א) הצדדים נישאו בשנת 91 ולהם ארבעה ילדים.

האשה תבעה גירושין ותבעה כתובתה עם הגירושין.

בכתב תביעתה כתבה האשה, שלבעל קשר עם נשים אחרות, כמו כן הבעל נקט נגדה באלימות, הבעל הסכים להתגרש אך טען שאינו חייב לשלם כתובה.

יש לציין שחיוב כתובה הוא חיוב גמור כמבואר באבהע"ז סימן צ"ג ס"א, ואין הבעל נפטר מתשלום כתובה אלא אם כן הוכיח עילה לפוטרו.

ביה"ד קיים דיון בטענות האשה, לאור הטענות המסמכים והראיות שהוצגו בפנינו, ביה"ד קובע שוודאי יש רגליים לדבר לטענת האשה על קשריו של הבעל עם פ.ב., וטענת הבעל והסבריו על ההוכחות הנסיבתיות שהוצגו בפני ביה"ד, אינן מסתברות, ולכן יש לקבוע שטענות האשה לגבי קשריו של הבעל עם אשה אחרת, הם נכונות.

בעקבות גילוי קשריו של הבעל עם אשה זו התדרדרה מערכת היחסים בין הצדדים והבעל הכה את האשה, אמנם לטענת הבעל האשה היא שהתחילה במריבה, ובית הדין לא בירר הדברים כל צרכן, אך ברור שמערכת היחסים שבין הצדדים הגיעה למצב שלא היתה להם אפשרות לחיות יחדיו.

והנה כפי שכתבנו חיוב הכתובה הוא חיוב גמור עד שהבעל יוכיח שהאשה הפסידה כתובתה, במקרה שלפנינו לא הוצגה הוכחה כלשהי על מעשים לא ראויים של האשה, והרי אף שהאשה היא זו שהגישה את תביעת הגירושין (שהבעל נענה לה מיידית), סיבת הגירושין היא בגין מעשי הבעל, ולפיכך אין זה מעלה או מוריד אם הבעל הגיש התביעה, או שמעשיו גרמו לאשה להגיש תביעתה, ולפיכך כיוון שהגירושין יצאו ממנו, היינו בגרימתו, הבעל חייב בתשלום כתובה כמו שכתב הטור בסימן קי"ח, וכבר כתבנו בזה מספר פסקי דין ואין כאן מקומו.

והנה בכתובת הצדדים נכתב שהבעל מתחייב לשלם לאשה עם הגירושין מאה ליטרין, וכבר כתבנו בהחלטתנו מיום ט"ז שבט תשע"ג (27/01/13), שליטרא מובא בדברי חז"ל לפעמים כמשקל ולפעמים כמטבע, ובדברינו שם הובאו כמה שיטות בעניין שווים של הליטרין ולא הכרענו בדבר, בהחלטה זו כתבנו שבאם יתבקש יוציא ביה"ד פסק דין מפורט, מהו הסכום שעל הבעל לשלם, ולפיכך בפסק דיננו זה ננסה לברר מהו הסכום אותו חייב הבעל לשלם.

בני הזוג שלפנינו הם ילידי צרפת, וכתובתם הועתקה מנוסח הכתובות הנוהגות בצרפת, כפי הידוע לנו בכתובות המונפקות על ידי הרבנות בצרפת, הנוסח הקבוע בכתובה הוא שהאשה הכניסה 50 ליטרין והבעל הוסיף כנגדן 50 ליטרין נוספים ס"ה שווי הכתובה 100 ליטרין, וברור שנוסח הכתובה שנערכה לצדדים ונכתב על קלף מיוחד, הוא כנהוג בצרפת. נוסח כתובה זה נוהג גם בין יהודי גרמניה והולנד.

כתובה זו שונה מהכתובות של אשכנזים הנהוגות בישראל שבכתובה כתוב שהכניסה לו האשה מאה זקוקין והוסיף לה עליהם עוד מאה זקוקין ס"ה מאתיים זקוקין כסף צרוף. יש להעיר שבישראל נוסח זה הוא רק בכתובה לאשכנזים, אבל בכתובות של בני עדות המזרח אין תוספת זו, מפני שתוספת זו היא תוספת קבועה של חכמי אשכנז, אמנם בצרפת נוסח הכתובה המונפק על ידי הרבנות הוא תמיד בנוסח זה על תוספת של מאה ליטרין בנוסף לעיקר כתובה, ותוספת זו נהוגה בין ליוצאי אשכנז ובין לבני עדות המזרח, ולפיכך זה הנוהג הקבוע בצרפת ולבני צרפת. נוסיף ונאמר שבמקרה שלפנינו אין נפק"מ לכאורה בזה, שהרי הבעל הוא אשכנזי ולפיכך חייב בכתובה זו, והוא בין מתקנת גדולי אשכנז ובין מכיוון שכך נהגו בצרפת, שבה נולדו ובה גרו הצדדים בתחילת נישואיהם.

ביה"ד חקר ודרש לברר שווים של מאה ליטרין, ולכן התאחר בכתיבת פסק דין זה. במסגרת מאמצנו לברר שווים של מאה ליטרין והסכום הנגבה בצרפת. פנינו לרב גוגנהיים רבה של פאריס ואב"ד לגיטין בשאלה איזה סכום נהוג להגבות עבור כתובות אלו.

במכתב תשובה ששלח לי, כתב הרב גוגנהיים, שבצרפת אין נהוג להגבות הכתובה כלל, מכיוון שהצדדים באים לבית הדין אחרי שעשו הסכם בביהמ"ש, כשבמסגרת ההסכם האשה מוותרת על כתובתה, ולפיכך מעולם לא הגבה כתובה ואין הוא יודע מה ערכה.

שוב ראיתי בשו"ת אגרות משה ח"ד סימן צ"א שכתב כעין זה. שכיום הרבנים ומורי הוראה לא יודעים שווי הכתובה, מכיוון שבפועל אין גובים את הכתובה, וז"ל שם:

"הנה מעת בטול המטבעות כמעט בכל העולם וגם אצלינו בארה"ב שהוא זה עשיריות בשנים מערך שנת תש"ה אחרי מלחמה העולמית השניה אשר לבד הגזירות שעל כלל ישראל נעשה שמה ושערורייה בכל המדינות ומשתמשין רק בשטרות המדינה אשר הם בשם הדאלאר לא ידוע אף לחכמים ובעלי הוראה ודיינים שיעור הכתובה וכמעט שלא עיינו בזה כלל כי כמעט בכל ענייני גירושין אין נודע למעשה כי אחרי שא"א לגרש בעל כורחה תלוי בגירושין במי שתובע הגט ונותן לצד השני סך גדול כפי שמתרצה ליתן או לקבל הגט, וגם באלמנות אף כשאינן אמותיהן של הבנים רובא דרובא איכא צוואה וגם איכא בזה דינא דמלכותא שהרבה מתרצין או מוכרחין לעשות שלכן שלפעמים המועטין שמזדמן לעשות כדין לא עיינו רבותינו בזה ועושין פשר בעלמא שלא שייך לדין כלל אשר לכן מצאתי לנכון לומר בזה הנכון והאמת לדעתי העניה."

ולפיכך ננסה לברר מהו שווים הכספי של מאה ליטרין, ויש לנו לדעת מהו מקורו של סכום זה.

והנה הראשונים קבעו שיעור הפרוטה לענין קידושי אשה, והשקל לענין פדיון הבן, על פי משקל השעורים (שהם דבר טבעי ומתקיים לדורות) או על פי משקל דרהם ושיערו על פי שעורים או בדרהמים השיעורים לכל הלכותיה של תורה.

ובאשכנז תלו הדברים במשקל לוט שהיה ידוע והיה נוהג (ואולי נוהג גם כיום) עד הדור האחרון, וגם החזון איש והאגרות משה שיערו בו שיעור פדיון הבן.

ב) בתחילת דברינו יש לבאר מהו השיעור לגבי פדיון הבן לגבינו שאין לנו משקלים ומטבעות אלו, והפוסקים והשו"ע שיערו במשקל כסף טהור, ובשו"ע יו"ד סימן ש"ה כתב:

"מצות עשה לפדות כל איש מישראל בנו שהוא בכור לאמו הישראלית בה' סלעים שהם ק"כ מעים שהם שלשים דרהמים כסף מזוקק."

ועיין בט"ז שהביא דברי המהרש"ל שכתב שצריך לתת לכהן כסף במשקל 1920 שעורים.

וביאור הדברים הוא על פי מה דאיתא בקידושין יב, א לגבי היחס שבין פרוטה למעה ודינר, וז"ל הברייתא:

"שש מעה כסף דינר מעה שני פונדיונין פונדיון שני איסרין איסר שני מוסמיסים מסמס שני קונטרונקין קונטרנק שתי פרוטות."

ולברייתא זו מעה שוה 32 פרוטות ודינר שוה 192 פרוטות.

דעת הגאונים שפרוטה היא במשקל חצי חכה והיינו חצי שעורה, וכן היא דעת רב יהודאי גאון כמבואר בתשובות הגאונים הרכבי סימן כ"ג וכן כתב הבה"ג, וכן הביא בתשובות הגאונים הרכבי סימן שכ"ו בשם רב סעדיה גאון ולדבריהם שיעור דינר הוא משקל 96 שעורות. אך הביא שם שדעת רב האי גאון ששיעור פרוטה הוא 1/4 שעורה ולפי זה שיעור דינר הוא משקל 48 שעורים כסף, מחצית מהסכום שנקטו הגאונים הנ"ל. וכן כתב רב האי גאון במשפטי שבועות "דפרוטה רביע חבא, חבא משקל חטה אחת של כסף", הרי שנקט שהשיעור הוא רביע חיטה, הרי ששם הדברים בחיטין וקבע השיעור רביע חיטה ולקמן נבאר שהחיטה שוקלת 1/15 יותר מהשעורה, אך למעשה כתבו כל הראשונים להכריע כדעת הבה"ג ורס"ג, ששיעור פרוטה הוא חצי שעורה.

וכתב הרי"ף בקידושין שם:

"ושיעורה חד ממאה ותשעין ותרין בזוזא דששרנג והוא דינר זהב של ערביים. נמצאת פרוטה ע"פ השיעור הזה חצי חכה לפי שדינר של זהב ששה ותשעים חכה."

ומשמעות חכה היינו גרעין. ופירש הר"ן ושאר ראשונים שחצי חכה היינו חצי גרעין שעורה

והרמב"ם בה' שקלים פ"א ה"ב־ה"ה כתב:

"שקל הנאמר בכל מקום בתורה. ומשקלו שלש מאות ועשרים שעורה. וכבר הוסיפו חכמים עליו ועשו משקלו כמשקל המטבע הנקרא סלע בזמן בית שני. וכמה הוא משקל הסלע שלש מאות וארבע ושמונים שעורה בינוניות.

הסלע ארבעה דינרין והדינר שש מעין. ומעה היא הנקראת בימי משה רבינו גרה. ומעה היא שני פונדיונין ופונדיון שני איסרין. ופרוטה אחת משמנה באיסר. נמצא משקל המעה והיא הגרה שש עשרה שעורות. ומשקל האיסר ארבע שעורות. ומשקל הפרוטה חצי שעורה.
...
מחצית השקל זו מצותה שיתן מחצית מטבע של אותו הזמן אפילו היה אותו מטבע גדול משקל הקדש. ולעולם אינו שוקל פחות מחצי השקל שהיה בימי משה רבינו שהוא משקלו מאה וששים שעורה."

ושיטת הגאונים הובאה בדברי הרמב"ן הרשב"א ועוד ראשונים.

והנה לשיטה זו ערך דינר צורי המוזכר בדברי חז"ל הוא 96 שעורים.

ומנה צורי השוה מאה דינרים הוא 9600 שעורים.

ומאתיים זוז של כתובת בתולה שהיא 200 זוז (דינר) הם 19,200 שעורים.

והשיעור לענין פדיון הבן שהוא 1/5 מנה והוא 120 מעים וכמוש"כ השו"ע דהיינו 120x16 שהם 1920 שעורים. דהיינו שערך פדיון הבן הוא 1/5 מכתובת אלמנה ו־1/10 מכתובת בתולה.

או באופן אחר דכיוון שבסלע יש ארבעה דינרים ודינר הוא 192 פרוטות x4x 5 = 3840 פרוטות = 1920 שעורים.

והנה השו"ע נקט לענין שיעור מעות פדיון הבן שהוא 30 דרהם, ולפי זה כל דרהם שוה לארבע מעות, ושיעורו 64 שעורים, וכמוש"כ בביאור הגר"א שם סק"ג. וגם לדבריו השיעור הוא 1920 שעורים.

ערכו של הדינר, השקל והמנה והיחס ביניהם מבואר בש"ס ונובע מערכה של הפרוטה ולית מאן דפליג בהאי דינא.

ג) והנה עד עתה ביארנו שיטת הגאונים שהביאום הרי"ף והרמב"ם, והראשונים בספרד הלכו בשיטה זו. שקבעו ערך הפרוטה שהוזכרה בדברי חז"ל וממנה נובעים כל השיעורים.

אמנם רבנו גרשום ורש"י ביארו משקלו של השקל והסלע באופן אחר מדברי הגאונים, דהנה רבינו גרשום בב"ב קמא, א כותב:

"נוטל ו' דינרים של זהב דהיינו ק"נ דינרים של כסף, לפי שהדינר של זהב קונין בכ"ה דינרים של כסף, ומשקל דינר זהב שקול כשני דינרים של כסף, לפי שדינר של זהב שקול ה' פשיטי למשקל הברזל ודינר של כסף הוא ב' פשיטין ומחצה למשקל הברזל, לפי חשבון זה היה הזהב נמכר בי"ב משקלות של כסף שהן כ"ד דינרים של כסף ואותו דינר כ"ה שמותיר נכנס בהכרע המשקלות ומותיר... ועוד... מקניית דוד לארונה אנו למדים שהזהב היה נמכר בימי דוד בי"ב משקל של כסף."

ומש"כ רבנו גרשום דדינר זהב שווה לכ"ה דינר של כסף מקורו בבכורות נ, א:

"רבי יוחנן אומר דינרא הדריינא טריינא שייפא דמזבנא בעשרים וחמשה זוזי."

ופירש רש"י שם:

"דינר זהב דמיזדבן בכ"ה דינרים דכסף."

וכן מפורש בכמה מקומות בש"ס וכמוש"כ התוס' שם ד"ה דמזדבנא, ורבנו גרשום בפירושו בבכורות מט, ב חזר על דבריו בב"ב שכתב שדינר זהב הוא ה' פשיטי למשקל הברזל ודינר כסף הוי ב' פשיטי ומחצה למשקל הברזל.

וכן כתב גם רש"י בבכורות מט, א', וז"ל:

"מנה של צורי היוצא במדינת צורי ושיעור של אותו מנה כ"ה סלעים והסלע ד' זוזים והזוז במשקל זהב של משקל שני פשיטין ומחצה למשקל הברזל."

וכ"כ רש"י שם בב"ק לו, ב בד"ה כסף צורי:

"הסלע ד' דינר והדינר משקלו זהוב וכן קוראין בקושטנטינא לזהוב דינר והוא שניים ומחצה למשקל הברזל."

ועיין עוד ברש"י בע"ז יא, א ד"ה שבעים שכתב:

"והדינר היה משקל זהוב קונשטנטינאה."

