לפנינו ערעור על פסק דין של ביה"ד האזורי שנחתם ביום ט"ז בטבת תשע"ד (19.12.2013), הוראות פסק הדין עליהן נסוב הערעור הן כדלהלן:

א. הבעל לשעבר אינו זכאי לקבל את חלקו שהשקיע בדירה הרשומה ע"ש אשתו. סעיף זה לדעת הרוב. לדעת המיעוט מגיע לבעל לשעבר 2/3 של 50% של ערך הדירה.

ב. בקשר לזכויות האחרות, כל צד ישאר בזכויות הרשומות על שמו.

ג. לגבי המרפסת והחלל שהבעל בנה מכספו, אעפ"י שמדינא גם על זה חל הדין שמה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל, מאחר שגם הוא נהנה מזה עד לגירושין, מ"מ על האשה לשעבר לתת לבעל לשעבר סך של 10,000 דולר כפשרה על כל תביעותיו אף על פי שכפי האמור אין בטענותיו כדי לחייב בכל תביעותיו.

הערעור שלפנינו הוא על כל שלוש הוראות אלו. בנושא הדירה, טוען ב"כ המערער לבעלות על מחצית הדירה. עוד טוען כי הבעל השקיע מכספו בדירה ומכוח זה מגיע לו חלק מהנכס. בנושא חלוקת הזכויות של הצדדים, טוען ב"כ המערער כי יש לבצע איזון משאבים ולחלקם בשווה בין הצדדים.

נביא בקצרה את העובדות כפי העולה מכתבי ביה"ד.

הצדדים נישאו בכ"ח בסיון תשמ"ט (1989) (התאריך לקוח מכתב התביעה של הבעל, אך כנראה אינו מדויק משום שתאריך זה חל בשבת). לצדדים חמישה ילדים משותפים. הצדדים התגרשו ביום ו' שבט תשע"ג (17/01/13).

קודם לנישואין התקיים "ווארט", הליך שבו נקבעים בדרך כלל התחייבויות הורי הצדדים. מאחר שהבחור היה מחו"ל ולא היו לו קרובים, התנהל הליך זה בביתו של הגרא"מ שך זצ"ל.

במעמד זה השתתפו הגאון הרב שך זצ"ל שהיה "המארח" בביתו, אבי האשה הגאון רבי [ד צ' ק'], הרב [נ' ו'] (הר"מ של הבעל־החתן) שלדבריו מונה ע"י הרב שך להיות "העומד מצד החתן" דהיינו לייצג אותו בהליך ניהול הדברים מול צד הכלה, וכן הרב [ח' פ'] שהיה השדכן של שידוך זה.

הצדדים התגוררו לאחר הנישואין במשך כמה שנים בדירה שהיתה רשומה ע"ש אם האשה עוד טרם הנישואין והאירוסין.

לאחר מכן נמכרה דירה זו ונקנתה דירה חדשה. הדירה החדשה נרשמה במלואה ע"ש האשה בלבד. נלקחה משכנתא שנרשמה ע"ש האשה בלבד בסדר גודל של 8,000 $.

הצדדים בנתק מוחלט זה שנים (בין שבע לתשע שנים תלוי בגרסאות הצדדים) לרבות אי קיום יחסי אישות.

אלו העובדות. על מה שעוד נכלל או לא נכלל בהן נחלקו הצדדים. נציין בקצרה את הטענות של ב"כ המערער ואת תשובות ב"כ המשיבה.

טענות ב"כ המערער
1. ב"כ המערער טוען כי בעת ה"ווארט" התחייב אבי האשה לתת לבני הזוג דירה. לדעת ב"כ המערער מעמד הדברים שאמר אבי האשה בעת הווארט הוא התחייבות לכל דבר שיתנו במתנה דירה לבני הזוג. ומכח זה מגיע למערער מחצית מן הדירה.

2. הדירה הראשונה שהיתה רשומה ע"ש אם האשה. לדברי ב"כ המערער מכוח התחייבות אבי האשה ליתן לזוג דירה יש לראות את הדירה כרכוש השייך לשנייהם ולא כפי הרישום.

3. בדירה הראשונה (שהיתה רשומה ע"ש אם האשה) הושקע סך של 5,200 $ ע"י הבעל. הבעל לא היה בקיא בחוקי הרישום וסמך על הבטחת חמיו שיתן לו דירה ולכן לא עמד על כך שישונה הרישום על הדירה ויועבר על שמו.

4. רישום הדירה השנייה. ב"כ המערער מסביר כיוון שהבעל היה במעמד של תייר לא יכלו לקחת משכנתא על שמו ולפיכך לא היה אפשר לרשום את הדירה השנייה מחצית על שמו והיה צורך לרשום כל הדירה ע"ש האשה בלבד.

5. הבעל הוא זה ששילם את המשכנתא. הבעל שילם את ההוצאות הנלוות לקנייה כמו תיווך ומסים שולמו על ידי הבעל.

6. המערער־הבעל השקיע בזמנו בדירה בבניית חדר ומרפסת ובניית חלל וכן רכישת מחסן. ובאלו אי אפשר לומר מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל כיוון שאין דינו ביחס לזה כמי שהשקיע בנכסי אשתו אלא כמי שיצר דבר חדש.

7. זכויות ממוניות. ביה"ד האזורי לא קיים דיון בנושא זה והחליט שאין לערוך איזון משאבים וחלוקה בנושא הזכויות שנצברו. דבר זה סותר את החוק.

8. בחלק ההלכתי טען ב"כ המערער נגד החלטת ביה"ד האזורי שקבע כי השקעת הבעל בזמנו דינה כמי שהשקיע בנכסי מלוג דדינו "מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל". לדעתו אין מקום במקרה זה שיחול עליו כלל זה, משום שביורד לשדה חברו עסקינן.

עוד טען כי יש ליתן למערער מעמד של אומן קונה בשבח כלי. בדין זה הוא מתווכח בהלכה ובדברי הנתיבות עם ביה"ד קמא שדחה את דבריו בעניין זה. ב"כ המערער שולל את האפשרות לומר כי הבעל מחל על מה שהשקיע כפי שרגילים להסביר את הטעם של הכלל "מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל" שכן לא היה טורח ומתרוצץ כל כך סביב הדירה במכירתה ובקניית הדירה השנייה ובכל ההשקעות שהשקיע בדירה רק כדי שלאשה תהיה דירה שלה בלבד, אלא שמוכח מזה שהשקיע כהרגשה שהוא שותף ובעלים על הנכס ולכן אין פה סברת מחילה.

