לפנינו שתי תביעות עיקריות חלוקת רכוש וכתובה ובהם כמה נושאים העומדים להכרעה וכפי שיפורט להלן.

כמו כן עומדת לפנינו תביעת הבעל לשינוי הרישום במעשה בית הדין ולאסור את האשה לנטען.

הצדדים נישאו בתאריך כ"ד אייר תשנ"א.

ההליכים בין הצדדים נפתחו בי"ח אלול תשס"ט (07/09/2009). מני אז התנהלו דיונים רבים בנושאים שונים וזאת לאחר שהצדדים התגרשו בהסכמה סמוך לפתיחת ההליכים.

התביעות השונות
1. חלוקת הרכוש לסעיפיה השונים כולל בקשה מטעם התובע לחלוקה לא שווה באיזון המשאבים לפי בקשה מיום 21/06/2012. יצוין שדירת הצדדים נמכרה בהליך כינוס נכסים וחלק מתמורת המכירה של שני הצדדים עוכבה כבטוחה עד השלמת ההליכים.

2. תביעת הכתובה ופיצוי הוגשה על ידי האשה בתאריך 30/12/2010. הסכום הנקוב בכתובה הוא סך 100,000 ₪.

3. רישום במעשה בית דין לאסור את הנתבעת לנטען, לפי תביעה מיום 22/04/2010.

4. תביעה לתשלום 42,376 ₪ ששילם התובע לאחר הגט לפי תביעה מיום 22/02/2011 בתיק מספר 586367/9.

5. תביעה התובע לדמי שימוש בגין השימוש הבלעדי שעשתה הנתבעת בבית הצדדים.

6. בתאריך 20/11/2014 הגישה האשה תביעה כספית (תיק 586367/12) בגין נזקים שנגרמו לה על ידי התובע מחמת עיכוב מכירת הדירה המשותפת.

7. מנגד בשלב מאוחר יותר בתאריך 24/08/2015 (תיק 586367/7) אף התובע הגיש תביעה כספית בגין נזקים שנגרמו לו על ידי הנתבעת בעיכוב מכירת הדירה המשותפת ועמה בקשה לאיחוד הדינים בתביעות. שתי התביעות האחרונות לא נידונו, לעת עתה, לפני בית הדין.

טענות התובע: הפסד כתובה ואיסור לנטען
התובע טוען שהאשה בגדה בו עם הפסיכולוג [אלמוני] שטופלה אצלו ואגב כך יצרה עמו קשרי ידידות עמוקים שהביאו בסופו של דבר לבגידה בבעלה. לדבריו, לדבר הבגידה היו סימנים רבים. הנתבעת התקשרה עם הנטען פעמים רבות בהסתר ואף באמצעות מסרונים רבים. ידידה מהדרום גילתה אי נחת מקשרי האשה עם המטפל. הנתבעת הודיעה לתובע, לבעל לשעבר, עוד קודם התביעה שהיא מתחילה להתאהב במטפל ועודדה את הבעל לחזר אחריה על מנת שלא יאבדה. פתחה קליניקה בתל אביב וביקשה לעבור לשם. חוסר חשק להישאר בבית והזנחת הטיפול בבית ובילדים.

לדברי התובע הוא דרש מהאשה לנתק את הקשר עם המטפל ולהעביר את מיקום הקליניקה שהיתה במקום של המטפל, למקום אחר. הדבר לא בוצע למרות שנתנה הסכמתה לכך.

הפגישות עם המטפל עוברות לערבים והאשה חוזרת הביתה בשעות הקטנות של הלילה ומתחמקת משיחות עם התובע.

בשנת 2008 הפילה את העובר שנשאה ברחמה, לטענת התובע מכיוון שידעה שהעובר אינו ממנו, מחמת מיעוט יחסי האישות שהיו ביניהם באותה תקופה.

בהקלטה שהציג התובע בה נשמע התובע טוען לפני האשה על בגידתה אשר בתחילה הכחישה אבל לבסוף הודתה בדבר הבגידה. אמנם בתחילה תירצה זאת שעשתה זו מחמת התעללות בה. מציין לפרוטוקול הדיון שורה 151 מיום 10/06/2012. אבל לאחר שנשמעה הקלטת והתברר שהשיחה לא הייתה מאיימת טענה שהוא איים עליה במבטיו כמצוין בסיכומיה סעיף 78.

חזרתה מגרסתה הראשונית מורה על אי אמינותה.

חוסר אמינותה ניכר גם בטענותיה בדבר האלימות של הבעל, שלא הוכחו, וטענתה שקיים יחסים הומוסקסואלים הנסתרת מהתמליל. נושאים אלו נחקרו בדיון ביום 10/06/2012 והוכחו כלא נכונים.

הראיות העיקריות
בחודש יוני 2009, מצא מכתב בכתב ידה של הנתבעת בו היא מתארת קרבה אינטימית ביותר עם המטפל, הנטען, את הנאתה ורצונה להמשיך בכך למרות סירוב המטפל. המכתב הוצג לפני בית הדין.

התובע שכר חוקרים וצירף את דו"ח החקירה לתביעתו לרישום עיכוב נישואין במעב"ד. לטענתו החוקרים אימתו את חשדותיו עת נפגשה עם המטפל בשעה שאמרה שהיא נמצאת במקום אחר. הנתבעת צולמה שהיא מתנשקת עם הנטען "נשיקה צרפתית" לאחר שהתייחדה עם הנטען בקליניקה.

התובע הקליט שיחות עם הנתבעת שבהם נשמעת מכחישה את דבר הבגידה ולבסוף הודתה.

כמו כן הוצגה שיחת טלפון של התובע עם [א' נ'] אודות הבגידה.

התובע הציג בבית הדין ראיות נוספות לביסוס טענותיו, והאשה נחקרה על אודותם בבית הדין. צורף דו"ח החקירה וצילומים.

טענות האשה
ראשיתו של משבר הנישואין הוא בנטייתו המינית של הבעל לבני מינו כמפורט בסיכומיה וכפי שעלה נושא זה בדיונים. הבעל לוקה בחוסר אמינות כמפורט בתסקירי שירותי הרווחה. בעיותיו הנפשיות, הפרעת אישיות, הם הגורם לעלילות הדברים שהוא העליל על האשה יצירת דמיון ואחר כך הוא מאמין בו.

טענת הבגידה הינה מופרכת ומדובר בפסיכולוג עמית לעבודה שיש ביניהם קשרים טובים מאד ולא יותר. הוא עזר לה בזה שנתן לה את הקליניקה שלו לצורך טיפול במטופליה בשעות הבוקר מתוך מגמה לבחון אפשרות לעבור ולעבוד בתל אביב, דבר שמקובל, וזאת אף כהכרת הטוב שהפנתה אליו מטופלים. הבעל ידע מזה ואף לחץ עליה לעשות כן ולא לשכור קליניקה עצמאית.

המכתב בכתב ידה בו היא מתארת קיום יחסי מין עם המטפל נכתב, לטענתה כפנטזיה וכשיטת טיפול שהיא מתמחה בה מחמת הקושי שלה במערכת הנישואין ובגלל זה לא נמסר לנטען.

הקלטת השיחה עם הבעל נעשתה בשעת לילה מאוחרת לאחר שהבעל העיר אותה ואיים עליה שאם לא תודה באשמה יתקשר לבת זוגו של הקולגה. בצר לה הודתה כדי להוריד את הבעל ממנה ולהרגיעו. לאחר זמן הבינה שתכליתו של מהלך זה היה לצבירת ראיות לגירושין. זמן קצר לאחר מכן הוגשה תביעת גירושין על ידי הבעל.

מעדות העדה [א' נ'] עולה שהבעל העליל על האשה עלילות וביקש לשלם לה על מנת שתעיד כבקשתו. היא עדה מטעם הבעל והוזמנה על ידו ולמרות זאת העידה כנגדו. לדברי העדה, האשה לא בגדה ואף כשהייתה יוצאת עמה לבית קפה והיו גברים שמנסים הייתה דוחה אותם לאלתר.

