הלפנינו תביעת בעל לגירושין.

האשה מסרבת להתגרש, ודורשת פסיקת כתובה טרם סידור הגט.

בהחלטת בית הדין (פס"ד) מיום י"א כסלו התשע"ו (23.11.15) נאמר בין השאר:

בדיון שהתקיים בבית הדין לגיטין ביום 10.6.15 האשה סירבה לקבל את הגט, ובהחלטה מאותו יום נאמר כי ההליכים יימשכו בהתאם להחלטות קודמות.

אף כיום האשה מסרבת להתגרש. דורשת כתובתה, וטוענת: הבעל פתח תיק פש"ר. אני רוצה את כתובתי. הוא עובד ויש לי הוכחות. אני מוכנה שיטילו עלי סנקציות.
...
ובכן, בנסיבות תיק זה, בית הדין מחליט לחייב את האשה להתגרש.

ועוד שם:

נציין כי אף בית הדין הגדול לא דחה את החלטת בית הדין הנ"ל, אף שהוגש עליה ערעור מאת האשה.

ובכן, המצב כיום הוא שהאשה לא מוכנה להתגרש אף שלית מאן דפליג כי השלום לא ישוב לביתם, ואף הבעל כבר חי עם אשה אחרת והוליד ממנה ילדים. הצדדים חיו יחדיו כ-16 שנה, אף לא הצליחו להוליד ילדים. לאור העובדה שהבעל הוליד לאחר הפירוד מאשה אחרת, סביר להניח כי לא בגרמתו הצדדים לא הצליחו להוליד ילדים במשך חייהם המשותפים.

בית הדין כבר דחה פעם אחר פעם את טענת האשה לקיום דיון בכתובה טרם הגירושין משום שתי סיבות:

א. משום שאף לטענתה, אין מהיכן לגבות מהבעל סך כלשהו, בשל בעובדה כי הוא מצוי בהליך פש"ר.

ב. משום שבית הדין משוכנע כי האשה לא תסכים להתגרש ככל שההחלטה בעניין הכתובה לא תהיה לשביעות רצונה.

וראה אף האמור בהחלטת בית הדין הגדול בתיק אחר, תיק 902112/2, כי: "יש לפעול ע"פ המתווה שקבע בית הדין האזורי שיש להתגרש ולאחר מכן תידון תביעת הכתובה וחלוקת הרכוש. זו הדרך הנכונה והיעילה ביותר לסיום חיי הנישואין כאשר הסכסוך שבין הצדדים קשה ".

לאור כל האמור, כולל העובדה כי הצדדים כבר אינם חפצים זה בזה, הפירוד הארוך, ושסירובה של האשה שלא להתגרש עתה אינו מוצדק בעיני בית הדין, בית הדין מחליט לחייב את האשה להתגרש כדין בני זוג המורדים זה בזה.

ובמסקנות פסק הדין נאמר:

א. האשה חייבת להתגרש מבעלה.

ב. יש לקבוע מועד נוסף לסידור הגט בהקדם, בתוך 21 יום, ולהזמין את הצדדים כמקובל.

ג. אם האשה תסרב להתגרש במועד הראשון שייקבע, בית הדין ידון לגופה בתביעת הבעל להטלת צווי הגבלה על האשה בהתאם לחוק בתי דין רבניים (קיום פסקי דין של גירושין) התשנ"ה – 1995, ולאור בקשה מתאימה.

ד. בית הדין שב ופונה לאשה לקבלת הגט לאלתר, כאשר רק בדרך זו תוכל להגיע בשלב הבא לדיון בכתובה, ויתכן אף לפסיקת כתובתה, כשאיפתה כיום. כל דרך אחרת רק עלולה להרחיק אותה מהאפשרות לדון ולפסוק בכתובה, מלבד העובדה כי מימוש סעיפי לחוק בתי דין רבניים (קיום פסקי דין של גירושין), אם לא תתגרש, עלול להצר את צעדיה ולגרום לה לעגמת נפש מיותרת.

עד כאן ציטוטים מתוך ההחלטה (פס"ד) הנ"ל.

עוד נזכיר, בהחלטה הראשונה של בית הדין מיום י"ב טבת תשע"ו (24.12.15) נאמר באשר לבקשת האשה לדחיית מועד לסידור גט:

בקשת ב"כ האשה לדחיית הדיון הוקראה.