9. זכויות האשה במקום עבודתה.

ב"כ המערער טוען כי על פי החוק (יחסי ממון) יש לחלק את כל הזכויות שנצברו בשנות הנישואין ואין לקבל את פסיקת ביה"ד קמא שקבע כי כל אחד יישאר בזכויותיו. לדבריו חולק הוא על קביעת ביה"ד שאמרה כי דין הכספים שהרוויחה האשה מעבודתה בהוראה בחוץ דינם כ"העדפה ע"י הדחק" ועל פי ההלכה אינם מגיעים לבעל.

ב"כ המערער טוען כי דין עבודה זו כדין מעשה ידיה שהם לבעלה. מוסיף ב"כ המערער לטעון כי גם אם אמנם נכונה פסיקה זו על פי דין התורה, אעפ"כ יש לחלק את הזכויות על פי החוק שאינו מקבל את דין התורה וקובע אחרת. ב"כ המערער גם טוען שדברי ביה"ד כי הכנסות האשה מהוראה הן בגדר העדפה שע"י הדחק ולדעתו אלו מעשה ידיה הרגילים.

תגובת ב"כ המשיבה
1. לא הייתה כל התחייבות של אבי האשה לקניית דירה. הדבר היחיד שנאמר ע"י אבי האשה היה לכל היותר "כל הילדים שלי מסודרים ואנחנו דואגים שלאף אחד לא יהיה חסר". לא דובר על קנייה של דירה או כל דבר אחר. זו אמרה כללית שאין בה כל התחייבות ממונית, ובמיוחד שכלל לא נרמז אפילו כיצד יתבצע הדבר של "אנחנו דואגים".

2. ההלכה והחוק קובעים כי רישום הדירה בטאבו הוא מחייב וקובע. ברור מעל כל ספק שהדירה הראשונה שייכת לאם האשה בלבד ואין לאחרים חלק בזה. לו היה סבור הבעל כי הדירה מגיעה לו, היה פועל לרישומה על שמו. המדובר היה רק בזכות לגור בלא שיעלה להם שכר דירה ולא מעבר לכך. הבעלות הקניינית מעולם לא הועברה לבעל. זאת מהסיבה כי מעולם גם לא הובטחה לו.

3. בקשר להשקעה כביכול שטוען המערער שהשקיע בדירה הראשונה, עשה זאת לעצמו שגר בה ובכלל לעניין זה אם האשה היא הכתובת ולא האשה.

4. רישום הדירה השנייה. אין לקבל את טענת המערער כי לא דאג לרישום הדירה על שמו בגלל המשכנתא, משום שמדובר במשכנתא בסכום קטן עד מאד 8,000 $ מתוך סכום של 159,000 $. סכום זה היה ניתן בקלות להשגה בגמ"ח ולא ייתכן שבשל כך לא דאג הבעל לרשום את הדירה על שמו.

5. תשלום המשכנתא. מוכחשת טענת המערער כי הוא שילם את המשכנתא. בשנים הראשונות שילמה האשה את המשכנתא. רק לאחר מכן שילם המערער.

מהבחינה העקרונית מרגע קבלת המשכנתא שכאמור הייתה על שם האשה בלבד נהפך הכסף להיות כספה של האשה לכל דבר ולפיכך נחשב שהדירה כולה נקנתה מכספי האשה.

6. בניית חלל ורכישת מחסן. לדברי ב"כ המשיבה ראשית הכסף לדברים אלו בא גם מן האשה.

שנית, כל ההוצאות שהוציא הבעל על נכסי אשתו הם בדין "מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל". גם החלל וגם המחסן משום שאין להם כל מעמד או ערך בזכות עצמם וכל שווים מהיותם חלק מהדירה השייכת לאשה ושוב חל הכלל של המוציא הוצאות על נכסי אשתו.

7. הזכויות הממוניות.
ב"כ המשיבה טוען כי באופן זה שהמערער לא עשה כלום לפרנסת הבית ואף בדיעבד התברר לאשה כי הוא לא למד תורה אלא לצערה עסק בעניינים אחרים שאינם מסוג זה של לימוד תורה הרי שבמקרה זה אין להכליל את זכויות האשה ממקום עבודתה. לדבריו יש להשתמש בסעיף 8 לחוק יחסי ממון.

לקראת פסיקה
לאחר העיון בכל החומר שבפנינו וכן לאחר שביה"ד שמע את דברי באי כוח הצדדים וכן את הצדדים עצמם נראה כי אין מקום להתערבות ביה"ד הגדול בפסק הדין המנומק והערוך היטב שניתן ע"י ביה"ד האזורי לרבות שיקול הדעת של ביה"ד האזורי בעניין הפשרה. פסק הדין בתוקפו ודין הערעור להידחות. ונפרט אחת לאחת.

בראשית דברינו נאמר כי קשה מאד לביה"ד לקבל את גישת ב"כ המערער שהוא בגדר "ארכבה על תרי רכשי" ופוסח על שני הסעיפים. מחד גיסא הוא מתפלפל בדברי הלכה הן עם ביה"ד האזורי והן עם ביה"ד הגדול בדין "יורד" ובדין "אומן קונה בשבח כלי", משל הוא מכוון לבקש מביה"ד שייתן פסיקתו במסגרת זו. אך בהגיעו לנקודה שהיא ללא מוצא עוזב את הכביש ופונה לו לכביש אחר. כלומר, הוא מוכן לדון על פי דין תורה כל עוד זה "מתאים" לו ואם בית הדין יקבל את עמדתו. אך כאן הוא נעצר ומודיע כי אם ביה"ד יחליט שעל פי דין תורה לא מגיע לו ולמרשו, הרי ילך הוא לבקש סעד ופסיקה מביהמ"ש כפי החוק למרות היות דבר זה בניגוד להלכה.

ראשית ייאמר כי ביה"ד דוחה על הסף כל הודעה שנועדה כביכול להיות "איום" משפטי על ביה"ד. ביה"ד יפסוק בכל נושא את הנראה לו על פי אמות המידה שעליהם הוא אמון. שום "איום" בהליכה לביהמ"ש לא יוכל להשפיע על ביה"ד ויש רק להצר על הדברים שנאמרו בעת הדיון על ידי ב"כ המערער בנושא זה.

