לפנינו תביעת האב להפחתת סכום המזונות.

תקציר העובדות
הצדדים נישאו בשנת 2002 כדמו"י בצרפת, כאשר האב בן שישים שנה ואילו האשה בת עשרים ושש שנה. לבעל נישואין שניים לאשה ראשונים.

מנישואין אלו נולדו לצדדים שני ילדים, אחד בשנת 2004, ואחד בשנת 2007.

לאשה יש עוד ילד מחוץ לנישואין מבן זוג אחר שנולד בשנת 2012, האשה מקבלת על ילד זה סך של 2200 ש''ח מזונות, כיום חיה האשה עם שלושה ילדיה בזיכרון יעקב עם בן זוג אחר.

הצדדים התגרשו במאי 2008.

הצדדים חזרו לחיות לאחר הגט ללא חופה וקידושין ובית הדין סידר לצדדים גט נוסף.

הצדדים חתמו על הסכם גירושין ביום י"ג באייר תשס"ח (18.5.2008) והמזונות היו בסך של 3,000 ש''ח.

ביום כ"ד באייר תשס"ח (29.5.2008) הופיעו הצדדים בטרם סידור הגט וביקשו לשנות את הסכם גירושין, והמזונות שונו לסך של 2,000 ש''ח לחודש, הסכם זה קיבל תוקף של פסק דין.

ביום י"ח בשבט תש"ע (2.2.2010) הופיעו הצדדים בבית הדין ואישרו נספח לגירושין המעמיד את מזונות הילדים על סך של 3,000 ש''ח, נספח זה קיבל תוקף של פסק דין.

האב היה יהלומן אמיד כאשר נשא את האשה ואף לאחר הגירושין. גם בזמן החתימה על הסכם הגירושין ונספחיו, היה אמיד והיה לו די והותר כספים למחייתו. לאחר הגירושים המשיכו הצדדים להיות בקשר ואף התגוררו יחד, משכך, בית הדין ערך לצדדים גט נוסף. האב עזר לאשה בטיפול הילדים, הסיע את האשה, ואף הלווה לה כספים כשנתבקש ע"י האשה, לדברי האיש בסכום של למעלה מחצי מיליון ש''ח, ומגבה את דבריו בתצהיר שהגיש לבית המשפט לענייני משפחה, ובו פירט את הכספים שהלווה לאשה.

כמו כן לדברי האב שילם לאשה בתשלום אחד ומראש את כל סכום המזונות המגיע לאשה משנת 2010 ועד יום י"ג באדר ב' תשע"ד (15.3.2014). האשה מאשרת זאת בחתימתה, שאכן קיבלה את המזונות מראש.

נכון להיום, האב הוא בן 73 ומתקרב לשנת ה־74, מתגורר בדירה רעועה שהייתה שייכת להוריו, לאחר פטירתם נתנו לו אחיו להתגורר בדירה, ואף מקבל סל של מצרכים מידי שבוע לאור נצבו הכלכלי הירוד.

נכון להיום, האב הוא לקוח מוגבל בבנק, הכנסתו של האיש לא מספיקה לו לתשלום חשבונות שוטפים, חשמל, מים וארנונה, כמו כן קיבל התובע התראות לניתוק המים עקב חובו. הוא הציג מסמכים בעניין זה.

לדברי האשה וב"כ במשך כל חיי הנישואין הן בצרפת והן בישראל הכירה הנתבעת את התובע כיהלומן אמיד, כאשר גם כשעלו לארץ וגרו יחדיו בתקופת נישואיהם, התעסק התובע ביהלומים, כפי שנהג לעשות זאת כל חייו. כמו כן לדברי האשה, חייתה במהלך נישואיה עם שני ילדיה ברמת חיים גבוהה, שמומנה על ידי האיש, דבר שהתאפשר בזכות עסקיו של הבעל בתחום היהלומים.

