|
ב"ה
בית הדין הרבני האזורי טבריה
| ||||
| בפני כבוד הדיינים: | ||||
|
הרב חיים בזק הרב יועזר אריאל הרב יוסף יגודה |
אב בית דין דיין דיין |
תיק מספר: | 987509/1 | |
| תאריך: |
ט בשבט התשע"ו
19/01/2016 | |||
| תובעת |
פלונית
| |||
| נתבע |
פלוני
| |||
| הנדון: | תביעת גט נגד בעל שאינו מפרנס ואשתו ניזונת מביטוח לאומי | |||
| נושא הדיון: | תביעת גט נגד בעל שאינו מפרנס ואשתו ניזונת מביטוח לאומי | |||
פסק דין - נימוקים
א. העובדות
הצדדים פרודים זה כשנתיים. לבני הזוג ארבעה ילדים מתחת לגיל שמונה־עשרה. הבעל עבר אירוע מוחי שאירע לפי טענתו לפני שנתיים. לטענת האשה האירוע אירע לפני שלוש שנים. האשה טוענת שהבעל אלכוהוליסט ונודף ממנו ריח, ואילו הבעל מודה במקצת, ולטענתו הוא שותה רק לפרקים שתי פחיות בירה או שלוש. האשה טוענת שכתוצאה מהשכרות הבעל רדף אחריה פעם עם סכין, והאשה הוציאה צו הרחקה לשבועיים נגד הבעל, שהסתיים ביום 1.2.2014, אך הבעל לא שב לביתו, אחרי שקיבל ייעוץ מעוה"ד שלו. בין הצדדים אין קשר, ועוד לפני שהבעל עזב הם גרו בחדרים נפרדים. הבעל לא הגיע לביתו גם לא בחגים האחרונים, על אף שהאשה הודיעה לו שהוא יכול לבוא הביתה, כדי לחוג את החגים ביחד עם המשפחה.
הבעל מוכר כנכה בביטוח לאומי, אינו עובד ואינו מפרנס את האשה והילדים. גם האשה מוכרת כנכה בביטוח לאומי. מנתונים שקיבל ביה"ד מביטוח לאומי עולה, שהאשה מקבלת מהמל"ל קצבת נכות בסך 2741 ₪ עבורה, ועוד 1874 ₪ עבור שני ילדיה. בנוסף, האשה – באמצעות הוצל"פ, מקזזת מקצבת הבעל סכום של 2491 ₪ לחודש – עבור מזונות העבר של הילדים, לתקופה שתימשך עוד עשרה חודשים בלבד.
בתאריך כ"ג אייר תשע"ה 12.5.2015, הוציא ביה"ד החלטה על המלצה לגירושין, בגלל שהצדדים מתגוררים בנפרד, והבעל לא פעל לחזרה לשלום בית – אחרי שפקע צו ההגנה, והימנעותו מפעילות יזומה לשלום בית, מבטאת השלמה עם הפירוד כעובדה מוגמרת.
בישיבה האחרונה אמר הבעל, שהוא מוכן לחזור לשלום בית, אבל האשה הודיעה נחרצות שאם הוא ישוב לבית, היא תצא ממנו.
בא־כוחה תבע שביה"ד יפסוק חיוב גט, הן בגלל שלא חזר לביתו קרוב לשנתיים, ובכך הוא אינו מקיים את עונתה, והן בגלל שאינו מפרנס את אשתו, והן בגלל שהוא אלכוהוליסט. לטענתו הפעלת הרחקות דרבנו תם אינם יעילות נגד הבעל, אחרי שקצבת הנכות שלו מעוקלת בחלקה לטובת חוב מזונות.
ב. האם יש עילות לחיוב גירושין
בא־כוח האשה מבסס את תביעתו לגירושין, בגלל שלוש עילות:
א. בגלל שאינו מקיים את עונתה;
ב. בגלל שהוא אלכוהוליסט;
ג. בגלל שהבעל אינו מפרנס את אשתו.
הטענה שהבעל אינו מקיים את עונתה, יכולה בדרך כלל לשמש עילה לגירושין מדין מורד, וזאת בתנאי שהאשה מעוניינת שהבעל ישוב לביתו, ואילו הבעל מסרב, אחרי שביה"ד מתרה בו, שאם ימשיך למרוד באשתו, יכפו עליו גירושין. אך בחינה זו אינה רלבנטית במקרה הנידון, מאחר שהאשה מסרבת לשלום בית.