אך מעבר לזה תמה ביה"ד: המערער וב"כ השליכו יהבם שוב ושוב על אותו מעמד של "ווארט" שנעשה בביתו של הגרא"מ שך זצ"ל. כל הדברים שניסו להוכיח מהנעשה באותו מעמד בנוגע להתחייבות והבאת העדים, אינם עומדים במבחן כפי שיפורט להלן. אך דבר אחד בוודא יהיה אפשר להסיק מעצם מעמד חשוב זה בחסות הגרא"מ שך זצ"ל, והוא כי מדובר באנשים "בני תורה" שכל דרכם היא על פי התורה בלבד ובהכוונת גדולי ישראל. ברי לנו כי אם היה כל מי שנוכח באותו מעמד נשאל ע"י ביה"ד האם הוא רוצה שהבית החדש והנישואין יהיו מושתתים על פי דין התורה ועל פי דין השו"ע או שיהיה מושתת על פי החוק גם אם הוא שלא כדין תורה, אין ספק מה הייתה תשובתם של כל הנוכחים. וכאן הבן שואל, הייתכן לבוא לביה"ד ולהודיע שאם לא יינתן למערער את הסעד שהוא מבקש – מאחר שכך נראה לביה"ד על פי ההלכה – אזי יפנו לקבל את מבוקשם בביהמ"ש?

למרות הדברים הנ"ל ביה"ד יתייחס לכל הטענות של ב"כ המערער גם מההיבט ההלכתי וגם מההיבט החוקי.

האם היתה בכלל התחייבות של אבי האשה לקנות דירה עבור בני הזוג
התשובה על פי אמות המידה של ההלכה היא שלילית. לא הייתה כל התחייבות.

ראינו בעניין זה את הדברים שכתב ביה"ד האזורי בפסק הדין, והם מקובלים עלינו.

נוסיף דברים בעניין זה. הביאור לתשובה השלילית הוא, שכל עוד שדבר ההתחייבות לא הוכח כפי הראוי על פי דין, ההנחה היא שאין התחייבות, כאשר הדבר מוכחש ע"י המשיבה. ההוכחה הנדרשת היא על פי אמות המידה של ההלכה. הוכחה כזאת לא היתה בפני ביה"ד האזורי. ב"כ המערער הטיל את כובד משקלו על אותם "העדים". גרסתם (בכתב) של העדים הייתה בפני ביה"ד האזורי ומחמת כן החליט ביה"ד האזורי ובצדק כי אין מקום להביאם כלל לביה"ד.

ראשית ייאמר כי עדות העדים "אינה תואמת" וזאת בלשון המעטה אם לא "סותרת".

והנה אף על פי שעדותם היא בגדר "לא הרי זה כהרי זה", מ"מ "הצד השווה שבהן" שאליבא דשניהם לא נאמר מפי אבי האשה בשום זמן ובשום צורה המלים המחייבות כמו "אני מתחייב לקנות דירה לבני הזוג". הדברים שנאמרו הם דברים כלליים ביותר (ואולי הם אפילו בגדר "התחמקות" מלהתחייב), דברים שעל פי כל קנה מידה הלכתי אינם "התחייבות" כמשמעה בהלכה ובחוק. הדברים שנאמרו ע"י האב הם תשובה המאפיינת בדרך כלל את מי שאינו רוצה להתחייב ועונה בצורה סתמית כמו "אנחנו דואגים שלאף אחד לא יהיה חסר". בכל מעמד כזה של ניהול מו"מ בין הורי שני הצדדים מדברים ברור מי יקנה ואת מה וסכום הכסף שמתחייב כל צד. ברך כלל הדברים מבוארים בלשון של "פלוני ירכוש דירה לבני הזוג" וכדומה, "פלוני ירכוש רהיטים" וכדומה. ובמקרה של דירה קיימת כותבים בלשון של "פלוני ייתן את הדירה המסוימת לבני הזוג". גם אליבא דהמערער וב"כ לא היה זכר לכל זה במו"מ, וא"כ התחייבות מניין? מ"מ, וודאי שאין בדברים אלו שנאמרו, כל התחייבות העומדת בתנאי התחייבות ממון על פי ההלכה.

בנוסף, יש להפנות לדברי הערוך השולחן אבהע"ז סי' נא סעיף ז, שכתב על פי השיטות שדין דברים הנקנים באמירה אינו אלא ב"עמדו וקדשו מיד" ולא כשקדשו לאחר מכן ולא הזכירו בשעת הקידושין את התנאים, כתב הערוך השולחן כי בזמננו לא שייך דברים הנקנים באמירה, וזה לשון הערוך השולחן:

יש מרבותינו שסבורים דדברים הנקנים באמירה אינו אלא כשקידשה מיד מתוך התנאים ולא הפסיקו בדברים אחרים דכן משמע לשון חז"ל ועמדו וקידשו דמשמע שמתוך הדברים קידשה או אפילו קידשה לאחר זמן רק שהזכירו התנאים בשעת הקדושין דזהו כקידשה מתוך הדברים [תוס' כתו' ק"ט א] אבל קידשה לאחר זמן ולא הזכירו התנאים או שהפסיקה היתה אחר הקדושין אין נקנין באמירה... הטור והש"ע סתמו כדיעה ראשונה ולפ"ז לא שייך אצלנו דין זה שאנו מקדשין תחת החופה ואין מדרך להזכיר הפסיקות סמוך לחופה ממש ואף אם היו נכתבים תנאים אלו, עיין באר היטב אבהע"ז נא ז: ואם נכתבו התנאים בשטר אפילו לא קדשו מיד קנו הרמ"ע ח"א סי' רס"ג. ועיין תוס כתובות דף נ"ג ע"א ד"ה השתא נמי אהדר ביה וכו' דמשמע שם אפילו אם כתבו אם לא קדשו מיד יוכל לחזור דהא שם בגמרא אייר דכתבו בה.

