ביום י"א בכסלו תשע"ה (3.12.2014) הוגש לביה"ד כתב ערעור לביטול מזונות האשה שנקבעו לו בהסכם הגירושין משנת 1997. בסעיף 4 בהסכם נכתב: "מיום סידור הגט הבעל מתחייב לשלם לידי האשה למזונותיה סך של 3,000 ₪ [...] בלא כל קשר למעמדה האישי של האשה, לעבודתה ולהכנסותיה מכל מקור שהוא. תשלום זה הוא מזונות, ואם הבעל לא ישלם את הסכום האמור בסעיף זה, הוא יגבה כדין מזונות.

בפרוטוקול בית הדין האזורי מיום ז' תשרי תשנ"ח (8.10.1097) צוין שסך המזונות ישולם עד מאה ועשרים שנה, בפועל המערער שילם שנים רבות אחר הגירושין. ב"כ המערער כותב בכתב הערעור כי בעת שהתחייב המערער לעניין זה הוא היה אדם בריא נטול חובות בעל כושר השתכרות. לטענתו חלו שינויי נסיבות קיצוניים ביותר הן במצבו הבריאותי והן במצבו הכלכלי של הבעל. כיום הוא בן שישים ושמונה שנה עם בעיות רפואיות קשות הבעל קרס מבחינה כלכלית .הכנסת הבעל מפנסיה היא ע"ס 2,300 ובנוסף לכך 3,000 כפנסיה מההסתדרות. מסכום זה מעוקל למס הכנסה – חלקו לטובת האשה נשוא הנדון וחלקו לטובת ילדיו מהנישואין השניים.

לביה"ד האזורי הוגשה בקשה להפחתת מזונות האשה. ביום ג' מרחשון תשע"ה ניתנה החלטה שבה ביה"ד דחה את תביעת הבעל וההסכם נשאר בתוקפו. ביום ח' מרחשון תשע"ו 21.10.15 ביה"ד הגדול שמע את ב"כ שני הצדדים. ב"כ המערער טען כי לאור מצבו הכלכלי הקשה של המערער ולאור מצב בריאותו, יש לבטל את ההסכם. מאידך גיסא ב"כ האשה טענה שאין מקום לביטול ההסכם, מאחר שבהסכם הגירושין אוזנו זכויות של שני הצדדים, ותמורת ויתור האשה על הזכויות המגיעות לה הבעל התחייב למזונותיה עד מאה ועשרים שנה.

ועוד טוענת ב"כ האשה שיש לדחות את הערעור מאחר שהמערער עזב את המשפחה וחי במשך שנים בעודו נשוי עם אשה אחרת לאחר שהאשה הסכימה לקבל את גיטה, אולם את התמורה הוא מבקש לבטל כאשר הוסכם בין הצדדים על מזונות לכל חייה. הרי הצדדים שקללו את הפיצויים שיכולה הייתה לדרוש – כתובתה ותוספתה ומזונותיה במשך שנות חייה – אחרת היא לא הייתה מסכימה להתגרש. אין עליה כל פס"ד שמחייבה להתגרש.

המערער קיבל פיצויים ענקיים, קצבאות פנסיוניות, קופות וקרנות שהוא צבר והרי ברור שלאשה מגיעה מחצית, ובתמורה לכך היא קיבלה מחצית מהדירה ומזונות בסך של 3,000 ₪ לחודש, ויש להבהיר שהדירה שהאשה קבלה מחציתה מדובר בדירת עמידר קטנה בקרית מלאכי, ויש לדחות את הערעור.

עד כאן טענות הצדדים.

בנ"ד המערער נטש את אשתו ואת בני משפחתו ושנים רבות שהלך לרעות בשדות זרים. הבעל הגיש תביעת גירושין. על האשה לא היה חיוב להתגרש.

הרי בוודאי שבשעת חתימת הסכם הגירושין בין הצדדים מעמדו של הבעל היה משופר ואם לא הייתה מתגרשת והייתה תובעת מזונות, אין ספק שהייתה זוכה לדמי מזונות גבוהים, ועקב הגירושין הפסידה אותם והתנאי המינימלי שהיא מציגה שלא תיזקק לצדקה הוא בהחלט מוצדק, ויש לראות בהסכמתה זו בתנאים אלו עסקה כדין מכירה והלוואה שאינה מתבטלת בגלל אונסו של אחד הצדדים.

הנה בנדון זה יש להבחין בין ג' סוגי התחייבויות.

א. התחייבות הבאה כתמורה.
ב. חוב שהתחייב בו אדם על דבר שאינו חייב בו מעיקר הדין, וגם אין ההתחייבות תלויה בדעת אחר.
ג. התחייבות התלויה בדעת אחר.

א. והנה התחייבות רגילה הבאה בתמורה, כגון הלוואה או מקח וממכר וכיו״ב, אף שקיים בה הכלל של מסדרין לבעל חוב, מ״מ יש בה כללי גבייה חמורים ביותר, וכלשון הרמ״א בחו״מ (סי׳ ק״ג סעי׳ ה׳), ״ואין חוששין להפסד הלוה, ואין מרחמין בדין לומר כיצד נוציא הלוה מביתו משום דבר מועט״, והדבר ברור שגם אם הורע מצבו ונשתרגו על צווארו קשיים כלכליים חמורים, אין בכל זה כדי לפטרו מחובו, והחוב נשאר קיים עליו כבתחילה, ואם אינו יכול כעת לשלם את חובו, לכשירחיב ד׳ את גבולו עליו לסלקו, ובחוב כגון זה לא שייך כלל לומר אדעתא דהכי לא התחייב. וז״פ. (ולהלן אות ה ואילך יתבאר מה הדין כשנאנס באונס גמור אם גם בכה״ג חייב).

אכן כל זה הוא לגבי חוב הבא כתמורה, אבל חוב שהתחייב בו על דבר שאינו חייב בו מעיקר הדין, בזה אנו מוצאים כי הדין שונה, ויש ללכת בו אחר אומדנא, ובאופן שהורע מצבו יש לשקול ולדון שאם היה מגיע למצב זה לא היה מתחייב.