יש לציין שהאב אינו מכחיש זאת. הוא טוען: "כשהיה כסף נתתי בשפע, ואף לא החסרתי מהאשה והילדים דבר, וזאת האשה יכולה להעיד, נכון להיום אין לי, אני בקושי שורד."

לדברי האשה וב"כ האב הטריד את האשה לאחר הגירושין, ואף הפריע לה לבנות מערכת חיים חדשה. האיש לא השלים עם העובדה שנפרד מהאשה, וניסה לשבש את חייה בכל דרך אפשרית, ולהרוס את מהלך חיי היום יום של האשה, בלי להתחשב בעובדה שהוא פוגע אך ורק בילדיו. עוד כתב ב"כ האשה שהאיש לא הסתפק בשיבוש חייה של האשה, אלא אף הפריע לאשה לנהל אורח חיים תקין ובריא, בכך שהגיש כמה בקשות סרק לבית הדין, בכל פעם בטענה שונה, ואף פתח נגד האשה תיק בלשכת ההוצאה לפועל בטענה שהלווה לאשה כספים בתקופת החיים המשותפים לאחר הגירושים אשר לא הוחזרו, ופדה בבת אחת את כל הצ'קים שקיבל מהנתבעת. האשה מודה שנתנה צ'קים לאיש, אך טענה שנתנה ללא תאריכים, והאיש הפקיד את הצ'קים, וכך גרם לאשה להיות מוגבלת בבנק. עוד טענה שהצ'קים ניתנו לאיש תוך סחיטה ואיומים.

עוד כתבה ב"כ האשה שהאב התחייב לשלם מזונות שלא ע"י פסק דין, אלא ע"י הסכמתו, וכיוון שבהסכמה עסקינן, כל טענות ב"כ התובע טענות בעלמא הם ואין להתחשב בהן.

חובת האב במזונות ילדיו
והנה, הדבר ברור כי חובת האב לדאוג למזונות ילדיו היא אבסולוטית, ואין האם חייבת במזונות הילדים כלל, וכפי שנקבע בשולחן ערוך (אבן העזר סימן פב סעיף ח) "אם לא רצתה האם שיהיו בניה עמה אחר שגמלתן... הרשות בידה, ונותנת אותם לאביהם, או משלכת אותם לקהל אם אין להם אב, והם מטפלים בהם, אחד זכרים ואחד נקבות" ע"ש. הרי שאין האם חייבת כלל במזונות הילדים.

אכן, חוב האב במזונות ילדיו מדינא, אינו אלא בקטנים מתחת לגיל שש, אך מעבר לגיל זה אינו חייב לזונם אלא מכוח תקנת חכמים, עד שיגדלו (סימן עא סעיף א). ידועה תקנת הרבנות הראשית משנת תש"ד, שיש לחייב האב במזונות בניו עד גיל חמש עשרה. ושוב תקנו מאוחר יותר (י"ג סיון תש"ם) להאריך את מועד חיוב המזונות עד גיל שמונה עשרה. וראה עוד בתוקף תקנה זו בשו"ת ישכיל עבדי (חלק ד אבן העזר סימן טו, וחלק ו סוף סימן לה) ובספר משנת הכתובה (פרק שלושים וארבעה סעיף מב).

תקנת הרבנות הראשית
הן אמת כי בשו"ת משפטי עוזיאל (ח"ב אבן העזר סימן צב עמוד שס) כתב, שלפי תקנת הרבנות הראשית, האב חייב במזונות ילדיו שמעבר לגיל שש, כשם שחייב במזונות ילדיו הפחותים מגיל שש, ואין זה מדין צדקה בלבד, אלא בכלל חובת האב במזונות ילדיו ע"ש. ונמצא לדבריו כי חובת האב לזון את בניו עד גיל חמש עשרה (לפחות) היא חובה גמורה מדינא.

