א. העובדות
לבני הזוג שבעה ילדים משותפים, מתוכם ארבעה ילדים מתחת גיל שמונה־עשרה שנה. בחודשים האחרונים הבעל אינו עובד, האשה הגישה תביעה נגד הבעל לתשלום 4800 ₪ לחודש עבור מזונות ארבעת ילדיהם שמתחת לגיל שמונה־עשרה שנה. בדיון שהתקיים בביה"ד בתאריך כח בתשרי התשע"ו (11.10.2015) טען הבעל שבשעה שעבד הרוויח סך 3500 ₪ ולטענתו סכום זה עם הלוואות שלקח ממשפחתו, הספיק לפרנס את המשפחה בכבוד. אבל בשעה זו אינו עובד, ולטענתו הסכום שהוא מקבל מהבטחת הכנסה הוא 1400 ש"ח. הבעל מחכה לקבלת תשובה לגבי עבודה מסוימת. לכן הוא מוכן לשלם 2800 ₪ ולא יותר.

ביה"ד שאל את הבעל שאלות על יכולתו להתאמץ יותר בפרנסת המשפחה, אך הבעל התחמק מתשובות ישירות.

ב. האם ביה"ד יכול לחייב את האב במזונות ילדיו לפי כושר ההשתכרות שלו?
הבעל אמר בביה"ד שהוא ממתין לתשובה לבקשתו להתקבל לעבודה מסוימת, מכאן שהבעל אינו מוגבל בכושר העבודה, ויש לו יכולת להשיג עבודה אם יתאמץ. אלא שבעל התחמק מתשובה לשאלה על כושר השתכרותו, והתחמקות זו מעידה שיש לו מה להסתיר מביה"ד על כושר השתכרותו, לכן ביה"ד יוצא מתוך הנחה שהבעל מסוגל להשתכר בסכומים שיאפשרו לו לפרנס את ילדיו לפחות בסכום של 3500 ₪ – אם יתאמץ ויסכים לקבל כל עבודה המוצעת לו.

אלא שיש לברר, האם לפי ההלכה ביה"ד יכול לחייב במזונות ילדים את האב שאינו עובד, לפי כושר ההשתכרות שלו, כאשר נראה לביה"ד שהאב אינו מתאמץ דיו להשיג עבודה?

לדעת התוספות יו"ט (כתובות פ"ד משנה ו) אין לכפות את האב לעבוד כפועל לצורך מזונות ילדיו. להלן דבריו:

"כתב הר"ב: אבל קטני קטנים וכו' כופין את האב ומוציאין מידו בעל כרחו. וא"ת אי אינו אמיד, מה מוציאין ממנו? וי"ל כמו בחיוב האשה, דאפילו אי לית ליה, אלא מזוני דחד יומא, חייב למיזנה מינייהו, או למיכל בהדא במאי דאכל, כמ"ש בטור סי' ע'. אבל ודאי אינו חייב להשכיר עצמו כפועל לפרנסם, אפילו לסברת ר' אליהו שכתב שם בטור, דבאיש חייב, דהתם היינו טעמא, דמספר כתובה נלמד אנא אפלח וכו'."

דברי התוי"ט הובאו גם באוצר הפוסקים (סי' עא, א) גם בספר דברי יוסף (לרה"ג יוסף כהן זצ"ל, כתובות סי' ע) פסק כשיטתו של בעל התוספות יו"ט.

אבל להלן יתברר שחידושו של בעל התוספות יום טוב שנוי במחלוקת.

ג. פטור מעבודת שכיר לפירעון חוב
לצורך בירור שאלת כפיית האב לעבודת שכיר לצורך מזונות ילדיו, יש להקדים את דברי הרא"ש בתשובתו (כלל סח, סימן י) שדן בעבודת שכיר לצורך פירעון חוב:

"אם יהא רשאי שום יהודי, מוציא שט"ח על יהודי אחר, לתפוס גופו בכח אותו שטר חוב?"

הרא"ש השיב:

"דדווקא בשביל גנבה הוא נמכר, דכתיב, אם אין לו ונמכר בגנבתו, ולא בכפילו, בגנבתו ולא בזממו, וה"ה בגנבתו ולא בחובו. ואפילו אם שעבד גופו לכך, אין השעבוד חל על גופו, דאם שעבד גופו למכרו כעבד, אין שעבוד זה חל, דאין עבד עברי נוהג בזמן הזה."