וברש"י בנימוקי התורה בפרשת משפטים שמות כא, לה כתב:

"והשקל משקלו ד' זהובים שהם חצי אונקיא למשקל הישר של קולוניא."

ועיין עוד ברש"י שם בפרשת תרומה כה, לט שכתב:

"והמנה הוא ליטרא ששוקלין בה כסף למשקל קולוני"א והם מאה זהובים, עשרים וחמשה סלעים והסלע ארבעה זהובים."

ושיטתם של רבנו גרשום ורש"י מובאת בלשון זה בראשוני אשכנז ועיין בתשב"ץ קטן (שהם פסקי המהר"ם מרוטנבורג) סימן ת"ש שכתב:

"כל זוז וזוז משקלו שניים ומחצה למשקל הברזל."

והוא כדברי רש"י, וכן הוא בשאר ראשונים ואכמ"ל.

חזינן לדעת רבנו גרשום ורש"י, שהם סוברים שמשקל דינר כסף = משקל זוז = משקל דינר קונשטנטינה (לדעת רש"י) = שני פשיטים ומחצה למשקל הברזל = שמינית אונקיא למשקל הישר של קולוניא.

וזה מש"כ הטור ביו"ד סימן ש"ה בדין פדיון הבן שכתב:

"בחמשה סלעים שהם שתי אונקיאות וחצי לרש"י."

אין ספק שרבנו גרשום ורש"י ושאר ראשונים נתנו הסימן להלכה למעשה במשקולות הידועות בימיהם

ד) כדי להבין הדברים יש לנו לדעת ענין המשקולות והמטבעות שהיו בימי הראשונים באשכנז, וביאור הדברים הוא על פי מה שראיתי בספרו של הרב חיים ביניש, מידות ושיעורי תורה עיי"ש בפרק ל' אות יא שכתב שבמאה השמינית כמאתיים שנה לפני רבנו גרשום קבע המלך קרל הגדול את שיטת הכספים בממלכתו ולפיו ליטרא = עשרים דינר, דינר = שנים עשר פשוטים, ולפיכך כל ליטרא יש בה מאתיים וארבעים פשוטים, והנה אף שנקרא השם של ליטרא או דינר, בפועל לא היו אלא מטבעות של פשוט, שכל שנים עשר מהם הוא דינר ומאתיים וארבעים ליטרא, וליטרא זו היא ליטרא מטבע, בהמשך בתקופתו של רבינו גרשום חל פיחות בשווי המטבעות מכיוון שעירבו מתכות אחרות עם הכסף, ומאותה תקופה החלו להבדיל בין פשוט מטבע שהוא אחד ממאתיים וארבעים מליטרא מטבע, ובין הפשוט למשקל הברזל שהוא אחד ממאתיים וארבעים מליטרא המשקל.

יש להוסיף שמפשוטים אלו שבתחילה היו כנראה חתיכות של ברזל ששימשו לשקילה, ומשקלם 1/240 בליטרא, נעשו בדורות מאוחרים מטבע במשקל זה שנקרא אסטרלינש (עיין מידות ומשקולות, פרק ל' אות כ"ט, ועיין לקמן).

והנה למה שכתב רש"י בפרשת תרומה שהמנה הוא ליטרא ששוקלין בה כסף למשקל קולוניא כוונתו לליטרת משקל, והסלע משקל הוא אחד מכ"ה למידה זו, וליטרא זו נקרא בפיהם זקוק קולוניא בן י"ב אונקיות.

ובספר הפרדס סימן רס"ט כתב:

"אמר ר' שלמה בשם הרב ר' גרשום זצ"ל שאסור לנהוג כדרך שנוהגים במלכות זו שנותנים ליריד של קולניא זקוק טהור של כסף שהוא י"ב אונקיות..."

ומשמע מדבריו שבזקוק דהיינו ליטרא יש י"ב אונקיות ולפי זה חצי אונקיה הוא אחד מעשרים וארבע בזקוק, ולפי מה שהבאנו לעיל דברי רבנו גרשום בפירושו לב"ב ובכורות, דינר של זהב שווה כ"ד דינרים של כסף ועוד אחד שהוא דינר להכרע. ולפי זה אתי שפיר היטב שכל ארבעה זוזים שהם דינר כסף שמשקלו שוה למשקל חצי אונקיא, והם אחד מעשרים וארבע לדינר זהב שהוא המנה, ומנה הוא זקוק הוא ליטרא. עוד עיין בספרו של הרב חיים ביניש שהביא הסתירה בין מש"כ בשם רבנו גרשום שהזקוק הוא בן י"ב אונקיות ולפי"ז חצי אונקיא היא אחד מעשרים וארבעה, ואילו הדינר הוא אחד מעשרים וחמש לליטרא, ולכן כתב שהערך הוא 1/24 או כ־1/25 ואינו מדויק ולמש"כ, רבנו גרשום אזיל לשיטתו שהמשקל של חצי אונקיא הוא אחד מעשרים וארבע במנה וחצי אונקיא־דינר, נוסף הוא רק להכרע.

והנה בין רבנו גרשום ובין רש"י כתבו שהדינר משקלו כמשקל שניים וחצי פשוטים למשקל הברזל, והנה לדבריהם שדינר כסף משקלו שני פשוטין ומחצה ולפי"ז המנה ששוויו מאה זוזים שהם 2.5 פשוטיןx 100, דהיינו 250 פשוטין אך הרי הבאנו לעיל שהמנה דהיינו ליטרא הוא 240 פשוטים ולא 250. אמנם יש לפרש שרבנו גרשום אזיל לשיטתו, שמשקל מנה הוא משקל 24 דינרים ודינר אחד להכרע, ולפי"ז במשקל מנה יש משקל 24 חצאי אונקיות וכן במשקל מנה יש 24 x 4 זוזים = 96 זוזים x 2.5 פשיטים והוי במשקל 240 פשוטים.

ועיין בראבי"ה במשפטי כתובה דף ש שכתב:

"והוא שניים ומחצה למשקל הברזל ופחות מעט (וי"ג י', פחות) פשיטין שמאה מהן היינו מנה שוקלים ליטרא..."

ומיושב היטב, דהיינו 250 פשיטים פחות 10 = 240.

בין כך ובין כך אין ספק שחצי אונקיא = 10 פשוטים ואי נימא שבמנה = ליטרא הוא 25 דינרים הרי הליטרא הוא מנה והוא 12.5 אונקיות שהם 250 פשיטין או כפי שנכתב לעיל, ועכ"פ אין ספק שמשקל זוז=דינר כסף הוא משקל חצי אונקיא למשקל קולוניא והוא משקל שניים וחצי פשיטים למשקל הברזל.

והנה משקל קולוניא היא מידת משקל שהיתה בעיר קלן, ומשקלה של אונקיה זו ידוע לחוקרים והוא 29.23 גרם ומעתה לרבנו גרשום ורש"י שוויו של השקל־סלע שהוא מחצית אונקיא הוא 14.6 גרם כסף. ולפי"ז משקלו של זהוב = דינר צורי = דינר כסף שארבעה מהם הוא סלע הוא כ־3.65 גרם כסף.

ומשקל חמשה סלעים לפדיון הבן כ־73 גרם.

וראיתי בהקדמה לספר מידות ומשקלות של הרב יעקב גרשון וייס, שכתב לתרץ שרש"י כתב דדווקא חצי אונקיה למשקל הברזל של קולוניא, שיש לומר שהיו אונקיות שונות לברזל, לכסף ולזהב. והליטרא היתה מידה ששוקלים בה כסף וזהב והיתה מורכבת מי"ב אונקיות, ומנה שמשקלו כליטרא, כ"ה סלעים שכל סלע הוא חצי אונקיה, ולפי זה במנה יש 12.5 אונקיות למשקל הברזל, וכתב על פי זה שהאונקיות של זהב וכסף שמשקלם 29.2 גרם מחציתו היא 14.6 גרם, אך אונקיה של ברזל שהיו 12.5 במנה = ליטרא, משקלה היה 28 גרם ומחציתו 14 גרם עיי"ש.

ולפי זה השיעור לפדיון הבן הוא 70 גרם.

ה) והרמב"ן בנימוקיו לחומש שמות ל יג כתב:

"וכתב רש"י (לעיל כא לב) שהשקל משקלו ארבעה זהובים, שהוא חצי אוקיה למשקל הישר של קלוניא. מצא הרב מפורש בגמרא (ב"מ לד:) שהסלע ארבעה דינרין, וקבל במשקל הדינרין שהוא כמשקל הזהובים. וכן כתב בפירושו בגמרא בבבא קמא (לו: ד"ה כסף צורי) הדינר משקלו זהוב, וכן קורין בקוסטנטינה הזהוב דינר. וכל זה אמת הוא, אבל שיער הרב בזהובים הנמצאים בדורו וגם בדורנו, והם כמשקל חצי האוקיא שהזכיר.

ואיננו כן, כי מלכי הגוים פחתו הזהובים, וכבר מצינו בדברי בעל הלכות גדולות (הל' בכורות והל' קדושין) והגאונים הראשונים כי הדינר הנזכר בכל מקום בתלמוד הוא דינר ששדנג, וכן כתוב במסכת קדושין בהלכות רבינו (הרי"ף, פרק א), ואמר שהוא דינר זהב של ערביים. ולפי השיעורין הנמצאים בדבריהם הדינרין שבתלמוד גדולים מן הזהובים הנמצאים היוצאים בזמננו קרוב לשליש השקל, והשקל שלשה רביעי אוקיא למשקל של הארץ הזאת, והוא האוקיא שהזכירה הרב ז"ל."

משמע שסובר הרמב"ן שדברי רש"י אינם מתאימים למסורת הגאונים. ושיעורם של הגאונים גדול בשליש משיעורו של רש"י, ומדבריו משמע שהעיקר הוא כמסורת הגאונים, ומשקל הזהובים בדורו של רש"י פוחת על ידי מלכי הגויים.

והנה הרמב"ן במכתב ששלח מא"י (ונדפס בסוף פירוש הרמב"ן מהדורת שאוועל), חוזר בו מדבריו, וז"ל:

"ומצאתי שם ביד זקני הארץ מטבע כסף מפותח פתוחי חותם מצדו האחד כעין מקל שקד, ומצדו השני כעין צלוחית. ובשני הצדדים סביב כתב מפותח באר היטב. והראו הכתב לכותיים וקראוהו מיד, כי הוא כתב עברי אשר נשאר לכותיים כמו שנזכר במסכת סנהדרין. וקראו מן הצד האחד שקל השקלים, ומן הצד השני ירושלים הקדושה. ואומרים כי הצורות מקלו של אהרן שקדיה ופרחיה, והצורה השני׳ צנצנת המן. ושקלנו אותו בשלחנות ומשקלם עשרה כסף, והם חצי אוקיא שהזכירה רבנו שלמה
***
והנה נסתייעו דברי רש״י סיוע גדול, כי כפי דברי רבנו הגדול והגאונים, הפרוטה חצי חכ״ה והדינר צ״ו חכ״ה והם אמרו שהם צ״ו שעורות, והרי הוא הדינר שקורין בעכו ביזאנד שאדיגט, שכך הוא שיעורו בכיוון, והוא הוא הששדינג שהזכירו הגאונים.
***
ומשקל הדינר הזה שלושה איסטלינש, נמצא הסלע י״ב איסטלינש לפי דבריהם, ואינם אלא עשרה כדברי רש״י. ולמדו שהגוים הללו הוסיפו עליהם שתות, אולי החתיכות הקטנות הנשקלות בבוזאנד הם תוספת, וגופו בעצמו עשרים גרעיני חרוב."

חזינן מדברי הרמב"ן שבמכתבו זה הוא חוזר בו משיטתו בנימוקיו לתורה וכתב שהשקל שראה שהוא ארבעה זוזים ושויו 10 פשוטים שהם עשרה איסטרלינש, וכתב שהדינר שהזכירו הגאונים גדול בשישית משיעורו של רש"י, ולא כפי שכתב בנימוקיו שהוא גדול בשליש, ועיי"ש שרצה לומר שהגויים הוסיפו שתות. ורצה לומר שעיקר השקל דאורייתא שהוא עשרים גרה והוא עשרים גרעיני חרוב, ועכ"פ משמע קצת שהרמב"ן רצה להשוות השיטות ועכ"פ ההבדל בין שיטת רש"י והגאונים אינו אלא שישית בלבד.

ואין להקשות על שיטת הגאונים מהשקל אותו מצא הרמב"ן דמאן לימא לן, דזהו השקל שהיו שוקלים למקדש, ועוד י"ל ששקל זה הוא לפני שהוסיפו שישית, ועכ"פ משמע מדברי הרמב"ן שהיחס שבין השקל לדעת ראשוני אשכנז והשקל של הגאונים וראשוני ספרד הוא 6:5.

ו) כאמור לעיל מהפשיטים שהיו 1/240 מהליטרא משקל התקינו בדורות מאוחרים מטבע שנקרא איסטרלניש. מטבע זו היתה 1/20 של אונקיא אנגלית (שהיתה דומה לאונקיא בקולוניא).

ובתוס' ריב"א על התורה כתב:

"פרש"י שקל משקלו ד' זהובים שהם חצי אוקיא למשקל קולוניה הישר עכ"ל הרי לך שה' סלעים של פדיון הבן שהם נ' אשטרליו"ש שהרי סלע דרבנן הוא שקל מדאורייתא והשקל משקלו חצי אוקיא כמו שפירש"י וחצי אוקיא משקלה י' אשטרליו"ש שהרי יש בזקוק ס"ה אשטרליו"ש וא"כ ה' שקלים משקלם נ' אשטרליו"ש. גם יש ללמוד לפי דבריו שדינר זהב ודינר כסף משקלם שוה שהשקל משקלו ד' זהובים ושקל דאורייתא הוא סלע דרבנן וסלע דרבנן הוא ד' דינרים של כסף הרי שדינר זהב ודינר כסף שוה משקלם."

הרי שפירש ששיטת רש"י היא שבכל זוז יש 2.5 פשיטים שהם 2.5 איסטרלי"ש וממילא בשקל שהוא 4 זוזים 10 אישטרלי"ש (וכדברי הרמב"ן), ולפדיון הבן בעינן 50 איסטרלי"ש.

ומה שכתב שיש בזקוק ס"ה איסטרליש צריך לגרוס ק"ס איסטרליש, וכ"כ בעלי התוס' על התורה פ' וישב ד"ה בעשרים שבזקוק יש ק"ס איסטרליש עיי"ש. והזקוק שעליו דיברו בעלי התוס' הוא זקוק מארק המורכב מ־8 אונקיות (ולא הזקוק עליו דיברו רש"י ורבינו גרשום דהיינו זקוק קולוניא שנהג בדורם שהיו בו י"ב אונקיות) ומחצית האונקיה הוא לוט, ובזקוק יש ט"ז לוט.

ורש"י סבר ששקל הוא סלע ובכל סלע יש ארבעה דינרים, וזהוב הוא דינר זהב ודינר כסף הוא 1/4 מהסלע, ולשיטתו משקל זוז=משקל דינר=2.5 פשיטים=2.5 איסטרליש, ולכן כתב שפדיון הבן שהוא חמישה שקלים שוויו 50 פשיטין=50 איסטרליש.