ראשית, בית הדין מביע מורת רוחו מכך שבקשה זו באשר לדיון הקבוע להיום, מוגשת רק בערבו של הדיון ולא קודם לכן.

קבוע דיון סידור גט להיום. כאמור בהחלטת בית הדין מיום 23.11.15 לא עסקינן בטענת שלום בית, אלא רק בטענת האשה לכתובתה קודם הגט, טענה שנדחתה על ידי בית הדין והאשה חויבה להתגרש, וכידוע בהתאם לתקנות הדיון הגשת ערעור אינה מעכבת את המשך ההליך.

לאור האמור, הגט יסודר היום במועדו והכתובה תידון לאחר הגט, כאמור בהחלטה שם.

ובהחלטה השנייה של בית הדין מאותו יום, לאור הדיון שהתקיים לסידור גט בו האשה סירבה להתגרש, הטיל בית הדין על האשה חלק מצווי הגבלה הקבועים בחוק, בהתאם לסעיף 1 (ג) לחוק בתי דין רבניים (קיום פסקי דין של גירושין) התשנ"ה – 1995, החלטה זו הועברה לאישורו של נשיא בית הדין הרבני הגדול.

להלן יפורטו נימוקים נוספים להחלטות בית הדין באשר לפסיקת גירושין וביצוע הגט טרם הכרעה בתביעת האשה לכתובתה.

ראשית, בית הדין כבר נימק זאת במסגרת פסק הדין המצוטט לעיל, וכך נאמר שם:

בית הדין כבר דחה פעם אחר פעם את טענת האשה לקיום דיון בכתובה טרם הגירושין משום שתי סיבות:

א. משום שאף לטענתה, אין מהיכן לגבות מהבעל סך כלשהו, בשל בעובדה כי הוא מצוי בהליך פש"ר.

ב. משום שבית הדין משוכנע כי האשה לא תסכים להתגרש ככל שההחלטה בעניין הכתובה לא תהיה לשביעות רצונה.

ואף הובאה שם אסמכתא לכך מפס"ד בית הדין הגדול בתיק אחר, וכך נאמר בהחלטה הנ"ל:

וראה אף האמור בהחלטת בית הדין הגדול בתיק אחר, תיק 902112/2, כי "יש לפעול ע"פ המתווה שקבע בית הדין האזורי, שיש להתגרש, ולאחר מכן תידון תביעת הכתובה וחלוקת הרכוש. זו הדרך הנכונה והיעילה ביותר לסיום חיי הנישואין כאשר הסכסוך קשה שבין הצדדים".

להלן יובאו עוד נימוקים הלכתיים עקרוניים לכך.

דחיית מועד פירעון כתובה לאחר הגט
מובא בשולחן ערוך אבן העזר סימן צ"ג סעיף א: "הכתובה הרי היא כחוב שיש לו זמן, ואינה נגבית אלא לאחר מיתת הבעל או אם גירשה".

באשר לדחיית מועד פירעון הכתובה לאחר הגט, מקור הדין הוא בשו"ת הרשב"א ובתשב"ץ. וכך כתב הרשב"א (בשו"ת, ח"א סימן אלף רנ"ד) ומובאים דבריו בב"י סימן קי"ט:

שמעתי משם הגאון שאין אדם רשאי לגרש את אשתו אם אין לו לפרוע כתובתה, כן מצאתי לרב אלפסי בתשובה. והביא ראיה מדתנן (כתובות נא.) לקתה חייב לרפאותה, אמר הרי גיטה וכתובתה תרפא את עצמה, רשאי, אבל שלא בכתובתה אינו רשאי. ואם לא קבל עליו את הדין מנדין אותו.

דברי הרשב"א נסמכים על הנפסק בתשובת רב שרירא גאון שבשו"ת שערי צדק, שער ד' סימן מ"ד, והוסיף הב"י שם שכ"כ הרשב"ץ בתשובה (ח"ג סימן רכ"ג).

