לחזרה לתחילת פסק הדין

כה) והנה ראשוני אשכנז בתשובותיהם דנו מה הם הליטרים אותם חייב הבעל לשלם עם הגירושין, ומשמע שדנו בליטרים וממילא בזקוקים השונים שנהגו באשכנז במקומות שונים. והנה אין ספק שזקוק קולוניא הוא הזקוק המרכזי ששימש באותה תקופה וקראוהו זקוק של מדינת קיסר, ועל זקוק זה כתבו הפוסקים ששליש ממנו (1/3 5 לוט) הוא שיעור פדיון הבן. והנה משקל זקוק זה ידוע, עיין במידות ושיעורי תורה פרק ל' אות י"ז שכתב שמשקלו 233.8, והוא זקוק הצורפים שהזכירו התשב"ץ. ולפיכך מאה זקוקים היינו 23.380 ק"ג, ומאתיים זקוקים הוא 46.760 ק"ג, והרי זה כמו שכתבנו, וברור שלזקוקים אלו כיוונו ראשוני אשכנז (ואין לומר דמיירי בזקוק המארק שהוא הזקוק שהזכירו הראשונים בספרד [עיין תשובת הרשב"א, הריב"ש והתשב"ץ שהבאנו לעיל, ובתשובת חוט השני כתב שיש לגרוס זקוק קטלוניא] ומשקלו פחות, שהרי כיוון שתקנה זו היא תקנה שמקורה באשכנז אין ספק שדיברו על הזקוק שנהג במקומם).

והנה בשו"ת אגרות משה ח"ד סימן צ"א וסימן צ"ב כתב ששיעור זקוק הוא ט"ז לוט והוא חצי פונט, וכ"כ החזון איש בסימן ס"ו סק"ט:

"והמשקל הזה (מארק) מתחלק לט"ז דקים ונקרא חלק הדק לוט... ונקרא אצלנו ט"ז דקים חצי פונט."

וכתב לפי זה שמאתיים זקוקים הוא מאה פונט, והנה הפונט היה משקל שנהג ברוסיה, ומשקלו 409.53 גרם. ולפי זה משקלם של מאתיים זקוקים הוא 40.953 ק"ג כסף. ומבואר מדבריו דזהו שיעור הזקוקים שהיה מקובל ברוסיה, וזו היתה מסורתם, ועל פי גודל השעורים ששקלו שם. ומסתבר שהאגרות משה התכוון לפונט שנהג ברוסיה, שהרי גם בתשובתו בח' יו"ד סימן קפ"ט שנכתבה בשנת תרפ"ג בליובאן, רוסיה, כתב שיעור זה, ועל כרחך שכוונתו לפונט הרוסי. וכן נראה שלזה התכוון החזון איש בדבריו שהובאו לעיל שכתבם לפני עלייתו לארץ. וזה לא כפי מה שכתב במידות ושיעורי תורה פרק ל"א הערה 74, שכתב שכוונתו לפונט האמריקאי שמשקלו 453.595 ויצא לו ששיעור מאתיים זקוקין הוא 45.359 ק"ג. ואף שאין הבדל גדול בין חישובי השיעורים, בירור האמת נראה כמוש"כ.

ולפי"ז שיעור מאתיים זקוקים הוא כ־41 ק"ג. ושיעור זה דומה למש"כ בתשובה בחיו"ד ח"ג סימן קכ"ט לגבי שיעור פדיון הבן שכתב שמעיקר הדין סגי ב־4 רובל רוסי, עיי"ש. אלא שחששו שמא כמות הכסף ברובל אינה כמו שכתוב עליו ולכן פדו ב־5 רובל, ועיין במידות ומשקלות של תורה סוף פרק י"א שכתב שמשקל הרובל היה כ־20 גרם וכ־90% ממנו כסף נקי, ולפי"ז ברובל יש 18 גרם כסף, ולפי"ז בארבעה רובלים יש 72 גרם כסף, ולפי"ז שלוש פעמים סכום זה הוא זקוק דהיינו 216 גרם, ולפי"ז 200 זקוקים משקלם 43.200 ק"ג.

העולה מכל הנ"ל דלעניין הלכה למעשה לעניין גביית מאה זקוקים יש לשלם 46 ק"ג כסף, וכפי שכתבנו לעיל אין מקום להחמיר ואין אפשרות לחייב במאתיים זקוקים למעלה מהשיעור הנ"ל, חדא דהמוציא מחבירו עליו הראיה, ועוד שברור שמשקל 200 זקוקים באשכנז הוא כשיעור האמור. כן נראה לי.

העולה מכל האמור לעיל שיעור מאתיים זקוקים לדעת החזון איש הוא 57.600 ק"ג, לפי שווי הזקוקים הידוע לנו הוא בין 46 ל־49 ק"ג, ועל פי דברי האגרות משה ומש"כ החזון איש לפני עלייתו לארץ הוא כ־43 ק"ג.

כו) והנה שיטות אלו הן לפי מה שהבינו האחרונים שהזקוקים הכתובים בכתובות שלנו מדברים בזקוק מארק שכתב הגר"א, שהוא זקוק משקל והוא הזקוק ששליש ממנו הוא שיעור פדיון הבן לדעת האחרונים ועל פיו קבעו שיעור מאתיים זקוקין.

לעומת שיטה זו המסבירה את המושג זקוק כזקוק המארק, ישנה שיטה אחרת המובאת בפוסקים כשיטת הנחלת שבעה, המסבירה את המושג זקוק בכתובות בני אשכנז באופן שונה. כדי לבאר הדברים חובה עלינו לבאר מקורה של דעה זו.

דברי הנחלת שבעה בנויים על הנוסח המקורי הנזכר בשו"ת מהר"ם מינץ שהזכרנוהו לעיל. כאמור לעיל, המהר"ם מינץ הביא נוסח הכתובה שהיה נהוג בעיר בנבערק, שזהו נוסח הכתובה באשכנז. כתובה זו משנת ה' רל"א נכתב בה שהבעל מתחייב לשלם לאשה עם הגירושין מאה ליטרין, ובהמשך פירש שמאה ליטרין הוא מאה זקוקין כסף ומאה ליטרין למשקל הברזל מאתיים זקוקין, ופירש שמאה זקוקין שווה 600 זהובים כדברי המהר"י וייל. ועיין שם בהמשך דבריו שכתב "שמעתי מפי מהר"י וייל", משמע שהיה בן דורו ולמד ממנו. ובסוף דבריו כתב שכשהגיע לפוזנן בפולין ראה שלשון הכתובה היה שונה, והיו כותבים בכתובה שהבעל הכניס מאה זקוקים כסף צרוף והתחייב לה 100 זקוקים כסף צרוף כנגדם סה"כ מאתיים זקוקים כסף צרוף, וסיים:

"ואומרים דאינו פירוש משקל זקוק שהוא חצי ליטרא והוא ט"ז לוט הנקרא מארק בלשון אשכנז. רק פירוש של זקוק, מנין מעות והוא מ"ח גדולים שקורין באלו המדינות מארק, והוא שני זהובים ריינוס. נמצא כתובת בתולה ארבע מאות זהובים ריינוס...

ותמהתי א"כ למה כותבים כסף צרוף כיוון דזקוק מנין מטבע, ולא שמעתי טעם מספיק על זה."

הרי שהעיד לנו המהר"ם מינץ שבפולין היו כותבים בכתובה במפורש מאתיים זקוקים כסף צרוף ואעפ"כ פירוש הזקוקין הוא זקוק מטבעות שיש בו מ"ח גדולים והוא שני זהובים ריינוס. ועל פי המבואר מדבריו הגבו בפועל ארבע מאות זהובים ריינוס, דהיינו 2/3 מהסכום שהגבו באשכנז בכתובה שהיה כתוב בה מאה ליטרים שהם מאה זקוקין. לכשנמצה הדברים 100 זקוקין של זקוק המארק הם שליש יותר ממאתיים זקוקין מעות. ומשכך 100 זקוקין מארק שווים ל־300 זקוקין מעות.

ומעתה, לשיטות שביארנו לעיל בעניין שוויים של מאתיים זקוקין מארק, נחשב את שווי מאתיים הזקוקין מעות שנהג בפולין על פי הטבלה דלהלן:


כז) ויש לחשב שווי הכתובה לשיטת המהר"ם מינץ באופן אחר, שהרי המהר"ם מינץ כתב שהזקוק שהגבו לא היה זקוק המארק אלא זקוק מטבעות שיש בו מ"ח גדולים. מטבעות אלו היו מטבעות גדולים ורחבים מכסף שנקראו גראשין וכונו על ידי היהודים גדולים. מטבעות אלו נהגו בכל המקומות וערכם היה שונה ממקום למקום. והמהר"ם מינץ כתב שבפוזנן היו כותבים זקוקין ומגבים מ"ח גדולים כזקוק. ולפיכך אף בהמשך הדורות כל מ"ח גדולים הם הזקוק מעות. והנה בספר מידות ומשקלות של תורה פרק נ"ד שיער שמשקלו של הגדול בזמן המהר"ם מינץ היה 0.85 גרם, וכן כתב גם במידות ושיעורי תורה פרק ל', סי"ז אות ב', ונראה מקור דבריו הוא במה שכתב בספר מידות ומשקלות של תורה והנחתו היא שתשובת המהר"ם מינץ נכתבה אחרי שנת רנ"ט. ולפי"ז משקל מ"ח גדולים היה 40.8 גרם כסף. ולפי זה שוויים של מאתיים זקוקין היה 9.16 ק"ג.

ולכאורה שיעור זה הוא השיעור המדויק, אך לכאורה הוא פחות בהרבה מהחישוב שחישבנו לעיל לגבי שווים של 400 זהובים.

כח) שוב ראיתי שיש לעיין בדברים אלו דהמהר"ם מינץ כתב ששווי 200 זקוקים אלו הוא 400 זהובים ריינוס. ויש לעיין מהו הזהוב שעליו דיבר המהר"ם מינץ (לעיל הזכרנו הזהוב ריינוס שהיה בימי ר"ת). הזהוב היה במקורו מטבע זהב שנקרא דוקאט ומקורו היה מוונציה באיטליה. משקלו היה 3.53 גרם. זהוב זה נקרא בספרי הראשונים זהובים הונגריים ופלורנטינים, והוזכרו בתשובת מהר"י וייל סימן י"ד שכתב שפשיטא שאין להגבות זהובי אונגריש דהם יקרים יותר מזהובים ריינוס. וכן הזכיר שם מטבע פלורין ומהותו (ובמרדכי סוף כתובות משמע שפרחים = פלורין הוא מטבע זהב ודוקאט הוא מטבע כסף, ואכמ"ל). המטבע הנ"ל שמקורו בוונציה שימש מטבע זהב גם בארצות אירופה. מטבע זה שהועתק לגרמניה נקרא באיזור הריין גולדן והוא הזהוב ריינוס. בתחילה היה שווה משקלו למשקל הדוקאט, אך משקלו פחת במשך השנים. כאמור, בימי ר"ת הזהוב היה שווה 3.50 גרם, ואז הזקוק היה שווה מנה ודמי כתובה שני זהובים. לאחר מכן בימי מהרי"ל פוחת ערכו וכפי שכתב המהרי"ל שדמי פדיון הבן הוא כשני זהובים, ושווי הזקוק חמישה זהובים. ובימי המהרי"ו כתב שהיה שוויו ו' זהובים. ובאמת שבתשובות המהרי"ו סימן י"ד משמע שבימיו שווי הזהובים פחת עוד יותר ולכן בזקוק היו יותר מו' זהובים. אלא שלא רצו לגבות כל שוויו והגבו רק ו' זהובים. וכתב שאין להגבות במאה זקוקין יותר מ־600 זהובים. ועכ"פ פשט הדברים מוכח שמיירי במטבע הזהב שנקרא זהוב – גולדן, שסכום הזהב שבו פחת וכן שוויו. שוויו של מטבע זה, הזהוב – הגולדן, המשיך לפחות במשך השנים.

בשנת רמ"ד התחילו להטביע מטבעות כסף גדולים, שערכם היה שווה לזהוב באותו זמן. מטבעות אלו נקראו טאלערים או רייכסטאלער, וכיוון ששוויים בעת הטבעתם היה כערך הזהוב באותה עת, החלו לקרוא אף למטבעות כסף גדולים אלו זהובים (עיין מידות ומשקלות של תורה פרק נ').