באשר לטענה שהבעל אלכוהוליסט, הבעל מודה במקצת, וביה"ד היה יכול לחייב את הבעל לעבור טיפול לגמילה, אילו האשה היתה מסכימה שישוב לביתו. אך מאחר שהאשה נחושה בדעתה שלא לחיות עם הבעל, פסיקה זו אינה רלבנטית.
נותרה לבירור העילה השלישית שעליה אין עוררין, והיא שהבעל אינו מסוגל לפרנס את אשתו. עילה זו היא כבדת משקל ובה נדון להלן.
ג. כפיית גט לבעל שאינו זן את אשתו
1. שיטת הרמב"ם ופסיקת המחבר בשולחן ערוך
כאמור לעיל אחת מעילות התביעה לגירושין היא, בגלל שהבעל אינו עובד ואינו מספק לאשתו מזונות. אמנם האשה גובה ממנו סכום של של 2491 ₪ לחודש – באמצעות ההוצל"פ על ידי העברת חלק מקצבת הנכות לחשבונה, אבל סכום זה היא גובה עבור מזונות העבר של הילדים, ולא עבור מזונותיה.
בתחילה יש לברר, מהו דינו של בעל שאינו מסוגל לפרנס את אשתו בגלל מחלתו, האם יש לכפות אותו לגרש אותה?
במסכת כתובות (עז, א) נחלקו האמוראים: לדעת רב, האומר "איני זן ואיני מפרנס", יוציא ויתן כתובה, ולדעת שמואל: "עד שאתה כופהו להוציא, תכפהו לזון."
הר"ח והרי"ף פסקו כדעת שמואל. לעומתם הרא"ש (כתובות פ"ז, יט) פסק כדעת הבה"ג, שהלכה כרב, ובעל האומר איני זן ואיני מפרנס, יוציא ויתן כתובה. במסכת יבמות (פ"ו, סי' י) הוכיח הרא"ש שהעיקר כדעת רב. עם זאת, בסיום דבריו כתב, שראוי שלא לכפות את הבעל לגרש, כיוון שיש בדין זה פלוגתא דרבוותא. אבל במסכת כתובות, שבה נידונה הסוגיה העיקרית בכפיית גט בגלל העדר מזונות, פסק שכופים להוציא, כאמור.
הרמב"ם (אישות פי"ב, יא) פסק, שבעל עני שאינו זן את אשתו, כופין אותו להוציא:
א. "כגון שאין לו במה לפרנס" – דהיינו שאינו יכול לפרנס.
ב. "שהוא עני ואינו רוצה להשתכר להרויח ולזון" – דהיינו שהוא יכול לעבוד, אבל הוא "אינו רוצה."
המחבר בשו"ע (אהע"ז, קנד, ג) פסק כדעת שמואל שאם יש לבעל מזונות ואינו זן את אשתו, כופים אותו לזון ואין כופים אותו להוציא, אבל אם אין לו לתת מזונות, כופים אותו לגרש, והעתיק את דברי הרשב"א הנ"ל שהובאו במגיד משנה. להלן ההלכה בשולחן ערוך:
אבל לפי המגיד משנה על פי הרשב"א שהובאו דבריו לעיל, כופים את הבעל לגרש, הן כשאינו רוצה לפרנס, והן כשאינו יכול לפרנס.
בפד"ר (ח, עמ' 308) נכתב, שהבית מאיר הסתמך על דברי הרשב"א המובאים בלשון הר"ן, שם הובאו רק חלק מדברי הרשב"א, אבל בדברי הרשב"א במקור מבואר שכופים את הבעל לגרש, גם אם אינו יכול לזון את אשתו.
יש להוסיף עוד, שהבית מאיר במקום אחר (סימן ע, ס"ק ד) כתב, שלדעתו יש לכפות לגרש גם אם אינו יכול לזון, ודבריו יובאו להלן (2).
מכל האמור עולה, שבעל שאינו יכול לזון את אשתו, כופים אותו לגרש, ואין סתירה להלכה בין פסקי המחבר, כי בסימן קנד העתיק את לשון הרשב"א, ואילו בסימן ע העתיק את דברי הרמב"ם, ושתי ההלכות משלימות זו את זו.
2. קושית רבנו ירוחם על הרמב"ם ויישובה
הרמ"א (סי' ע, ג) הביא את דעת החולקים על המחבר: "וי"א שאין כופין אותו להוציא, מאחר שאין לו". דעה זו היא דעת רבנו ירוחם (מישרים נתיב כ"ג ח"ה), והובאו דבריו בבית יוסף (אהע"ז, סי' ע, ג) ובכסף משנה (אישות פי"ב, יא). לפי רבנו ירוחם, אין כופים את הבעל לגרש, רק אם יש לו אפשרות לשלם מזונות, אבל אם אין לו ממון ואינו רוצה לעבוד, אין כופין אותו לגרש. רבנו ירוחם הקשה על הרמב"ם:
לדעת רבנו ירוחם, כשם שלפי ר"ת אין כופים את הבעל לעבוד כשכיר למזונות אשתו, כך גם אין כופים אותו לגרש אם אינו עובד לפרנסתו.
