בפנינו בקשה לקביעת סמכות שיפוט עניינית.

מהבחינה העובדתית – ביום ה' במרחשוון תשע"ו (18.10.2015) האב פתח תביעת גירושין בבית הדין הרבני, לה כרך תביעה למזונות ילדים (קטינה), ובמועד מאוחר יותר האם פתחה תביעה מקבילה למזונות הקטינה בבית המשפט.

ביום כ"ג במרחשוון תשע"ו (5.11.2015) הוגשה בקשת האב לקביעת סמכות שיפוט לבית הדין בתביעת המזונות, ובהחלטת בית הדין מיום זה הופנתה הבקשה לקבלת תגובת האם בתוך 14 יום.

ואכן, תגובת האם התקבלה, ותפורט להלן.

טענות הצדדים
בקשת האב, באמצעות בא כוחו, היא לקבוע כי הבירור וההכרעה בתביעת מזונות ילדים היא בסמכות בית הדין, משום שנכרכה לתביעת הגירושין שפתח. בבקשתו, מפנה האב לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין) תשי"ג-1953, שם נאמר כי ניתן לכרוך לתביעת הגירושין אף את מזונות ילדי הזוג. כן מפנה לבג"ץ 5933/14, שם נאמר כי ניתן לכרוך מזונות ילדים בבית הדין וכי אין בתביעה לבית המשפט לענייני משפחה לשלול את סמכותו של בית הדין הרבני. כן טוען כי פיצול התביעות בין שתי הערכאות הינו מיותר לחלוטין, וגורם להכבדה כלכלית ניכרת לשני הצדדים.

לעומתו, האם, באמצעות באת כוחה, טוענת כי לא ניתן לכרוך תביעת מזונות ילדים לתביעת הגירושין. להצדקת טענתה מפנה לפס"ד שרגאי (בר"ע 120/69), שם נפסק כי למרות לשונו המפורשת של סעיף 3 לחוק השיפוט, תביעת מזונות ילדים אינה ברת כריכה. כן מפנה לפס"ד גבעולי נגד גבעולי (ע"א 118/80) שם אמור כנ"ל. כן מפנה לעוד אסמכתאות משפטיות, מהן עולה כי רק בהסכמת שני הצדדים ניתן לדון בתיק מזונות בבית הדין. כן מפנה לדנג"צ 6454/14, שם נאמר כי בבג"ץ המוזכר בבקשת האב לא נקבעה הלכה חדשה, ואף לא נקבעה שם הלכה העומדת בסתירה להלכות קודמות של בית המשפט העליון. ועוד מפנה לאמור שם, כי אכן ניתן לכרוך בתביעת גירושין את סוגיית מזונות הילדים, אך כריכה זו אינה מונעת הגשת תביעת מזונות עצמאית ע"י הקטין לבית המשפט לענייני משפחה. וכן, כי העניין הכרוך בבית הדין הרבני הוא במישור היחסים שבין בני הזוג, לעניין השבת הוצאות שבהן נושא אחד מבני הזוג בקשר לגידול ילדים. עוד מפנה לפסקה 3 לפסק הדין שם, כי תביעה עצמאית של קטין, יכול שתידון בבית המשפט לענייני משפחה, על אף קיומו של הליך קודם בבית הדין הרבני. כן מפנה לתמ"ש (ת"א) 25034-11-14 שם נאמר (מאת השופטת מרים נאור) כי מזונות קטינים אינם ניתנים לכריכה. כן מפנה לבג"ץ 8533/13 שם נאמר כי בית דין רבני יכול לקנות סמכות בתביעת מזונות עצמאית של קטין רק אם שני הורים מסכימים לכך. כן מפנה לבג"ץ 5933/14 (מאת השופט ניל הנדל). כן מפנה לתמ"ש 45590-09-14 בו נכתב תחת הכותרת "האם שונתה ההלכה?", כי במסגרת פסקי הדין שהוזכרו שם, לא היה ניתן להסיק כי בית הדין קנה סמכות לדון בתביעה למזונות ילדים, וכי לא היה בהם כדי לשנות את ההלכה המקובלת והנוהגת עשרות בשנים, לפיה אין לכרוך מזונות קטינים בתביעה לגירושין, ולכן אין לחסום דרכם לבירור תביעתם למזונותיהם בית המשפט. וסיים שם בית המשפט באמרו: "הרי שלא ארחיק לכת באם אקבע כי ההלכה ובכל האמור בכריכת מזונותיהם של קטינים, בתביעת גירושין, טרם שונתה".

