לפנינו תביעה למתן פסק דין הצהרתי שאין לנתבעת – הגברת פלונית – כל חלק במשק [...] במושב [מ'].

תקציר העובדות:
בשנת 1959 קיבל המנוח פלוני בהיותו רווק, את משק [...] בישוב [מ'].

בשנת 1962 נשא פלוני את הנתבעת.

בשנת 1966 קיבל פלוני את משק [...] במושב [מ'] והמשק נרשם על שמו ושם אשתו (הנתבעת).

בשנת 1977 התגלה למנוח פלוני שאשתו בוגדת בו עם אחיו במשך כארבע שנים. נערך הסכם פירוד בין הצדדים. פרשנות הסכם זה היא נשוא הדיון כיום. בית הדין חייב את הנתבעת להתגרש אך היא סירבה לקבל גט.

בנובמבר 1977 הגישו הצדדים בקשה משותפת לגירושין. (נספח ו' לכתב התביעה עמוד 41.)

במרץ 1978 נערך הסכם גירושין בין הצדדים וקיבל בבית הדין הרבני בחיפה תוקף של פסק דין (נספח ז' לכתב התביעה עמוד 42).

בשנת 1980 קיבל המנוח פלוני היתר לשאת אשה על אשתו, אחר זיכוי גט, מאחר שסירבה לקבל את גיטה.

בשנת 1986 נשא המנוח פלוני את גברת פלונית – תובעת 1.

בשנת 1990 רצה פלוני לרשום את אשתו החדשה כבת-הרשות במשק שלו, אך בקשתו נדחתה, הואיל וברישומי המושב הנתבעת נשארה רשומה כבת-הרשות במשק זה.

בשלב זה החל פלוני לפעול מול הסוכנות כדי למחוק את שם אשתו הראשונה כבת-רשות במשק, ולרשום שם את אשתו השנייה.

בשנת 1998 קיבל חוות דעת מהסוכנות, ובו הוא מודיע שאין די במה שכתוב בהסכם הפירוד כדי למחוק את זכויותיה של הנתבעת, ולכן צריך פסק דין של ערכאה שיפוטית, לרבות בית הדין הרבני, המורה שהנתבעת הפסידה את זכויותיה במשק, או לחילופין להמציא כתב ויתור מהנתבעת על זכויותיה במשק.

בשנת 2001 ניתן פסק דין בבית הדין הרבני, בו נקבע שלאור חוות דעתו של עו"ד שלו שההסכם כלשונו אינו מורה אלא על הסתלקות מה"בית", ולאור העובדה שהתובע לא הביא כל מסמך לבסס את טענתו שבהסכם הסתלקה הנתבעת מכל זכויותיה במשק, על כן בית הדין דוחה את התביעה.

פלוני הגיש תביעה נוספת לבית הדין בחיפה, וכן ערעור לבית הדין הגדול, בו הוא מבקש לחזור ולדון בתביעתו, ולתת לו הזדמנות להוכיח טענתו.

בשנת 2002–2003 התקבלה בקשתו בשתי הערכאות, ונקבע שיהיה אפשר לחזור ולדון בתיק, אם ימצאו ראיות לביסוס התביעה.

בשנת 2006 גירש פלוני את אשתו השנייה – תובעת 1 בגט פיטורין כדמו"י.

בשנת 2010 נפטר פלוני, כאשר הנתבעת עדיין לא קיבלה את גיטה.

הנקודות לדיון
על פי החומר בתיק, כדי לתת פסק דין הצהרתי שאין לנתבעת שום זכות בנחלה מספר [...] במושב "[מ']", עלינו לדון בשלש שאלות, שהתשובה לכל אחת מהם, יכולה להשליך אור על פסק הדין המבוקש.

א. מאחר שהנתבעת רשומה ברישום הסוכנות והמושב כ"בר הרשות" בחלקה [...] בנוסף לפלוני, האם רישום זה אכן מורה שיש לה או על כל פנים הייתה לה זכות של בר הרשות במשק?

ב. בהסכם הגירושין נאמר שהבית יישאר ביד פלוני, האם בכך ויתרה הנתבעת על זכותה בבית ובמשק?

ג. על פי תקנות המושב והחוזה עם המתיישבים, במות בר הרשות תעבור הירושה ל"בת זוגו". ויש לברר:

1. האם הנתבעת היא "בת זוגו", הואיל ובשעת מותו היא האשה היחידה שנשואה לו על פי דין, או שמא בגלל הקשר הדברים אין היא מוגדרת כ"בת זוגו".

2. האם תובעת 1 נחשבת "בת זוגו", הואיל ולטענתה "סעדה אותו עד יום מותו", או שמא הואיל והיא גרושתו אינה מוגדרת כ"בת זוגו".

3. אפשר ששתיהן יוגדרו כ"בת זוג", או אחת מהן תוגדר כ"בת זוג", או אף אחת מהן לא עונה על ההגדרה של "בת זוג", והדבר יוכרע כפי שנראה מכוונת הצדדים שחתומים על ההסכם.

אמנם, יש להדגיש כי הן על פי קביעת בית המשפט (פסקה 117 בכתב התביעה – עמוד 11) והן על פי חוות דעתו של עו"ד שלו (סעיף 72 בכתב התביעה – עמוד 7) בית הדין נדרש להכריע רק בשאלה השנייה – היינו פרשנות ההסכם שנערך בין פלוני המנוח לנתבעת בשעת הפרידה.

להשלמת התמונה לא נמנענו להתייחס גם לשתי השאלות הנוספות.