וכך מובא בתשב"ץ שם:

ויש לי ראיה לזה מדאמרינן "נתנני ה' בידי לא אוכל קום" זו אשה רעה וכתובתה מרובה, כדאיתא בפרק הבא על יבמתו (סג:), וכן מההוא עובדא דשלהי אגדת הנזקין (נח.), וכן מעובדא דר' יוסי הגלילי דירושלמי שהיתה אשתו רעה ור' אלעזר בן עזריה הלווה לו מעות לפרעה כדאיתא בפרק אלמנה נזונת (ה"ג) וכו', מכל הני משמע שאינו יכול לגרשה אלא א"כ פורע אותה וכו'.

ברם, הבית יוסף חלק על שיטת הראשונים הנ"ל שפסקו שלא יכול לגרש אשה בלא לפרוע כתובתה, וכתב שם הב"י (בבדק הבית) לאחר הבאת תשובת הרשב"א שהובאה לעיל וכן הזכרת תשובת התשב"ץ דלעיל:

כתב בתשובת הרשב"א וכו', ואינם נראים דברי סמכא, דלא לישתמיט חד מהפוסקים המפורסמים לכתוב כן אפילו ברמז, והראיה שהביא מידחיא בגילא דחיטתא כמבואר למבין, וכמה תשובות כתובות בשם גדולים ואינם שלהם וכו', ועי' בתשובת הריב"ש וכו'. ועי' בתשובת הרא"ש וכו' שכתבתי בסוף סימן קי"ז.

הרי שבב"י פסק לכאורה שאפשר לגרש אשה בלא להגבותה כתובתה טרם הגט.

תמוה שבשו"ע לא התייחס לדינו זה שכתב בב"י (ועי' בשו"ת ישכיל עבדי חלק ב' בקונטרס אחרון, חלק אבן העזר סימן א', שהתייחס לסיבת אי פסיקת השולחן ערוך דינו זה בספרו), אך הרמ"א כן התייחס לכך, ועי' ברמ"א בסימן קי"ט סעיף ו' שכתב על דברי השו"ע שיכול לגרש אשה שלא מדעתה:

הגה, ואפילו אין לו לשלם לה הכתובה ונדונייתה, אינה יכולה לעכב משום זה הגירושין, אלא תתגרש ותתבע אותו מה שחייב לה (תשובת הרא"ש וריב"ש).

ועייין חלקת מחוקק ס"ק ה' שהעיר על כך:

ואפילו אין לו לשלם לה הכתובה: אין דין זה מוסכם, דהא הרשב"א סי' אלף רנ"ד כתב שאין אדם רשאי לגרש אשתו אם אין לו לפרוע כתובתה, ומ"ש הרא"ש בתשובה כלל מ"ב כיון דמן הדין היא חיבת לקבל גט וכו', אפשר לומר דלא כתב כן הרא"ש אלא במקום שחייבת לקבל גט, שבא בטענת מום גדול וכיוצא, אבל במוציא לרצונו אפשר דמודה להרשב"א. ומיהו, מדברי הריב"ש סי' צ"א משמע קצת שתקבל גיטה ואח"כ תתבע כתובתה, ואינה יכולה לעכב הגט עד שתהיה הכתובה מוכנת, כי קודם הגט אין לה דין ודברים על הכתובה.

הרי שלשיטת הח"מ, רק במקרה שהאשה חייבת להתגרש, אז ניתן להותיר את הכתובה כחוב לאחר הגט. ברם, במקרה שאין חובה כזו עליה, הבעל חייב לשלם לאשתו את הכתובה קודם הגט.

כאמור בדבריו, שיטת הריב"ש (שו"ת סימן צ"א) היא, שיכול הבעל לגרש את אשתו ורק אח"כ תתבע כתובתה. וכתב שבמקרה שמותר לבעל לשאת אשה שנייה, אין הראשונה יכולה להתנות את קבלת הגט בתשלום כתובתה, אלא תקבל את גיטה ורק אחר כך תתבע כתובתה. כאמור בדברי הב"י, העיקרון האמור בדברי הריב"ש הוא ש"קודם הגט אין לה דין ודברים על הכתובה", דהיינו שמעיקר הדין אין האשה יכולה לחבר בין הגירושין לכתובה ולתלות אותם זה בזה. ועי' גם בשו"ת הריב"ש סימן שי"ז.

