לפנינו בקשת אב להוציא צו מניעה שיאסור על האם להעתיק את מקום מגוריה עם בתה הקטינה, בת ארבע וחצי, מבאר שבע לאזור המרכז. הצדדים גרושים.

האשה, כלכלנית במקצועה, טענה לפני ביה"ד כי ייקל עליה למצוא עבודה באזור המרכז. האב מתנגד למעבר. לטענתו, יקשה עליו להגיע לאזור המרכז לעתים קרובות, והוא חושש כי בהדרגה הקשר שלו עם הילדה ילך ויפחת.

יצוין כי הבעל אינו עומד בתשלומי המזונות של הילדה.

ב"כ הבעל הגיש את סיכומיו ובהם מובאות וציטוטים מפסקי דין של בתי המשפט לענייני משפחה. בית הדין קרא את סיכומי הבעל. ב"כ האשה כתבה לביה"ד כי לדעתה אין להכריע כעת בעניין זה מאחר שהאשה אינה עומדת כרגע לעזוב את העיר. אולם, הבעל לשעבר ביקש להוציא צו מניעה שיאסור על האם להעתיק את מקום מגוריה עם הבת, כדי שלא יהיה צורך בעתיד לדון בכך.

נושא זה של העתקת מקום מגורי קטינים עם ההורה המשמורן, מגיע חדשים לבקרים הן לבתי הדין הרבניים והן לבתי המשפט. אין ספק כי קשר רציף של שני ההורים לילד יתרום רבות להתפתחותו התקינה, שכן בסופו של דבר בטובת הקטינים עסקינן ועיקרון "טובת הילד" מנחה את דרכנו ועומד לנגד עינינו. העיסוק העיקרי הוא באיזון שבין זכותו של ההורה המשמורן לפתוח בחיים חדשים בהם יוכל לשפר את מעמדו האישי והכלכלי – כולל מעבר מעיר לעיר, ולעתים אף ממדינה למדינה לצורך מימוש זכות זו – לבין זכותו של ההורה השני לראות את ילדו ולפקח על חינוכו, הן מהפן הרגשי הקיים בין ההורה לילד והן מהפן של טובת הילד.

בדבר זה מצאנו מחלוקת של שני גדולי עולם, המהרשד"ם והמהר"י בן לב (בני דורו של מרן הבית יוסף), כמובא בהמשך, ומי יכניס ראשו להכריע בין ההרים הגדולים. אך המתבונן בדברי פוסקי הדור האחרון יראה שבדרך כלל הם משווים ביניהם בכל מקרה ומקרה לגופו ומצמצמים את המחלוקת ביניהם. אף אנו נצעד בדרך זו במקרה שלפנינו וננסה להשוות את דברי גדולי וראשוני האחרונים לאור משנת רבותינו פוסקי הדור האחרון.

השאלה הניצבת לפתחנו היא, האם טובת הקטינה, להיות בקרבת אביה גוברת על טובת האם למצוא עבודה ולמצות את יכולותיה, או שמא כאשר יש קטטה בין הצדדים והם פרודים או לאחר גירושין, האשה אדון לעצמה ואינה משועבדת לבעל, וזכותה לעבור לגור במקום אחר עם הילדה.

כמו כן, יש לדון כי אם טובת הקטינה גוברת והאם תעמוד על דעתה לעבור לעיר אחרת, האם במצב כזה אפשר להעביר את המשמורת לאב או שמא לא עוקרים את תקנת חכמים שהבת נשארת אצל אמה לעולם.

מקור הדין וטעמו
נפתח בדברי הגמרא בכתובות (דף קב ע"ב): "אמר רב חסדא: זאת אומרת בת אצל אמה לעולם". כלומר, מדברי התנא במשנה שם שאומר שהבעל צריך להביא לבת את מזונותיה למקום שאמה נמצאת, ולא אמר שצריך להביא למקום שבו היא נמצאת, משמע שבת גדולה או קטנה צריכה להיות עם אמה.