הסיבה להגשת התביעה לרישום מגבלה במעב"ד היא רצונו של הבעל להפסידה כתובתה.

מחקירת העד, הנטען, עולה הכחשה לטענות הבעל בדבר יחסי האישות בינו לבין האשה. כמו הייתה הכחשה באשר לנטען שעל פי התצלומים היתה ביניהם "נשיקה צרפתית".

דיון והכרעה
איסור לבעל ולנטען ודין הכתובה
השאלות ההלכתיות שעומדות לפנינו הם:

1. האם על פי החקירות של האשה והראיות שהציג התובע, הבעל לשעבר, האשה היא בכלל עשתה דבר מכוער ויש בכדי זה לאסור את האשה לנטען?

2. אף אם נשיב בחיוב לשאלה הראשונה האם הפסידה כתובתה?

הראיות העיקריות שהוצגו הם, דו"ח החוקרים שהעיד לכאורה על התייחדותם בקליניקה ועל ביטויי החיבה שבאו לידי ביטוי בהיפרדם, המכתב שכתבה האשה בדבר תיאור יחסי האישות עם הנטען וכן הקלטת שיחת הצדדים בה הודתה האשה בדבר קשריה עם הנטען. נוסף על כך, התקיימו חקירות בבית הדין לאשה והעדים ובהם אף הנטען.

מן הראוי לציין שככלל אין מחלוקת על עצם הראיות אלא על הפרשנות וההקשר בו נוצרו, והאם ניתן להוכיח מהם על קשרי אישות שהיו בין האשה לנטען, כפי שפורט לעיל בקצרה.

הנושא ההלכתי הראשון העומד לבירור הוא האם על פי מכלול הנתונים והראיות ניתן לומר שהאשה עשתה "דבר מכוער" במובנו ההלכתי שגורם לאסור את האשה לנטען ולהפסידה כתובתה כפי שיפורט להלן.

נקדים ונאמר שככלל למרות שאסור לאיש או לאשה להתייחד עם האסורים עליהם ביחוד, כגון, איש עם אשת איש, אין אוסרים את האשה על בעלה אם התייחדה יחוד האסור כמבואר במסכת קידושין (דף פא עמוד א) "אמר רב:...ואין אוסרין על הייחוד". אמנם בנסיבות מסוימות שיש סימנים נוספים המחזקים את החשד שנעברה עבירה הרי זה בכלל "דבר מכוער" על השלכותיו ההלכתיות.

כאמור התובע ניסה להוכיח שהנתבעת בגדה ובין היתר טען להוכיח שהיא התייחדה עם הנטען בקליניקה שלו בשעות הלילה ואף קיימה יחסי אישות.

האשה נחקרה על ידי בית הדין וב"כ התובע ביום כ' בסיון התשע"ב (10/06/2012) נביא להלן חלק מהחקירה.

לאחר שהנתבעת השיבה לשאלת בית הדין והכחישה קיום יחסי אישות עם גבר זר נשאלה כדלהלן:

ש. האם היית לבד עם גבר זר,

ת. לא, אולי רק פגישות עם קולגה לעבודה, אבל ביום, ועם עוד אנשים.
הרי שהיא מתרצת בשני אופנים מצטרפים: 1. ביום; 2. עם עוד אנשים.

לאחר מכן נחקרה על ידי ב"כ התובע:

ש. בכתב ההגנה כתבת שהפגישות עם [אלמוני] היה רק בבוקר, האם זה אכן נכון, או מבקשת לתקן זאת, מפנה את האשה בסעיף 33 לכתב תביעה לכתובה,

ת. לא נכון, לא כתוב פגישות, הוא נתן לי רשות לעבוד בקליניקה שלו בשעות הבוקר כשהוא לא היה שם, ואני קיבלתי שם קליינטים,

ואף פעם לא נפגשתי עם גבר זר לבד, וגם בערב אם הלכתי אז בעלי ידע מזה כי פחדתי ממנו, והיה אלימות, ותמיד היה עם עוד אנשים,

ש. האם היה לך מפגש איתו בלילה בחניה ליד הרכב,

ת. לא, היה פגישה עם הרבה אנשים, ובגלל השעה המאוחרת שהסתיימה הפגישה, אז ליווה אותי לרכב,
בשלב זה היא כבר מודה שהיו פגישות גם בערב ומתרצת שהיו עוד הרבה אנשים, אבל לחניה הוא ליווה אותה לבד.

עוד קודם לאותה חקירה בדיון שנערך ביום ד' באייר התשע"א (08/05/2011) החוקר שביצע את המעקב נחקר על האירוע באותו מפגש לילי. החוקר העיד שהנתבעת נכנסה לקליניקה ולאחר מכן נעלה אותה ולאחר שעתיים יצאו שניהם יחדיו הלכו ביחד ברחוב וקודם פרידתם נישק אותה בשפתיים. הנתבעת הודתה בדבר הנשיקה, ואמרה "אבל זה צורת החיים שאני באה ממנה שנפרדים עם נשיקה." בדיון נבדקו הצילומים האם אכן הייתה נשיקה בשפתיים פה על פה.

במהלך עדות החוקר נשאלה אף הנתבעת על הפגישה הלילית בקליניקה, כדלהלן:

ביה"ד: לאשה, האם את זוכרת שהיית בקליניקה של [אלמוני] ,

האשה: כן, הייתי שם, ובעלי היה בחו"ל, והייתי צריכה להצטרף אליו לחו"ל עם הבת, ולא הייתי שלימה עם זה כי עברתי אלימות קשה מצד בעלי, כי הוא קרא לי תמיד שמות גנאי, והיה התעללות נפשית ומילולית קשה,

ביה"ד: אז למה הלכת לגבר [אלמוני] הפסיכולוג, לקבל טיפול ייעוץ,

ת. לא, הוא חבר טוב שלי, ועובד איתי, והייתי הרבה מתייעצת איתו, והיה בעבר חברה בשם אילנית, והיא לא היתה אז, ולכן נפגשתי עם [אלמוני] להתייעץ, עם אילנית כיום אין לי שום קשר,
...
ש. כשהיית אז בקליניקה הייתם לבד, או היתה מזכירה,

ת. היינו לבד, אולם כל העבודה עם [אלמוני] היה בעידודו של בעלי לערוך עבודות, וכיום הוא מנצל זאת הפוך, ומכחישה הכל,

(הערה – מתוך ההקשר נראה שיש ט"ס וצ"ל "ומכחיש הכל").
הרי לפנינו הודאה מפורשת של הנתבעת בפני בית הדין שהיא הייתה עם הנטען ביחידות בקליניקה, הודאה שלאחר מכן כאמור לעיל חזרה בה.

באותו דיון נחקר גם הנטען וגם הוא לא מתרץ שהיו עוד אנשים. מסוג השיחה נראה ששהו זמן רב יחדיו ללא נוכחות אנשים נוספים.

ש. האם האשה לא באה אליך לקבל ייעוץ וטיפול,

ת. לא, רק כחבר וידיד נפש, והיתה באה לשוחח איתי,

ש. אתה מודע לפגישה שלך בסוף חודש יולי מאוחר בלילה,

ת. יכול להיות, וזה רק כחברה,

ש. האם היא באה אז עם משבר גדול והיתה צריכה לנסוע לאיזה מקום וביקשה לקבל סיוע,

ת. זכורה לי פגישה שהיא הגיעה אליי בגלל נסיעה לחו"ל לבעלה, וישבנו ודיברנו כמו חברים,
מתוך האמור ניתן לקבוע בוודאות שטענת האשה בחקירתה ביום כ' בסיון התשע"ב (10/06/2012) שנפגשה עם הנטען בנוכחות אנשים נוספים הינה שקרית. דהיינו, מתוך הודאתה בפני בית הדין בחקירה הראשונה עולה שהיא התייחדה עם הנטען בשעת לילה מאוחרת ללא נוכחות אנשים נוספים, ולאחר מכן שינתה את גרסתה.