ועי' בית שמואל ס"ק ו' שכתב על דברי הרמ"א הנ"ל:

ואפי' אין לו לשלם: בתשובת רשב"א וכו' וי"ל הרב רמ"א איירי כשיכול לגרש ע"פ הדין, היינו דשונא אותה וזיווג שני איירי אז יכול לגרש אותה אפילו אין לו כתובה, אף הרשב"א מודה בזה, אלא שם איירי היכא דאין ראוי לגרש, כמו בלקתה, דאין ראוי לגרש וכו', וכן בזיווג שני אם אין שונא אותה אז אין ראוי לגרש, ואם אין לו הכתובה אין רשאי לגרש. ובתשובת הרא"ש מבואר כמ"ש הרב רמ"א, דהא כתב אפילו אחר תקנות ר"ג יכול לגרש כשהיא בעלת נכפה, כי בזה לא תיקן ר"ג אפילו אין לו לסלק הכתובה, ש"מ היכא דרשאי לגרש, אינה יכולה לעכב בשביל פירעון הכתובה וכ"פ הריב"ש.

הרי לשיטתו, בניגוד לשיטת החלקת מחוקק, בכל מקרה בו הבעל רשאי לגרש ע"פ דין, הוא רשאי לגרשה בלא פירעון כתובה, וישלם כתובתה לאחר הגירושין.

ועיין בחידושי חתם סופר (סוף גיטין, ד"ה רבי עקיבא) שכתב שאף על פי שהב"י דחה את תשובות הראשונים, כבר הסכימו האחרונים שכאשר מגרש מרצונו, אין לו לגרש בלא לפרוע לאשה כתובתה (וכוונתו לשיטות הח"מ והב"ש הנ"ל).

ועיין פרי חדש שם על דין זה שברמ"א, שחלק על הרמ"א וכתב בין השאר בסוף דבריו (לאחר הבאת שיטת הב"י והראשונים):

אלא שאני תמה על הרב ז"ל, שמאחר שהרשב"א כתב בפשיטות שאינו יכול לגרש אא"כ יש לו לשלם הכתובה, והעיד שכ"כ הרי"ף בתשובה, וגם שמע כן בשם הגאון וכן נמצא בתשובת הגאונים סי' קפ"א וכו', ולא נמצא ראיה היפך מזה וכו', ולא נמצא שום פוסק שחולק עליהם בהדיא זולת משמעות תשובת הריב"ש, א"כ מנין לו להרב לחלוק עליהם. ולכן אני אומר שקבלת הגאונים תכריע, ודלא כההגה שנמשך אחר משמעות תשובת הריב"ש, וליתא וכו'.

הרי שלשיטתו, אין כל בסיס לדין הרמ"א, וחייב לפרוע לאשתו כתובתה קודם הגט.

וראה מש"כ בעניין זה הג"ר יאיר בן מנחם שליט"א, דיין בית הדין נתניה (תיק 289160/5) בסיכום שיטת חכמי המערב בסוגיה זו:

והגם שידוע ידעתי שהמנהג הרווח בין חכמי המערב ע"ה, הינו, שלא לאפשר גירושין בלא שיפרע קודם את כתובתה ותוספת כתובתה עד סוף פרוטה אחרונה, וכפי שכתב הרב "ישמח לבב" חלק אבן העזר (סימן כ"ה) שמנהגנו מפי סופרים ומפי ספרים, שאין יכול לגרש עד שיפרע לה כתובתה עד סוף פרוטה אחרונה, וקיבץ כעמיר גורנה ששה ועשרים עמודי התורה אשר כל בית ישראל נכון עליהם דהכי ס"ל (אך עיין במה שכתב מו"ר ועט"ר זקני ה"עמק יהושע" בדבריו (ח"ג סי' כ"ב). וכ"כ בשו"ת "כרם חמר" (חאה"ע סי' צ"ט), וכ"כ בשו"ת "משפט וצדקה ביעקב" (ח"א סי' כ"ח וקל"ה, וח"ב סי' כ"ו). וכ"כ ה"דבר שמואל" עמאר (חאה"ע סי' כ"ח) בשם מו"ר זקני הגדול הרה"ג ר' רפאל מאמאן, שכן ה"מנהג פשוט" בפאס וצפרו, שאין האיש רשאי לגרש את אשתו אא"כ יפרע לה תחלה כל סכי כתובתה. וכן העלה להלכה ברוח מבינתו גם מו"ר זקני ה"עמק יהושע" (ח"ג אבה"ע סי' כ"א-כ"ג, וח"ז אבה"ע סי' ו').