ועיין יביע אומר חלק ט אבהע"ז סי' כז שהסיק דיכול המוחזק לומר "קים לי" בזה. וזה לשונו:

אלא שבשו"ת המבי"ט (סי' רכג) יצא לידון בדבר חדש, שאם נכתבו התנאים בשטר, אפילו קידשו לאחר זמן מהני. והבאר היטב (סק"ז) הקשה ע"ז מהתוס' כתובות (נג א) דל"מ כן... ובשו"ת מהר"ש הלוי (חחו"מ סי' ה) ס"ל בפשיטות מסברא דנפשיה דלא כהמבי"ט, שמכיוון שלא היה קנין על כתב ההתחייבות שעשו בשעת השידוכין, וקידשו לאחר זמן, פשיטא דלא מהני. ובפרט דהוי דבר שאינו קצוב וכו'. ע"ש. וכן בשו"ת בירך יצחק די פאס (חחו"מ סי' א) כ' ג"כ בפשיטות שלא כהמבי"ט הנ"ל. וכן בס' חינא וחיסדא ח"ג (דף רל"ה ע"ג) ס"ל דלא מהני דברים הנקנין באמירה אפילו בכתיבה (שאין קנין), כשנעשו הקידושין לאחר זמן. ע"ש. ואמנם בשו"ת אבני האפוד (ס"ס ב), וכן בספרו ח"ב (סי' נא), תמה על מהר"ש הלוי ובירך יצחק שלא זכרו מהמבי"ט. ופסק כהמבי"ט להוציא מן המוחזק. ע"ש... ואפשר להסביר הטעם לפמ"ש המאירי קידושין (עמוד סז), שי"מ דהתקנה דהדברים שנקנין באמירה היינו דוקא כשקידש סמוך לאותן דברים, אבל לאחר זמן לא. וה"ט דעיקר התקנה בזה כדי שלא יטעו לומר שהקידושין תלויים באותם תנאים, כיוון שסמוך להם קידשו, עד שאם לא יתקיימו התנאים יהיו הקידושין ספק, ומתוך כך תיקנו שיהיו הקידושין גמורים בלא שום תנאי, והתנאים יהיו עליהם חוב גמור. ומ"ש בגמרא דה"ט בההיא הנאה דמחתני גמרי ומקני, אין זה עיקר הטעם, אלא שסמכו טעם זה כדי שלא יהא הלכתא בלא טעמא. ע"ש. ולפ"ז דוקא בתנאים מפורשים לפני הקידושין יש לחוש פן יפול עי"ז ספק בקידושין ע"י טעות האומרים שע"מ כן קידשו, אבל אם הדברים נאמרו לפני כן זמן מה, ורק הוזכרו באופן סתמי, שישנם תנאים ביניהם, אין סרך טעות לתלות הקידושין בתנאים. ואיך שיהיה נראה שאם נכתבו בשטר (בלי קנין), לא עדיפי מהוזכרו התנאים בשעת קידושין דלא נפקא מפלוגתא דרבוותא, ושוב המוחזק יכול לטעון קים לי כהמזכים אותו. וכן מוכח בערוך השלחן שכ', דבזמנינו לא שייך "דברים הנקנים באמירה", כיוון דבעינן שקידשו מיד, ואנו מסמיכים הקידושין לחופה, והתנאים נעשים לפני זה. ע"ש. ואם איתא הא שטרי התנאים קיימים, א"ו דס"ל דלא כהמבי"ט.

בהתאם לאמור ברור שאין לבעל כל חלק בבעלות על הדירה הראשונה שהרי כלל לא הייתה התחייבות מצד אבי האשה לתת לו אותה. לפיכך, אין צורך אפילו להזדקק לראיה מרישום הדירה שהיה ונשאר ע"ש אם האשה גם לאחר הנישואין שוודאי יש לנהוג להלכה על פיו.

בעניין הכסף שטוען ב"כ המערער כי השקיע בדירה
נראה ברור שכל השקעה של מי מבני הזוג בדירה הראשונה שהיתה בבעלות אם האשה, אינה יכולה להקנות כל בעלות או זכות קניינית.

על פי הדברים הנ"ל שכתבנו, לכל היותר יוכל המערער לדרוש משהו עבור השקעתו הוא אולי מדין "יורד לשדה חברו" שהרי הדירה שייכת כולה לאם האשה, ואם אכן הוא בגדר "יורד", תביעתו בעניין זה יכולה להיות רק נגד אם האשה ואין בה כדי להקנות מאומה בזכויות הקנין.

מעבר לאמור, במקרה זה הרי הצדדים קיבלו בעצם את הדירה לצורך מגורים בלא לשלם כל שכר עבור השימוש בדירה. ברור שמגורים לאורך שנים מחייבים בעצם השקעה בדירה, אך אלו נעשים בפירוש למטרת רווחת הדר בדירה ועל דעת העושה אותם בלבד, כשברור מראש לשני הצדדים כי די בכך שבני הזוג קיבלו את מגורי הדירה חינם אך לא בכדי ליצור איזו עילה משפטית ממונית בעקבות הטבת תנאי דיור שנעשו לצורך הדרים בו. כך שאותה השקעה שמדבר עליה ב"כ המערער (5,200 $) (שכלל לא הוכח שנעשתה מכספי הבעל) גם אם נעשתה הרי נעשתה לצרכו בלבד ולא יכול ע"י כך לקבל שם של "יורד ברשות" שהרי הרשות מראש שניתנה לו הייתה רשות לעשות כל דבר לצורכו ולצורך משפחתו אך אם חש הוא כי הוא עושה דבר לצורך השבחת הנכס כנכס וכמי שמעשיר בכך את בעל הדירה היה מוטל עליו לבוא ולומר כן.

אך בכל אופן, אין מקום כלל לדבר על כל "זכות" בנכס עצמו. בכך מקבל ביה"ד לחלוטין את פסק ביה"ד האזורי בעניין זה. גם דברי ביה"ד בהחלטתו כי אין שייך כלל לערב במקרה זה בעלות מדין "אומן קונה בשבח כלי" מקובלים עלינו לרבות הסברם בדברי הנתיבות. מה עוד שידוע היטב מה שכתב הש"ך שלהלכה אין אומן קונה בשבח כלי וכמו שהזכיר ביה"ד האזורי בפסיקתו.

הסבר מכריע נוסף
למעשה בפנינו מהלך שבעצם מייתר את כל הוויכוח ההלכתי בכל אותן נקודות הלכתיות שהעלה ב"כ הבעל בביה"ד האזורי ובפנינו ("אומן קונה בשבח כלי" ועוד). ולרווחא דמילתא נאמר, גם אם היינו מקבלים את עמדתו של ב"כ הבעל בעניין הדירה הראשונה שכאילו יש לבעל זכויות ממוניות בה ורק מחמת סיבה זו או אחרת הבעל לא היה לו נעים לדרוש מחמותו את רישומה על שמו עדיין אין בכך להועיל. שכן, כאשר בפועל נמכרה הדירה הראשונה והלכו בני הזוג – על פי הנחת העבודה של המערער וב"כ – לקנות דירה חדשה עבור שניהם הרי עמדה לפני הבעל אותה "הזדמנות" לה הוא ציפה שנים ונמנע עשותה רק מחמת אי הנעימות של הבעל כלפי חמותו. עתה כל זה לא נמצא ואעפ"כ החליט הבעל לרשום את הדירה כולה על שם אשתו.