וז״ל הרא״ש בתשובה (כלל ח׳ תשובה ד׳):

״וששאלת, ראובן ששידך בתו לשמעון ונשבע לו על דעת רבים שיתן לו עמה חמשת אלפים זהובים לסוף ששה חדשים, והיה לו לראובן. ממון רב בחובות ועל סמך שיגבה מחובותיו נדר, ועתה נתקלקלו החובות, אם נקרא עובר על שבועתו וחייב מלקות, או אם הוא אנוס כדאמרינן (שבועות כ״ו ע״א) האדם בשבועה פרט לאנוס. תשובה. אם אין לראובן ממה לפרוע, לא מחובותיו ולא מקרקעות וחפצים, חוץ מבית דירתו וכלי תשמישו, אז הוא פטור משבועתו ואינו עובר עליה כל זמן שאין לו ממה לפרוע, דאין לך אונם גדול מזה, כי היה לו ממון רב בשעה שנשבע ועתה הפסידו ואנוס גמור הוא, ואין לומר וכו׳, אבל ביתו וכלי תשמישו אפילו עני המתפרנס מן הצדקה אין מחייבים אותו למכור ביתו וכלי תשמישו, הלכך אינו מחוייב למכרו לקיים שבועתו, דאדעתא דהכי לא נשבע ללון ברחוב ולמות ברעב."

ודברי הרא״ש הובאו להלכה בשו״ע יו״ד (סי׳ רל״ב סעי׳ ט״ז), ובתשובות מהרשד״ם (יו״ד סי, ק״ד ד״ה תשובה השני). ועיין שו״ת חתם סופר (יו״ד סי׳ רכ״ח), ואבני נזר (חו״מ סי׳ ל״ט) מ״ש בזה.

וברור שבכל חוב ממון שמחוייב לחבירו בהלואה וכדו" לא שייך לומר דאדעתא שיצטרך למכור ביתו לא נתחייב, וכל מה שכתב הרא״ש דאמרינן אדעתא דהכי לא נשבע, זהו דוקא כשנתחייב בדבר שלא קבל בעדו תמורה, וכגון בשידוכין, שאין זה חיוב בדרך מקח וממכר, אלא שנתחייב ליתן לבתו כך וכך, ובזה יש לומר דאדעתא שיצטרך למכור ביתו וכלי תשמישו לא נתחייב. ולכאורה היה נראה לומר יותר מזה, דבאמת גם בחיוב שלא קבל בעדו תמורה חייב בכל גוונא, ואף אם יצטרך למכור ביתו, ולא נאמרו דברי הדא״ש דאדעתא דהכי לא נתחייב אלא לעניין שבועה, דחיוב שבועה הוא חיוב שבין האדם למקום, ואף שהתוצאה נוגעת לעניין חיוב שבין אדם לחבירו, מ״מ חיובו הוא מצד השבועה ובכה״ג שיצטרך למכור ביתו וכלי תשמישו אמרינן דאדעתא דהכי לא נשבע, אבל באופן שנתחייב לחבירו חוב ממון יש לומר דאף בכה״ג שיצטרך למכור ביתו וכלי תשמישו חיובו קיים, ולא מהני מה שנאמר דאדעתא דהכי לא נתחייב.

וכן כתב בשער המשפט (סי׳ ס ס״ק ד׳) דהיכא דנתחייב לבתו בשטר ובקנין באופן המועיל, או שנתחייב לאיש אחר בדבר שאינו חייב, וירד מנכסיו, חייב למכור אף בית דירתו וכלי תשמישו, ולא כתבו הרא״ש והשו״ע דפטור רק בנשבע, והביא שכ״כ זקנו הגאון בבית הילל (אה״ע סי׳ נ׳ טעי׳ ו׳) בפשיטות, דהאי דינא די״ד סי׳ רל״ב אינו אלא לעניין שבועה. (וע"ע להלן אות ג).

ב. אכן נראה דיש חולקים על זה, דהנה הרמ״א באה״ע (סי׳ נ׳ סעי׳ ו׳) כתב, וז״ל:

״י״א דמי שפוסק על בתו או על בת בתו או קרובתו שתנשא לפלוני, ואח״כ אין הבת רוצה.

דהפוסק פטור מן הקנס, דזה מיקרי אונס, אע״ג דלא התנה, ובלבד שלא יהא ערמה בדבר, וכן בשאר אונסים כגון שמת הפוסק אין יורשין צריכין לקיים ופטורין מן הקנס״.

וכתב הח״מ שם ס״ק י״ז), וז״ל:

״כגון שמת הפוסק. ה״ה אם חי והעני, כמו שפוסק בי״ד סי׳ רל״ב סעיף ט ״ד, ע״כ. וכ״ה בב״ש שם (ס״ק י״ח).

הרי שכתבו את דין הרא״ש הנפסק ביו״ד סי, רל״ב גם לדין הפוסק קנס על בתו או קרובתו שתנשא לפלוני, שאם העני פטור, והוא מטעם שכתב הרא״ש דאדעתא דהכי לא נתחייב, ואע״ג דהכא לא מיירי בנשבע על כך, רק בבתחייב חיוב ממון, מוכח מזה דסבירא להו דסברת חרא״ש דאדעתא דהכי לא נתחייב אינה רק לענץ שבועה אלא גם לגבי חיוב ממון, דכל שנתחייב חיוב בלא שקבל בעדו תמורה, אם העני אמרינן דאדעתא שיצטרך למכור ביתו וכלי תשמישו לא נתחייב, ומהני אומדנא לפוטרו ממה שנתחייב.

ג. והנה הרמ׳׳א בחו״מ (סימן ס׳ סעיף ג׳) כתב, וז״ל: ״וי״א דהמקבל עליו לזון את חבירו סתם, כל ימי חייו, או כל זמן שצריך משמע״. וביאר דבריו בסמ״ע שם (ס״ק ט״ו), וז״ל:

״אפשר לומר דה״ק, אם נדר לו כן בשעה שצריך, סתמא דעתו היה כל זמן שצריך, ואם נדר לו בשעה שאינו צריך. אז דעתו היה אכל ימי חייו, וצ״ע״.

ובט״ז שם הקשה על דברי הרמ״א:

״צ״ע מאי שנא ממי שקיבל עליו לזון את בת אשתו דאמרינן בפרק הנושא (כתובות ד׳ ק״א ע״ב) דאע״פ שיש לה מזונות אח״כ צריך לתת לה דמי מזונות״.