בטעם הדבר שהבת גדלה אצל אמה אף שהיא מקבלת מזונות מאביה או אחיה, ביאר רש"י במהדו"ק (הובא בשיטה מקובצת) משום שאצל אמה היא תתחנך ולא תאחז בידה דרך פריצות. וכן כתב הרא"ש בתשובה (כלל פב סי' ב) שהאם משמרתה ומלמדת אותה צניעות ואורח הנשים, וכך מובא גם במאירי בסוגיה וכן כתוב בתשובות המיוחסות לרמב"ן סי' לח¹. הרא"ש שם הוסיף, שהאם מצויה בבית יותר מהאב והאחים שיוצאים למלאכתם. ייתכן שנפק"מ בין הטעמים יהיה לעניין גרושה, האם גם בה אמרינן בת אצל אמה. שלפי הרא"ש והמאירי גם בגרושה האם מלמדת אותה דרכי הצניעות, אך לטעם רש"י, ייתכן שבאביה אין חשש פריצות ולכן הבת אצל האב.

כתב המבי"ט בתשובותיו (ח"ב סי' סב): "כי מה שאמרו הבת אצל אמה, לא בשביל קירוב ואהבת האם לבת יותר מן האב נגעו בה, אלא לתיקון הבת", כלומר שעיקר התקנה נתקנה כדי לשמור על צניעותה של הבת ולא משום שיש לה קשר טוב יותר עם האם.

יצוין כי טעמים אלו של הראשונים נאמרו בבת גדולה. אבל בבת קטנה מבואר בגמרא שיש חשש סכנה להניחה אצל האחים שמא יהרגוה כדי שלא יפסידו מהירושה לתת לה עישור נכסים ולכן הבת תישאר עם אמה.

וכתב הרא"ש שם בכתובות (פי"ב סי' ד): "יש אומרים הא דאמרינן בת אצל האם היינו באלמנה וכו' אבל בגרושה שבקינן לה [לבת] אצל אביה". והרמ"ה כתב שראה בתשובת הגאונים דהוא הדין בגרושה, והביא ראיה מהמשנה בתחילת פי"ב דכתובות שהנושא את האשה וכו' הבעל הראשון שהתחייב לזון את בתה חייב להביא לה את המזונות כשהיא אצל אמה. ומשמע שאין הבדל בין גרושה לאלמנה ובשניהם צריך להביא לה את המזונות כשהיא אצל אמה².

טעם ה"יש אומרים" המחלקים בין אלמנה לגרושה, כתב הב"ח (סי' פב) בשם מהרש"ל, שאמנם באלמנה לא משאירים את הבת אצל קרובי אביה, לפי שהאם עדיפה מהקרובים, אבל בגרושה כיון שאביה של הילדה חי הוא עדיף מן האם. ועוד, מאחר שהאב חייב לזונה יש לו עדיפות בכל שהקטנה תהיה אצלו.

גם מדברי הרמב"ם בהלכות אישות (פרק כ"א הלכה יח) משמע שפוסק כמו הרמ"ה ולא מחלק בדין זה בין אלמנה לגרושה וכן משמע מדברי השו"ע שפסק כדבריו באה"ע (סי' פב סעיף ז).

אמנם הרמ"א כתב, שאף שתיקנו חכמים שהבת אצל אמה לעולם, מכל מקום, כל זה שנראה לביה"ד שטוב לבת להיות אצל אמה, אבל אם נראה להם שטוב לה יותר לישב עם אביה אין האם יכולה לכוף שתהיה עמה. הב"ש (ס"ק י) והח"מ (ס"ק י) כתבו, שמכל מקום אם הבת שותקת ולא אכפת לה, יש להתיישב בדבר למעשה אם לעקור מה שאמרו חכמים הבת אצל האם בשביל אומדנא של בית הדין.

כשהאם רוצה לעקור לעיר אחרת
בשו"ת מהרשד"ם (אה"ע סי' קכג) נשאל על אודות מי שמת והניח בת קטנה ומינה את אחיו אפוטרופוס עליה, והאלמנה רוצה לעקור ממקומה וללכת עם בתה לעיר אחרת ואחיו האפוטרופוס מוחה בדבר, אם רשאי האפוטרופוס לעכב בידה לקחת את הבת לעיר אחרת.