החוקר בדיון הנזכר לעיל העיד שהנתבעת נעלה את דלת הקליניקה לאחר שנכנסה לשם. נצטט דבריו מפרוטוקול הדיון:

הדבר העיקרי היה ביום 26.07.2009, כאשר הלקוח הבעל היה בחו"ל, והיינו בתצפית ליד הבית בחדרה שני רכבים, והיא יצא מהבית שלה בשעה ב-8 בערב נסעה לכביש תל אביב, והגיעה לחניון של העיריה, והלכה לרח' [אלמוני] הקליניקה של מר [אלמוני] , וירדה במדרגות לחצר שלו, ונעלה את הדלת, הייתי אחריה ושמעתי נעילת הדלת, ורק כעבור שעתיים יצאה מהדלת, היא ראשונה, ואח"כ החבר [אלמוני] , והלכו יחד ברחוב, בשלב מסוים נישק אותה בשפתיים, ונפרדו, ואז נסעה חזרה הביתה, והנשיקה מצולמת, ומציג התמונה, ויש הכל בסרט וידאו,
לאחר מכן בחקירה חוזרת ע"י ב"כ הנתבעת נכתב בפרוטוקול:

ש. האם שמעת ברור את נעילת הדלת,

ת. כן, זה היה קרוב מאוד,

ש. ומדוע לא מצויין זה בדו"ח,

ת. זה אני מספר מה שזוכר ברור,

ש. נשאלת לאור מה קיבלת העבודה, ואמרת בגלל מכתב,

ת. נכון, זה היה נראה מקרה של בגידה,
הרי לפי עדות החוקר הוא שמע את הדלת ננעלת אמנם יש ריעותא מסוימת בעדות זו היות והדבר לא צוין בדו"ח החקירה. מאידך, זו התנהגות מקובלת לנעול את הדלת בעיר, בשעות כאלו של הלילה.

מן המקובץ עולה שהנתבעת התייחדה עם הנטען במשך זמן רב וכפי הנראה אף "הגיפו הדלתות", ובהתאם למבואר ברמב"ם שיובא להלן, "הגפת דלתות" הרי היא בכלל דבר מכוער.

לאחר מכן יצאו בזה אחר זה והלכו יחדיו ברחוב ונפרדו תוך גילוי חיבה ביניהם בנשיקה ויתכן אף נשיקה פה אל פה, כמפורט לעיל, המעידה על קרבה יתירה ביניהם.

כבר מהאמור לעיל יש מקום לדון את מעשי האשה כדבר מכוער על כל השלכותיו או לפחות כעוברת על דת.

נציין שהבעל טוען שהתרה בנתבעת שתנתק את הקשר עם הנטען. כפי הנראה בתגובתה של הנתבעת שהובאה לעיל, "היינו לבד, אולם כל העבודה עם [אלמוני] היה בעידודו של בעלי לערוך עבודות, וכיום הוא מנצל זאת הפוך, ומכחיש הכל," משמע, שאכן בתחילה זה היה בעידודו אבל לאחר מכן הוא התנגד לכך.

הדברים באים לידי ביטוי בולט יותר בתמליל השיחה בה הודתה שקיימה יחסי אישות עם הנטען. אמנם כשנחקרה אודות הודאתה זו טענה שנאלצה להודות עקב הלחץ שהופעל עליה. אבל לגבי ההתראה שתנתק את הקשר לא טענה זאת ויתרה מכך מניתוח מבנה השיחה נראה שהודאתה בהתראה לא הייתה מתוך לחץ. ואם כן היא לפחות "עוברת על דת" עם התראה, אמנם ללא שהתרה בה מפורשות שתפסיד כתובתה בגלל מעשיה.

תקפותה של הודאה שנגבתה תחת לחץ
באשר לטענת הנתבעת שאין להתייחס להודאתה שניתנה תחת לחץ והפחדה של התובע. יש לדחות טענה זו. ראשית, מההיבט העובדתי, מתוך שמיעת הקלטת לא ניכר שהיה לחץ משמעותי שיכול לגרום לאשה נשואה להודות במעשה חמור של בגידה, אם אין דברים בגו.

נוסף על כך, מצינו במספר מקורות הלכתיים שיש היתר להפעיל לחץ מסוים על הנחשד במקום שיש רגליים לדבר כדי לברר את הדבר לאמיתו על ידי הודאת הנחשד. במסכת בבא מציעא (כד עמוד א) מסופר שמר זוטרא חסידא, אשר חשד באדם שגנב כוס כסף מאדם אחר, הפעיל לחץ על הנחשד וכפת אותו על מנת שיודה. וז"ל הגמרא:

מר זוטרא חסידא אגניב ליה כסא דכספא מאושפיזא, חזיא לההוא בר בי רב דמשי ידיה ונגיב בגלימא דחבריה. אמר, היינו האי דלא איכפת ליה אממונא דחבריה, כפתיה ואודי.
וכך כתב הרא"ש (שם פרק ב סימן ה) בביאור המעשה:

ומאומד הדעת חשדו גם על הגניבה וכפתיה בשוטי עד דאודי.
הנה לפי הרא"ש לא רק שכפת אותו אלא אף הכה אותו בשוטים על מנת שיודה.

בדומה לזה מצינו במסכת בבא בתרא (דף קסז עמוד א) מקרים בהם היה חשד לזיוף שטרות ועל ידי לחץ הביאו להודאה של הנחשד. ועקרון זה אף נפסק בשולחן ערוך (חושן משפט הלכות הלואה סימן מב סעיף ג) וזה לשונו הנצרך לענייננו:

... ולפיכך כשיבא השטר לפני הדיין, צריך לעיין בכל אותיותיו, ולדמות אות לאות, ואם רואה בו שום שינוי לא יגבה בו עד שיבדוק הדבר היטיב. ואם צריך לכוף בעל השטר ולהכותו כדי שיודה, יעשה, כדי שיוציא הדין לאמיתו....
ועיין בענין זה פתחי תשובה (חושן משפט סימן עה ס"ק יט) דוגמאות נוספות של הפעלת לחץ על מנת לגרום לנחשד להודות. ועיין עוד בשו"ת מנחת שלמה תניינא (ב – ג) סימן קלג אות ב) שסייג במקצת את רמת הלחץ שניתן להפעיל.

מכל האמור עולה שאין לקבל את טענת האשה לבטל את תקפות הודאתה מחמת הלחץ שהופעל עליה, שהרי אף אם היה לחץ, לא היה לחץ שיש בו בכדי לבטל ההודאה.

אמנם לא מדובר בהודאה שנאמרה בפני בית הדין אבל ההקלטה נשמעה בבית הדין והיא לא הכחישה את העובדות, אלא רק ניסתה לתרץ כאמור לעיל. ונראה שזה בכלל הודאה שמפסידה כתובתה כמבואר בשולחן ערוך אבן העזר הלכות כתובות סימן קטו סעיף ו עיי"ש.

מעשיה הם בכלל דבר מכוער
להלן נוסיף ונבאר מדוע יש לקבוע שאף ללא קבלה מוחלטת של הודאתה מעשיה הם בכלל "דבר מכוער" על כל השלכותיו. כאמור לעיל, ביחוד גרידא אין היא בכלל עשתה דבר מכוער, אלא אם יש סימנים נוספים שהם רגלים לדבר שהיה מעשה עבירה. לפי המבואר, יש מקום לטעון שאין נידון דידן נחשב כהגפת דלתות שכתב הרמב"ם שהוא מוכיח שהיה דבר מכוער, ואף הנשיקה בעת שנפרדו היא התנהגות שתואמת ל"צורת החיים" של הנתבעת ואין זה בכלל דברי הרמב"ם "שראו אותו מנשק על פי חלוקה או שראו אותן מנשקין זה את זה או מגפפין" כי שם מדובר כפי הנראה בעת שהתייחדו בסתר.

למרות האמור נראה שיש רגלים לדבר שאכן מעשיה הם בכלל דבר מכוער וזאת על בסיס הדברים שכתבה הנתבעת ומצא הבעל אצלה במגירה, בו היה מתארת את הקרבה הגופנית לנטען ואת ציפיותיה ממנו להמשך הקרבה. אמנם הנתבעת תירצה את הנכתב בכך שזה נכתב כפנטזיה על מנת לפצות אותה על העדר היחס ואף היחס השלילי אותה חוותה מבעלה, התובע.