את תמיהת רבנו ירוחם על הרמב"ם מיישב הכסף משנה (הלכות אישות שם):
אמנם הבית מאיר היסס בפתח דבריו, וכתב: "ולולי שאיני כדאי להכריע"! אבל מהרי"ט (ח"א סי' קיג) שדבריו הובאו גם בפסק ביה"ד הגדול (פד"ר ד, עמ' 170) כבר הכריע בשאלה זו. בתשובתו דחה מהרי"ט את דברי רבנו ירוחם, בנימוק דומה: האשה אינה תובעת את הבעל לעבוד, מאחר שאינו יכול לעבוד, אבל היא זכאית לתבוע ממנו לעשות דבר שבידו – לגרש. לעומת זאת, לווה שאין בידו לפרוע, אין לו פתרון, כי אסור למלוה לכופו לעבוד כדי לפרוע את חובו. להלן דברי מהרי"ט:
גם מספר אגודה (פרק הבא על יבמתו, סי' עז, הובא בב"י גם בבית יוסף אהע"ז, סי' קנד) יש ללמוד כדברי הר"ן, שכופין לגרש את הבעל שנשא אשה שניה בניגוד למנהג ובניגוד להסכמתה:
סברת הכסף משנה, אינה רק בדיני גירושין, אלא היא כלל גדול בכל התחייבות – דו צדדית ואחד הצדדים אינו מקיים את התחייבותו בגלל אונס, כמבואר בש"ך (חו"מ סימן כא ס"ק ג), שכתב:
החת"ס (אהע"ז חלק א סי' קלא) תלה את דין כפיית גט על בעל שאינו זן את אשתו, בשאלה האם חיוב מזונות מהתורה או מדרבנן: למ"ד מזונות דאורייתא, הבעל שיעבד את גופו לכל ענייני אישות, כולל חיוב מזונות, ולכן אינו יכול להחזיק את אשתו בעל כרחה כל עוד הוא מונע ממנה מזונות, שהם חלק מחיובי האישות. לעומת זאת, למ"ד מזונות דרבנן, חוב מזונות אינו חלק מחיובי האישות שנקבעו בתורה, אלא חכמים חייבוהו בחיוב ממוני בנוסף לחיובי האישות, ודינו כלווה שאין כופין אותו לעבוד, ולפי"ז אין כופים את הבעל להוציא.
אבל קשה על החת"ס, שתלה הלכה זו במחלוקת הראשונים בדין מזונות, אם הם מדאורייתא או מדרבנן, שהרי הר"ן פסק (כתובות דף יז, א, ד"ה איכא תנאי): "דסוגיין דעלמא דמזונות מדרבנן", ומאידך הר"ן במקום אחר (שם דף לו, א, ד"ה אכסוהו שערי) פסק כרשב"א, שאם אינו זן את אשתו, כופים אותו להוציא!
מכאן יש להוכיח, שגם למ"ד מזונות דרבנן, רבנן עשו את חיוב המזונות כחלק מחיובי האישות, וכופים אותו להוציא.
אמנם הרמ"א הביא את דעת רבנו ירוחם שתמה על הרמב"ם, וגם באוצר הפוסקים (סי' ע, סעיף ג, ס"ק ח) הובאו עוד פוסקים שחששו לדעת רבנו ירוחם. אבל כבר הובאו לעיל כמה מגדולי הפוסקים שבאו אחרי הרמ"א, כגון הבית מאיר ושו"ת מור ואהלות, שתירצו בטוב טעם את קושית רבנו ירוחם על דברי הרמב"ם, וחילקו בין פריעת חוב ובין חיוב מזונות, וכבר קדמו להם בחילוק זה הכסף משנה ומהרי"ט, כמבואר לעיל.
גם בביה"ד הגדול (פד"ר ד עמ' 169–173, בהרכב הראשל"צ הגר"י ניסים זצ"ל, הגרי"ש אלישיב זצ"ל, והגר"ב ז'ולטי זצ"ל, וראה גם פד"ר ח, עמ' 308) פסקו על פי רוב הפוסקים שכופים את הבעל לגרש את אשתו גם אם הבעל אינו מסוגל לזון אותה. שם נכתב בין היתר:
במקרה שלפנינו, הבעל והאשה אינם מעדות אשכנז, ופשוט שיש לפסוק להם כדעת המחבר, שכופין את הבעל לגרש מאחר שאינו זן את אשתו, ואינם צריכים לחוש לדעת רבנו ירוחם שהובא ברמ"א.