ז) ובהמשך דבריו הביא תוס' ריב"א את דעת ר"ת שהוזכרה בתוס' בכ"מ בש"ס עיין ב"מ מד, ב ובכורות נ, א ובשאר מקומות, שהקשו כמה קושיות על שיטת רש"י ואכ"מ, ולכן מסקנתו הוא שדינר של זהב שוקל פי שניים מדינר של כסף ושוויו פי 24 מדינר כסף, ולכן כתב:

"שדינר זהב משקלו כמשקל ב' דינרים של כסף... וגם רש"י פי' פרשת נשא ששקלי זהב אינם שוים לשקלי כסף. ולדברי רש"י יתישב ההיא דאמרי' דינר של כסף אחד מכ"ה בדינר של זהב שהרי דינר של כסף משקלו כמשקל חצי דינר זהב שהוא אשטרלי"ן ורביע א"כ הדינר של זהב אינו שוה אלא ל' אשטרליו"ש... ומאחר שהוכחנו לר"ת שדינר כסף משקלו אשטרליש ורביע יש ללמוד על ה' סלעים של פדיון הבן שהם כ"ה אשטרליו"ש למבין."

חזינן שדעת ר"ת כרש"י שזהוב אחד משקלו 2.5 איסטרליש וכיוון שהוא כפול במשקלו מדינר של כסף משקל דינר כסף 1 ורבע איסטרליש, ובשקל שיש ארבעה דינרי כסף יש 5 איסטרליש, וממילא חמשה שקלים הם כ"ה איסטרליש, ולדבריו שוויים של חמשה שקלים לפדיון הבן הוא מחצית משוויים לדעת רש"י והוא הדין ששווים של 200 זוז בכתובה הוי מחצית משוויו על פי רש"י.

ויש להעיר דמדברי רבינו גרשום שהבאנו לעיל, משמע שגם הוא סבר כדברי ר"ת שהדינר משקלו כפול, אלא שהוא מודה לשיטת רש"י לעניין שיעורי דינר כסף שהוא 2.5 פשוטים ודינר זהב הוא כפול והוא 5 פשיטין.

ח) עוד כתב הריב"א:

"ומצאתי כתו' בתשובת רבינו אליהו מנחם מלונדריש וזה לשונו איתא בירושלמי בפרק החובל חד בר נש איפקד לר' יהודה בר חנינא וקנסיה ריש לקיש ליטרא דדהבא... ובירושלמי פרק י"ו מתרומות גבי דג טמא שכבשו עם דגים טהורים איתא כמה לוג מחזיק ב' ליטריאות כמה ליטרא עבדא ק' זוזי והזוז הוא הדינר. ושש מעה כסף דינר לכסף לאחר שהוסיפו המדות דבתחלה היה השקל כ' גרה, שקל של תורה הוא סלע, הסלע הוא ד' דינרים הרי ה' גרות לדינר והגירה הוא מעה והוסיפו שתותא ועשו הדינר שש מעה, והמעה הוא חצי אשטרליש הרי שהדינר ג' פשוטים הרי לק' זוז ג' מאות פשוטים והם כ"ה דינרי כסף. וכל פשוט זהב שוה י"ב פשוטים של כסף כדכתב ר"ת בפר' הזהב... הרי לך לדברי שהדינר כסף ג' אשטרלינ"ש וא"כ הסלע י"ב אשטרלינ"ש הרי לך מתוך דבריו על ה' סלעים של פדיון הבן שהם ס' אשטרלינ"ש, והרי לך ג' חלוקות בדבר.

קצורו של דבר ה' סלעים של פדיון הבן לר"ש חמשים אשטרלינ"ש ולר"ת בן בתו כ"ה אשטרלינ"ש ולרב מלונדרי"ש ס' אשטרלינ"ש.

ובתוספתא ובסמ"ק במצות לקדש האשה שפדאוה (נראה שצ"ל: פרוטה. ש"ש) משקל חצי שעורה במעות של כסף נקי עכ"ל והיא א' מח' באיסר האיטלקי וב' אסרין יש בפונדיון וב' פונדיונין יש במעה הרי לדבריהם שיש לפרש הה' סלעים של פדיון הבן בע"א וצ"ע."

ודעתו של רבינו אליהו מלונדריש היא שהדינר שווה שלשה איסטרליש והוא כדינר שראה הרמב"ן בעכו ונקרא ביזאנד שאדיגט.

ומה שסיים התוס' ריב"א שם שבתוספתא ובסמ"ק יש שיטה אחרת שפרוטה שוויה משקל חצי שעורה כסף, ושיטה זו היא שיטת הגאונים, הרי"ף והרמב"ם, שלדבריהם דינר צורי הוא 96 שעורים, ולפי זה לפדיון הבן צריכים כסף במשקל 1920 שעורים, וכתב על שיטה זו שהיא שיטה אחרת לעניין שיעור החיוב בפדיון הבן, וסיים בצ"ע. ומשמע מדבריו ששיטה זו לא מתאימה לאף אחת מהשיטות האמורות לעיל. ואולי כוונתו ששיטה זו סוברת כפי שביאר הרמב"ן בנימוקיו לתורה את שיטת הגאונים שלשיטתם השקל שווה 3/4 אונקיא ולא כרש"י שהוא 1/2 אונקיא. ואי נימא הכי לשיטתו בעינן שווה 75 איסטרליש לפדיון הבן.

אך באמת אין אני מבין דבריו ולכאורה נראה ששיטת ר' אליהו מלונדריש היא שיטת הגאונים, הרי"ף והרמב"ם, וכמו שכתב הרמב"ן במכתבו מא"י שהסלע י"ב איסטרליש והיחס בין דברי רש"י לשיטה זו הוא יחס של 5 ל־6. ונראה לומר שכוונתו היא שלשיטה זו שמים את שיעור החמשה סלעים במשקל שעורים ולא משקל הפשוטים – האיסטרליש, וכפי שנבאר לקמן משקל השעורים היה שונה ממקום למקום ולכן אין להשוות שיטה זו לדברי ר"א מלונדריש שהעריך דמי פדיון הבן באיסטרליש.

ט) ושיטה זו מבוארת גם בדברי הרשב"א בתשובותיו בחלק א' סימנים ר', תשנ"ח ואלף י"א, שנשאל לגבי שיעור החיוב בפדיון הבן וכן לגבי מה "שנהגו להתחייב בכתובות מאתיים דינרים של כסף צרוף לכמה עולה החשבון", וכתב בסימן אלף י"א וז"ל:

"הגאונים ז"ל הסכימו שהפרוטה משקל חצי שעורה, וכבר ידעת שאמרו שיש קצ"ב פרוטות בדינר כלומר בדינר של כסף אחד, ונמצאו קצ"ב פרוטות משקלם תשעים וששה שעורים ומשקל ארגינ"ץ אחד שלשים ושנים שעורים, נמצא דינר של כסף משקלו שלש ארגינ"ץ שהם בשלש אצטרלי"ש ברצילוני"ש בקרוב."

ועיין שם בסימן תשנ"ח שכתב ששיעור פדיון הבן 60 ארגינ"ץ וזהו שיעור 60 איסטרליש כמו שכתב בתשובתו וכדברי ר' אליהו מלונדריש.

והנה הרשב"א הזכיר מטבע ארגינ"ץ, מטבע שנהגה בספרד. מטבע זו משקלה היה 32 גרעיני שעורה ולפמש"כ בספר מידות ושיעורי תורה משקלה היה 1.41 גרם. לעומתה מטבע האיסטרליש היתה מטבע שביסודו נוצר באנגליה, ובספר מידות ומשקלות של תורה פרק ל"ח כותב שמשקלו 32 גרעיני חיטה. ולפי מש"כ בספר מידות ושיעורי תורה פרק ל' משקלו הוא 1.46 גרם. והנה גם הרשב"א כתב שמשקל הארגינ"ץ קרוב למשקל איצטרליש ברצילוניש. ועיין בב"מ פ, א שמשמע שמשקל לתך חיטים (15 סאים) שווה למשקל 16 סאים שעורים, ומשמע שיחס המשקל בין שעורים לחיטים הוא 15 / 16, והנה זה ברור שלא כל השעורים שווים ולא כל החיטים, ועכ"פ ברורים דברי הרשב"א.

ומה שיש להעיר עוד שהרשב"א בתשובותיו סימן ר' ותשנ"ח כתב "שנמצאו חמש סלעים חצי זקוק כסף פחות רביע אוקיא". עיי"ש בשתי התשובות שיש שיבוש בתשובות, אך הגירסא היא כמוש"כ. והנה הזקוק היה מטבע שהיו בו ח' אוקיות או ט"ז לוט. ולפי זה משקל הכסף לפדיון הבן הוא 3/4 3 אוקיות. וזה מתאים למש"כ הרמב"ן בפירושו לתורה שהשקל משקלו 3/4 אוקיא, ולא כמוש"כ במכתבו מא"י. עם זאת הרשב"א ביאר שמשקל 3/4 3 אוקיות שווה למשקל 60 אישטרליש. והנה אף שלפירוש זה של הרשב"א כל שקל הוא משקל 3/4 אוקיא ולא כדברי רש"י שהוא חצי אוקיא, עדיין ס"ל שב־3/4 אוקיא יש 12 איסטרליש.

ובשו"ת הריב"ש בסימן ס"ו נשאל מה שווים של מאתיים זוז בכתובת בתולה ומנה בכתובת אלמנה, ועיי"ש שכתב:

"מאתים דינרין של בתולה הם כ"ה דינרין של צורי ומשקל כל דינר צ"ו שעורות. ובארו האחרונים ז"ל כי הדינר הוא שלוש ארגינ"ץ והארגינ"ץ הוא חלק אחד מי"ו באוקיא של כסף. כי כן חלקו האוקיא של כסף בקטלוניא ובמיורקה לי"ו ארגינ"ץ. וכ"כ הרמב"ן ז"ל בפירושי התורה בפ' כי תשא כי הסלע שהוא ד' דינרין הוא שלשה רבעי אוקיא למשקל הארץ ההיא והם י"ב ארגינ"ץ לד' דינרין. וכ"כ גם בה' בכורות בארוכה בענין ה' סלעים. נמצא כל דינר ג' ארגינ"ץ.
...
וכן במחצית השקל שחייבה תורה לתת בכל שנה, הוא י' מעין. כי בימי מרע"ה היה השקל שלם שהוא סלע כ' גרה, כמו שמפורש (בכתובות) [בבכורות]. אלא שבבית שני הוסיפו בו שתות ועשו הסלע מכ"ד מעין, והדינר שהוא רביעית הסלע היה בו שש מעין שהם ג' ארגינ"ץ. ובימי מרע"ה לא היה בדינר כי אם ה' מעין שהם ב' ארגינ"ץ וחצי. ומחצית השקל שבימיו היה משקלו ה' ארגינ"ץ ובימי בית שני היה משקלו ו' ארגינ"ץ."

וכן כתב בתשובותיו סימן כ"ג וסימן קנ"ג.

ודברי הריב"ש הם כדברי הרשב"א בתשובותיו, דהיינו שהדינר = ג' ארגינ"ץ, הסלע = 4 דינרים והוא י"ב ארגינ"ץ. ומכיוון שבקטלוניא היו מחלקים האוקיא ל־16 ארגינ"ץ, הסלע הוא 3/4 אוקיא למשקל הארץ ההיא. וזהו כדברי הרמב"ן בפירושו לתורה וכדברי הרשב"א בתשובותיו. והנה גם לריב"ש שיעור פדיון הבן הוא 60 ארגינ"ץ, שהם 60 איסטרליש, והוא כשיטת רבינו אליהו מלונדריש.

ועיין בשו"ת תשב"ץ ח"ג סימן רכ"ו מש"כ לפרש דברי רש"י והרמב"ן ההולך בשיטת הגאונים, שרש"י דיבר באוקיית הצורפים שיש עשרים זהובים =איסטרליש בשלוש אוקיות, והרשב"א (וגם הריב"ש) דיברו באוקיית קולוניא (ובשו"ת חוט השני סימן צ"ז כתב שיש לגרוס קטאלוניא) שהיא המארק שיש בה ט"ז ארגינ"ץ באוקיה, עיי"ש מש"כ לבאר, ששיטת רש"י היא שה' שקלים הם 1/2 2 אוקיות ממשקל זה, דהיינו ט"ז ארגינ"ץ. והשקל שראה הרמב"ן הוא השקל אחרי שהוסיפו חכמים שתות. והגאונים שקבעו שמשקל הדינר צ"ו שעורים, והיינו ג' אונקיות של אונקיית הצורפים שהם כ' ארגינ"ץ, היו אחרי שהוסיפו שתות.

והרשב"א דיבר על אונקיית קולוניא (קטאלוניא) שהיא המארק. שיש בה שש עשרה ארגינ"ץ וכמש"כ הריב"ש ולכן היא 3/4 3 מאונקיות אלו. עיי"ש מש"כ. ושיטתו היא כדברי תוס' ריב"א שלדעת רש"י ה' שקלים הם 1/2 2 אונקיות שכל אחת עשרים ארגינ"ץ והיינו 50 ארגינ"ץ שהם 50 איסטרליש. ולדעת הרמב"ן והגאונים שוו 60 ארגינץ שהם 60 איסטרליש, וכשיטת ר' אליהו מלונדריש. ויש לפלפל בדברים, ואין הזמן נותן. והנה הסברו הוא כדברי הרמב"ן בתשובתו מא"י ולא כדבריו בפ' כי תשא. ולדבריו, הרמב"ן בפירושו לתורה חשב שרש"י דיבר באונקיית קולוניא (קטאלוניא) המתחלקת לט"ז אוקיות ובמכתבו מעכו הבין שרש"י דיבר על אונקיית הצורפים.

העולה מכל האמור לעיל בהאי דינא של כמות הכסף הנצרכת לפדיון הבן ישנם ג' שיטות.

שיטת רש"י שנראה שזוהי שיטת רבינו גרשום וכן דעת ראשוני אשכנז, השיעור הוא 50 איסטרליש.

דעת ר"ת כפי שביאר דבריו התוס' ריב"א שיעור פדיון הבן הוא 25 איסטרליש.

דעת ר"א מלונדיש וכן היא דעת הגאונים, הרי"ף, הרמב"ם, הרמב"ן, הרשב"א, הריב"ש והתשב"ץ, השיעור הוא 60 איסטרליש.

והוא הדין לשיטות אלו לעניין 200 זוז בכתובה, שלדעת רש"י כל דינר הוא 2.5 איסטרליש,

וכתובת בתולה שהיא 200 דינר=500 איסטרליש כתובת אלמנה שהיא 100 דינר= 250 איסטרליש

לדעת ר"ת כל דינר הוא 1.25 איסטרליש,

וכתובת בתולה שהיא 200 דינר=250 איסטרליש כתובת אלמנה שהיא 100 דינר= 125 איסטרליש

ולדעת הגאונים וההולכים בשיטתם כל דינר הוא 3 איסטרליש.

וכתובת בתולה שהיא 200 דינר=600 איסטרליש כתובת אלמנה שהיא 100 דינר= 300 איסטרליש.

והנה בשלטי גיבורים קידושין ו, א מדפי הרי"ף אות ב' כתב:

"וכן פירש הטור שהיה משקלו חצי שעורה... והסלע הוא משקל חצי אונקיה של כסף במשקל ששוקלין בו את הזהב, שהוא משקל ג' מאות גרעינין של חיטה ונמצא האיסר משקל ג' גרעינין של כסף ונמצא הפרוטה פחות מחצי גרעין של כסף."