הרא"ש נדרש לשאלה זו, גם בתשובה אחרת (כלל עח, סי', ב). במקרה הנידון שם, הלווה התחייב בשטר, שהמלוה יוכל לגבות ממנו, "בין מן הדין ובין שלא מן הדין". כוונתו היא, שלפי עיקר הדין, הלווה פטור מעבודה כפועל לפרוע חובו, אבל הלווה הסכים להתחייב לעבוד כפועל עבור המלווה. הרא"ש השיב, שגם במקרה זה, אין המלוה יכול לכופו לעבוד:

"ומה שטוען שמעון שיעשה מלאכה כדי לפרוע חובו, אין בית דין כופין אותו, וכן כתב ר"ת בתשובה [ראה גם מרדכי כתובות פרק ז', סי' רה', והגהות מיימוניות אישות פי"ב, ס"ק ח] כי היכי דדרשינן, בגנבתו ולא בזממו ולא בכפילו, הכי נמי דרשינן, ולא בפירעון חובו, ולא במזונות אשתו. והמשכיר עצמו נקרא מכירה, כדאמרינן בפרק הזהב (ב"מ נו, ב) שכירות דיומא כמכירה דמיא, והויא מכירה [...]. ומה שהיה אומר רבנו אליהו, שחייב אדם להשכיר עצמו ולפרנס אשתו, רבנו תם נחלק עליו [...] ואפשר שגם רבנו אליהו [שפסק, שהבעל צריך להשכיר עצמו למזונות אשתו] מודה בשאר חוב, שאין מחייבין אותו להשתעבד לפרוע, אלא דווקא במזונות אשתו, דמספר כתובה נלמד, דכתיב ביה ואנא אפלח ואוקיר ואזון ואפרנס."

הלכה זו שאין לכפות את הלווה לעבודת שכיר לפירעון חובו, נפסקה בשו"ע (חו"מ צז, טו):

"אבל אין כופין אותו להשכיר עצמו, ולא לעשות שום מלאכה, כדי לפרוע, ואפילו התנה על עצמו שיתפוש המלוה את גופו, וכתב לזה בשטר, אינו מועיל, ואינו יכול לפרנס את עצמו."

ד. בירור שיטת רבנו אליהו לפי הדרישה
דברי הרא"ש בתשובה (כלל עח, סי' ב). טעונים בירור: מדוע לפי רבנו אליהו, הבעל יכול להתחייב בכתובה, לעבוד כפועל למזונות אשתו, במה השתנה דינו מדין הלווה שאינו יכול להתחייב לעבוד לצורך פירעון חובו? אמנם הרא"ש הביא את דברי רבנו אליהו שכתובה דינה שונה משום שהשתעבד לה לעבוד בפירוש בכתובה, אבל אם יש איסור להשתעבד לעבוד כשכיר, כיצד תקנו חכמים בכתובה להשתעבד לעבוד כשכיר בניגוד לאיסור התורה?

בשאלה זו נחלקו האחרונים. לדעת הדרישה (חו"מ צז, ס"ק לא) חיובו של הבעל לעבוד כפועל למזנות אשתו, קשור לשעבוד הכתוב בשטר הכתובה. הדרישה כתב על תשובת הרא"ש הנ"ל שהובאה גם בטור:

"אע"פ שבמעשה זה, גם כן היה שעבוד נפשו באותו שטר! שאני כתובה, דהואיל דבכל הכתובות כתבינן כן, ודאי לתנאי גמור כתבינן, אבל בשאר שטרי חוב, אין הכל כותבין כן, ואם כן האי אע"ג דכתבינן, אמרינן אסמכתא בעלמא הוא."

מדברי הדרישה עולה שבאופן עקרוני אין איסור להתחייב לעבוד כפועל גם לצורך פירעון חוב, אלא שההתחייבות לעבוד כפועל לצורך פירעון חוב, היא חסרת תוקף בגלל חסרון אסמכתא.

לאור הנחה זו, מבאר הדרישה את שיטת רבנו אליהו, שההתחייבות הכתובה בכתובה לעבוד כפועל, אין בה חסרון אסמכתא, כי כל העולם נוהג להתחייב בכל הכתוב בכתובה, ובמקום שקיים מנהג המדינה, להתחייב בהתחייבות מסוימת, אין בה חסרון אסמכתא, כמבואר בתוספות (ב"מ סז, א, ד"ה מניומי).

אבל קשה על שיטתו: כי בדברי הרא"ש שהובאו לעיל, מבואר, שלווה המתחייב לעבוד לצורך פירעון חובו, התחייבותו לא חלה, כיוון שהוא מתנה לעבור על האיסור לעבוד כעבד, ולא בגלל אסמכתא, כי הרא"ש (כלל סח, י) כתב:

"ואפילו אם שעבד גופו לכך, אין השעבוד חל על גופו, דאם שעבד גופו למכרו כעבד, אין שעבוד זה חל, דאין עבד עברי נוהג בזמן הזה."

משמע מדבריו שהתנאי לעבוד לפירעון חובו אינו חל בגלל איסור עבדות, ולא בגלל אסמכתא! ואין תוקף להתחייבות זו, ככל מתנה על מה שכתוב בתורה, שתנאו בטל כי התורה התירה לאדם לעבוד כפועל, כל עוד הפועל מעונין לעבוד מרצונו. אבל אם אינו רוצה לעבוד, הרי הפועל יכול להפסיק את התקשרותו בכל עת שיחפוץ, כדברי הגמרא (ב"מ, י, א) על פועל שיכול לחזור בו בחצי היום, "כי עבדי הם ולא עבדים לעבדים". מה שאין כן המשתעבד לעבוד כדי לפרוע חובו, כוונתו להשתעבד לעבוד עד גמר הפירעון, ואינו יכול להפסיק את עבודתו, בטרם גמר הפירעון, והתורה אסרה לאדם להשתעבד כעבד.