למעשה, בתגובת האם באמצעות באת כוחה, היא דוחה את העיקרון האמור בבקשת האב, כי בית הדין קנה סמכות בתביעת מזונות קטינים הכרוכה לתביעת הגירושין, אולם מכירה בסמכות בית הדין הרבני לדון בהשבת הוצאות (בעניין מזונות ילדים) במסגרת היחסים שבין הצדדים.

לסיכום עמדתה של האם – רק בית המשפט מוסמך לדון במזונות הקטינה, אשר אליו הוגשה תביעה זו על ידה.

בחינת ההלכה המעודכנת ועמדת בית הדין
ובכן, לאחר בחינת מכלול העניין ופסקי דין שנתנו לאחרונה בבתי המשפט, בית הדין קובע כי ניתן לכרוך תביעת מזונות ילדים לתביעת הגירושין, והסמכות העניינית לדון במזונות הקטינה נתונה לבית הדין דנן. ונפרט.

סעיף 3 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג-1953 קובע -

הוגשה לבית דין רבני תביעת גירושין בין יהודים, אם על ידי האשה ואם על ידי האיש, יהא לבית דין רבני שיפוט יחודי בכל עניין הכרוך בתביעת הגירושין, לרבות מזונות לאשה ולילדי הזוג.

כך שבמקור הדין והחוק, לבית הדין סמכות לדון במזונות הילדים וניתן לכרוך תביעה זו לתביעת הגירושין.

וראה מה שכתב אודות כך השופט חשין, בבג"ץ 170/56 דן רחמני נ' יפה רחמני, בית הדין הרבני האזורי, תל אביב-יפו, פ"ד יא 247:

בסעיף 3 שבו מדובר על גירושין, הנתון לשיפוטו הייחודי של בית-הדין הרבני, נאמר במפורש כי שיפוט ייחודי זה משתרע על כל 'עניין הכרוך בתביעת הגירושין, לרבות מזונות לאשה ולילדי הזוג'. כאן לא הסתפק המחוקק בביטוי הסתמי 'מזונות', וציין במפורש, כי מזונות לילדי הזוג אף הם בכלל העניינים הנתונים לשיפוטו הייחודי של בית-הדין הרבני, בבואו לדון בתביעת גירושין. בסעיף 4, לעומת זה, לא השתמש המחוקק במלים 'לאשה ולילדי הזוג'; ללמדך שבדיבורו 'תביעת מזונות שלא אגב גירושין' התכוון למזונות האשה בלבד ולא למזונותיהם של ילדי הזוג.

כך שלא היה אז ספק שבית הדין קונה סמכות בתביעת מזונות ילדים הכרוכה לתביעת הגירושין.

ברם, הבנה פשוטה וברורה זו של סעיף 3 לחוק שיפוט בתי הדין הרבניים, שונתה על ידי פסיקות בית המשפט העליון, אשר הבחינו בין אפשרות התביעה העצמאית של הילדים למזונות מהורים בבית המשפט, לבין אפשרות התביעה על ידי ההורה להשבת הוצאותיו למזונות הילדים, כפי שנקבע בבר"ע 120/69 רות שרגאי ואח' נ' יהודה שרגאי, פ"ד כג (2), 171.

הלכה זו קנתה לה שביתה בפסיקות בתי בית המשפט העליון שבאו לאחריה, כע"א 118/80 לאה גבעולי נ' ירמיהו גבעולי -

סמכות השיפוט הייחודית של בית-הדין הרבני בענייני מזונות שנכרכו בתביעת גירושין, אין בכוחה למנוע מן הילדים לתבוע את אביהם בבית-המשפט המחוזי בשמם הם.

