לפנינו בקשה למתן פסק דין להיתר נישואין.

המבקשת היא בת מאומצת שנולדה מפנויה וכיום מבקשת להינשא לכהן. אמה של המבקשת סירבה למסור פרטים על האב הביולוגי. אלו הן העובדות בקצרה.

הנקודות שיש לברר בנ"ד הן כדלהלן:
א. פנויה שנתעברה בזנות אם נאמנת לומר לכשר נבעלתי להכשיר הולד.
ב. הדין כשהאם שוטה או שותקת.
ג. גדר היתרא דתרי רובי.
ד. דין הולד כשאין אנו דנין על אמו.
ה. בת שאין ידוע מי הוא אביה אם כשרה לכהונה.
ו. אם יש להתיר פסולי קהל מכח ספק ספיקא.
ז. אם כשמכשירים את הולד לקהל כשר גם לכהונה.

פנויה שנתעברה בזנות אם נאמנת לומר לכשר נבעלתי להכשיר הולד
א. תנן בכתובות (ד' י"ג ע"א):

"היתה מעוברת ואמרו לה מה טיבו של עובר זה, מאיש פלוני וכהן הוא, רבן גמליאל ורבי אליעזר אומרים נאמנת, ורבי יהושע אומר לא מפיה אנו חיין, אלא הרי זו בחזקת מעוברת לנתין ולממזר עד שתביא ראיה לדבריה. "

ואמרינן בגמ' (סוף ע"ב):

"ההוא ארוס וארוסתו דאתו לקמיה דרב יוסף, היא אמרה מיניה, והוא אמר אין מינאי, אמר רב יוסף למאי ניחוש לה, חדא דהא קא מודה, ועוד הא אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כרבן גמליאל, א"ל אביי ובהא כי לא מודה מכשר רבן גמליאל, והאמר ליה שמואל לרב יהודה שיננא הלכה כרבן גמליאל ואת לא תעביד עובדא עד דאיכא רוב כשרין אצלה, והכא רוב פסולים אצלה, וליטעמיך תקשי לך היא גופא, הלכה ואת לא תעביד עובדא, אלא מאי אית לך למימר הא לכתחלה והא דיעבד, והא נמי כדיעבד דמי. "

ופירש רש"י:

"והא נמי כדיעבד דמי. שנתעברה ואתה בא לפסול העובר ולאוסרה על הארוס, דאם אין אתה מאמינה הרי אתה מוציאה מבעלה. "

וכתב הרשב"א:

"פירוש לפירושו, דלהתיר אותה לארוס פשיטא דהא לאו כדיעבד הוא אלא דיעבד ממש, אלא דלהתיר העובר נמי כדיעבד דמי בארוסה, שאם אי אתה מאמינה ובאת לפסול העובר אפילו לקהל, הרי אתה חושש לו משום ספק ממזר, ונמצא שאתה מזהמה בפני הבעל ואף הוא אינו מקיימה, והילכך אף לגבי ולד כדיעבד דמי, והיינו דאמרינן כדיעבד, ולא דיעבד ממש."

וכן כתב הרמב"ן בביאור דברי רש"י, דהא דמתירין העובר משום דאם לא נתירהו אתה מוציאה מבעלה, ולכך חשיב אף היתר העובר כדיעבד.

ולפי"ז יצא דכל היתר הולד הוא רק בארוסה שאומרת שהוא מארוסה, דאז אם לא נכשיר את הולד הרי אתה מוציאה מבעלה, ולכן חשיב דיעבד, ושרי אפילו ברוב פסולים, אבל בפנויה שאין מוציאין אותה מבעלה, אין

להכשיר את הולד על פי אמירתה, דכה"ג הוי לכתחלה, ולכתחלה אין מכשירין רק ברוב כשרין.

ב. והרמב"ן אחר שהביא דברי רש"י, כתב וז"ל:

"ואפשר לפרש דלעולם לא פסלינן ליה לולד, שאם אתה אומר שהוא שתוקי פסול מלבוא בקהל, וכדיעבד דמי."

וכן כתב הריטב"א בשיטת רש"י, וז"ל:

"פירש רש"י ז"ל, הא דיעבד שאתה בא לפסול את העובר ולהוציאה מבעלה. פירוש לפירושו, דאע"ג דלגבי עובר לכתחילה פסול גמור הוא שאנו פוסלין אותו ליוחסין, מ"מ לא שייך להחמיר לכתחלה אלא למי שאנו פוסלין לכהונה בלבד, שיש לו תקנה בקהל ישראל, אבל זה אם אתה פוסלו משום ספק ממזר, אין לו תקנה בישראל, ולא בממזרת, וכיון שכן דינו כדיעבד."

וכן כתב בשטמ"ק בשם תלמידי רבינו יונה, דכל לגבי ולד כדיעבד דמי, ולעולם שרינן ליה לולד אף ברוב פסולין.

ולפי"ז אין חילוק בין פנויה למעוברת, דבכל גוונא הולד כשר, דאם נחשיבהו לספק ממזר אין לו תקנה כלל, והוי דיעבד.

וכן פסק הרמב"ם (פט"ו מה' איסורי ביאה הי"א), וז"ל:

"פנויה שנתעברה מזנות, אמרו לה מהו העובר הזה, אם אמרה בן כשר הוא ולישראל נבעלתי, הרי זו נאמנת, והבן כשר, ואע"פ שרוב העיר שזינתה בה פסולין."

ג. והרשב"א הביא שיטה שלישית בשם הראב"ד, וז"ל:

"והראב"ד ז"ל פירש, דהולד פסול, ולהתירה לארוס הוא דקאמר."

וכן כתב הרב המגיד (שם), שיש מי שכתב דדוקא בדיעבד, אבל לכתחלה לא מנסבין ליה עד דאיכא רוב כשרין אצלה.

ד. אכן כל האמור לעיל הוא היכא דאיכא רוב פסולין אצלה, אבל ברוב כשרים פסקינן כרבן גמליאל דנאמנת לומר לכשר נבעלתי.

וז"ל מרן השו"ע (אה"ע סי' ו' סעי' י"ז):

"פנויה שראוה שנבעלה לאחד והלך לו הבועל, ואמרו לה מי הוא זה שבא עליך, ואמרה אדם כשר, הרי זו נאמנת. ולא עוד אפילו ראוה מעוברת ואמרו לה ממי את מעוברת, ואמרה אדם כשר, הרי זו נאמנת". וע"ש.

ה. ואמנם ההפלאה (כתובות י"ג ע"א) כתב דצריך לחקור אצל הבועל אם באמת הרתה ממנו, דקיי"ל כל היכא דאיכא לברורי מבררינן, ע"ש.