ולצורך חידוד הדברים, לו אפילו היה מדובר בבעל שבא עם כספו שלו והלך וקנה דירה ורשם אותה על שם אשתו, ברור שבכך הוא "נותן מתנה" לאשתו ואין לו בבעלות מאומה.

הדברים עתיקים ומפורסמים וגם מקובלים למעשה. אזכיר רק בקצרה החל בשו"ת הרשב"א ח"א סי' תתקנז ועד לדברי החתם ופר שו"ת חו"מ סי' קמב ומהרש"ם ח"ה סי' לב שקבעו כי יש לילך אחר הרישום ללא כל נפקות של מי היה הכסף ששולם עבור הקנייה. וראה בפס"ד 3519/תשי"ב (הגר"א גולדשמידט, הגרש"ש קרליץ הגר"י בבליקי (פורסם בפד"ר ח"א עמ' 113),וראה פסקי דין נוספים, פד"ר ח"ב עמ' 240 ופס"ד 7210/ל"ז (הרה"ג צימבליסט, אזולאי ודיכובסקי) שכולם פסקו כן.

אמור מעתה, אין כל נפקות גם אם היינו מקבלים את עמדת ב"כ המערער ביחס לדירה הראשונה כי השקעתו של הבעל המערער בדירה הקנתה למערער זכות ממונית, הרי שבמו ידיו הוא נתן אותן זכויות ב"מתנה גמורה" כדת וכדין ע"י הרישום בשעה שקנו את הדירה השנייה.

בכך מתייתר לחלוטין כל הוויכוח ההלכתי בסוגיות שהעלה ב"כ המערער כי גם אם אלו הקנו למערער זכויות ממונית, הרי שכל אלו נמחקו מהעולם עת ניתנו במתנה מהבעל לאישה.

רישום הדירה השנייה
אנו סבורים כי הרישום הוא הקובע לכל דבר ועניין את הבעלות על הנכס. איננו יכולים לקבל את דברי ההסבר של ב"כ המערער כי לצורך נטילת המשכנתא נרשמה הדירה על שם האשה. מדובר בסכום שהוא ממש זניח ביחס לכל העסקה. סך של 8,000 $ מתוך התחייבות של 159,000 $ כאשר ל 151,000 $ יש כיסוי ממכירת הדירה הראשונה. ראשית סכום זה היה ניתן להשגה בכל גמ"ח. אך מעבר לכך, בניגוד לתיאור שתיאר ב"כ המערער את המערער ביחס לרישום הדירה הראשונה כשהסביר כי המערער לא דרש בזמנו העברת הרישום על שמו משום שכתיאורו של ב"כ: "שלא היה הבעל בקיא כל עיקר בחוקי ודיני הרישום בישראל" וכן: "לא העלה הבעל בדעתו בהיותו אברך צעיר אשר הגיע מארץ רוקה ללא גואל וקרוב... כי בלי לעמוד על קוצו של רישום חוקי ופורמאלי ברשויות ת הדירה על שמו... לא תגיע הדירה לבעלותו". הנה על פי תיאור זה הבעל היה בגדר "תמים" שאינו מבין ואינו חושד לכך לא דאג להעברת הדירה הראשונה על שמו.

והנה ביחס לדירה השנייה "התהפכו היוצרות", על פי הנחתו של ב"כ הבעל. עתה, הבעל נחשב כמבין היטב וידע כי יש לרשום את הדירה על שמו, אבל טוען כי היה בפניו "מוקש" שלא היה יכול התגבר עליו בדמות של אותו סכום של 8,000 $ שהיו חסרים לקנית הדירה. לדברי ב"כ הבעל הדבר של אי רישום הדירה על שמו נעשה מתוך ידיעה והכרה אך מחוסר ברירה. אין לקבל גישה זו. אדם, שאף לדברי בא כוחו היה מודע היטב לחשיבות הרישום, והחזיק כי מכספו נקנית חלק מהדירה, וויתר על הרישום שהיה אמור לתת לו בעלות בשווי של 80,000 $ (מחצית מהדירה שנקנתה ב 159,000 $) רק מפני "חוסר" של 8,000 $, זהו דבר בלתי מתקבל על הדעת. שום אדם לא היה מתנהג כך. גם אם היה הדבר כרוך בקושי רב היה מתאמץ להשיג סכום קטן זה בכל דרך אפשרית, והדרך במקרה זה היא אפשרית.

אגב, אותו בעל שכביכול "חסר" של 8,000 $ שלא היה יכול בשום אופן להשיגם, טוען במקביל שהוא זה שהשקיע עשרות אלפי דולרים בבניית חלל ורכישת מחסן והשקעות נוספות. תעלומה זו לא הוסברה ולא הובהרה מהיכן מי שלא היה יכול להשיג סכום קטן עד כדי כך שהיה נאלץ לדבריו לוותר על רישומה של הדירה על שמו ולהפסיד בכך ממון רב, מופיע כ"משקיע" בעל אמצעים רבים?

זאת ועוד, בצד טענה לחוסר אפשרות להשגת הלוואה של 8,000 $ טוען הבעל עצמו בכתב התביעה שהגיש בכתב ידו בעמ' 4 בפרק 5 שכותרתו חובות, שיש לצדדים חוב של 9,500 $ בגמ"ח קופרמן בגין הלוואה שנלקחה ע"י בני הזוג לצורך נישואי הבן.

ההסבר המתקבל יותר על הדעת הוא כי הבעל ידע גם ידע כי הדירה שלמעשה ניתנה במתנה מאם האשה לאשה היא עניין של האשה בלבד ואין לו כל זכויות בדירה ולפיכך גם לא עלה בדעתו כלל לדרוש שהרישום על הדירה השנייה יהיה מחצית על שמו משום שכאמור הדבר כלל לא הובטח לו. ולשאלת השואל א"כ מה ראה הבעל צורך להתעסק ולטרוח כלל בעניין הדירה השנייה, התשובה לכך היא פשוטה. הבעל הבין טוב כי המצב העכשווי שנמשך במשך כמה שנים הוא בעצם מצב "נזיל" שאין בו מבחינתו כלום ואפילו לא זכות מגורים ממונית. העובדה שהוא גר בדירה היום אין בה אפילו בדל של ערבות כי כך יהיה גם מחר.