ברם, מגמה זו החלה להשתנות, וכך כתבה נשיאת בית המשפט, מ' נאור, בג"ץ 6929/10 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול (2013) (להלן: בג"ץ 6929/10), בפסקאות 13, 18 ו- 24 -

24....אף לבית הדין הרבני נתונה סמכות לדון במזונות ילדים, בשני מקרים עיקריים: ראשית, כאמור לעיל, במקרים בהם עניין המזונות נכרך כדין בתביעת גירושין שהוגשה לבית הדין (סעיף 3 לחוק השיפוט; לתנאי הכריכה ראו: בג"ץ 8497/00 פייג-פלמן נ' פלמן, פ"ד נז (2) 118, 132 (2003) (להלן: פרשת פלמן) ). במקרה שכזה סמכותו של בית הדין לדון במזונות הילדים היא כאמור סמכות ייחודית-מקורית, המוציאה את סמכותם של בתי המשפט לענייני משפחה. שנית, נתונה לבית הדין הרבני סמכות לדון במזונות ילדים במקרים בהם הוסכם כך בין הצדדים (סעיף 9 לחוק השיפוט).

... אם תישמע דעתי נקבע שלבית דין רבני המאשר הסכם גירושין ללא דיון של לגופו של עניין, אין סמכות נמשכת לדון בתביעה להפחתת מזונות הילדים. בכך אין כאמור כדי לגרוע מסמכותו המקורית לדון בענייני מזונות ילדים מכוח כריכה, וכן בסמכותו מכוח הסכמת הצדדים לדון בענייני מזונות.

כך שלשיטתה ניתן לכרוך את תביעת מזונות הילדים לתביעת הגירושין בבית הדין הרבני, ובית הדין קנה סמכות ייחודית בתביעה זו.

וכך גם בדבריה של השופטת ע' ארבל באותו פסק דין:

אני מצטרפת לפסק דינה המקיף של חברתי השופטת מ' נאור... כמובן שאין באמור לגרוע מסמכותו המקורית של בית הדין לדון בענייני מזונות ילדים שנכרכו בתביעת גירושין כדין ובכנות...

למעשה, המגמה ממשיכה להשתנות אף לאחרונה, וראה האמור בהרחבה בתמ"ש 58482-07-15 (בית המשפט לענייני משפחה ירושלים), שם נאמר (סעיף 9) -

במישור המשפטי כבוד השופט הנדל קבע בפסק הדין הנזכר, כי "כבר נפסק כי מזונות קטינים הוא עניין הניתן לכריכה" (ההדגשה במקור – י.א). גם אם היה מי שיסבור, כי יתכן ששגה כבוד השופט הנדל בהסתמכו על פסק הדין עליו הסתמך (השוו לדוגמה תמ"ש ומשפחה תל אביב) 25034-11-14 אלמונית נ' פלוני (8.12.14 פסקה 9) או כי פסק הדין אינו מעיד על כוונה לשנות הלכה ותיקה (כפי שכתב כבוד השופט פישר בפסק הדין הנזכר למעלה), מדובר בקביעה מפורשת של בית המשפט העליון.