עוד יקשה על שיטת הדרישה: כיצד לדעת רבנו אליהו, הבעל מתחייב בכתובה למזונות אשתו, "ואנא אפלח ואזון"? הרי לפי המבואר ברא"ש, הרי הוא כמתנה על מה שכתוב בתורה, שאסרה לאדם להשתעבד בעבודה כפועל, ואי אפשר להפסיק את העבודה עד תום תקופת השעבוד!

ה. בירור שיטת רבנו אליהו לפי החזון איש
החזון איש (אהע"ז סי' קח, י) מבאר את שיטת רבנו אליהו בדרך שונה מדרכו של הדרישה, ולפי שיטתו מסולקות הקושיות שהובאו לעיל (ג־ה):

"ומיהו בחו"מ שם (סי' צז, טו) משמע, אף אם התחייב להשכיר עצמו, לא מהני ! וצריך לומר לפי זה לדעת רבנו אליהו, דחכמים חייבוהו להשכיר עצמו למזונות אשתו."

עולה מדבריו, שההתחייבות לעבוד כפועל, אינה קשורה להתחייבות הבעל בכתובה, כדברי הדרישה, אלא מכוח תקנת חכמים.

אלא שלכאורה יקשה על החזון איש: כיצד חכמים תקנו תקנה המחייבת את הבעל לעבוד למזונות אשתו, ועקרו את דין התורה, שאסרה לשעבד את עצמו כעבד !

אבל כוונת החזו"א היא, שהתורה אסרה על הלווה, להשתעבד כפועל לצורך פירעון חוב, כיון שהלווה מתחייב לעבוד כשכיר בעל כרחו עד גמר פירעון החוב, ואינו יכול להפסיק את עבודתו לפני גמר הפירעון, וכל עבודה כפויה נחשבת כעבדות. אבל אם בית הדין מצווה על הבעל להשכיר עצמו כפועל למזונות אשתו, מכוח תקנת חכמים, עבודתו של הבעל למזונות כפועל, נעשית רק כדי לקיים את רצון חכמים, ולא מכוח התחייבותו, והרי זו עבדות לה' ולא עבדות לבשר ורם. כי איסור עבודת עבד נאמר רק בהתחייבות שנעשית בין אדם לחברו, אבל לא בעבודה שמקור חיובה הוא מגזרת חכמים הנכללת במצוות שבין אדם למקום.

גם מדברי הגמרא במסכת בבא מציעא (דף י, א) יש ללמוד לחלק בין עבדות תחת מעביד פרטי, ובין עבדות לה': הגמרא שם מבארת, מדוע פועל יכול לחזור בו באמצע היום, "שנאמר כי עבדי הם, ולא עבדים לעבדים". עולה מדברי הגמרא, שאיסור עבדות הוא רק בעבדות לעבדים שהם בשר ודם, מאידך גיסא עולה משם שהעבדות מותרת אם היא בגלל צורך שמים – לצורך מצוה שבין אדם למקום "עבדי הם."

כך גם חיוב מזונות לדעת רבנו אליהו: אילו היה הבעל חייב לעבוד כפועל, בגלל פירעון חוב פרטי בינו ובין אשתו, היה אפשר להגדיר את חיובו כעבדות. אבל חיובו לעבוד כפועל, מקורו מכוח תקנת חכמים, ולא מכוח ההתחייבות בכתובה. ההתחייבות בכתובה – "ואנא אפלח", הוא רק הוכחה, על קיומה של תקנת חכמים, שחייבו את הבעל לזון את אשתו, וגם אם לא כתב לה כתובה, חייב במזונותיה מכוח תקנת חכמים. כיון שכך, אין זו עבדות מכוח התחייבות שבין אדם לחברו, אלא עבדות שבין האדם למקום, כי חיוב עבודה זו, מקורה בתקנת חכמים, ומצוה עליו לשמוע לדברי חכמים.

הסבר זה עולה גם מדברי החזו"א, בהמשך דבריו שם:

"ונראה דאף לדעת ר"ת, שאינו חייב להשכיר עצמו מדין חיוב גמור, מ"מ הוא חוטא לנפשו ולאשתו, וכבר הוכיח שלמה ע"ה בסי' משלי את העצל, ומשתדלין עמו לפתותו להשתכר. ואולי אם מוצאין חכמים לכופו בשוטי, הרשות בידם, ולא משום חוב אשתו, אלא כאב המכה את בנו והרב את תלמידו, וכן הוא במרדכי פ' אע"פ [בדפוסים שלנו בפרק שביעי סי' רה]: דרשות לקונסו לפנים משורת הדין."

להלן דברי המרדכי (שם) ממקורם:

"ואמנם כתב ר"ת אם יראה בעיני הדיינים לקונסו לפנים משורת הדין, טוב הדבר."