1. רישומה של הנתבעת במסמכי הסוכנות והמושב
א. סעיפים 27 עד 32 בכתב התביעה (עמוד 3) התובעת טוענת שהייתה לבעל זכות במשק עוד לפני שנשא את הנתבעת לאשה. אם כוונת התביעה לטעון שהואיל ונכס זה, היינו משק 5, היה של פלוני לבדו, ממילא אך חילופיו היינו משק [...] אינו בר חלוקה על פי חוק יחסי הממון, הקובע שאין לאזן נכסים שהיו ברשות הצדדים לפני הנישואין.

טענה זו דינה להידחות. הנתבעת אינה טוענת לחזקה בחצי המשק מכוח חוק יחסי ממון, אלא מכוח רישום בספרי המושב ואם כן הבעלות בעבר על משק 5 אינה רלוונטית.

ב. הטענות שהסוכנות ומושב שרשמו את שמה של הנתבעת על הנחלה, עשו זאת "רק בצורה פורמלית", (סעיף 31) אינה סבירה. תפקידו של הרישום להבהיר מי הוא בר הרשות, ומסתבר שהרישום אכן ביצע את תפקידו.

ג. כמו כן הטענה שהרישום נעשה "בלא חתימה של הנתבעת" (סעיף 32) אינה מתקבלת. התובעים לא הוכיחו שחתימת בר הרשות היא תנאי מעכב לרישום זכויות.

המורם, רישומה של הנתבעת כ"בר הרשות" במשק [...] הקנה לה מחצית מהזכויות שיש לבר הרשות במשק זה.

2. האם במסגרת פרידת בני הזוג הסתלקה הנתבעת מזכויותיה במשק או בבית
חלק זה הוא החלק העיקרי בו נדרשת החלטת בית הדין בתיק זה.

קוטב המחלוקת הוא בפרשנות הסכם הגירושין בין הצדדים, שבו נכתב ש"הדירה במושב [מ'] תישאר אצל הבעל", ומאחר שמדובר במשק חקלאי שיש בו קרקע חקלאית ובית מגורים, נפלה מחלוקת בין הצדדים האם הנתבעת הסתלקה מזכויותיה – הכוונה זכויות שיש לה בבית בלבד, אך מזכויותיה בקרקע מעולם לא הסתלקה (ובמהלך הדברים נשמעה אף טענה שלא הסתלקה אף מזכויותיה בבית), או שמא הסתלקה מכל זכויותיה הן בבית והן בקרקע.

לכאורה בכל מחלוקת כעין זו, היה צריך להכריע על פי הכלל הידוע – "יד בעל השטר על התחתונה" כפי שמופיע בכתובות פג: ונפסק בשו"ע חו"מ סימן מב' סעיף ה', ויישום כלל זה מופיע במקומות רבים.

הרציונל הנמצא מאחורי כלל זה הוא, שאדם המביא ראיה על זכותו, ועושה זאת על ידי הצגת שטר, ואנו מסופקים במשמעות הכתובה בשטר, באופן שלא ברור אם אכן יש לו ראיה לטענותיו או לא, עצם ספק זה, שולל את האפשרות שלפנינו "ראיה". או במילים אחרות – "ראיה מסופקת" אינה "ראיה".

ואם כן בנדון דידן שהזכויות של פלוני בנחלה [...] לאחר הפירוד, מבוססות על הכתוב בשטר הסכם הגירושין, ואנו מסופקים האם בהסתלקותה של הנתבעת מה"בית", כלולה הסתלקות מהזכויות בבית, אך זכותה בקרקע נשארה כמו שהייתה, וממילא אף זכויותיו של פלוני בקרקע נשארו כמו שהיו, או שמא כלולה בשטר הסתלקות של הנתבעת מכל זכויותיה בנחלה, ומעתה כל הזכויות בנחלה הם של מר פלוני בלבד.

על פי הכלל של "יד בעל השטר על התחתונה" היינו צריכים להכריע שאין כאן הסתלקות אלא מזכויותיה של הנתבעת בבית, אך זכויותיה בשאר הנחלה – נשארו כמו שהיו, ולפלוני אין זכות של בר רשות בלעדי בקרקע, אלא זכותו זו משותפת לו ולנתבעת.

אמנם מצאנו כלל אחר, מאד יסודי, בפרשנות של שטרות, אשר גובר על הכלל הנ"ל.

רבינו ירוחם בספרו מישרים נתיב כג חלק י' כתב –

וכלל גדול בידינו בכל תנאי שאדם מתנה עם חבירו, שאין להלך אחר לשון הכתוב, אלא אחר הכוונה לבד, וראיה, ד"על מנת שאראך מאתים זוז" דהאיש מקדש, דלא נתכוונה זאת אלא להראות משלו, או בית כור עפר, וכן פסקו שמה החידושין, דאף על גב דקנו מיניה – נלך אחר הכוונה, וכן פסק הרמב"ם ז"ל.

כלל זה הביא הבית יוסף בסימן סא' בשם רבינו ירוחם, וכעין זה כתב הבית יוסף בסימן רז' בשם מהרי"ק, ובשולחן ערוך סימן סא' סעיף טז' פסק –

יש מי שאומר שתנאי שאדם מתנה עם חבירו אין הולכים אחר הלשון הכתוב, אלא אחר הכוונה.

והקביעה שכלל זה, שבהסכם בין בני אדם הולכים לפי כוונת הכותבים, גובר על הכלל של "יד בעל השטר על התחתונה", התבארה בדבריו של הגאון רבי עקיבא איגר בהגהותיו לשולחן ערוך חושן משפט סימן מב'.