והנה לדברי השלטי גיבורים שמשקל סלע הוא 300 גרעינין חיטים, ואם כן משקל דינר 75 גרעינין חיטים, וכבר כתבנו לעיל שמשקל החיטה הוא 1/15 יותר ממשקל השעורה, ולפי זה משקל 75 גרעיני חיטים הוא משקל 80 גרעיני שעורים. ולפי זה לדעת רש"י הדינר הוא 80 גרעיני שעורה. ולעומת שיטת הגאונים שהיא 96 גרעיני שעורה, זה כשיטת הרמב"ן והרשב"א בסימן אלף ר"י שהיחס בין שיטת רש"י לדעת הגאונים הוא יחס של 6/5.

ע"כ ביאור שיטת ראשוני אשכנז שקבעו שיעורי תורה במשקלים ובמטבעות היוצאים במקומם.

י) והרא"ש בהלכותיו בבכורות סימן ט' כתב:

"פירש רש"י... ושיעור אותו מנה כ"ה סלעים והסלע ד' זוזים והזוז במשקל הזהב של משקל ב' פשיטין ומחצה למשקל הברזל... שהן חצי אוקיה למשקל הישר שבקולוניא, ונראה שקיבל דבר זה מרבותיו. והגאונים כתבו דפרוטה פלגא דחבה וחבה גופה כסף משקל שעורה נמצא חמשה סלעים משקל אלף תשע מאות ועשרים שעורים כסף."

והנה הטור ביו"ד סימן ש"ה הביא שתי השיטות, וז"ל:

"שיפדנו בחמשה סלעים שהם שתי אונקיות וחצי לרש"י ולדברי הגאונים משקל אלף ותשע מאות ועשרים שעורים כסף."

אך באהע"ז סימן ס"ו הביא רק את שיטת הגאונים שכתב:

"ומשקל כל דינר צ"ו שעורים."

והשו"ע בין באהע"ז בין ביו"ד כתב השיעור כדעת הגאונים, הרי"ף והרמב"ם ושאר הראשונים ההולכים בעקבותיהם. ומדברי הדרכי משה והרמ"א משמע שבאשכנז היו הולכים בשיטתם של רבינו גרשום ורש"י, ולכן נקטו השיעורים בזהובים ריינוס וכמו שכתבו הראשונים באשכנז, ובראשוני אשכנז לא מצאנו שנקטו השיעור בין לעניין פדיון הבן בין לעניין כתובה כמסורת הגאונים. ולהנ"ל לכאורה שיעור גובה התשלום לפדיון הבן ולעיקר כתובה באשכנז, הוא נמוך מהשיעור שנהגו בספרד, לדברי הרמב"ן במכתבו פחות בשישית ולדבריו בפירושו לתורה פחות בשליש.

והנה בים של שלמה קידושין פ"א סימן נ"ד (ודברים אלו הובאו בדרישה סימן ש"ה אות ג' בשם המהרש"ל בהגהות טור) פוסק דין פדיון הבן, ומפרט תחילה מעשה שהיה לפני המהרי"ל, וז"ל:

"מתחלה הניח האב מעות כנגד זהב אחד ורביע רינו"ס בכלי כסף ושאל הרב על מניין המעות והשיב א' מן הבחורים הלא הכלי שוה יותר מחמשה [סלעים] שיעור הפדיון ואמר הרב הכלי מושאל לו ואין רשות ליתן לכהן. וצוה הרב להוסיף סך המעות לשוה לב' זהובים רינו"ס. כי אמר דנראה לו דהן שיעור חמישה סלעים דנראה לו דסלע הוא ארבע גדולים ממטבע ורקבור"ט שקורין טורנו"ע ועולים עשרים מהן לב' זהובי' רינו"ס וכן המסקנא בסמ"ק.
...
שוב מה שכתב ששיער מהרי"ל שני זהובים רינו"ס. והא לך אשר מצאתי בשם מהרר"י וז"ל שמעתי שיש בחידושי מהר"ר מנחם מורנקבור"ט ששיעור פדיון הבן ה' לו"ט כסף ורביע לו"ט ע"כ. ובכתבים של מהרא"י כתב שיש קבלה בידינו שהוא שיעור שני זהובים רינו"ס. ובהגה"ה מצאתי פדיון בכור בה' סלעים שיעור הגאון מורינו מהר"י מולי"ן זצ"ל ב' זהובים רייני"ש חסר שמינית זהוב. אך נהגו בקהילות שו"ם ליתן שני זהובים ריינ"ש ולא להקפיד על שמינית הזהוב וכן נוהגין ברוב מקומות אשכנ"ז וקרובים דבריהם להיות שווין שהן ה' אונקאו"ס כסף צרוף כמו שכתבו רוב הגאונים עכ"ל.

ואני אומר מאחר שמצאתי בתשובת מהר"ר מנחם מ"ץ שהוא מהר"ן הנ"ל שכתב וז"ל וצריך לתת לכהן כסף צרוף מזוקק משקל אלף וט' מאות ועשרים שעורים ואני שקלתי פעמים בשני זמנים ובשני מיני שעורים לעולם היה ה' לוטי"ן וקונטי' נא' מנחם בכהר"ר פנסס מעגל צדק ע"כ ומעשה רב ובדוק ומנוסה וראוי להחמיר."

ודברי המהרי"ל ותיאור המעשה הובאו במנהגי המהרי"ל ה' פדיון הבן. והנה המהרי"ל ביאר דסלע הוא ארבעה גדולים ממטבע ורקבורט (פרנקפורט) שקוראים טורנוע (אלט טורנוס), דהיינו שכל טורנוס הוא דינר, ועשרים מהם הם חמשה שקלים ועולים לשני זהובים ריינוס. הטורנוס הוא מטבע שנהג בצרפת, עיין מידות ומשקלות של תורה פרק ל"ז, ועיין במידות ושיעורי תורה פרק ל' אות כ"ז (ח. בייניש) שכתב שמשקל הטורניש היה 3.92 גרם ולפי זה משקל 20 טורנוס הוא 78.4. והמהרי"ל מעיד ש ־ 20 טורנוס שווה לב' זהובים ריינוס.

[זהוב ריינוס הוא מטבע זהב, במקורו היה חיקוי של מטבע זהב דוקאט שמקורו מונציה ומשקלו במקור ובימי ר"ת היה כ3.5 גרם ולאחר מכן במשך השנים פחתה כמות הזהב שבו ומשכך פחת שוויו, כמבואר לקמן]

והנה לעיל כתבנו שלדעת רבינו גרשום ורש"י הדינר שווה 2.5 איסטרלינש וחמישה שקלים הם 50 איסטרלינש, ומשקל איסטרלינש הוא בין 1.41 ל־1.46 גרם, ומשקל הדינר הוא בין 3.5 גרם ל־3.65 גרם, ולפי"ז משקל הכסף לפדיון הבן הוא בין 70 ל־72 גרם.

אלא שבהמשך כתב היש"ש בשם המהרי"ל ששיעור חמשה סלעים הוא שני זהובים ריינוס פחות שמינית זהוב, אך נהגו להחמיר לתת שני זהובים, ולפי"ז עיקר השיעור הוא 73.75 שהוא קצת יותר מהמשקל שיוצא לפרש"י.

והוסיף עוד היש"ש שקרובים דבריהם להיות שווים שהם ה' אונקיות כסף צרוף, ולכאורה צ"ל ה' חצאי אונקיות כסף צרוף, שהרי רבינו גרשום ורש"י פירשו שהשקל הוא חצי אונקיא (ועיין נחלת שבעה מהדורא בתרא סעיף י"ב השגה י"ג) והרי האונקיא משקלה 29.22 ולפי זה חמישה חצאי אונקיות הוא כ־73 גרם. ומשמע עכ"פ שכל השיעורים הם כ־70 גרם כסף או קצת יותר.

והנה בהמשך דבריו מביא היש"ש דברי המהר"ם מריזבורק שכתב שהמשקל הוא 1920 שעורים, ובאמת ששיעור זה הוא השיעור שקבעו הגאונים ונמשכו אחריהם הראשונים בספרד. ואין זה תואם למסורת המקובלת באשכנז. ועכ"פ סיים שהמהר"ם מריזבורק שקל פעמיים והגיע למסקנה ששיעורם היה ה' לוטין ורביע, ולעיל ביארתי שהלוט משקלו חצי האונקיא, ולפי זה שיעור זה לא עולה בהרבה על שיעורם של רבינו גרשום ורש"י. ולפי זה שיעור חמשה סלעים לפדיון הבן הוא 76.8 גרם. ולכן כתב המהרי"ל להחמיר כשיטת המהר"ם מריזבורק.

אמנם לכאורה יקשה איך לא שת המהרי"ל ליבו למש"כ הרמב"ן ששיעור הכסף לדעת הגאונים הוא ביחס של 6/5 לשיעורם של רש"י וגדולי אשכנז, ובוודאי למש"כ הרמב"ן בפירושו לתורה שהיחס הוא 3/2, ולדברי הרמב"ן במכתבו מא"י אם נקבע שהשיעור לפדיון הבן לדעת רש"י הוא 70 גרם, לדעת הגאונים השיעור הוא 84 גרם, ואם הוא 73 גרם, לדעת הגאונים הוא 87.6 גרם, ואם כן איך השווה המהר"ם מריזבורק המידות של שיטת הגאונים עם שיטת רבינו גרשום ורש"י ואיך לא שת ליבו לזה (ואולי דברי הרמב"ן בין בנימוקיו לתורה ובין במכתבו מא"י לא היו ידועים ליש"ש).

וכדי ליישב הדברים יש להסביר על פי מה שהסביר והאריך הרב יעקב גרשון וייס בספרו מידות ומשקלות של תורה פרקים ג'–כ"ג שהביא תוצאת שקילת השעורים של האחרונים בזה, עיי"ש, ועיין בתחומין כרך י"ז עמ' 391 ואילך מש"כ בזה, ובעמוד 405 הביא רשימת התוצאות של גדולי הדורות ששקלו השעורים במשך השנים. עיי"ש שמשקל 1920 שעורים נע בטווחים שבין 57.6 ג' ל־96 ג'. ועיי"ש במאמר בתחומין שהדבר תלוי בגודלם של זני השעורים השונים. וצריכים לומר שבמקומו של המהר"ם מריזבורק והיש"ש היו השעורים מזנים קטנים יותר ולכן לא הרגישו בהפרש שבין שיטת רבינו גרשום ורש"י, לשיטת הגאונים הקובעים השיעור ל־1920 שעורים, והשוו מידותיהם.

יא) והנה מלבד שתי השיטות שהבאנו לעיל ביחס שבין שיטת הגאונים לשיטת רבינו גרשום ורש"י, יש שיטה נוספת שהובאה בשו"ת מהר"י ברונא סימן קכ"א, שז"ל:

"הר"ר חיים מרזבור"ק כתב ה' סלעים הוא חמש לו"ט כסף, ולו"ט כסף ז' גדולים, נמצא ה' לו"ט ל"ה גדולים. והמיימוני והגאונים שיערו אלף ותשע מאות ועשרים שעורים משקל ה' סלעים. ויש מקילים לפרש"י בפ' ואלה המשפטים שהוא חצי אונקיא למשקל הישר שבקו"ללונייא והוא כ"ה גדולים, וכן לפי שיעור הכתובה שיערו הגאונים מה הוא ארבעה זהובים אונגרש ומעט יותר, א"כ ה' סלעים לכל היותר כ"ה גדולים. ובפ"ב דכתובות (קי, ב) כתוב גבי מעות קפוטקיי"א, משמע אם ניתוסף המשקל הולכים אחריו לחומרא. ובפ' ד' וה' (לו, ב) פרש"י שקל הוא סלע וסלע הוא ד' דינרים ודינר שוקל כמו זהב, שכן בקושטאנדינ"א קורין לזהב דינר. א"כ חמשה שקלים עשרים דינרים כסף משקל עשרים זהובים ד' לו"ט וי"א ה' לו"ט וכן פרש"י בפ' משפטים."

והנה יסוד שיטתו הוא על שקילת ר' מנחם מריזבורק שהוזכר ביש"ש, ובתשובתו הוזכר בשם ר' חיים מריזבורק ששקל שדמי פדיון הבן הוא 5 לוט. ואף שביש"ש כתב שהוא 1/4 5 לוט והנחלת שבעה והגר"א כתבו שהוא 1/3 5 לוט, דהיינו 1/3 זקוק, ולדבריו ג' פעמים פדיון הבן הוא 15/16 בזקוק, ואולי לא דק פורתא וכמו שכתבו הנחלת שבעה והגר"א (עיין לקמן). וכתב שכל לוט שווה ז' גדולים (ואינני יודע לאיזה גדולים כיוון) ולכן שיעור פדיון הבן ל"ה גדולים וסיים "והגאונים שיערו וכו'", ומשמע ששיעור זה מתאים לשיעורם של הגאונים. ואח"כ הביא דברי רש"י ששקל הוא חצי אונקיא קולוניא ומשקלה ה' גדולים, ולפיכך שיעור פדיון הבן הוא 25 גדולים. והנה לפי זה היחס בין שיטת רש"י לשיטת הגאונים הוא יחס של 7/5, דהיינו ששקל לדעת רש"י הוא 5/7 מהשקל לדעת הגאונים.

אך בסוף דבריו כתב שמשקל עשרים דינרים לרש"י הוא ד' לוט וי"א ה' לוט, ולפי זה היחס בין שיטת רש"י לשיטת הגאונים הוא 5/4, וגם יחס זה אינו כיחס שכתבו רוב הראשונים בביאור דברי רש"י שהוא יחס של 6/5, וגם לא כהבנת הרמב"ן בנימוקיו לתורה שהיחס הוא 3/2. וצ"ע בדבריו דהרי אין ספק שחצי אונקיא הוא לוט, שהרי הזקוק מתחלק ל־ח' אונקיות וט"ז לוט, וצ"ע בכל זה. וכתבנו להעיר, ולא ראיתי שהוזכרו דבריו בפוסקים, ויצאנו כבר מגדרנו בהאי מילתא.

יב) והנה השו"ע ביו"ד סימן ש"ה פסק שהמצווה לפדיון היא:

"בחמשה סלעים שהם מאה ועשרים מעים שהם שלשים דרהמים כסף מזוקק."

וכתב שם בביאור הגר"א:

"שמשקל דרהם הוא ס"ד שעורים ומשקל מעה הוא ט"ז שעורים", ועיין ברא"ש שם (בכורות פ"ח ס"ו) ורי"ף קידושין ורא"ש בפ"ק דקידושין וכמו שכתוב לעיל סימן רצ"ב ס"ו ובחו"מ סימן פ"ח ס"א"

ומבואר שפסק כשיטת הגאונים, הרי"ף והרמב"ם, ויש לנו לבאר מהו משקל הכסף שצריך לתת לשיטה זו.

דהנה הרמב"ן דאזיל בשיטתו כתב שכל דינר הוא שלוש איסטרליש וכמוש"כ ר"א מלונדריש וכן כתב הרשב"א בתשובותיו, וכתבו שזה כדעת הגאונים. ואיסטרליש משקלו כמשקל ארגינ"ץ וכל אחד מהם משקלו ל"ב שעורים, ומשקל חמשה סלעים הוא 1920 שעורים. והנה הארגינ"ץ והאיסטרליש משקלם בין 1.41 גרם ל־1.46 גרם ולפיכך משקל חמשה סלעים הוא בין 84.60 גרם ל־87.60 גרם.