כוונתו היא, שאם בית הדין מצווה על הבעל להשכיר עצמו כפועל למזונות אשתו, מכוח חיוב מיוחד של בית הדין, שלא לפי עיקר הדין, חיוב שאינו מעיקר הדין מוגדר כעין "קנס". לכן עבודתו של הבעל למזונות כפועל, נעשית רק כדי לקיים את רצון חכמים, ולא מכוח התחייבותו, והרי זו עבדות לה' ולא עבדות לבשר ודם.

ו. בירור שיטת רבנו תם
עד כה ביררנו את דעת רבנו אליהו, על פי החזון איש, שיסוד החיוב לעבוד כפועל, במזונות אשה, מקורו בתקנת חכמים, ועבודתו היא קיום רצון ה' שציוונו לשמוע לדברי חכמים.

עוד התבאר לעיל שגם לפי רבנו תם ביה"ד יכולים לחייב את הבעל לעבוד למזונות אשתו מטעם קנס, כמבואר במרדכי ובחזון איש. לכן גם במזונות ילדים ניתן לחייבו מטעם קנס.

אך יש לפרש שגם מעיקר הדין ניתן לחייבו במזונות ילדים אפילו לר"ת, כי לכאורה יקשה: מדוע לפי רבנו תם חכמים פטרו את הבעל לעבוד כשכיר למזונות אשתו? הרי עבודתו נעשית בגלל תקנת חכמים לקיים רצון ה', ומטעם זה גם ר"ת מודה שניתן לכפות את הבעל לעבוד כשכיר בתורת קנס!

אבל יש לבאר שמאחר שחכמים חיזקו את חיוב מזונות באמצעות ההתחייבות בשטר הכתובה, שהיא התחייבות חוזית בינו ובין אשתו, ובה כתוב "ואנא אפלח", לכן מפרש ר"ת שלא ייתכן שהבעל ישעבד את עצמו בהתחייבות חוזית לעבוד כשכיר, כי יש בשעבוד זה משום איסור עבדות. משום כך מפרש רבנו תם שנוסח ההשתעבדות "ואנא אפלח" הכתוב בכתובה, משמעותו היא – השתעבדות בעבודה עצמאית בלבד, כמבואר בתוספות כתובות (סג, א ד"ה באומר איני זן ואיני מפרנס).¹

אך עם זאת ביאר המרדכי, שגם לפי ר"ת ביה"ד יכול לחייב את הבעל לעבוד בשכירות מכוח קנס, כיון שהקנס אינו נובע מהשתעבדות בכתובה, אלא בגלל פסק ביה"ד בתורת קנס לקיים רצון ה'.

ברור אפוא שהדברים אמורים רק במזונות אשה. אבל בחיוב מזונות ילדים שיסודו בתקנת אושא, ללא כל קשר לכתובה, גם ר"ת יודה שאין איסור עבדות בעבודה לצורך מזונות הילדים, כי עבודתו כשכיר למזונות ילדיו, היא עבודה לקיים את רצון ה', כמבואר לעיל.

החזו"א פסק גם במקום אחר (ב"ק סי' כג, ס"ק כח) שכופין את האדם לעבוד בשאר המצוות: "ונראה דבשאר מצוות עשה חייב להשכיר עצמו, ודווקא בפריעת בעל חוב שהוא דבר של ממון הדבר קבוע שאינו משועבד כל כך."

החזון איש התנה שהחיוב לא יהיה "בממון קבוע" גם בתקנת אושא החיוב לפרנס את ילדיו, אינו דווקא ממון קבוע, כי אם ירצה יוכל לתת להם מזונות, ולא ממון קבוע, ודינה כחיוב בשאר המצוות, שאינם תלויים בסכום קבוע, שכופים אותו לעבוד לצורך ביצוע תקנת חכמים.

מכל האמור כאן עולה ההיפך מדברי התוספות יו"ט שהובא לעיל (ג) שפסק על מזונות ילדים: "אבל ודאי אינו חייב להשכיר עצמו כפועל לפרנסם, אפילו לסברת ר' אליהו שכתב שם בטור, דבאיש חייב, דהתם היינו טעמא, דמספר כתובה נלמד אנא אפלח". כי לפי המבואר כאן רק בכתובה הבעל אינו משתעבד לעבוד כשכיר, כי מאחר שמתחייב בהתחייבות חוזית לעבוד כשכיר, יש בשעבוד זה משום איסור עבדות. לעומת זאת תקנת אושא אינה נכתבת בכתובה, ודינה כדין קנס לרבנו תם.

אך גם לפי דעת התוספות יו"ט, שהאב פטור מעיקר הדין מעבודה שכירה לצורך מזונות ילדיו, מכל מקום ביה"ד יכול לחייב את האב לעבוד כשכיר מדין קנס, כשם שביה"ד יכול לחייב את הבעל במזונות אשתו מדין קנס, גם לפי ר"ת.