שם פסק השו"ע (סעיף ה') שבמקום שיש סתירה בשטר בסכום הכתוב בו, וברור שהאחד תלוי בשני, הולכים לפי הסכום הפחות, דיד בעל השטר על התחתונה. וכתב הגרעק"א בהגהותיו – נ"ב

דלשון מסופק, ואיכא אומדנא לאחד מן הצדדים, אזלינן בתר אומדנא. תשובת הראנ"ח ח"ב סי' ק'. (וכוונתו לשו"ת מים עמוקים, שבחלק ב' של שו"ת זה נכתבו תשובות של ראנ"ח, בעוד חלק א' הם תשובות של הרא"ם).

וזה לשון ראנ"ח בתשובה שם –

מכל הנזכר יצא לנו, דכשהלשון מסופק, ואיכא אומדנא לאחד מן הצדדין, אזלינן בתר אומדנא. ואף על פי שסתם הלשון הפך האומדנא, כההיא דלא נדר ונקי נדר וכו'.

התבאר איפה שאם יש לנו אומדנא ברורה מה הייתה כוונת הצדדים בשעת כתיבת ההסכם ביניהם, הרי יש לפרש ההסכם לפי אומדנא זו.

בהמשך נוכיח בצורה ברורה, שבשעת הסכם הפירוד בין פלוני לנתבעת, בשנת 1978, הייתה כוונת הצדדים שהנתבעת תסתלק הן מהבית והן מן הנחלה, ללא שום זכויות.

פסק דין זה ניתן לבקשת בית המשפט ויועץ משפטי של הסוכנות, ולכן כאן המקום לציין שגם בחוק החוזים מבואר שאין להיצמד ללשון הכתוב בחוזה, אם אנו אומדים דעתם של הצדדים שהייתה אחרת ממה שכתוב בחוזה.

בסעיף 25 לחוק החוזים (התשל"ג) פירוש של חוזה (תיקונים: התשמ"א, התשע"א) באות א' אנו למדים על כמה מהעקרונות המנחים בפירוש חוזה:

25. (א) חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהוא משתמע מתוך החוזה ומנסיבות העניין, ואולם אם אומד דעתם של הצדדים משתמע במפורש מלשון החוזה, יפורש החוזה בהתאם ללשונו.

באות ג' באותו סעיף, מבואר אופן נוסף לפרשנות סתומה של חוזה, והוא, על ידי השוואה לחוזים אחרים מאותו סוג, ואחד מהראיות דלקמן מבוססת על ייסוד זה, וזה לשון החוק:

25. (ג) ביטויים ותניות בחוזה שנוהגים להשתמש בהם בחוזים מאותו סוג, יפורשו לפי המשמעות הנודעת להם באותם חוזים.

דיון והכרעה
נקדים ונאמר, ההוכחות לאמוד מה הייתה כוונת הכותבים לפני שנים רבות, מטבע הדברים, הן נסיבתיות בלבד, שהרי אין לנו עדים שיכולים להעיד "מה חשבו הצדדים בזמן חתימה על ההסכם". אך נציג כמה וכמה עובדות, שתוקפות את הספק מזוויות שונות, ובמצטבר, נותנים לנו תמונה ברורה שאכן כך הייתה כוונת הצדדים. נפרט את הנקודות אחת לאחת.

1. לשון הבקשה לגירושין
לשון הבקשה לגירושין בחתימת הצדדים משנת 1977 – בנספח ה' לכתב התביעה בעמוד 19 – בקשה משותפת לגירושין של הבעל והאשה-

"האשה תעזוב בגפה את הבית בלי כל זכויות. הבגידה היא של האשה."

אם נאמר שנשארו לנתבעת מלוא הזכויות במשק, אין פשר לניסוח כה חד "בלי כל זכויות", שהרי הזכות למחצית המשק היא זכות נכבדה ביותר, ואולי שווה יותר מהזכויות בבית.

וכמו כן הנימוק – "הבגידה היא של האשה" – שבא להסביר למה אין לה זכויות, מובן יותר רק אם הסתלקה מכל הזכויות במשק, וצריך לומר "הבית" הכוונה לכל המשק.

אם באמת הסתלקה מהזכויות בבית אך נשארו לה מלא הזכויות במשק, אין בנימוק זה להסביר את החילוק בין הבית למשק.

2. עיקרון ההפרדה
הסכם המדובר הוא הסכם גירושין. (אף על פי שבפועל לא התקיימו גירושין הואיל והאשה סירבה לקבל גט). בדרך כלל בהסכם גירושין מתבצעת חלוקת הרכוש ופירוק השיתוף שהיה נוהג בזמן הנישואין. בעוד נושאי משמורת ילדים, מזונות ילדים וכו' נשארים מטבע הדברים כנושאים משותפים לבני הזוג גם אחר הגט, הרי כל נושא חלוקת הרכוש בהסכם גירושין הוא מוחלט, ואין לשום צד תביעה על הצד השני בעניין זה.

עיקרון זה נקבע בשולחן ערוך אבן העזר בסימן קיט סעיפים ז' עד יא'. מבואר שם שמלבד האיסור הברור לדור באותו בית אחר הגירושין, הרי אסור לבני הזוג להתגורר באותה חצר, ואף אסור שיהיה להם כל עסק משותף. בסעיף ח' מבואר שאף אם הבעל חייב לאשה כסף הלוואה, אסור לה לתבוע את הכסף בעצמה אלא על ידי שליח. ובסעיף ט' מתבאר שאם גרוש וגרושה באו לבית הדין לדון על עסקים משותפים שלהם, מנדים אותם, או מכים אותם מכת מרדות.

ואם כן יש לפרש את הסכם הפירוד שלפנינו באופן שיתאים להסכמי פירוד מסוג זה, בהם הצדדים מפרידים לחלוטין את החלקים שלהם בנכסים, באופן שבתחום זה אין לאחד שום חלק בנכסי חבירו.