ועוד שם בסעיף 10 באשר לתפיסה העקרונית שנשמעה בבית המשפט העליון -

יתר על כן, כבוד הנשיא גרוניס דחה בקשה לדיון נוסף בעניין פסק דינו הנזכר של כבוד השופט הנדל, ואף שקבע כי "בפסק הדין לא נקבעה הלכה חדשה, ובוודאי שלא נקבעה בו הלכה המצדיקה קיום דיון נוסף", הוא גם קבע מפורשות כי "ניתן לכרוך בתביעת גירושין את סוגיית מזונות הילדים". (ההדגשה במקור – י.א.) (בג"צ 6454/14 פלונית נ' פלוני (23.12.14) ) תוך הפנייה לפסק הדין בעניין גבעולי (ע"א 118/80 גבעולי נ' גבעולי, פ"ד לר (4) 155 (1980), המתייחס לאפשרות לכרוך מזונות קטינים לתביעת גירושין, אכן, כבוד הנשיא הוסיף, כי "כריכה זו אינה מונעת הגשת תביעת מזונות עצמאית על ידי הקטין לבית המשפט לענייני משפחה", ואולם אין בסייג זה כדי לשלול את אפשרות הכריכה בעניין, שעה שהדיון בשתי הערכאות טרם החל לא ניתן להתייחס לאפשרות הקטינים להגיש תביעה עצמאית שעה שתביעות הוריהם עדיין מתבררות – ראו פסקה 3 סיפא לפסק דינו הנזכר של כבוד השופט הנדל-ומכל מקום, לא כך נוסחה התביעה).

והוסיף והבהיר שם בסעיף 11 -

אולי לא למותר לציין, כי בית המשפט המחוזי בחיפה, אכן קבע כי החלטת כבוד הנשיא גרוניס בבקשה לדיון נוסף מבהירה שההלכה משכבר הימים אכן שונתה:

"יחד עם זאת ובהתייחס לפסק הדין בבג"צ הנ"ל, סבורני כי יש בדברי כב' הנשיא (בדימוס) השופט א' גרוניס בדנג"צ 6454/14 פלונית נ' פלוני ובית הדין הרבני (23/12/14) הסיר את אותה אי בהירות בנושא שהתעורר בעקבות בג"צ 5933/14 והבהיר כי ניתן לכרוך בתביעת גירושין את סוגיית מזונות הילדים כפי שנפסק עוד בעבר (ההדגשה במקור – י.א.), אולם כריכה זו אינה מונעת הגשת תביעת מזונות עצמאית על ידי הקטין לבית המשפט לענייני משפחה" (רמ"ש (מחוזי חיפה) 4566-12-14 ד' נ' א' (26.07.15) – כבוד השופט ג'יוסי, ההדגשה – הוספה).

והמשיך והבהיר העניין בסעיפים 12-15 -

סעיף 12: לא למותר לציין, כי רק בימים האחרונים – לאחר שניתן פסק דינו הנזכר של כבוד השופט פישר ופסקי דין נוספים – דן בית המשפט העליון (מפי כבוד השופט הנדל ובהסכמת השופטים דנציגר וברון), בעתירה נוספת נגד בית הדין הרבני, ושוב נדונה סוגיית הכריכה (בג"צ 787/14 פלונית נ' פלוני 26.10.15). באותו מקרה קבע בית הדין הרבני הגדול, כי סוגיית מזונות הקטינים מסורה לסמכותו, ובית המשפט העליון הפך קביעה זו "הן בשל חוסר כנות תביעת הגירושין והן בשל חוסר כנות הכריכה" דהיינו בית המשפט העליון בחן את התיק שלפניו בהתאם למבחנים החלים על סוגיות שניתן לכרוך אותן.

סעיף 13: עוד הוסיף בית המשפט העליון "מעבר לכך" – "כי ישנו ספק רב האם האזכור הכללי והסתמי של מזונות הילדים בכתב התביעה כפי שתואר לעיל, עולה כדי כריכה", וממילא בנסיבות אלה, בהן יתכן שסוגיית המזונות לא נכרכה כל עיקר, "השאלה העקרונית בדבר הסמכות לכרוך את תביעת המזונות כלל אינה מתעוררת". ואולם, דומה כי לא דברים אלה, שנאמרו על דרך הספק (ישנו ספק רב האם האזכור... עולה כדי כריכה") הם העומדים ביסוד הכרעתו, שכן כך מסכם כבוד השופט הנדל את הכרעתו:

"העניין מתמקד בשאלה העובדתית יותר של כריכת מזונות הילדים. כאן מצויות שתי משוכות בדמות הכריכות שבוצעו בתביעות הגירושין שהגישו העותרת ומשיב 1 לאור האמור לעיל ניתן לומר כי יש "כריכה" בין שתי הכריכות וחוסר תום הלב הבולט של משיב 1 הוא המכנה המשותף שמוביל למסקנה כי רכיב מזונות הילדים לא נכרך כדין" (ההדגשה הוספה – ע"ש).