אמנם עזר מקודש (סי' ע) הסתפק בשאלה זו:

"וכן יש להסתפק לגבי מצות עשה אם מחויב להתייגע במלאכות של עבדות, שהרי גבי חיוב שאר וכסות כתב בשלחן ערוך שיש אומרים שחייב להשכיר את עצמו מצד שמספר כתובה נלמד שכתוב בה ואנא אפלח ואוקיר כו' שמשמע שלולי זאת הי' פטור גם בחיוב שעל ידי מצות לא תעשה, ויהי' בכל מצות עשה ומצות לא תעשה פטור מזה. גם שפשיטא שגם לקיים דקדוק קלוש מדקדוקי סופרים בדברי חז"ל חלילה להתרשל מלעשות בכל אשר תמצא ידו לעשות בכחו באומניות ומשא ומתן ומלאכה, וגם לא שייך לומר בזה פחיתות הכבוד לפעמים, כמו שאמרו חז"ל פשוט נבילתא כו', לגבי סגנון פרנסה שבידו לבחור איזה סגנון שירצה, וכל שכן לגבי דררא של מצוה. אך הספק הוא לגבי להשכיר את עצמו בסגנון עבדות שהוא צער וזלזול יותר משארי מלאכות שבעולם, בזה אולי בכל מצות עשה ומצות לא תעשה הוא פטור מזה, כיון שגם גבי מצות לא תעשה דשאר וכסות הוא רק מצד לשון הכתובה ויש פלוגתא שם בזה" עכ"ל.

אבל בעוד עזר מקודש מסתפק בשאלה זו ולא הכריע, הרי המרדכי פסק שאפשר לקנוס את הבעל לעבוד כשכיר, ובאשר לדבריו שיש בעבודת שכיר משום זלזול וגנאי, החזו"א שהובאו דבריו לעיל (ד) כתב סברה ישרה, שאין בעבודת שכיר לצורך מצוה, משום עבדות, כיון שזו עבודה לצורך המקום.

ז. מקורות נוספים לחיוב האב לעבוד לזון את ילדיו
במשפטי שבועות (ח"ב שער י') כתב רב האי גאון בדין סידור לבע"ח:

"ונותנים לו ממעשה ידיו מה שראוי לו ולביתו ולבניו הקטנים, שלא השלימו עדיין שש שנים, וחכמים חייבוהו במזונותם [...] והמותר ממעשה ידיו נותנים לו לבע"ח."

לכאורה קשה: מדוע מזונות ביתו וילדיו קודמים לבע"ח? הרי הדין הוא להיפך! כי במסכת ב"מ קיג, ב' התבאר, שבדין סידור לבע"ח, פירעון החוב למלוה קודם למזונות אשתו וילדיו של הלווה:

"לא ימשכננו דברים שעושין בהם אוכל נפש, ונותן לו מטה [...] אבל לא לאשתו ולבניו."

קושיה דומה הקשה בהגהות מיימוניות (מלוה ולוה פ"א אות י'):

"למ"ד מסדרין נלמד מערכין, כמו בערכין הדין דאין נותנין למזונות אשתו ובניו ה"ה בבע"ח, וכן פסק הרמב"ם והרי"ף. אבל רב האי גאון פסק בשער אחרון משערי שבועה, דנותנים לו מזונות הראויים לבניו אשר עליו לזונם, וכן פר"י בשערים שלו. ותימא וצע"ש פרק שום היתומים."

גם המרדכי (ב"מ סי' תג) הביא את דברי הרב אביגדור הכהן, שפסק גם כן כדברי רב האי גאון וכדעת ר"י בשערי שבועות.

הדיין הרה"ג דב דומב בהערותיו למשפטי שבועות (עמ' קלא, קלב) יישב את שיטת רב האי גאון וסיעתו: גם לדעתם בע"ח קודם לאשתו ובניו של הלווה, בכל הנוגע לגבייה מרכושו של הלווה, כמבואר גם בדבריהם. אבל בגביה ממעשי ידיו של הלווה, אשתו ובניו של הלווה קודמים. כי הלווה משועבד לעבוד לצורך מזונות אשתו, כדעת רבנו אליהו, וכן הוא משועבד לעבוד לצורך מזונות ילדיו. לכן אשתו וילדיו קודמים לבע"ח לגבות משכר עבודתו, כי הוא משועבד לעבוד לצורך מזונותיהם, לכן הם זוכים בשכר עבודתו לפני הבע"ח, כי הבעל השתעבד לעבוד לצורכם. לעומת זאת הבע"ח גובה רק מהמותר שנשאר מהשכר, אחרי שגבו האשה והילדים כפי צורכם².

אמנם דברי הראשונים הנ"ל, מתבארים על פי שיטת רבנו אליהו, ולכן אשתו קודמת לבעל חוב בגביה ממעשי ידיו של הבעל. אבל בכל הנוגע למזונות ילדים גם לפי שיטת ר"ת, ניתן לגבות ממעשי ידיו, כי לפי המבואר לעיל (ו) תקנת אושא כוללת גם חיוב לעבוד למזונות ילדיו.

ח. נימוק נוסף לחייב את האב במזונות, גם אם אינו עובד
עד כה התבאר שניתן לכפות את האב לעבוד כשכיר למזונות ילדים אפילו לרבנו תם לפחות מטעם קנס. יש להוסיף עוד נימוק, לחייב במזונות ילדים אב שאינו עובד, אפילו לשיטת ר"ת.