מאחר שבפועל הדירה הייתה רשומה על שם אם האשה, הרי שהדירה הזו על פי כל אמת מידה הן הלכתית והן משפטית מבחינתו היא שייכת לאדם שלישי (אם האשה) ומה שבפועל הוא ואשתו גרים בדירה זהו על בסיס "רצון טוב" לדאוג לבני הזוג מצידה של אם האשה. בהיות הדבר כך, נמצא א"כ שבכל רגע נתון יכול המצב להשתנות אם תחליט אם האשה כי היא רוצה למכור את הדירה מאיזו סיבה שתהיה, לא יוכל איש בעולם לעצור בעדה שהרי אין חולק כי את רכושה היא מוכרת. יתירה מכך, אם ח"ו יקרה משהו לאם האשה והיא תלך לעולמה, הרי דירה זו בחזקת יורשיה על פי דין ויוכלו הם להוציא את בני הזוג. והנה כאשר הודיעה אם האשה כי היא מוכנה למכור את הדירה ולהעבירה לבת שלה דהיינו האשה, נזדמנה לפני הבעל הזדמנות פז להוציא את הדירה מרשות האם ולגרום שהרישום יהיה על שם האשה. בכך "ירוויח" הבעל שני דברים. ראשית, מגוריו עם אשתו בדירה זו מובטחים ואין מי שיכול להוציאם משם. שנית, שבכל מקרה של פטירת אם האשה אין דירה זו שייכת לשאר היורשים בלתי לאשה לבדה. על הזדמנות כזו שנקרתה בדרכו לא יכול היה הבעל להרשות לעצמו להחמיץ, ולכן פעל בכל דרך להבאת הליך זה לגמר ככל המוקדם מאז הודיעה על כך חמותו שמוכנה לעשות כן, ואכן לא נשמטה מידו. כך השיג הבעל "בטחון" מוחלט להמשך מגורי בני הזוג בדירה. אבל מעולם לא חשב כלל שצובר קנין לעצמו מהסיבה הפשוטה והיא שידע את האמת כי לא הובטח לא מעולם מאומה בכיוון זה.

תשלום המשכנתא
ב"כ המערער טוען כי מגיע לבעל חלק עקב העובדה כי המשכנתא שולמה מחשבונו. ראשית, הדבר לא הוכח עובדתית והאשה אכן הכחישה טענה זו ואמרה כי במשך השנים הראשונות הייתה המשכנתא משולמת ע"י האשה ורק לאחר מכן השתנה הדבר.

מעבר לאמרו גם אם הייתה המשכנתא משתלמת טכנית מחשבון הבעל לא היה בכך להקנות לבעל כל זכות ממונית קניינית בדירה וזאת מהסיבה דלהלן, שבעצם תהיה ניתוח כלכלי ועשיית סדר במה שקרה בין בני זוג אלו ובמה שונה הדבר ממקרים אחרים.

בבני זוג רגילים הבעל הוא זה שנושא בעיקר העול הכלכלי של קיום חיי היום יום והוא בעצם זה הזן ומפרנס את המשפחה. האשה גם אם היא עובדת, משכורתה בדרך כלל נמוכה בהרבה מהכנסות הבעל וככזו אין "העול הכלכלי" מתבסס כלל על כתפיה ומשכורתה של האשה. הכסף שהאשה "תורמת" לכלכלת הבית במקרה כזה משמש לכל היותר כ"השלמה" או למטרות חסכון והוצאות שהן "מותרות". במקרה כזה אם הבעל בנוסף להחזקת הוצאות הבית משלם את המשכנתא מכספו הוא, שם תיתכן לקבל עילה זו (במסגרת החוק של יחסי ממון ולא במסגרת דין ההלכה) כמי שבכוחה להכריע כי לבעל זכויות בנכס. אבל במקרה שההסדר הכלכלי במשפחה הוא ההיפך הגמור. האשה היא זו שנושאת בעול הכלכלי העיקרי, היא המפרנסת הראשית והיא זו שיוצאת לעבודה ומנגד הבעל מביא מלגה מהישיבה/הכולל, קצבה שהיא חלק קטן ביחס לחלקה העיקרי של האשה בנטל הכלכלי של החזקת הבית. המלגה שמביא הבעל אין בה כדי לתפעל ולתחזק את חיי יום יום של בני הזוג ובוודאי לא את כל המשפחה. בעצם מבוססים חיי המשפחה על הכנסות האשה, כאשר מה שמביא הבעל משמש כ"השלמה". במקרה כזה האם יעלה על הדעת שהעובדה שבפועל תשלום המשכנתא יוצא מחשבון הבעל יהא בכך עילה לקבלת זכויות "עודפות". הרי את ה"עיקר" המוטל עליו בלבד, כפי שיבואר להלן, אינו משלם, הא כיצד התשלום הטפל יקנה לו זכויות עודפות?

נקודת הפתיחה בדיון בשאלה זו היא, מה צריך להיות המצב הבסיסי על פי ההלכה. על פי קביעת ההלכה (ובעקבותיה חובת המזונות כפי שנקבעה בחוק המדינה – שדיני מזונות במשפט הישראלי נקבעים על פי דיני המעמד האישי של הצדדים, הבעל והאשה) הבעל הוא זה שחייב לשלם על פי ההלכה – אם מדין תורה ואם מתקנת חכמים – בתשלום המזונות, בהמצאת מדור לאשתו ובהחזקת הבית, ולא האשה כלפי בעלה.

