א. לפנינו בקשתם של [פלוני ופלונית] לביטול צו עיכוב היציאה מן הארץ, שניתן נגדם לשם הבטחת התייצבותם והשתתפותם בדיונים אשר מקיים בית הדין בתקופה האחרונה בבירור חידת עגינותה המתמשכת של כלתם [אלמונית].

ב. המבקשים משתייכים מגזרית לציבור החרדי־חסידי ומתהדרים בעושרם הגדול ובפעילות פילנטרופית לטובת מוסדות חסידות ירושלמית ידועה.

אין אנו יכולים לקבוע אם המבקשים אכן עוסקים בפילנתרופיה, כטענתם. אנו כן יכולים לקבוע, כי לא מצאנו אצל המבקשים ולו קורטוב של רחמים וחמלה כלפי כלתם הנכה, אם נכדיהם, המעוגנת באכזריות על ידי בנם למעלה מעשר שנים.

ג. זאת ועוד: כפי שנוכח בית הדין, המבקשים אינם בוחלים בדפוסי התנהלות לא נורמטיביים כדי לשבש הליכי משפט ולהשפיע על החלטות בעניינם.

בהחלטה מיום ה' מרחשוון תשע"ו (18.10.2015) הורינו על הגשת תלונה במשטרה נוכח פנייה שקבל האב"ד מאישיות נכבדה שנועדה להבהיר כי המבקש זכאי ל"יחס מיוחד" נוכח היותו "גביר גדול".

ד. בא־כוחם של המבקשים חוזר פעמים רבות על האמירה כי "המבקשים כועסים מאוד".

אנו יכולים להבין זאת. "הגביר הגדול" אשר "קונה" בכספו רבנים וחצרות אדמו"רים סבר לתומו כי אפשר להשפיע ו"לקנות" גם דיינים, והוא "כועס מאוד" נוכח התגלית כי במערכת בתי הרבניים אין משוא פנים בדין ולא ניכר שוע לפני דל.

התנהלותו של "הגביר הגדול" התואמת להפליא לתיאורי "גבירים" ספרותיים־ציוריים הייתה אפילו משעשעת לולא היינו עוסקים בפרשת עיגונה של אישה צעירה ואומללה.

ה. בנם של המבקשים [...] נשא לאישה כדת משה וישראל את [אלמונית] בשנת תשנ"ז (1997) בברזיל, מקום מגורי הורי האישה.

זמן קצר לאחר הנישואין עברו הצדדים להתגורר בארצות הברית בסמיכות להורי הבעל. לצדדים שני ילדים, כיום – כבני שש עשרה ואחת עשרה.

בשנת תשס"ה (2005) הגיעה האישה לביקור אצל הוריה, שעלו בינתיים ארצה. במהלך הביקור לקתה האישה באירוע מוחי קשה שבגינו היא נכה ומוגבלת עד היום. לאחר תקופה קצרה, האישה החולה והנכה ננטשה בארץ על ידי בעלה ששב לחו"ל ומאז – במשך למעלה מעשר שנים – מעגן אותה באכזריות ומסרב לתן לה גט.

ביום ב' באב תשע"ד (29.7.14) ניתן על ידי בית הדין פסק דין מנומק המחייב את הבעל ליתן גט לאשתו. במסגרת פסק הדין אף נקבע שבנסיבות העיגון החמורות ניתן אף לכפות את הבעל לתת גט לאשתו.

הבעל המתגורר בארצות הברית התעלם מפסק הדין ואף לא טרח לערער אליו.

הדבר אינו מפתיע, שכן הבעל גם לא מכבד פסק דין של בית משפט לענייני משפחה אשר חייב אותו לשלם מזונות לילדיו.

מסתבר כי לדידו של הבעל, הוא ימשיך את חייו בעוד אשתו תישאר כלואה ואסורה בכבלי עגינותה וילדיו יהיו נעזבים ומבקשים לחם.

ו. בחודש אלול תשע"ד (ספטמבר 2014) הגישה באת־כוח האישה לבית הדין בקשה לקיום דיון בשאלת עיגונה המתמשך של האישה. באת־כוח האישה ביקשה שלדיון זה יוזמנו הורי הבעל המעגן אשר הגיעו לישראל.

בית הדין נעתר לבקשה והזמין את הורי הבעל לדיון.

מצאנו להיעתר לבקשה ולזמן את ההורים לדיון נוכח התעלומה האופפת את מניעי הבעל לעגן את אשתו עשר שנים, שכן נראה כי בירור עם הוריו של סרבן הגט עשוי לשפוך אור על התעלומה.

ניסיון מצטבר מטיפול בתיקי עיגון רבים לימד אותנו כי על דרך כלל, לבעלים מעגנים ישנם מניעים גלויים או נסתרים. חשיפת המניעים מאפשרת לבית הדין לאמץ דרך ואפיקי פעולה לשחרור הנשים מסורבות הגט מכבלי העיגון.