אמנם, מרן הראש"ל בשו"ת יביע אומר (חלק ח סימן כב) כתב להוכיח כי התקנה לא באה להפקיע דין צדקה מהאבות המשלמים מזונות לילדיהם, כרחם אב על בנים, אלא רק לכוף על המתאכזרים, וכן מוכח גם בפסקי דין רבניים (חלק ב עמוד 92 ועמוד 298, וחלק ג עמוד 172, וחלק ד עמוד 7 וחלק ה עמוד 336) ולפיכך מזונות הילדים שמעל גיל שש הם בכלל צדקה ואינם חובה מדינא.

ומכל מקום גם חיוב מזונות בניו הקטנים ופחותים מגיל שש, שהוא חיוב מדינא על האב, היינו רק לפי צרכיהם ולא על פי עושרו של האב, שדווקא גבי מזונות אשתו דרשינן מדכתיב בעולת בעל, שעולה עמו וחייב לכבדה יותר מגופו, אבל בניו אם נותן להם כדי צורכן ההכרחי יוצא בזה (סימן עג סעיף ו ח"מ סק"ו ב"ש סק"ה) ע"ש.

ומהכלל אל הפרט, מאחר שהבנים מעל לגיל שש, נמצא שחיוב האב במזונותיהם אינו אלא מדין צדקה, ובהתאם לגדרי צדקה המבוארים בשולחן ערוך יורה דעה (סימן רנ סעיף א) שפסק: "כמה נותנין לעני, די מחסורו אשר יחסר לו. כיצד, אם היה רעב יאכילוהו היה צריך לכסות יכסוהו... הגה. ונראה דכל זה בגבאי צדקה, או רבים ביחד, אבל אין היחיד מחוייב ליתן לעני די מחסורו, אלא מודיע צערו לרבים, ואם אין רבים אצלו יתן היחיד, אם ידו משגת" ע"ש.

חובת האב והאם מדין צדקה
אמור מעתה כי נחלקו רבותינו בגדרי הצדקה של "כדי מחסורו אשר יחסר לו", האם זו חובה על גבאי הצדקה בלבד, או זו חובה על כל יחיד ויחיד, אך לכל הדעות ודאי שאין זה חובה על האב בלבד, ולפיכך כאשר אין סיפק ביד האב לקיים לבדו צדקה זו, יש לברר גם את האפשרויות העומדות לאם לדאוג לצרכי הילדים, שהרי אף היא מחויבת במצות צדקה זו.

וכן מבואר גם בבית מאיר (סימן פב סעיף ה ובפתחי תשובה סק"ג) שכתב, דאף שזכות האם אחר שגמלתן לבניה לתת אותם לאביהם או להשליכן לקהל שיטפלו בהם, כמבואר שם בשולחן ערוך, מכל מקום היינו דווקא באשה עניה שאין בידה לפרנסם, אבל אשה עשירה, לאו כל כמינה ע"ש.

וכיוצא בזה כתב מהר"י אייבשיץ בספרו בני אהובה (פרק כא מהלכות אישות הלכה טז) וזה לשונו:

ונראה דודאי אם האשה עשירה, אף לאחר כ"ד חודש כופין את האם לזון בניה, דהא כופין על הצדקה, ואין לך צדקה גדולה מזה. ואם כן, היא שיש לה חלב בדדיה ותוכל להניק, הרי היא עשירה לדבר זה, וכופין אותה כמו שכופים על כל צדקה.

ולפי דרכנו למדנו שאף בילדים הפחותים מגיל שש, שוודאי חובת מזונותיהם על אביהם ואין האם חייבת כלל לזונם, אך מכל מקום כשהאב עני, אינה פטורה האם מתורת צדקה כשיש בידה, ולכך כשאי אפשר לחייב את האב מדין צדקה, יש לחייב את האם במזונות הילדים, אף בפחותים מגיל שש. וקל וחומר למזונות הילדים שמעבר לגיל שש כנדון דידן, שאף האב עצמו אינו חייב לזונם אלא מדין צדקה.