הדין כשהאם שוטה או שותקת
ו. ויש לברר בנידון דידן שהאם שותקת, מה הדין.

גרסינן בגמ' קידושין (ד' ע"ג ע"א):

"אמר רבא דבר תורה שתוקי כשר, מאי טעמא, רוב כשרים אצלה ומיעוט פסולים אצלה, ואי אזלי אינהו לגבה כל דפריש מרובא פריש, מאי אמרת דילמא אזלא איהי לגבייהו, הו"ל קבוע, וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי, והתורה אמרה לא יבא ממזר, ממזר ודאי הוא דלא יבא, הא ממזר ספק יבא, בקהל ודאי הוא דלא יבא, הא בקהל ספק יבא, ומה טעם אמרו שתוקי פסול, גזירה וכו', אלא מעלה עשו ביוחסין."

וז"ל הרמב"ם (פט"ו מה' איסורי ביאה הי"ב):

"אם לא נבדקה אמו עד שמתה, או שהיתה חרשת, או אלמת, או שוטה וכו', הרי זה הילוד ספק ממזר."

וכן פסק מרן ז"ל בשו"ע (סי' ד' סעי' כ"ו), וז"ל:

"פנויה שנתעברה וילדה, אם אינה לפנינו לבדקה, או שהיא שוטה, או אלמת וכו', אין זה הולד אלא ספק."

וכתב בביאור הגר"א (ס"ק נ"ח): "זהו שתוקי דרפ"ד דקידושין". ע"כ.

ז. ובב"ש (שם ס"ק ל"ט) כתב, וז"ל:

"והיינו דוקא דאיכא בעיר זו ממזר, אפילו ממזר אחד, אבל אם ליכא שום ממזר, ליכא חשש כלל. ובסמוך כתבתי תשובת מהר"י ושם ראיה לזה."

והוא בס"ק מ"ג. ע"ש. וכן כתב עוד בסי' ו' (ס"ק ל"א).

ובשב שמעתתא (ש"ד פכ"ב) כתב:

"ועוד נראה, אפילו לדעת הפוסקים דלא מהני חד רוב, לא חיישינן למיעוטא אלא היכא דאיכא מיעוט פסולין בעיר, אבל היכא דליכא מיעוט פסולין בעיר, כו"ע מודו דכשר הולד, וכמ"ש ב"ש סי' ו' ס"ק ל"א, ע"ש. והאידנא לא שכיח כלל אפילו מיעוט דמיעוט מפסולי קהל, מצרי ואדומי ונתיני כולם נתבלבלו, ומשום חשש ממזר נמי לא חיישינן היכא דלא קביע ממזר בעיר והכול כשרין אצלה, וא"כ הולד שנולד מפנויה אפילו לא נבדקה אמיה כשר.

אלא דלפי מה שכתב בנימוקי יוסף סוף פרק אלמנה לכ"ג, דהיכא דאיכא אביה או אחיה בעיר דהו"ל לדידה חייבי כריתות והולד ממזר וחיישינן למיעוטא, ע"ש. וא"כ האידנא נמי איכא למיחש למיעוט דליהוי ספק ממזר ממיעוט ספיקי ערוה. אמנם לפי ענ"ד נראה מסתימת הב"י ורמ"א דלא הביאו הך דנימוקי יוסף, לא ס"ל, ואפשר דלא חשו לה, ומשום דכיון דבכל התורה כולה מהני רובא, אלא משום מעלת יוחסין הוא דחשו בחד רוב, א"כ דוקא היכא דפסול קבוע במקומו הוא דדנו חז"ל דליהוי כמחצה על מחצה אפילו באזלי אינהו לגבה, אבל היכא דאינו פסול בעצמו, אלא שהוא פסול לזו האשה, לא דנו בזה דין קבוע להחמיר בחד רוב, וז"ל הרמב"ם פי"ח מאיסורי ביאה הט"ו, ראוה שנבעלה בעיר או נתעברה בעיר, אפילו לא היה שוכן שם אלא נכרי אחד, או חלל אחד, ועבד, וכיוצא בהן, הרי זו לא תנשא לכתחלה לכהן, שכל הקבוע כמחצה על מחצה, עכ"ל, ומשמע דלא מיפסל אלא על ידי פסול הניכר במקומו בפני עצמו, ולא על ידי עריות."

וכן הסכימו בהפלאה (ד' י"ג ע"א), ובערוך השולחן (סי' ד' סעי' ל"ד), ובאחיעזר (ח"ג סי' כ"א), ועוד אחרונים, דלא חיישינן שמא נתעברה מחייבי כריתות.

ח. ועוד אפשר לומר אפילו ידוע שיש ממזר קבוע בעיר, אם נשאל אותו ויאמר שלא נבעלה לו, נאמן, דלא גרע ממנה דנאמנת להכשיר, ומדוע לא יהיה נאמן, וכמ"ש הר"ן בפרק האומר לדעת הרמב"ן לענין שליח לקדש אשה ומת וכו', דאם באו הקרובות ואמרו לא נתקדשנו דנאמנות, וכן מובא באוצר הפוסקים (סי' ד' ס"ק צ"ז אות י"ד) משם מהרי"ך רפפורט, ושכן כתב הכת"ס.

ט. והנה בס' נדיב לב (ח"ב סי' ג') כתב, דמה שכתבו הרמב"ם והשו"ע דבשותקת ואלמת הוי הולד ספק ממזר, היינו דוקא ברוב פסולין אצלה, אבל ברוב כשרים יש להכשיר את הולד. הובאו דבריו באוצר הפוסקים (שם ס"ק צ"ו אות י"ב), ושכן כתב מהרי"ך רפפורט.

לפי"ז בנ"ד דרוב כשרין אצלה, יש להכשיר אף אם נדונה כשוטה.

אלא דלכאורה קשה על דבריהם מסוגיא דקידושין הנ"ל, דאיתא התם להדיא דלא מכשירינן ספק שתוקי אף ברוב כשרים, דמעלה עשו ביוחסין.

ואפשר לומר דהפוסקים הנ"ל גרסי כגירסת הר"ן בסוגיא הנזכרת, דהר"ן שם גרס "מאי אמרת דאזלא איהי לגבייהו", וכתב הרש"ש דיש לפרש לגירסא זו, דר"ל וכ"ת דמתני' איירי בשתוקי כזה דידעינן דאזלא איהי, דאז הו"ל ספק שקול, מ"מ התורה אמרה וכו', ע"ש. אבל באמת אי לא ידעינן אי אזלא איהי לגבייהו או לא, מכשירינן מטעם דאיכא רובא להיתרא, [וכמו שהקשו באמת הרשב"א והריטב"א לגירסא שלפנינו, דלמאי הוצרך להביא הא דממזר ודאי וכו' תיפו"ל דהוה רובא להיתרא].