אכן לעניין משקל הדרהם שהזכירו הראשונים משקלו פחות קצת מ ־ 3 גרם, ולפי"ז שיעור פדיון הבן כ־90 גרם כסף. והנפק"מ בהאי מילתא הוא לעניין קביעת משקלם של השעורים, שמדברי הראשונים באשכנז משקל השעורים היה בין 0.040 ל־0.044, דהיינו חלק 25 של הגרם או חלק 22.5 של הגרם, ולפיכך לשיטה הראשונה חמישים פרוטות שהם 25 שעורים משקלם גרם כסף. לשיטה השנייה 45 פרוטות שהם 22.5 שעורים משקלם גרם כסף.

ובחזון איש הלכות כתובות סימן ס"ו אות כ"א כתב ששמע מפי נאמן ששקל שעורים ומשקל ארבעים פרוטות שהם עשרים שעורים הוא גרם אחד, וכן כתב גם הגר"ח נאה בספרו שיעורי תורה. אך הוסיף החזון איש:

"אין אנו בטוחים בשעורים אם הם הבינוניות."

וגם הגר"ח נאה כתב שלקח שעורים גדולות שמשקלם 0.05 גרם. וברור ששיעור זה הוא הגבוה מכל השיעורים והמדידות שמדדו גדולי האחרונים. וכך נהגו להחמיר לגבי פדיון הבן לפדות בכסף בשווי 96 גרם, וטעמא דמילתא דלעניין פדיון הבן אם לא נתן לכהן חמשה שקלים, ואם נתן פחות מכשיעור, לא קיים מצוות פדיון הבן כלל.

והנה בספר מידות ומשקלות של תורה פרק י' אות ה' הביא מכתבו של הרב זלמן באניהאד ראש ביה"ד בפרשבורג, שסיפר שהחתם סופר בבואו לפרשבורג ראה מנהג שנותנים 24 מטבעות צוונציגר לפדיון הבן שמשקלם 94 גרם כסף, וביטל המנהג מפני שלדעתו לא בעינן כולי האי ופסק שיוצאים ידי חובה בעשרים מטבעות אלו, דהיינו ב־78 גרם. אמנם להלכה נראה לומר שלעניין פדיון הבן יש מקום לילך לחומרא דאם לא נתן לכהן ה' סלעים לא יצא ידי חובתו. ולכן יש להורות כמנהג העולם לתת 96 גרם כסף עבור חמשה שקלים.

יג) ועתה נעתיק עצמנו לבאר שיעור הכתובה.

הרמב"ם בה' אישות פ"י ה"ז כתב:

"אם היתה בתולה אין כותבין לה פחות ממאתיים דינרין ואם בעולה אין כותבין לה פחות ממאה דינרין."

ובה"ח ביאר שיעורו:

"דינרים אלו לא תקנו אותם מן הכסף הטהור אלא ממטבע שהיה באותן הימים שהיה שבעה חלקים נחשת ואחד כסף עד שיהיה בסלע חצי זוז כסף. ונמצא מאתים דינרים של בתולה חמשה ועשרים זוזין של כסף טהור ומאה דינרים של בעולה שנים עשר זוזים ומחצה. ומשקל כל זוז שש ותשעים שעורות כמו שביארנו בתחלת עירובין. והדינר הוא הנקרא זוז בכל מקום בין שיהיה מן הכסף הטהור בין שיהיה ממטבע אותם הימים."

ואזיל לשיטתו כשיטת הגאונים כפי שהביאם הרי"ף, בשיעור שוויה של פרוטה.

והשו"ע בסימן ס"ו ס"ו פסק כדעת הרמב"ם וז"ל:

"כמה שיעור הכתובה, לבתולה ק"ק, ולאלמנה מנה, ושל זו וזו כסף מדינה; נמצא כתובות בתולה הם שלשים ושבעה דרהם וחצי כסף צרוף, וכתובת אלמנה מחציתם, שהם י"ח דרהם וג' רביעים כסף צרוף."

ובח"מ כתב:

"נמצא שמאתים זוז אינו רק כ"ה זוז מכסף טהור, וכל זוז הוא דרהם וחצי ומשקל כל זוז הוא צ"ו שעורות, נמצא שיעור כתובה כסף טהור משקל כ"ה פעמים צ"ו שעורים שהם ב' אלפים וארבע מאות שעורות."

והיינו כמוש"כ לעיל שדינר שוה צ"ו שעורים והדינר הוא הזוז כמוש"כ הרמב"ם, ודרהם שוה ס"ד שעורים, כמוש"כ לעיל, וזהו שכתב הח"מ שזוז שוה דרהם וחצי, ושיעור כתובה מכסף מדינה הוי כמוש"כ 2400 שעורים.

והרמ"א חולק על השו"ע שם וכתב:

"וכל זה לדעת קצת הפוסקים, שסבירא להו שכתובת בתולה אינה רק זוזי דרבנן (הרי"ף והרמב"ם והר"ן והר"ם), שמאתים של בתולה עולין ששה סלעים ורביע."

דסלע שווה 4 דינרין ולפיכך 25 סלעים שווים שישה דינרים ורביע.

והוסיף הרמ"א:

"ויש מי שמשער כתובת בתולה עשרה זהובים ואלמנה חמשה זהובים (מהרי"ל סימן ע"ו בשם אגודה). אבל לדעת יש פוסקים, מאתים של בתולה ומנה של אלמנה משערים בזוזי דאוריתא, והוא שמונה פעמים יותר..."

וממילא לדעת יש פוסקים שיעור כתובת בתולה הוא 2400 שעורים x 8 = 19,200 שעורים וכמו שכתבנו לעיל מתוך דברי השו"ע ביו"ד.

יד) והנה על מש"כ הרמ"א בתחילה ויש מי שמשער כתובת בתולה עשרה זהובים ואלמנה חמישה זהובים, ומקורו הוא מדברי המהרי"ל בתשובותיו סימן ע"ו (פ) שהביאו דברי האגודה שכתב:

"...משום דמנה פירש ר"ת הוי זקוק כסף ומאתיים היינו ב' זקוקין נמצא כשנותנים לבתולה עשרה זהובים ולאלמנה ה' זהובים הרי זה לא פחתו."

והנה הנחלת שבעה ח"א סימן י"ב אות ל"א הוסיף בדברי הרמ"א:

"אבל לדעת יש פוסקים מאתיים של בתולה ומנה של אלמנה משערים בזוזי דאורייתא שהוא ח' פעמים יותר (עד כאן הוא גם ברמ"א לפנינו – ש"ש) והיינו כתובת בתולה שמונים זהובים."

ולדבריו תחילת דברי הרמ"א היא למ"ד כתובה דרבנן אך למ"ד כתובה דאורייתא השיעור הוא שמונים זהובים. שוב ראיתי בשו"ת חוט השני סימן צ"ז שהקשה על הנחלת שבעה, וכתב שתוספת זו לא נמצאת בדברי הרמ"א, ואכן בנחלת שבעה במהדורא בתרא הודה לדבריו שהדברים לא נכתבו בדברי הרמ"א, אלא שעל פי ביאורו כן היא סברת הרמ"א, עיי"ש.

ועיין מה שתמהו הח"מ (שם ס"ק כ"ג וכ"ה), הב"ש (ס"ק י"ג) והגר"א (ס"ק כ"ב), דהתחבטו מה שסידר הרמ"א דברי המהרי"ל על הדעה שהובאה בשו"ע שכתובה היא מדרבנן ולפי זה בכתובה דרבנן הוי עשרה זהובים עיי"ש מש"כ, שאם דברי הרמ"א הם כששיעור הכתובה מדרבנן, דמי פדיון הבן הוא שמונה זהובים (עשירית מכתובת בתולה דאורייתא) ולא כרמ"א ביו"ד ש"ה, ודמי כתובה דאורייתא הם שמונים זהובים (וכמו שביארו הדרישה והנחלת שבעה), אך כתבו שכיוון שמקור דברי ר"ת הוא במהרי"ל והמהרי"ו מביא הדברים בשם ר"ת ור"ת סבר כתובה דאורייתא, אם כן שיעור זה הוא שיעור דאורייתא. וכתב הח"מ שלשיטה זו שיעור פדיון הבן זהוב אחד (עשירית מכתובת בתולה דאורייתא), ולא כרמ"א ביו"ד ש"ה. ולדעת הרמ"א ביו"ד ש"ה שיעור כתובת בתולה עשרים זהובים. ועיין מה שפלפלו האחרונים בדבריהם, ואכ"מ.

אך יש לעיין במה שכתב המהרי"ל בשם ר"ת שמנה הוי זקוק ושוויו של זקוק ה' זהובים. וכפי שביארו האחרונים שהכוונה לשווי המנה בימי המהרי"ל. ולפי זה קשה איך שיער המהרי"ל עצמו שיעור פדיון הבן בשני זהובים וכן כתב התרוה"ד וכן פסק הרמ"א ביו"ד ש"ה. והלא שיעור פדיון הבן הוא עשרים סלעים חמישית המנה, ואם כן שיעור פדיון הבן תלוי בשיעור כתובה לר"ת, דאי נימא כדברי הנחלת שבעה שהשיעור הנ"ל הוא בכתובה דרבנן אבל בכתובה דאורייתא הוא פי שמונה וכתובת בתולה שמונים זהובים וכתובת אלמנה ארבעים זהובים, שיעור פדיון הבן צריך להיות שמונה זהובים. ואם שיעור פדיון הבן שנקט המהרי"ל הוא לכתובה דאורייתא השיעור היה צריך להיות חמישית כתובת אלמנה, דהיינו זהוב אחד. וראיתי שהאחרונים עמדו בסתירה זו, עיין בדרישה סימן ס"ו אות י"ד שהקשה הסתירה בין דברי הרמ"א ביו"ד ש"ה לדבריו בשם המהרי"ל באהע"ז סימן ס"ו, ולא תירץ. וכן כתב בנחלת שבעה שם, וכתב שקשה מדברי המהרי"ל בתשובתו על מה שהורה בעניין פדיון הבן, ונשאר בצ"ע. ועיין בח"מ סימן ס"ו סכ"ג שלדעה זו של ר"ת, פדיון הבן הוא זהוב אחד, שסבר ששיעור זה דאורייתא. והקשה מדוע לא הביא שיטה זו ביו"ד ס' ש"ה עיי"ש מש"כ. ועיין עוד מש"כ בב"ש שם ס"ק י"ג שלדברי הרמ"א ביו"ד שיעור כתובת בתולה עשרה זהובים. ומשמע שאי אפשר לפרש שתי השמועות בשם ר"ת דסתרי אהדדי.

ועכ"פ העולה מהאמור לעיל:

לדעת הרמ"א שכתובה היא דאורייתא, שיעורה לפירוש הדרישה והנחלת שבעה הוא שמונים זהובים.

לדעת הרמ"א באהע"ז שיעורה עשרה זהובים (ותמהו דזה השיעור בימי ר"ת ולא בימי הרמ"א).

ולדעת הרמ"א ביו"ד שיעור כתובה עשרים זהובים.

טו) והנה הגר"א בביאוריו לאהע"ז סימן ס"ו ס"ק כ"ג, אחרי שהביא המחלוקת בין שיטת הגאונים ור"ת רצה ליישב הדברים וז"ל:

"ונראה שאף ר"ת אינו חולק על הגאונים, שכבר שקלו הגאונים, אלא דסבירא ליה לר"ת שהזקוק שהיה בימי הגמרא היה יותר גדול. כי אנו רואים שהמשקל מתמעט והולך."

ודבריו אלו הם לתרץ הקושיה שהקשה על הרמ"א, ובעיקר שמתוך דברי הרמ"א שהביא דעת ר"ת בסתמא על דעת השו"ע שהיא כדעת הגאונים, ומשמע שמסכים לדבריהם. ועיין בחזון איש סימן ס"ו ס"ק י"א, שביאר דבריו שלדעת ר"ת הזקוק בזמן הגמ' היה גדול יותר והיה מנה, אך בתקופת הגאונים פחת הזקוק והיה 3/5 מנה, דהיינו ס' דינרין. ור"ת מסכים למעשה לשיטת הגאונים, דגם ר"ת סמך על קבלתם. ובאמת אינני מבין הדברים כלל. דמאן לימא לן שהיה כלל זקוק בימי הש"ס, והרי בדברי חז"ל לא נזכר אלא סלע, דינר, שקל, מנה, ולא זקוק שלא שמענו מידה זו רק בדורות מאוחרים. ועוד המשך דבריו שכתובת אלמנה שווה 5 זהובים, ושיעור פדיון הבן הוא לכאורה זהוב אחד כדברי הח"מ ושאר אחרונים. ואיהו סבר שבימי חז"ל שיעור פדיון הבן היה זהוב ובימי ר"ת היה שווה שני זהובים, והמשיך לפחות עד ימי המהרי"ל ששווה ה' זהובים, ומימי המהרי"ל והלאה ו' זהובים, וצ"ע בכל זה.

ועכ"פ משמע שלהלכה סבירא ליה לגר"א וכן לחזון איש שאזלינן בתר שיטת הגאונים שבכל זקוק יש ט"ז לוט, והוא 15 סלעים, וכל חמשה סלעים הם 1920 שעורים כדברי הגאונים. ולדעה הראשונה בביאור הגר"א וכן נקט החזון איש היחס בין שיטת הגאונים לר"ת הוא יחס של 5:3, ועיי"ש שהחזון איש הכריע כדעת הגאונים ולא כדעת ר"ת אף לעניין שיעור חיוב הכתובה, עיי"ש אות כ"א.

טז) אך צריכים אנו להבין דברי ר"ת, מפני שנפק"מ מדבריו לנידון דידן, ונפרש דבריו כפי שהבינו הפוסקים, דהנה שיטת ר"ת שזקוק שוה מנה ושני זקוקין שוו מאתיים, וכתב הגר"א שבימי הראשונים היה זקוק שהוא מטבע מכסף צרוף ששמו מארק שוה שני זהובים, ובדורו של המהרי"ל פחת שווי הזהובים והזקוק היה שוה חמשה זהובים (ואחר דורו של מהרי"ל פחת עוד ושוה ששה זהובים ופחות מכן), ולפי שיטת ר"ת שזקוק שוה מנה דהיינו מאה זוזים שהם מאה דינרים, ואחרי הפיחות בימי מהרי"ל שוויו של מנה היה חמשה זהובים, ולכן אם כתבו עשרה זהובים לבתולה זהו שווי הכתובה לדעת ר"ת.

והנה לדעת מפרשי השו"ע ביו"ד סימן ש"ה, עיין בט"ז סק"א ובביאור הגר"א שם אות ד', שהזקוק הוא המארק ובזקוק יש ט"ז לוט, והדבר ידוע כפי שכתבנו לעיל שבמארק היו ח' אונקיות שהן ט"ז לוט, ובזקוק יש ג' פעמים כדי פדיון הבן, דהיינו 15 שקלים = 15 סלעים. ומנה הוא 25 שקלים, ולפיכך במנה יש זקוק ו־2/3 זקוק. וזקוק קולוניא – שהוא זקוק העיר קלן, הזקוק המרכזי באותה תקופה ונקרא זקוק של מדינות קיסר (כפי שקראו לו הט"ז והגר"א) – משקלו 233.8, ולפי"ז חמשה שקלים שווה 77.9 גרם וכל דינר משקלו כ־3.9 גרם.