גם בשו"ת משפטי שמואל (ורנר, סימן יא) העלה דמזונות הבנים שעברו גיל שלוש עשרה מוטלים על האב רק מדין צדקה, וכשם שהאב חייב בצדקה זו, גם האם מצווה על כך, והם שווי זכויות וחובות בדבר זה. וראה עוד בשו"ת משנה הלכות (חלק יז סימן סח). אכן, כשהאם נישאת לאחר, יש לדון אי מצי בעלה השני לעכבה מלתת צדקה אף לקרוביה העניים או לבניה מהנישואין הקודמים, ואכמ"ל.

גם בפסיקה אזרחית נקבע כי אף שהאב חייב לספק את מזונותיהם ההכרחיים של ילדיו הקטנים עד גיל חמש עשרה, אך אינו חייב לספק את מזונותיהם מעבר לצרכיהם ההכרחיים, אלא מכוח דיני הצדקה, וחובה זו מוטלת על האב והאם יחד.

עוד נקבע כי חוב מזונות הילדים שמעל גיל חמש עשרה, מוטל בחלקים שווים על כתפי האב והאם, הן בצרכיהם ההכרחיים והן בצרכיהם שאינם הכרחיים, מדין צדקה, ומשכך יש להתחשב בהכנסות שני ההורים כדי לקבוע את חיוב הצדקה. (ע"א 591/81 פורטגז נ' פורטגז פ"ד לו (3) 449, וכן בע"מ אוחנה נ' אוחנה 5750/03 לא פורסם).

הן אמת, כי לפי המבואר שחובת האב במזונות ילדיו שמעבר לגיל שש היא מדין צדקה, אין מקום לחלק בין צרכיהם ההכרחיים של הילדים לצרכים שאינם הכרחיים, וכפי שלא חלקו כן במזונות ילדים שמעבר לגיל חמש עשרה, והסכימו כי צדקה זו מוטלת בחלקים שווים על שני ההורים.

ואפשר דסבירא להו כדעת הרב משפטי עוזיאל הנזכר, שחוב המזונות שעד גיל חמש עשרה הוא המשך לחוב המזונות שמתחת לגיל שש, ולכך יש לחלק בין צרכים הכרחיים לשאינם כאלה, שהרי חובת האב במזונות הילדים שעד גיל שש היא רק כדי חייהם, כנזכר בשולחן ערוך, ולא עוד, ולפיכך ממשיכה חובתו של האב בצרכים הכרחיים של הילדים עד גיל חמש עשרה.

אכן, לפי הסכמת הפוסקים שכל חוב המזונות שמעבר לגיל שש הוא בגדר צדקה, ואף לאחר תקנת הרבנות הראשית לא בטלה תורת צדקה זו, ומעתה יש לומר כי החל בגיל שש ואילך כל צרכי הילדים בין ההכרחיים ובין שאינם הכרחיים, הם בגדר צדקה זו, ומשכך, כאשר אין לאב אפשרות לקיים חובה זו לבדו, חייבת האם בצדקה זו לדאוג למזונות הילדים.

בחובת מזונות מדין צדקה האם שווה לאב וחיובה במזונות ילדיה תלוי ביכולתה ליתן צדקה, ובקיומם של שאר המבחנים לגבי חוב צדקה: (ע"א 93/85 שגב נ' שגב, פ"ד לט (3) 822, בעמ' 829־828 ; ע"א 591/81 פורטוגז הנ"ל; ע"א 254/76 יענקלוביץ נ' יענקלוביץ פ"ד לא (3) 169; ע"א 210/82 גלבר נ' גלבר, שם בעמ' 14; וכן סקירת הנושא בספרו של פרופ' מ. שאווה, הדין האישי בישראל, מהדורה רביעית מורחבת, מודן הוצאה לאור, תל־אביב, התשס"א – 2001 עמ' 273, 278־280 ובעמ' 299).