מלבד זהובי ריינוס עליהם דיברו ראשוני אשכנז, מצינו בפוסקים זהוב פולניש והפוסקים התלבטו האם מטבע זה הוא מטבע זהב, או שזהוב פולניש כוונתו לסכום של 30 גדולים. והטעם שנקרא סכום זה זהוב מפני שבזמן מסוים היה שוויים של 30 גדולים שווה לזהוב זה, ולכן מתקופה זו ואילך קראו ל־30 גדולים זהוב. והדברים מפורשים בח"מ סימן ס"ו ס"ק כ"ג, שכתב שלדעת ר"ת כתובת אלמנה היא חמשה זהובים וכתובת בתולה היא עשרה, ובכתובת אלמנה יש מאה דינרים, וכתב שאם כן דינר של כסף בזמן ר"ת הוא גדול וחצי, ולפי"ז מאה דינרים הוא 150 גדולים, וכיוון שהוא חמשה זהובים כל זהוב הוא שלושים גדולים. ועיין בביאור הגר"א שם ס"ק כ"ב שכתב:

"הזהוב הוא שלושים גדולים בכל המדינות."

והדברים ברורים בכל ספרי האחרונים.

כט) ומעתה נהדר לנידון דידן, שיש לדון באילו זהובים דיבר המהר"ם מינץ. והנה במידות ומשקלות של תורה פרק נ"א כתב שבשנת רנ"ג היה ערך הזהוב שווה 30 גדולים. וכן הביא במידות ושיעורי תורה פרק לא אות כ"א (ועיין שם שהביא דעה שהדבר קרה בשנת רפ"ח, שאז היו 30 טאלערים שווים לזהוב). ועכ"פ לשתי הדעות מש"כ המהרי"ל והתרומת הדשן שהשיעור לפדיון הבן שני זהובים, ועל פי זה בזמן המהרי"ל היה ערך המנה בכתובה חמשה זהובים, ואח"כ בזמן התרומת הדשן פחת לששה זהובים. וזה מש"כ המהר"י וייל שיש לשלם ששה זהובים לזקוק כדמי כתובה, ובסימן י"ד כתב שאף שבזמנו פחת ערך הזהובים עוד יותר וצריכים לתת יותר מששה זהובים עבור זקוק ולא הגבו לבתולה יותר משש מאות זהובים. ועכ"פ מכיוון ששיעור זה של ששה זהובים נקבע עוד בימי המהרי"ל ותרומת הדשן שנפטרו זמן רב לפני שהחלו לקרות ל־30 גדולים זהוב, ובוודאיהם דיברו על מטבע הזהוב. ברור שהזהובים שהזכיר המהר"ם מינץ בתשובתו הם זהובי זהב, דהמהר"ם מינץ היה תלמידם של המהר"י וייל והתרומת הדשן והביא השיעור שהזכירו הם, והם דיברו בזהובי זהב.

אך על מש"כ בסוף דבריו שזקוק מטבעות הוא מ"ח גדולים וכתב ששווי 200 זקוקים הוא 400 זהובים, ולעיל הבאנו דבמידות ומשקלות של תורה העריך שהכוונה היתה על הגדולים בשנת 1493 – רנ"ג. עיי"ש מה שחישב, ושכל גדול שווה 0.85 גרם ו ־ 48 גדולים שווים 40.8 גרם, וע"ש שמתחבט שלפי זה שווי דמי פדיון הבן לשיטה זו הוא כמחצית מהשיעור העולה לדעת הגאונים, עיי"ש, והסכים עמו בספר מידות ושיעורי תורה. אך דבר זה יכול להיות רק לפי הגירסה שגרסו בתשובת המהר"ם מינץ שהכתובה נכתבה בשנת רנ"ט, והנה לשיטתו תמוה דהזהובים דדיבר בהם המהר"ם מינץ בכתובה שנהגו באשכנז הם זהובי מטבע כמו שכתבנו, ואילו הזהובים בהמשך התשובה היו שלושים גדולים הנקראים זהוב, ואיך יקרא בתשובה אחת בשם זהוב לשני סוגי זהובים שונים (ואף שערכו היה דומה בשנת רנ"ג). וזה דוחק ובפרט ששווי פדיון הבן בזהובים רחוק מאוד משיטת הגאונים.

והנה לעיל הבאתי שבשו"ת מהר"ם מינץ הנדפס מחדש על ידי מכון ירושלים השנה הכתובה בכתובה היא רל"א. ועיין בהקדמה לשו"ת מהר"ם מינץ שהוכיחו שזמן פטירתו של המהר"ם מינץ היה בסביבות שנת רמ"ד או לפניה, ולפי זה לא ייתכן שהכתובה שהזכיר בתשובתו, נכתבה בשנת רנ"ט וע"כ צריך להיות שהגירסה הנכונה היא שנת רל"א, שנה שהיה בבענבערק. ולפי זה נופלת ההנחה שהמהר"ם מינץ דיבר על זהובים המורכבים מ־30 גדולים, מכיוון שלפני פטירתו לא היו 30 גדולים שווים זהוב. ואי נימא הכי, אין לקבוע ששיעור 48 גדולים דנקט המהר"ם מינץ השווים לשני זהובי ריינוס, היינו הזהובים של 30 גדולים, דהרי לפי"ז בשני זהובים צריכים להיות 60 גדולים ולא 48, ועל כרחך דמיירי בזהובים גדולים יותר ואין אנו יכולים לדעת שוויים מכוח הזהובים. ולפי"ז אתי שפיר מה שהקשו דההפרש בין שיעור זה לשיעור הגאונים אינו גדול כל כך. ויותר מסתבר ששווי הזקוקין הוא כדכתבנו לעיל דומה או פחות.

ויש להוסיף עוד, דהרי כבר כתב המהר"י וייל שגם בימיו שוויו של זקוק היה יותר מששה זהובים, אלא שלא מגבינן לפי ערכו ויותר מששה זהובים לזקוק. וידוע שערכם של הזהובים המשיך לרדת גם בתקופה המאוחרת יותר בימי המהר"ם מינץ תלמידו של המהרי"ו, ולפיכך יש לומר שהערך שחישבנו לגבי משקל המאה זקוקים השווים 600 זהובים לפי המשקלים של השיטות השונות הידועות לנו על משקלו של הזקוק, הם פחותים ממה שחישבנו. ואין בידינו נתונים לקבוע מה היה שוויה של הכתובה שנכתב בה 200 זקוקין בימי המהר"ם מינץ, אך מסתבר שהוא כמו שחישבנו או פחות במקצת.

סוף דבר לענ"ד אין אפשרות לקבוע בדיוק שווי משקלם של 200 זקוקים = 400 זהובים בימי המהר"ם מינץ, אך עכ"פ גילה לנו המהר"ם מינץ שהכתובה שכתבו בה 200 זקוקין אין כוונתם לזקוק המארק, וכמוש"כ הגר"א, והוא הזקוק השווה לליטרא המוזכרת בכתובות באשכנז, אלא זקוק של מנין מעות, וכמו שכתב המהר"ם מרוטנבורג בתשובתו שהובאה לעיל שגביית זקוק מטבע כל מקום לפי מקומו. ואין לזקוקין הכתובים בכתובות פולין שהם זקוק מטבעות קשר לזקוק המארק שהוא הפירוש לליטרים שכתבו בכתובות באשכנז.

בין כך ובין כך, גביית הכתובה בזקוק מטבע תהיה לפי ערך הזקוק מטבע ושוויו בכל דור ודור במקומות שכתבו 200 זקוקין. ולפי ערך המטבע יהיה גובה הכתובה. ואף שערכם של המטבעות ירד אין להעריך הזקוקין מטבע רק בערך המקום והזמן. וכמו לגבינו כשבכתובה כתוב ל"י, שקל או שקל חדש, גובים הסכום כפי שנכתב ואף אם ירד ערכו, ולא תולים בדבר. ולית מאן דפליג בהאי מילתא וכמו שהארכנו בקונטרס משפט הכתובה. ולפיכך במקום שכתבו זקוקין בכתובה והעריכו הזקוק ב־48 גדולים, גבו בפרעון כתובה ערך 9600 גדולים כפי ערך המקום והזמן.

ל) נוסח הכתובה בפולין המוזכר במהר"ם מינץ הובא בדברי הדרישה בסימן ס"ו אות י"ד, שכתב לבאר מה כוללים 400 זקוקים מעות אלו, וז"ל:

"ומה שנוהגין במדינות אלו לגבות לבתולה שנישאת ארבע מאות זהובים ובמדינות ליטא חמש מאות זהובים אף שהנדוניא היא רבה או מועטת כותבין לכולן בשוה בכתובתה ולאלמנה גובין החצי נלע"ד טעם המנהג...
...
משום שבכל הכתובות כותבין ג' דברים הא' ויהיבנא ליכי כסף זוזי מאתן דחזו ליכי מדאורייתא והוא עיקר הכתובה. והב' ודן נדוניא דהנעלת ליה בין בכסף בין בזהב בין בשימושי דירה וכו' ס"ה מאה זקוקין. והג' וחתן דינן הוסיף לה כנגדן מדיליה מאה זקוקין ס"ה מאתים זקוקין ור"ל ס"ה היינו הנדוניא והתוספת אבל מאתים זוזין דהוא עיקר הכתובה אינו בכלל המאתים זקוקין כסף והא ראיה שבתר הכי מסיים וכותב "וכתובתא דא ונדוניא דן ותוספתא דא הכל קיבל עליו החתן דנן וכו'."

וידוע שבלשונינו זקוק ר"ל מה שקורין בל"א "מרק" דהיינו מ"ח גדולים פולניש נמצא עולה שני מאות זקוקים דהיינו מארק ג' מאות ועשרים זהובים (פולניש ורייניש) ומאתן זוזין דעיקר כתובה הנ"ל עולה שמונים זהובים וכ"כ רמ"א בש"ע שלו בסימן זה ס"ו דלמ"ד דמשערים מאתים זוז בסלע מדינה אינם עולים כ"א לעשרה זהובים ולר"ת והרא"ש דס"ל דמשערים בזוזי דאורייתא דהיינו בסלע צורי עולה ח' פעמים יותר דהיינו שמונים זהובים. נמצא כשתכלול הכל ביחד יהיה סך מה שנשתעבד החתן בכתובה הוא ד' מאות זהובים.

ומה שנוהגים במדינת ליטא לגבות חמש מאות נלע"ד דה"ט משום דהתוספות כתבו בפרק קמא דכתובות דף י' ע"א בד"ה רשב"ג המשיא בא"י וגירשה בקפוטקיא נותן לה ממעות קפוטקיא דר"ל שנותן לה סך דינר שכותבין בכתובה בדינרים ושקלים כבדים של קפוטקיא והביאו ראיה מירושלמי דפרקין (ריש הלכה ב) דנותן לה ממטבע היוצא באותה מדינה ע"ש וא"כ במדינות ליטא מטבע היוצאת שם היא כבידה וטובה מבמדינת פולין ונמצא זקוק שהוא מ"ח גדולים פולניש אצלם הוא מ"ח גדולים ליטווש ועולה ב' מאות זקוקים לד' מאות זהובים פולניש ומאתן זוזין שהם שמונים זהובים פולניש במדינתן הוא שמונים זהובים ליטווש אשר כל זהוב וזהוב הוא שלשים גדולים ליטוויש נמצא עולה שמונים מהן מאה זהובים ס"ה חמש מאות זהובים.
...
אלא אי קשיא הא קשיא דעיקרא דדינא פירכא דכתב רמ"א (כתב זה בד"מ בשם מהרי"ל סימן ע"ו. כתונת פסים) דמאתים זוז דרבנן עולין עשרה זהובים ושל דאורייתא פ' זהובים וקשה דהא מאתים זוז ר"ל מאתים דינרים שהם חמשים שקלים וכדמוכח בפ"ק דכתובות דף י' ע"א דמ"ד דכתובה דאורייתא יליף לה מדכתיב כמהר הבתולות ופירש רש"י כסך הנקצב באונס חמשים כסף וכסף ר"ל שקל דילפינן לה ממפותה וכל שקל הוה ד' דינרים עולה מאתן זוזים דהם דינרין. וחמשים שקל אינם עולים רק עשרים זהובים דהרי כתב רמ"א ביורה דעה בריש סימן ש"ה (ס"א) דשיעור פדיון הבן בבכור שהוא קצוב בדאורייתא ה' שקלים שעולים לב' זהובים פולניש ע"ש נמצא לפי חשבון זה חמשים שקלים שהוא עשר פעמים ה' שקלים הוא עשרים זהובים וידוע שה' שקלים של פדיון הבן הכתובים בתורה של כסף דאורייתא הוא ועוד תדע דאם לא כן כיון דתאמר דה' שקלים דרבנן עולין ב' זהובים וחמשים דרבנן עשרים זהובים נמצא דשל תורה שהוא שמונה פעמים יותר יעלה ק"ס ולא פ' זהובים.