המהרשד"ם האריך לברר את זכותו של האב בבתו גם בהיותה אצל אמה, וכתב שאין כל אדם יכול למנוע את זכותו של האב בזה ואסור לאם לקחת את הבת למקום אחר שאז לא יוכל לראותה ולהשגיח על חינוכה³. וכתב עוד, שדין זה שהבת אצל אמה לעולם הוא רק מכח תקנה המבוארת במשנה, אבל מעיקר הדין כל הזכויות שיש לבת שייכות לאביה ולכן אין האם יכולה להוליכה לעיר אחרת כך שלא יוכל לראותה ולפגוש בה, וכל זה מכח הזכויות שזיכתה התורה לאב בבתו.

עוד כתב המהרשד"ם, שכשם שברור שדינו של בן קטן עד גיל שש להיות אצל אמו, הוא דווקא באותה העיר, כיוון שהאב חייב בחינוך בנו, כמבואר במגיד משנה שם, אבל כשהולכת למקום אחר יכול האב לדרוש להעבירו אצלו ואם לאו לא יתן לו מזונות, כך גם הבת שוה בזה לדין הבן וכאשר האם רוצה להוליכה לעיר אחרת, האב יכול למנוע זאת. וסיים, שאם הדבר לא עולה בידו לעכבה, מאחר שלא מצייתת לדין, יכול לעכב את מזונותיה של הבת, כי בכה"ג לא תיקנו חכמים שהבן יהיה אצל אמו עד גיל שש והבת אצל אמה לעולם.

וזאת לשונו של המהרשד"ם בנמקו את דינו שאין לאם להוציא את הבת לעיר אחרת:

"וכן אני מוכיח זה היות אמת מ"ש [הרמב"ם] למעלה מזה דין הבן [שאצל האם עד גיל שש] ואח"כ כתב והבת אצל האם לעולם, משמע בפירוש שאין הבדל בין הבן להבת, אלא שהבן שש שנים ותו לא והבת לעולם. אמנם כמו שהבן אינו יכול להוציא מן העיר ולהעלים אותו מעיני אבא וכו' דכי יעלה על הדעת שלא יהיה לאדם אלא אותו בן ויחיד ורך הוא אצלו ונפשו קשורה בנפשו והיה כראותו כי אין הנער ומת אביו מצרתו ותאמר שאפילו הכי נתנו לו כח להוציא למקום רחוק, זה אין הדעת סובל וכו', כן הבת, והאמת כי דברים אלו ברורים הם בעיני כשמש אשר לדעתי אין מי שיוכל להכחישם...

ומטעם אחר וגדול הוא בעיני אני אומר שמה שאמרו הבת אצל האם לעולם אינו רוצה לומר שיש לה כח להוציאה ולהוליכה למקום שתרצה האם, שהרי שנינו, האב זכאי בבתו וכו' וכל אלו הזכויות הם מהתורה לבד מציאתה שהיא תקנת רבנן וכו' ואחר אשר הודיע לנו ה' את כל זאת פליאה דעת ממני מי הוא זה אשר יעלה על דעתו לומר שהתורה זכתה לאב בכל אלו הזכויות ואתה רוצה לבטלן וכו' ולא אבין דעת הרוצה לתקן כל זה בקש אשר ידפנו רוח שאומרים שכבר יוכל לזכות בכל זה אפילו תהיה היא במדינת הים, והאב במקום רחוק ממנה. ואני משיב להם, הנה שראובן גרש את אשתו והיה לו בת ממנה וחביבה אצלו ואתה נותן רשות לאם שיוליכנה לעבר הים ובאותו מקום שהאם הולכת אינו מקום שתוכל הבת להרויח דבר וכו' הבו דלא לוסיף עלה שתוכל להוליכה למקום אחר שלא מדעת אביה זו מידה גדושה ואין מודדין בה."

וכתב בסוף התשובה:

"כללא דמילתא כי כל זכות שאמרו חז"ל בדיבורם הבת אצל האם לעולם, לא אמרו כן לחוב לאחרים, אלא במה שאין כופין אותה לדור אצל האחים ושאין האחים יכולים לומר אם את אצלינו יש לך מזונות וכו' אלא שיתנו לה מזונות אפילו שהיא בבית אמה ובזכותה דיברו לא בזכות האם וכו', אם כך כל שיראה לאב או לאפוטרופוס שהוא חוב לבן או לבת להפרידה מן העיר, הרשות בידם, ויכולים לומר לאם, מה שאמרו שהבת אצלך לא אמרו אלא בזכות הבת והנה אנו רואים שחוב הוא לה שתעמוד אצל ותוליכנה מהעיר."