מצינו שמעיקר הדין ניתן לכפות בשוטים את הלווה לשלם, כשהכפייה אינה מפורשת לאלץ אותו דווקא לעבוד, כמבואר בכתובות (פו, א):

א"ל רב כהנא לרב פפא, לדידך דאמרת: פריעת בעל חוב מצוה, אמר לא ניחא לי דאיעביד מצוה, מאי? א"ל, תנינא: במה דברים אמורים – במצות לא תעשה, אבל במצות עשה, כגון שאומרין לו עשה סוכה ואינו עושה, לולב ואינו עושה, מכין אותו עד שתצא נפשו."

מבואר בגמרא שמעיקר הדין ניתן לכפותו בגופו בשוטים לשלם את חובו. אלא שמבחינה מעשית אין צורך לכפותו בגופו כי יורדים לנכסיו, כמבואר בחידושי הרמב"ן (בבא בתרא, קעה, ב):

"כיון דפריעת בעל חוב מצוה מן התורה וכופין על מצות עשה, אף אנו יורדין לנכסיו ומקיימין לו מצות עשה שלו בעל כרחו."

גם הריטב"א והרא"ה בשיטה מקובצת בכתובות (פו, א, ד"ה "אמר לא ניחא לי למעבד מצוה מאי") כתבו בשם הרמב"ן:

"ובמצות פירעון חובו – עד שאתה כופהו בגופו כופהו בממונו."

כלומר – אין צורך לכפותו בגופו, כיון שקיימת אפשרות לגבות את החוב באופן ישיר מנכסיו.

לכן גם כאשר בית דין מוציא פסק דין המחייב את האב לשלם מזונות, אין זו כפייה בגופו לצאת לעבוד אלא הכפייה היא בממונו, כי בית דין פוסק פסק דין עקרוני שהאב חייב בתשלום, והאשה מממשת את פסק הדין במוסדות הביטוח הלאומי וההוצאה לפועל. המוסד לביטוח לאומי אינו כופה את האב בגופו לעבוד כדי לשלם מזונות. אמנם המל"ל מוסמך באופן עקרוני לעצור את האב שאינו משלם מזונות, אבל מנהל המל"ל בהרצאתו בכנס דיינים אמר שבשנים האחרונות המל"ל אינו מפעיל עונשי מעצר נגד בעלים או אבות שאינם משלמים מזונות.

עם זאת במוסד ההוצאה לפועל, מפעילים מידי פעם עונש מעצר לשבעה ימים, בגלל אי תשלום מזונות. אך המעצר שמפעילים שלטונות ההוצאה לפועל, אינו מחייב את הבעל, או האב לעבוד דווקא, אלא מטרתו לאלץ אותו לפרוע את החוב, ולאו דווקא על ידי יציאה לעבודה, כגון שיש לבעל דירה או לפחות חלק בדירה משותפת עם האשה, והוא יכול למכור את חלקו בדירה, ולשכור לעצמו דירה, וכן יש בידו רכוש אחר שאפשר למכור אותו, ובכספי המכירה יוכל לזון את אשתו או ילדיו.

גם אם אין לבעל יכולת לשלם, ביה"ד פוסק פסק עקרוני המחייב את הבעל או האב לשלם מזונות, ואע"פ שאין לו לשלם עכשיו כיוון שאינו עובד, החוב ילך ויתפח עד שירווח לו ויוכל לשלם. גם המרדכי (פרק המדיר סי' רה) כתב שגם לפי שיטת רבנו תם שפסק שאין כופים את האב לעבוד, מכל מקום ביה"ד פוסק קנס כספי על בעל שאינו רוצה לעבוד למזונות אשתו, והבעל ישלם כשיהיה לו, ובינתיים הקנס הולך ותופח, אמנם הקנס מזרז אותו לעבוד, אבל אין זו כפייה בגופו. המרדכי הביא בתחילה את שיטת ראבי"ה שכתב:

"ראיתי זה זמן גדול תשובת ר"ת, שהשיב, שאם ידוע שאין לו [נכסים לפרוע מזונות] לבעל, אין מוטל עליו למכור עצמו בעבד עברי או להשכיר עצמו כדי לזונה ולפרנסה [...] הלכך מוסיפין על כתובתה. ומיהו אין יכולין לכופו לעבוד [...] דאו יטריח לפרנסה, או יוציא ויתן כתובה."

לפי הראבי"ה בביאור שיטת רבנו תם אין כופים את הבעל לעבוד גם לא כעצמאי, אבל כופים אותו לבחור בדרך ברירה בין שתי אפשרויות: או שיטרח לפרנסתו בדרך שירצה – כעצמאי או כשכיר, או יוציא ויתן כתובה.³

המרדכי שם חולק על הראבי"ה, ולדעתו אין כופים אותו לגרש גם לא בדרך ברירה, מאידך גיסא גם לדעת המרדכי מטילים עליו קנס ההולך ותופח, וגם אם הקנס מזרז אותו לעבוד, מכל מקום אין זו כפייה בגופו:

"והיכא דאין לו, אין כופין אותו ללוות ולהתעסק באומנות, אבל מוסיף על כתובתה שלשה טרפעקין."