ובהגה שם (מבעל חכם צבי) כתב לתרץ (בתירוץ שני). וז״ל:

״וכבר היה אפשר לחלק בעניין אחר, דשאני הנושא את האשה דלאו בדידיה תליא מילתא, אלא גם בדעת האשה, והיא דעתה אפילו אם לא תצטרך הבת למזונות, משא״כ הכא דהכל תלוי ־ בדעת הנותן."

ויסוד דברי החכם צבי דהיכא דהחיוב תלוי בדעת 'אחר לא אזלינן בתר אומדנא של הנותן, מבואר בתוס׳ בכתובות פרק נערה (ד׳ מ״ז ע״ב ד״ה שלא), וז״ל:

״דהואיל ואינו תלוי אלא בנותן יש לנו ללכת אחר דעתו. וכיוון שבו תלוי ודאי אינו רוצה ליכנס בשום ספק, ולא דמי ללוקח חפץ ואירע בו אונס דלא אמרינן אדעתא דהכי לא קנה ומבטל המקח, דאינו תלוי בדעת הקונה לבדו דהא איכא נמי דעת מקנה שלא היה מקנה לו לדעתו אם לא יפרש״. ע״ש.

ועיין במל״מ (פ״ו מה׳ זכיה ומתנה ה״א) שהאריך טובא בדברי התום׳ הנ״ל, והביא מדברי שאר הראשונים בזה, ובתוך דבריו כתב:

״נראה דמהר״ם חולק ע״ז וס״ל דאף היכא ; דאיכא דעת אחרת אמרינן אומדנא, וכן נראה קצת | מדברי הרא״ש בתשובה, במי שנדר לנשואי בתו סך מה ונתקלקלו חובותיו, שאם אין לו לפרוע כי אם: מבית דירתו וכלי תשמישו, דאדעחא דהכי לא נדר, ע״כ, והרי התם דאיכא דעת המשדך דאפשר דלא היה מתרצה לשדך בלתי אם יקיים את נדרו ואף אם יוצרך למכור את ביתו ואת כלי תשמישו, ולכאורה נראה דהרא״ש בשיטת רבו מהר״ם אזיל, דאית ליה דאף דאיכא דעת אחרת אמרינן אומדנא, אך כד מעיינינן שפיר נראה דאין מדברי הרא״ש אלו ראיה שחולק על התוספות, דשאני נדון הרא״ש דלא היה שום חיוב בדבר כ״א מכח שבועה, וכיוון שכן, שהם דברים שבינו ובין קונו שייך לומר אדעתא דהכי לא נשבע, והכי דייקי דבריו דלא היה שם כי אם חיוב שבועה, ומש״ה אף דאיכא דעת אחרת אמרינן אדעתא דהכי לא נשבע, אכל היכא דאיכא חיוב, כגון בלוקח מקח מחבירו, וכן באותה דמהר״ם דהיינו לאפקועי קידושין, בזה יודה הרא״ש דהיכא דאיכא דעת אחרת לא אמרינן אדעתא דהכי״. ועיין עוד שם.

ולפי דבריו הא דלמדו הב״ש והח״מ דין פוסק קנס על קרובתו אם לא תנשא מדין הרא״ש. אע״ג דהרא״ש איירי לעניין שבועה דוקא, צריך לומר דלמדו את גוף הסברא דאמרינן אדעתא דהכי לא נתחייב מדברי הרא״ש, והרא״ש איירי לעניין שבועה דוקא כיוון דאיירי באיכא דעת אחרת, והתם לא מהני אומדנא רק לעניין שבועה, אבל ה״ה דאמרינן הך אומדנא גם לעניין חיוב ממון היכא דליכא דעת אחרת. ודו״ק.

ד. עלה בידינו, דין מי שנתחייב לחבירו ואח״כ נתחדש איזה עניין שאם היה ידוע לו לא היה מתחייב, תלוי בסוג ההתחייבות שנתחייב:

    א. בהתחייבות הבאה כתמורה, כגון הלואה, מקח וממכר, חייב גם בכה״ג.

    ב. בהתחייבות לאדם שאינו חייב לו מן הדין, בזה שומעים אנו את טענת המתחייב דאדעתא דהכי לא התחייבתי.

    ג. אך כל זה הוא בהתחייבות שנתחייב לעצמו, אבל כשנתחייב התחייבות התלויה בדעת אחרת, אז ההתחייבות תקיפה גם כשיש אומדנא דאדעתא דהכי לא נתחייב.

בנדון דידן נתחייב האב במזונות האשה במסגרת הסכם גירושין, והנה פעמים הרבה הסכם הגירושין כולל בתוכו סעיפים רבים, מהם הם חיובים שמתחייב הבעל לאשה, ומהם חיובים שמתחייבת האשה לבעלה, או ויתורים שמוותרת לו וכיוצא בזה, והם זה לעומת זה, שכנגד ההתחייבויות שמתחייב לה הבעל, מקבל ג״כ תמורתם חיובים ממנה וכדו׳, ואם כן יש לדון את חיובו בהסכם הגירושין כחיוב שמקבל עליו תמורה, ובחיוב כזה לא אמרינן דאם היה יודע שיורע מצבו לא היה מתחייב, דסוף סוף קבל תמורה לחיובו, והרי הוא חייב בכל גוונא.

זאת ועוד. גם אם נחשיב את חיובו כמתחייב ללא קבלת תמורה, מ״מ כיוון שמדובר בהסכם גירושין שנעשה בין שני צדדים, הבעל והאשה, הלא נתבאר דבכל חיוב בין שני צדדים לא אזלינן בתר דעת המתחייב בלבד שנאמר דאדעתא דהכי לא נתחייב, אלא אזלינן נמי בתר דעת הצד השני, וא״כ בנ״ד פשיטא שדעת האשה שההתחייבות תהיה מוחלטת, גם אם יורע מצבו הכלכלי, וא״כ אף בכה״ג התחייבותו עומדת בעינה.

ה. והנה היכא שנתחייב ואירע אונס בלתי צפוי, מצינו מחלוקת הפוסקים אם ההתחייבות חלה גם בכה"ג.

מרן באה"ע (סי' קי"ד סעי' א') כתב, וז"ל:

"הנושא אשה ופסקה עמו לזון את בתה ה' שנים, חייב לזונה במאכל ובמשקה ה' שנים הראשונים שאחר הנישואין, בין אם המזונות ביוקר או בזול."