לשנות גובה מזונות כשיש הסכם בין הצדדים
במקרה דידן החיוב במזונות ילדיו שנטל עליו האב, היה במסגרת הסכם, ולא חיוב בית הדין, האם גם במקרה זה נוכל לשנות את סכום המזונות?

ואעתיק מפסק דינו של חברי השופט אסף זגורי, סגן נשיא בית המשפט לענייני משפחה נצרת תמ"ש 17732־07־12 י.א. נ' ח.ק.א, ריכוז הנחיות ותנאי הפסיקה הנצרכים, בבואנו לדון בתביעה להפחתת היקף החיוב שנטל על עצמו הורה במסגרת הסכם המסדיר מזונות ילדיו:

א. ככלל, חוזים יש לכבד ולאכוף, בענייני משפחה, קל וחומר. (ראה בהרחבה פסק דינו של חברי, כבוד השופט ויצמן במת"ש (כ"ס 3351/07 (מ. נ. נ. מ' ש. 08.03.2009) פורסם בנבו ובפדאור (פסק דינה של חברתי כב' השופטת מ. קראוס בתמ"ש) כ"ס 28977/01 פלונית נגד אלמוני] 27.10.2009 פורסם בנבו, פורסם בפדאור (כיבוד ואכיפת חוזה מתיישב עם אינטרס סופיות הדיון. עם זאת, יש ומתבקש צורך להתאים סכומי המזונות לתנאי החיים המשתנים) ע"מ ת"א 1200/05 (ה. ע. נ' ה א.) 23.03.2006) פורסם בנבו ופורסם בפדיאור.

ב. בשל כך, בענייני מזונות נוהג בית המשפט לקרוא לתוך הסכם הגירושין תנאי מכללא, כי שינוי מהותי בנסיבות, מתיר פנייה חוזרת לערכאות, גם אם הדבר לא נרשם, וזאת לאור הלכת שטראוס. (ע"א 259/75 שטראוס ואחרים נגד שטראוס, פ"ד ל; ע"א 177/81 רחל גלעדי נ' דר ישראל גלעדי, פ"ד לו (3) 179, בעמ' 184 (1982) ).

ג. שינוי נסיבות מהותי נבחן בראייה השוואתית בין מצב הדברים ערב חתימת ההסכם לבין מצב הדברים בעת הגשת התביעה להפחתת המזונות (ע"א 1880/94 קטן נ' קטן, פ"ד מט (1) 215, 220 (1995) ; ע"א 442/83 קם נ' קם, פ"ד לח (1) 767, 771 (1984) ; ע"מ (ת"א) 1200/05 ה' ע' נ' ה' א' (23.03.2006), [פורסם בנבו] פורסם בפדאור).

ד. השינוי צריך למצוא ביטוי בהרעה כלכלית כללית במצב החייב במזונות (תמ"ש (יר') 11645/97 א.מ. נ' ל.מ. (03.03.2006), [פורסם בנבו] פורסם בפדאור).

ה. אם אין זה צודק בשל שינוי הנסיבות להשאיר החיוב על כנו או אם אכיפת הפסק הפכה לבלתי צודקת לחלוטין, יכול בית המשפט להתערב בחיוב החוזי המוסכם ולשנותו (ראה הלכת קם לעיל וכן תמ"ש (ת"א) 101871/97 וידס נ' וידס (26/10/99), [פורסם בנבו] פורסם בפדאור).

ו. לעניין השאלה אם האכיפה צודקת אם לאו, סבורני כאמור, כי יש לבחון גם האם האכיפה של הפסק מותירה לחייב מינימום לקיום אנושי מינימלי, לאחר מיצוי כל פוטנציאל השתכרותו והתחשבות ברכושו.

ז. על מבקש השינוי לפעול בתום לב ובניקיון כפיים (הלכת קם לעיל).