העתירה התקבלה אפוא, כיון שמזונות הקטינים לא נכרכו כדין, היא לא התקבלה בנימוק שסוגיית מזונות הקטינים לא נכרכה, וגם לא בנימוק שלא ניתן לכרוך מזונות קטינים.

סעיף 14: כך הוא גם "בשורה התחתונה" של פסק הדין: "סוף דבר: מן האמור לעיל עולה כי כריכת משיב 1 פסולה מכל וכל, הן בשל חוסר כנות תביעת הגירושין והן בשל חוסר כנות הכריכה", אין כל התייחסות להלכה לפיה לא ניתן לכרוך מזונות קטינים, אלא לכך שהכריכה (האפשרית לכאורה) לא היתה כנה. פסיקת בית המשפט העליון מנחה ומחייבת את יתר הערכאות. כשבית המשפט העליון מורה לבית הדין הרבני הגדול, כי טעה שכן הכריכה לא היתה כנה, האם אין הוא אומר לו – מיניה וביה – כי אילו היתה הכריכה כנה, הוא היה צודק בקבעו שהסמכות מסורה לו כמובן שיתכן גם אחרת, ויתכן שאין מקום לניתוח דקדקני, ודי בכך שהעתירה נדחתה, ואולם רוח הדברים היא שאין מדובר עוד בהלכה פשוטה וברורה.

ודי לנו במילותיו האחרונות של בית המשפט להבהיר כי רוח הדברים משתנית, והמגמה להקניית הסמכות במזונות הילדים לבית הדין, מתרחבת.

ובסעיף 15 הבהיר את ההתייחסות הראויה לאמור בחוק שיפוט בתי דין רבניים –

סעיף 3 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג – 1953 קובע מפורשות "הוגשה לבית דין רבני תביעת גירושין בין יהודים, אם על ידי האשה ואם על ידי האיש, יהא לבית דין רבני שיפוט יחודי בכל עניין הכרוך בתביעת הגירושין, לרבות מזונות לאשה ולילדי הזוג" (ההדגשה במקור – י.א.). אכן, בעבר היתה פסיקה מפורשת של בית המשפט העליון, אשר שללה את האפשרות לכרוך את סוגיית מזונות הקטינים לתביעת גירושין, ברם, לשון החוק על כנה עומדת, ובמספר פסק דין מהעת האחרונה התייחס בית המשפט העליון מפורשות לאפשרות לכרוך את סוגיית מזונות הקטינים, כך שלכל הפחות קיים ספק בסוגיה, ודומה כי לעת הזאת קיימת גם פסיקה מחייבת – כפי שסבר כבוד השופט ג'יוסי בדבר האפשרות לכרוך מזונות קטינים "ניתן לכרוך בתביעת גירושין את סוגיית מזונות הילדים" (ההדגשה במקור – י.א.) (כלשון כבוד הנשיא גרוניס).

ובסעיף 16 שם הדגיש את ההתייחסות לסמכות בית הדין הרבני, לשיטתו, לפחות כאשר התביעה הוגשה לפתחו בראשונה -

כשם שבתי המשפט דורשים מבתי הדין הרבניים לכבד אותם, כך עליהם לכבד את בתי הדין הרבניים. כשקיימת אמירות מפורשות של בית המשפט העליון, לא ימהר בית המשפט לומר לבית הדין כי אין הוא מוסמך לדון בסוגיה שהיתה מונחת לפניו בטרם הוגשה התביעה לבית משפט זה. אכן, יתכן שבהמשך יבהיר בית המשפט העליון את פסיקתו – אשר לשיטת חלק מהשופטים בבתי המשפט לענייני משפחה לא התכוונה לשנות את ההלכה (ראו גם תמ"ש (משפחה ירושלים) 4633-11-14 י.ב נ' ב.ב. (31.12.14) ) ואולם לעת הזאת קיימת לכל הפחות אי בהירות, ובנסיבות אלה עיקרון הכיבוד ההדדי מצדיק ומחייב, שהערכאה אליה הוגשה התביעה הראשונה היא זו שתדון בה. כך בהנחת שקיימת "עמימות" לגבי ההלכה, ובוודאי כך אם נקרא את פסיקת בית המשפט העליון כפשוטה, וכפי שהבהיר זאת כבוד השופט ג'יוסי.