וכתב הט"ז שם (ס"ק ב'):

"נראה דהיינו עכ"פ ביוקר דשכיח, אבל אם היוקר לא שכיח לא קיבל עליו, דזהו כמו באונס דלא שכיח דאיתא בח"מ סי' רכ"ה (סעי' ג') דלא מהני אפילו קיבל עליו אחריות בפירוש". ע"כ.

והב"ש (ס"ק ג') הביא דברי הט"ז ולא ערער ע"ז. ואולם בשער המשפט (סי' ס' ס"ק ד') חלק על הט"ז, וז"ל:

"ולפענ"ד יש לדון בזה טובא, דנראה דלא דמי להוא דסי' רכ"ה, דהתם מיירי במכר שדה לחבירו וקבל עליו כל אונסין שיולד בשדה זו ואח"כ אירע אונס דלא שיח כלל שחזר נהר לעבור בתוכה, לכך אמרינן שפיר דאונס דלא שכיח כלל לא אסיק אדעתיה ולא נתחייב כלל באונס כזה, שלא היה כוונתו לאונס כזה כלל, משא"כ הכא בקיבל על עצמו לזון את חבירו, הרי נתחייב במזונות מיד עד זמן ידוע, ואף שנתייקרו אח"כ ולא אסיק אדעתיה יוקר כזה, מ"מ ה בכך, כי נתייקר ברשות המקבל מתנה נתייקרו, ומזלו של הנותן גרם, שהרי נתחייב בו מקודם ושעבודא על נכסיה רמיא, ויש להביא ראיה וכו', וכן משמע ממתניתין דפ' שום היתומים (ט"ס וצ"ל פרק משקלי עלי דף כ"א ע"א) והרמב"ם (בפ"ג מהל' ערכין דין י"ד), דאיתא התם דחייבי ערכין ממשכנין אותן בע"כ ומוכרין כל הנמצא להם מן הקרקע ומן המטלטלין מכסות וכלי תשמיש הבית, ואין משיירין להם אלא כדין הסידור דבע"ח, דסידור דבע"ח ילפינן מיכה מיכה מערכין, ומשמע התם דאף עשיר שהעריך והעני מ"מ מוכרין כלי תשלמישו, ולא אמרינן דאדעתא דהכי לא חייב את עצמו."

ועי"ש שהאריך בזה דכל שחייב את עצמו והעני, או שנתייקרו המזונות, אינו נפטר בטענה דאדעתא דהכי לא נתחייבתי. (וראה גם באבני מילואים ובבית מאיר שפליגי על הט"ז מטעם אחר).

בנ"ד, לכאורה גם אם נאמר דמה שנתחייב הבעל במזונות אשתו במסגרת הסכם הגירושין בסכום גבוה, זהו כתמורה להסכמת האשה לקבלת גט באופן שהבעל מבקש לגרש את אשתו ואין כל עילה לחייבה בגט, וכן להשתחרר מחובותיו כלפיה, והאשה מתנה את קבלת הגט בהתחייבות הבעל לילדיו במזונות גבוהים, מ"מ שכיוון שהורע מצבו הכלכלי של הבעל, לדעת הט"ז והב"ש יפטר, דכמו ביוקר אמרינן דאונסא דלא שכיח לא קביל עליה, בנשא אשה ופסקה עמו לזון את בתה חמש שנים, הגם ששם הסכמתה להינשא לו הייתה על מנת לזון את בתה, ה"ה כשהורע מצבו יכול לטעון שעל דעת כן לא התחייב, וא"כ אף שהשער המשפט נחלק עליהם, מ"מ לא נוכל להוציא ממון נגד דעת הט"ז והב"ש.

ו. אולם עיין בפד"ר (כרך ב' עמ' 310) שהאריכו בעניין זה, והעלו דיש לחלק בין יוקר שנתייקר המזון, לבין העני, דסברתו של הט"ז שאינו חייב לקיים התחייבותו בנתייקר משום אונסא דלא שכיח, אינה משום שהוא אנוס, אלא משום שהתחייבותו הייתה דוקא בתנאים רגילים, אבל בתנאים בלתי רגילים כגון יוקר לא שכיח, לא קבל על עצמו לזון.

ולכן אף אם הוא עשיר ובידו לקיים את התחייבותו אף שבמצב של יוקר, פטור הוא מחיובו, משום שלא קיבל עליו התחייבות כזו, ולעומת זה, אם לא נתייקר המזון אלא שהוא אנוס לקיים את התחייבותו, וכגון שהעני, בזה מודה הט"ז שהוא חייב, דכיוון שחלה התחייבותו אין אונס פוטרו.

וזה מיושב מה שהקשה השער המשפט מהא דחייבי ערכין ממשכנין אותן בע"כ ומוכרין גם את כלי תשמישם, ומשמע התם דאף עשיר שהאריך והני מוכרין כלי תשמישו, דהתם אייר בהעי, ובהעני אף הט"ז מודה שחייב, ורק במצב שנתייקר המזון סובר הט"ז דפטור.

א"כ בנ"ד שהורע מצבו הכלכלי, גם להט"ז אין לפוטרו, כיוון שאין מצב של יוקר בעולם אלא שהוא העני, ובזה לכו"ע חייב.

ז. ועוד נראה שגם אם נאמר דלדעת הט"ז גם בעשיר והעני פטור מהתחייבותו, בנ"ד לכו"ע אין התחייבותו פוקעת, מאחר שדברי הט"ז נאמרו ביוקר דלא שכיח דומיא דסי' רכ"ה, ושם יש לנו דוגמה של דבר לא שכיח כגון נפסק הנהר, וכדו', משא"כ במקרה שלפנינו אין זה יוקר דלא שכיח, שהרי כל אחד יודע שמצבו הכלכלי יכול להשתנות, ולא קרה כאן שום מקרה יוצא דופן שבגללו הורע מצבו הכלכלי, שיהיה אפשר לומר ע"ז דאונסא דלא שכיח לא קביל עליה, וא"כ היה לו לבעל להעלות בדעתו אפשרות שמצבו הכלכלי יורע, וכיוון שהיה יכול להעלות בדעתו כן ולא התנה שאם יורע מצבו יפטר, יש לחייבו לכו"ע.