ועיין בש"ש (ש"ד פכ"ג ד"ה אמנם, וד"ה ואפשר), ע"ש.

עוי"ל דהפוסקים הנ"ל למדו בסוגיא שכל זה לפי הס"ד, אבל לפי המסקנא מהני אפי' רוב אחד, עיין היטיב בסוגיא.

גדר היתרא דתרי רובי
י. והנה בכתובות (י"ד ע"ב) תנן:

"א"ר יוסי מעשה בתינוקת שירדה למלאות מים מן העין ונאנסה, אמר רבי יוחנן בן נורי אם רוב אנשי העיר משיאין לכהונה הרי זו תינשא לכהונה."

ואמרי' בגמ':

"א"ל רבא לרב נחמן רבי יוחנן בן נורי דאמר כמאן, אי כרבן גמליאל אפי' ברוב פסולין נמי מכשר, אי כרבי יהושע אפילו ברוב כשרים נמי פסיל, א"ל הכי א"ר יהודה בקרונות של ציפורי היה מעשה, וכדר' אמי דא"ר אמי והוא שהיתה סיעה של בני אדם כשרין עוברת לשם וכו', אבל פירש אחד מציפורי ובעל הולד שתוקי."

ופירש רש"י: "וכדרבי אמי. דהשתא איכא רוב סיעה ורוב העיר."

ומסקינן התם:

"הולכין אחר רוב העיר והוא דאיכא רוב סיעה בהדה, ואין הולכין אחר רוב העיר גרידתא, ולא אחר רוב סיעה גרידתא, מ"ט גזרה רוב סיעה אטו רוב העיר, ורוב העיר נמי אי דקא אזלי אינהו לגבה כל דפריש מרובא פריש, לא צריכא דקא אזלא איהי לגבייהו, דהו"ל קבוע, וא"ר זירא כל קבוע כמחצה על מחצה דמי."

וכתב הרא"ש (סי' ל'): "ומיירי בדלא טענה ברי, הלכך בעינן תרי רובי אפילו לרבן גמליאל."

וכן כתב הר"ן. עש"ב.

ומתבאר מזה דכל מאי דאמרינן (בסוגיא דקידושין לעיל) דבשותקת הולד שתוקי אפילו ברוב כשרים היינו דוקא בחד רובא אבל בתרי רובי כשרה אף בדלא טענה.

[ושיטת הרמב"ם דהסוגיא איירי בטוענת ברי ומ"מ בעינן תרי רובי להשיאה לכהונה לכתחילה, ומיהו בעיקר הדין אף הרמב"ם מודה דבאיכא תרי רובי מותרת לינשא אף בשותקת. כן כתב הב"ש סי' ו' ס"ק ל"א. וע"ע בכ"מ פי"ח הי"ג וב"י ס"ס ו'. ואכמ"ל].

יא. ואמנם בגדר תרי רובי מצינו מחלוקת גדולה בין הראשונים.

וז"ל הטור (סוס"י ו'):

"פנויה שראוה שנבעלה והלך לו הבועל, או אם באת לפנינו מעוברת וכו', אם אינה יודעת מיהו הבועל, או שהיא שוטה שאין בה דעת, או אילמת, אפילו בדיעבד תצא עד שתהיה תרי רובי, רוב העיר כשרים ורוב שיירא של כשרים הבאה ממקום אחר עוברים שם. כתב הרמב"ם דוקא שנבעלה בפרשת דרכים שאין שם דבר קבוע, אבל ראוה שנבעלה בעיר, או שנתעברה בעיר, אפילו לא שוכן בה אלא גוי או עבד אחד, לא תנשא לכתחילה, שכל קבוע כמחצה על מחצה דמי, ואם ניסת לא תצא, הואיל ואומרת לכשר נבעלתי. ע"כ. ונראה דאפילו נתעברה בעיר, אם הלך הבועל אליה תנשא לכתחילה, כיון דאיכא רוב העיר ורוב סיעות כשרים, אא"כ הלכה היא אליו, וסתמא נמי שאין ידוע מי הלך למי נראה דתנשא לכתחילה."

וכתב מרן ז"ל בב"י:

"ומ"ש רבינו "ונראה וכו'", דברי רבינו הם לפי הגירסא שכתבתי "לא דקאזלא איהי לגבייהו דהו"ל קבוע", אבל רש"י (ט"ו ע"א ד"ה ומשני) כתב "ומשני איכא דאזלא לגבייהו ול"ג מאי איכא, יש שהולכת אצלו והו"ל קבוע, הילכך אפי' ברוב כשרים או רוב העיר או רוב סיעה פסיל, ומשום תרי רובי אכשרה דליכא למיגזר מידי". וכן נראה שהוא דעת התוספות שהיו גורסים "דילמא אזלה איהי לגבייהו וכו'". וכך הם דברי הרמב"ם ז"ל שסתם וכתב דנבעלה בעיר לא תנשא לכהן לכתחילה, ולא חילק בין אזלא איהי לגבייהו לאזלי אינהו לגבה, ונראה מדבריו דאפילו בדאיכא תרי רובי, רוב עיר ורוב סיעה, כל שנבעלה בעיר לא תנשא לכתחילה, דאפילו אזל בעל לגבה חשיב כקבוע, גזרה אטו היכא דאזלא איהי לגביה, ולא מכשרינן לה בתרי רובי אלא כשנבעלה בפרשת דרכים, או בקרונות שבשדות שהכל עוברים שם, והיו רוב העוברים שם כשרים ורוב העיר שפירשו אלו העוברים ממנה כשרים."

ובבית שמואל שם (ס"ק ל"ד) כתב:

"ויש מי שאומר. היינו דעת הטור. וכתב הב"י דגורס בש"ס וכו', ודבריו תמוהים בעיני מאד וכו', אלא הר"מ והטור גורסים "דילמא אזלי", אלא לפי התירוץ "מעלה עשו ביוחסין" בעינן ע"פ הדין תרי רובי בלא גזירה, וס"ל להרמב"ם אם הביאה בעיר ויש לחוש שמא אזלא איהי לגביה, א"כ תו לא הוי תרי רובי, משום הכי בעינן דהביאה הוא בפרשת דרכים, והטור אע"ג דס"ל ג"כ להמסקנא בעינן תרי רובי, מ"מ באין ידוע לא מחמירים כל כך, אא"כ בידוע דאזלא איהי לגביה."

נמצינו למדים במקום דאיכא תרי רובי:

אם נבעלה בפרשת דרכים לכו"ע מותרת.

בנבעלה בעיר, לדעת הטור מהני להכשירה, אא"כ ידוע שהלכה היא אליו.