וכך סיכם את עמדתו בסעיף 24 -

סוף דבר, הנתבע הגיש לבית הדין תביעת גירושין לה כרך את סוגיית מזונות הקטינים, ותביעתו הוגשה לפני שהוגשה תביעה זו. במספר פסקי דין מן העת האחרונה קבע בית המשפט העליון, לכאורה כי אכן ניתן לכרוך מזונות קטינים. והגם שיש מבין שופטי המשפחה שסברו שבית המשפט העליון לא התכוון לשנות את ההלכה משכבר הימים, שופטים אחרים – ובכללם בית המשפט המחוזי בחיפה סברו שההלכה שונתה (בכל הכבוד, סבורני כי כל עוד לא יבהיר בית המשפט העליון, שלא התכוון לשנות ההלכה משכבר, הרי שצדק כבוד השופט ג'יוסי בכל הנוגע לקביעתו המפורשת של הנשיא גרוניס) ככל שכך פני הדברים, יש לסלק תביעה זו על הסף, שכן לבית הדין הרבני סמכות ייחודית. גם אם קיימת אי בהירות ביחס למצב המשפטי, הרי שבנסיבות אלה, עיקרון הכיבוד ההדדי עשוי לתמוך בהענקת הסמכות לערכאה לה הוגשה התביעה הראשונה. במיוחד כך בענייננו, שעה שהנתבע הציע לאחד את הדיון בשתי התביעות בערכאה שבה תבחר התובעת, והתובעת – אשר נתנה הסכמתה לכך, לכאורה, לא שיתפה פעולה בביצועה למעשה. התוצאה של פיצול ההתדיינות היא חוסר יעילות שתפגע באפשרות לנהל הליך כולל המתייחס לכל האספקטים של המשפחה, ועשוי להביא לתוצאות שאינן מסתברות ועלולות לסתור זו את זו. כשמצרפים את ההתנהלות הדיונית למצב המשפטי כפי שפורט מעלה, סבורני כי בהתחשב במכלול הנסיבות של תיק זה, יש להיעתר לבקשה, ולהורות על סילוק התביעה על הסף.

הרי שעולה מפורשות מדברי בית המשפט, כי אין הכרעה המקנה את הסמכות לפסוק במזונות ילדים לבית המשפט, שעה שהתביעה נפתחה בראשונה (כריכה לתביעת הגירושין) בפני בית הדין הרבני, והעניין מקבל משנה תוקף, כאשר מוסיפים לכך את עיקרון הכיבוד ההדדי.

כן ראה האמור בתמ"ש 34853-04-15 (בית המשפט לענייני משפחה ירושלים), וכך נאמר בסעיף 14 -

אשר לטענתה כי לא ניתן לכרוך מזונות קטינים, אכן אין חולק כי זו היתה ההלכה עד לא מכבר.