בית הדין סבור שאין לקבל הסבר זה. אמנם, אילו ראיה זו הייתה עומדת בפני עצמה לא היה מקום לאסור את האשה על הנטען ולא להפסידה כתובתה. אף אם הודאתה בשיחה שהקליט התובע אין היא ראיה מספקת כשלעצמה והיה מקום לקבל את תירוציה של הנתבעת שהודתה כן מחמת הלחץ אף שהדבר לא בולט מתוך האזנה להקלטת השיחה. אבל בהצטבר כלל הנתונים אין לקבל את הסברי האשה ויש לקבוע שהיא בכלל עוברת על דת ואף בכלל דבר מכוער. דהיינו, כיוון שעשתה שלא כהוגן והתייחדה ועוד התייחדות ממושכת בשעות הערב שאינם תואמות יחסי עבודה, על פי כל המתואר לעיל וכן הפרטים הנוספים בדו"ח החוקר, המכתב ותיאוריו המפורטים וכן הודאתה בשיחה שניהלו התובע והנתבעת מצטרפים לכלל רגלים לדבר שנעשה כאן מעשה עבירה והוי בכלל דבר מכוער לאוסרה על הנטען ולהפסידה כתובתה.

הבסיס ההלכתי לזה שתולין שקלקלה למרות שיש מקום לפרשנות אחרת מבואר בדברי הט"ז (אבן העזר סימן יא ס"ק ב) ודבריו הובאו אף בבית שמואל (שם ס"ק ה) לגבי סימן לדבר מכוער של רוק למעלה מהכילה וז"ל:

וקשה לי דלמא זה בא מחמת ששימשה כבר עם בעלה ודוחק לומר שזה מיירי בידוע שלא שמשה סמוך לזה עם בעלה וי"ל כיון שעכ"פ עשתה שלא כהוגן במה שנסתרה על כן תולין שקלקלה ולא תלינן בבעלה שהורע חזקתה כנ"ל.
בנידון דידן סבורים אנו שלמרות שבעת היחוד לא היו סימנים למעשה עבירה מלבד הגפת הדלת כנזכר לעיל, הסימנים למעשה עבירה העולים מתוך מכתבה והודאתה, בצירוף ליחוד, הרי אף הם רגלים לדבר שנעשתה עבירה והרי זה בכלל דבר מכוער לכל דיניו וכפי שיתבאר להלן והרי זה בכלל מה שכתב השולחן ערוך (אבן העזר סימן יא א) ומקורו ברמב"ם להלן, שלאו דווקא המקרים המנויים שם אלא אף "כיוצא בדברים אלו" והוסיף עליו הרמ"א "לפי ראות עיני הדיינים". לאחר שבית הדין עיין היטב בכלל הראיות בית הדין סבור שמעשי האשה הם בכלל "דבר מכוער" וכפי שיבואר להלן גדרי הלכה זו.

לאחר שרמב"ם (הלכות אישות פרק כ"ד הלכה י) הקדים את המקרים בהם האשה מפסידה כתובתה וז"ל:

מי שזינת תחת בעלה אין לה כתובה לא עיקר ולא תוספת... ולא המזנה בלבד אלא אף העוברת על דת משה או על דת יהודית או היוצאה משום שם רע אין לה כתובה לא עיקר ולא תוספת ולא תנאי מתנאי כתובה...
פירט הרמב"ם בהלכה ט"ו את הדין של היוצאה משום שם רע, דהיינו שעשתה דבר מכוער ביותר:

כיצד היא יוצאה משום שם רע, כגון שהיו שם עדים שעשת דבר מכוער ביותר שהדברים מראין שהיתה שם עבירה אף על פי שאין שם עדות ברורה בזנות, כיצד כגון שהיתה בחצר לבדה וראו רוכל יוצא ונכנסו מיד בשעת יציאתו ומצאו אותה עומדת מעל המטה והיא לובשת המכנסים או חוגרת אזורה או שמצאו רוק לח למעלה מן הכילה או שהיו שניהם יוצאים ממקום אפל או מעלין זה את זה מן הבור וכיוצא בו, או שראו אותו מנשק על פי חלוקה או שראו אותן מנשקין זה את זה או מגפפין זה את זה או שנכנסו זה אחר זה והגיפו דלתות וכיוצא בדברים אלו, אם רצה בעלה להוציאה תצא ואין לה כתובה, ואין זו צריכה התראה.
יצוין שמסיום דברי הרמב"ם "אם רצה בעלה להוציאה" נראה שהאשה לא נאסרה על בעלה, ואם רוצה לקיימה אינו חייב להוציאה. (זאת בניגוד לדברי הכסף משנה שם וכבר השיגו בשו"ת צמח צדק (לובאוויטש אה"ע כד, ה) ). נמצינו למדים שלמרות שלא נאסרה עליו, הפסידה כתובתה.

והדברים מתבארים ברמב"ם שם הלכה ט"ז:

עוברת על דת משה או על דת יהודית וכן זו שעשת דבר מכוער אין כופין את הבעל להוציא אלא אם רצה לא יוציא, ואף על פי שלא הוציא אין להן כתובה, שהכתובה תקנת חכמים היא כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה ולא הקפידו אלא על בנות ישראל הצנועות אבל אלו הפרוצות אין להן תקנה זו אלא תהא קלה בעיניו להוציאה.
וצריך לבאר שאם עשתה דבר מכוער אף בלא התראה מפסידה כתובתה מחמת חומרת המעשה וכפי שכתב שו"ת צמח צדק (שם):

הרי מצינו שמפסדת כתובתה אף במקום שלא נאסרה עליו לגמרי כמו עוברת על דת שהתרה בה. אם כן הכא גם כן אף שלא נאסרה עליו כיון שפשעה מאד ומצוה לגרשה יש לומר שמפסדת כתובה אף שלא התרה בה.
ביחס לאסור האשה לנטען, אם היה דבר מכוער ובעלה הוציאה, ביאר רמב"ם (הלכות סוטה פרק ב הלכה יג) את דינו:

אבל אם לא קדם קינוי ובאו עליה עדים שנסתרה עם זה ובאו ומצאו דבר מכוער כגון שנכנסו אחריו ומצאוה חוגרת חגורה או מצאו רוק למעלה מן הכילה וכיוצא בזה, אם הוציאה בעלה בדבר מכוער זה הרי זו לא תנשא לנטען אלא אסורה עליו, ואם עבר ונשאה והיו לה בנים ממנו לא תצא ואם לא היו לה בנים תצא.
בסיום פרק זה בהלכה טז התייחס הרמב"ם לדין הכתובה באופן כללי וכתב "...וכל מקום שאמרנו תצא, תצא בלא כתובה." משמע שאם אין הדין שתצא לא הפסידה כתובתה.

הרי שמכלל דברי הרמב"ם בהלכות סוטה יש להסיק שבדבר מכוער שלא נכתב שתצא מבעלה אלא רק "אם הוציאה בעלה" משמע מרצונו, כי אף בדבר מכוער אינו מחויב להוציאה (עיין מעשה רקח שם) ולכן אם הוציאה לא הפסידה כתובה.

והנה אם נכונה מסקנתנו בדברי הרמב"ם בהלכות סוטה, שבדבר מכוער כשבעלה מוציאה מרצונו לא הפסידה כתובתה, נמצאו דבריו סותרים את אשר כתב במפורש בהלכות אישות סוף הלכה טו, שהבאנו לעיל, שבדבר מכוער הפסידה כתובתה אף ללא התראה.