וכן יש לדייק מתשובת המהר"ם מרוטנבורג (שו"ת מהר"ם ד"פ סי' תתקמ"ב) שכתב דעשירות ועניות היא דבר שכיח והיה למתחייב להתנות, ואם לא התנה הפסיד לעצמו.

והגם דהנדון שבמהר"ם הוא לגבי אחד שנתן צוואה ללא הגבלת זמן ואח"כ הוצרך לאחד מבניו, שעל כך יש לומר שהדבר שכיח שאדם יעלה על דעתו עשירות ועניות שיבואו במשך דורות, והיה לו להתנות, וכך כותב המהר"ם שם: "גלגל חוזר בעולם אם לא בא הוא בא בנו וכו'" ע"ש. (וע"ש בנוסח המובא בהערות). מ"מ במציאות של זמננו דבר מצוי הוא לצערינו שמפעלים נסגרים ומפטרים פועלים, ובעלי עסקים שוקעים בחובות ופושטים רגל, וזהו מילתא דשכיחא, ובודאי היה צריך להתנות שהוא מתחייב לאור מצבו הכלכלי הנוכחי, ובאם יחול שינוי במצבו ולא יתאפשר לו לעמוד בחיובו שהוא משוחרר מהתחייבותו, וכל שלא התנה אין לנו לפטרו מחמת זה.

גם הרא"ש בתשובתו על מי שנשבע לשלם ואין לו, שפטרו משבועה מחמת דאדעתא דהכי לא נתחייב, מיירי כשירד מנכסיו עד כדי שאין לו מה לאכול, וצריכין למכור את ביתו ואת כלי תשמישו, ואולם במקרה שלפנינו הדבר רחוק מאד מכך, ולא נראה שיש לפוטרו מחמת שירד מנכסיו. וכן העלה בס' לב אריה (ס' י"ט).

הרב יצחק אלמליח

עברתי על מה שכתב עמיתי הגאון הרב יצחק אלמליח וכל דבריו אמת לאמיתה של תורה, ועיין בספרי בכורי גשן ח"א סי' ל"ח וסי' כ"ו שכן הסקתי למסקנה שהתחייבות בין שני צדדים לא ניתן לבטלה מחמת אומד שצד אחד לא היה מתחייב אם היה יודע שירד מנכסיו. ברם נ"ל שצריך לדון מקרה ממבט נוסף כדלהלן.

לפנינו ערעור על פס"ד של ביה"ד האזורי בתל אביב מיום כ"ז אלול תשע"ד אשר דחה את תביעת המערער להפחתת התחייבות למשיבה שנטל על עצמו במועד הגירושין על סך 3000 ₪ לחודש.

לאחר העיון בפסה"ד המעורער ובטענות הערעור. ולאחר ששמענו את הצדדים בדיון שהתקיים לפנינו, לא מצאנו שום מקום לשנות את פסק הדין האזורי. כל מילה שנכתבה שם היא נכונה ולא ניתן לפרוך דבר בפסה"ד.

ברם יש לדון בערעור של התובע מהיבט אחר. בהסכם הגירושין נאמר:

"מזונות
4. עד יום סידור הגט ימשיכו הצדדים לנהוג בעניין המזונות כפי שהם נוהגים עד היום.

מיום סידור הגט, הבעל מתחייב לשלם לידי האשה למזונותיה, סך של 3,000 ₪ לחודש, כאשר 1,000 ₪ הם צמודים למדד חודש יולי 1997, שפורסם ביום 15.8.97 ויעודכנו מידי חודש בחודשו ואילו 2,000 ₪ לא יעודכנו למדד וישולמו בערכם הנומינלי.

המזונות יושלמו לאשה כל 5 לחודש, החל מהחודש הראשון לאחר סידור הגט והם ישולמו בלא כל קשר למעמדה האישי של האישה ו/או לעבודתה ולהכנסותיה מכל מקור שהוא. תשלום זה הוא מזונות ואם הבעל לא ישלם את הסכום האמור בסעיף זה, הוא יגבה כדין מזונות."

כאמור הבעל חייב במלוא הסכום שהתחייב, ולכל התקופה שהתחייב, אולם כיום הכנסותיו של המערער מצומצמות, ואין ממון למחייתו כדי שיוכלו לגבות ממנו. ובאופן זה צריך להשאיר לו תחילה מזונות מצומצמים, ורק מהנותר ניתן לגבות ממנו חובו.

וכך נפסק בשולחן ערוך חושן משפט הלכות גביית מלוה סימן צ"ז סעיף כ"ג:

מסדרין לבעל חוב. כיצד, אומרים ללוה: הבא כל המטלטלים שיש לך, ולא תניח אפילו מחט אחת, (ואפילו כלי אוכל נפש) (נ"י סוף פ' המקבל), ונותנין לו מהכל מזון שלשים יום (כבינוני שבעיר, אף על פי שאכל תחלה כעני) (נ"י פרק הנ"ל), וכסות י"ב חודש.

אמנם במקרה שלפנינו יש מקום לדון שזכות האשה לגבות את הסכום שבעלה לשעבר התחייב לה ללא שיסדרו לבעל, כיוון שבהסכם נאמר תשלום זה הוא מזונות ואם הבעל לא ישלם את הסכום האמור בסעיף זה הוא יגבה כדין מזונות.

ובשו"ע שם סעיף כ"ח פסק וז"ל: "התנה עמו שלא יסדרו לו בחוב זה, תנאו קיים."

וכאן שהבעל לשעבר כתב בהסכם: "ואם הבעל לא ישלם את הסכום האמור בסעיף זה הוא יגבה כדין מזונות". הרי שהתנה בחוב זה שחוב זה יגבה כדין מזונות וכוונת הצדדים לכללי הגבייה בהוצאה לפועל, שתשלום מזונות נגבה ראשונה ואין מסדרים לחייב מזונות תחילה, אלא גובים תחילה ממה שיש לחייב את כל החוב.

אולם לאחר העיון נראה שצריך להסדיר לחייב תחילה מזונות, ורק אח"כ תגבה האשה. משום שאמנם פס"ד למזונות קודם לגבייה לפי כללי ההוצאה לפועל, אולם ודאי שביה"ד שפסק את חיוב המזונות יכול בכל עת לבדוק מה הממון וההכנסות שיש לחייב, ולסדר לו שיהיה לו קודם למזונותיו בהתאם לשיקול דעת בית הדין, ולהפחית מהסכום שביה"ד חייבו. ונראה שכן צריך לנהוג גם במקרה שלנו.