אך למעשה הכריע אחרת ביחס לנידון דידה, וכתב:

מ"מ נראה אפשר דגם הם יודו שבמקום כנד"ד בו גדלה מדורת השנאה עד לב השמים, ואין כל תקווה לשלו"ב, וזהו זיווג שני, וכפי הנראה שני הצדדים מעוניינים בגירושין, ומבינים היטב כי זהו הדבר הטוב ביותר עבורם, בכה"ג הרי שגם הם יודו שטוב הוא להתיר את הגירושין ותישאר הכתובה חוב עליו, וכפי שכתבו המלאך ר"ב ובנו הלב מבין, ועימם הרב ויאמר יצחק וכו', וכדברי הב"ש והריב"ש.

הרי שהסיק שבנידון מסויים של שנאה גדולה וזווג שני, ניתן להסתמך על הפוסקים שרשאי הבעל לגרש אשתו בלא לפרוע כתובתה טרם הגט, והיא תישאר כחוב עליו.

חלוק בין בעל עשיר לבעל עני
ונעיר, דיש מקום לומר שהרמ"א אמר את דינו שרשאי בעל לגרש את אשתו טרם פירעון הכתובה והכתובה תישאר כחוב, דווקא בבעל עני שאין לו לשלם, וכלשונו של הרמ"א "ואפילו אין לו לשלם לה הכתובה ונדונייתה, אינה יכולה לעכב משום זה הגירושין", אך לא בבעל עשיר שאינו רוצה לשלם עתה את כתובתה.

חילוק כעין זה ביחס לבעל עני, כבר מובא ברדב"ז (שו"ת חלק ג' סי' תקס"ו), שכתב:

מי שרוצה לגרש, אלא שאין לו לפרוע כתובה, לכ"ע אין כופין אותו שישכיר עצמו, אלא מגרש וישאר עליו הכתובה חוב. הילכך בנ"ד כיון שראובן הוא ודאי עני ורוצה לגרש, אין כופין אותו לעשות מלאכה כלל ואפילו שאינה בזויה וכו'.

הרי שביחס לבעל עני, קל יותר להבין שיוכל לדחות פירעון הכתובה לאחר הגט, כשעתה אין ביכולתו לפרעה.

ובנידון דנן איירי בבעל שנמצא בהליך פשיטת רגל, וכך קל להבין שניתן להחיל עליו דין "בעל עני" ביחס לפירעון הכתובה לפני הגט, ויובא עוד להלן.

מדין המשנה, האם הכתובה תיגבה לאחר הגט?
אולם, למעשה, מעבר לכל הנ"ל ישנה משנה מפורשת בכתובות (פח ע"ב פט ע"א) שממנה ניתן להסיק שניתן להותיר את הכתובה לאחר הגט. במשנה שם מדובר במקרה ש"הוציאה גט ואין עמו כתובה" שגובה כתובתה, הרי שאפשר לגרש בלא לפרוע כתובה טרם הגט (וראה אף האמור במרדכי בסוף גיטין, סי' תנ"ב: "כשהגט ביד האשה חתום, יכולה להינשא באותו גט או לגבות כתובתה").

אולם, ביחס לאמור במשנה זו, כתב מהר"י מינץ (סימן קכ"ג) כי רק לגבי "מנה מאתים" שבכתובה ("עיקר כתובה") אין חשש להותרת ההכרעה לאחר הגט, אך ביחס לתוספת כתובה, יש להכריע קודם הגט, כדי שלא יאמר הבעל שלא היה מגרש אילו היה יודע שיתחייב בכתובה, ויוציא לעז על הגט.