המרדכי בתחילת דבריו שם פסק להטיל קנס נוסף על בעל מורד ממלאכה – כופים אותו לשלם כתובה. אמנם בדרך כלל חיוב כתובה חל רק אחרי הגירושין (ראה ריב"ש סי' צא) אבל במקרה זה קנסו אותו לשלם כתובה בתורת קנס, אע"פ שלא גירש את אשתו. גם בסימן קצד שם כתב לחייב בכתובה כל מי שחייב להוציא אשתו אע"פ שאין כופים אותו לגרש, וכן פסק הרמ"א (קנד, כא). לפי המבואר בפד"ר (ד, עמ' 168) המקור לקנס זה הוא מהסוגיה בכתובות (סג, א) בדין המורד ממלאכה, שם גרס המרדכי: "כופין אותו ונותן כתובה."

גם הראבי"ה מודה שבעל המורד ממלאכה מוסיף על כתובתה שלושה טרפעקין, כמבואר בסוגיה שם, אלא שלדעתו הקנסות המוטלים על הבעל, הם רק בשלב הראשון כשנמלכים בו, אבל אחר כך כופים אותו בגופו בדרך ברירה כמבואר לעיל.

עולה מכאן שלכל הדעות פסיקת מזונות על בעל שאינו עובד היא מותרת, אע"פ שהכפייה מזרזת אותו לצאת לעבוד כי כפייה זו אינה בגופו בשוטים, אלא בחיוב ממון.

ט. חיוב מזונות לילדים מעל גיל שש
לכאורה כל האמור לעיל, הוא רק על חיוב האב לעבוד למזונות ילדיו עד גיל שש על פי תקנת אושא, אבל מעל גיל שש, שהחיוב הוא מכוח תקנת הרבנות הראשית, החיוב הוא מכוח צדקה ואין לכופו לא בגופו ולא בממונו! גם בפד"ר יא (עמ' 215־216) נכתב שתקנת הרבנות הראשית יסודה בחיוב צדקה.

אבל מעיון בנוסח תקנת הרבנות הראשית (ראה בספר דיני משפחה לד"ר שרשבסקי עמ' 568 – 566) עולה בבירור שתקנת הרבנות הראשית נתנה תוקף משפטי לחיוב המזונות מעל גיל שש, ואינה תלויה בגדרי צדקה וחלה גם כשהאב אינו אמיד.

בהקדמה המנמקת את הצורך בתקנה זו נאמר:

"לפנים בישראל אע"פ שמעצם הדין לא היו כופין את האב בממונו לזון את בניו הקטנים, אלא עד הגיל של שש שנים, היו מכלימים אותו ומכריזים עליו [...] אך בזמננו לא איכשר דרא וכפייה מוסרית אין כוחה יפה כלל וכלל. החוק הממשלתי אינו נותן סמכות לרבנות בענין מזונות ילדים אפילו לא למטה משש, אלא שבתי המשפט הממשלתיים זקוקים בנידון זה לפסוק על פי דיני ישראל [...] כשטענו מצד הילדים, שבדיני ישראל כופין את האב מתורת צדקה, אם הוא אמיד, באה התשובה שהחוק הממשלתי אינו יכול להתחשב עם טענה זו [...] בימינו אלה [...] סכנות מוסריות גדולות צפויות להם (לבנות וגם לבנים) אם פרנסתם לא תהיה מובטחת על יסוד משפטי [...] אי לזאת קבענו [...] לחייב את האב בחיוב משפטי גמור ולכופו בממונו בכל הכפיות האפשריות החוקיות, לפרנס את בניו ובנותיו עד גיל של חמש עשרה שנה."

הנימוקים הנ"ל מבארים שהחוק המנדטורי ששלט באותה תקופה, לא איפשר לכוף את האב לשלם על בסיס של צדקה, ולכן היה צורך לתקן תקנה הנותנת תוקף משפטי לחיוב מזונות ילדים מעל גיל שש.

אחרי הקדמה זו באה ההחלטה:

ג. "כשם שמאז ומעולם עד היום הזה היה כח בית דין של ישראל יפה, לחייב את האב בחיוב משפטי גמור ולכופו בממונו ובכל הכפיות האפשריות החוקיות, לפרנס את בניו ואת בנותיו עד גיל שש שנים, כך יהא מעתה ואילך כוחם יפה לחייבו בחיוב משפטי גמור ולכופו בממונו, ובכל הכפיות האפשריות החוקיות, לפרנס את בניו ואת בנותיו עד הגיל של חמש עשרה שנה."

ההחלטה בסיומה מבהירה שהחיוב משפטי שחל על האב לזון את ילדיו מתחת לגיל שש, ממשיך מעתה גם אחרי גיל שש בחיוב משפטי גמור, באותה מתכונת של מזונות ילדים מתחת לגיל שש.