המהר"י בן לב (ח"א סי' נח) חולק על המהרשד"ם וסובר שהבת אצל אמה לעולם גם לו האם תלך לעיר אחרת. וכתב:

"מילתא דפשיטא היא ואינה צריכה לפנים דהבת אצל האם לעולם, וכי יעלה על הדעת שכל אותם ההלכות שנאמרו בגמרא בפרק הנושא ובפרק אעפ"י [במסכת כתובות] שהגרושה בזמן שהוא מכירה נותנין לה שכרה ומניקתו שיכופו אותה לשבת באותה העיר שנתגרשה? ואם איתנהו להני מילי [שהבת אצל אמה זה דווקא כאשר אינה עוקרת לעיר אחרת] לא הוו שתקי מינייהו והגמרא וכל הפוסקים דכגון האי ודאי היה צריך לאודועי ודברים אלו ברורים בעיני."

בשו"ת דרכי נועם (אה"ע סי' לח) כתב שבדבר זה שנחלקו בו גדולי עולם, מי יכניס ראשו בין שני ההרים הגבוהים האלה פן ירוצו את גולגלתו הלא הם שני שרי צבאות ישראל. וכן כתב בקובץ תשובות למרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל ח"ב סי' קטו אות ב (הודפס בפד"ר כרך ד עמ' 95) שהביא את מה שכתב בכנסת הגדולה הגהות ב"י אות ו בשם תשובה כתב יד להרב ברוך שבתי, דכיון שדבר זה הוא מחלוקת בין הגדולים, מי הוא זה ואיזה הוא אשר יגזור להוציא הבת מאמה.

אמנם בשו"ת הרדב"ז (ח"א סי' שס) מבואר כדעת המהרשד"ם, וכן כתב בשו"ת פרח מטה אהרן (ח"א סי' קי), וכתב שהמהרשד"ם הביא לזה ראיות ברורות בריאות וטובות כראי מוצק ואין לפקפק בהם כלל. ראה עוד בדברי הגר"ע יוסף זצ"ל בשו"ת יביע אומר ח"ח אה"ע סי' כב אות ב שהביא עוד פוסקים הסוברים כמו המהרשד"ם ומדבריו נראה שההלכה כמהרשד"ם⁴. עוד כתב הרדב"ז שם, שבת אצל אמה אין זה מדינא, שהרי "למשפחותם לבית אבותם" אמר רחמנא, ולכן בטענה כל דהוא יכול לעכב.

מה הדין אם האם כבר הוציאה את הקטנה לעיר אחרת?
בדבר זה נחלקו האחרונים.
בשו"ת מהר"ם די בוטון סי' כד כתב, שאפילו לדעת המהרשד"ם, אם כבר הוליכה האם את בתה עמה לעיר אחרת, אין מחזירים אותה לעירה.

אך בשו"ת יבי"א הנ"ל הביא את דברי שו"ת הלכה למשה (אה"ע סי' כג) שאחרי שהביא את מחלוקת המהריב"ל והמהרשד"ם, הביא את דברי המהר"ם די בוטון הנ"ל וכתב שמצא פסק דין מהגאון רבי ישועה אביטבול בעל שו"ת אבני שיש, שהעלה שאפילו אם כבר האם הוציאה אותה מהעיר לעיר אחרת, היא חייבת להחזירה. והסכימו עמו רבני פס הגאונים רבי אליהו הצרפתי ורבי שמואל אבן צור. חזינן שגם גדולים אלו סברו כדעת המהרשד"ם שאין להוציא את הבת למקום אחר ואפילו הוציאוה חייבים להחזיר ודלא כמהר"ם די בוטון.