זאת ועוד: במקביל להגשת הבקשה של באת־כוח האישה, אגף העגונות בהנהלת בתי הדין הרבניים דיווח לבית הדין כי בירורים שנעשו על ידם בארצות הברית מלמדים כי הוריו של הבעל הסרבן הם דמויות מפתח בפרשיית העיגון האכזרית.

ז. לדיון אשר קבע בית הדין לא התייצבו הוריו של הבעל. ההורים אף לא טרחו לשלוח הודעה כל שהיא לבית הדין.

שנה חלפה עברה, והאישה – בעגינותה.

ערב חג הסוכות תשע"ו (אוקטובר 2015) הגישה באת־כוח האישה הודעה לבית הדין כי הוריו של הבעל הגיעו לארץ. בית הדין התבקש לקבוע מועד דיון דחוף ולזמן אליו את הורי הבעל.

בית הדין נעתר לבקשה וזימן את הוריו של הבעל לדיון שנקבע למחרת יום טוב אחרון של סוכות. ההורים נתבקשו להביא לדיון את דרכוניהם.

ח. לדיון למחרת חג הסוכות, התייצבו האישה הנכה והעגונה ובאת־כוחה. הורי הבעל אשר זומנו לדיון הסתפקו בשליחת עורך דין אשר "הודיע" כי מרשיו יצאו הבוקר לנפוש בים המלח והזימון לבית הדין אינו מתאים לתכנית ביקורם בארץ.

כך ממש. יש לזכור ולא להיות מופתעים, מדובר ב"גביר".

בית הדין הודיע לבא־כוח ההורים כי על מרשיו להתייצב בבית הדין עד השעה ארבע אחר הצהרים עם דרכוניהם, ושאם לא יעשו כן – יינתן נגדם צו מעצר להבטחת התייצבות.

בשעה היעודה התייצבו הורי הבעל בבית הדין ובעזות מצח בלתי מצויה קבלו על זימונם. לבקשת בית הדין לעיין בדרכוניהם הודיעו כי לא הביאו אותם לבית הדין אלא השאירו אותם בביתם בירושלים ושאין בכוונתם למסור את הדרכונים לבית הדין.

בית הדין הציע כי שליח ייסע לירושלים ויביא את דרכוניהם – ההורים סרבו.

בנסיבות חמורות אלו – אשר לימדו כאלף עדים על זלזולם הבוטה של ההורים בבית הדין ועל כוונתם להימלט מן הארץ כדאשתקד, טרם קיום דיון בנסיבות עיגונה המתמשך של כלתם – נתן בית הדין נגד ההורים צו עיכוב יציאה מן הארץ להבטחת התייצבתם בדיונים אשר יקיים בית הדין בניסיון לפתור את חידת עיגונה של כלתם.

כמו כן נתן בית הדין נגד ההורים צו מעצר, שיבוטל אם יפקידו את דרכוניהם.

צו עיכוב היציאה וצו המעצר ניתנו בהתאם לסמכותו של בית על פי סעיפים 3 ו־4 לחוק שיפוט בתי דין דתיים (כפיית ציות ודרכי דיון), התשט"ז–1956.

הפקדת הדרכונים הייתה הכרחית ונחוצה, שכן צו קודם לעיכוב יציאה מן הארץ לא היה אפקטיבי נוכח העובדה כי ניתן על פי מספרי זיהוי ישראלי בעוד ההורים נכנסו לארץ בדרכונים אמריקאים כאזרחים אמריקאים אשר ויתרו בשנים האחרונות על אזרחותם הישראלית.

ואכן, בעקבות צו המעצר מסרו המבקשים – הורי הבעל הסרבן – את דרכוניהם למשטרת ישראל.

ט. מאז מתן צו עיכוב היציאה מן הארץ קבע בית הדין, על אף יומנו העמוס, שבעה (!) מועדי דיון.

לצערנו, על אף המאמצים הרבים והזמן הרב אשר נכון היה בית הדין להשקיע, ההליכים מתמשכים, ערפל כבד וסמיך עדיין אופף את מניעיו של סרבן הגט וחידת עגינותה של [אלמונית] טרם נפתרה.

שלוש סיבות לכך.

הראשונה: הוריו של סרבן הגט, שכרו את שירותיו של טוען רבני. דא עקא, הטוען הרבני הנכבד עסוק וטרוד, ולפחות שלושה מועדים אשר קבע בית הדין בוטלו מאחר שלא תאמו ליומנו.

השנייה: ביום כ"ט מרחשוון תשע"ו (11.11.2015) קיים בית הדין דיון ארוך בבקשת הוריו של הסרבן לבטל את צו עיכוב היציאה.

בסיומו של הדיון שוחח בית הדין עם באי כוח הצדדים והציע מתווה הגון לסיומה של פרשיית העגינות. האישה ובאת־כוחה קיבלו את המתווה על אף הסיכונים הלא מבוטלים אשר כרוכים בו. גם בא־כוח המבקשים קיבל את המתווה והודה כי הוא ראוי והגון. סוכם כי בא־כוח המבקשים ינסח הסכם בתוך ימים אחדים.