הנחת מצב בסיסי זה תבהיר את הדברים הנ"ל כמו דברים נוספים שהעלה ב"כ הבעל בטיעוניו. בבואנו לדון על דיני המזונות ושיעורן, אנו משערים כמה הן הוצאות משפחה בסדר גודל של העומדים בפנינו כולל הוצאות עבור מזונות, מדור, הלבשה וכל התשלומים השוטפים. כל אלו מהוות את ה"סל המשפחתי" המוטל על הבעל. אנו מבררים את הכנסות הבעל ובאם הכנסות אלו אכן משמשות לתשלום עבור קיום חיי היום־יום של המשפחה. במקרה שאכן הכנסות אלו עונות על צרכי המשפחה ומשמשות לשם כך, הרי שאם למשל במקרה שיש לבני הזוג דירה שרכשו אך הבעל משלם לבדו את תשלום המשכנתא – אז יכולה עובדה זו להיות עילה לקבלת החלק היחסי ששילם יותר, חזור מן האשה. שכן יש מקום להחשיב את תשלום המשכנתא בעצם כתשלום וכ"מנוף" עבור "צבירת הון/רכוש" עבור האדם המשלם אותם. מעתה לכאורה היות שהרכוש ש"נצבר" ע"י תשלום המשכנתא הוא עבור שני הצדדים – אין חובה על הבעל להשקיע עבור צבירת רכוש של אשתו. נמצא שמחצית התשלום של המשכנתא שולם ע"י הבעל עבור האשה, נמצא שעליו לקבל כסף זה בחזרה. אך מה שמגיע לו לקבל חזרה מן האשה הוא כסף בלבד אבל אין הדבר מקנה לו זכויות קנייניות באותו רכוש שנצבר. אלא שבמסגרת "איזון המשאבים" על פי החוק נוצר "חוב" כספי של האשה עבור הבעל ומקוזז מחלקה. אך במקרה שבדיקה התברר כי אין בהכנסות הבעל לשאת ולעמוד כלל בתשלום של אותו "סל משפחתי" והכנסות האשה מעבודה הן אלו המשמשות לנשיאה של אותו "סל משפחתי" וכי אם אותו תשלום שבפועל יוצא טכנית מחשבון הבעל והוא בסדר גודל שהוא חלק קטן מאד בכלל ההוצאות, האם נבוא ונאמר כי מכיוון שבפועל יצא הכסף מחשבון הבנק שלו ולא מחשבון האשה אזי האם עובדה זו תקנה לו זכות לקבל כסף חזרה מן האשה. התשובה לכך תהיה שלילית, שהרי את "חובתו" הבסיסית אינו משלם ומה לו ל"צבור" רכוש או ליצור "חוב" בשל תשלום זה. הרי בעצם עלינו לצרף את כל ההכנסות ל"קופה אחת" וממנה לשלם את תשלום כל אותו "סל משפחתי". ולאחר מכן לבדוק אם חלקו של הבעל בקופה זו אם יש בו כדי לשאת בתשלום המוטל עליו. מה שבפועל יצא הדבר מחשבון הבנק שלו ישירות לתשלום המשכנתא אינו יכול להוות מחסה מחוסר התשלום שלו עבור עיקר החיוב המוטל עליו. הכסף לא "נצבע" כאילו כסף זה מיועד עבור דבר א' וכסף אחר עבור דבר ב'. כל הכסף הוא קופה אחת ומשמש לצרכי המשפחה. העובדה שטכנית חלק נמצא בחשבון זה או אחר אין בה כדי להשליך על מי נושא בפועל בעול התשלום. וכשמתברר שחלק הארי מאותה "קופה" הם הכנסות שהביאה האשה ורק בעטיין ניתן להחזיק את צרכי המשפחה האם יכול צד ב' להתהדר ולדרוש זכויות משום שהוא משלם את המשכנתא והלא את העיקר לא שילם. לפיכך, במקרה שלפנינו שמרבית ההוצאות עבור מזונות ומדור משולמות מאותן הכנסות של האשה ואילו הכנסות הבעל הן אך חלק קטן שאין בו כדי לשלם ולהחזיק את קיום המשפחה, אין כל נפקות ממה שטכנית תשלום המשכנתא יצא מחשבון הבנק של צד זה או אחר.

בכך נופלות מאליהן כל אותן "הוכחות" שהעלה הבעל בדיון ובכתב הערעור ביחס לזכויות הבעל בדירה השנייה, כמו: "האם נאמר שכל ההתרוצצויות שלו היו השקעה בדירת האשה" או "האם הבעל לא היה חושש והסכים להשקיע בדירה" ועוד דומות להן. הבעל וב"כ בחרו להתעלם כליל כי הבעל אינו ממלא את חובות היסוד המוטלות עליו. הרי זה ברור לכל גם אליבא דברי הבעל עצמו – שאגב לא הוכחו מעולם ולא הוגשו לביה"ד כל אסמכתא בגינן – הרי ההכנסות של הבעל עמדו על סכום נמוך שבוודאי אין בו כדי לספק מזונות ולכלכל בו משפחה שהתרחבה עד לחמישה ילדים, אפילו לא כלכלה מינימלית של צרכי יסוד. הבעל מעולם גם לא סיפק מדור לא לאשתו ולא לילדיו ובוודאי לא סכום כל שהוא היכול להוות עבור שכירת דירה. ממילא גם אם יוכח שהבעל שילם כפי שטען ב"כ את המיסים הנוגעים לקנית הדירה הרי זה סכום זעום ביחס לחובתו להעמיד דירה לאשתו ולילדיו. וכן כל הסכומים הנוספים שלפי טענת ב"כ המערער השקיע – אף על פי שהדבר לא הוכח ואת חלקם האשה אף הכחישה – בוודאי לא יעלה על הדעת שבמצב זה יזכה הבעל לקבלת "פרס" בשעה שאינו ממלא כלל את חובות היסוד המוטלים עליו. ולכן ברור שאין באותם סכומים שאינם משמעותיים ביחס לחובתו הרבה לאורך השנים שאותה לא מילא, כדי להקנות לו כל זכות ממונית והלא זה מעט מזעיר ממה שהיה עליו מוטל לשלם ולא עמד בכך.

ואף אם יטען הבעל כי גם אם הבית שייך לאשה מכל מקום הרי דין הבית כדין נכסי מלוג ומגיע לבעל פירות על זה יש להשיב כי הפירות הם לצורכי הבית [רווח ביתא] ואינם שייכם לבעל ואכן הצדדים גרו בבית ובזה חסכו שלא היו צרכים לשלם שכירות

השקעת הבעל בבניית חלל ובמחסן
טענת ב"כ המערער כי אף אם ביחס לדירה עצמה אפשר לומר "מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל" הרי שביחס לדברים חדשים שנוספו לדירה אין לומר כן.

ראשית ייאמר כי האשה המשיבה הכחישה בעת הדיון בפנינו כי הבעל השקיע וטענה כי הדבר שולם מהכסף שלה. המערער לא הוכיח שאכן הוא שילם וכך הוא לגבי המחסן.

שנית, הנה המדובר הוא בבניית חלל או בכל בנייה דומה, הרי מדובר בקרקע שהיא כלל לא בבעלות של הבעל או של אחר ואם יש למאן דהוא "זכות בנייה" שלא באופן רשמי שם, הוא אך ורק לבעל הדירה הגובלת עם החלל. כך שכל שוויו של החלל הוא אך ורק כשהוא צמוד לדירה ואינו עומד בפני עצמו. הרי לא יכול לבוא אדם זר ולחפור שם חלל ולבנות לעצמו. נמצא שכל השקעה בחלל מעמדה כדין השקעה בדירה עצמה. כן הם הדברים גם לגבי המחסן שעל ידו השביחה הדירה.