בשו"ת שופריה דיעקב (סי' ס) כתב שאפילו לפי דברי המהר"י בן לב, שהאם רשאית להוציא את הבת לעיר אחרת, מודה המהר"י בן לב שאין לכוף את האב לשלוח את מזונות הבת אל העיר שנמצאת הבת עם אמה. ראו פד"ר כרך י"ג עמ' 27 בדברי הגר"י קוליץ זצ"ל שרצה תחילה לתלות את חיוב המזונות לבת הנמצאת עם אמה בעיר אחרת במחלוקת המהרשד"ם והמהר"י בן לב, אך לאחר מכן הביא את דברי השופריה דיעקב.

כשהבת פחות מגיל שש
בכנסת הגדולה הגהות הטור אות לג כתב, שכאשר הבן או הבת בני פחות משש לכולי עלמא יכולה האם להוליכה לעיר אחרת, וציין שכן כתב בשו"ת מהרש"ך (ח"א סי' קפז). אבל המבי"ט (ח"א סי' קסה) כתב שאינה יכולה להוליך בן בגיל זה לעיר אחרת וכן כתב המהרשד"ם בנידונו בבת יונקת.

הדין בנידון דידן
במקרה שלפנינו נראה שגם המהרשד"ם וסיעתו יודו למהר"י בן לב וזאת משני טעמים.

האחד, לפי דברי מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל המובאים בפד"ר כרך ד עמ' 95 (הודפס גם בקובץ תשובות כרך ב סי' קטו אות ב) וזו לשונו:

"אכן נראה, דהני טעמי שעליהם ביסס המהרשד"ם את דינו לא שייכי אלא בעובדה שנשאל עליה שהאם החליטה לחזור מסלוניקי, ששם מקום מגוריה עם בעלה, למולדתה ולמשפחתה עיר בלארסו, שהמרחק ביניהם הוא מהלך ב' או ג' ימים וגם סכנת דרכים כרוכה בנסיעה זו, אשר לפי המצב של אותם הימים הרי מרחק כזה פירושו הפרדת הילדה מאביה לאורך ימים וכו', לא כן במקרה דנן שריחוק מקום זה לא מונע את האב מלבקר את בתו כמה פעמים בשבוע, ולכן מסתבר הדבר שבמרחק כזה אשר שעה או שעתיים מבדילים בין מקום האב למקום האם והבת, לא ישתנה הדין שקבעו חז"ל בת אצל אמה וכו ופשוט כי תקנה זו שקבעו חז"ל, בת אצל אמה, לא ניתנה לשיעורין כאלה."

אף בשו"ת נופת צופים (אה"ע סי' צא) כתב שאין מחלוקת עקרונית בין המהרשד"ם למהר"י בן לב, וכך כתב:

"העומד על דבריהם ז"ל בעיניו יראה דלא פליגי אהדדי וכל אחד לפי עניינו דיבר. וכללא הוא מדברי הפוסקים ז"ל, קמאי ובתראי, שלא אמרו ז"ל הבת אצל האם לעולם והבן עד שש אלא לתועלת הבנים[=הילדים], ולכן הכל תלוי בראות עיני ביה"ד בתועלת הבנים⁵."

גם בנידון דידן, המרחק בין באר שבע לתל אביב ודאי אינו עולה על שעתיים, ואם כן לפי דברי הגרי"ש אלישיב זצ"ל גם לפי המהרשד"ם האם יכולה בשופי לעבור עם הילדה לאזור המרכז.

הסיבה השנייה שבמקרה דנן לכולי עלמא הבת צריכה לעבור עם אמה והאב לא יוכל לעכב היא כפי שכתב הגר"ח איזירר שליט"א בתחומין כרך ח עמ' 82:

"נראה פשוט שזכותו הבסיסית של האב שהבת תהיה אצלו כאשר אמה עוקרת לעיר אחרת, קיימת רק כאשר האב דורש או מציע שהבת לא תנותק מעמו אלא תעבור לגור עמו, אך כאשר האב אומר שאינו רוצה שבתו תגור אצלו אך רוצה לעכבה בעיר ולעכב את אמה שלא תלך, פשיטא שלא יוכל לעשות כן ונאמר במקרה כזה שהבת תישאר עם אמה."