לכן יש לפסוק כדברי הפוסקים האחרונים, שסמכו יתדותיהם על שיטת הרמב"ם והראשונים ופסק השולחן ערוך, לכפות גט על בעל שאינו זן את אשתו.
3. בירור נוסף בדברי רבנו ירוחם וסיעתו
בשולי הבירור ההלכתי בדין כפיית גט לבעל שאינו מסוגל לפרנס את אשתו, יש לדון עוד בשיטת רבנו ירוחם: רבנו ירוחם מסתייע מדברי ר"ת בתשובה, כמבואר בסוף דבריו: "וכ"כ ר"ת בתשובה". דברי ר"ת הובאו גם בתוספות כתובות (סג, א, ד"ה באומר איני זן):
ר"ת חילק בין עבודה כשכיר ובין עבודה כעצמאי, ודבריו מובאים גם בתוספות (כתובות סג, א, ד"ה באומר איני זן):
אלא שקשה על רבנו ירוחם, שהרי גם לפי ר"ת הבעל משועבד לאשה לעבוד כעצמאי, ומאחר שאינו עובד כעצמאי ואינו מפרנס את אשתו, למה אין כופים אותו לגרש? הרי הוא מיפר את שעבודו לאשתו!
גם החזו"א (אהע"ז, קח, י) מפרש את שיטת ר"ת כשיטת המרדכי ורבנו ירוחם, שאין כופים את הבעל לגרש. להלן דבריו:
אבל אחרי העיון נראה, שאין הוכחה מדברי רבנו תם לשיטת רבנו ירוחם, שהרי גם לדעת ר"ת הבעל משועבד לאשתו לעבוד לפחות כעצמאי, כמבואר בתוספות שם: "כמו שמפרש ר"ת דאפלח היינו עבודת הקרקע, פירוש – אחרוש ואנכש ואעדור את השדה ואביא מזונות לבית, אבל להשכיר עצמו אינו חייב". לכן כשם שלשיטת רבנו אליהו הבעל נחשב מורד אם אינו עובד בתורת שכיר, וכופים אותו לגרש, כך גם לפי ר"ת הבעל נחשב מורד אם אינו עובד בתורת עצמאי, וכופים אותו לגרש. זו גם דעת הראבי"ה שפסק שגם לפי ר"ת כופים את הבעל לגרש אם אינו זן את אשתו. אבל לדעת המרדכי הגירסה בגמרא שם – "כופין אותו ונותן כתובה" ולא גרס "יוציא ויתן כתובה" (ראה פד"ר ד, עמ' 168)
בהמשך דבריו שם כתב החזו"א:
אבל כבר הובאו לעיל דברי הרמב"ם (אישות פי"ב, יא) והרשב"א והמ"מ, וכסף משנה ומהרי"ט, וכדעתם פסקו הבית מאיר ומור ואהלות ועוד פוסקים, שגם בעל שאינו מסוגל לעבוד, כופים אותו לגרש, ולכאורה יקשה על דבריהם, למה כופים אותו לגרש? הרי הבעל אנוס ואינו מורד מרצונו!
אבל יש ליישב את דבריהם, שהגמרא כתובות סג, א, עוסקת בבעל שמסוגל לעבוד, ואינו רוצה, ולכן הוא נקרא מורד ממלאכה ונמלכים בו עד שיתרצה לעבוד, ובינתיים מוספים לו על הכתובה, כמבואר בגמרא שם – "ולאו לאימלוכי ביה בעינן?" כי יתכן שעל ידי הקנס בכתובה ההולך וגדל, יתרצה הבעל לעבוד, ואם הקנס לא יועיל כופין אותו לגרש. לעומת זאת בעל שאינו מסוגל לעבוד, אין קונסים אותו בהגדלת כתובה. כי אין טעם להמלך בו ולהמתין לו, עד שיתרצה לעבוד אחרי שיקנסו אותו, מאחר שהבעל אינו מסוגל לעבוד, והקנסות לא יכשירו אותו לעבודה! לכן כופין אותו לגרש לאלתר, ללא המלכות וקנסות. הכפיה לגרש בעל שאינו מסוגל לעבוד אינה מטעם מרידה, אלא בגלל הפרת תנאי הנישואין, כמבואר בכסף משנה והמהרי"ט, משום שאדעתא דהכי לא נישאת, ואע"פ שהוא אנוס. לעיל גם הובאו גם דברי הש"ך (חו"מ סימן כא ס"ק ג), שכתב:
כך גם דין בעל שנפלו בו מומים כופים אותו לגרש אע"פ שהוא אנוס, משום שהאשה לא נישאת אדעתא דהכי.