ואולם, כפי שנכתב בהחלטות רבות שיצאו מלפני בתי המשפט למשפחה, במספר פסקי דין שניתנו לאחרונה ציין בית המשפט העליון כי ניתן לכרוך מזונות קטינים. בפרט לא ניתן להתעלם מהעובדה, שבפסק דין מיום 11.9.14 קבע בית המשפט העליון – בהרכב שלושה – כי "כבר נפסק כי מזונות קטינים הוא עניין הניתן לכריכה" (בג"צ 5933/14 פלונית נ' פלוני (11.9.14), ועל יסוד הכרעה זו גם דחה את העתירה שלפניו. אין אחידות אצל שופטי בתי המשפט למשפחה בפרשנות פסיקה זו של בית המשפט העליון. כפי שהפנו הצדדים בטיעוניהם, ניתן למצוא שופטים המפרשים את החלטות בית המשפט העליון כשינוי ההלכה, ויש הסבורים כי אין אלה אלא אמרות אגב בפסק דין אשר אין בכוחן לשנות הלכה משכבר הימים. אינני קובעת כי משמעות פסיקה זו היא בהכרח שינוי ההלכה, ויתכן כי ההלכה לא השתנתה. ברם, דומני כי כמו לבתי המשפט גם לבתי הדין הרבניים הכח והסמכות לפרש פסיקה זו ולקבוע אם יש בה לשנות הלכה שמכבר הימים, אם לאו. סבורני כי אין לבית משפט זה עדיפות נורמטיבית על הכרעות בתי הדין הרבניים באופן שמאפשר לבית המשפט להתעלם מהחלטותיהם.

כך שעדיין קיימת משמעות לתפיסה הראשונית, זו המשתקפת מלשון החוק, כי ניתן לכרוך את תביעת מזונות ילדים לתביעת הגירושין.

בעניין זה יש גם להדגיש, כי גם אם בית הדין הרבני טרם הוציא פסק דין או החלטה בעניין מזונות הילדים שתביעה בעניינם הוגשה אליו, אלא רק קבע לשם כך דיון, וכל שכן, אם כבר החל לדון בעניינם, על פי עקרון 'הכיבוד ההדדי בין הערכאות', כפי שמתווה בג"ץ 8497/00 פייג-פלמן נ' פלמן, ועיקרון ההימנעות מקיום "הליכים זהים באותו עניין בבית-משפט ובבית-דין רבני בעת ובעונה אחת", כפי שנקבע בע"א 2626/90 אברהם ראש חודש נ' מירה ראש חודש, פ"מ מו (3) 205 – שאין לבית המשפט לעסוק בעניין מזונות הילדים כל עוד אלה נידונים בסמכות בבית הדין הרבני. שהרי חזקה על בית הדין, כערכאה משפטית מוסמכת, שיעשה את מלאכתו נאמנה וידון בעניינם של הקטינים כנדרש ולא יקפחם, כפי שקבע בג"ץ 6378/04 גיליאן שרעבי נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים -

בנסיבות אלה גם אין מקום להניח מראש, ועוד בטרם קוים דיון בעניין בפני בית הדין הרבני, שעניינם של הקטינים לא יזכה בדיון בפני בית הדין לתשומת לב ראויה ויידחה מפני שיקולי ההורים בהסדרת הגירושין.

על כן, כאשר הוגשה תביעת מזונות כרוכה בבית הדין הרבני, על דרך הכלל, על בית המשפט לענייני משפחה להימנע מלהיזקק לתביעת מזונות מאוחרת ומקבילה המוגשת אליו, לרוב, על ידי ההורה המשמורן בשם הילדים, אף אם היא הוגשה על ידי ההורה בשם הילד ולא בשמו. רק אם נוכח בית המשפט לדעת באופן פוזיטיבי, כי בסופו של הליך, עניינם של הילדים לא נדון בבית הדין הרבני כנדרש, וכי ההחלטה בעניינם מקפחת אותם, אז באה מקומה הראוי של תביעת המזונות העצמאית של הילד כדי להגן על עניינם של הקטינים.

עוד ניתן להעיר, כי בנקודה אחרת הנוגעת לענייננו אין חולק ששונתה ההלכה, והדבר נאמר על ידי בית המשפט העליון באופן ברור, והיא השינוי בגישה "מהמבחן הפרוצדורלי" ל"מבחן המהותי". כפי שקבע זאת בית המשפט בבג"ץ 4407/12 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול לערעורים -

הגישה בהלכת עברון, המדגישה את המבחן הפרוצדוראלי, השתנתה עם חלוף הזמן לגישה שמיקדה את הדגש במבחן המהותי. על פי מבחן זה, אין צורך בהגשת תביעה נפרדת ובדיון נפרד בעניינו של הקטין, ודי בכך שבית המשפט דן לגופו בעניין מזונות הילדים, ובחן את ההסכם שנערך בין בני הזוג תוך התייחסות לטובת הילדים ולמזונותיהם.