הגר"ח איזירר ביאר זאת לפי שני היסודות של זכות האב בילדיו, כאמור לעיל. אם זכותו מטעם כפיה לחינוך, כי אז ודאי שאין לו זכות כפיה על האם, ואם האם יוצאת ומוכנה לקחת בתה עמה, והאב דורש שהבת תשאר בעיר אבל לא תגור אצלו ודאי שטובת החינוך במקרה כזה היא שהבת תהיה אצל האם ותלך עמה וגם מזונות לא יוכל האב לעכב.

אך גם לפי הצד שלאב יש זכות משפטית, רגשית או ממונית, כפי שמאריך לבאר המהרשד"ם, גם אז מסתבר שהכוונה היא שחובת מזונות של האב היא להוליכם ולתתם לבן או לבת במקום מגוריו שעל פי הדין. לכן כל זמן שהבן או הבת מתגוררים במקום שהם צריכים להיות עפ"י הדין חייב לזון אותם שם, אבל כאשר האם רוצה לקחתם לעיר אחרת אז חוזר הדין להפרידם מאמם וקובע שמקום מגוריהם אצל אביהם. לכן אם האב מבקש לעכב את האם מלעבור למקום אחר כי רוצה שהבן או הבת ישארו בקרבתו אך אינו רוצה שיגורו אצלו, במצב כזה נשאר מקום המגורים אצל האם.

יתרה מזו, כותב הגר"ח איזירר במאמרו שם, שהמהרשד"ם עצמו מביא את תשובת הרמב"ן שהגורם המכריע בקביעת מקום הימצאם של ילדים הוא טובתם כפי שביה"ד רואה אותה. נראה לפי זה שגם אם האב ירצה שהאם לא תוציא את הילדים לעיר אחרת ודורש שישארו אצלו וביה"ד יפסוק שטובתם דורשת שיגורו עם האם במקום המרוחק, גם בזה יודה המהרשד"ם שהוא חייב להוליך להם מזונות במקום שהם עם אמם.

גם במקרה דידן, האב אינו מציע או דורש שהבת תגור עמו אלא רק רוצה לעכב את מעבר האם ולכך אין לו זכות מהטעמים המבוארים לעיל. גם אם היה דורש זאת, ודאי שקטינה בגיל כזה טובתה היא לגור עם האם ואין האב יכול לעכב.

עוד נראה כי גם במקרה שבני הזוג אינם גרושים עדיין קיים הדין שהבת אצל אמה לעולם. ראה בשו"ת ישכיל עבדי (ח"ה סי' סח אות ד) שכתב:

"אשר לטענת הבעל, כי כל זמן שהבנות נמצאות עם האשה בבית הוריה, לא מגיע להם מזונות, הרי הלכה פסוקה הבת אצל אמה לעולם, ואף דדין זה נאמר בגרושה, הרי מתשובת הרא"ש כלל פב סי' ב מבואר במפורש דגם ביש קטטה בינו ובין אשתו הדין אינו משתנה, דנידונו שם הוא בקטטה, ונשאל על בן שהוא פחות משש ורוצה האב שיהיה אצלו והשיב שהדין עם האב, דאע"ג דאמרינן בכתובות הבת אצל האם, הני מילי בת, אבל בן שחייב ללמדו תורה ולחנכו למצוות צריך שיהיה אצל אביו. הרי דאפילו על מקרה של קטטה כתב "הני מילי בת", ומזה מבואר דהדבר פשוט אצלו דזה שאמרו הבת אצל האם, הוא באופן מוחלט באין חילוק בין מקרה למקרה."

וכן כתב הישכיל עבדי (ח"ג סי' ח אות לח), וכך כתב גם השואל ונשאל (ח"ד סי' י).

ראו בפסק דינו של ביה"ד האזורי צפת־טבריה משנת תשע"ב בתיק 839795/8 אשר פסק כי אין להשיב בנים אל אביהם במקרה שהאם עברה מרמת הגולן לאזור המרכז, מרחק של 170 ק"מ ממקום מגורי האב. על פסק דין זה הוגש עירעור לביה"ד הגדול בתיק מס' 887455/1, ביה"ד הגדול דחה את העירעור ואישר את פסק דינו של בית הדין האזורי.