לדעת הרמב"ם: להב"י בכל גוונא לא מהני [וכ"ד התוי"ט (מ"ט ומ"י) ]. ולהב"ש אם ידוע לנו דאזל איהו לגבה מהני תרי רובי, ולא נחלקו הר"מ והטור אלא באין ידוע.

יב. ובשו"ת חתם סופר (אה"ע סי' ט') כתב:

"לולי דמיסתפינא הייתי אומר, הרמב"ם לא אמרה אלא בידעינן שעכ"פ פרשה מביתה ושוב נבעלה, כעובדא דתינוקת וכו', ומכיון דעכ"פ חזינן דפרישה מביתה בשעת מעשה, חיישינן דילמא אזלא לביתו והו"ל קבועה, דאי הוה הוא אזיל לדידה בשוק תו לא הוי קבוע, כמ"ש תוס' וכו', אבל היכי דלא ידעינן כלל דבשעת מעשה היתה חוץ לביתה, גם הרמב"ם יודה להטור דלא חיישינן להכי, דאין דרך אשה לחזור אחר איש, וכסברת הטור, ואפושי בפלוגתא לא מפשינן."

ובבאר יעקב (הו"ד בס' מחצית השקל סוף סימן ו'), כתב:

"ואני אומר דגם הרמב"ם מודה בהאי גוונא (בנבעלה בעיר ולא ידעינן אם מבני העיר או מבני סיעה) לרש"י וטור דהולד כשר, ומקרי תרי רובי, והא דמפרש הרמב"ם כן למשנה בכה"ג שנבעלה בפרשת דרכים, וכן העתיקו בחיבורו, היינו משום דמשמע ליה דהאי מעשה דציפורי הכי הוה דהש"ס קושטא דמילתא קאמר האיך היה המעשה, וכן פירש הרמב"ם במשנה והעתיקו בחיבורו כן, אבל לדינא ס"ל דאין חילוק, דלא כמו שהבין בתוי"ט דלרמב"ם לא כשר בהאי גוונא, ע"ש."

ומתבאר מהני תרי רבוותא, דהיכא דלא ידוע מי הלך למי, לא נחלקו הרמב"ם והטור, ולכו"ע מהני תרי רובי.

יג. והנה בנ"ד דנבעלה בעיר ואיכא תרי רובי א"כ תליא בכל הנ"ל.

ועיין בבית מאיר (סוף סי' ו') שכ' דיש להכשיר בתרי רובי כהטור, כי רש"י ז"ל מסייע להטור, וכפי הנראה הרמב"ם ז"ל בפירוש תרי רובי הוא יחידאה.

ובחתם סופר (ריש סי' י"ח) כתב, דלדינא היה ראוי להכריע כהטור להקל בתרי רובי, וכן כתב הבית מאיר במסקנא בסוף הסימן ע"ש.

וכן כתב בש"ש (ש"ד פכ"ג), דהעיקר נראה כדעת הטור.

וא"כ יש לנו לומר דהאי בת שריא לבא בקהל.

ועוד דאף להרמב"ם לא ברירא מילתא דאסורה, דהא להח"ס ובאר יעקב אף להרמב"ם שריא בכה"ג.

וראה מ"ש בש"ש שם בסו"ד דבשעת הדחק טובא סגי אפילו אי איכא חד רובא.

וא"כ מכח כל הנ"ל נראה דיש להתירה לקהל, ובפרט שלדעת המהרי"ט (אה"ע סי' ט"ו) דוקא ברוב פסולים צריכים לבדוק את האם להכשיר הולד, אבל אם הרוב עכו"ם אפילו לא בדקו את אמו אזלינן בתר רובא, ואע"ג דלכתחילה בעינן תרי רובי, לגבי ולד חשיב כדיעבד, כיון שיהא עי"ז אסור בישראלית ובממזרת. עי"ש.

דין הולד כשאין אנו דנין על אמו
יד. ונראה עוד צד היתר בנ"ד על פי מ"ש הנודע ביהודה (קמא אה"ע סי' ז').

דהנה הנו"ב דן, בפנויה שילדה ולא נבדקה ממי נתעברה, ונתגדל הילד אצלה, ובין כך ובין כך מתה האם, ונשאל מה דין הולד. וכתב לחלק בין שתוקי לאסופי, דשתוקי דידעינן מיהי אמו, א"כ דנין אנו עליה למי נתעברה, ונפ"מ לולד, אז חיישינן אפילו ברוב כשרים דלמא אזלא איהי לגבייהו והוי קבוע, כיון דהנדון הוא עליה, אבל תינוק הנמצא ואין נודע מיהי אמו, אז דנין אנו על התינוק עצמו מה דינו, ובכה"ג יש להכשיר ברוב כשרים, ואע"ג דאי אזלא איהי הוי קבוע, מ"מ תינוק זה הנמצא הוי פריש, וכל דפריש מרובא פריש. [בחידוש זה של הנו"ב האריך לתמוה בבית מאיר, ועיין ש"ש ש"ד פי"ח. ואכמ"ל].

ומסיק בנדון דידיה, דמתה האם ואין אנו דנין עליה אלא על הולד, שרינן אף להרמב"ם דמחמיר בתרי רובי. ע"ש.

טו. ויש לחקור אם זהו דוקא במתה האם, דשוב אין לנו נפקותא כלל לגבה, אלא דנין רק על הולד, אז מתירים על פי רוב, אבל כשהאם חיה אף שאין היא באה לפנינו, מ"מ מוטל עלינו לדון תחילה עליה וממילא נפ"מ לבתה, או אפילו כשהאם חיה, מ"מ אם אינה באה לפנינו לדין וכל מה שאנו דנין הוא לגבי בתה, גם בכה"ג יש לדון דין כל דפריש.

ולכאורה יש להביא ראיה ממ"ש רש"י בקידושין (ס"ו ע"א ד"ה סמוך), בסוגיא דינאי המלך, שכתב שם דאין לומר אוקי תרי לגבי תרי ואוקי איתתא אחזקתה, דהני מילי אי הואי איהי קמן והיתה באה לב"ד להתירה, אבל כשאנו דנין על ינאי והיא אינה לפנינו, לא שייך לאוקמה אחזקה, ע"ש. (ועי' תוס' כתובות כ"ו ע"ב, וב"ב ל"ב ע"א, ובהפלאה כתובות שם).

ומבואר דאין אנו דנין על האשה אא"כ באה לפנינו. וא"כ בנ"ד דאין האשה לפנינו יש להחשיב הולד כפירש, ואפילו להרמב"ם יש להכשירו בדאיכא תרי רובי.

בת שאין ידוע מי הוא אביה אם כשרה לכהונה
עד עתה ביארנו דין היתר הבת לבא בקהל. ויש לדון אם כשרה בת זו לינשא גם לכהן, או לא.