ועוד קשה על ישוב שלי דהרי כותבין בכתובתינו דהנדוניא העריכו ס"ה למאה זקוקין "כסף צרוף" וכן ההוספה ואם כן אף שסתם זקוק ר"ל "מרק" שהוא מ"ח גדולים פולניש מכל מקום זקוק כסף צרוף ר"ל משקל כסף ששוקל משקל זקוק דהוא שוה בזמנינו בערך ח' זהובים ויותר ומהאי טעמא כתב מהרי"ו בתשובותיו סימן י"ד דבשפירא דכותבין בכתובת הבתולה מאה ליטרין דכסף מגבין לה ו' מאות זהובים משום דכל ליטרא שוה ו' זהובים ע"ש."

והנה הדרישה העיד על המנהג בפולין להגבות ארבע מאות זהובים ובליטא נהגו להגבות חמש מאות זהובים, ואחר כך פירש שבכל הכתובות שנהגו בזמנו כתובים ג' דברים: עיקר כתובה מאתיים דחזי מדאורייתא, הנדוניה שהכניסה ששמין אותה במאה זקוקין והתוספת של החתן שהיא גם כן מאה זקוקין. ומסקנתו שהני 200 זקוקין הם מלבד עיקר הכתובה. והנה הפרישה שהיה כמאה שנה לאחר המהר"ם מינץ לא ציטט הדבר בשמו אלא הזכיר המנהג להגבות 400 זהובים בפולין. והזכיר נוסח הכתובה שכתוב בה שהבעל חייב 200 זקוקין. והוסיף לבאר שהזקוק שבלשון אשכנז נקרא מארק, ששוויו הוא מ"ח גדולים פולניש, וביאר לפי זה שמכיוון ש־200 זקוקין הם 48 X 200 = 9600 גדולים, ומעתה מכיוון שביארנו לעיל שכל 30 גדולים נקראו זהוב ומשכך 30: 9600 = 320, יש בכל מאתיים זקוקין 320 זהובים. וברור שלדבריו הזהובים אינם הזהובים ריינוס שדיבר בו מהר"ם מינץ אלא זהוב מעות המכיל 30 גדולים.

לא) ועל פי דרכו קובע הפרישה שמאתיים זוזים של עיקר כתובה עולה לשמונים זהובים, והוא על פי מש"כ לעיל אות י"ד, שהבאנו מחלוקת האחרונים בביאור דברי הרמ"א דנקט דברי המהרי"ל שכתובת בתולה עשרה זהובים על דברי השו"ע שפסק שחיוב כתובה הוא מדרבנן. וכתב הנחלת שבעה וגרס כן בדברי הרמ"א שלמ"ד כתובה דאורייתא שווי הכתובה הוא פי שמונה, ולפי"ז מאתיים זוזים למ"ד כתובה דאורייתא שווה שמונים זהובים. ומשמע מדבריו של הדרישה שגם הוא הבין כהבנת הנחלת שבעה, ומשכך על פי מש"כ לעיל שחיוב המאתיים זקוקין הוא מלבד חיוב עיקר כתובה סך כל הכתובה 200 זקוקים + 200 זוזים הוא 320 זהובים + 80 זהובים, סה"כ 400 זהובים. ומיושב היטב המנהג שנהגו בפולין להגבות 400 זהובים.

והנה על פי דרכו פירש שבמדינת ליטא שבה נהגו גם כן לכתוב בכתובה 200 זקוקין, והזקוק הוא זקוק מעות המכיל 48 גדולים של אותה מדינה, ובמדינת ליטא הגדול היה כבד וטוב מהגדולים שבפולין, ומתוך דבריו משמע שהיה שוויו חומש יותר, ולכן 320 זהובים ליטביש שווים 400 זהובים פוליש, ו־80 זהובים ליטביש של עיקר כתובה שווים מאה זהובים של פולין. סה"כ 320 זהובים ליטביש + 80 זהובים ליטביש שווה 400 זהובים ליטביש שהם 500 זהובים פולניים, ולכן נהגו להגבות 500 זהובים. ולדבריו ה־500 זהובים שהגבו היו זהובים פולניים ולא זהובים של ליטא.

ועל פי דבריו מיושב המנהג בין בפולין ובין בליטא, וכפי שכתבנו לעיל תשלום הכתובה במדינות אלו היה בזקוקין המכילים 48 גדולים, כשבפועל היה ערכו – 400 זהובים או 500.

לב) אלא שהדרישה מחי לה אמוחא לפירושו, שמדברי הרמ"א ביו"ד ש"ה שכתב ששיעור פדיון הבן הוא שני זהובים, ושיעור פדיון הבן הוא מדאורייתא והוא חמשה שקלים שהם עשרים דינרים, ואם כן מאתיים דינרים = זוז, הוא פי עשר ושווים רק עשרים זהובים, ולכן עיקר כתובה הוא עשרים זהובים ולא שמונים זהובים. ולפיכך היו צריכים להגבות 340 זהובים ולא 400. וסותר מש"כ להוכיח המנהג להגבות 400 זהובים, דוודאי שיעור ה' שקלים הוא מדאורייתא, ואכמ"ל. והנה כבר הערנו לעיל, דדברי המהרי"ו ודברי הרמ"א דנקטו בדעת ר"ת שכתובת אלמנה חמישה זהובים וכתובת בתולה עשרה זהובים, ואי נימא דזה שיעורה מדאורייתא הדבר סותר למה שהורה המהרי"ל וכן פסק הרמ"א שדמי פדיון הבן הוא שני זהובים, שהרי דמי פדיון הבן הם עשירית מכתובת בתולה דאורייתא, ולפי"ז שיעור פדיון הבן צריך להיות זהוב אחד, והבאנו לעיל שמפרשי השו"ע והנחלת שבעה נשארו בצ"ע ולא יישבו קושיה זו.

והדרישה הקשה עוד על לשון הכתובה שכתבו בה מאתיים זקוקין כסף צרוף, וביאר שכשכתוב כסף צרוף הכוונה לכסף במשקל זקוק מארק, וביאר שבזמנו פחת עוד ערך הזהובים ושוויו של המארק ח' זהובים, נמצא שפחת מימי המהרי"ו והמהר"ם מינץ בעוד שליש דהיה שווה ו' זהובים ועתה שווה ח' זהובים, והקשה אם כן אין אנו מגבין מ"ח גדולים לזקוק דבשלמא אם היה כתוב זקוק גרידא יש לפרשו זקוק מעות, אך כיוון שכתוב זקוק כסף צרוף, הכוונה לזקוק מארק ומשקלו בכסף טהור, ולא זכר שר לפי שעה (או אולי לא ראה) שכבר קדמו המהר"ם מינץ בקושיה זו ונשאר בצ"ע. ועיין בנחלת שבעה סימן י"ב אות נ"א מש"כ ליישב קושיית המהר"ם מינץ, ואכמ"ל. ועכ"פ שערי תירוצים לא ננעלו.

ועכ"פ העולה מתוך דברי הדרישה שהמנהג בפולין ובליטא לרשום בכתובה מאתיים זקוקין, ומגבים מ"ח גדולים בתמורה לכל זקוק. והוסיף עוד שבפועל מגבים 400 זהובים, ונדחק לפרש איך הגיעו לסכום זה, ובתחילה יישב מנהג זה לפי הגירסא ברמ"א ששווים של מאתיים זוז שמונים זהובים ועל פי הבנתו ש־200 זקוקים לא כוללים מאתיים זוז. והנה לכאורה הדבר תלוי במחלוקת המפרשים בביאור דברי הרמ"א בסימן ס"ו, בביאור דעת ר"ת האם דבריו הם למ"ד כתובה דרבנן ולהכי למ"ד כתובה דאורייתא, מאתיים זוז = 80 זהובים ויגבו 400 זהובים בתמורה ל־200 זקוקין + עיקר כתובה, אך לחולקים על שיטה זו. וכן משמע שהבינו מפרשי השו"ע דדברי ר"ת הם למ"ד כתובה דאורייתא, ולשיטתם צריך לשלם עבור 200 זקוקין 320 זהובים ועוד עשרים זהובים למ"ד כתובה דאורייתא, למה שפסק הרמ"א ביו"ד ש"ה שדמי פדיון הבן שווה שני זהובים ומפשט דברי הרמ"א בסימן ס"ו יש להוסיף רק עשרה זהובים על ה־320 זהובים. אך עכ"פ נשמע מדבריהם שהנוהגים לכתוב 200 זקוקין העריכו כל זקוק ב־48 גדולים לפי הערך של הגדול בכל דור ודור, ולא גבו עבור הזקוק כשיעור זקוק מארק שמשקלו בכסף ששווה שמונה זהובים. ואם כן 200 זקוקים יהיו שווים 1600 זהובים. ולא מצינו שהיו נוהגים להגבות סכום זה.

והנה על פי מה שכתבנו לעיל שוויים של מאה זוז השווים זקוק מארק שהוא ליטרא ומשקלה כ־350 גרם ולכן יש להגבות עבור מאתיים זוז 700 גרם כסף, ולפי"ז יש לקבוע ערכם של המאתיים זקוקים. דלמש"כ הפרישה לפרש שמאתיים זוז = 80 זהובים, וערכם של שמונים זהובים הוא כאמור 700 גרם, ואם כן ערכם של 400 זהובים הוא 3.5 ק"ג כסף.

לשיטה שמאתיים זוז = 20 זקוקים, ולפי"ז 320 זהובים = 700 גרם X 16 = 11.2 ק"ג. ו־400 זהובים = 700 גרם X 20 = 14 ק"ג.

ולשיטה ש־10 זהובים = 200 זוז = 700 גרם. 400 זוז = 700 גרם X 40 = 28 ק"ג כסף.

והנה מכיוון שרוב הפוסקים הכריעו כדעת הרמ"א ביו"ד ש"ה שדמי פדיון הבן הוא שני זהובים ועל פי זה קבעו שכתובה דאורייתא היא עשרים זהובים, יש להגבות עבור 200 זקוקין שהעריכו הפוסקים שהם שווים 400 זהובים סך 14 ק"ג כסף. ולדעת הדרישה יש להוסיף על סכום זה 700 גרם כסף שווה מאתיים זוז, ולפיכך לשיטתו יהיה סכום כתובה 14.7 ק"ג כסף.

ולמה שפירש הפרישה בתחילה ש־200 זוז שווה שמונים זהובים, אין להגבות יותר מ־3.5 ק"ג כסף עבור מאתיים זקוקין.

אך מה שיש לעיין בהאי מילתא שהרי מש"כ הרמ"א לגבי שיעור פדיון הבן שהוא שני זהובים דבריו הם בזהובי ריינוס, וממילא עיקר כתובה שהיא עשרים זהובים גם היא בזהובי ריינוס, אך לעניין שווי הזקוקים כתב הדרישה שהם בזהובי פולין, וזהובי פולין שוויים היה פחות מזהובי פולין, ואם כן גם שיעור הזקוקין פחות בהרבה, אלא שבגירסת הדרישה כתוב "ועשרים זהובים (פולניש או רייניש) ", משמע שאין הבדל בין זהובי ריינוס לזהובי פולין, וזה כמוש"כ הרמ"א ביו"ד ס' ש"ה ס"א "שני זהובים ריינוס שהם שני זהובים פולניש". וכבר נלאו הפוסקים להבין דבריו, עיין בט"ז ובנחלת שבעה, ועיין בספר מידות ומשקלות של תורה, פרק נ' ונ"א.

לג) והב"ח באהע"ז סימן ס"ו הביא המנהג בגביית כתובה (הב"ח היה גם הוא בקראקא במקומו של הפרישה ולאחריו), וכתב וז"ל:

"וכך הוא המנהג במדינות אלו לכתוב שתי מאות זקוקין לבתולה בשוה אלא שחלוקים במטבע מקצת מקומות גובין שתי מאות זקוקין שהם ארבע מאות זהובים פוליש ובמדינות ליטא עושין שתי מאות זקוקין חמש מאות זהובים פוליש ובמקצת מקומות עושין ב' מאות זקוקין רק ג' מאות זהובים פוליש."

ובקונטרס אחרון כתב להשיב על פירושו של הדרישה לנוסח הכתובה, וז"ל:

"כתב מהרו"ך (דרישה אות יד) לפרש לשון כתובות שלנו ולפענ"ד שאינו נכון אלא הכי פירושו דבתחלה כותב לבתולה ויהיבנא ליכי כסף זוזי מאתן וכו' ואח"כ ודין נדוניא דהנעלת ליה וכו' הכל קיבל עליו במאה זקוקים וכו' ורצונו לומר שמאתן זהובים דחזו ליכי והנדוניא דהנעלת ליה הכל קיבל עליו בק' זקוקים והוסיף לה מדיליה עוד מאה זקוקים ס"ה מאתים זקוקים עם המאתן דחזו ליכי ובקראקא וברוב מקומות במלכות זה גובין לבתולה ד' מאות זהובים פויליש כי פי' זקוק שני זהובים פויליש ובקצת מקומות אין הזקוק כי אם מ"ח גדולים פויליש ואינה גובה אלא ג' מאות זהובים פויליש ועשרים זהובים ובמדינות ליט"א פירשו זקוק הוא שני זהובים פויליש וט"ו גדולים פויליש ומאתים זקוקים הן ת"ק זהובים פויליש."

