב להלן, צלילותו של המנוח באותו תאריך שלגרסת העד נחתמה הצוואה, לא הייתה במיטבה, גם העד הודה שלגרסתו הוא לא יודע להשיב האם המנוח היה צלול לגמרי כשביקש ממנו לחתום על הצוואה. האם אדם במצב רפואי וסיעודי כמו המנוח יזכור את מספר הפל' של העד ויתקשר אליו שיגיע אליו במיוחד כדי לחתום על הצוואה. תמיהה זו מתווספת לתמיהות רבות על גרסת העד.

נתונים ממסמכים המוכיחים כי הצוואה השנייה מזויפת
א. חוות דעת מהמחלקה לזיהוי פלילי כי חתימת המנוח שבצוואה השנייה, שבה מופיעה המוטבת עמותה פלונית, נמצאה שונה בצורתה מדוגמאות חתימה בשם המנוח, כמו כן החתימה כתובה באיטיות בחוסר שטף, ומכילה הפסקות רבות.

ב. מספר נתונים המופיעים בצוואה לטובת עמותה פלונית, שהרב נ' המציא לבית הדין, התבררו כלא נכונים.

להלן שלשת הנתונים שאינם נכונים המופיעים בסעיף 4 בצוואה:

1) בצוואה נכתב כי הדירה שבה התגורר המנוח והוא מצווה להורישה לטובת עמותה פלונית, נמצאת ברח' מלכי ישראל. אולם עובדתית, הדירה נמצאת ברח' שרי ישראל. כמובן שלא ייתכן שאדם שגר בדירה שנים כה רבות יתבלבל בשם הרח' בו נמצאת דירתו, בייחוד שבצוואה בה המוטבים בני הזוג א' מופיע שהדירה נמצאת ברח' שרי ישראל.

2) מבדיקה שעשה בית הדין עם בנק לאומי נמצא כי מספרי החשבונות, שהיו בבעלות המנוח, הרשומים בצוואה שלטובת עמותה פלונית אינם נכונים, ומספרי החשבון הרשומים בצוואה שלטובת בני הזוג א' הם הנכונים.

3) בצוואה לטובת עמותה פלונית נכתב כי הסיבה שהמנוח החליט לצוות את רכושו לטובת העמותה 'מפני שאני שריד שואה'. מבירור שערך בית הדין ומאוחר יותר גם הודה בכך הרב נ', המנוח היה יליד מצרים. הרב נ' התפתל בביאור משפט זה והסביר את כוונת המנוח, שמשפחתו שאינה מקרבה ראשונה הייתה בשואה. הסבר שאינו מתקבל על הדעת.

ג. התקבלה חוות דעת רפואית מבית האבות שבו התגורר המנוח באותה תקופה. הרופאה ציינה כי באותה תקופה הייתה ירידה במצבו של מר פ' (המנוח) – "לא יציב רפואית, ירידה קוגניטיבית, ישנוני".

בנוסף, באותו שבוע שלגרסת הרב נ' נחתמה הצוואה לטובת עמותה פלונית, חלה המנוח בדלקת ריאות והיה מטופל בטיפול אנטיביוטי. על פי תחזית מזג האוויר שהתפרסמה באותו יום, שבו לטענת העד מר מ' נחתמה הצוואה הנ"ל, מזג האוויר בירושלים היה קריר – 6- 13 מעלות. לא מתקבל על הדעת שביום סגרירי כזה, ירשו עובדי בית האבות למר פ' לשהות בדשא מחוץ לבית האבות, כגרסת העד – ששם פגש את המנוח כשהחתים אותו על הצוואה, כאשר לפני מספר ימים התגלתה אצלו דלקת ריאות.

הכרעה
הצוואה לטובת בני הזוג א' היא הצוואה אותה כתב המנוח והחתים עדים בפני עו"ד, ואותה רצה והתכוון המנוח שיממשו המוטבים בני הזוג א' לאחר פטירתו.

הצוואה לטובת עמותה פלונית היא כפי הנראה מזויפת, ואפילו על הצד הרחוק שאכן המנוח חתם על הצוואה הנ"ל – הצוואה נחתמה שלא מרצונו החופשי של המנוח ובוודאי לא בצלילות דעת גמורה שמאפשר לתת תוקף לצוואה הנ"ל.

לאור הנ"ל מוחלט כי צו קיום הצוואה שהוציא בית הדין בתאריך כ"ד בטבת תש"ע (10/1/2010) לטובת בני הזוג א' הוא בתוקף, ויש לקיים את הצוואה הנ"ל.

כל הצווים שהוצאו כנגד צו קיום הצוואה הנ"ל מבוטלים.

הצוואה לטובת עמותה פלונית אינה בתוקף.

הרב מרדכי רלב"ג

לאחר שמיעת דברי הצדדים ובאי כוחם והעדויות והעיון בחומר המצוי בתיק – כולל סיכומי הצדדים, בית הדין פוסק כדלהלן:

הצוואה לטובת בני הזוג א' היא הצוואה אותה כתב המנוח והחתים עדים בפני עו"ד, ואותה רצה והתכוון המנוח שיממשו המוטבים בני הזוג א' לאחר פטירתו.

הצוואה לטובת עמותה פלונית היא כפי הנראה מזויפת, ואפילו על הצד הרחוק שאכן המנוח חתם על הצוואה הנ"ל, הצוואה נחתמה שלא מרצונו החופשי של המנוח ובוודאי לא בצלילות דעת גמורה שמאפשר לתת תוקף לצוואה הנ"ל. יו''ר עמותה פלונית בעצמו אמר באחד הדיונים (פרוטוקול מתאריך י"ג בטבת תשע"ה 4/1/15 שורה 239) שלא ידוע לו אם המצווה היה צלול בדעתו בעת שחתם על הצוואה השנייה.

לאור הנ"ל מוחלט כי צו קיום הצוואה שהוציא בית הדין בתאריך כ"ד בטבת תש"ע (10/1/2010) לטובת בני הזוג א' הוא בתוקף, ויש לקיים את הצוואה הנ"ל.

כל הצווים שהוצאו כנגד צו קיום הצוואה הנ"ל מבוטלים.

הצוואה לטובת עמותה פלונית איננה בתוקף.

ניתן ביום כ"ח בתשרי התשע"ו (11/10/2015).