טז. והנה מה שכתבנו להתירה לקהל ע"פ דברי הב"ש והש"ש, דאין כאן פסול קבוע בעיר, ובכה"ג לא חיישינן למיעוטא, כ"ז יועיל דוקא להתירה לקהל, אבל לא יועיל להתירה לכהונה, דהלא איכא גוים קבועים בעיר. וא"כ לגבי כהונה הדרינן לפלוגתא דהרמב"ם והטור אי איכא למישרי בתרי רובי או לא.

אלא דבהא דאמרינן ביבמות (מ"ה ע"ב):

"הלכתא גוי ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר, בין בפנויה בין באשת איש."

כתב הרי"ף שם:

"איכא מרבוואתא דמסיימי בה דהאי דאמרינן "הולד כשר" הני מילי לישראל, אבל לכהונה הולד פגום, דאי ברתה היא אסורה לכהן מדאמרינן וכו', וחזינא לרבוואתא אחריני דפסקי "והלכתא עכו"ם ועבד הבא על ב"י הולד כשר" ולא מסיימי שהולד פגום, ואנן מספקא לן אי הוי פגום אי לא."

והרמב"ם (פט"ו מה' איסורי ביאה ה"ג) כתב:

"עכו"ם ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר."

ולא כתב דהוא פגום לכהונה. ועיין שם במגיד משנה שכתב דהרמב"ן העלה הדבר בספק, וכתב דאם נשאה אין מוציאין מידו, והולד ספק חלל.

והרא"ש (סי' ל') כתב דאין מקום לספק כלל, דודאי הולד פגום לכהונה.

וכן פסקו בטור (סי' ד'), ובשו"ע (שם ס"ה).

ובבאר הגולה (אות י') כתב דאם נשאת לכהן תצא והולד חלל,

ובבית שמואל (ס"ק ב') כתב דאם נשאת אין מוציאין, וכן כתב בבאר היטב (ס"ק ג') משם האחרונים. ועי' בב"ש סי' ז' (ס"ק ל"ט) דכן כתב רש"י בתשובה (סי' י"ח).

ועיין ביש"ש שכתב דאף להפוסקים דסברי דהולד פגום, היינו רק מדרבנן. וכן הסכים הגרעק"א בתשובה (קמא סי' צ"א), וע"ש שהוכיח כן. ועיין בבית מאיר (סי' ד') דבז' עממין פגום מדאורייתא, ובשאר אומות אינו אלא מדרבנן. (ועפי"ז אולי יש לבאר מ"ש הרמב"ן דאם נשאת לא תצא והולד ספק חלל, ולכאו' אם הולד ספק חלל מ"ט לא תצא, אך אי נימא דהולד ספק חלל רק מדרבנן ניחא מ"ט לא תצא).

והנה בנ"ד דלא ידוע בבירור דנתעברה מגוי, לכאורה יש מקום להתיר את הבת אף לכהונה מס"ס, דשמא לא נתעברה מגוי, ואפילו את"ל דנתעברה מגוי, שמא הלכה כהרמב"ם דעכו"ם הבא על בת ישראל הולד כשר לכהונה. [ואף שבמל"מ (שם ובפי"ג ה"ח) כתב דאפשר שאף הר"מ ס"ל דפסולה לכהונה, מ"מ יש לצרף ספיקם של הרי"ף והרמב"ן לס"ס, מה גם דהגרעק"א בתשובה הנ"ל נקט דמסתימת דברי הרמב"ם משמע דכשר אף לכהונה, וק"ל].

אם יש להתיר פסולי קהל מכח ספק ספיקא
יז. אלא דאכתי חל עלינו חובת ביאור אם יש להתיר פסולי קהל מכח ס"ס.

גרסינן בכתובות (י"ד ע"א):

"ורמינהו העיד רבי יהושע ורבי יהודה בן בתירא על אלמנת עיסה שהיא כשרה לכהונה וכו', אמר להן רבן גמליאל קבלנו עדותכם אבל מה נעשה שהכהנים שומעין לכם לרחק אבל לא לקרב וכו', לרבן גמליאל אלים ליה ברי דאפילו בחד ספיקא נמי מכשיר, וקיל ליה שמא דאפילו בספק ספיקא נמי פסיל, לרבי יהושע אלים ליה חד ספיקא דאפילו בברי נמי פסיל, וקיל ליה ספק ספיקא דאפילו בשמא נמי מכשיר."

ומבואר לכאורה דאף לר"ג דבס"ס נמי פסיל, היינו דוקא לכהונה, מדקאמר "שהכהנים שומעין לכם לרחק וכו'", ומשמע דלענין פסול קהל שפיר מהני ס"ס להתיר.

והנה הרמב"ם (פי"ט מה' איסורי ביאה הכ"ג) כתב:

"משפחה שנתערב בה ספק חלל, כל אלמנה מאותה משפחה אסורה לכהן לכתחלה, ואם נשאת לא תצא, מפני שהן שתי ספיקות שמא זו וכו', וה"ה אם נתערב בה ספק ממזר או ממזר ודאי, שאשת ממזר ואשת חלל לכהונה איסור אחד הוא כמו שביארנו."

ובפשוטו כוונתו דה"ה בנתערב ספק ממזר אסור לישראל לישא מאותה משפחה. וכן ביאר מרן ז"ל בכסף משנה (שם), ובבית יוסף (סוף סימן ז').

אך לכאורה צ"ע בזה, דהא דייקינן מסוגיא דכתובות הנ"ל דדוקא לכהונה מחמירים בס"ס, אבל לישראל שרי, וכבר עמד בזה בב"ש (סי' ב' ס"ק ט"ז). ע"ש.

והב"ש פירש, דמ"ש הרמב"ם "וה"ה אם נתערב וכו'", איירי נמי לענין היתר לכהן, וקאמר דבממזר נמי אם נתערב אסור לכהן לישא מאותה משפחה, ואם נשא בדיעבד לא תצא, והביא שכן כתב בדרישה (סי' ז') דדברי הרמב"ם נוכל לפרש דמיירי דוקא בכהן ולא בישראל. ע"ש.

יח. והנה הטור (סי' ב') כתב:

"משפחה שנתערב בה ספק פסול, אין צריך לרחקה, שכולן טהורין לעתיד לבא, בד"א לישראל, אבל כהן לא ישא מהן כדלקמן."

ומבואר דלישראל שרינן בגוונא דאיכא ס"ס.

והקשו האחרונים ממ"ש הטור (סוף סימן ז') וז"ל:

"משפחה שנתערב בה ספק חלל וכו', ואפי' ישראל שנתערב בה ספק איסור שאסור לישראל, כגון ממזרת ונתינה, אסור לישא ממנה, ואם נשא הוי הולד ספק ממזר."