הנשיא בדימוס גרוניס בדנג"ץ 6454/14, מקשר קביעה זו לעניינו, בהפנותו לקביעת בג"ץ 4407/12 זה, ב"שאלה, באילו תנאים יכולה התביעה העצמאית של הקטין לבית המשפט לענייני משפחה להביא 'לפתיחה מחדש' של הסכמות באשר למזונות הקטין שאליהן הגיעו הוריו בבית הדין הרבני".

אשר על כן, גם לשיטת הסוברים כי ההלכה בעניין כריכת מזונות לא שונתה, קביעה שאיננו מסכימים עמה, הרי ברור כי כאשר בית הדין הרבני דן בעניין מזונות הילדים, בין אם מכוח כריכה מזונות ילדים ובין אם מכוח 'השבת מזונות אישה', אין לבית המשפט לענייני משפחה, במסגרת תביעה מזונות עצמאית של הילדים, להתערב בהליך בבית הדין ובקביעותיו, כל עוד לא הוכח בבירור כי נפגע עניינים של הקטינים בבית הדין הרבני. וכאמור לעיל, חזקה על בית הדין שדן בעניינם של הקטנים באופן צודק והוגן.

פיצול הדיונים בין ערכאות שונות
בסעיף 17 לתמ"ש 34853-04-15 המצויין לעיל, נאמר -

שיקולים של מניעת כפל דיונים בתביעת המזונות בבית משפט זה ובבית הדין, אשר פועל יוצא שלהם הוא גם כפל החלטות, מצדיקים אף הם את קבלת הבקשה. האפשרות של ניהול שני הליכים בשתי ערכאות צריכה להישמר למקרים חריגים ביותר, אשר המקרה שלפני אינו נופל בגדרם.

עניין זה של פיצול הדיונים, כעילה להותרת הסמכות במזונות ילדים בבית הדין הרבני אשר בפניו הוגשה תביעת גירושין כרוכה, מודגשת בהרחבה אף בתמ"ש 58482-07-15 הנ"ל, בסעיפים 17-23, כאשר בדבריו מודגש החיסרון כי התדיינות מקבילה בשתי ערכאות שונות תביא להתדיינות כפולה באותם נושאים עצמם, כגון הכנסות הצדדים, היקף נכסיהם ורמת החיים אליה הורגלה המשפחה. כן הדגיש את העובדה כי קשה לפצל בין סוגית מזונות הילדים לסוגית המשמורת והסדרי ראיה (הנדונה בבית הדין), כאשר קיימת זיקה ברורה בין סוגיות אלו.

ובכן, אף בנסיבות דנן, כאשר לתביעת הגירושין נכרכו שאר הסוגיות שבין הצדדים, נראה להוסיף ולצרף את הסברה הנ"ל, שלא יהיה נכון לפצל בין התביעות, אשר זיקתן ברורה, והמה תלויות זו בזו.

מן הכלל אל הפרט
אין חולק כי התביעה לפסיקת מזונות ילדים נכרכה לתביעת הגירושין שפתח האב בבית הדין עוד טרם הגשת התביעה למזונות ילדים בבית המשפט ע"י האם. כאמור וכמורחב לעיל, נראה כי קיים בסיס משפטי רחב לתפיסה המתחדשת, כי ניתן לכרוך את תביעת המזונות לתביעת הגירושין, והסמכות לדון בה נתונה לבית הדין הרבני. אף החיסרון המודגש לעיל בפיצול התביעות בין הערכאות השונות, מצטרף להסקת מסקנה זו.

לאור כל האמור, בית הדין קובע כי הסמכות לדון בתביעת מזונות הילדים נתונה לבית הדין הרבני דנן.

ניתן לפרסם החלטה זו בהשמטת פרטי זיהוי הצדדים.

ניתן ביום י"ג בכסלו התשע"ו (25/11/2015).

הרב יצחק אושינסקי – אב"ד