אמנם במקרה שלנו הסכום שהתחייב הבעל לשעבר הוא סכום סופי, וביה"ד אינו רשאי לשנותו, ולקבוע שהחייב פטור לשלם חלק מהסכום, אולם מדין מסדרים לבעל לחייב, ניתן להקציב לחייב מעט מזונות לצרכיו, והשאר יגבו הנושים, ואת הסכום שהחייב ולא שילם בעתו, הנושים יוכלו לגבותם בעת שיהיה לו ממון.

הואיל ולבעל לשעבר יש חוב מזונות נוסף שמשלם לילדיו על פי הסכם, וגם מחוב זה ניתן להפחית כאשר אין לחייב לשלם. הרי שביה"ד צריך לקצוב לבעל רק מחצית ממה שצריך למחייתו, כיוון שזכותו לפנות לערכאה המטפלת במזונות ילדיו שגם הם יפחיתו לו מהסכום שחייב למזונות ילדיו, כדי שיהיה לו למזונותיו.

כשבאים לחשב מה ההכנסה שיש למערער נאמר בדיון שהוא מקבל רכב שהוא משתמש בו כהטבה בגין ייעוץ לקבוצת כדור רגל. מאחר שאין דין שצריך לספק לאדם שחייב ממון רכב לנסוע בו, הרי שצריך להעריך את שווי ההטבה, ולצרף אותה להכנסותיו של החייב.

על פי האמור יש לדחות את הערעור לגופו, אולם יש להחזיר את התיק לבית הדין האזורי כדי שיבחן את חיובו בפועל של המערער על סמך בירור הכנסותיו בדרך שנאמר קודם.

הרב נחום גורטלר

בעניין מה שכתב עמיתי הרה"ג גורטלר שליט"א שיש בנ"ד עניין של מסדרים לבעל חוב, לדעתי דין מזונות בנ"ד כדין מזונות אשה נשואה.

בהסכם הגירושין הוסכם בין הצדדים "... אם הבעל לא ישלם את הסכום האמור בסעיף זה הוא יגבה כדין מזונות.

מרן בשו"ע סי' ס"א סעי' ט"ו כתב: "מדקדקין לשון השטר ודנין על פי אותו דקדוק ולא אמרינן האי גברא לא גמיר כולי האי והיה סבור שהדין היה בעניין כך ומפני כך כתב אותו לשון."

אם כן לפי ההסכם דין חיוב הבעל כדין חיובו במזונות אשתו בעודה נשואה ונפסק להלכה כדברי הרמ"ה שהובא בטור דאין דין מסדרין לבעל חוב במזונות אשה, וכן נפסק ברמ"א בסי' ע' ובסמ"ע ס"ק י"א ובבית יעקב סי' ע"ג ס"ג כתב אם לבעל יש רק כדי סעודה אחת, האשה קודמת, והוא ישאל על הפתחים.

הרב יצחק אלמליח

הנה מה שכתב הגאון הרב יצחק אלמליח:

"וכן נפסק ברמ"א בסי' ע' ובסמ"ע ס"ק י"א ובבית יעקב סי' ע"ג ס"ג כתב אם לבעל יש רק כדי סעודה אחת, האשה קודמת, והוא ישאל על הפתחים."

הנה המקרה דלעיל אינו דומה למקרה שלנו, שם מדובר שלבעל יש לו רק סעודה אחת, ועל זה אמרו שאשתו קודמת, וייתן לה את המזונות והוא ישאל על הפתחים, והטעם שהבעל צריך לעשות פעולה לזון את אשתו, ועוד שאין דרכה של אשה לחזר לשאול על הפתחים, לכן היא קודמת. אולם במקרה שלנו הבעל לפני הגירושין התחייב לזון את גרושתו, וזה לא חוב לזון את אשתו, והווי ככל חוב שאם אין לחייב ממון לפרנס את עצמו מסדרין לו תחילה.

נוסף על כך במקרה שלנו המתחייב כתב בהסכם הגירושין שמה שהוא מתחייב לגרושתו, יהיה לזה דין מזונות, הוא לא חשב כלל על כללים הלכתיים, הוא חשב שלהתחייבותו יהיה דין מזונות לגבי דיני הגבייה בהוצאה לפועל, ולפי דיני הגבייה בהוצאה לפועל פס"ד למזונות אשתו וילדיו או גרושתו קודמים למזונות החייב, אולם מי שפסק מזונות (דהיינו דיין או שופט) יש לו גם את הזכות לאחר זמן לקבוע כמה יגבו מהחייב למזונות עתה, ואיזה סכום יגבו ממנו לאחר זמן.

לכן נראה לי שבמקרה שלנו צריך לסדר לחייב כפי שכתבתי לעיל.

הרב נחום גורטלר

עיינתי היטב במה שכתבו עמיתיי הגאונים, ולאחר העיון בדבריהם שנכתבו בטוטו"ד ובהם דחו את הערעור מהנימוקים ההלכתיים אני מצטרף למסקנתם.

הדבר פשוט כביעתא בכותחא שאי אפשר לקבל את הערעור ולו מן הסיבה הפשוטה.

המערער חתם על הסכם גירושין הכולל פרוטוקול של בית הדין שבפועל הוא "חוזה" בינו לבין המשיבה שכשמו כן הוא "חוזה את העתיד". בהסכם התחייב המערער בקניין בפני בית דין שישלם למשיבה את הסכום עד הגיעה לגיל 120 שנים וללא התחשבות במעמדה.

כלומר, המתחייב שהיה בדעה צלולה חתם על הסעיף נשוא הערעור כאשר ברור וידוע לו שבהגיעו לגיל מתקדם מצבו עשוי להשתנות באופן דרסטי. ואם כן הכיצד יכול לבוא בטענה שהשתנו הנסיבות, וכי לא ידע שמצבו ישתנה עם הגיל כדרך כל הארץ? כך שהערעור אין לו בסיס הלכתי ומשפטי גם יחד.

התחייבות זו היא התחייבות אבסולוטית ללא שמותירה פתח לכל טענה מכל מין וסוג.