ומצאתי שלשאלה זו התייחס אף הגר"מ פיינשטיין זצ"ל בשו"ת אגרות משה (אבן העזר, חלק ג' סי' ל"ז) וכתב באשר לכך:

והנה הרמ"א בסדר הגט וכו' כתב "וישאל החכם אחר הכתובה וכו' כדי שלא יאמר הבעל על מנת כן לא גרשה", ואף שפשוט מכל הש"ס דהיו נותנין הגט, ואחר זמן היתה תובעת הכתובה, ולא היו חוששין לזה, ופשוט שהוא אף כשהיא היתה רוצה שיגרשנה, נראה דבשביל זה כתב הרמ"א כדי שלא יבואו אח"כ לידי קטטה מחמת הכתובה. כוונתו, שתהיה איזו הכחשה, שהיא תתבע יותר ממה שהוא חושב שחייב לה, שהוא חשש רחוק. שלכן לא חששו לזה בזמן הגמרא, שכל בנ"א היו צייתי דינא. ובזמננו, דאיכא דלא צייתי דינא, יעצו לנו לחשוש גם לחשש רחוק. אבל מסתבר שהוא רק לחומרא בעלמא, שמא יוציא לעז לומר כן, ויטעו בנ"א שיש בזה חשש, ולא שהוא לחשש ממש.

הרי שלשיטתו בפן העקרוני אין מניעה אף לרמ"א להותיר את הדיון בכתובה לאחר הגט, כפי האמור במשנה שם, וכל החשש של הרמ"א הוא רק במקרה מיוחד שעלול לקרות בדור שלנו, כאמור בדבריו שם, וחשש להוצאת לעז על הגט.

מקורות נוספים לדין זה
למעשה מצאתי מקורות נוספים בשאלת מועד פסיקת כתובה, דווקא לפני הגירושין או אף לאחריהם, בפסקי השו"ע והרמ"א, ונבחן האם הם עולים בקנה אחד עם שיטת הרמ"א הנ"ל.

מקור ראשון: כתב הרמ"א, אבן העזר סימן ע' סעיף ג' (ביחס לבעל עני שאינו יכול לפרנס אשתו וכופין אותו לגרשה), "ותהא כתובתה עליו חוב עד שימצא ויתן (טור בשם הרמב"ם) ", הרי שניתן לגרשה ולשלם הכתובה אח"כ.

ברם, מדין זה אין ראיה לנידון דנן, שהרי מדובר באדם שאין לו, וכן האשה דורשת להתגרש כבר עתה, בלא כתובה, כדי שבעל אחר יוכל לפרנסה, ואין זו דרישת הבעל אלא דרישת האשה שהיא בעלת הזכאות, האמורה לגבות כתובתה.

מקור שני: כנ"ל הובא אף ברמ"א אבן העזר סימן ע"ג סעיף ה', שבעל שלא יכול לפרנס, כופין אותו להוציא, והרמ"א מוסיף: "ותהיה הכתובה חוב עליו עד שיעשיר", וגם שם צ"ל כנ"ל.

מקור שלישי: בשו"ע אבן העזר סי' קי"ז סעיף א' מביא את דין הרא"ש (שעליו התבסס הבית יוסף באמרו שאפשר לדחות את הכתובה לאחר הגט) ופסק: "מי שנודע לו שאשתו נכפית ורוצה לגרשה ואינו משיג כדי כתובתה, כופין אותה לקבל גט, ויתן הנמצא בידו לכתובתה, והמותר כשתשיג ידו".

וראה ביאור הגר"א שם ס"ק י"ד שכתב על אודות דין זה שיכול לדחות חלק מפירעון הכתובה לאחר הגט, "דגירושין אינו תלוי בכתובה, והיא כשאר בעל חוב". הרי שדיבר ברורות על אודות בסיס כל דין זה בפן העקרוני, שאין סברא או הכרח לתלות את סידור הגט בפירעון הכתובה.

סברת הדין שיש לפסוק כתובה לפני סידור הגט
ויש לברר, מהי הסברא בכל הנ"ל. מדוע ישנה סברא שהגירושין תלויים בכתובה והבעל יתחייב בתשלום הכתובה טרם סידור הגט, והרי יפה כתב בביאור הגר"א, שהכתובה היא כשאר חוב שאינה תלויה בגט, כאמור לעיל, ומדוע ישנם מהראשונים הסוברים שלא יגרש הבעל את אשתו טרם יפרע לה כתובתה. ואביא לכך שני הסברים:

ביאור ראשון
מצאתי ביאור לכך בספר משנת הגט (לרב אליהו ברכה שליט"א) חלק א' סימן קי"ט, שכתב "הנה בפשטות נראה שאין עניין לעצם הגירושין עם עניין הכתובה וכו', והסוברים שאין יכול לגרש כאשר אין לו כתובה, דעתם היא דמכל מקום יש עלינו דין להציל את האשה שלא יגרם לה הפסד בגירושין אלו, וכעין שמצינו בחו"מ סימן ע"ג סעיף י' בלווה שמבזבז נכסיו, שיכול המלווה לתבוע אפילו תוך זמנו וכו'".