ותמוה, דהא כיון דאיירי שנתערב בה ספק איסור, א"כ כשבא לישא מאותה משפחה איכא ספק ספיקא, וספק ספיקא כתב הטור בסי' ב' דשרי לישראל, ורבתה המבוכה באחרונים בזה.

והמהרש"ל בביאורו לטור, הובא בפרישה, כתב, דנראה להגיה בדברי הטור "שנתערב בה איסור", ור"ל דנתערב בה ממזר ודאי, וא"כ כשבא לישא מאותה משפחה אין כאן אלא ספק אחד, ולכך אסור לישא ממנה, אבל אם נתערב בה ספק ממזר מותר לישא הימנה, דאין כאן אלא ס"ס, והט"ז (ס"ק ט"ז) הביא דברי המהרש"ל וכתב דכן עיקר. וכעי"ז הגיה התוי"ט. וכן הסכים הב"ש (סי' ב').

ונמצא לפי"ז דשרינן פסולי קהל על ידי ספק ספיקא.

ועיין במגיד משנה (פט"ו מאיסורי ביאה הכ"ו) דמפורש להתיר פסולי קהל בס"ס. [ובמח"א (חי' הר"מ פט"ו מאי"ב הכ"ה) כ' דאין נראה]. וכן מבואר מתשובת מהרי"ו (סי' ע"ד), הובאה בד"מ (סי' ד' אות ז'), ובב"ש (שם סקמ"ג), דשרינן לקהל על ידי ס"ס. וכן פסק בשו"ת חת"ס (אה"ע סי' י"ג) להתיר פסולי קהל מס"ס.

ועיין בשו"ת מהרשד"ם (אה"ע סוס"י נ'), שכתב דאנן מתירים לקהל מכח ס"ס אף לכתחילה, ורק לכהונה נהגו הכהנים סלסול שאין מתירים בס"ס. וע"ע שו"ת מהרי"ט (חי"ד סי' ב').

יט. אלא דלכאורה יש לתמוה ע"ז מסוגיא דקידושין הנ"ל (אות ה'), דדבר תורה שתוקי כשר, דרוב כשרים אצלה ומיעוט פסולים אצלה, ואי אזלי אינהו לגבה כל דפריש מרובא פריש, מאי אמרת דילמא אזלא איהי לגבייהו, הו"ל קבוע וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי, והתורה אמרה "לא יבא ממזר" ממזר ודאי הוא דלא יבא הא ממזר ספק יבא, בקהל ודאי הוא דלא יבא הא בקהל ספק יבא, ומה טעם אמרו שתוקי פסול, גזירה וכו', אלא מעלה עשו ביוחסין.

והקשה הריטב"א שם בזה"ל:

"והתורה אמרה לא יבא ממזר בקהל ה'. תימה ל"ל קרא, דהא איכא תרי ספיקי, ספק אזלא איהי לגבייהו דהוה מחצה על מחצה והוה ספיקא, ואידך דאזלי אינהו לגבה ואיכא רוב כשרים, וכל ס"ס לקולא אפילו באיסורא דאורייתא, ואיכא למימר דאה"נ, ותלמודא רבותא נקט דאפילו חזינן ודאי דאזלא איהי לגבייהו וליכא אלא חד ספיקא, אפ"ה הולד כשר משום קרא דלא יבא ממזר, וקרא נמי לא איצטריך אלא להכי."

ומבואר בדבריו דבכל שתוקי אי לאו דחזינן דאזלא איהי לגבייהו איכא ס"ס, ואפ"ה אמרינן דשתוקי פסול לבא בקהל, דמעלה עשו ביוחסין (אלא דנקטי' לרבותא אף היכא דידעינן דאזלא איהי), ומבואר מזה דאין להתיר פסולי קהל על ידי ס"ס, ויקשה מכאן להאחרונים הנ"ל דסברי להתיר ספק ממזר שנתערב במשפחה.

ועיין בחקרי לב (יו"ד סי' פ"ט) שנתקשה בקושיא זו, ורצה לחלק דהיכא דאיתיליד ריעותא בולד אז מחמירים בס"ס, ועע"ש.

ולפמ"ש לעיל (אות ו') דהר"ן גריס "מאי אמרת דאזלא איהי לגבייהו וכו'", וכתב הרש"ש דיש לפרש לגירסא זו דר"ל וכ"ת דמתני' איירי בשתוקי כזה דידעינן דאזלא איהי דהו"ל ספק שקול מ"מ התורה אמרה וכו', ע"ש. אבל באמת אי לא ידעינן אי אזלא איהי לגבייהו מכשירינן מטעם דאיכא רובא להיתרא, א"כ באמת כל מאי דאסרינן שתוקי הוא רק היכא דאיכא חד ספיקא, אבל אי לא ידעינן דאזלא לגבייהו שריא מחמת ס"ס, וא"כ לא קשה מסוגיא הנ"ל, [אך באמת לא מצאנו בפוסקים חילוק זה].

כ. ובבית מאיר (סי' ד' סעי' כ"ו) העיר ג"כ על דברי הב"ש וסייעתו מדברי הריטב"א הנ"ל, והביא מ"ש המרדכי (פ' החולץ אות כ"א) דבכמה מקומות אשכחן דאפילו בס"ס מחמרינן כמו חד ספק והביא סוגיא דקידושין הנ"ל דאע"ג דאיכא ס"ס אפ"ה פסלינן ליה לקהל, ע"ש. וכתב דלפי"ז מה שהגיה הב"ש בדברי הטור אין זה מוכרח, והדין צ"ע.

אך בתשובתו להגאון רעק"א (נד' בשו"ת רעק"א קמא סי' ק') כתב (בסוף הסימן ד"ה גם), דאפשר דאף לשיטת הריטב"א והמרדכי דלא מתירים שתוקי מכח ס"ס, דמעלה עשו ביוחסין, היינו דוקא בס"ס זו דהיא תמידית בכל השתוקים, משא"כ בנתייחד לספק ממזר במקרה בלתי טהור, י"ל דלא החמירו, דהוי דיעבד. והגרעק"א (סוף סימן ק"א) כתב ע"ז דהוא סברה נכונה.

וא"כ אין להקשות להב"ש מהריטב"א, דאלמנת עיסה הוא ס"ס במקרה, ובכה"ג שפיר מקילים בס"ס.

ועוי"ל דדוקא היכא דאיכא ספק קבוע, דאיכא למיגזר רוב סיעה אטו רוב עיר ורוב עיר אטו היכא דאזלא איהי, אז מחמרינן אף בס"ס, אבל בס"ס בעלמא שרי.