ועל כן ברור שבכלל הסעיף בהסכם שהבית יישאר ביד הבעל, מונח ויתור של הנתבעת על כל זכויותיה כבר רשות במשק [...].

בפרט שצוין בהסכם שאין לצדדים תביעות זה על זה, דבר המעיד בעליל שלא נשארו נכסים משותפים לצדדים, שהרי כל נכס משותף עשוי להוליד תביעות הדדיות.

3. חוסר האפשרות לחלק משק חקלאי ל"בית" בנפרד ול"קרקע" בנפרד
מן המפורסמות, שאין אפשרות טכנית לחלק משק חקלאי, ולהפריד בין הקרקע שבו לבין הבית שבו. הבית והקרקע הם יחידה אחת, כשהקרקע היא אמצעי הפרנסה למתגוררים בבית.

ברור אם כן שהסתלקות מהבית כוללת הסתלקות מהמשק. אין אפשרות להיות "בר הרשות בקרקע" אך "לא בר הרשות במשק".

דומני שדילמה זו היא שהביאה לחוות הדעת של עו"ד שלו, שהיא תמוהה בעיני. כמו כן שני המכתבים שכתב עו"ד שלו בעניין, אינן עולים בקנה אחד בכל הקשור לפרשנות ההסכם.

נפתח במכתב שכתב עו"ד שלו לבעל ב-17 לדצמבר 1998. (מופיע בסיכומי הנתבעת בעמוד 24). וכך כותב הנ"ל בסעיפים 2 ו-3:

2. על פי החומר שהוצג בפני הושגה בינך ובין פלונית (הנתבעת) ב 18 ליולי 77 על פיה הדירה הנמצאת במושב [מ'] ותכולתה שייכות לבעל.

ואכן לכשניתן תוקף פס"ד להסכם הגירושין ב 19 למרץ 78 נקבע כי הדירה במושב [מ'] תישאר אצל הבעל.

3. קביעות אלו במעמד של פס"ד אינן מספיקות בכל הקשור לעניין זכויותיה של פלונית (הנתבעת) בנחלה מספר [...].

פסק הדין הרבני אינו קובע מפורשות מה גורל זכויותיה של פלונית בנחלה, שכן, עובדת היותה בת רשות במשק [...] במשך הזמן שמעת נישואיה ועד לעזיבתה עשויה להקנות לה זכויות כלכליות בנחלה, מה גם, שאין בפסק הדין הרבני התייחסות לנחלה עצמה על חלקות א' וב' שבה, אלא אך ורק לבית שבמשק, ואשר מהווה חלק בלבד מחלקה א' של הנחלה והרי בנחלה כלולה בנוסף לפחות גם חלקה ב'.

עד כאן החלק הרלוונטי במכתב.

ממכתב זה של עו"ד שלו, עולה בבירור שלפחות לעניין הבית – הנתבעת אינה "בר הרשות" מעת שעזבה את הבית.

עו"ד שלו מודיע שעל פי ההסכמות בין הצדדים "הדירה הנמצאת במושב [מ'] ותכולתה שייכות לבעל. ואכן ניתן להסכם תוקף פסק דין בו נקבע כי הדירה במושב [מ'] תישאר אצל הבעל."

מבואר איפה שעו"ד שלו מבאר את ההסכמה שהדירה תישאר אצל הבעל, היינו שהדירה שייכת לבעל. (ואף שגוף הדירה שייך למושב, מכל מקום כל זכות שיכולה להיות למתיישב הרי היא מעתה לבעל בלבד).

ההסבר למשפט "עובדת היותה בת רשות במשק [...] במשך הזמן שמעת נישואיה ועד לעזיבתה עשויה להקנות לה זכויות כלכליות בנחלה", הוא שאף על פי שמשעה שעזבה את הבית ברור שכבר אינה "בת הרשות" על כל פנים לעניין הבית, מכל מקום יש לבדוק זכויות כלכליות שזכתה בהם עקב היותה בעבר "בת הרשות."

והואיל והנתבעת אינה תובעת "איזון משאבים" בגלל "זכויות כלכליות שזכתה בהם במשך היותה בת הרשות", אלא תובעת להכיר בה כ"בת הרשות" מכוח הרישום בספרי המושב, עולה ממכתבו של עו"ד שלו שלפחות לעניין הדירה אין הנתבעת צודקת בטענתה.

כמו כן מוסיף עו"ד שלו וכותב – "מה גם, שאין בפסק הדין הרבני התייחסות לנחלה עצמה על חלקות א' וב' שבה, אלא אך ורק לבית שבמשק" – בדבריו אלה לא שולל עו"ד שלו את האפשרות שאף שלעניין הבית אין הנתבעת נחשבת "בר הרשות", מכל מקום לעניין שאר הנחלה היא יכולה להיות "בר הרשות".

על פי העיקרון שאי אפשר להפריד בין הבית למשק, אפשרות זו לפרש את ההסכם אינה סבירה כלל.

ונעבור למכתבו של עו"ד שלו לגברת אביבה שוקר ביום 4 במאי 1998. (מופיע בסיכומי הנתבעת בעמוד 23 נספח ו'). בסעיף 3 כותב הנ"ל:

3. פסק הדין הרבני של כבוד בית הדין הרבני בחיפה מיום 19 לספטמבר 1978 קובע כי פלונית (כלומר הנתבעת) מנועה מלהיכנס לדירתם המשותפת של בני הזוג במושב [מ'], אך לא קובע כלום בעניין הזכויות, כך שעניין זה, דווקא עקב התייחסות בית הדין הרבני לסוגיה, מצריך החלטה שיפוטית. (מכך שביה"ד הרבני התייחס רק לעניין השימוש ולא לעניין הזכות, ניתן ללמוד כי לפלונית (הנתבעת) נותרו זכויות בדירה גם על פי בית הדין הרבני).