לכן כשם שניתן לכפות על אב שאינו עובד לפרנס את ילדיו מתחת לגיל שש, עם כל "הכפיות האפשריות החוקיות", כך גם יש לחייבו לפרנס את ילדיו מעל גיל שש, עם כל "הכפיות האפשריות החוקיות", כמבואר בתקנה.⁴

סיכום
ביה"ד יכול לחייב במזונות ילדים אב שאינו עובד, מכוח משלושה נימוקים:
א. מטעם קנס – כדברי המרדכי והחזון איש.
ב. על פי עיקר הדין, הן לפי רבנו אליהו והן לפי ר"ת, משום שהעבודה נעשית לקיים רצון חכמים.
ג. פסיקת ביה"ד לתשלום מזונות, אינה כפייה בגופו לצאת לעבוד.

על פי כל האמור לעיל, יש לחייב את האב בסך 3500 ₪ עבור מזונות ילדיו.

הרב יועזר אריאל

בית הדין מחייב את האב לשלם סך 3500 ₪ כל חודש עבור מזונות ארבעת ילדיו.

פסק הדין מותר לפרסום לאחר השמטת השמות ופרטים מזהים.

ניתן ביום ד' בטבת התשע"ו (16.12.2015).




הערות
1. יתכן גם שר"ת חשש, שמאחר שחכמים חייבו את הבעל להתחייב בחיוב מזונות גם בכתובה, עלולה לצאת תקלה, שילמדו משטר הכתובה, על שטרות אחרים, שמותר לאדם להשתעבד לחברו לעבוד בשכירות גם בשאר חובות. כיוצא בזה מצינו בגיטין (ג, א) שהשליח המביא את הגט מעיקר הדין היה צריך לומר "בפני נחתם" בלבד לצורך קיום חתימות הגט, אבל מאחר שיש לחשוש שמא ילמדו מכאן להקל בשאר שטרות, לקיים את השטר בעדות עד אחד – "אתי לאיחלופי בקיום שטרות דעלמא", לכן הוסיפו בקיום גיטין – "בפני נכתב", כדי שלא ילמדו ממנו להקל בשאר שטרות.
2. ראה להלן (ט) הבהרה נוספת לדברי רב האי גאון.
3. לכאורה קשה, למה כופים אותו לעבוד רק בדרך ברירה? הרי עבודה כעצמאי אינה נחשבת לעבדות לפי ר"ת, כמבואר בתוספות כתובות (סג, א ד"ה באומר איני זן ואיני מפרנס)!
שאלה זו יש לשאול גם על ההלכה בשולחן ערוך (חו"מ, צז, טו) שם נפסק על לווה שאין לו ממון לפירעון חובו: "אבל אין כופין אותו להשכיר עצמו ולא לעשות שום מלאכה כדי לפרוע חובו".
המחבר אוסר שני סוגים של עבודה בכפייה: עבודה כשכיר, ובנוסף – "ולא לעשות שום מלאכה", מכאן שאין כופים את הלווה לעבוד אפילו לא כעצמאי! לכאורה יקשה: מדוע הלווה אינו משועבד לעבוד אפילו לא כעצמאי לפירעון חובו? הרי גם ר"ת מודה שהבעל חייב לעבוד כעצמאי, ואם כן הוא הדין בלווה!
אלא שיש הבדל בין השעבוד לבין ההוצאה לפועל: בכל הנוגע לשעבוד – בעל חוב יכול לשעבד את גופו לעבוד כעצמאי, אבל בהגיע שעת ההוצאה לפועל, אין כופים אותו בגופו (כגון בשוטים) לממש את חיובו, גם לא כעצמאי, כי כל כפייה בגופו לעבוד אפילו כעצמאי, נחשבת לעבדות תחת מרותם של הכופים אותו לעבוד. הכפייה נעשית רק בממונו – בירידה לנכסיו.
מאחר שרבנו תם משווה התחייבות בכתובה להתחייבות בהלוואה (כמבואר לעיל, ו) לכן גם בכתובה הבעל יכול להשתעבד לעבוד כעצמאי, אך אין כופים אותו בגופו (כגון בשוטים) להוציא לפועל את חיובו, כי כל כפייה בגופו לעבוד אפילו כעצמאי, הופכת אותו מבן חורין לעבד, כי הוא יוצא לעבודה רק בגלל הכפייה, ונחשה כעבד הנמצא תחת מרותם של הכופים אותו לעבוד אפילו לא עצמאי, ומשום כך הכפייה צריכה להיעשות בדרך ברירה לפי הראבי"ה.
4. בשורת הדין (יד, עמ' רז) כתבתי על נושא דומה, ושם העיר העורך (הרה"ג אברהם שינפלד שליט"א) בהערה 7 מפד"ר יא (עמ' 215-216) שם נכתב שתקנת הרבנות הראשית יסודה בחיוב צדקה! בתשובתי שם עניתי בקצרה, שמנוסח התקנה של הרה"ר עולה להיפך.
גם ביה"ד הגדול דן בערעור על פסק דין דומה שכתבתי (תיק 811245). המערער פנה בבקשה שלא להחיל על אב לילדים מעל גיל שש חיוב משפטי של מזונות, אלא רק חיוב צדקה. אבל ביה"ד הגדול דחה את הבקשה לדעת הרוב (הרה"ג ציון אלגברלי שליט"א והרה"ג ישראל שחור שליט"א).