וא"כ בנ"ד דעבדינן ס"ס שמא הלכה כהטור דמיקל בתרי רובי, ואפילו להרמב"ם דמחמיר שמא עכו"ם הבא על בת ישראל הולד כשר לכהונה, זהו ס"ס במקרה, ומהני להכשירה.

אם כשמכשירים את הולד לקהל כשר גם לכהונה
כא. אכן כ"ז דוקא לענין להכשירה לקהל, אבל לכהונה בודאי לא מהני ספק ספיקא, כדאמרינן גבי אלמנת עיסה, וכמו שנתבאר לעיל.

אלא דיש מקום לדון בזה, לפי מה שכתב בבית שמואל (סי' ו' סס"ק ל"א), וז"ל:

"כשהולד כשר לקהל כשר ג"כ לכהונה, וא"א לחלק ביניהם, כגון אפילו ברוב ממזרים והיא אומרת לכשר נבעלתי, כשר הולד אפילו לכהונה."

וא"כ בנ"ד דאסיקנא לעיל דכשרה לקהל, נכשירנה אף לכהונה.

אלא דדברי הב"ש יש לפרשם בב' אופנים, דבפשוטו ביאורו הוא דכיון דאמרינן בסוגיא דכתובות דלכתחילה אינה נאמנת רק ברוב כשרים אצלה, ובדיעבד נאמנת אף ברוב פסולין, וכיון דלגבי הולד חשיב דיעבד (וכמשנ"ת לעיל אות ב') ומכשירינן ליה, והלא כל סיבת הכשרו הוא על סמך אמירתה דנבעלה לכשר, א"כ לא שייך לחלק ביניהם ולומר דלגבי הכשר קהל סמכינן אדיבור של אמה, ולגבי פסול כהונה לא סמכינן, דכיון דהאמנוה בדיבורה שלא נבעלה לפסול נאמנת על כל דבריה שאמרה לכשר נבעלה, דלא פלגינן דיבורא, ולכך אין לחלק ביניהם, דאם כשרה לקהל כשרה אף לכהונה.

ולפי"ז כל דברי הב"ש הם דוקא היכא שהכשרנו על פי אמירתה, אז אין לחלק וכשרה אף לכהונה, אך אם נכשירנה מחמת סיבה אחרת, וכגון בנ"ד דמכשירינן מטעם תרי רובי, אכתי י"ל דזהו דוקא לגבי הכשר קהל, אבל לא נכשירנה לכהונה, דמעלה עשו ביוחסין.

כב. ובתשובת הגרעק"א (קמא סי' צ"א), הביא דברי הב"ש הנ"ל, והביאור הנ"ל בדבריו, וכתב דלא ייתכן לפרש כן דברי הב"ש, דהב"ש כתב אח"ז "מיהו אם היא גרושה אז שייך בולד ג"כ תחילה ודיעבד כי שמא כהן בא עליה והולד חלל". ואי נימא כמו שנתבאר, מאי איכפת לן דשמא כהן בא עליה, הא היא אומרת לכשר נבעלתי ולא פלגינן דיבורה, וא"כ יש לנו להאמינה אף לענין זה.

ולכן כתב בביאור דברי הב"ש, דכיון דלגבי חשש נכרי י"ל דבתה תנשא לכתחילה, כיון דמדינא מועיל ברי דידה לגבי הבת, אלא דלכתחילה לא תעביד עובדא, וא"כ י"ל דלגבי נכרי כיון דסתימת דברי הרמב"ם משמע דולד נכרי כשר לכהונה, ואף להפוסקים דפגום י"ל דאינו אלא מדרבנן, (עי' לעיל אות ט"ז), וכיון שכן י"ל דבזה לא אמרינן "את לא תעביד עובדא", ולזה ס"ל להב"ש דהבת מותרת לכתחילה לכהן, דלנבעלה לממזר ליכא למיחש, דא"כ יהא הולד פסול לקהל, וזה הוי דיעבד, ולא חיישינן להכי, וכל מאי דאית לן לחוש זהו שמא נבעלה לנכרי, בזה אמרינן כיון דאינו אלא מדרבנן לא מחמרינן לחוש לכתחילה, משא"כ בגרושה דאיכא למיחש שנבעלה לכהן, ואז הוי פסול דאורייתא, בזה אף גבי ולד חיישינן, וק"ל.

וא"כ בנ"ד דלגבי ממזר לא חיישינן כמו שנתבאר לעיל, ומאי דמספקינן הכא הוא שמא נבעלה לגוי, ה"נ י"ל כיון דסתימת דברי הרמב"ם משמע דכשרה לכהונה, ואף להפוסלים י"ל דאינו אלא מדרבנן, י"ל דיהני ס"ס להתירה אף לכהונה, וכל מאי דאמרינן בכתובות דהכהנים שומעין לכם לרחק, דלא מתירים לכהונה בס"ס, י"ל דהיינו דוקא בספק חלל דאיסורו מדאורייתא, אבל בנ"ד דהספק הוא שמא מגוי, די"ל דאינו אלא מדרבנן, שפיר יש להתירה אף לכהן.

וע"ע באבני נזר (אה"ע סי' ט"ז) דמסתמא אין חוששין לגוי, ועיין בזה באוצר הפוסקים (סי' ד' ס"ז).

המורם מהאמור
א. נחלקו הראשונים בדין מעוברת במקום דאיכא רוב פסולים, והיא אומרת לכשר נבעלתי, אם מכשירינן ליה לולד: שיטת הרמב"ם, הרמב"ן, הריטב"א, ותלמידי רבינו יונה דכשר. שיטת רש"י לפירוש הרשב"א והרמב"ן, בארוסה ונשואה הולד כשר, אך בפנויה בעינן רוב כשרים. שיטת הראב"ד דהולד פסול. (אות א'־ג').

והיכא דאיכא רוב כשרים, נאמנת לומר לכשר נבעלתי, והבת כשרה לבא בקהל. (אות ד').

ב פנויה שנתעברה וילדה והיא אינה לפנינו, או שהיא שוטה, הולד ספק ממזר. ויש מן האחרונים שכתבו דהני מילי ברוב פסולים, אבל ברוב כשרים הולד כשר. (אות ו' ואות ט').

והיכא דלא קביע ממזר בעיר הולד כשר. ואף שאביה או אחיה בעיר, הסכימו האחרונים דלא חיישינן שנתעברה מהם. (אות ז').

ג. בגמ' בכתובות מבואר דבאיכא תרי רובי להתיר, היינו רוב עיר ורוב סיעה, הולד כשר אף אם אין האם טוענת ברי לי שנבעלתי לכשר. (אות י').