פרשנות זו של ההסכם שונה מהפרשנות שכתב עו"ד שלו במכתב לבעל, ופרשנות זו תמוהה היא עד מאד.

כנראה כדי להתגבר על הקושי שהראנו שקיים במכתב הקודם, כאילו אפשר לחלק בין ה"בית" לבין שאר הנחלה, ודווקא לעניין הבית אין הנתבעת נחשבת "בר רשות" אבל לגבי שאר הנחלה נשארה זכותה כ"בר הרשות", פרשנות שלכאורה היא בלתי אפשרית, מעדיף עו"ד שלו במכתב זה לפרש שהנתבעת נשארה "בר הרשות" הן לעניין הבית והן לעניין שאר הנחלה, וההסכם בין הצדדים רק "מונע מפלונית להיכנס לדירה המשותפת."

לא יעלה על הדעת לפרש הסכם של פירוק השיתוף בין בני הזוג כאילו הוא "צו הרחקה" של האשה מבית הצדדים.

ומאחר שהעלינו שהפרשנות כאילו הנתבעת היא "בר הרשות" במשק ולא "בר הרשות" בבית, רחוקה מאד מבחינת מבנה המשק במושב, וכמו כן הראנו שהפרשנות כאילו הנתבעת היא "בר הרשות" הן לעניין הבית והן לעניין המשק, ולא הוסכם בין הצדדים רק שהיא לא תוכל להשתמש בבית הצדדים – אף אפשרות זו אינה עולה על הדעת, לא נותר לנו אלא לפרש שההסכם בין הצדדים שהנתבעת תעזוב את הבית ללא שום זכויות, ואינה "בר הרשות" לא בבית ולא במשק.

4. הנוהג לקרוא ל"משק" – "בית".
התובעת (סעיפים 147 148 בכתב התביעה עמוד 13 ובעוד מקומות) טוענת שהרגילות של בני המושב לקרות לכל המשק "בית". בנספח טז' לכתב התביעה (עמוד 65) מובא מסמך המאשר טענה זו. ואמנם אם היינו צריכים להוכיח שרוב התושבים נוהגים לקרוב למשק "בית" תהליך ההוכחה היה מורכב יותר, אך די במסמך שהציגה התביעה להוכיח שיש מציאות כזו, וכי היא סבירה.

בבבא בתרא סא: מצאנו סוגיא דומה:

אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה, המוכר בית לחבירו בבירה גדולה, אף על פי שמצר לו מצרים החיצונים – מצרים הרחיב לו. היכי דמי? אילימא דקרו ליה לבית בית, ולבירה – בירה, פשיטא, בית זבין ליה, בירה לא זבין ליה! אלא דלבירה נמי קרו לה בית, כוליה זבין ליה! לא צריכא, דרובא קרו ליה לבית בית, לבירה – בירה, ואיכא נמי דלבירה קרו ליה בית, מהו דתימא כוליה זבין ליה, קמ"ל, מדהוה ליה למכתב ולא שיירית בזביני אלין כלום ולא כתב, שמע מינה שיורי שייר.

מדובר במוכר וקונה שלאחר המכירה מתווכחים מה היה בכלל המכר. המוכר מכר בית שנמצא בבניין דירות (בירה), ועתה טוען המוכר שמכר רק אחד הבתים באותו בניין, ואילו הלוקח טוען שהמקח כולל את כל הבניין. מבואר בגמרא שבמסגרת השיקולים להכריע איזה צד צודק בטענתו, יש להתחשב כמה בני אדם רגילים לקרוא "בית" לבניין מגורים שלם המכיל כמה דירות.

הלכה זו נפסקה בשולחן ערוך חושן משפט סימן רי"ד סעיף ז' ונכתוב כמה מההלכות בעניין זה:

א. אם מכר "בית" אך ציין בשטר את גבולות הבירה, והוסיף בשטר שלא שייר לעצמו כלום במכר זה, אם לפחות מעט מבני האדם קוראים לבירה "בית" – קנה כל הבירה.

ב. אם כולם קוראים לבירה "בית" ולבית בתוך הבירה קוראים "בית בלבד", ומכר לו "בית", קנה כל הבירה אף אם אין ראיות נוספות שלכך כוונתו.

ג. אם רובם קוראים לבירה "בית", וציין בשטר את גבולות הבירה, קנה כל הבירה אף אם לא כתב בשטר שלא שייר לעצמו כלום במקח זה.

עיין שם גם בביאור הגר"א ס"ק לג' ובערך לחם פרטים נוספים בעניין זה.

על כל פנים נמצאנו למדים שאם יש מחלוקת בהסכם בפירוש מילה מסוימת, כגון בנדון דידן, יש ויכוח על הפרשנות של המילה "בית", ויש אנשים שקוראים לכל הנחלה "בית", הרי אם יהיו ראיות נסיבתיות נוספות שהכוונה הייתה למובן הרחב של המילה, נקבל פרשנות זו, ודומני שאכן בנדון דידן יש אומדנא לקבל את הפרשנות שהוויתור של הנתבעת על זכויותיה "בבית" הכוונה לוויתור על כל זכויותיה בכל הנחלה.

5. העדר תביעות במשך שנים
אם נכונה טענת הנתבעת שמעולם לא הסתלקה מזכויותיה כבת הרשות בנחלה [...] הן מהמשק והן מהבית, הכיצד נמנעה מלתבוע את הבעל על שימושו הבלעדי בבית ובמשק?