אולם במה שנחלקו הרה"ג שליט"א בשאלת הסדרת תשלום החוב מדין מסדרין לבעל חוב, נראה לענ"ד שאין לבית הדין להידרש להסדרת תשלום החוב בשלב זה. אבהיר דברי.

מסכים אנוכי באופן עקרוני שאי אפשר לקבוע הסדרי תשלומים על פי הדין ההלכתי של מסדרין לבעל חוב וכפי שכתב הגאון הרב אלמליח שליט"א, אולם מטעם שונה.

לטעמי בתוך הכלל ההלכתי שהולכים אחר לשון השטר ומדקדקין בו יש לנו ללכת אחר כוונת עושי השטר כאשר הדבר לא ברור מלשון השטר וכמבואר בשו"ע סו"ס ס"א שבתנאי שטר יש ללכת אחר הכוונה ונלמד מדיני נדרים דאזלינן בתר כוונת הנודר. וראה עוד שו"ת ראנ"ח ח"ב סימן ק' "דכשהלשון מסופק ואיכא אומדנא לאחד מן הצדדים אזלינן בתר אומדנא ואע"פ שסתם הלשון הפך האומדנא."

והדברים ק"ו למקרה דנן בו גם לשון ההסכם אינו סותר את כוונת שני הצדדים דאזלינן בתר אומדנא ברורה שכזו.

והנה המעיין בהסכם יראה שהצדדים הסכימו שלהתחייבות המערער בחוב זה יהיה דין מזונות לעניין הפירעון, שכן כתוב "תשלום זה הוא מזונות ואם הבעל לא ישלם את הסכום האמור בסעיף זה, הוא יגבה כדין מזונות."

כלומר, התייחסות החוב כמזונות נועדה בעיקרה לתת ביטחון לאשה במקרה שהבעל לא יעמוד בהתחייבותו שאזי חוב זה יגבה כדין מזונות.

מלשון זה נראה כמעט בוודאות גמורה שהצדדים הסכימו שהביטחון שיהיה לאשה יהיה כדין גביית מזונות על פי חוק ההוצאה לפועל ולא לדין מסדרין לבעל חוב שקבעו חכמים.

ואם נפקפק בגלל סתימות הלשון, הרי ברור שזו הייתה גם כוונת עושי השטר שכן מדובר באנשים שאינם יודעים כלל מדין מסדרין לבעל חוב, וברור שכוונתם להפעלת חוק ההוצאה לפועל והפרשנות המשפטית הנלוות לחוק זה. וזה כמ"ש בבירור הגאון הרב גורטלר שליט"א.

והראיה לכך שהמערער עצמו פנה לרשות ההוצאה לפועל להסדיר את החוב, ורשמת ההוצאה לפועל הוציאה שתי החלטות לבקשתו. נעתיק את האחרונה שבהם:

"החלטת רשמת גילה גדות

לפני בקשת חייב להורדת סכום עיקול הפנסיה.

החייב אדם מבוגר, תשלומי הפנסיה הם מקור מחייתו היחידי, לחייב קשיים כלכליים.

סמכות הרשם לפעול עפ"י פס"ד ככתבו וכלשונו.

ככל שחלו שינוים במצבו הכלכלי של החייב יפנה לערכאה המוסמכת בבקשה לשנות את גובה דמי המזונות.

ככל שמדובר בבקשה לפריסת חוב יש לפעול ע"פ סעי 69(ה) לחוק ההוצאה לפועל."

רשמת ההוצאה לפועל נתנה אפוא את הכלים למערער הכיצד לפעול: "ככל שחלו שינויים במצבו הכלכלי של החייב יפנה לערכאה המוסמכת."

המערער אכן פעל בדרך זו ופנה לבית הדין האזורי, והוא דחה את בקשתו.

המערער הגיש ערעור על פסק דין זה של בית הדין האזורי וקיימת תמימות דעים שאין הצדקה הלכתית להיעתר לערעור.

עתה מגיע השלב השני. בהחלטת הרשמת נאמר: "ככל שמדובר בבקשה לפריסת חוב יש לפעול ע"פ סעיף 69 (ה) לחוק ההוצאה לפועל". כלומר על המערער לפעול בהתאם לסעיף 69(ה).

לפי סעיף 69 וסעיפי המשנה וסעיפים נוספים בחוק ההוצאה לפועל, על המערער להגיש בקשה להוצאה לפועל להסדרת החוב, מאחר שבית הדין דחה את ערעורו. הרשם רשאי להחליט, כאשר הוא מוצא הצדקה וטעמים מיוחדים לכך, לפנות לבית הדין בבקשה להתחשב במצבו הכלכלי של המערער ובית הדין ידון בבקשה.

פרשנות זו עולה ממספר פסקי דין של בתי המשפט לערכאותיהם שנכתבו בעניין פרשנות הסעיף הרלוונטי לפריסת החוב.

ראה פסק דין של הדיין הרב אריאל ינאי שליט"א בתיק מספר 839702/10. תמ"ש 196861/01. ופרשנות נרחבת של בית המשפט העליון בפסק דין רשות ערעור מספר תיק 4905/98.

על כן לטעמי אין מקום לבית הדין להזדקק לדין מסדרין לבעל חוב מן ההיבט ההלכתי, שכן לשון ההסכם וכוונת עושי השטר במקרה זה היא שסידור החוב במקרה של טענה לחדלות פרעון יהיה כפי הכללים הנהוגים ע"פ חוק ההוצאה לפועל במזונות.

בהתאם לכלל ההלכתי שנפסק בשו"ע סימן צ"ז סכ"ח שהביאו עמיתיי הרה"ג, הרי שאם התנו הצדדים שלא להסדיר חוב כפי הדין שקבעו חז"ל בדין מסדרין יש ללכת אחר תנאם.

ומכאן למקרה דנן: הצדדים חתמו והסכימו באומדן דעת גמורה שבמקרה שהחוב לא ייפרע שיהיה דינו כחוב מזונות ע"פ חוק ההוצאה לפועל ולא כדין מסדרין שקבעו חז"ל וכפי שביארנו. ולכן לענ"ד יש לדחות את הערעור ולהותיר למערער את הזכות לפעול בהתאם לחוק ההוצאה לפועל בצירוף הפרשנות המשפטית שניתנה לסעיף 69.

ברם יש לדעתי להסתייג עקרונית מסיווג החיוב בצורה גורפת כמזונות אשה נשואה.