אך גם ללא האמור, אם נחשב את כל הוצאות המערער הבעל עדיין משמש הדבר בגדר "השבה זוטא" ביחס לחוב הגדול שבמשך שנים לא שולם על ידו לאשה והוא חוב המזונות והמדור וכן ביחס לילדיו.

הזכויות הממוניות שצברה האשה במקום עבודתה
ב"כ המערער טוען כי ביה"ד האזורי לא נהג כחוק כאשר החליט שלא להחיל על סכומים אלו את איזון המשאבים. מקובלת עלינו העמדה ההלכתית בנושא "מעשה ידיה" היא שככל שמדובר בעבודות חוץ כמו הוראה וכדומה הרי שהדבר נכנס בכלל הספק ובזה מנהג בתי הדין הוא שאין להוציא מן המוחזק ואין הבעל יכול להוציא מאשתו. אך המערער לא בנה את ערעורו על דרך ההלכה אלא תבע חלוקת כספים אלו על פי החוק.

נראה שגם על פי החוק רשאי ביה"ד או ביהמ"ש להפעיל שיקול דעת להחריג רכוש או ממון מסוים מאיזון המשאבים. הדבר מעוגן בסעיף 8 (1) לחוק יחסי ממון:

8. סמכויות מיוחדות

ראה בית המשפט או בית הדין נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת, רשאי הוא, לבקשת אחד מבני הזוג – אם לא נפסק בדבר יחסי הממון בפסק דין להתרת נישואין – לעשות אחת או יותר מאלה במסגרת איזון המשאבים:

(1) לקבוע נכסים נוספים על המפורטים בסעיף 5 ששוויים לא יאוזן בין בני הזוג;

מטרתו של חוק איזון המשאבים הוא לחלק באופן שוויוני את הממון בין בני זוג בהנחה שעל דרך הכלל היא נכונה, ששני בני הזוג תרמו ל"הכנסות" גם אם בפועל צד אחד הכניס יותר כסף מהצד השני. על דרך משל, כאשר הבעל יוצא לעבודה ומביא משכורת מאידך גיסא האשה נשארת בבית ומטפלת בילדים ומגדלת אותם הרי לולא השגחתה וטיפולה של האשה לא היה הבעל יכול לצאת לעבודה כלל. אך מה קורה במקרה הפוך, שהאשה היא זו שעליה מוטל הכול גם וגם. גם יציאה לעבודה והבאת המשכורת העיקרית וכמעט הבלעדית, וגם מקדישה עצמה לטיפול בילדים בכל רגע נתון אפשרי. מנגד הבעל אינו יוצא לעבודה אך גם אינו מטפל בילדים אלא בעצמו הוא. מעבר למה שטענה האשה כלפיו שאפילו את חובתו כבן ישיבה אינו מקיים דבר שלא הוכח, הרי ברור שמדובר בזוג שהתרומה לקיום המשפחה היא אינה שוויונית בצורה קיצונית. האם יהא נכון לקחת מהאשה מחצית ממה שחסכה "בזיעת אפיה" לאחר שהיא זו שדאגה והביאה טרף לביתה ולא רק לעצמה ולילדיה אלא אף לבעלה? נראה שהתשובה לכך צריכה להינתן במסגרת של סעיף 8 והחריג חלק זה מכלל איזון המשאבים.

טעם עקרוני נוסף לאי החלת איזון המשאבים
הבסיס להחלת איזון המשאבים הוא הראייה של הצדדים את חייהם לא רק כחיים משותפים אלא כ"כלכלה משותפת". כאשר אין החיים מתנהלים במצב שיש "שלי" ויש "שלך", אלא הכול הוא משותף.

אין חולק כי במקרה הנדון לא התקיים מצב זה כלל. הצדדים קיימו חשבונות בנק נפרדים כל אחד חשבון לעצמו בלבד ואפילו לא דווחו כלל האחד לשנימה יש ומה אין ומה נכנס ומה יצא. בבחינת שני אנשים הגרים תחת קורת גג אחת אך לא מעבר לכך בוודאי לא בשדה הכלכלי.

מי שמעיד על כך הוא המערער עצמו. בכתב התביעה לגירושין שהוגש ע"י הבעל ביום כ"א במרחשוון תשע"ג (6.11.2012) כותב הבעל בכתב ידו בפרק ב' (עמ' 2 לכתב התביעה) שכותרתו עילות לתביעת הגירושין בסעיף 3, כדלהלן:

האשה מנהלת חשבון בנק נפרד ולמעשה ממדרת את הבעל מכל ענייני וכספי הבית.

זאת ועוד, בעמוד 4 של כתב התביעה כותב הבעל בסעיף 3:

לבעל אין ידיעה היכן מונחים הכספים ומה סכומם.

כפי העולה מכתב התביעה זה היה המצב לאורך כל חיי הנישואין.

התנהלות העניינים הכספיים בין בני הזוג בצורה נפרדת לאורך שנים ללא מחאה מצד הבעל פירושו היחיד של הסכמה עם מצב ניהול זה וסביר להניח שהיה לו נוח בכך משלא נדרש ע"י האשה לעמוד בחובותיו. למעשה התנהגות כזו של בני הזוג לאורך שנים כמוה כהצהרה מצדם שאינם חפצים בשותפות כלכלית ובהקמת קופה אחת אלא בהמשך החיים הכלכליים של כל אחד בנפרד. מעתה, אין מקום להחיל את איזון המשאבים על מערכת הכספים, אלא להחליט לכבד את רצונם שהתבטא בהתנהגותם לאורך שנים לפיה כל אחד יישאר בזכויות הממון שנצברו על ידו ואין לו בשל השני מאומה.

סעיף הפשרה
ביה"ד האזורי החליט בפסק דינו לאחר שהביע דעתו העקרונית ההלכתית שאין בטענות הבעל כדי לחייב את האשה מן הדין, ועל פי שקול דעתו ומכוח "פשרה" בלבד כפי שהדגיש, שהאשה תפצה את הבעל בסכום של 10,000 $.

אין מקום להתערבות ביה"ד הגדול גם בחלק זה שניתן כאמור על בסיס פשרה.

על פי כל האמור דינו של הערעור להידחות ופסק הדין של ביה"ד האזורי תקף על כל חלקיו.

לפיכך מוחלט:
א. הערעור נדחה.
ב. ניתן לפרסם החלטה זו בהשמטת פרטים מזהים של הצדדים.

הרב אליהו הישריק

מצטרף למסקנות.

הרב ציון בוארון

הוחלט כאמור.

ניתן ביום כ"ו במרחשוון תשע"ו (8.11.2015).