ח. על התובע להוכיח שינוי הנסיבות, בראיות משכנעות, או לעמוד במידת הוכחה של יותר מאשר מאזן הסתברויות (הלכת גלעדי לעיל וכן פסק דינו של חברי כב' השופט שטרק בתמ"ש (ת"א) 67374/97 א.ב נ' י.ב (10.06.2012, [פורסם בנבו] פורסם בפדאור) – שם דובר על "נטל ראיה גבוה במיוחד") ; ביחס לשאלה האם קיימת במשפט האזרחי דרגת הוכחת ביניים, או שמא יש להסתפק בראיות "כבדות משקל יותר" בנסיבות מסוימות ראו: י. קדמי, על הראיות, חלק רביעי בעמ' 1673, מהדורת תש"ע – 2009; ע"א 475/81 זיקרי נ' "כלל" חב' לביטוח בע"מ, פ"ד מ (1) 589, (1986) חוות דעת כב' השופט בך בעמ' 595, חוות דעת כב' השופט ברק בעמ' 604־605 וחוות דעת כב' השופט טירקל בעמ' 605).

ט. ההכרעה השיפוטית תבוסס בסופו של יום, על ההתרשמות הכוללת של בית המשפט (המבוססת על שיקולים מהדין, אך גם שיקולי צדק והגינות) האם מדובר במקרה המשתייך לקבוצת המקרים הנדירים/בולטים המצדיקים שינוי במזונות (ראו כל האסמכתאות לעיל).

באשר לטענת ב"כ האשה, שהתחייבות האב הייתה שלא על פי פסק דין, אלא בהסכמה, והסכם שנחתם בין הצדדים, אין לשנותו, צודקת ב"כ האשה בדבריה. אך כל זה נכון רק אם יש יכולת לאב, כאשר יכולתו של האב לצורך קביעת היקף המזונות ההכרחיים אינה נקבעת אך ורק על פי הכנסתו בפועל מעבודתו, אלא נגזרת אף ממקורות אחרים העומדים לרשותו, דוגמת רכוש, כספים פנויים שהתקבלו ממכירת רכוש, חסכונות וכן פוטנציאל השתכרותו על פי מקצועו וכישוריו (ע"א 239/85 עמיצור נ' עמיצור, פ"ד מ (1) 147 ; ע"א 130/93 פרייס נ' פרייס, פ"ד לח (2) 721).

במקרה דידן, אין מדובר באדם צעיר אשר כוחו במתניו. מדובר באדם מבוגר, בגיל 73 המתקרב לשנת ה־74, גדול מאשתו בכ־35 שנה, בזמן נישואיהם האשה הייתה בת 26 והאב היה בגיל 60 ויותר, האב נכון להיום אינו יכול לעבוד בעבודה אחרת, סובל מדיכאונות וחרדות ובעיות נפשיות פסיכולוגיות, כמו כן ניסה להתאבד בגלל הדיכאון והחרדה. גם אם ירצה, לא יהיה מקום עבודה שירצה להעסיק אדם בגילו. נכון להיום, האב מקבל קצבת זקנה ואין לו יכולת כלכלית כמו שהייתה לו בעבר בהיותו עובד כיהלומן. נכון להיום האב אינו עובד, וגם אין ביכולתו לעבוד בגיל זה. האב מקבל סל מצרכים מהגמ"ח בקרית שמואל מידי שבוע. גם את קצבת הזקנה אינו מקבל, מאחר שהאשה הטילה עיקולים על תגמולי הביטוח לאומי שהאב אמור לקבלם, ומובן שסכומים אלו אינם מגיעים לכלל המזונות להם חייב התובע לתת לילדיו. אין ספק שאם האב היה צעיר וכוחו במתניו, בית הדין היה מחייבו לצאת לעבוד בכל עבודה שהיא ולפרנס את ילדיו.