הרי לטענתה יש לה זכות לדמי שימוש ראויים על הנחלה משנת 1977 ועד שנת 2010, תביעה של עשרות או מאות אלפי שקלים בגין שימושו של הבעל בחלקה בנחלה, ולמה נמנעה מלתבוע זאת?

הסיבה ההגיונית היחידה למניעת תביעה, היא כאמור הכוונה הברורה שהייתה לשני הצדדים בזמן חתימת הסכם פירוק השיתוף, שהנתבעת תעזוב את הנחלה בלי זכויות כלל.

6. עדותו של הרב מילר
בצירוף ובמקביל לכל הנ"ל נשמעת עדותו של הרב מילר בפרשנות השטר, כפרשנות היחידה ההגיונית, והנ"ל מעיד כמי שמכיר את הסיפור מקרוב וכמי שהיה עד לכתיבת החוזה הנ"ל, שמהקשר הדברים ברור היה שהנתבעת הסתלקה בהסכם זה מכל הזכויות שהיו לה בנחלה, ואביא את עדותו של הרב מילר כפי שכתב לבית הדין.

הנני כותב דברי כעובד ציבור לשעבר, בתורת עדות כאזהרת הכתוב, "אם לא יגיד ונשא עוונו", את כל האמת ורק את האמת, מה שאני זוכר מאז.

ייאמר כבר מראשית דברי, שאם הייתי נדרש לביה"ד, לבוא ולפרש תיבה מפסק הדין או החלטה של ביה"ד, או אפילו מהסכם שנכתב ע"י אחד הדיינים, הייתי נמנע מכך. בגלל שאני לא מוסמך לכך [לפרש לשון השטר] וגם לא בקי מבחינה הלכתית, לומר דברי פרשנות. אף שישבתי שנים רבות עם הדיינים בזמנו כספד"ד, והייתה לי אפשרות והידיעה לעמוד על סוד כוונת דבריהם.

אולם כאן הנני מוזמן כעד לפרש את כתב ידי, ולומר מה הייתה ההתרשמות וכוונת הדברים האמיתית בדיון, בעת שכתבתי בזמנו את הפרטי-כל והסכם הגירושין, לכן הסכמתי לכך.

אני זוכר את המקרה היטב, למרות שעבר זמן רב. וזאת משום שאי אפשר להתעלם מהסיטואציה של תיק זה, [כי זה לא היה מקרה רגיל שאשה מוותרת, בגלל שרוצה כבר לסיים פרשת נישואיה וכד'] ולכן יש לזה השלכות למה שאכתוב להלן.

מדובר היה באשה אשר הודתה בפני ביה"ד, כי חיה עם אח-הבעל מספר שנים בהיותה אשת איש, זאת הייתה פצצה שנזרקה לחלל ביה"ד. ולאור זה שהאשה ידעה שהיא זאת אשר אשמה בפירוק הנישואין, הסכימה להסכם זה. שנכתב ללא לחץ של אף אחד, והיא גם חתמה על כך. שכותרת ההסכם הוא למעשה, דהיינו שהיא יוצאת מכל הענין ללא כלום – מכל הנישואין – נקיה מנכסיה [אם היו לה בכלל].

היא הסכימה מרצונה להשאיר את הילדים, המיטלטלין והדירה. ושהבעל יישאר עם הכול .

אני ניסחתי וכתבתי את ההסכם – כמובן לפי הוראות ביה"ד – ולפי דברי הצדדים, את המונח "הדירה" [ולא נחלה או חלקה או משק] בגלל שזה מה שהיה ידוע אז לדיינים, מפיהם של הצדדים, בשעת הדיון ככל הרכוש של הצדדים במושב.

כלומר, אילו ביה"ד ידע שמדובר בחלקת אדמה שעליה דירה, היו כותבים זאת במפורש, בלשון כל החלקה או הנחלה תישאר לבעל.

במילים אחרות, אילו היה ידוע לביה"ד, שכוונת הצדדים היא, שרק הדירה תישאר לבעל, ואילו הנחלה תישאר לצדדים בחלקים שווים, כלומר שלאשה תישאר חלקה [אם בכלל היו לה אז] בנחלה, היו כותבים זאת להדיא, ולא היו משאירים ניסוח מעורפל, שיכול לגרום לספיקות בעתיד.

לא בכדי האשה מעולם לא פנתה מיוזמתה לבקש מאיזה ערכאה משפטית, את חלקה בנחלה כי כנראה ידעה את האמת שהיא ויתרה על הכול , ויצאה בגפה. רק כאשר בעלה פנה לקבל פס"ד על הרכוש, קיבלה כנראה יעוץ לומר שהואיל וכתוב בהסכם רק 'דירה', הרי זה סימן וראיה, שויתרה רק על הדירה ולא על הנחלה.

אבל כפי שכתבתי זה לא סימן ולא ראיה, כי רוח הדברים והכוונה הייתה לפי עניות דעתי ברור, וזאת הייתה גם האווירה, שהיא הסתלקה מהכול , הילדים, המיטלטלין והרכוש. וכפי שכתבתי כל הרכוש היה בידוע אז לפני ביה"ד, במונח של 'דירה', כאשר הסתלקה מעצמה כאשר ידיה של האשה על התחתונה, ועזבה את הכול מאחריה והמשיכה את הקשר ההדוק עם האח. כמדומני שגם גט סירבה לקבל כל השנים, והבעל קיבל למיטב זכרוני פס"ד להיתר נישואין.

מסקנות
מכל הטעמים שנמנו לעיל, יש לקבוע שהפרשנות היחידה של ההסכם בין הצדדים שקיבל תוקף של פסק דין הוא, שהנתבעת תעזוב את הבית ותעבור להתגורר במקום אחר, כשהיא מוותרת על כל זכויותיה בנחלה, הן בבית והן בקרקעות, וזכויות אלו יעברו במלואן לבעל.