דא עקא, בעוד בא־כוח המבקשים מודיע שוב ושוב כי ההסכם קרוב, הימים האחדים הלכו וארכו לכדי חודש ימים – וכגודל הצפייה כך גודל האכזבה. לאחר כחודש ימים הודיע בא־כוח המבקשים כי הוא מושך את ידו מן העניין.

הסיבה השלישית והמרכזית היא התנהלותם של "הגביר הכועס" ורעייתו הנכבדה.

ה"גביר" ורעייתו משוכנעים כי צו עיכוב היציאה יבוטל במהרה ולכן אינם נכונים לשתף פעולה בפתרון חידת עגינות ובבירור מניעיו של בנם לעגן את כלתם שנים רבות כל כך.

י. בית הדין קובע כי ה"גביר" ורעייתו אינם דוברים אמת כשהם טוענים כי אין להם כל ידיעה בדבר מניעיו של בנם.

בדיונים אשר קיים בית הדין התברר כי סרבן הגט נמצא בקשר מצוין עם הוריו. עוד התברר מעל לכל ספק כי הסרבן, כמו יתר אחיו, נתמך על ידי הוריו ביד רחבה ולמעשה סמוך על שולחנם.

בנסיבות אלו, אין ספק כי הוריו של סרבן הגט יכולים היו – לו רק רצו – לחשוף בפני בית הדין את מניעיו של בנם הסרבן המעגן, אך הם נמנעים מלעשות זאת.

נציין כי מניעיהם של המבקשים שלא לסייע בפתרון חידת העגינות של כלתם הם חידה כשלעצמה.

יא. נוכח המבוי הסתום, הגיע בית הדין למסקנה כי רק לאחר שהמבקשים ימצו עד תום את ההליכים המשפטיים בבקשתם לבטל את עיכוב היציאה מן הארץ ניתן יהיה לקיים דיון אפקטיבי לבירור מניעי בנם להמשיך ולעגן את כלתם למעלה מעשר שנים.

הדיון יתקיים בהשתתפות הרב אליהו מימון, ראש האגף העגונות בהנהלת בתי הדין הרבניים.

יב. סוף דבר, אנחנו דוחים את בקשתם של [פלוני ופלונית] לביטול צו עיכוב היציאה.

צו עיכוב היציאה ניתן בהתאם לסמכותו של בית על פי סעיפים 3 ו־4 לחוק שיפוט בתי דין דתיים (כפיית ציות ודרכי דיון), התשט"ז–1956.

סעיפים אלו מבססים את סמכותו של בית הדין לזמן עדים במידה הנדרשת לבירור העניין ואף לנקוט אמצעים להבטחת התייצבותם לדיונים.

אמנם החוק אינו קובע במפורש סמכות למתן צו עיכוב יציאה נגד עדים, אך נראה שמדובר בלקונה שאותה אפשר להשלים בדרך היקש. מאחר שהחוק מאפשר מתן צו מעצר להבטחת התייצבות של עד, היקש פשוט מביא למסקנה מתחייבת כי אפשר גם ליתן צו עיכוב יציאה להבטחת התייצבות.

יג. נוכח טענות חוזרות ונשנות של בא־כוח המבקשים, אנו מוצאים לנכון להבהיר כי תכלית עיכובם של המבקשים אינה ללחוץ עליהם אלא לברר את מניעיו של בנם סרבן הגט.

אנו משוכנעים כי ככל שנעמוד על מניעיו של סרבן הגט קיים סיכוי גבוה מאוד לסיום פרשת העגינות.

אנו מודעים כי עיכוב היציאה נחזה כאמצעי לחץ על הוריו של סרבן הגט, אך נוכח הנחיצות של בירור מניעיו של סרבן הגט, זהו הכרח בל יגונה – הלכתית, מוסרית ומשפטית.

יד. אנו מוצאים לנכון לסיים בהבהרה כי בית הדין שלנו רגיש מאוד לזכויות חוקתיות ובכללן הזכות לחופש תנועה. על דרך כלל, אנו אף מקפידים לפרש וליישם את הסמכויות המוענקות לבית הדין על פי חוק שיפוט בתי דין דתיים (כפיית ציות ודרכי דיון), התשט"ז–1956, תוך שימת לב ראויה לעקרונות חוקתיים.

עם זאת, אנו סבורים כי תפקידו וחובתו של בית הדין לשחרר עגונות מכבלי עגינותן עולים בקנה אחד עם ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.

במקרה אשר לפנינו, הכרענו לאחר שיקול דעת כי עיכוב יציאה של הוריו של סרבן הגט הוא איזון מידתי שנועד לתכלית שאין ראויה ממנה.

לו רק גילו המבקשים מעט רחמים וחמלה כלפי כלתם האומללה והעגונה והיו מסייעים בפתרון חידת העגינות, עיכוב היציאה היה מבוטל זה מכבר, ואולי גם יכולים היינו לשמוח בהתרת כלתם מכבלי עגינותה.

הרב שלמה שטסמן – אב"ד

מצטרפים להחלטה.


ניתן ביום ט"ו בטבת התשע"ו (27/12/2015).