לדברי ב"כ האשה האב הבריח נכסים ורשם אותם על שם אחותו. מדובר ברכב, שלדברי האב מכר אותו לאחותו, ובכסף שקיבל היה חי. מדובר ברכב שכל עלותו היא כ־20,000 ש''ח, ולדבר הרשמת בהוצאה לפועל, לא הוכח שנמכר, מאחר שהיה עושה בו שימוש. מלבד הנ"ל לא נמצא דבר, ההיפך הוא הנכון. האב לדבריו וכך טען בפרוטוקול הדיון ביום כב' אלול תשע"ה 6.9.2015, בפני הרשם עופר שורק מהוצאה לפועל הקריות, שחתם על כתב ויתור סודיות ואף הציג תדפיס של החשבון. להלן הדברים:

החייב לאחר שהוזהר כדין מוסר:

חתמתי על כתב ויתור סודיות, כן מילאתי שאלון, כל האמור בו אמת.

יליד 1943, גרוש ואב ל- 2 ילדים.

אני מאשר את דברי עוה"ד שלי.

אני הייתי ברמב"ם לפני שבוע, אני חי בדירה ואני מציג תמונות של הדירה בה אני חי.

אני מקבל קרטון של אוכן מהגמ"ח של קריית שמואל. מציג אישור.

הקצבת זקנה שלי מעוקלת לטובת מזונות בתיק זה.

יש לי חשבון בבנק הדואר. מציג תדפיס כי החשבון מעוקל.

כמו כן אעתיק את דברי ב"כ האב כפי שטען לפרוטוקול הדיון:

ב"כ החייב: נוצר לחייב חוב מזונות בגין הפרשים, עם זאת החייב סובל מדיכאון וחרדון, אני מציג מסמכים שהחייב הופנה לטיפול פסיכיאטרי, ישנם אישורים על מצבו הנפשי של החייב אני מציג הכול בפניך, כולל אשפוז ברמב"ם.

אני מפנה להחלטה קודמת, ולא הופקד הסך שהוחלט, ההכנסה היחידה של החייב היא קצבת זקנה בשיעור 1,860 ש''ח, כאשר צריך לשלם 3,000 ש''ח מזונות. קצבת הזקנה מעוקלת ומועברת לגרושה ולכן נוצרו הפרשים, אני אציין כי החייב פנה בבקשה להפחתת מזונות ומחכה להחלטה של בית הדין הרבני, ההחלטה תינתן בקרוב. אני אציין בי החייב הסכים עם הזוכה לסך 3,000 ש''ח כאשר מצבו של החייב היה טוב יותר, והיה יכול לעמוד בכך, עקב מצבו הבריאותי הקשה ואין לו מקורות הכנסה נוספים, אינו יכול לשלם. החייב לא יכול להתקיים לבד. ניתנה החלטה ביום 26.5.25015 לפני הוצאת פקודת מאסר, שגם אז החייב טען לגבי מצבו הנפשי. אנו מבקשים לבטל את פקודת המאסר, מפנה למסמכים הרפואיים והם מדברים בעד עצמם.

כמו כן מצורף חוות דעתה של העובדת סוציאלית בעניין מצבו של האב. להלן תוכן המכתב:

הנ"ל בן -72, יליד צרפת, עלה ארצה ב-2008, ג'+2, גר בבית עלוב לדבריו, בעמיגור בקרית שמואל שבה אמו התגוררה עד שהלכה לעולמה, באישור האחים שלו.

התגרש ב-2008 ומאז הוא בסכסוך ארוך ומייסר בשל מזונות שאינו מסוגל לממן, כי אינו משיג עבודה. קצבת הזקנה שלו עוקלה לטובת המזונות ולכן חי מחסדי הגמ"ח ומקרטון מצרכים שהרווחה מספקת לו כל שבוע. (מצ"ב אישור)

ב- 02/09/2015 הגיע לחדר המיון הפסיכיאטרי ברמב"ם9 בשל מצבו הנפשי והצהרתו שרצונו הוא לשים קץ לחייו בגלל מר גורלו. (מצ"ב אישור)

בפעם הקודמת נתנו לו קנס בביהמ"ש ועו"ד שלו ה"צדיק" שילם עבורו את הקנס וכך השתחרר מאיום המאסר.