3. מי היא "בת זוגו" של המנוח הזוכה לפי החוזה בזכויותיו של המנוח
א. פרשנות סעיף זה בחוזה בין הצדדים, צריכה לנסות ולרדת לכוונת הצדדים בחתימה על חוזה זה, כמבואר בחושן משפט סימן סא' סעיף טז'. וכך גם דעת המחוקק בסעיף 25 לחוק החוזים (התשל"ג) פירוש של חוזה:

25. (א) חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהוא משתמע מתוך החוזה ומנסיבות העניין, ואולם אם אומד דעתם של הצדדים משתמע במפורש מלשון החוזה, יפורש החוזה בהתאם ללשונו.

בג"ץ (סבג נ' סבג פ"ד נ"ג (4) 49) דן בכעין מקרה דידן, במי שסרבה לקבל גט, ועל פי חוק הירושה, טוענת שהיא בת זוג של הנפטר, ושם קובע שמי שנאחזה בקרנות מזבח הנישואין בסרבה לקבל גט שבית הדין חייב אותה לקבלו, אינה נחשבת אשתו של המנוח לעניין ירושה.

בחוזה מודגש כמה פעמים שאין לבר הרשות זכות קניינית, ובעלות בנכסים, אך יש סעיף בחוזה המסדיר את העברת הזכויות בנכס לקרובי הנפטר.

ברור שזכות זו היא זכות המוענקת לטובת בר הרשות, אלא שהמוטבים של זכות זו הם אנשים אחרים.

אך כאן שההגדרה היא "בת זוגו", כמובן יש לתת את הדעת לעובדה שהמסגרת הפורמלית של נישואין, כל עוד האשה לא קיבלה גט בפועל, אותה מסגרת בנדון דידן, היא חסרת כל תוכן של "בן זוג" במכלול היחסים המאפיינים בני זוג.

אין ספק שהמושב, בבואו להיטיב לבר הרשות ולהרגיע אותו שאף אחר מותו תמשיך הנחלה להיות "המשך טבעי" שלו, כמו "בן ממשיך", לא התכוונה לאשה שהודתה בפה מלא שבגדה בבעלה עם אחיו, וזאת בצורה מכוערת אף בקנה המידה הירוד של הבוגדים בברית הנישואין, ואף רצתה להוסיף למרר את חיי בעלה בסרבה לקבל גט, ובכך לעגן אותו, ורק בגלל סעד של בית דין הגדול והרבנים הראשיים הותר לו להמשיך את חייו עם בת זוג אחרת, ובכן אשה זו ודאי אינה "בת הזוג" שרצה הבעל שתמשיך את חייו, וממילא אין זו בת הזוג שהבטיח המושב לבעל, שתקבל את חלקו בנחלה, מה עוד שהבעל זיכה לנתבעת גט, והרי היא כגרושתו של הבעל ואינה בת זוג.

ב. כמו כן, גם התובעת 1 לא תחשב כ"בת זוג" לעניין קבלת הזכויות של המנוח על פי ההסכם המשולש.

תובעת 1 התגרשה מפלוני שנים רבות לפני כן. הטענה בסעיף 107 בכתב התביעה עמוד 10, לפיה בני הזוג "נאלצו להתגרש", אינה עולה בקנה אחד עם מה שכתוב בבקשת הבעל לכבוד בית הדין (נספח ב' בסיכום טענות הנתבעת – עמוד 9) המתחנן לאפשר לו לתת גט לאשתו השנייה, לאחר שהם פרודים חמש שנים והיא עזבה את הבית לפני ארבע שנים.

מסקנה: מהעיון בכל החומר שלפני אני מגיע למסקנה שאף לא אחת מהנשים – הנתבעת או התובעת 1. – לא תחשב "בת זוג" של המנוח, ואף אחת מהן אינה זכאית לקבל את הזכויות שהותיר המנוח במשק.

טענת חוסר סמכות
הטענות בדבר חוסר סמכות (סעיפים 5 עד 11 בסיכום מטעם הנתבעת) מוטב היה שלא ייטענו.

1. אין לטעון טענת חוסר סמכות בשלב כה מאוחר של הדיון, לאחר שבית הדין דן ארוכות בדבר כששני הצדדים משתתפים בדיון, כאמור בתקנות הדיון תקנה י"ד – הסכמה מכללא.

הוזמן צד לדין בבית-דין ונכנס לטענות לגופו של העניין בלי שיעורר תחילה את שאלת מקום המשפט, רואים אותו כאילו הסכים במפורש להתדיין במקום שהוזמן, ושוב אין שומעים טענה נגד סמכות בית-דין זה.

2. בית הדין דן בדבר, לאור בקשתו המפורשת של בית המשפט (פסקה 117 בכתב התביעה – עמוד 11) והן על פי חוות דעתו של עו"ד שלו (סעיף 72 בכתב התביעה – עמוד 7) שבית הדין יפרש את ההסכם שנערך בבית הדין.

3. על פי חוק, הואיל והנתבעת סירבה לקבל גט היא עדיין אשתו של הבעל בשעת תחילת הדיון. משכך, קמה וגם ניצבה הסמכות הטבועה של בית הדין לדון בין בני זוג בעניינים של גירושין, כגון פרשנות הסכם גירושין.

4. מה שכתוב בסיכום הנתבעת כאילו אין סמכות לבית הדין על פי חוק הירושה – אף טענה זו אין בה ממש.