והנה דעת ר' מנחם מריזבורק ששיעור פדיון הבן 1/4 5 לוט הוסכמה להלכה על ידי רוב בנין ומנין של האחרונים עיין במהרש"ל ובט"ז ועיין בנחלת שבעה (שם) שלא דק פורתא והשיעור 1/3 5 לוט והסכים עימו הגר"א ועכ"פ כך נקטו להלכה וכתבו עוד הקדמונים שמשקל הכסף בזקוק הוא כשיעור ט"ו סלעים של פדיון הבן, ועל פי זה קבעו ששיעור פדיון הבן הוא ב־1/3 זקוק, ומשכך שיעור פדיון הבן הוא כסף במשקל 1/3 5 לוט, והטעם שהזכירו פדיון הבן במשקל זה, מפני שלוט היה משקל הידוע להם.

יז) והנה מכיוון שהזקוק, המארק לא היה מטבע העובר לסוחר ומטבעות המדינה היו אחרים, לפיכך שיערו הראשונים סכום פדיון הבן וכן סכום הכתובה, במטבעות שהיו יוצאות במקומם, וטעם הדבר דכמות הכסף במטבעות היוצאים בימיהם היתה קטנה מכמותו בזקוק, משתי סיבות, אחת שהמטבע היה קטן יותר, ומלבד זאת במשך הדורות החלו לערב במטבעות מתכת אחרת מלבד הכסף, ולכן כמות הכסף שבמטבעות אלו קטנה במשך הדורות.

וכתב הגר"א שבימי הראשונים היה מטבע שקראו לו זהוב, וערכם של שני זהובים היה כערכו של זקוק, וכשהחלו להוסיף מתכת אחרת במטבע שנקרא זהוב, ירד ערכו, עד שבימי המהרי"ל חמשה זהובים שויים זקוק, ובימי המהר"י וייל שישה זהובים שווים זקוק, וזהו ביאור דברי המהר"י וייל שנביא לקמן הכותב שאין להגבות במאה זקוקים אלא שש מאות ממטבע ריינוס, מפני שערכם של ששה זהובי ריינוס שווים לערכו של זקוק, ועיי"ש שכתב בדבריו, שבימיו ירד ערך הזהוב ריינוס עוד יותר, ועכ"פ כתב שאין לשלם יותר מ־600 מטבעות ריינוס.

והנה התרומת הדשן סימן מ"ה כותב:

"ושיעור פדיון הבן שמעתי שמהר"י מולין ז"ל שיער בערך שני זהובים רייניס."

והביא דבריו הרמ"א ביו"ד סימן ש"ה ס"א, וידוע דתרומת הדשן היה בן דורו של המהר"י וייל ולפי"ז אשה"ט דהמהרי"ו כתב דהזקוק שוה ששה זהובי ריינוס, וכ"כ בביאור הגר"א דדעת הרמ"א כמהרי"ו, וכתבנו לעיל שבזקוק יש ט"ו סלעים והיינו פי שלושה מהשיעור הנצרך לפדיון הבן, וא"כ שיעור פדיון הבן שליש זקוק, וזהו כדברי התרוה"ד. וכן ביאר הדברים בנחלת שבעה והגר"א הסכים עימו.

ועיין בט"ז שם שהעיר על מש"כ הרמ"א שזהובים של ריינוס שווים לזהובים של פולין, וכתב הט"ז שבזמננו אין הדבר כן והזהובים, הזקוק והלוט של מדינות הקיסר גדולים מהזקוק הלוט והזהובים של פולין, ועיין בביאור הגר"א שם שביארו הדברים.

והגר"א בביאוריו ביו"ד שם ובאה"ע סימן ס"ו ס"ק כ"ב ביאר לדעת ר"ת שהזקוק שווה מנה, והבין שהזקוק שדיבר בו ר"ת הוא המארק שעליו דיבר גם הר"ר מנחם מריזבורק, ומנה הוא 100 דינרים = 25 שקלים = 25 סלעים, ולפי זה בזקוק יש ה' פעמים כדי פדיון הבן. ולהאמור לעיל שזקוק משקלו 233.8 גרם וחמשה שקלים משקלם 47.7 גרם וכל דינר משקלו 2.381 גרם.

והנה בגמ' מוכח שדינר שוה 192 פרוטות, ומנה שהוא מאה דינרים הוא 19,200 פרוטות, ולשיטתו שמנה הוא זקוק, ובסכום זה יש בו כדי חמש פעמים עבור פדיון הבן, והנה לעיל כתבנו שלפדיון הבן שהוא עשרים דינרים 1/5 מנה צריכים 3840 פרוטות כדמוכח בגמרא, ובזקוק יש חמש פעמים כדי פדיון הבן העולה ל־19,200 פרוטות, וכיוון שלדעת ר"ת סך פרוטות אלו הוא זקוק, והנה הרש"ל כתב שהסכום הנצרך לפדיון הבן הוא משקל 1920 שעורים כיוצא מחשבון הגאונים והרי"ף וכו' והוא 1/3 זקוק ולפי זה בזקוק יש 5760 שעורים, ולדעת ר"ת שבזקוק זה יש כדי לפדות חמש פעמים וא"כ לפדיון הבן נצרך משקל השווה ל־1152 שעורים, וכפי שכתבנו סכום זה שווה 3840 פרוטות ולפי זה פרוטה פחות מ־1/3 שעורה. ועיין בחזון איש שכתב שמכיוון שלשיטת הגאונים זקוק שווה 15 שקלים, ולדעת ר"ת זקוק שווה 25 שקלים ואם כן היחס ביניהם הוא 3:5 ולפיכך אם לדעת הגאונים הפרוטה היא חצי שעורה, לדעת ר"ת הוא 3/5 x 1/2 דהיינו 3/10 שעורה.

יח) והנה בעיקר מה שנקט הגר"א ובעקבותיו החזון איש שהוכיחו מדברי המהרי"ל שכתב שלדעת ר"ת המנה שווה זקוק והבינו שהזקוק הוא המארק, שהוא זקוק קלן, ולפי זה קבעו שהמחלוקת בין שיטה זו המבוססת על שיטת הגאונים לדברי ר"ת היא לעניין שוויו של המנה, האם הוא זקוק או זקוק ו־2/3. ויסוד המחלוקת הוא משקל השעורה והנגזר ממנו משקל הדינר, השקל והמנה. ולכן כתב שהיחס בין שיטת ר"ת לגאונים הוא היחס של 5/3. והנה לעיל הבאנו שהיחס בין שיטת רש"י לגאונים, כפי מסקנת הרמב"ן, הוא יחס של 6/5 וכן משמעות דברי הרשב"א. וכן משמע מדברי תוס' ריב"א. ולדעת הרמב"ן בפירושו לתורה והריב"ש היחס הוא של 3/2 ולעיל הבאנו שדעת התשב"ץ לבאר דברי הרמב"ן במכתבו מעכו שהוא לאחר שהבין שרש"י דיבר על זקוק שונה.

ולעיל הבאנו מחלוקת רש"י ור"ת בעניין משקלו של דינר זהב, שלדעת ר"ת משקל הדינר זהב כפול, וכן דעת רבינו גרשום. ובביאור שיטת ר"ת הבאנו ב' פירושים, דעת תוס' ריב"א שהדינר כסף לדעת ר"ת הוא חצי מערכו לדעת רש"י, ולהסברו של רבינו גרשום יש להסביר שדינר הזהב היה כפול, אבל לא נחלקו בשיעורו של דינר כסף. והנה היחס בין פרוטה לדינר לשקל ומנה מבואר בדברי חז"ל, ואין חולק בהאי מילתא, ולפיכך השיעור שנקבע לפרוטה משליך על שאר כל השיעורים, וכן איפכא שיעור המנה משליך על שאר השיעורים. ולכן שיעור משקל הפרוטה הוא סימן שנתנו הגאונים שעל פיהם נעריך השיעורים. והנה הדינר הזקוק, האוקיא ושאר שיעורים שנתנו הראשונים באשכנז הוא יהיה סימן במטבעות ובמשקלים שהיו בימיהם כדי להגדיר דברי חז"ל.

ומעתה נחזי אנן היחס שנקט החזון איש אינו שווה ליחס שנקטו הראשונים בין שיטת רש"י לשיטת הגאונים שהוא 6/5 לרמב"ן במכתבו מא"י, ולרשב"א והרמב"ן בפירושו לתורה והריב"ש הוא 3/2, וכן היחס 5/4 שנקט המהר"י ברונא. ומעתה אי נימא בפירוש דברי ר"ת כמו שכתב רבינו גרשום, הרי הוא מסכים לשיטת רש"י, ואיך יתיישב הדבר עם היחס שנקט החזון איש, ובין אם נאמר ששיטת ר"ת היא כפירושו של הריב"א שהיא מחצית מיחס זה, היחס הוא 6/2.5 ולפירוש הריב"ש הוא 3/1 ולפירוש מהר"י ברונא 5/2. ולפיכך צריכים אנו להבין היחס העולה מתוך פירוש החזון איש, איך יתיישב יחס זה עם היחס של השיטות שהזכרנו. ולומר שבביאור דברי ר"ת יש לחזון איש שיטה אחרת, שלא כמו שכתבו בעלי התוס' על התורה ושלא כמו שיטת רבינו גרשום, רש"י וראשוני אשכנז זה דוחק.

ויש להוסיף עוד במה שכתב הגר"א בפירושו השני שאולי ר"ת הסכים לשיטת הגאונים, ודבריו הם על הזקוק שהיה בזמן חז"ל, ושפוחת הרבה בימי הגאונים. ועיין מש"כ לעיל. ואחר דרישת המחילה מעצמותיהם הקדושות, נראה לי שלכאורה ליכא למימר הכי, ואפרש דברינו. הנה רבינו גרשום הוא ראש הקבלה באשכנז וכל גדולי וראשוני אשכנז היו תלמידיו ותלמידי תלמידיו. ורבינו גרשום היה באשכנז בזמן שהיו הגאונים בבבל, ובשו"ת מהרש"ל סימן כ"ט כתב שרבינו גרשום קיבל מרב האי גאון, ונפטר ד' אלפים ת"ת, ואין ספק שלחכמי אשכנז היתה מסורת מקובלת. שהרי באותה תקופה עדיין לא התפשטו החיבורים, וספק אם היו חיבורים של גאוני בבל, והלא גאוני בבל כתבו דבריהם בתשובותיהם, והתפשטות החיבורים היתה בתקופה מאוחרת מאוד, מתקופת הרי"ף ורש"י ואילך (עיין סדר הקבלה למאירי). ולפיכך מכיוון שידוע לנו שיש קבלת גאוני אשכנז שהשתלשלה מרבינו גרשום לרש"י ומהם לבעלי התוס' ועד למהר"ם בר ברוך, מסתבר שכולם בנו שיעורים על הקבלה המסורה להם מרבותיהם וכמו שכתב הרא"ש בבכורות שהבאנוהו לעיל שכתב שרש"י קיבל קבלה זו מרבותיו. ולא מצאנו בראשוני אשכנז שמדדו שיעורי תורה בשעורים, אלא באוקיות ובמטבעות הידועות להם. ומהיכי תיתי שר"ת נכדו של רש"י שקרוב לתקופת רבינו גרשום יסטה מדבריו ומקבלתו, ובפרט שאזיל לשיטתו במחלוקתו על רש"י בעניין היחס בין דינר כסף לדינר זהב. ובאמת לא מצינו בגדולי אשכנז ששיערו בשעורים אלא מר' מנחם מריזבורק ואילך, וכן הרא"ש שהביא דבריו בשיטת הגאונים מקורו ממש"כ הרי"ף.

יט) ולכן נראה לי לפרש דברי ר"ת ושיטתו באופן התואם למסורת המקובלת באשכנז, ויתיישבו דבריו כמין חומר.

ומקור דברי ר"ת הוא בשו"ת מהר"ם מרוטנבורג דפוס פראג סימן ע"ר, שז"ל:

"נעתק מכתיבת ר"ת שאין המנה שווה זקוק ופדיון הבן אינו שווה חומש זקוק."

כך היא הגירסה הנכונה וכמבואר בתשובות מימוניות להלכות אישות סוף סימן י"ז.

והנה לעיל הבאנו שהליטרה למשקל הברזל ששמשה למשקל כסף טהור נקראה בפי היהודים זקוק, וזקוק זה הכיל בימי ר"ג ורש"י 12 אונקיות של קולוניא (ולא שמונה אונקיות כמשקל הזקוק מארק). וליטרה זו התחלקה ל־240 פשוטים, ולעיל הבאנו שדעת רש"י שכל דינר שווה 2.5 פשוטים ולכן המנה הוא 250 פשוטים, וכבר כתבנו לעיל שבפועל היו בליטרה זו רק 240 פשוטים. עיי"ש מש"כ, ואכמ"ל.

ולפי זה אתי דברי ר"ת שהובאו במהר"ם בר ברוך כמין חומר שאין המנה שווה זקוק, אלא קצת פחות מזקוק, ופדיון הבן אינו שווה חומש זקוק, שהזקוק הוא 250 פשוטים. ולפיכך המנה 240 פשוטים קצת פחות מזקוק, וחמישית המנה דמי פדיון הבן קצת פחות מחומש מנה 48 פשיטין. ואולי יש לפרש באופן נוסף מפני שהליטרה פשוטים (מטבע) היתה רק 11.5 אונקיות ולא 12 אונקיות, עיין מידות ושיעורי תורה לרב ח. בייניש פרק ל' אות י"ב.

ומעתה דברי ר"ת ששיעור פדיון הבן הוא 1/5 זקוק, היינו על הזקוק שהיה בימי רבינו גרשום ורש"י ושעליו דיברו והוא זקוק בן י"ב אונקיות. ואילו דברי הראשונים שנקטו שערך פדיון הבן הוא ה' לוט ורבע־שליש לוט, היינו בזקוק מארק שיש בו רק ח' אונקיות. ולפי זה 1/3 הזקוק דנקטו הראשונים לעניין פדיון הבן אינו הזקוק עליו דיבר ר"ת, שהזקוק שבו דיבר ר"ת שווה ל־1/2 1 זקוק קולוניא, ודברי הם כעין דברי התשב"ץ שכתב להסביר טעם חזרתו של הרמב"ן מפירושו בתורה, למכתב ששלח מא"י, מפני שהבין שרש"י מדבר באונקיא שונה.

ומעתה נבוא לידי השוואת השיטות. אין ספק דמדינא דגמ' שיעור פדיון הבן הוא 1/5 מנה, וכמו שכתב ר"ת. ור"ת דיבר בזקוק הישן שיש בו י"ב אונקיות, וכשתרצה להשוות החשבון למידת הזקוק מארק, יוצא שבזקוק זה היו 24 לוט (חצי אונקיא). ואף שלא ידוע לי אם גם זקוק זה חולק ללוטים, אף שמסתבר כן. ומעתה שיעור פדיון הבן הוא 24 אונקיות לחלק לחמש דשיעור ה' שקלים 1/5 מנה, והיינו 4/5 4 לוט, לעומת שיעורו של מהר"מ ריזבורק שכתב שהוא 5 לוט. לדעת מהר"י ברונא ולפמש"כ המהרש"ל והט"ז הוא 1/4 5 לוט, ו־1/3 5 לוט כפי שכתבו הנחלת שבעה והגר"א. והנה אין ספק שר"ת הולך בשיטת רש"י ורבינו גרשום וכפי מסורת אשכנז שחמשה שקלים היינו חמישה חצאי אונקיות = 5 לוט. ולעניין הלכה למעשה, משקל הכסף לפדיון הבן לדעת ר"ת הוא 24/5 = 72/15, ולדעת הנחלת שבעה והגר"א שכתבו שלשיטת הגאונים בעינן 16/3 = 80/15. ולפי"ז היחס בין שיעור פדיון הבן לדעה זו, שנראה שהיא דעת רבינו גרשום וביאור ר"ת וכמו שהביא המהר"ם ב"ר ברוך בשמו הוא 80/72 = 10/9. וקרובים שיעורי המשקלים להיות שווים וקרובים ליחס של 6/5 שנקט הרמב"ן שיחס זה הוא 10/8.3. ואתי שפיר היטב השיעורים דהם דומים.