בספר עצי ארזים אה"ע (סימן יא סקי"ג) על השולחן ערוך (שם סעיף ג) שציטט את לשון הרמב"ם "כל מקום שאמרנו תצא, תצא בלא כתובה". כתב לישב ולבאר את דברי הרמב"ם בהלכות סוטה וז"ל:

נ"ל דהכי פירושו כל מקום שאמרו תצא מהבועל אף על גב דלהבעל אין כופין אותו להוציאה מ"מ אם הוציאה מדעתו תצא בלא כתובה וכן כתב הרמב"ם פכ"ד מהלכות אישות ועיין שם הטעם...
והטעם שנימק הרמב"ם שם מתבאר בהלכה טז' שהובאו לעיל "... שהכתובה תקנת חכמים היא כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה ולא הקפידו אלא על בנות ישראל הצנועות אבל אלו הפרוצות אין להן תקנה זו אלא תהא קלה בעיניו להוציאה." ועיין עוד אוצה"פ שם.

אמנם יש מהפוסקים שנקטו שאף בדבר מכוער מכיוון שאין הבעל חייב לגרשה אין האשה מפסידה כתובתה. וכך כתב בשו"ת מהרשד"ם (חלק אה"ע סי' קס"א) בענין אשה שהיו בה עדי כיעור וז"ל:

ולענין הכתובה אפילו היה הבעל רוצה לחוש לנפשו ולהוציאה היה חייב ליתן לה כל כתובתה כיון שכתב הרשב"א באותה תשובה וז"ל: ומ"מ אם בא להוציא נותן לה כתובה עיקר ותוספת לפי שאינה מפסדת כתובתה אלא כשב"ד מוציאין אותה בעדי טומאה, ועליו הייתי סומך.
מנגד בשו"ת מהרש"ם (חלק א סימן קיז) הביא ראיה מתשובה אחרת של הרשב"א וז"ל:

ואני מצאתי בתשובת הרשב"א ח"ד סימן ע"ט, אחר שכתב דבנודרת ואינה מקיימת צריכה התראה, סיים, וז"ל: ולא אמרו שא"צ התראה אלא ליוצאה משום ש"ר ודבר מכוער שכיעורה התראה, עכ"ל. הרי מפורש, דבכיעור א"צ התראה....
הרחבת דברים יש בחידושי הריטב"א (קידושין דף פא עמוד א) שבתחילה ביאר את דברי רב שאין אוסרין אשה על בעלה על ייחוד ואף לא משום קלא דלא פסיק ודבר מכוער בעדים וז"ל:

אמר רב מלקין על הייחוד ואין אוסרין על הייחוד. פירוש שאשת איש שנתייחדה עם אחד ושהתה עמו כדי ביאה אין בית דין אוסרין אותה לבעלה מפני כך, אף על פי שיש עדים בדבר... וטעמא דמילתא משום דלעולם אין בית דין מוציאין אשה מתחת בעלה עד דמודה בעל דאסירא ליה והודאתו עדיפא מעדים, אי נמי עד דאיכא עדי טומאה ממש או שיראו מנאפים או כמכחול בשפופרת, אבל לא משום יחוד גרידא ולא משום קלא דלא פסיק ודבר מכוער בעדים ואפילו אין לה בנים, וכדאמרינן ביבמות בפרק כיצד אשת אחיו (כ"ד ב') ובי דינא בעדים הוא דמפקי, כלומר בעדי טומאה...
לאחר שהאריך בפירוט המקרים השונים הוסיף וכתב שלמרות שיש מקומות שנקטו לשון "תצא" אינו חייב לגרשה אלא שאם רצה להוציא מוציא שלא בכתובה וז"ל:

והא דתנן במסכת כתובות (ע"ב א') העוברת על דת משה ויהודית תצא שלא בכתובה, לאו דמפקי לה בי דינא מיניה בעל כרחו אלא שאם רצה מוציאה שלא בכתובה, וכן נמי הא דאמרינן ביבמות פרק כיצד (כ"ד ב') רוכל יוצא ואשה חוגרת בסינר ומנעלים הפוכים תחת המטה הואיל ומכוער הדבר תצא שלא בכתובה, היינו שאם רצה להוציא יוצאה בלא כתובה לא שיוציאוה ממנו בית דין בעל כרחו, וכן פירשו שם הגאונים ז"ל.
לאחר שהאריך בפירוט המקרים השונים ומקורותיהם סיכם את מסקנותיו להלכה שלמרות שאינו חייב לגרשה, מכל מקום בעדי דבר מכוער אם רצה להוציא מוציא שלא בכתובה אף ללא התראה וז"ל:

נמצאת אומר כי שלשה דינין בדבר דעל פי עצמו או על פי עד אחד שמאמין בו אסורה לו וחייב להוציאה בבא לצאת ידי שמים, ובית דין גם כן מוציאין ממנו על פיו וחייב לפרוע לה כתובתה. ובעוברת על דת משה ויהודית או בעדי דבר מכוער אם רצה להוציא מוציא שלא בכתובה, והוא דאיכא התראה כדאיתא במסכת סוטה (כ"ה א'), מיהו דוקא בעוברת על דת אבל בעדי דבר מכוער אינה צריכה התראה,... איכא עדי טומאה ממש או עדי קינוי וסתירה שהוא כעידי טומאה בית דין מוציאין ממנו בעל כרחו שלא בכתובה, ואפילו יש לה כמה בנים ואינה צריכה התראה כלל, ועדי טומאה קיימא לן כשמואל (מכות ז' א') דאפילו לעונשין סגיא משיראו כמנאפין ולא בעינן כמכחול בשפופרת.
הרי לפנינו שהריטב"א נוקט כשיטת הרמב"ם ונקט שלשון "תצא" אינו בהכרח שחייב להוציאה אלא יכול להיות שמשמעו "תצא שלא כתובה."

והנה בפסקי דין רבניים (חלק ב פס"ד בעמוד 125) נקטו בפשיטות להלכה שבעדי כיעור בלבד מספיק לחייבה בקבלת ג"פ ולפטור את הבעל מתשלום סכום כתובתה, כפי שנפסק ברמב"ם. בפסקי דין רבניים (חלק ח פס"ד בעמוד 354) בדעת הרוב שנכתבה על ידי הרה"ג יוסף שלום אלישיב זצ"ל נקטו להלכה שאף בדבר מכוער לא ברור שמפסידה כתובה ואילו בדעת המיעוט שנכתבה על ידי הרה"ג שאול ישראלי זצ"ל נקט שכן מפסידה כתובתה ולדעתו כך דעת רוב הראשונים. בפסקי דין רבניים (חלק ח פס"ד בעמוד 354) דעת הרוב נקטו שכן מפסידה כתובה ואף בדעת המיעוט נטו לומר שמפסידה מספק רק צירפו לספק זה אם בכלל המעשה הוא דבר מכוער. ושם הביא מתשובות מוהרא"ל צונץ סי' י"א שכתב דבעדי כיעור לא הפסידה כתובתה ולדעתו זו הכרעת השלחן ערוך, ומ"מ מסיק שם מוהרא"ל צונץ וז"ל:

הגם דלדינא נראה דלא הפסידה כתובתה כשהיא מותרת לו, וכו', מ"מ לא מלאני לבי לעבור על דברי רמב"ם וסמ"ג וריטב"א הסוברים דמפסדת כתובתה.
ועיין עוד מה שכתב הגרש"מ עמאר שליט"א בספרו שו"ת שמע שלמה ח"א סימן ג' וח"ד סימן י"ב ואף הוא נקט שבדבר מכוער מפסדת כתובתה. וכן עיין בנושא זה בספר עטרת דבורה (חלק א סימן יד) שכתב להוכיח להלכה מתוך לשון השולחן ערוך שהפסידה כתובתה ודלא כמוהרא"ל צונץ.

בשו"ת צמח צדק (לובאוויטש, אבן העזר סימן כד אות ה) בבואו לבאר את שיטת הרמב"ם דן בשאלה מדוע אע"פ שמדינא אינה נאסרת על בעלה מ"מ אם רוצה הבעל לגרשה אין לה כתובה אף שלא התרה בה? וכך כתב לבאר:

... שהרי מצינו שמפסדת כתובתה אף במקום שלא נאסרה עליו לגמרי כמו עוברת על דת שהתרה בה. א"כ הכא ג"כ אף שלא נאסרה עליו כיון שפשעה מאד ומצוה לגרשה י"ל מפסדת כתובה אף שלא התרה בה.
נוסיף ונבאר שזו כוונת הרמב"ם בנסיבות של מעשים רעים שכאלו קבעו חכמים שהאשה מפסדת כתובתה. ממילא בביאור זה מתורצת השאלה דלהלן.