בית הדין לא נזקק לתביעה זו ולא פסק פסק דין זה מכוח חוק הירושה, אלא מפרש הסכם גירושין שנערך בבית הדין וקיבל בבית הדין תוקף של פסק דין, וזה ודאי בסמכות בית הדין, וכפי שכתב עו"ד שלו וכפי שביקש בית המשפט.

ואמנם, מטבע הדברים, לקביעתו של בית הדין יש השלכה על שאלת העיזבון של הבעל, אך כאמור, זו השלכה מכללא, שלא נקבעה ישירות בשאלת הירושה, אלא נקבעה כפרשנות להסכם גירושין, שכמובן משליך על תחומים אחרים שבחלקם אכן אין סמכות בין דין לדון.

סיכום
א. הרישום של הנתבעת בספרי הסוכנות אכן הקנה לה זכות של בר הרשות בשיתוף עם פלוני.

ב. בהסכם הגירושין הסתלקה הנתבעת בכל הזכויות שהיו לה הן בבית והן במשק וויתרה על כל תביעה בעניין.

ג. במותו של המנוח, על פי הסעיף שנחלתו תעבור ל"בת זוגו", לא עברו זכויותיו לנתבעת, שאמנם פורמלית עדיין הייתה נשואה לו, אך נישואין אלה היו חסרי כל תוכן ואף הפוכים למהות של בני זוג, וברור שלא לנישואין כאלה התכוונו הצדדים כשחתמו על ההסכם שהנחלה תעבור לבת זוגו של הנפטר.

ד. כמו כן במותו של פלוני לא עברו זכויותיו לתובעת 1 שהתגרשה ממנו שנים ארוכות לפני מותו.

ה. ועל כן, הואיל ולא נשאר בן ממשיך, על פי ההסכם המשולש (ס' 20 (ה) 1.) יזכו בנכסים מי שזכאי על פי חוק הירושה, התשכ"ה סעיף 114 וזה לשון הסעיף בחוק:

114. (א) משק חקלאי שהוא יחידה שחלוקתה הייתה פוגעת בכושר קיומה כמשק חקלאי העשוי לפרנס משפחה חקלאית — יימסר ליורש המוכן ומסוגל לקיימו, והוא יפצה את היורשים האחרים במידה ששווי המשק עולה על המגיע לו מן העזבון.

(ב) באין הסכמה בין היורשים בשאלה מי מהם מוכן ומסוגל לקיים את המשק החקלאי, מה הם הנכסים המהווים את המשק החקלאי, מהו שווי המשק לצורך החישוב בין היורשים ובדבר צורת הפיצוי ליורשים האחרים, זמני סילוקו והבטחתו — יחליט בית המשפט לפי הנסיבות.

פסק דין הצהרתי
בית הדין קובע כי בהסכם הגירושין בין פלוני המנוח לבין הנתבעת, אשתו הראשונה, שנערך בבית הדין וקיבל תוקף של פסק דין, הסתלקה הנתבעת מכל זכויותיה בנחלה [...] במושב [מ'], הן מזכויות בבית והן מזכויות במשק, וכל זכויות "בר הרשות" בנחלה זו נשארו לבעל בלבד, ועל הסוכנות היהודית לתקן את הרישומים שברשותה, על פי החלטה זו.

הרב דניאל אדרי – אב"ד

אני מצטרף לפסק הדין הואיל ומדקדקין לשון השטר ואזלינן בתר אומדנא. מסתבר שהאשה הסתלקה מכל זכויותיה בנחלה.

הרב אייל יוסף

גם אני מצטרף לפסק הדין וברצוני להוסיף נימוק נוסף.

חצי הנחלה שנרשמה ע"ש האשה מכוח זכותו של בעלה בנחלה ולכן יש על החצי הנ"ל דין מתנה.

כפי שנכתב בפסק הדין מדובר באשה שהודתה שזינתה ובשל כך תבע הבעל גירושין וקי"ל שבאשה שזינתה המתנה חוזרת כפי שיבואר.

והנה בדין מורדת דמאיס עלי פסק הרמב"ם בהלכות אישות פרק יד סעיף יח:

"ותצא בלא כלל....וכל מה שנתן לה מתנה מחזרת אותו, שלא נתן לה ע"מ שתיטול ותצא."

מבואר ברמב"ם שבמקום שהאשה גרמה ע"י מרידתה את הגירושין צריכה היא להחזיר את המתנות שקיבלה מבעלה.

וכך מבואר בח"מ סימן צט ס"ק ז שכתב:

"ואם הוא מאותם שכופין אותו להוציא דין המתנה כדין התוספת שהוסיף לה."

נמצאנו למדים מדברי הח"מ שלא רק במורדת אלא הכלל הוא שבכל מקום שאיבדה תוספת כתובתה איבדה מתנותה.

לכן הואיל ואיבדה תוספת כתובתה מחמת זנות וחייב הבעל להוציאה מחזירה מתנותה.

נמצא בנידון דידן שגם על הצד שלא מוכח מהסכם הגירושין שוויתרה על הקרקע, איבדה אותה מכוח הדין הנ"ל.

הרב דוד בר שלטון

נפסק כי בהסכם הגירושין בין פלוני המנוח לבין הנתבעת, אשתו הראשונה, שנערך בבית הדין וקיבל תוקף של פסק דין, הסתלקה הנתבעת מכל זכויותיה בנחלה [...] במושב [מ'], הן מזכויות בבית והן מזכויות במשק, וכל זכויות "בר הרשות" בנחלה זו נשארו לבעל בלבד, ועל הסוכנות היהודית לתקן את הרישומים שברשותה, על פי החלטה זו.

מותר לפרסם לאחר השמטת פרטים מזהים.

ניתן ביום כ"ח בכסלו התשע"ו (10/12/2015).