כ) והנה לפי מה שכתבתי לעיל בביאור דעת היש"ש, השיעור של הגאונים לעניין משקל השעורים היה דומה וסמוך למידה שקיבלו גאוני אשכנז מרבותיהם בעניין שיעור המשקל לפדיון הבן, ואין חילוק גדול למעשה בין גאוני בבל לגאוני אשכנז. כן נראה לי פשוט וברור.

ומעתה אי נימא שהסבר דעת ר"ת בעניין שווי דינר הכסף הוא כרש"י, אלא שדינר הזהב כפול, שיעור זה לר"ת הוא השיעור לעניין חמשה שקלים וכן לעניין מאתיים של בתולה ומנה של אלמנה. אמנם אם נפרש כדעת ריב"א בביאור דבריו, שיעור הפרוטה הוא חצי משל רש"י וכן שיעור פדיון הבן, ויהיה 1/10 הזקוק הישן. ועל כרחך שפשט הדברים מורה לפרש בדעת ר"ת, שר"ת לא חלק על רש"י בשיעור הדינר כסף, ושיעור פדיון הבן הוא 1/5 זקוק של י"ב אונקיות.

והנה למה שהביא המהרי"ל בשם האגודה שכתובת אלמנה היא חמשה זהובים. ולפי זה שיעור פדיון הבן חמישית ממנה, דהיינו זהוב. יש לפרש בזה המעשה המסופר בתלמידו של המהרי"ל כפי שתיארוהו במנהגי מהרי"ל וביש"ש, שהתלמיד לקח מתחילה זהוב אחד ורבע ריינוס. ומדוע לקח שיעור זה, ומדוע לא שאל, ועל כרחך שקבלה היתה בידו שלדעת ר"ת כתובת בתולה עשרה זהובים וכתובת אלמנה חמשה זהובים וכתובת אלמנה מנה וחמשה שקלים הם חמישית מזה ולכן לקח זהוב אחד והוסיף עליו בגלל הפיחות שהיה במטבעות מימי ר"ת עד זמן המהרי"ל וכן בהמשך. ולכן הורה לו המהרי"ל דלא סגי בסכום ששם, וצריך להוסיף עד שני זהובים ריינוס דזהו הפיחות מימי ר"ת עד אותה עת. ובהמשך גדל הפיחות כמו שכתבו הראשונים. ולפי"ז אין סתירה בין השני זהובים דנקט המהרי"ל שהם חמישית מהזקוק של ר"ת לשני זהובים שנקטו שאר הראשונים שהן 1/3 זקוק שאינו שווה מנה אלא רק 3/5 מנה. כן נראה לי פשוט.

ומה שכתבנו בשם רש"י שהליטרא שווה מנה, מפורש בדבריו בנימוקיו לתורה שמות כ"ה, ל"ט:

"והמנה הוא ליטרה ששקלו בה כסף למשקל קולוניא"

וכן כתב בבכורות נ,א:

"ליטרין: מנין דהם עשרים וחמשה סלעים."

וכן מפורש בדברי רבינו גרשום. וכבר כתבנו שידוע שלמשקל זה קראו גם זקוק. וכן כתב בתשובות מהר"ם דפוס קרימונא סימן צ"ה כפי שנזכיר לקמן. וכן כתב המהרי"ו סימן י"ד וקי"ג שהליטרא נקרא זקוק. ומיושב היטב הדברים שכתבו בשם ר"ת שהמנה שווה זקוק והמנה הוא ליטרא.

כא) אמנם לעומת זאת מצאנו בתשובות מהר"ם מרוטנבורג דפוס פראג סימן תרע"ג שכתב:

"הליטרה היתה משקל של ברזל שהוא ב' מנים וא"כ ק' ליטרין היינו מאתיים זקוקין."

וכן כתב עוד בתשובתו בדפוס קרימונא סימן צ"ה שכתב:

"שמפרשין ליטרה משקל ליטרה היינו מאתיים זקוקין"

ועיין לקמן. ולפי זה צריך לומר שמחצית הליטרא = מנה = זקוק, וזה לא כמוש"כ, והנה המהר"ם כתב שהמדובר היה על משקל ליטרא, והנה ליטרא משקל הכילה 240 פשוטים כמו שכתבתי, ומשקלו פחת והלך במשך השנים. ובשו"ת מהרי"ו סימן קי"ג הנזכר לעיל כתב:

"במדינת ריינוס עד לקונטנץ ובכל מדינות ורנקן שוואבן פייארן לבד רעגנשבורג בכל אותן מקומות נוהגין לכתוב לבתולה מאה זקוקין דכסף, וכותבין בכתובה מאה ליטרין דכסף דהיינו מאה זקוקים... ברעגנשבורג כותבין לבתולה מאה ליטרים במשקל הברזל, דהיינו מאתיים זקוקים כסף..."

ומשמע שההבדל הוא אם כותבים ליטרים סתמא או ליטרים למשקל הברזל, דליטרא סתמא שווה זקוק וליטרא למשקל הברזל שווה שני זקוקין.

ויש לעיין האם כוונת הליטרא בדבריו היא לליטרא שהיתה בימי רבינו גרשום שהיא המנה לדעת רבינו גרשום ורש"י, או ליטרא אחרת. ואולי הליטרא הקדמונית והזקוק בימי קרל הגדול שתיקן משקלות ומטבעות אלו. ולפי מש"כ במידות ושיעורי תורה פרק ל' אות י"א היתה בת 16 אונקיות ומשקלה 454.8 גרם כסף, ויש להוכיח כן קצת מלשון מהר"ם מינץ המובא לקמן, שכתב שחצי ליטרא הוא ט"ז לוט והוא נקרא מארק, ומשמע שליטרא היא ל"ב לוט. והנה לאחר מכן פוחתה הליטרא ובימי רבינו גרשום היתה כ־350 גרם כסף. והוא המנה שכתבנו לדעת רש"י, ובהמשך היה פיחות נוסף במשקל הליטרא וכתב בספר מידות ומשקלות שם, שאז הליטרא היתה מ־8 אונקיות והתחלקה למספר זה משום שהיתה כמחצית הליטרא המקורית, היינו 240־230 גרם בקירוב, והזקוק הנ"ל נקרא מארק (ואין דבריו מתאימים למה שהבאנו בשם הגר"א), ומשמעות מארק חצי, אך אין אנו יכולים לעמוד על הדבר, והמעיין בתשובות המהר"ם מרוטנבורג ובתשובות הראשונים באשכנז, נראה שהתחבטו מה הם הליטרין והזקוקין שהיו בתקנת הכתובה.

והיה מקום לפרש שיטה זו שסוברת שהליטרא = 2 מנין = 2 זקוקין, ושלא כשיטת רבינו גרשום ורש"י, שלשיטה זו הליטרא היה משקלה של מנה זהב, שלדעת ר"ת משקלו כפול ממנה כסף, שהרי דינר זהב משקלו פי שתיים ממשקל דינר כסף, ולפי דעת ר"ת המנה שהוא מאה דינרי כסף, ויש בו ה' פעמים כדי פדיון הבן, וכמבואר בש"ס. ולפי מש"כ לעיל בשם תוס' ריב"א לבאר שיטת ר"ת שהדינר כסף לשיטתו משקלו מחצית מהמשקל לשיטת רש"י, ולפי זה גם שיעור המנה הוא מחצית משיטת רש"י וכמוש"כ לעיל. ולפי זה סבר שהמנה = זקוק, והמנה והזקוק הם חצי ליטרא והוא מחצית משיעורו של רש"י, ואתי שפיר היטב לשיטתו.

אמנם אי נימא הכי צריכים לומר שמשקל הזקוק הוא מחצית מהליטרא בימי רבינו גרשום והיא כ־175 גרם. ואולי כוונתו לזקוק המארק שכפי שכתב בספר מידות ומשקלות כרך ל', י"ז, היה משקלו 187 גרם ולדבריו זהו הזקוק המרכזי עליו דיברו הראשונים בספריהם.

ולפי זה יש לחשב היחס בין שיטת ר"ת לשיטת הגאונים כפי שהבינו האחרונים וכפי שפירשו הגר"א והחזון איש. ויש להשוות קצת השיטות, שנימא שר"ת דיבר כשזקוק המארק היה גדול, ועל זקוק זה אמר שיש בו מנה ויש בו ה' פעמים כדי פדיון הבן ושיעורו של ר' מנחם מריזבורק לאחר שפחת הזקוק וזמן רב אחרי כן. וכפי שהאריכו וביארו הראשונים שפחת משקל הכסף בזקוק.

והנה עכ"פ לעניין הלכה, יש לקבוע שהיחס בין שיטת הגאונים בבבל בשיטה שבה הלכו גדולי הדורות בספרד וצפון אפריקה לבין שיטת גאוני אשכנז הוא כפי שקבעו הרמב"ן והרשב"א בתשובתו יחס של 5: 6. ובשיטת ר"ת יש להסתפק אם סבר בדינר כסף כהסברו של רבינו גרשום וכמוש"כ או כהסברו של הריב"א, ולדבריו הזקוק = מנה = חצי ליטרא. והנה כבר כתבתי לעיל שהאחרונים באשכנז השוו המשקלות מפני שלפי משקל השעורים במקומם ולפי המסורת המובאת בשקילת משקלי השעורים על ידי חכמי הדורות, משקלם של ה' סלעים לפדיון הבן היה בין 70 ל־80 גרם. אך לדברי הרמב"ן והרשב"א משמע שיש הבדל, והשעורים שעליהם דיברו הגאונים היו גדולים יותר.

ומעתה לעניין מאתיים זוז בכתובה דעת הגאונים, הרמב"ם והרי"ף וראשוני ספרד ש־200 זוז היינו זוז מדינה, ולפי מסורתם השעורים היו גדולות יותר. ולכן יש לומר שאף אם נימא לחומרא וכפי ששיערו החזון איש והגר"ח נאה שיעור דמי הכתובה יהיה כ־120 גרם כסף. אמנם לשיטת הראשונים באשכנז דסברי כדעת ר"ת דכתובה דאורייתא, ולפי זה המשקל של כתובת בתולה דאורייתא הוא מאתיים זוז. וכפי שהסברתי לעיל שיעור פדיון הבן באשכנז היה בין 70 ל־80 גרם כסף, וכתבתי שליטרה קולוניא שהיא זקוק קולוניא והיא מנה, משקלה כ־350 גרם כסף. ואם כן למאתיים של בתולה אין לחייב יותר מ־700 גרם כסף. והיכי נימא ארכביה אתרי ריכשי, בשיטת שיעור הכתובה נלך כדעת ר"ת וכמנהג אשכנז ונחייב מאתיים זוז צורי, ובשיעורם של זוזים אלו נלך אחרי הסכמת גאוני בבל וראשוני ספרד ששמו הדינר = זוז, קצת יותר ממה שנהגו באשכנז. ואף שלשיטת ר"ת כפי שפירש בתוס' ריב"א שיעור מאתיים זוז הוא 350 גרם, מכיוון שלעניין פדיון הבן לא נהגו כשיטתו אלא כרבינו גרשום ורש"י אם כן גם בכתובה יש לנו לילך על פי שיטתם. אך עכ"פ 700 גרם ולא יותר ולא כמנהג הרווח. כן נראה לענ"ד, ואי אפשר להוציא מהבעל המוחזק יותר משיעור זה כדמי כתובה דאורייתא לבני אשכנז.

וטעמא דמילתא הוא מפני שבאשה התובעת כתובתה, קיימא לן המוציא מחבירו עליו הראיה, ומהיכי תיתי להוציא מהבעל המוחזק, יותר מהשיעור המינימלי. ואין זה דומה למקום שיש ספק שמא האשה הפסידה כתובתה, דשם היה חיוב כתובה ודאי והספק הוא שמא פקע חיובו, ולכן מספק אוקמא על חזקת חיוב. משא"כ בנידון דידן שהספק הוא שמא לא התחייב מעולם ובכהאי גוונא ודאי הבעל מוחזק והמוציא מחבירו עליו הראיה.

וכיוון שמצינו שגדולי האחרונים פסקו שיוצא ידי חובת פדיון הבן בשיעור הפחות, ודאי שלעניין כתובה אין אפשרות לחייב את הבעל מעבר לשיעורי משקלי המטבע, וכפי שביררנו. ויותר יש להסתפק שמכיוון שהמסורת באשכנז היתה ששווי חמשה שקלים היה כ־70 גרם וכתובת בתולה היא פי עשרה מדמי פדיון הבן, מהיכי תיתי לחייב את הבעל ביותר משווי 700 גרם כסף, בבעל אשכנזי.

ואף דעד עתה לא נהגנו כן והיינו מגבים 960 גרם כסף כדעת החזון איש ש־40 פרוטות שהם עשרים שעורים משקלם גרם כסף, נראה לי פשוט להלכה שאין אפשרות לחייב יותר מ־700 גרם כסף השיעור הפחות, ועכ"פ לא יותר מ־768 גרם כסף לפי מש"כ ש־50 פרוטות שווה 25 שעורים ושוויים גרם כסף.

כב) ומעתה נבוא לבאר שיעורה של התוספת שנהגו להוסיף באשכנז. תוספת זו נכתבה בשני אופנים: או תוספת של 100 ליטרין או תוספת של 200 זקוקין.

מנהג זה של התחייבות הבעל, לשלם מאה ליטרין לכתובה הוזכר בדברי התוס' בכתובות נד, ב ד"ה אף, וז"ל:

"...דעכשיו נהגו שכותב חתן לכלה מאה ליטרין אע"פ שאין לו שוה פרוטה."

ופשט דבריו הוא, שזה היה מנהג להתחייב בסכום זה, והתוס' לא כתב, שזו היתה תקנה של הקדמונים, כמו חרמו של רבנו גרשום, אלא זה מנהג העולם, ומשמע מדבריו שההתחייבות היתה התחייבות גמורה, ותמה איך חלה כשאין לו מאומה ואולי מקורו ממה ששנינו במשנה, אם רצה להוסיף אפילו מאה מנה יוסיף, ונהגו להתחייב במאה ליטרין. ובפרט למה שפירש רבינו גרשום ורש"י דליטרא שווה מנה.

וכן כתב הראבי"ה במשפט הכתובה:

"ועתה הורגלו מפני שרובן עניות לכתוב לכולם מאה ליטרין שלא לבייש מי שאין לו."

וכן כתב גם בשו"ת מהר"ם מרוטנבורג דפוס פראג סימן תרע"ג, וז"ל:

"שחשו חכמי דורות האחרונים לתקנת בנות ישראל שלא יהו קלות בעיני בעליהן להוציאן ותקנו לכתוב קטנה [כגדולה] והשוום כולם לכתוב נדוניא שוה וגם תוס' שהוא מוסיף תקנו בשוה לקטן כגדול...

וכתובה שכתובה מאה ליטרין היינו מאתיים זקוקין כי הליטרא היינו משקל של ברזל שהוא ב' [מנים] וא"כ ק' ליטרין היינו מאתיים זקוקין."