הוסיף וביאר בשיטת תוספות מדוע האשה מפסידה כתובה למרות שהבעל אינו יכול לטעון בוודאי שאינו חייב כתובה והוי כאיני יודע אם פרעתי, שהרי ודאי התחייב בכתובה, ויש לחייבו. וביאר על פי תוספות הגדרה מחודשת וז"ל:

מיהו משמעות התוס' דסוטה... דס"ל דאינו דומה כלל לדין מנה לי בידך והלה אומר שמא פרעתיך. רק לדין מנה הלויתיך והלה אומר איני יודע אם הלויתני. והיינו משום דהכתובה זהו רק חיוב בתנאי ולא דמי להלואה ממש. ולא שייך בזה אין ספק מוציא מידי ודאי. דהא לא היה חוב כלל עד שיגרשה מרצונו ולא תפסיד כתובה...
נשוב לנידון דידן. מכלל האמור יש בסיס מוצק לומר שהאשה הפסידה כתובתה. נוסף על האמור, יש לצרף שאף אם ננקוט שאין כאן דבר מכוער או שצריכה התראה להפסידה כתובתה, לפי מה שבארנו לעיל האשה התייחדה עם הנטען לאחר שהבעל דאז, התרה בה שלא תתייחד עמו, כפי שהוכחנו לעיל מתוך דבריה, ודבר זה נחשב כהתראה לחלק מהפוסקים שדי בה להפסידה כתובתה אף שלא הייתה התראה מפורשת להפסידה כתובתה. ועיין בפסקי דין רבניים (חלק ח פס"ד בעמוד 354) בדברי הרה"ג שאול ישראלי זצ"ל שהרחיב בביאור השיטות בענין התראה.

מכלל כל הדברים עולה, שיש לאסור את האשה על הנטען ואין להוציא הכתובה מיד הבעל.

התביעה לדמי שימוש
התובע הגיש בקשה לחיוב הנתבעת בדמי שימוש בתאריך 17/05/2010.

לטענתו, האשה עושה שימוש בלעדי בדירת הצדדים ויש לחייבה בדמי שימוש החל ממועד עזיבתו של הבעל את דירת הצדדים. הצדדים התגרשו בתאריך כ"א טבת תש"ע (07/01/2010).

מנגד הנתבעת טוענת שאין לחייבה כלל בדמי שימוש מחמת התנהגותו השלילית של הבעל לשעבר והסבל הרב והנזק שגרם לה ולבנותיה וכפי שפירטה באריכות בסיכומיה.

בהחלטת בית הדין מיום כ"ח בטבת התשע"ד (31/12/2013) נכתב:

בית הדין מציין שהתקבלה תגובת הנתבעת בתיק חלוקת רכוש בתאריך 22/11/2010 לבקשת התובע לדמי שימוש ונושא זה אף עלה במספר דיונים.

לאחר העיון באמור לעיל סבור בית הדין שיש בטענת הנתבעת לפוטרה מתשלום דמי שימוש עד מועד הגט ולאחר מכן יש לחייבה בדמי שימוש. לצורך כך תתבקש השלמת השמאות באשר לגובה דמי השימוש.
בית הדין סבור גם כיום לאחר העיון בסיכומים שהאמור בהחלטה הנזכרת שריר וקיים. בית הדין אינו רואה צורך להיכנס לעובי הקורה לבחינת טענות האשה לגופן שהרי אף אילו יוכחו טענותיה אין בהם אלא לפוטרה מדמי שימוש כל עוד היו נשואים. לאחר הגירושין נתפרדה החבילה והיא עושה שימוש בלעדי ברכושו של התובע ללא שניתנת לו אפשרות שימוש ברכושו כך שיש לחייבה בדמי שימוש החל ממועד הגירושין.

התובע ביקש לחייב את הנתבעת בתשלום מיוחד עבור השימוש שעשתה במרתף כקליניקה לצורך עבודתה.

לאחר בחינת טיעוני הצדדים ונסיבות מקרה זה בית הדין אינו מוצא לנכון לחייב את הנתבעת בתשלום נוסף על השימוש במרתף, מעבר לדמי השימוש על הדירה בכלל, מכיוון שהמרתף הינו חלק בלתי נפרד מהבית ואינו עומד להשכרה ואף אינו ראוי להשכרה בנפרד מכיוון שאין אליו כניסה נפרדת אלא דרך הבית בלבד.

בהחלטת בית הדין מיום י"ט באייר התשע"ד (19/05/2014) נכתב כדלהלן:

בדיון שב ועלה נושא תביעת דמי השימוש עבור חלק התובע בבית המשותף בהמשך להחלטת בית הדין מיום כ"ח בטבת התשע"ד (31/12/2013) שלאחריה הוגשו עמדות הצדדים.

התובע דורש את דמי שימוש על פי חוק המקרקעין דבר המעוגן גם בפסיקות בתי הדין. מציין שהוא אינו תובע אלא את סך 40% משווי דמי השימוש על חלקו של התובע היות והחלק הנותר הוא לצורך מדור הילדים.

מאידך טוענת האשה שאמנם הבעל שילם כאלף ₪ עבור חלקו במשכנתא להבטחת מדורם של הקטינים למרות זאת אין לחייב את האשה בדמי שימוש, כי הבעל נהנה מכך שהאשה גרה בחלקו בזה שלא חויב חיוב גבוה של מדור אילו הייתה שוכרת דירה חילופית, או אז היה נדרש לשלם סך 60% מערך השכירות עבור מדור ארבעה ילדים.

לצורך אומדן ראשוני, בטרם יקבע בית הדין עמדתו בנושא דמי השימוש, מבוקש משני הצדדים להמציא עמדתם, בתוך 5 ימים, האם שכר דירה בסך 5000 ₪ לחודש הוא שכר דירה הולם לבית הצדדים.
הנתבעת טענה את הטענה שהתובע חסך בתשלומים מכך שהנתבעת לא שוכרת דירה בשוק החופשי ולכן יש לגרוע זאת מתשלום דמי השימוש.

בית הדין סבור שאין הצדקה בטענה זו כי סוף כל סוף תשלום דמי השכירות נועדו למדור הילדים ובמקרה זה מדור הילדים מסופק על ידי רכושו של התובע. במאמר מוסגר יצוין, אף הנתבעת חסכה מכך שלא נזקקה להוציא מכיסה את שווי 40% של דמי השכירות אילו הייתה נדרשת לשלמם וכן נהנתה מבית רחב ידיים על כל ההשלכות הנובעות מכך, דהיינו, שהשתמשה במרתף לשימוש נוסף כקליניקה.

מסיכומי התובע עולה שהוא מסכים להערכה זו של דמי השימוש לעומת זאת הנתבעת בתגובתה להחלטה זו בה שללה את זכות התובע לדמי שימוש הסתייגה מגובה הסכום וביקשה להעמידו על סך של 4500 ₪.

בית הדין סבור שההערכה של 5000 ₪ הינה צודקת יותר בהיותה מגלמת תשואה של פחות מ- 4% לשנה משווי הנכס בהתאם להערכת השמאי דבר המקובל לשווי דמי שכירות ראויים.

בהתאם לאמור הוחלט:

הנתבעת חייבת בדמי שימוש בסך 1000 ₪ לחודש החל ממועד הגירושין ועד סמוך למועד הפינוי סך 68 חודשים.

הנתבעת תשלם לתובע סך 68,000 ₪ בגין דמי השימוש.

ככל שהנתבעת סבורה שהחלטה זו אינה משקפת נכונה את זכותה עבור מזונות הילדים היא רשאית להגיש בקשתה לערכאה הדנה בנושא זה.