כידוע, שונה הוא חיוב בעל במזונות אשתו הנשואה מכל חוב אחר שוני מהותי.

חוב מזונות אשה נשואה שורשם ויסודם בחיובי האישות בהם מתחייב בעל כלפי אשתו בעת הנישואין ומשכך הוא משועבד לחוב זה בשעבוד הגוף.

יתרה מכך גם הפוסקים הסבורים כי יש ביסוד חוב זה גם חבות ממונית, מ"מ מסכימים הם כי יש בהם ממד של שעבוד הגוף ולכן אין בהם את הכלל של מסדרין לבעל חוב. וכבר עמד על כך בהרחבה על חילוק זה הגר"א גולשמידט זצ"ל אב"ד בית הדין הרבני הגדול בספרו של אב"ד הגר"א גולדשמיט זצ"ל סימן י"ג. ראה שם.

כל חוב ממוני אחר מבוסס על התחייבות ממונית גרידא, שיש בה לעתים גם שעבוד נכסים, אולם אין בה היסוד של שעבוד הגוף כמו בחוב מזונות אשה נשואה, ולכן קיים בהם דין מסדרין לבעל חוב.

בהתחייבות מזונות אשה גרושה אין הממד של השעבוד של המתחייב מכוח דיני האישות ולכן יש לראות בזה כהתחייבות ממונית גרידא.

במקרה דנן שהמערער התחייב לתת לזה סיווג של דין מזונות אם לא יפרע את החוב יש לצדד ולומר שהמערער לא התכוון לחיוב מדיני אישות וגם לא המשיבה, שכן ברור שלא ידעו מהחילוק המהותי הקיים ביניהם וכוונתם הייתה בהתאם לחוק ההוצאה לפועל כפי שביארנו, ובמקרה זה יש לבחון זאת על הכללים הנקוטים בהוצאה לפועל תוך כדי הפעלת שיקול דעת להיבט ההלכתי. בית הדין יזדקק לדון אם יתברר שהמערער אינו יכול לעמוד בתשלום החוב.

סבורני שיש הצדקה הלכתית ומוסרית לפריסת החוב לתשלומים אם באמת יתברר שהמערער חסר כול.

ברי לי שהתורה, שדרכיה דרכי נועם, לא תורה חלילה להותיר אדם חסר כול בגין אי יכולתו לשלם התחייבות שאינו מסוגל לה, ובפרט לחוב העבר לתקופה של כארבע שנים, שחוק ההוצאה לפועל נתן למערער כלים לפעול לפריסת החוב ובהתאם לכך התחייבו הצדדים לפעול.

עם זאת לטעמי יש להפנות בראשונה את המערער עם מתן פסק דין זה למצות את ההליכים בהוצאה לפועל לעריכת בדיקת יכולת, ואם באמת יתברר בבדיקה של ההוצאה לפועל שהמערער אינו מסוגל לשלם את החוב ויש הצדקה לפריסת החוב הקודם, ואולי גם את חוב העתיד, הרשם בהוצאה לפועל יפנה את המערער לבית הדין להסדיר זאת, ובית הדין ישקול בהתאם לשיקול דעתו את פריסת החוב לתשלומים בהתאם ליכולתו ובהתחשב בסוג החיוב שהוא מזונות אשה גרושה.

בית הדין צריך להיות ער לסוגי חובות שנוצרו בעטיו של המערער כמו קנסות וכיוצ"ב שהמשיבה קודמת להם בגביית החוב נשוא הערעור.

בדיקה ראשונית זו תבחן היטב אם למערער נכסים או עסקים שאינם מדווחים, כפי שעולה לכאורה מהחומר שצירף המערער על חובות בגין רווחי הון – ובגינם עולה חשש להעלמת נכסים כפי שטוענת המשיבה – ותיתן לבית הדין תמונה ברורה בבואו לפסוק את פריסת החוב.

על כן לדעתי יש להורות כדלהלן:

הערעור נדחה בהיעדר עילה מוצדקת.

על המערער לפנות להוצאה לפועל לעריכת בדיקת יכולת.

יש לבקש מרשם ההוצאה לפועל לערוך למערער בדיקת יכולת תוך כדי בדיקה לעומק של נכסים מכל מין וסוג שהוא שיש למערער ולהמציא לבית הדין תוצאות הבדיקה שתכלול פירוט סוגי החובות ומי הם הנושים.

עם קבלת תשובת לשכת ההוצאה לפועל, על בית הדין האזורי לבחון את האפשרות לפריסת תשלומים בהתחשב בסוגי החיוב.

הרב מימון נהרי

עברתי על דברי הגאון הרב נהרי ואני מסכים שההוצאה לפועל תעשה חקירת יכולת למערער, ואם הם יתרשמו שלאור הכנסותיו הוא אינו יכול לשלם את מלוא סכום התחייבותו, הרי שהם יפנו את הצדדים לביה"ד האזורי שיקבע מדין מסדרין לבע"ח כמה הוא יכול וחייב לשלם בפועל עבור התחייבותו, ואת מה שלא ישלם עתה ישלם כאשר יהיה לו ממון.

הרב נחום גורטלר

למסקנה, דעת הדיינים לדחות את הערעור והמערער חייב לשלם לנתבעת כפי שהתחייב בהסכם הגירושין.

באשר לזכות המערער לפעול שיפחיתו לו את התשלום השוטפים לסכום קטן יותר וכמו כן את האפשרות לפרוס את הסכום שלא שולם עד כה, נחלקו הדיינים.

דעה אחת: המערער חייב לשלם את אשר התחייב בהסכם הגירושין ללא דין מסדרין.

דעת הרוב: על המערער לפנות להוצאה לפועל שתעשה חקירת יכולת למערער, ואם הם יתרשמו שלאור הכנסותיו הוא אינו יכול לשלם את מלוא התחייבותו, הרי שהם יפנו את הצדדים לביה"ד האזורי שיקבע מדין מסדרין לבע"ח כמה הוא יכול וחייב לשלם בפועל עבור התחייבותו, ואת מה שלא ישלם עתה ישלם כאשר יהיה לו ממון.

נפסק כדעת הרוב.

מותר לפרסם את פסק הדין לאחר השמטת השמות.

ניתן ביום ד' בטבת התשע"ו (16.12.2015).