חזינן מדבריו שמנהגם היה לכתוב בכתובה מאה ליטרין וביאר ששוויים של מאה ליטרין הוא מאתיים זקוקין והוסיף שכל ליטרא הוא משקל של ברזל שהוא שני מנים.

ובתשובה נוספת שהובאה בשו"ת מהר"ם מרוטנבורג דפוס קרימונא סימן צה כתב שנחלקו הקדמונים מה הם שוויים של מאה ליטרין, וז"ל:

"על אשר שאלת כמה הוא מאה ליטרא שכותבין בכתובה.

אודיע לך שבוירצבורק נוהגין לגבות מאתיים זקוקים מהילכות מדינה ומלתא בלא טעמא, שמפרשין ליטרא היא משקל ליטרא דהיינו ב' זקוקין. ולא נהירא דא"כ היה לו לכתוב מתקל מאה ליטרא דכסף וכן ראיתי פעם אחת שצוה מו' קרובי הר"ר יהודא כהן זצ"ל לכתוב מתקל לאחת מקרובותיו. אבל השתא דכתבי סתמא ק' ליטרא מטבע קאמר ומטבע הגדול שבעיר משמע, ורבינו שמחה זצ"ל הנהיג ק' זקוקין, כי רוצה היה לפרש ק' ליטרין של מעות כבידים שקורין ליבריינש שליטרא מהם הוא זקוק, אמנם שמעתי שבווירימש אין נוהגין ליתן רק ק' ליטרא הלייש. וזה נראה לי יותר מן הכל דנותן לו מטבע שבעיר.

ואם יש מנהג בעירכם הכל הולך אחר המנהג, ואי ליכא מנהגא ליחזי מהיכא אתו כדאיתא בפרק השוכר את הפועלים (דף פג) ליחזי מהיכא קא אתו בנקוטאי.

ונראה לי יותר דק' ליטרא ממטבע הגדול שבעיר קאמר."

וכעין זה כתב בתשובה בדפוס פראג, סימן רפ"ד, וז"ל:

"וכתובה שכתב בה מאתן ליטרן סתם ולא כתב [בה] משקל הברזל הכל לפי המנהג, ובווירצפורק ובכל פרוואה נוהגין מאתיים זקוקים והיינו משקל ליטרין שהן שני זקוקים וברינוס יש מקומות שנוהגין ק' ליטרין הלואי"ש...

[ואי הוה] באתרא דלא נהוג [נראה] דנותן מאתיים ליטרין [מאותו מטבע של אותו מקום] דיד בעל השטר על התחתונה כדאמ' פ' בתרא דכתו' (שם) ובפ' גט פשוט (קס"ו ע"א) גבי כתב בו כסף וכו' ודלמא פריטי הוי וכו' אלמא דסתם לישנא דמשמע הכי [ומשמע הכי] הלך אחר פחות שבלשונות כ"ש הכא [דרובא קרי לליטרא מטבע] ליטרא ואפי' מיעוטא לא קרי למשקל ליטרא סתם אלא משקל ליטרא ושלום מאיר בר' ברוך זלה"ה."

חזינן מדבריו שיש שפירשו שליטרא הוא משקל ליטרא וכל ליטרא הוי ב' זקוקין, והוא כמו שכתב בתשובה דפוס פראג סימן תרע"ג לעיל, וכתב עוד שיש שפירשו שליטרא הכוונה למטבע הגדול שבעיר, ולפירוש זה מאה ליטרין שווה מאה זקוקין שליטרא שווה זקוק.

ובתשובת הרא"ש כלל מ"ב סעיף א', כתב בתשובה שנשלחה לו מאשכנז, וז"ל תחילת התשובה:

"יורוני חכמי מגינצא ואופנהים וורמשא ושפיירא... וחפץ לגרשה וליתן לה את כל אשר לו, ועני הוא ואין משיג ליטרין היילויש."

ומשמע שהמנהג היה להגבות ליטרין הלייש וכמו שהזכיר בתשובת מהר"ם מרוטנבורג דפוס קרימונא.

כג) וכן כתב בשו"ת מהר"י וייל סימן י"ד שכתב:

"ופירעון הכתובה, כיון שיש לכם מנהג שפיר"א, א"כ אין להגבות לה אלא ו' מאות מטבע רינוס, וכן הוא מנהג בכל מדינת רינוס. והטעם משום דכתב בכתובה מאה ליטרין דכסף, והליטרא דכסף הוא זקוק כסף, והזקוק כסף היה שוה מתחילה ו' זהובים ולא יותר, עד עתה תוך כ' שנים שנפחתו מטבע הזהובים ואינם טובים כמו מטבע הראשונים, שוה הזקוק כסף יותר מו' זהובים. ומ"מ לא ראיתי ולא שמעתי להגבות לאשה יותר מו' מאות ליטרין (צ"ל: זהובים, ש"ש), אבל אונגרי"ש פשיטא דאין להגבות לה, דא"כ היינו מגבים לה יותר ממאה זקוקים כסף, ומטבע פלורין הוא מטבע היידילבערג, ורשום על אותו מטבע חבצלת אחת, והוא מטבע הישנות, והן טובים מהמטבע החדשה."

ועיין שם בסימן קי"ג, והזכרנו הדברים לעיל שחילק בין היכא שכותבים ליטרין שהוא מאה זקוקין לכותבים ליטרים למשקל הברזל דהוי מאתיים זקוקין. ומשמע שהיו מגבין הזהובים שנהגו בריינוס, שמשקלם פחות ולא הזהוב אונגריש שמשקלם גדול יותר והם הדוקאטים שהיו מטבעות חריפים ומשקל הכסף שבהם גבוה יותר.

והנה בשו"ת מהר"ם מינץ סימן קט"ו כתב נוסח הכתובה שהיה נהוג באשכנז בעירו בבנבערק עיי"ש שכתבו בכתובותיהם:

"ודין נדוניא דהנעלת ליה... חמשים ליטרין וצבי... והוסיף לה מדיליה חמשים ליטרין, סך הכל מאה ליטרין דכסף."

ובהמשך דבריו כתב:

"וכן המנהג בכל אילו המדינות כתובות בתולה ו' מאות, כי פירוש של מאה ליטרין מאה זקוקין כסף טהור שוה ו' מאות זהובים, וביש מדינות כותבין מאה ליטרין דכסף למשקל הברזל אז הוא כפל כי ליטרא ברזל שני זקוקין כסף, והכל תלוי במנהג נהרא נהרא ופשטיה."

מבואר מדברי המהר"ם מינץ שנקט שכל היכא דכתוב ליטרין הכוונה למטבע ולא למשקל, ולהכי היכא שכתב סתם ליטרין הכוונה למאה ליטרין השווים למאה זקוקין, ודבריו הם כדברי המהר"י וייל שהבאתי לעיל, ושיטתם היא כשיטת המהר"ם מרוטנבורג שכל היכא דכתוב מאה ליטרין הכוונה למטבע ליטרא ושוויו מחצית ממשקל ליטרא. והיכא דכתבו מאה ליטרים הכוונה למאה זקוקין, והיכא דכתבו מאה ליטרים למשקל הברזל הכוונה למאתיים זקוקין. ומיירי שכתבו ליטרין ולא נהגו במקומות אלו לכתוב זקוקין.

ובהמשך דבריו בתשובה שם כתב, שכשהגיע לפוזנא בפולין מצא שינויים בנוסח הכתובה ובין השינויים שכתב הוא שינוי סכום תוספת הכתובה וז"ל נוסח כתובתם:

"קיבל עליו...במאה זקוקין כסף צרוף... והוסיף לה מדיליה מאה זקוקין כסף צרוף כנגדו, סך הכל מאתיים זקוקין כסף צרוף."

והוסיף עוד:

"זקוקין דכתיבי בכתובה מרגלא בפיהם ואומרים דאינו משקל זקוק שהוא חצי ליטרא והוא ט"ז לוט הנקרא מרק בלשון אשכנז, רק פירוש של זקוק מנין מעות והוא מ"ח גדולים שקורין באלו מדינות מאה והוא שני זהובים ריינוס נמצא כתובת בתולה ארבע מאות זהובי ריינוס ולאלמנה מאתיים זהובי ריינוס ותמהתי אם כן למה כותבים כסף צרוף כיוון שזקוק פירושה מנין מטבע ולא שמענו טעם מספיק על זה."

ומשמע שבפולין נהגו לכתוב זקוקין בכתובה, אך כוונתם היתה לזקוק מטבעות ולא לזקוק מארק שהוא ט"ז לוט ומשקל הכסף שבו כאמור לעיל.

עכ"פ חזינן מדברי כל הנך ראשונים שתפסו בפשיטות שמאה ליטרין הוא מטבע ליטרא ולא משקל ליטרא, וכולי עלמא סבירא להו שיש לילך אחר המנהג.

כד) והנה המהרי"ו והמהר"ם מינץ הביאו המנהג שנהגו בריינוס להגבות ו' מאות זהובי ריינוס היכא שהיה כתוב מאה ליטרין, מפני שליטרא כסף הוא זקוק כסף אלא ששוויו פחת במשך השנים. והגר"א בביאוריו ביו"ד ובאהע"ז הזכיר דבריהם וכתב שבזמן הראשונים היתה מטבע גדולה מאוד מכסף טהור שהיה נקרא זקוק, ומטבע זה התקיים גם בדורות האחרונים ונקרא מארק, ושיערו הראשונים משקל הכסף במטבע זה במידת משקל הקרויה לוט, ומשקל הכסף בזקוק היה משקל ט"ז לוט ומשקל זה של לוט התקיים עד דורנו. ומשמע שהגר"א והחזון איש והאחרונים אחריהם קבעו שהזקוק עליו דיברו הקדמונים והמוזכר בכתובה הוא זקוק המארק. והבינו שהוא הזקוק שדיברו עליו לעניין פדיון הבן, ששיעורו שליש זקוק, והוא הזקוק המוזכר בכתובת בתולה שכתוב בה מאתיים זקוקין.

והנה מדברי המהר"מ מרוטנבורג משמע שהיו שני מנהגים. יש שנהגו להגבות מאתיים זקוקים מפני שהבינו שהליטרא הוא משקל ליטרא, ולשיטה זו בליטרא יש שני מנין ומנה הוא זקוק. אלא שכתב שמכיוון שלא נכתב בכתובה משקל מאה ליטרין הכוונה לזקוק המטבע שערכה פחות, והכוונה למטבע הגדול שבעיר. ועיי"ש שהביא דעת רבינו שמחה שפירש סך מאה ליטרין במטבעות כבדים שהם מאה זקוקים.

ובדבריו כתב עוד שהיכא שאין מנהג הולכים אחר הסכום הפחות והיינו ליטרא מטבע, והביא שבמקומות רבים נוהגים לתת ליטרא הילייש שהיא ליטרא שמשקלה היה נמוך. ומתשובות הרא"ש משמע שכן היה המנהג של גדולי אשכנז.

וכן כתב המהר"ם מינץ שבסתמא מפרשינן מאה ליטרין כמאה זקוקין, שהם 600 זהובים ריינוס כדברי המהר"י וייל.

והנה כפי שכתבנו לעיל, מזמנו של ר' מנחם מריזבורק שהביאו היש"ש, הט"ז, הנחלת שבעה ושאר האחרונים העריכו את שווי פדיון הבן בשליש זקוק, וכפי שנקטו ששוויו של הזקוק הוא ג' פעמים דמי פדיון הבן, ולפיכך קבעו משקלו של זקוק למשקל 5760 שעורים.

והנה החזון איש דנקט שמשקל השעורה הוא 0.05 גרם, ולפיכך גרם כסף שווה ארבעים שעורים, ועל פי זה כתב ששיעור פדיון הבן 96 גרם כסף שהוא שליש זקוק ומאתיים זקוקין מיירי באותם זקוקים, זקוק מארק. ולפי הנ"ל ערך זקוק 288 גרם. וכתב לפי זה והכריע שיעור 200 זקוקין דכתובה, שמשקל מאתיים זקוקים שכל אחד מהם שוקל 288 גרם הוא 57.600 ק"ג כסף.

ודברי החזון איש הובאו בפד"ר כרך י"א עמודים 365־364, עיי"ש מה שנחלקו הגר"ע יוסף והגר"י קפאח עם הגר"מ אליהו אם להסתמך על שיטה זו, שכן הכריע הגר"מ אליהו, והגר"ע יוסף והגר"י קפאח חששו לדעת הנחלת שבעה שהשיעור פחות.

והנה החזון איש לא חשש כלל לדעת ר"ת כפי שהסביר דבריו לגבי היחס בינו לדעת הגאונים, וקבע שיעור הפרוטה על פי מה ששקל הנאמן.

אמנם כבר כתבנו לעיל, אות י"ב, שאין ספק שמשקל השעורים באשכנז היה נמוך יותר, והיה בין 0.040 ל־0.044, ועל פי זה כתבנו שהמסורת לגבי משקל הכסף הנצרך לפדיון הבן היתה בין 70 ל־80 גרם, (עיין ערך השקילות השונות במאמר בתחומין). ועיין בחזון איש אהע"ז סימן ס"ו אות י"ג וי"ד שכתב שבשנת תרס"ט שקל את הלוט והיה בו תל"ב שעורים, ולא ש"ס שעורים כפי שכתבו הפוסקים. וכתב שנראה שהיו בשעורים ששקל הרבה שהיו קטנות, וש"מ שמשקל השעורים משתנה ממקום למקום ומזמן לזמן ותלוי בזמנים שונים, ואכ"מ. ולמה שקבענו משקל חמשה סלעים הוא בין 76.7 גרם ל־82.53 גרם, ולפי"ז בזקוק יש כ־230 גרם כסף או כ־247 גרם, ולפי"ז שיעור 200 זקוקין הוא כ־46 או כ־49 ק"ג.

ומעתה לא מיבעיא למה שקיימא לן בכל דוכתא "המוציא מחבירו עליו הראיה", מהיכי תיתי לחייבו בשיעור הגבוה.

ועוד שבנידון דידן מנהג כתיבת הזקוקין בכתובה הוא קדמון, ומקורו בראשוני וקדמוני אשכנז, וכמו שהבאנו לעיל, ומאחר ששווי השעורים, וביוצא מכך שווי הזקוקין באשכנז נמוך, מהיכי תיתי להחמיר על הבעל ולחייבו מעבר לשווי הזהובים שנהגו בפועל באשכנז, ולכן כשבאים לחייבו במאתיים זקוקין אין לחייבו ביותר מ־46 ק"ג כסף.

ויש להעיר שיחס זה אינו קשור ליחס דנקטו הראשונים לגבי שווי השקל בין שיטת רש"י לשיטת הגאונים. דשם הדבר תלוי בערך הפרוטה, ולמסורת של גאוני בבל וגאוני אשכנז, לגבי שווי הפרוטה והשקל, איכא נפק"מ לעניין קביעת שיעורי תורה והקשר שביניהם וכפי שמוכח מסוגיית הש"ס. אמנם מנהג זה שנהגו לכתוב בתוספת כתובה זקוקים, לא תלו שיעורם בשווי המטבעות והשיעורים של חז"ל לעניין כתובה. ולכן יש לקבוע שיעור הזקוקים בשערי המטבעות שנהגו באשכנז במשך מאות בשנים שבהם נהג מנהג זה.

להמשך פסק הדין תיק ‏917210/2‏