ונראה דדבריו בקונטרס אחרון מפרשים מה שכתב בפירושו, ומשמעות דבריו שהב"ח חולק על הפרישה וסבירא ליה שסכום מאתיים זוז נכלל בכלל המאתיים זקוקין, ופירש דבריו שכולי עלמא סבירא להו שהזקוקים הכתובים בכתובה אינם זקוק המארק אלא זקוק מעות, והביא שיש ג' שיטות בדבר: י"א שבכל זקוק יש שני זהובים, שהיינו שכל זקוק הוא 60 גדולים, שהרי ביארנו שבכל זהוב יש ל' גדולים. ולשיטה זו דמי כתובה הם ד' מאות זהובים. לשיטה השנייה כל זקוק מכיל מ"ח גדולים וזהו כפי שכתבו המהר"ם מינץ והדרישה ולפי זה שיעור מאתיים זקוקין כולל מאתיים זוז של עיקר כתובה הוא 320 זקוקים וכמוש"כ הדרישה (אלא שלדרישה סכום זה אינו כולל מאתיים זוז עיקר כתובה). ונראה שמש"כ בב"ח שיש המגבים ג' מאות זהובים פולניים הכוונה ל־320 זהובים. והדעה השלישית סוברת שבכל זקוק יש 75 גדולים, 2 זהובים = 60 גדולים + 15 גדולים, וזהו מה שנהגו בליטא להגבות 500 זהובים פולניים.

אך עיין בח"מ סימן ס"ו ס"ק ל"א, שהכריע כדעת הדרישה שיש לגבות עיקר כתובה מלבד המאתיים זוז וחולק על הב"ח, ובב"ש שם ס"ק ט"ו יישב דעת הב"ח עיי"ש מש"כ שאף שמלשון הכתובה משמע כדרישה וכח"מ שאין עיקר כתובה בכלל, מכל מקום למעשה נהגו לגבות רק מאתיים זקוקין ולא יותר, ולכן להלכה למעשה סבירא ליה כב"ח.

והנה אין ספק שגם לדעת הב"ח הזקוקים הכתובים בכתובה הם זקוקי מעות (לשלוש השיטות), ולא זקוק המארק שהוא זקוק משקל.

לד) וכדי לחשב שווי הכתובה בימי הב"ח יש לשערה בשתי דרכים, או על פי היחס בין הזקוק משקל לזקוק מטבעות או על פי ערך הגדולים באותה עת. והנה לגבי ערך מאתיים זקוקים הבאנו לעיל ארבע שיטות: המשקל לדעת החזו"א, המשקל לפי ערך ליטרות קולוניא והמשקל לפי דברי האגרות משה. והנה לגבי משקלים אלו כבר כתבנו שהיו שמים אותם בזהובים, שבתחילה זקוק היה שווה שני זהובים בימי ר"ת ובימי המהרי"ו היה שווה ששה זהובים או פחות, והוסיף לפחות גם אחרי כן. והנה לעיל הבאנו דברי הדרישה שבימיו זקוק משקל שווה ח' זהובים, וכבר כתבנו שהב"ח היה בדורו של הפרישה וחי אחריו בקראקא. והנה לדברי הפרישה ערכם של 100 זקוקים משקל הוא שמונה מאות זהובים ולפי זה מה שהגבו ארבע מאות זהובים הוא מחצית ממשקל זה. ולפי זה יש לומר:


אמנם לכאורה הדברים הנ"ל הם לגבי זקוקים ריינוס, אך הב"ח מיירי בזהוב פולני, וכבר כתבו מפרשי השו"ע ששוויו של הזהוב הפולני הוא פחות בהרבה מערך הזהוב ריינוס ולכן הסכום של שווי הכתובה, אף אי נימא שהוא 400 זהובים, הוא פחות בהרבה.

והנה הט"ז ביו"ד סימן ש"ה ס"ק א' כתב:

"זקוק של מדינת קיסר שהוא ששה עשר לוט הם גדולים הרבה משל פולין באופן שאחד עשר לוט וקוינט של קיסר הם זקוק במדינת פולין."

ועיין בביאור הגר"א שם אות ג'. ועכ"פ העולה מדבריו שזהובי ריינוס גדולים בכ־1/3 מזהובי פולין, דהיינו שזהוב פולין הוא 2/3 מזהוב ריינוס. ועיין עוד בש"ך שם ובסימן רמ"ט ס"ק ד' לגבי היחס בין זהובי ריינוס לזהובי פולין. ובנחלת שבעה סימן י"ב אות ל"א משמע שערכו של זהוב פולין הוא חצי מערכו של זהוב רייניש. ויש קצת לעיין שהנחלת שבעה הוא תלמידו של הט"ז וכתב ספרו עוד בחיי הט"ז, ומשמע שפיחות היחס בין זהובי פולין לזהובי ריינוס היה גדול בתקופה קצרה, וצ"ע. ועכ"פ לדברינו מכיוון שהט"ז שהיה חתנו של הב"ח קובע שזהובי פולין הם 2/3 מזהובי ריינוס, יש לחשב ערך 400 זהובים שהזכרנו לעיל ב־1/3 פחות וצע"ג בכל זה דהמוציא מחבירו עליו הראיה.

הדרך השנייה לחישוב סכום זה היא כאמור לפי שווי המתכות באותה תקופה. בספר מידות ומשקלות של תורה כתב שמשקל הכסף בגדול באותה תקופה היה 0.69 גרם, ולפי זה זקוק של 48 גדולים היה שווה 33.12 גרם ומאתיים זקוקין הם 6.62 ק"ג.

אם הזקוק היה שווה 60 גדולים שווי כל זקוק 41.40 גרם ושווי 200 זקוקים = 400 זהובים הם 8.28 ק"ג.

אם הזקוק היה שווה 75 גדולים שווי כל זקוק 51.75 גרם ומאתיים זקוקים הם 10.35 ק"ג.

שיעורים אלו עדיין רחוקים משווי הכתובה לפי שיטת החישוב ביחס לזקוק משקל, אם כי אם נחשב הזקוק 75 גדולים קרוב שיעור זה לשווי 400 זהובים לפי שיטת האגרות משה, וצ"ע בזה.

לה) והנה נוסח הכתובה ופירושה הובאו בנחלת שבעה, ובסימן י"ב ביאר באריכות ובפרוטרוט. עיי"ש שהביא נוסח הכתובה באשכנז ונוסחה בפולין. והנה הנחלת שבעה היה בגליל פוזנא, ועל הזהובים בפוזנא דיברו המהר"ם מינץ, הדרישה והב"ח. ומנוסח הכתובה משמע שהדברים נכתבו בשנת תכ"ב, דהיינו כ־50 שנה אחרי תקופת הפרישה והב"ח (דהנחלת שבעה היה תלמידו של הט"ז ומוכח בדבריו שהדברים נכתבו בחיי הט"ז, עיי"ש אות ל"א ס"ג). והנה באות ל"א חישב הנחלת שבעה שווי עיקר כתובה, עיי"ש שכתב דלפי דברי המהר"ם מריזבורק שהובאו במהרש"ל ובט"ז שיעור פדיון הבן הוא 1/4 5 לוט (כך הוא בתחילת דבריו), ולפי"ז שיעור כתובה דאורייתא פי עשרה והיינו 52.5 לוט. ועיי"ש שביאר ששיעור זקוק הוא 8 רייכסטאלר. ולפי זה כתב ששווים 1/4 26 רייכסטאלר ובכל רייכסטאלר איכא שלושה זהובים ולכן שיעור כתובה דאורייתא 3/4 78 זהובים. אך עיין שם מש"כ שהוא שקל השעורים ו־80 שעורים משקלם זהוב ריינוס וביאר ש־1/2 4 זהובים משקלם לוט. ועל פי זה מסקנתו ששיעור פדיון הבן הוא 1/3 5 לוט ומשמע שיעור כתובה פי עשרה 1/3 53 לוט. וזקוק = 16 לוט = 8 רייכסטאלר, ושיעור כתובה 1/4 26 רייכסטאלר. עיי"ש שמסקנתו ששיעור כתובה שמונים זהובים פולניים, והוא שיעור כתובה דאורייתא. עיי"ש היטב.

והנה בתוך דבריו כתב שרייכסטאלר שווה 36 גדולים, ולפי"ז לדעת הרמ"א ביו"ד שדמי פדיון הבן שני זהובים, ובשני זהובים יש 60 גדולים שהם 60 צלמר קיסריש (מטבע שהיה בימיו ושוויו כשווי הגדול). וכתב שלפי זה דמי פדיון הבן 2/3 1 רייכסטאלר עיי"ש מש"כ. ועיי"ש שמסקנתו שהרמ"א הביא דברי המהרי"ל בלשונו ולפי ערך זמנו, ואז בימי המהרי"ל היה 1/3 5 לוט שווה שני זהובים. אך בזמן הנחלת שבעה שוויו שמונה זהובים וזהו השיעור לפדיון הבן ושמונים זהובים הוא השיעור לכתובה. ועל פי דבריו ניתן לתרץ הקושיה שהקשו דברי המהרי"ל אהדדי ודברי הרמ"א אהדדי. ויש לומר דהרמ"א באהע"ז הביא דברי ר"ת וזה היה שווי כתובת בתולה בימי ר"ת דהיינו עשרה זהובים, ולפי"ז דמי פדיון הבן זהוב אחד. ובימי המהרי"ל פחת שווי הזהובים ודמי פדיון הבן שני זהובים, ולפי"ז שווי כתובה עשרים זהובים. ובימי הנחלת שבעה שיעור פדיון הבן שמונה זהובים ודמי כתובה שמונים זהובים, כשערך הזהובים היה 1/3 53 לוט כסף צרוף. ועיין באות ה' שכתב שבדבריו על הלוט הכוונה היא ללוט לייפציג והוא גם משקל הלוט בורנקבורט.

ובסימן מ"ט שם דן הנחלת שבעה בשוויים של מאתיים זקוקין והביא שלוש השיטות שהוזכרו בב"ח ובדרישה, עיי"ש שביאר הדברים, ומסקנתו היא כדברי הב"ח שהמאתיים זקוקין כוללים את המאתיים זוז, ששווים לפי הכרעתו בסעיף י"ב הם שמונים זהובים. ולדבריו יש ג' מנהגים בתשלום הכתובה, די"א ששווי זקוק הוא מ"ח גדולים = צלמר, ועיי"ש שכתב שבצרפת מחשיבים זקוק 15 פרנק צלמר וכל פרנק צלמר = 4 צלמר וסה"כ זקוק הוא 60 צלמר = 2 זהובים פולניים. והביא שם עוד, דבמקומות מסוימים הצלמר שווה חומש יותר מהצלמר בפולין, עיי"ש ביאור הדברים ואכ"מ. ולשיטה זו כל זקוק שווה 75 צלמר = גדול.

חזינן מדברי הנחלת שבעה שאיהו סבר כשיטת הב"ח, והוכיח הדברים מדגובים סכומים אלו בלבד וכן במקום שכתבו ליטרין לא מגבים גם עיקר כתובה. ויש שני מנהגים לעניין קביעת שווי הזקוק. אך כולי עלמא סבירא להו שבפולין וליטא ובשאר מקומות שכותבים זקוקין הכוונה לזקוק מטבע ולא לזקוק קיסר. כמו כן אין ספק שגביית הכתובה 320 זהובים או 400 או 500 היתה לפי ערך הזהוב באותה עת. והיינו כמו שכתבנו לעיל שאף שערך המטבע יורד, אין לך אלא ערכו במקומו ובשעתו.

לו) ועיין באגרות משה ח"ד סימן צ"א וצ"ב שמעיד שבהיותו ברוסיה בתקופת הצארים לפני מלחמת העולם הראשונה היו מקומות שהיו מגבים 400 זהובים שהם שישים רובל, והיו מקומות שהגבו 500 זהובים שהם 75 רובל. עיי"ש בתשובה צ"א שפירש הדברים שגילדין (זהוב) אחד שווה 15 קופיקות, ומאה קופיקות שוות רובל, ולפי"ז המגבים 400 גולדין שהם 6,000 קופיקות מגבים 60 רובל, והמגבים 500 גולדין שהם 7,500 קופיקות מגבים 75 רובל. ולדברינו אתי שפיר היטב כפשוטו, שכיוון שנהגו הקדמונים לכתוב בכתובות 200 זקוקים ופירשו הקדמונים שהזקוק הוא זקוק מעות ששוויו 400 או 500 זהובים, ואף שפחת שווי הזהובים אין עליו לשלם אלא לפי שווי הזהוב כפי שהוא בימיו, ואתי שפיר המנהג שנהגו ברוסיה לפני המהפכה.