התביעה הרכושית
באשר לתביעה לתשלום 42,376 ₪ ששילם התובע לאחר הגט לפי תביעה מיום 22/02/2011 בתיק מספר 586367/9 נפרט להלן את החלטתנו בהתאם לנושאים השונים.

א. באשר לתביעה בסך 15,558 ₪ שהתקבלו מחברת N.D.S.. התובע מבקש לקבל את כל הסכום לידיו מכיוון שהוא התקבל כחצי שנה לאחר המועד הקובע.

מנגד הנתבעת טוענת שלמרות זאת הסכום התקבל בגין התקופה שקדמה למועד הקובע.

רו"ח נתן שטרנפלד קבע בחוות דעתו המקורית סעיף 2. ו. שסכום זה ששולם כחצי שנה לאחר המועד הקובע שייך לתובע.

לא הוכח שסכום זה התקבל עבור תמורה שקדמה ליום הקובע ובית הדין מקבל את קביעתו של רו"ח.

בעקבות כך רו"ח התייחס לכך בחוות דעתו וסבר שסכום דומה שולם לטובת חוב המשכנתא המשותף, וקבע שעל הנתבעת להשיב לתובע מחצית, וסכום זה חושב בחוות הדעת המקורית סעיף 3. ג. והוזכר אף בהמשך כך שהנתבעת חויבה להשיב מחצית מסכום זה במסגרת האיזון, ולא כפי שטעה התובע בנטען בסיכומיו סעיפים 168, 169.

אף בעדכון חוות דעתו מיום 07/01/2013 בסעיף 5 התייחס לזה ולאופן החלוקה. ככל שסכום זה נותר בפיקדון בבנק מזרחי יש לחלקו בחלקים שווים לאחר שהתובע זוכה במחצית הסכום על פי חוות הדעת ויש לפעול בהתאם לחוות הדעת.

ב. על החובות ששולמו למס הכנסה וביטוח לאומי המפורטים בתביעה השיבה הנתבעת שהיא מודה שהם חובות משותפים ויש לכוללם בחוות הדעת לאיזון זכויות הצדדים.

ואכן רואה החשבון במענה לשאלות הבהרה ועדכון חוות דעתו מיום 07/01/2013 התייחס לחובות אלו ועדכן את חוות הדעת בהתאם.

לכן עולה התמיהה על התובע מדוע שב והעלה טענות אלו בסיכומיו לאחר שקבלו מענה הולם.

ג. התובע מבקש החזר עבור התשלומים שנדרשו עבור טיפול בתיקי מס הכנסה של הצדדים על ידי רו"ח אברהם חכם, בגין שנת 2008 ושנת 2009.

הנתבעת כופרת בדרישה זו טוענת שזה חוב פיקטיבי. ביחס לדו"ח עבור שנת 2009 מוסיפה וטוענת על תשובתו של רו"ח חכם שלא קיבל מסמכים ממנה והעביר את התיק לרו"ח מטעמה שהכין את הדו"ח לשנת 2009 ולכן מדובר בתביעת סרק.

לאחר העיון במסמכים ובטיעוני הצדדים נראה שאין לחייב את הנתבעת עבור דרישת התשלום עבור שנת 2009, ויש לכאורה, לחייבה בגין הטיפול בתיק עבור שנת 2008.

מעדכון חוות דעתו מיום 07/01/2013 עולה שהתובע הציג הוכחת תשלום רק על חלקו בחוב לרו"ח חכם ולכן רו"ח לא נדרש לעדכון חוות הדעת בענין זה. ככל שאכן קיים חוב של הנתבעת לרו"ח חכם אין הוא מסור לסמכות בית הדין.

ד. החשבון בבנק מזרחי. מטיעוני הצדדים לא התברר האם בחשבון בבנק מזרחי קיימים סכומים נוספים על הסך שהתקבל מחברת N.D.S. והוא לפי המפורט לעיל הועבר לכיסוי המשכנתא או קיים בפיקדון שיש לחלקו כאמור לעיל ובעדכון חוות הדעת הנזכרת לעיל.

ככל שקיימות זכויות נוספות לכאורה יש לחלקם בשווה בין הצדדים.

יצוין שבדף פירוט חשבון עו"ש המצורף לחוות דעתו של רו"ח נתן שטרנפלד עולה שבתאריך 27/04/2010 לאחר הוצאת הסך שהתקבל מחברת N.D.S. יתרת החשבון הייתה 0.

ה. בית הדין עיין בטענות התובע לביצוע חלוקה לא שוויונית של איזון הזכויות ולא מצא בהם טעם ראוי לסטות מהחלוקה השוויונית הקבועה בחוק. בית הדין לא ימנע מלציין ששני הצדדים מטיחים זה בזה אשמות כבדות ולא מן הנמנע ואולי אף מסתבר שלא אחד בלבד נושא באחריות למצבם.

ו. בהתחשב בגובה הסכום לתשלום מהתובע לנתבעת לפי האפשרות הראשונה כמפורט בעדכון חוות הדעת של רו"ח נתן שטרנפלד, הנזכרת לעיל, ומנגד חיובי האשה לבעל, כמו כן הצורך לצמצם ככל שניתן את ההתדיינות והקשר העתידי בין הצדדים, בית הדין קובע שהאיזון יתבצע בהתאם לאפשרות הראשונה בעדכון חוות הדעת לאחר ביצוע התחשבנות בהתאם לאמור בסעיפים הקודמים.

תביעה לתשלום הוצאות חקירה
התובע מבקש לחייב את הנתבעת בהוצאות החקירה, על סעיפיה השונים, שנזקק להוציא על מנת להוכיח את טענותיו בדבר בגידתה והפסד זכותה לכתובה, וזאת עקב הכחשת האשה.

מנגד טוענת הנתבעת שטענות התובע לא הוכחו וודאי שאין מקום לחייבה בהוצאות החקירה.

אכן, אילו היה מתברר לבית הדין בוודאות שהנתבעת בגדה בבעלה היה מקום לבחון את תביעת התובע להוצאות, לגופה, ולשקול לחייב את הנתבעת. לדוגמא, עיין שורת הדין (כרך יג עמ' רסו) שם הותרתה הנתבעת שאם תמצא דוברת שקר תחויב בהוצאות.

בנסיבות מקרה דנן עמדת בית הדין שלמרות שנקבע שהאשה הפסידה את זכותה לכתובה ואף נאסר עליה להינשא לנטען, מהנימוקים שפורטו לעיל בהרחבה אין לחייב את הנתבעת בהוצאות החקירה. הנתבעת עומדת וטוענת בכל פה, לא בגדתי, ואף לאחר כל ההוכחות שהוצגו אין בית הדין יכול לקבוע בוודאות שאכן הנתבעת בגדה. האשה הפסידה כתובתה מחמת מעשיה המוגדרים בהלכה "דבר מכוער" המעוררים חשד לבגידה ודי בהם להפסידה כתובתה (ואף זאת לא לכל הדעות, כפי שצוין לעיל) אבל אין בהם קביעה וודאית לבגידה ולפיכך אין מקום לבחון לגופה את התביעה לחיוב הוצאות החקירה.

המיטלטלין
התובע הציג רשימת תכולה ושווי שנערכה על ידי סוקר חברת הביטוח וטוען שהנתבעת עיכבה בידיה את תכולת הדירה ולא נתנה לתובע אף את אשר הוסכם עליו לחלוקה בין הצדדים בבית המשפט בתאריך 17/12/2009. מבקש שבית הדין יקבע סכום של פיצוי עבור התכולה.

תגובה מפורטת של התובע בענין התכולה התקבלה בתאריך 25/06/2014.

תגובת הנתבעת בענין התכולה התקבלה בבית הדין בתאריך 22/07/2014.

הנתבעת טוענת שרוב הציוד חולק על פי החלטת בית המשפט הנזכרת לעיל, ובתגובתה הציגה שתי רשימות לצורך החלוקה ביניהם בהתחשב בפריטים שכבר חולקו על פי ההסכם שאושר בבית המשפט. טוענת שאין מקום להתחשב בהערכת השווי של חברת הביטוח שהינה מופרזת על מנת להגדיל את הפרמיה.