לפני שבוע הלך לביהמ"ש לברר אם חל שינוי בדמי המזונות ובישרו לו שהגרושה השיגה שוב צו מאסר בגלל אי תשלום המזונות.

הוא התמוטט וניסה להתאבד בביהמ"ש ושם מנהל המחלקה של הוצל"פ לקח אותו לחדר להרגיע אותו, ועזרו לו לכתוב לרשמת של השופטת שניסה להתאבד והציע לו לכתוב מכתב בעצמו לשופטת. (מצ"ב אישור)

כשעזב את ביהמ"ש המשטרה עקבה אחריו שלא ינסה שוב להתאבד.

הוא נמצא בטיפול פסיכיאטרי (מצ"ב אישור) ופסיכוסוציאלי במרפאתנו בשל מצבו הנפשי דכאוני וחרדתי, עקב האיום להגיע לבית הסוהר, כי לפניכ-ארבע שנים נעצר ועבר, לדבריו, את סיוט חייו, בחברת פושעים ורוצחים.

מדובר באדם נורמטיבי חסר אונים, שנקלע לנסיבות חיים אומללות ותופס את מצבו ללא מוצא ולא פתרון.

בברכה

פרחה אסתר – עובדת סוציאלית

אין ספק לבית הדין, שאם נבוא ונבחן בראייה השוואתית, בין מצב הדברים ערב חתימת ההסכם לבין מצב הדברים בעת הגשת התביעה להפחתת המזונות, ניווכח שיש שינוי נסיבות מהותי. האב לדבריו ולדברי האשה בזמן חתימת ההסכם היה אמיד ונתן בשפע לאשה ולילדים ולא חסך מהם מאומה. יותר מזאת, האב שילם לאשה את המזונות מראש לכמה שנים בתשלום אחד. לדבריו הלווה לאשה מאות אלפי שקלים שלא קיבלם בחזרה. כל הרואה משתכנע שהאב היה נותן בעין יפה, וקשה לומר שעכשיו מעמיד פנים של עני, שאין לו דבר, ובשביל זאת מוכן להתאבד ולהתבזות כך בשביל הכסף. לדעת בית הדין האב דובר אמת ואכן מצבו הכלכלי קשה.

האשה לעומת זאת, עובדת מרוויחה היטב, מקבלת מזונות עבור הבן הנוסף 2,200 ש''ח, ומהאב הנידון 3,000 ש''ח, סה"כ הסכום מידי חודש שבידי האשה יותר מ־10,000 ש''ח, כמו כן חיה חיי פאר עם בן זוג עשיר בזכרון יעקב, ואילו האב אין בידו פרוטה כדי לקיים את חייו במינימום הנדרש.

בבוא בית הדין להחליט האם להשאיר את ההסכם על כנו, אין ספק שיש לבחון האם האכיפה של ההסכם, מותירה לחייב מינימום לקיום אנושי מינימלי, לאחר מיצוי כל פוטנציאל השתכרותו והתחשבות ברכושו, וכאמור התשובה על שאלה זו – שלילית.

לאור האמור, הן מבחינת ההלכה והן מצד החוק, יש לקבל את תביעת האב, ולשנות את סכום המזונות, ולהעמידם נכון להיום על סך של 1,500 ש''ח לחודש.

מסקנה
א. בית הדין מחייב את האב במזונות שני הילדים בסך של 1,500 ש''ח החל ביום 1.7.2015, סכום המזונות כולל הוצאות חינוך ומדור.

ב. מזונות נמוכים אלו נקבעו לאור מצבו הכלכלי והנפשי של האב.

ג. בשינוי נסיבות רשאית האם להגיש בקשה לשינוי גובה המזונות.

מותר לפרסם לאחר השמטת פרטים מזהים.

ניתן ביום כ"ו בכסלו התשע"ו (08.12.2015).