הרי שלשיטתו, הוי דין זה כדין עיקול נכסים, שניתן לעקל את נכסי הלווה, ובנדון דידן, נכסי הבעל – הכתובה, אף כשלא הגיע עדיין זמן הפירעון, דהיינו אף שאין תלות אמיתית בין הגט לתשלום הכתובה, יש לגבות את הכתובה לפני הגט.

ביאור שני
כדי שלא תיסתר הסברא הכללית של "לא תהא קלה בעיניו להוציאה", שהיא מטרת הכתובה, שהרי אם יוכל להותיר את הכתובה לאחר כך, תמיד תהיה קלה בעיניו להוציאה (ישועות יעקב, סי' קי"ט). כדוגמת זה ראיתי אף בספר משנת הגט שם, בשם הרב אבולעפיא, שכך ביאר שיטת הסוברים שאין לגרש טרם פירעון כתובה.

ביחס לכן, ראוי לציין את חידושו של ר' יצחק אלחנן זצ"ל בשו"ת עין יצחק (ח"א סי' ע"ד אות י"ד), כי בהתאם לסברא זו, אף אליבא דהרשב"א, רק את עיקר הכתובה יש לשלם טרם הגט, שהרי דין "קלה בעיניו להוציאה" נאמר רק ביחס לעיקר הכתובה ולא לתוספת כתובה, אך ביחס לתוספת, ודאי ניתן לדחותה לאחר הגט. וכך כתב:

דדוקא בהכתובה י"ל הסברא של הרשב"א הוא דכיון דתקנת הכתובה היה העיקר שלא תהא קלה בעיניו להוציאה. ולכן אם היה הדין דיהיה יכול לגרשה אף אם אין לו יכולת לשלם הכתובה, א"כ תהיה קלה בעיניו להוציאה כיון דלא יהיה לו במה להגבות הכתובה ממנו ותיעקר עיקר התקנה בזה. ע"כ תקנו חז"ל דכל זמן דלא ישלם לה הכתובה דלא יהיה יכול לגרשה. וזה אינו אלא בהכתובה אבל לא בהתוספת. ויש להאריך עוד בזה אך אין אנו צריכים כיון דכבר הכריע הב"ש בסי' קי"ט ס"ק ו' דהיכא דראוי לגרשה, בזה גם הרשב"א ס"ל דיכול לגרשה אף דאין לו במה לסלק הכתובה.

הרי שישנו פתח לסברתו להותרת פסיקת תוספת כתובה, שזה בדרך כלל עיקר הדיון בכתובה, לאחר סידור הגט.

בסוגיה זו של הקדמת הגט לפסיקת הכתובה עסקו גם בפס"ד בית הדין הרבני הגדול, תיק 842462/1, והרחיב בנימוקיו הרב חיים שלמה שאנן שליט"א, כן בפס"ד בית הדין הרבני הגדול, תיק 771520/6, והרחיבו בנימוקיהם הרב ציון אלגרבלי והרב נחום גולטלר שליט"א וכן בפס"ד בית הדין נתניה, תיק 289160/5, והרחיב בנימוקיו הרב יאיר בן מנחם שליט"א. כן עסקו בסוגית קדימות הגט להסדרת עניני הממון, בקובץ תחומין, כרך כב (תשס"ב), מעמוד 157, דין ודברים בין עו"ד הרב שמעון יעקבי (מנהל בתי הדין בפועל כיום) והג"ר מנשה קליין (בעל שו"ת משנה הלכות), במאמר "מתן גט והסדרי ממון – מה קודם".