ואמנם נחלקו הראשונים בגדר תרי רובי, דהנה אם נבעלה בפרשת דרכים, מקום שעוברת סיעה של אנשים לשם, ורוב הסיעה הם אנשים כשרים, וגם רוב העיר שהאנשים באים ממנה כשרים, הוי תרי רובי, וכו"ע מודו דכשרה. (אות י"א).

אבל אם נבעלה בעיר עצמה, בזה נחלקו הרמב"ם והטור, דלדעת הטור אי איכא תרי רובי, היינו רוב העיר שנבעלה בה, וגם רוב הסיעה הבאה לעיר, הם אנשים כשרים, אם הלך הבועל אליה, או שאין ידוע מי הלך אל מי, הולד כשר. ולדעת הרמב"ם אף בכהאי גוונא הולד פסול. לפי מה שכתבו בשיטתו הב"י והתוי"ט. (אות י"א).

והב"ש כתב, דאם ידוע לנו דאזל איהו לגבה גם הרמב"ם מודה דמהני תרי רובי להכשירה, ולא נחלקו הרמב"ם והטור אלא באין ידוע אי אזל איהו לגבה או אזלה איהי לגביה, דבזה להטור כשרה, ולהרמב"ם פסולה. (אות י"א).

והחת"ס והבאר יעקב כתבו, דגם הרמב"ם מודה באין ידוע מי הלך אל מי דבתרי רובי הולד כשר. (אות י"ב).

והסכמת האחרונים כדעת הטור דבנבעלה בעיר ואיכא תרי רובי, אף אם לא ידוע אם הלכה היא אליו או הוא אליה, הולד כשר. (אות י"ג).

ד. הנודע ביהודה חידש דהיכא דמתה האם ואין אנו דנין עליה, וכל הנדון שלנו הוא רק על הולד, חשיב הולד פירש ומהני תרי רובי להכשירו, אף להרמב"ם דמחמיר בתרי רובי. (אות י"ד).

ונראה דה"ה אם האם קיימת, אלא שאינה לפנינו, ואין אנו דנין עליה, ג"כ יש להחשיב הולד כפירש, ואפילו להרמב"ם יש להכשירו בדאיכא תרי רובי. (אות ט"ו).

ה. נחלקו הראשונים בדין גוי הבא על בת ישראל דאמרינן בגמ' "הולד כשר", דלהרמב"ם הולד כשר אף לכהונה. ולהרי"ף והרמב"ן ספק אם הולד כשר לכהונה. ולהרא"ש הולד פגום לכהונה. ובטור ושו"ע פסקו כהרא"ש דהולד פגום לכהונה. (אות ט"ז).

וכתב היש"ש דאף להפוסקים דסברי דהולד פגום, היינו רק מדרבנן. וכן הסכים הגרעק"א. (אות ט"ז),ועוד אחרונים.

ו. האחרונים האריכו לדון אם מתירים פסול קהל על ידי ספק ספיקא, ורבים מהאחרונים (מגיד משנה, מהרי"ו הובא בדרכי משה, בית שמואל, מהרשד"ם, חת"ס) הסכימו דמתירים. (אות י"ז–י"ט).

ובבית מאיר כתב דמדברי הריטב"א והמרדכי מוכח דלא מתירים לקהל מכח ס"ס. אלא שכתב דיש לומר דהיינו דוקא בס"ס שהיא תמידית בכל השתוקים, משא"כ בנתייחד לספק ממזר במקרה בלתי טהור, י"ל דלא החמירו, ושפיר עבדינן ס"ס. והגרעק"א כתב דהוא סברה נכונה. (אות כ').

ז. כתב הבית שמואל: כשהולד כשר לקהל כשר ג"כ לכהונה, וא"א לחלק ביניהם, כגון אפילו ברוב ממזרים והיא אומרת לכשר נבעלתי, כשר הולד אפילו לכהונה. עכ"ל. (אות כ"א).

וביאר הגרעק"א, דכיון דלגבי חשש נכרי י"ל דבתה תנשא לכתחילה, שהרי מדינא מועיל ברי דידה לגבי הבת, אלא דלכתחילה לא תעביד עובדא, וא"כ י"ל דלגבי נכרי כיון דסתימת דברי הרמב"ם משמע דולד נכרי כשר לכהונה, ואף להפוסקים דפגום י"ל דאינו אלא מדרבנן, וכיון שכן י"ל דבזה לא אמרינן "את לא תעביד עובדא", ולזה ס"ל להב"ש דהבת מותרת לכתחילה לכהן, דלנבעלה לממזר ליכא למיחש, דא"כ יהא הולד פסול לקהל, וזה הוי דיעבד, ולא חיישינן להכי, וכל מאי דאית לן לחוש זהו שמא נבעלה לנכרי, בזה אמרינן כיון דאינו אלא מדרבנן לא מחמרינן לחוש לכתחילה. (אות כ"ב).

פסיקתא
לאור כל האמור לעיל נראה דבת זו מותרת לבא בקהל.

דהנה לפי מה שכתבו הב"ש והש"ש, היכא דלא הוחזק פסול בעיר אזלינן בתר רוב כשרים.

ולדעת הנדיב לב, להתירה לקהל סגי ברוב כשרים.

ולדעת הטור, תרי רובי מהני להתירה לכתחילה, וכן הסכימו הח"ס והב"מ והש"ש.

והח"ס ובאר יעקב כתבו דגם הרמב"ם מודה להטור היכא דלא ידעינן מי הלך אצל מי.

ויש לצרף גם מ"ש הש"ש דבשעת הדחק סגי אפילו בחד רוב. וכן את שיטת המהרי"ט דברוב עכו"ם אפילו לא בדקו את אמו כשרה לקהל.

וכן יש לצרף דעת הנו"ב דהיכא דאין אנו דנין על האם חשיב הולד כפירש.

ולענין להתירה לכהונה, באמת יש מקום גדול להתירה, לשיטת הטור דמכשיר בתרי רובי, וכתבו החת"ס ובית מאיר וש"ש דכן עיקר, ולהחת"ס ועוד גם הרמב"ם מודה בזה.

ועוד דהא איכא ס"ס, שמא הלכה כסתימת דברי הרמב"ם דבת גוי כשרה לכהונה. ואף להפוסלים אינו אלא מדרבנן וי"ל דיודו בספק ספיקא.

יש לציין שלפני מספר ימים פניתי לשירותי הרווחה האחראים על תיקי אימוץ ובעזרתם האם יצרה קשר עם ביה"ד ומסרה שאב הבת בחור יהודי שמתגורר בשכונתה.

ולאור כל שכתבנו לעיל ודאי שמותרת להינשא לכהן.

מותר לפרסם פס"ד זה בהשמטת פרטי המבקשת.

ניתן ביום י' בטבת התשע"ו (22.12.2015).

הרב יצחק אלמליח – ראב"ד

---

---