בית הדין עיין בתגובות ועמדות הצדדים והגיע למסקנה שאכן הערכת השווי שנערכה על ידי חברת הביטוח מופרזת ביותר. לדוגמא: היום מקרר "אמנה" חדש מהדגמים היקרים אינו מגיע לסך 10000 ₪ ואילו בהערכת השווי נכתב 12,500 ₪. עוד יש לקחת בחשבון שהערכה זו נערכה כשלש שנים קודם מועד הגשת תביעת הגירושין. כמו כן יש להתחשב בכך שחלק מהתכולה חולק בהתאם להסכם באושר בבית המשפט.

מנגד יש להתחשב בכך שאף הנתבעת הסכימה שיש מקום להעברה נוספת של תכולה לתובע כפי שבא לידי ביטוי בתגובתה הנזכרת לעיל, חלוקה שלא בוצעה.

לאור האמור ובהתחשב בכלל הנתונים מחליט בית הדין לחייב את הנתבעת, על דרך הפשרה וכדי שלא להוציא את הדין ללא הכרעה, בסך של 10,000 ₪, בגין התכולה שנותרה לשימושה.

הוצאות עדים בגין ביטול הדיון ואי הופעת הנתבעת
התובע מבקש שבית הדין יקבע את חיובה של הנתבעת בהוצאות בהתאם להחלטת בית הדין מיום ג' בניסן התשע"ב (26/03/2012) וזאת בגין אי הצגת אישור רפואי תקף. התובע טוען שהאישור הרפואי שהוצג על ידי הנתבעת ביום ד' בכסלו התשע"ג (18/11/2012) הינו מזויף ומפוברק והתוספת שהוסיפה הרופאה בכתב ידה נעשה שבעה חודשים לאחר מועד המחלה ולפיכך אין לקבלו ולחייבה בהוצאות כמתחייב.

מנגד טוענת הנתבעת שאישור אינו מזויף אלא הוא העתק של המסמך המקורי שהוצא בתאריך 01/04/2012. מסמך זה הוצא סמוך לאירוע כפי שמופיע בראשו של המסמך, העתק מתאריך 27/04/2012 שהוצא על ידי הרופאה בעצמה שהוסיפה בכתב ידה "הנ"ל זקוקה למנוחה מלאה" חתמה בכתב ידה והוסיפה חותמת. הנתבעת פנתה לרופאה בשנית סמוך לקבלת החלטת בית הדין מיום כ"ד בניסן התשע"ב (16/04/2012). בה נכתב:

יש להביא לבית הדין אישור תקף משפטית, המאשר כי האישה הייתה מנועה מלהופיע בבית הדין גם עם טיפול סימפטומטי.

בית הדין מוצא מתוך בחינת המסמכים שהוצגו את התיאור העובדתי המוצג על ידי הנתבעת כתואם את המציאות.

אמנם בשו"ת הרמ"א (סימן י"ב) נקט שיש לחייב בהוצאות את מי שלא בא לדיון מחמת אונס שנזקק לטפל בדבר דחוף למניעת הפסד שנחשב כמציל עצמו בממון חברו. אך הלכה למעשה מקובל בבתי הדין, שלא לפסוק כמותו, מכיוון שחיוב הוצאות הוא מדינא דגרמי ולפיכך אין לחייב באונס.

ועיין הרחבת דברים בענין זה בפסקי דין רבניים (חלק ג פס"ד בעמוד 28 -31) וכן בספר דיני בוררות לרה"ג יועזר אריאל (עמ' תכז) שחילק בין סוגי האונסים וכן בשורת הדין (י"א עמ' שסב).

בנידון דידן, לכאורה, לאחר ההשלמה של הרופאה נחשבת המחלה כאונס המונע את הנתבעת להתייצב לדיון ואין מקרה זה בכלל המציל עצמו בממון חברו.

דא עקא, מתוך העיון באישור, עולה שהוא הוצא על ידי האשה לראשונה בתאריך 01/04/2012 בסיום מחלתה, ולא התברר לבית הדין שהנתבעת אכן נבדקה על ידי הרופאה בזמן מחלתה ויתכן שהאישור ניתן על סמך הצהרתה בלבד. מסיבה זו ומהנימוקים הנוספים שהוזכרו לעיל ומכלל נסיבות האירועים הנוגעים לדחיית הדיונים, על דרך הפשרה בית הדין מחייב את הנתבעת במחצית מההוצאות שנקבעו בהחלטה הנזכרת כדלהלן:

האשה תשלם הוצאות כדלהלן: לתובע בסך 250 ₪, לב"כ התובע סך 750 ₪, לעדה סך 325 ₪, לעד שהופיע מטעם הבעל לשני הדיונים סך 400 ₪.

התביעות הנוספות של הצדדים
לאחר שהסתיימו הדיונים בין הצדדים בכלל הנושאים המפורטים עד כה כולל מכירת דירת הצדדים, הגישה הנתבעת תביעה כספית בגין הנזקים שנגרמו לה על ידי התובע בהכשלת מכירת דירת הצדדים מוקדם יותר ובמחיר גבוה יותר. מנגד לאחרונה הגיש אף התובע תביעה דומה להפליא עם טענות דומות כנגד הנתבעת.

בית הדין סבור שלאחר ההכרעה שסיימה את עיקר ההתדיינות טוב יעשו הצדדים אילו יניחו לתביעות אלו ויפנו כל אחד לדרכו ויפסיקו להתיש את עצמם בהמשך התדיינות שספק אם תישא פרי.

בנסיבות אלו תתבקש תגובת הצדדים האם ניתן לסגור את כלל התביעות בין הצדדים בפסיקה זו.

בהעדר הסכמה יקבע בית הדין את המשך ההליך ואת גובה העיכוב של כספי התמורה ממכר הדירה.

סיכום ההכרעה המפורטת לעיל
א. יש לרשום עיכוב נישואין, שהאשה אסורה לחזור ולהינשא לבעל ואסורה להינשא ל[אלמוני] הנטען.

ב. יש להעביר את תוכן סעיף א' בהחלטה נפרדת להנהלת בתי הדין לצורך רישום הערה זו.

ג. האשה אינה זכאית לתשלום כתובתה.

ד. הנתבעת תשלם לתובע סך 68,000 ₪ בגין דמי השימוש.

ה. בנושא איזון המשאבים והתביעה הרכושית מטעם הבעל, בית הדין מקבל את חוו"ד רו"ח ויש לפעול בהתאם לחוות הדעת ולהוראות הנוספות שניתנו לעיל בפרק "התביעה הרכושית".

ו. אין לחייב את הנתבעת בהוצאות החקירה שהוציא התובע.

ז. בית הדין מחייב את הנתבעת בסך של 10,000 ₪, בגין התכולה שנותרה לשימושה.

ח. האשה תשלם הוצאות כמפורט להלן: לתובע, סך 250 ₪, לב"כ התובע סך 750 ₪, לעדה [א' נ'], סך 325 ₪, לעד [א כ'], שהופיע מטעם הבעל לשני הדיונים סך 400 ₪. התשלום יבוצע לא יאוחר משלשים יום ממועד חתימת ההחלטה.

ט. על הצדדים להמציא לבית הדין, בתוך 14 יום ממועד חתימת החלטה זו, תגובתם להמלצת בית הדין למחיקת התביעות הנוספות. בהעדר תגובה במועד תינתן החלטה אף בהעדרה.

הרב יוסף יגודה

לאחר העיון בדברי עמיתי הרב יוסף יגודה שליט"א שנכתבו בטוטו"ד מצטרף אני למסקנות.

הרב מימון נהרי – אב"ד

לאחר שעיינתי בנימוקיו של עמיתי הרב יוסף יגודה שליט"א גם אני מצטרף למסקנות.

יצחק רפפורט – דיין

הוחלט כאמור לעיל.

מותר לפרסם לאחר השמטת פרטים מזהים.

ניתן ביום כ"ט בתשרי התשע"ו (12/10/2015).

הרב מימון נהרי – אב"ד

הרב יוסף יגודה

הרב יצחק רפפורט

---

---