ולפי דברינו, הדברים אינם כמוש"כ באגרות משה שם, שהמאתיים זקוקים שכתבו בכתובה עיקרם זקוקים משקל, שיש בכל אחד ט"ז לוט, ולפי"ז שווי המאתיים זקוקים של עיקר הכתובה משקלם 100 פונט, אלא נהגו להגבות סכום שהיה חשוב בזמנו כדי להימנע מגירושין. ונפק"מ שכשבסכום זה לא יהיה כדי למנוע גירושין, יש להגבות בכתובה כפי עיקר התקנה או עכ"פ סכום שיש בו כדי למנוע גירושין. ולדברינו אין הדברים כן, אלא שבמקום שכתבו בכתובה זקוקין הכוונה לזקוק מטבע ששוויו 400 או 500 זהובים, ומכיוון ששווי הזהובים הנ"ל במקומו היה 75 רובל כן הוא עיקר כתובה. אבל השיעור ששיער במאה פונט הוא לגבי זקוק כסף צרוף ובמקום שכתבו בכתובה ליטרין.

העולה מכל האמור לעיל שהמנהג באשכנז היה לכתוב בכתובות ליטרין, כמבואר בתשובות המהר"ם מרוטנבורג, המהרי"ו והמהר"ם מינץ, ובזה היו מנהגים שונים. יש שהגבו עבור מאה ליטרין 100 זקוקים מטבע והוא זקוק המארק. ויש שהגבו ליטרא משקל שהוא 200 זקוקין מארק, ומסקנת הראשונים שדווקא במקום שכתבו ליטרא משקל מגבין 200 זקוקים משקל (ועיין לקמן). ומנהג זה נשאר באשכנז, בגרמניה, הולנד, צרפת (שאיזור הריינוס הוא חלק מאשכנז). אמנם בפולין, בליטא וברוסיה כתבו בכתובה זקוקין, וביארו המהר"ם מינץ, הדרישה, הב"ח והנחלת שבעה שהכוונה לזקוק מעות והביא שלושה מנהגים לגביית הכתובה – 320 זהובים, 400 זהובים או 500 זהובים, לפי חילוק המקומות.

ולפי זה המנהג הנוהג היום בישראל לכתוב בכתובה זקוקין ולא ליטרין הוא המנהג שנהגו בפולין וברוסיה, והכוונה לזקוק מעות ולא לזקוק המארק, ולפיכך אין מקום לגבות בכתובות הנכתבות בזקוקין בערך זקוק המארק. דהמנהג שהנהיגו לכתוב זקוקין אינו מדבר בזקוק המארק. וכל מה שמצינו שדיברו בראשונים על זקוק מארק, הוא בפירוש מהו שווי הליטרא כסף וביארו שליטרא = זקוק או 2 זקוקים.

ולמה שכתבנו יש להגבות בשווי זקוקי מעות לא מחמת הספק אלא מחמת ודאי, שוודאי הזקוקים האמורים בכתובות שלנו שהתגלגלו מנוסח הכתובות בפולין, ליטא ורוסיה כוונתם לזקוק מעות.

לז) ומעתה חובה עלינו להתייחס למה שנכתב בפד"רים בעניין שווי הכתובה.

והנה לעיל הבאנו שבפד"ר י"א עמוד 362 נחלקו הדעות. הגר"ע יוסף והגר"י קאפח הביאו המחלוקת בין החזון איש שסבר ששווי 200 זקוקים הוא 57.60 ק"ג משום דאזל בשיטת הגר"א שהזקוקין הם זקוקין מארק, ומשקל הזקוק נקבע על פי שיעור פדיון הבן ובשעורים גדולות וכבר כתבנו בזה לעיל. ואחרי זה הביאו דעת הנחלת שבעה סימן י"ז אות מ"ט בשם הב"ח, וז"ל:

"המאתיים זוז כסף צרוף הם 80 זקוקים לפי זה המאתיים זקוקין הם פי שניים ומחצה בכתובה דאורייתא."

ועיי"ש עוד שחייבו עיקר כתובה מלבד המאתיים זקוקין. ובאמת בנחלת שבעה שם כתב ששווי כתובה שמונים זהובים ולא 80 זקוקין, ושווי מאתיים זקוקין הוא 320 או 400 או 500 זהובים. ומלבד זאת הכריע כדעת הב"ח שמאתיים זוז דאורייתא כלולים בכלל המאתיים זקוקין. ואולי כוונתם למש"כ שם בציטוט דברי הב"ח:

"ובמקצת מקומות עושין שני מאות זקוקין כסף צרוף ב' מאות זהובים וכו'."

ואין ספק שטעות סופר נפלה בדברי הנחלת שבעה וכמבואר בדברי הב"ח בפירושו לטור ובקונטרס אחרון שלו, שכתב דבמקצת מקומות גובים 320 זהובים. ועכ"פ כתבו שכיוון שיד בעל השטר על התחתונה אין להגבות יותר ממה שכתב הנחלת שבעה. עיי"ש שכתבו שלפי הגירסה בנחלת שבעה הוא פי 1/2 2 מעיקר כתובה, ולפי הגירסה בב"ח מאתיים זקוקים שהם 320 זהובים הוא פי ארבעה מעיקר כתובה. והגר"מ אליהו הכריע כפי שכתב החזון איש על פי דברי הגר"א שאם כותבים זקוק הכוונה לזקוקים הראשונים שהם ט"ז לוט ולפיכך חזר הדבר לקדמותו שעתה אין לנו השתלשלות המעות.

אמנם למה שכתבנו המנהג לכתוב זקוקין מקורו בפולין וליטא והכוונה היתה לזקוק מעות ולכן יש לגבות זקוק מעות בדורנו, ואין עניין הזקוקין הכתובים בכתובות, לזקוק מארק. דהראשונים הזכירוהו כפירוש לליטרין, ולכן בוודאי יש לגבות הסכום כפי שכתבו המהר"ם מינץ, הדרישה, הב"ח והנחלת שבעה שהזכירו מקור דין זה במנהג פולין וליטא. ולקמן נבאר באיזה ערך יש לשומו.

ובפד"ר כרך י"ג עמוד 306 הביא הגר"ש דיכובסקי המחלוקת שנחלקו בפד"ר י"א, והסביר דעת החזון איש והנחלת שבעה, וכתב שאף שבפד"ר י"א נחלקו, בנידון דידיה כולי עלמא יודו להגבות כדעת הנחלת שבעה, מפני שבסופה של הכתובה נכתב שסכום הכתובה הוא מיליון לירות, ואי ניזל כדעת החזון איש, הסכום יעלה בהרבה על מיליון לירות. ובאמת אי מהא לק"מ, שהרי ברור שהכותבים את הכתובות לא ידעו מה ערכן של הזקוקים. וכמו שהבאנו לעיל את דברי האגרות משה שכתב שרבנים ומורי הוראה לא יודעים שווי הכתובה, ולהכי אף אם הסכום המסכם פחות מהסכומים המפורטים אין מזה ראיה שהחתן עשה זאת מידיעתו, וכבר הארכנו בזה בקונטרס משפט הכתובה, ואכמ"ל.

אלא שיש להעיר שהגר"ש דיכובסקי כתב שזקוק פירושו ריבוי מעות והכוונה למ"ח גדולים והסתמך על מש"כ בספר מידות ומשקלות של תורה, ובאמת הבאנו לעיל שיש ג' דעות בזה. ואולי משום דאמרינן המוציא מחבירו עליו הראיה ניזל בתר הדעה הממעיטה. אך מש"כ לשער הדברים בגדולים שהיו בזמן הש"ך ששיעורם 0.29 גרם אינו מובן, ומדוע נלך בתר הגדולים שבזמן הש"ך ולא אחרי הגדולים בזמן המהר"ם מינץ. ועיין עוד שכתב שהמאתיים זקוקין היינו מלבד עיקר כתובה, וזה שלא כמוש"כ בנחלת שבעה שציטט, שכתב שמאתיים זוז כלולים בכלל מאתיים זקוקין. ואם נלך לפי דרכו הסכום הוא 2784 גרם, בהסתמכו על שווי הגדולים בימי הש"ך, אך כפי שכתבנו מנין לנו לקבוע שווי הגדולים לפי ערכם בימי הש"ך.

ובפד"ר כרך י"ד עמודים 188–187 הביא הגרח"ש שאנן פסק הדין מפד"ר י"א ודברי האגרות משה שהזכרנו לעיל. ועיי"ש מה שציטט מהספר נישואין כהלכתם שבנחלת שבעה נפלה טעות, וכתב שלא מצא כן בב"ח, ואינני מבין דבריו, דדברי הב"ח צוטטו לעיל בדברינו והוא במקומו בסימן ס"ו. ועיי"ש מש"כ והזכיר מדברי המהר"ם מינץ שיש שני מיני זקוקין. וכתב שיש לחשב כפי הזקוק מטבע וכפי שכתבנו, אך לעניין החשבון כמה ישלם בפועל, כתב שהסכום הוא פי עשרה מדמי פדיון הבן, עיי"ש. וכתב שיש להוסיף עיקר כתובה אך זה שלא כמוש"כ הב"ח והנחלת שבעה. ומכיוון שלקמן נפרט הדברים אכמ"ל.

ועיין עוד בשורת הדין כרך ד', שהגר"נ גורטלר האריך גם הוא בדברים ובביאור השיטות. ועכ"פ לעניין הלכה למעשה קבע שיעור הזקוק 200 גרם כסף ומאתיים זקוקין 40 ק"ג כסף. ויש להעיר הרבה בדבריו, ועכ"פ דבריו בנויים על סמך ההנחה שהזקוקין הכתובים בכתובות שלנו הם הזקוק מארק, וכפי שכתבנו אין ספק שהזקוקין בכתובה הם זקוק מעות, ולא זקוק מארק, וכבר הארכנו בזה ואכ"מ.

לח) ולעניין הלכה למעשה נראה לומר על פי מש"כ החזון איש כתובות סימן ס"ו ס"ק כ"א, דכל היכא שהמטבעות משתלשלים מהמטבעות הקודמים, יש מקום לחשב המטבע לפי ערכו כיום, אך במקום שאין המטבע נמשך מהשתלשלות המטבע הקודם, אין לנו לילך אלא אחרי עיקר התקנה. ולפיכך בנידון דידן שאין נוהגים בימינו לא הזקוקין ולא הזהובים, יש לנו לילך אחר עיקר התקנה. והנה תקנה זו של מנהג פולין, ליטא ורוסיה הובאה לראשונה בשו"ת מהר"ם מינץ ולפיכך גם בקביעת שווי הכתובה יש לנו לילך אחרי שווי הכתובות בימיו, והיינו כפי שכתב 200 זקוקין שכל אחד הוא מ"ח גדולים, שעליהם העיד שנהגו לגבות 400 זהובים, ומשמע ששווי הכתובה הוא 9,600 גדולים או 400 זהובים.

והנה לעיל (אות ל') הבאנו מה שכתב בספר מידות ומשקלות של תורה פרק נ"ד שמשקל הכסף בגדול היה 0.85 גרם ועל פי זה שווי הכתובה הוא 8.16 ק"ג, אך כבר כתבנו לעיל שחישוב זה נכון אי נימא שהדברים נכתבו אחרי שנת רנ"ט שאז כבר נקראו 30 גדולים זהוב. אמנם למש"כ בהקדמה לשו"ת מהר"ם מינץ שהמהר"ם מינץ נפטר בסביבות שנת רמ"ד, והנוסח בכתובה הוא שנת רל"א ובאותה עת עדיין לא נקראו 30 גדולים זהוב, על כרחך כוונתו על הזהוב שהיה בזמנו. והנה בפרק נ' שם כתב שבשנת רכ"ז בימי מהרי"ו היתה תכולת הזהב בזהוב 2.147 גרם, אך לא ביאר שם היחס בין שווי הכסף לשווי הזהב ולפי"ז אין אנו יכולים לשער על פי הזהובים.

ולעיל ניסינו לשער על פי היחס שבין שווי 600 זהובים ל־400 זהובים עיי"ש.