אף עתירה שהוגשה לבג"ץ (בג"ץ 6104/12) נגד ביה"ד האזורי וביה"ד הרבני הגדול בעניין זה, נדחתה.

על אחת כמה וכמה, במעבר מבאר שבע לת"א מדובר על מרחק קצר יותר מאשר מרמת הגולן לאזור המרכז ואין כל מניעה שהאם תעבור עם בתה לאזור המרכז.

שיקול נוסף הוא, כי אין גם ספק, ששיפור ברמת החיים של האם ייטיב עם הקטינה וככל שחיי האם ישתנו לטובה והיא תהיה נינוחה ורגועה יותר, זה ישליך גם על טובת הקטינה.

הוצאות הדרך
באשר להשתתפות האם בהוצאות שיכולות להיגרם לאב בשל העתקת מקום המגורים, מאחר שהאם הצהירה שאין בכוונתה לשנות את מקום המגורים בשנתיים הקרובות לא ראינו לנכון לדון בשאלה זו כעת.

העולה להלכה בנידון דידן
א. במקרה דנן, לכולי עלמא רשאית האם לעבור עם בתה הקטינה לעיר אחרת ואין האב רשאי לעכב, הן מצד עיקר התקנה שבת אצל אמה לעולם בפרט שהנסיעה מבאר שבע לאזור המרכז כרוכה בנסיעה שבין שעה לשעתיים בלבד, הן מצד שהאב אינו מציע חלופה אחרת מלבד עיכוב האם, והן מצד שטובת הקטינה בגיל זה להיות עם אמה כשהיא משוחררת ממגבלת מקום לצורכי פרנסתה.

ב. אין בהחלטה זו כדי לגרוע מחובת האב במזונות בתו במקום מגוריה.

ג. לעת עתה, אין ביה"ד רואה צורך לדון בהשתתפות האם בהוצאות האב שיכולות להיגרם בשל העתקת מקום המגורים.

הרב אבידן משה שפנייר

בנסיבות תיק זה ולאור הסכמות הצדדים באשר לטווח המדובר בתיק זה, כאמור בסיכומיהם, אנו מצטרפים למסקנות העולות מנימוקי ידידנו הרה"ג אבידן שפנייר שליט"א שנכתבו בטוב טעם ודעת ובבהירות יתרה.




נפסק כאמור לעיל.

פסק הדין מותר לפרסום לאחר השמטת פרטי הזיהוי של בעלי־הדין.

ניתן ביום כ' בכסלו התשע"ו (02.12.2015).



הערות:
¹ לטעם זה שהאם תרגיל את הבת ותלמדה שלא תתנהג בפריצות, כתב בנתיבות משפט למהר"ח אלגזי רסא ע"א שאף אם אין הבת רוצה לדור אצל אמה כייפינן לה. ורש"י שכתב שלא כייפינן לה לדור אצל האחין משמע שזה תלוי ברצון בת.
² המשנה למלך (הלכות אישות פרק כא הלכה יח) דוחה ראיה זו. לדעתו, ממהלך הגמרא משמע שהמשנה עוסקת בבת של אלמנה דווקא. שהרי הגמרא סברה בתחילה שדווקא קטנה גרה אצל אמה מפני החשש שאם תהיה אצל יורשי האב יהרגוה כדי ליורשה וחשש זה אינו שייך בגרושה.
³ יצוין, כי בשו"ת הרשב"ש (סי' קטו) וכן במהרשד"ם שם וכן בשו"ת הרדב"ז (ח"א סי' שס) הזכירו טעם שבזמנינו הוא פחות אקטואלי. טעמם שהאב יכול לעכב שהבת לא תצא עם אמה לעיר אחרת הוא משום סכנת דרכים שהיתה בימים ההם לפי שהשטן מקטרג בשעת סכנה וכן יש חשש לשבי שיצטרכו לפדותם.
⁴ אמנם במקרה שבא לפניו רצה לומר שגם המהר"י בן לב יודה שאין להוציא את הבת לעיר אחרת עם אמה.
⁵ נראה שיש חילוקי דעות בין הפוסקים אם המהרשד"ם והמהר"י בן לב עסקו באותו מקרה.