מסקנה
למעשה מצאנו כמה שיטות עליהם ניתן להסתמך, בהותרת הדיון בכתובה לאחר הגט: שיטת הריב"ש כהבנת החלקת מחוקק, שיטת הבית שמואל, כאשר רשאי הבעל לגרש את אשתו, שיטת ר' יצחק אלחנן ביחס לתוספת כתובה, שניתן להותירה לאחר הגט, ונצרף לכן אף את המצב המצוי של חשש עיגון או מצב של "לאפרושי מאיסורא", הלכך נראה שכאשר הדבר נצרך לשם קידום התיק, ומתאים לתנאים המובאים בפוסקים הנ"ל, וקיים חשש עיגון או זנות, אפשר לנהוג כך.

כל שכן שניתן להותיר את פסיקת הכתובה לאחר הגט, כאשר הבעל עני ואינו מסוגל לשלם לה כתובתה טרם הגירושין, שחיוב הכתובה ישאר עליו כחוב לאחר הגט.

לכך יש להוסיף כי כדי להזים את החשש של אי אפשרות גביה אחר הגט או מצב שתיסתר התקנה של "קלה בעיניו להוציאה" (שאלו סברות הראשונים המחמירים), אפשר להטיל עיקולים על נכסי הבעל לשם פירעון כתובה, ואז אין חשש שהאשה תפסיד חלקה בכתובה, ואז עדיין קשה לו להוציאה, משום שהוא בטוח שייאלץ לשלם את הכתובה בכל מקרה.

כן יש ליידע את הבעל בדבר האפשרות כי לאחר הגט האשה רשאית לתבוע כתובתה או שיתקיים דיון לאחר הגט בתביעה זו, כדי שלא יוציא לעז לאחר מכן באמרו שאם היה יודע שיצטרך לשלם כתובה לא היה מגרשה, וכמבואר לעיל. בדרך כלל דיינים מודיעים לבעל זאת באשר לכלל עניני הממון, בין בעת אישור הסכם הגירושין ובין בעת סידור הגט, שיהיה לבעל ברור שאין לקשר בין עניני הממון לסידור הגט, וסידור הגט הוא מוחלט אף אם תהיה הפרה או חוסר פסיקה בעניני הממון.

ביחס לנידון דידן
בנידון דידן, האשה חויבה להתגרש, כמפורט בפסק הדין הנ"ל המצוטט לעיל בפתח הדברים. וכבר כתבנו שלמעשה מצינו כמה שיטות עליהם ניתן להסתמך בהותרת הדיון בכתובה לאחר הגט, שהן מתאימות אף לנידון דידן: שיטת החלקת מחוקק – כאשר האשה מחויבת להתגרש, כגון בנידון דנן, שיטת הבית שמואל – כאשר רשאי הבעל לגרש את אשתו, כגון בנידון דנן, שיטת ר' יצחק אלחנן ביחס לתוספת כתובה שניתן להותירה לאחר הגט, ונצרף לכן אף את הנימוקים שהובאו בתחילת הדברים, משום שאף לטענת האשה, אין מהיכן לגבות מהבעל סך כלשהו, בשל העובדה כי הוא מצוי בהליך פשיטת רגל, וכן משום שבית הדין משוכנע כי האשה לא תסכים להתגרש ככל שההחלטה בעניין הכתובה לא תהיה לשביעות רצונה. הלכך נראה שכאשר הדבר נצרך לשם קידום התיק בתוספת הנימוקים דלעיל, בהחלט אפשר לדחות את הדיון ואת ההכרעה בשאלת הכתובה לאחר הגירושין.

וכל שכן שניתן להותיר את פסיקת הכתובה לאחר הגט כאשר הבעל עני ואינו מסוגל לשלם לה כתובתה טרם הגירושין, כמבואר לעיל, והרי בנידון דנן הבעל בהליך פשיטת רגל, ואין לו מהיכן לשלם אף לטענת האשה וב"כ, וחיוב הכתובה יישאר עליו כחוב לאחר הגט, והאשה תקבל את גיטה אף קודם להכרעה או פירעון בכתובה.

אלו אפוא הנימוקים להחלטת בית הדין המצוטטת לעיל, כי האשה מחויבת להתגרש עתה, כאשר הליך תביעת הכתובה, דיון והכרעה, יתקיים רק לאחר סידור הגט.

מותר לפרסם החלטה זו בהשמטת פרטי זיהוי הצדדים.

ניתן ביום ט"ז בטבת התשע"ו (28/12/2015).

הרב יצחק אושינסקי – אב"ד