אמנם למעשה נראה לומר כיוון שהמהר"ם מינץ כתב שנהגו להגבות 400 זהובים יש לקבוע שוויים של ה־400 זהובים על פי שווי עיקר כתובה, וביאור הדברים דלעיל הבאנו מחלוקת האחרונים מהו שיעור הזהובים בעיקר הכתובה דהדרישה רצה לומר בתחילה דעל פי דברי ר"ת שהובאו ברמ"א סימן ס"ו שכתב שכתובת בתולה עשרה זהובים והבין שהכוונה למ"ד כתובה דרבנן אבל למ"ד כתובה דאורייתא שיעורה שמונים זהובים. אך עיי"ש שהקשה על דבריו מדברי הרמ"א ביו"ד ש"ה ששיעור פדיון הבן ב' זהובים ואם כן כתובה דאורייתא היא עשרים זהובים. והנחלת שבעה נקט להלכה שכתובת בתולה שמונים זהובים, אמנם הח"מ סימן ס"ו ס"ק כ"ג – כ"ה והב"ש שם ס"ק י"ד – ט"ו. והחוות יאיר בשו"ת חוט השני סימן צ"ו ובחוות יאיר סימן א' והגר"א בביאורו נקטו שהעיקר הוא כדברי הרמ"א ביו"ד ולשיטתו שווי כתובה עשרים זהובים. והנפק"מ בזה שלדעת הרמ"א, הח"מ, הב"ש, החוות יאיר והגר"א, 200 זקוקים שווים 400 זהובים כמפורש במהר"ם מינץ הם פי 20 מכתובה דאורייתא. ולדעת הדרישה, ב"ח והנחלת שבעה שיעור 400 זהובים הוא פי חמשה מכתובה דאורייתא. ואין נפק"מ במנהגים שהביאו הפרישה, הב"ח והנחלת שבעה לגבי סכום הזהובים שגובים שדבר זה הוא דווקא במקומות שבהם גבו זהובים כל הזמן והזהובים השתלשלו מדור לדור. אמנם לדידן שבטלו הזהובים והזקוקים, אזלינן בזה בתר עיקר התקנה. ויש להוסיף עוד שנהי דהפרישה נקט שמאתיים זקוקין הם מלבד עיקר כתובה, הב"ח והנחלת שבעה חלקו עליו וסברו ש־400 זהובים כוללים את עיקר הכתובה. ועיין בח"מ שכתב כדעת הדרישה והב"ש הסכים לדעת הב"ח והנחלת שבעה.

והנה מכיוון שביארנו לעיל ששווי 200 זוז דאורייתא הוא 700 גרם כסף, יש לקבוע על פי זה שווי 200 זקוקים = 400 זהובים. שלדעת הפרישה, הח"מ, הב"ש, החוות יאיר והגר"א עיקר כתובה הוא עשרים זהובים ולפי"ז 400 זהובים הוא פי 20, ולפי"ז יש לגבות עבור הכתובה 14.00 ק"ג כסף. אמנם לדעת הנחלת שבעה שעיקר כתובה דאורייתא שמונים זהובים יש לגבות פי חמשה והיינו 3.5 ק"ג כסף.

ולעניין הוספת סכום כתובה דאורייתא שהם מאתיים זוז לסכום של 200 זקוקין הדבר תלוי במחלוקת שבין הפרישה לב"ח ולנחלת שבעה והח"מ הכריע כפרישה שיש להוסיף סכום עיקר כתובה על המאתיים זקוקין והב"ש הכריע כב"ח והנחלת שבעה שעיקר כתובה כלול במאתיים זקוקין, ולפיכך לעניין הלכה למעשה שאמרינן המוציא מחבירו עליו הראיה, אין אפשרות להוציא מהבעל סכום עיקר כתובה מלבד המאתיים זקוקין. מיהו לעניין גביית 200 זקוקין שהם 400 זהובים, כיוון שהח"מ, הב"ש, הגר"א והחוות יאיר פליגי על הנחלת שבעה, ועיין קושיותיו העצומות של החוות יאיר בשו"ת חוט השני והנחלת שבעה במהדורא בתרא נדחק ליישב הדברים. לעניין הלכה למעשה יש לנו לילך בתר הדעה שפסק הרמ"א ביו"ד, ולפיכך יש לגבות עבור הכתובות שכתבו בהם מאתיים זקוקין סך 14 ק"ג כסף צרוף.

אמנם למש"כ לעיל הזהובים של עיקר כתובה הם זהובי ריינוס והזהובים של המאתיים זקוקים הם זהובי פולין, ולפי זה יש לגבות רק 2/3 ממשקל זה דהיינו 9.66. אך עדיין יש לומר שמכיוון שהראשון שנהג מנהג זה הוא המהר"ם מינץ ובדבריו מבואר שהיו מגבים עבור 200 זקוקים מעות 400 זהובי ריינוס, יש להגבות עבור 200 זקוקים 14 ק"ג כסף צרוף.

לט) ועתה נעתיק עצמנו לבירור שווים של הליטרין, שהוא מטרתו של פסק דין זה.

והנה הארכנו לעיל שהמנהג לכתוב ליטרין הוא המנהג באשכנז, והוזכר בתוס' ובראשוני אשכנז. והנה לעיל אות כ"ב וכ"ג הבאנו דברי הראשונים ותשובות המהר"ם מרוטנבורג, המהר"י וייל והמהר"ם מינץ, שכתבו שהיכא שכתוב ליטרא סתם הכוונה שכל ליטרא שווה זקוק, והיכא שכתוב משקל ליטרא הכוונה ששווה שני זקוקין. ולפי זה נוסח הכתובה שנהגו בגרמניה, הולנד וצרפת שמקורו מהנוסח המקורי של הכתובות האשכנזיות ונכתב בו מאה ליטרין וממילא שוויים של מאה ליטרין הוא מאה זקוקין. לפיכך יש להגבות עבור כתובות אלו סך מאה זקוקין. והזקוקין הם זקוק משקל ולא זקוק מטבעות.

ולעיל אות כ"ב הבאנו תשובת המהר"ם בר ברוך דפוס קרימונא סימן צ"ה ודפוס פראג סימן רפ"ד, שבכל מקום היו מגבים ליטרין וזקוקין הנוהג במקום זה, עיי"ש שהביא המנהגים השונים בערים השונות, וכתב שם שהיכא שאין ידוע המנהג, יד בעל השטר על התחתונה, ומגבים מהליטרים הקטנים יותר. והבאנו שם גם דברי תשובת הרא"ש, שכתב שחכמי מגנצא, אופנהיים, ורמייזא ושפיירא הגבו ליטרא הלייש, וכן כתב בתשובת המהר"ם בר ברוך דפוס קרימונא הנ"ל. ומעתה יש לנו לדון אלו ליטרין ישלמו עבור הכתובות הנזכרות.

ומכיוון שביארנו שמאה ליטרים הם מאה זקוקין, נבאר השיטות בעניין שווי הזקוקין.

לדעת החזון איש שזקוק הוא פי שלושה משיעור פדיון הבן, זקוק = 3 X 96 = 288 גרם. ושיעור זה דומה קצת למשקל זקוק מעריש וינריש שנהג באוסטריה ומשקלו היה 280.6 גרם, ולפי"ז מאה ליטרין = מאה זקוקין הם 28.8 ק"ג.

לעומת זאת על פי מש"כ בספר מידות ושיעורי תורה פרק ל' סי"ז, הזקוק המרכזי באשכנז בימי הראשונים היה זקוק קולוניא והוא זקוק העיר קלן ומשקלו 233.8 גרם. ועיי"ש שהביא שיש אומרים שזקוק זה היה שווה עוד פחות. וכעין משקל זה היה גם משקלו של זקוק הצורפים שהוזכר בשו"ת תשב"ץ ונהג באשכנז. ולפי"ז מאה ליטרין = מאה זקוקין = 23.38 ק"ג.

כמו כן היה זקוק המארק שמשקלו היה 187 גרם, אך זקוק זה נהג בספרד, ולא מסתבר שבני אשכנז דיברו על זקוק זה.

והנה מלבד הנ"ל היתה גם ליטרא הילאייש, שהיא ליטרא הלר, ליטרא של העיר הל, ובמידות ושיעורי תורה שם אות ט"ו כתב שמשקלה של ליטרא זאת היה כ־89 גרם, ולפי זה 100 ליטרין = 8.9 ק"ג.

והנה למה שהבאנו מדברי המהר"ם מרוטנבורג ומתשובת הרא"ש בהרבה מקומות באשכנז הגבו מאה ליטרין הילאייש, ומלבד זאת מכיוון שמשקלה של ליטרא זו הוא הפחות מכל המשקלים, וכבר כתב המהר"ם מרוטנבורג דבהאי מילתא יד בעל השטר על התחתונה, לפיכך אין לגבות יותר מ־8.9 ק"ג כסף, שהוא משקלם של מאה ליטרין הילאייש, שכפי מש"כ היו הליטרים שהגבו באשכנז.

לפיכך על הגרוש לשלם לכתובה שוויים של 8.9 ק"ג כסף טהור ביום התשלום.

המסקנות העולות מכל האמור לעיל:

א. חיוב כתובה הוא חיוב גמור שחל על הבעל בעת הגירושין ואין הוא נפטר אלא אם הביא ראיות שפטור מתשלום כתובה.

ב. בנוסח הכתובות הנהוגות בצרפת, גרמניה והולנד נכתב שהבעל מתחייב לשלם מאה ליטרין כסף צרוף לאישה כתוספת כתובה עם הגירושין.

ג. בנוסח כתובות אשכנזיות בישראל נכתב שהבעל מתחייב לשלם מאתיים זקוקין כסף צרוף לאישה כתוספת כתובה עם הגירושין.

ד. שווים של הליטרין והזקוקין שאינן מטבעות הנוהגים כיום, אינו ברור למורי הוראה, מכיון שברוב המקרים הצדדים מגיעים לביה"ד בהסכמות ממוניות, בהם האישה מוחלת על כתובתה.

ה. הגמרא במסכת קידושין קבעה את היחס שבין פרוטה לשאר מטבעות, ובדינר יש 192 פרוטות.

דמי פדיון הבן שהם חמישה שקלים, שווה עשרים דינרים, שווה 3840 פרוטות.

ו. דעת הבה"ג, רבי יהודאי גאון ורס"ג וכן היא דעת הרי"ף, הרמב"ם והרמב"ן ושאר הראשונים בספרד שמשקל פרוטה, הוא משקל חצי שעורה כסף. ולפי זה משקל דינר הוא משקל 96 שעורים ושיעור פדיון הבן הוא 1920 שעורים.

ז. דעת רב האי גאון שפרוטה היא משקל רבע שעורה כסף, ולפיכך שיעור פדיון הבן הוא מחצית מהשיעור הקודם.

ח. לשיטה זו (של הגאונים) שיעור כתובה דאורייתא הוא 200 זוז, שווה 200 דינר, שווה 19,200 שעורים (פי 10 מדמי פדיון הבן).

ט. רבינו גרשום ורש"י ושאר ראשוני אשכנז שיערו שוויו של דינר כסף במשקל שני פשוטים ומחצה למשקל הברזל, ושיעור פדיון הבן הוא שיעור עשרים דינרים כדלעיל.

י. שיטת הכספים שנהגה באשכנז כמאתיים שנה לפני תקופת רבינו גרשום, שיטה שנהגה גם במשך מאות שנים אחרי כן, ולפיה המשקל והמטבע הגדולים נקראו ליטרא.

כל ליטרא היתה מורכבת מעשרים דינרים כשבכל דינר יש 12 פשוטים, ולפי זה, בכל ליטרא היו 240 פשוטים.

בתקופה מאוחרת החלו להבדיל בין ליטרא משקל שנקראה ליטרא למשקל הברזל ובין ליטרא מטבע, שהיו בה 240 מטבעות שנקראו פשוטים. בתקופה מאוחרת עשו מהמטבע שנקרא פשוט מטבע שנקרא איסטרליש.

יא. ליטרא זו, היתה מורכבת מ־י"ב אונקיות.

יב. בדברי הראשונים נכתב שליטרא זו היא מנה, דהיינו מאה זוזין, שהם 25 סלעי כסף.

יג. רבינו גרשום פירש, שבליטרא היו רק 24 סלעי כסף, שהם 24 חצאי אונקיה.

יד. סלע שווה ארבעה דינרי כסף, שווה חצי אונקיה, שווה 10 פשוטים.

טו. אונקיה כסף בקולוניא משקלה 29.23 גרם, ולפי זה מחצית האונקיה היא 14.6 גרם.

טז. 5 סלעים לפדיון הבן, שווים 5, כפול חצי אונקיה = 14.6 גרם כסף. ולפי זה חמישה סלעים לפדיון הבן, הוא כ־73 גרם כסף.

ולדעה אחרת האונקיא היא 14 גרם כסף ולפי זה חמשה סלעים לפדיון הבן הוא 70 גרם כסף.

יז. דעת הרמב"ן בפירושו לתורה שהשקל לדעת הגאונים גדול ב־1/3 מהשקל לדעת רש"י, ובמכתבו מא"י חזר בו וכתב ששיעור הגאונים גדול ב־1/6 משיעורו של רש"י, ובמכתבו זה רצה להשוות שיטות הגאונים ורש"י.

יח. למש"כ שמהפשוטים עשו מטבע שנקרא איסטרליש, וסלע שוה 10 פשוטים, סלע שווה עשרה איסטרליש וחמשה סלעים דמי פדיון הבן לשיטת רבינו גרשום ורש"י הם 50 איסטרליש.

יט. דעת רבינו גרשום וכן דעת ר"ת שדינר זהב משקלו פי שניים מדינר כסף.

כ. לדעת רבינו גרשום דינר כסף שווה 1/2 2 פשוטים ודינר זהב 5 פשוטים. ולשיטתו דמי פדיון הבן הוא כשיטת רש"י 50 איסטרליש.

כא. בתוס' ריב"א כתב שלדעת ר"ת דינר זהב משקלו 1/2 2 פשוטים ודינר כסף משקלו 1/4 1 פשוטים. ולפי"ז סלע שווה 5 פשוטים שהם 5 איסטרליש ודמי פדיון הבן שהם חמשה סלעים הם 25 איסטרליש.

כב. דעת ר"א מלונדריש שדינר שווה 3 איסטרליש והוא כמו שכתב הרמב"ן בדעת הגאונים במכתבו מא"י, ולשיטה זו דמי פדיון הבן הם 60 איסטרליש, וכשיטה זו כתבו גם הרשב"א, הריב"ש והתשב"ץ.

כג. מכיוון ששיעור כתובה דאורייתא שהיא 200 זוז = דינרים הוא פי עשרה מדמי פדיון הבן שהם עשרים זוז = דינרים. ולפיכך לשיטת רש"י ורבינו גרשום דמי עיקר כתובה הם 500 איסטרליש, לדעת ר"ת 250 איסטרליש, ולדעת ר"א מלונדריש, הרמב"ן, הרשב"א הריב"ש והתשב"ץ 600 איסטרליש.

כד. היחס בין שיטת רבינו גרשום ורש"י לשיטת הגאונים וראשוני ספרד לעניין שיעור דמי פדיון הבן הוא יחס של 5: 6.

כה. הרא"ש בבכורות והטור בסימן ש"ה הביאו דעת רש"י ששיעור פדיון הבן הוא 1/2 2 אונקיות ודעת הגאונים שהוא משקל 1920 שעורים, ומשמע שהשיעורים אינם שווים.

כו. בים של שלמה הביא הוראת המהרי"ל לעניין שיעור דמי פדיון הבן, ושיער דמיו לפי קבלת ראשוני אשכנז, ועכ"פ הכריע שיש לתת משקל 1920 שעורים שהוא כדעת הגאונים,

אף ששיעור זה גבוה במקצת מהוראת המהרי"ל שלשיטת המהרי"ל השיעור הוא חמישה חצאי אונקיות – לוט, ולשיטת המהר"ם מריזבורק 1920 שעורים הם 1/4 5 לוט.

כז. לדעת המהר"ם מריזבורק והים של שלמה שיעורם של הגאונים אינו רחוק משיעורם של רבינו גרשום ורש"י, והוא בין 70 ל־77 גרם כסף.

לעומת זאת לפי חשבונו של הרמב"ן במכבתו מא"י דמי פדיון הבן לדעת הגאונים הם בין 84 ל־87.6 גרם כסף.

כח. יש ליישב שיטת המהר"ם מריזבורק והים של שלמה, על פי מה שעולה משקילות גדולי הדורות, שהשעורים באשכנז היו קטנות, ולכן משקל 1920 שעורים לא רחוק ממשקל 1/2 2 אונקיות = 5 לוט.

כט. שלוש שיטות נאמרו בעניין משקל השעורים:

0.040 גרם, ולפי זה 25 שעורים שווים גרם כסף ובגרם כסף יש חמישים פרוטות.

0.044 גרם, ולפי זה 22.5 שעורים שווים גרם כסף ובגרם כסף יש 45 פרוטות.

0.05 גרם, ולפי זה עשרים שעורים שווים גרם כסף ובגרם כסף יש ארבעים פרוטות.

ל. החזון איש והגר"ח נאה הכריעו כשיטה אחרונה ולפיכך שיעור פדיון הבן הוא 96 גרם כסף. ויש להחמיר לפדות בשיעור זה, אף על פי שברור שהמנהג באשכנז הוא לפדות במשקל פחות בהרבה, דאם לא נתן שיעור זה לא קיים מצוות פדיון הבן מהתורה.

לא. כתובת בתולה היא 200 זוז. ונחלקו הפוסקים אם היא 200 זוז מדינה או 200 זוז צורי.

זוז מדינה שווה 1/8 זוז צורי.

לשיטה הראשונה כתובת בתולה היא 25 דינרים ולשיטה השנייה כתובת בתולה היא 200 דינרים.

דעת הרי"ף, הרשב"א, הרמב"ן וראשוני ספרד שמאתיים זוז של בתולה הוא כסף מדינה, ודעת ר"ת וראשוני אשכנז שהכוונה ל־200 זוז צורי. השו"ע פסק כרמב"ם והרמ"א הביא דעת ר"ת.

ולפיכך לדעת הרמב"ם שיעור כתובת בתולה 25 דינרים = 2400 שעורים.

לדעת ר"ת שיעור כתובת בתולה 200 דינרים = 19,200 שעורים.

לב. המהרי"ל בתשובתו הביא דברי האגודה ששיעור כתובת בתולה הוא עשרה זהובים. הרמ"א הביא דברי המהרי"ל בהמשך לדברי השו"ע שפסק שכתובה מדרבנן ובזוזי מדינה. נחלקו הפוסקים האם דברי המהרי"ל שהובאו ברמ"א הם למ"ד כתובה דרבנן או למ"ד כתובה דאורייתא.

לג. הרמ"א ביו"ד הביא דברי המהרי"ל שהובאו במנהגים ובראשונים שדמי פדיון הבן הוא שיעור שני זהובים ריינוס.

לד. שיעור כתובה דאורייתא הוא פי עשרה מדמי פדיון הבן. ולעניין זה נאמרו באחרונים שלוש דעות:

דמי פדיון הבן שני זהובים וכתובה עשרים זהובים.

דמי פדיון הבן שמונה זהובים וכתובה שמונים זהובים (לשיטה זו דברי המהרי"ל והרמ"א הם למ"ד כתובה דרבנן).

דמי פדיון הבן זהוב וכתובה עשרה זהובים (לשיטה זו דברי המהרי"ל והרמ"א הם למ"ד כתובה דאורייתא).

לה. דעת ר"ת שהזקוק שווה מנה = 100 דינרים. וזה שלא כדעת הגאונים וכפי שכתבו המהר"ם מריזבורק, היש"ש והט"ז שבזקוק יש כדי ג' פעמים פדיון הבן ולפי"ז זקוק הוא שישים דינרים.

וכתבו הגר"א והחזון איש שהיחס בין שיטת ר"ת לגאונים הוא 3 ל־5.

והגר"א והחזון איש הכריעו כדעת הגאונים שבזקוק יש שיעור ג' פעמים פדיון הבן.

לו. דעת המהר"ם מריזבורק, היש"ש והט"ז ששיעור דמי פדיון הבן הוא 1/4 5 לוט, דעת הנחלת שבעה והגר"א שהם שיעור 1/3 5 לוט. לדבריהם שיעור זה הוא כערכו של שליש זקוק קולוניא, זקוק קולוניא משקלו 233.8 גרם, ולפיכך דמי פדיון הבן עולים ל־77.9 גרם כסף.

לז. הזקוק לא היה מטבע עובר לסוחר לפיכך שיערוהו במטבע הזהוב שהיה מטבע עובר לסוחר. בימי ר"ת היה הזקוק שווה שני זהובים, במשך הדורות פוחת, עד שבימי מהרי"ל היה שווה חמשה זהובים ואח"כ בימי התרוה"ד והמהרי"ו היה שווה ששה זהובים ואף פחות.

על פי זה שיערו התרוה"ד והמהרי"ו דמי פדיון הבן שהוא שליש זקוק בשני זהובים, וכן פסק הרמ"א ביו"ד סימן ש"ה.

לח. הגר"א והחזון איש הבינו שהזקוק שר"ת דיבר עליו והזקוק שנקטו האחרונים הוא אותו זקוק, ולשיטתם לדעת ר"ת פרוטה שווה 3/10 שעורה ולא 1/2 שעורה כדברי הגאונים. שיטה זו אינה תואמת את היחס שכתבו הראשונים בין שיטת רש"י לשיטת הגאונים.

לט. יש לפרש שדברי ר"ת שזקוק שווה מנה היה על הזקוק שהיה בימי רבינו גרשום ורש"י שמשקלו היה ליטרא ומורכב מי"ב אונקיות שהם 240 פשוטים, ולא על זקוק מארק שיש בו רק שמונה אונקיות ושליש ממנו הוא שיעור פדיון הבן.

לשיטה זו דמי פדיון הבן שהם 1/5 הזקוק לדעת ר"ת, שוויים דומה לשיעור של 1/3 זקוק מארק שעליו דיבר המהר"ם מריזבורק. ולפי זה אין הבדל גדול בין קבלת גאוני אשכנז לקבלת גאוני בבל וספרד.

מ. במקומות שכתבו בכתובה ליטרא, הכוונה למנה שהוא זקוק. במקום שכתבו ליטרא למשקל הברזל או ליטרא משקל, הכוונה ל־2 מנים. ולפי"ז ליטרא שווה 2 זקוקין.

מא. הראשונים באשכנז השוו המסורת המסורה להם בעניין שווי הדינר לשיטת הגאונים שחישבו שיעור זה בשעורים. וטעם הדבר שהשעורים באשכנז היו קטנות. אך לדעת הרמב"ן והרשב"א השעורים שעליהם דיברו הגאונים היו גדולות יותר ולכן היחס בין שיטת רש"י לגאונים הוא 5: 6.

מב. לדעת הראשונים בספרד שהשעורים היו גדולים וכפי שכתבו החזון איש והגר"ח נאה עשרים שעורים שהם ארבעים פרוטות הם גרם כסף. וכתובה דאורייתא היא 2400 שעורים ולפיכך שיעור כתובת בתולה שהיא מאתיים זוז מדינה שווה 120 גרם כסף.

מג. לדעת החזון איש גם חישוב דמי עיקר כתובה דאורייתא לבני אשכנז יהיה לפי שיעור זה, ולפי"ז חייבים לשלם 960 גרם כסף עבור עיקר כתובה שהם 19,200 שעורים.

מד. לדעת ראשוני אשכנז שכתובה דאורייתא, והיא 200 דינרים צורי, שהיא פי 10 מדמי פדיון הבן ושיעור דמי פדיון הבן הוא בין 70 ל־80 גרם כסף, אין יכולים לחייב דמי הכתובה רק פי 10 משיעור פדיון הבן, ולכן אין לחייב אלא 700 גרם כסף.

מלבד זאת מכיוון שזקוק קולוניא שמשקלו 350 גרם הוא מנה, ו־200 דינרים שהם 2 מנים משקלם 700 גרם, אין להוציא מידי הבעל המוחזק יותר מדמי מאתיים דינרים לפי קבלת גאוני אשכנז לעניין משקל השעורים.

מה. המנהג להוסיף לאשה כתוספת כתובה מאה ליטרין הובא בתוס', בראבי"ה, ובתשובות המהר"ם מרוטנבורג, שו"ת מהרי"ו ושו"ת מהר"ם מינץ.

נחלקו הראשונים כשנכתב לשון זה, אלו ליטרין מגבים, והביאו מנהגים שונים בזה.

כל היכא שיש ספק איזו ליטרה יגבו ייתן השיעור הפחות מפני שהמוציא מחבירו עליו הראיה.

מו. המהר"ם מרוטנבורג, המהר"י וייל והמהר"ם מינץ הכריעו שכל היכא שכתוב מאה ליטרין מגבים מאה זקוקין, וכל היכא שכתוב מאה ליטרין משקל, או למשקל הברזל, מגבים מאתיים זקוקין.

מז. מדברי הראשונים משמע שהמנהג היה לכתוב ליטרין והיו מגבים זקוקין. וכפי שכתבנו לעיל תלוי אם כתב סתם או למשקל הברזל. ועכ"פ אף שכתוב בכתובה ליטרין היו מגבים במקומם זקוקין.

מח. מבואר מדברי המהר"י וייל והמהר"ם מינץ דנהגו להגבות שישה זהובים עבור כל זקוק.

מט. מדברי המהרי"ו והמהר"ם מינץ משמע שהזקוק שהגבו במקום ליטרא (ושני זקוקין במקום ליטרא משקל) הוא הזקוק מארק שיש בו ט"ז לוט. והיו מגבים ששה זהובים בתמורה לכל זקוק. ואף שבימי ר"ת המנה הוא הזקוק היה שווה שני זהובים, הזהובים פחתו במשך הדורות.

נ. החזון איש כתב ש־1/3 זקוק הוא 96 גרם כסף ולפיכך זקוק שלם הוא 288 גרם כסף, ולפיכך מאתיים זקוקין הם 57.6 ק"ג כסף.

נא. לדעה שמשקל שעורה הוא 0.040 גרם כסף משקל חמשה סלעים 76.7 גרם ובזקוק יש 230 גרם ומאתיים זקוקים הם כ־46 ק"ג.

נב. לדעה שמשקל שעורה הוא 0.044 גרם משקל חמשה סלעים 82.53 גרם ובזקוק יש כ־247 גרם ומאתיים זקוקים הם כ־49 ק"ג.

נג. מכיוון שקיימא לן המוציא מחבירו עליו הראיה, ועוד שמקור המנהג להגבות זקוקין הוא באשכנז, אין אפשרות לחייב את הבעל ביותר מהסכום הפחות, ולפיכך יש להגבות עבור 200 זקוקין 46 ק"ג כסף, לפי ערך הזקוקין שנהג באשכנז.

נד. הזקוק המרכזי שהוזכר בפוסקים הוא זקוק של מדינת קיסר, וידוע שמשקלו היה 233.8 גרם. ולפיכך מאתיים זקוקין הם 46.76 ק"ג, והרי זה כמו שכתבנו.

נה. בשו"ת אגרות משה ח"ד סימן צ"א ובחזון איש אהע"ז סימן ס"ו סק"ט כתבו שט"ז לוט שהיו זקוק משקלם חצי פונט. ולפי זה 200 זקוקין הוא מאה פונט.

משקלו של הפונט הרוסי הוא 409.53 גרם, ולפיכך משקל מאתיים זקוקין לשיטה זו הוא 40.953 ק"ג.

נו. המנהג לכתוב בכתובה זקוקין וכנוסח הכתובות שלנו, מוזכר לראשונה בשו"ת מהר"ם מינץ שכתב שכשהגיע לפוזנא מצא שמנהגם היה לכתוב בכתובה 200 זקוקין.

נז. המהר"ם מינץ כתב שפירוש הזקוק בכתובות אלו אינו כפירוש הזקוק שמגבים בכתובות שכתוב בהן ליטרין שהוא זקוק מארק, אלא זקוק מעות שהוא מ"ח גדולים, והוא שווה שני זהובים ריינוס. ולכן הכתובה שכתוב בה מאתיים זקוקין מגבים ארבע מאות זהובים ריינוס.

נח. לפי מש"כ המהר"ם מינץ על אופן גביית הכתובה, יש לחשב את שווי 200 זקוקין מעות כ־1/3 מ־200 זקוקין מארק.

באופן אחר יש לחשב את שווי 200 זקוקין לפי ערך של 9600 גדולים.

אין בידינו לקבוע שוויים המדויק של 400 זהובי ריינוס, מפני שאין אנו יודעים שוויים של 600 זהובי ריינוס, ומסתבר שהיו פחות מ־1/3 זקוק מארק. וכמו כן לא ידוע לנו בוודאות מה היה שוויו של כל גדול בימי המהר"ם מינץ.

נט. נוסח הכתובה שהביא המהר"ם מינץ שכתוב בה מאתיים זקוקין והכוונה לזקוק מעות, מובא גם בדברי הדרישה, וביאר הדרישה המנהגים בגביית סכום זה ב־400 או 500 זהובים פולניים. ובתחילה רצה לומר שמאתיים זקוקין הם 320 זהובים ומה שמגבים עוד שמונים זהובים כנגד 200 זוז של עיקר כתובה. וביאר דבליטא מגבים 500 זהובים פולניים כיוון שהמטבע בליטא שווה חומש יותר מהמטבע בפולין.

ס. לדעת הדרישה שווי מאתיים זקוקין שכל אחד מהם מ"ח גדולים, 9600 גדולים שהם 320 זהובים ומלבד זאת הגבו גם עיקר כתובה.

סא. בעניין שווי עיקר כתובה יש ג' שיטות: 80 זהובים, 20 זהובים או עשרה זהובים.

סב. מכיוון שביארנו ששווי עיקר כתובה מאתיים זוז הוא 700 גרם כסף, שווי 400 זהובים לשיטה הראשונה 3.5 ק"ג, לשיטה השנייה 14 ק"ג, ולשיטה השלישית 28 ק"ג.

סג. הב"ח סובר גם הוא שנוסח הכתובה הוא כמוש"כ המהר"ם מינץ שכותבים 200 זקוקין. הב"ח חולק על הפרישה וסובר שמאתיים זוז כלולים במאתיים זקוקין.

סד. גם לדעת הב"ח הזקוק הוא זקוק מעות ולא זקוק מארק. והביא שלוש שיטות מה הן מספר המעות:

שיטה אחת, כל זקוק הוא שני זהובים = 60 גדולים ולפי"ז מגבים ארבע מאות זהובים.

שיטה שנייה, כל זקוק הוא 48 גדולים ולכן מגבים 320 זהובים.

שיטה שלישית, כל זקוק הוא 75 גדולים ולכן מגבים 500 זהובים.

סה. הח"מ הכריע כדעת הדרישה שמלבד המאתיים זקוקין מגבים מאתיים זוז של עיקר כתובה, והב"ש הכריע כב"ח שגובין מאתיים זקוקין בלבד.

סו. הפרישה והב"ח נקטו שיעור הכתובה בזהובי פולין ולא בזהובי ריינוס שכתב המהר"ם מינץ. ולפיכך יש לחשב שווי הזקוקים בסכום נמוך יותר שהרי לדעת הט"ז, הגר"א ושאר אחרונים שוויים של זהובי פולין נמוך מזהובי ריינוס.

סז. הנחלת שבעה הביא גם הוא המנהג בפולין וליטא לכתוב זקוקין והוא זקוק מעות. וביאר שלושה מיני הגביה במקומות שונים וכדעת הב"ח, והסכים עימו שבגביית הסכומים שגובים 320, 400 או 500 זהובים כלול גם עיקר כתובה, שלדבריו שיעורה שמונים זהובים.

סח. דעת הנחלת שבעה היא כמוש"כ הב"ש להוכיח ממנהג הגביות שכוללים עיקר כתובה בגביה זו.

סט. באגרות משה הביא המנהג שנהגו ברוסיה בימי הצאר להגבות 400 או 500 גולדין, ומנהג זה תואם למנהגים שהזכירו הפרישה, הב"ח והנחלת שבעה, וגובים הזהוב לפי ערכו באותה עת.

וזה שלא כמוש"כ האגרות משה שהזקוקים הכתובים בכתובה הם זקוקים משקל. וחישב ערכם כאמור לעיל.

ע. במקום שכתבו בו כתובת ליטרין יש לחשוב הליטרא זקוק מארק.

במקומות שכתבו בכתובה זקוקין, מקורו של נוסח זה מהכתובה שנהגו בפולין, ליטא ורוסיה, ופירושו של זקוק הוא זקוק מעות ולא זקוק מארק. ולפיכך יש להגבות זקוק מעות מוודאי ולא מספק.

עא. אם נקבל הגירסה בשו"ת מהר"ם מינץ שהכתובה נכתבה בשנת רנ"ט, יש לגבות עבור כתובה שכתוב בה 200 זקוקין 8.16 ק"ג.

עב. בעניין שווי עיקר כתובה הראנו לעיל ג' דעות. דעת הדרישה בתחילת דבריו והנחלת שבעה ששיעור עיקר כתובה הוא שמונים זהובים. לעומתם החוות יאיר, הח"מ הב"ש והגר"א הכריעו ששווי עיקר כתובה הוא עשרים זהובים.

עג. למש"כ המהר"ם מינץ שנהגו להגבות 400 זהובים בתמורה ל־200 זקוקין, לדעת הנחלת שבעה 200 זקוקין שווים פי 5 מסכום עיקר כתובה. לדעת החוות יאיר, הח"מ, הב"ש והגר"א מאתיים זקוקין שווים פי 20 מעיקר כתובה.

למש"כ שעיקר כתובה הוא 700 גרם, לדעת הנחלת שבעה מאתיים זקוקין שווים 3.5 ק"ג כסף.

לדעת החוות יאיר, הב"ח, הב"ש והגר"א שווי 200 זקוקין הוא 14 ק"ג כסף.

עד. הפוסקים נחלקו אם יש לגבות מאתיים זוז בתוספת למאתיים זקוקין. ולהכי לעניין הלכה, קיימא לן המוציא מחבירו עליו הראיה, ואין להגבות אלא מאתיים זקוקין.

עה. בעניין גביית מאתיים זקוקין יש לילך בתר דעת רוב האחרונים שסברו שעיקר כתובה הוא עשרים זהובים ולפיכך 200 זקוקין הוא פי 20 מסכום זה. ושווי 400 זהובים ריינוס הוא 14 ק"ג כסף. וסכום זה יש לגבות בכתובה שנכתב בה 200 זקוקין.

עו. נוסח הכתובה שכתוב בה ליטרין הוא נוסח הכתובה שנהגו באשכנז. וכתבו הראשונים שכשכתבו בכתובה ליטרא, גובים זקוק עבור כל ליטרא. ובכתובה שנכתב מאה ליטרין גובים מאה זקוקין.

עז. קיימא לן המוציא מחבירו עליו הראיה, וכן כתב המהר"ם מרוטנבורג שיד בעל השטר על התחתונה, ולכן כשיש ספק איזה ליטרא להגבות מגבים הליטרא הפחותה.

עח. לדעת החזון איש מאה זקוקין משקלם 28.8 ק"ג.

משקלם של מאה זקוקין מארק הוא 23.32 ק"ג.

משקלם של מאה ליטרין הילאייש הוא 8.9 ק"ג.

עט. מכיוון שקיימא שיד בעל השטר על התחתונה וכל היכא שיש ספק יש להגבות השיעור הפחות, ולפיכך בנידון דידן שכתוב בכתובה מאה ליטרין יש להגבות מאה ליטרין הילאייש, ששוויים 8.9 ק"ג כסף.

פ. על הגרוש לשלם לגרושה שוויים של 8.9 ק"ג כסף ביום התשלום.

המסקנות המעשיות העולות מכל האמור לעיל:

א) נהגו לתת 96 גרם כסף דמי פדיון הבן, אף על פי שסכום זה גבוה מהסכומים שאותם נתנו לפדיון הבן במשך הדורות. טעמה של הנהגה זו, מפני שאם נותן פחות מהדמים הנצרכים, הבן אינו פדוי ולא קיים המצוה.

ב) ערכם של 200 זוז מדינה, עיקר כתובה לבני עדות המזרח, הוא שווי 120 גרם כסף.

ג) ערכם של 200 זוז צורי, עיקר כתובה לבני אשכנז, הוא שווי 700 גרם כסף.

ד) ערכם של 200 זקוקין כסף צרוף, הוא שווי 14 ק"ג כסף.

ה) ערכם של 100 ליטרין כסף צרוף הוא 8.9 ק"ג כסף.

סעיפים כ"ב, כ"ג ול"ט לפסק הדין הם הסעיפים הנוגעים למעשה בתביעת הכתובה שנתבעה בפנינו.

המסקנות העולות מסעיפים אלו הן כדלהלן:

א. נוסח הכתובה שכתוב בה ליטרין הוא נוסח הכתובה שנהגו באשכנז. וכתבו הראשונים שכשכתבו בכתובה ליטרא, גובים זקוק עבור כל ליטרא. ובכתובה שנכתב מאה ליטרין גובים מאה זקוקין.

ב. קיימא לן המוציא מחבירו עליו הראיה, וכן כתב המהר"ם מרוטנבורג שיד בעל השטר על התחתונה, ולכן כשיש ספק איזה ליטרא להגבות מגבים הליטרא הפחותה.

ג. לדעת החזון איש מאה זקוקין משקלם 28.8 ק"ג.

משקלם של מאה זקוקין מארק הוא 23.32 ק"ג.

משקלם של מאה ליטרין הילאייש הוא 8.9 ק"ג.

ד. מכיוון שקיימא לן שיד בעל השטר על התחתונה וכל היכא שיש ספק יש להגבות השיעור הפחות, ולפיכך בנידון דידן שכתוב בכתובה מאה ליטרין יש להגבות מאה ליטרין הילאייש, ששוויים 8.9 ק"ג כסף.

ה. ביום חתימת החלטה זו 5/1/16 שווי אונקיית כסף הוא 14$ ושער הדולר הוא 3.9 ₪ ולפיכך שווי 8.9 ק"ג כסף הוא 15,623 ₪.

ו. לפיכך על הגרוש לשלם לגרושה שוויים של 8.9 ק"ג כסף ביום התשלום.

הרב שלמה שפירא – אב"ד

מצטרפים למסקנות לעניין חיובו של הבעל בכתובה שנכתב בה מאה ליטרין.



על הגרוש לשלם לגרושה שוויים של 8.9 ק"ג כסף ביום התשלום.

מותר לפרסם בהשמטת שמות הצדדים.

ניתן ביום כ"ד בטבת התשע"ו (05.01.2016).



לחזרה לתחילת פסק הדין