עוד יש להוכיח שבעל שאינו ממלא חובותיו לאשתו, כופין אותו לגרשה, אע"פ שהוא אנוס ואינו מוגדר כמורד: בשו"ע (אהע"ז ס' עו, יא) נפסק שבעל שאינו יכול לקיים עונה בגלל מחלתו, ועברו ששה חודשים, כופין אותו לגרש. מכאן שאע"פ שהבעל אינו מורד מרצון, כי הוא אנוס, אעפ"כ כופים אותו לגרש, כי האשה לא נישאת אדעתא דהכי.
החזון איש בהמשך דבריו כתב:
בנוסף כבר נכתב לעיל, שהבעל אינו מעדת אשכנז, וגם לפי החזון איש במקרה זה יש לפסוק לגביו כפסק הרמב"ם והמחבר, שאם אינו יכול לזון את אשתו כופין אותו לגרש.
ד. האם בעל שאינו זן את אשתו המקבלת קצבת נכות, כופים אותו לגרשה?
1. חיוב מזונות כשהאשה מקבלת רכוש ממקור אחר
יש לדון, האם גם במקרה הנידון שהאשה ניזונית מקצבת נכות, כופים את הבעל לגרש את אשתו?
הרא"ש בכתובות (פרק ד, סי' יד) פסק בשם מהר"ם מרוטנבורג:
אלא שיש ללמוד שהבעל אינו נפטר ממזונות אשתו, אם אחרים נותנים לה מזונות, ממשנה בכתובות בתחילת פרק הנושא (קא, ב):
אלא שקיימת אומדנא דמוכח, שהאשה נישאה עם כל אחד מהם, על דעת שיתן לבתה מזונות משלו, ולא יפטור את עצמו בטענה שיש לבתה מזונות ממקור אחר.
הבעל המתחייב במזונות בת אשתו, התחייבותו אינה מעיקר הדין, ואעפ"כ הבעל אינו נפטר מחיובו, אם יש לה מזונות ממקור אחר. מכאן יש ללמוד בדרך קל וחומר על מזונת אשתו, מאחר שהבעל חייב במזונות אשתו מעיקר הדין, וחיוב מזונות הוא חלק מחיובי האישות ההדדיים, כל שכן שאינו יכול לפטור עצמו מחיובו אם יש לה מזונות ממקור אחר!
יש לדמות את התחייבות הבעל בנישואין לחוזה עסקי הנעשה בין שני צדדים, אם צד אחד קבל סחורה מהצד השני, והתחייב לשלם עבורה, אינו נפטר מהתחייבותו, בגלל שהצד השני זכה בסכום גדול בירושה או בהגרלה. כך גם בנישואין: האשה קיימה את חלקה בנישואין, והתקדשה לו ונכנסה לרשותו בנישואין, ובגלל נישואיה עמו אינה יכולה להינשא לאחר, והיא קיימה את חיובי האישות שהיא חייבת לו, לכן הבעל צריך לספק בתמורה את החיובים שהתחייב לה בכתובה, ואינו יכול לפטור עצמו מהתחייבותו, בגלל שהאשה זכתה בהכנסה ממקור אחר, שאינו קשור אליו.
גם בפד"ר (יא עמ' 196) נפסק, שתשלומי המזונות שהאשה מקבלת בתורת קצבת זקנה מביטוח לאומי, אינם פוטרים את הבעל מחיוב מזונות, והביאו ראיה מהמשנה הנ"ל:
ממדרש כתובה למדים גם דינים אחרים כמבואר בכמה משניות בפרק נערה שנתפתתה. גם רבנו אליהו (בתוספות כתובות סג, א, ד"ה באומר איני זן) למד מלשון הכתובה – "ואנא אפלח", שהבעל חייב להשכיר את עצמו לצורך מזונות אשתו. אפילו ר"ת בתוספות שם שחלק על רבנו אליהו, וסובר שהבעל אינו חייב לעבוד כשכיר למזונות אשתו, גם הוא למד מנוסח הכתובה, שהבעל חייב לעבוד בקרקע שלו כעצמאי לצורך מזונותיה. גם דינו של המהר"ם, יש לו בסיס בנוסח הכתובה מכח הנימוקים האמורים לעיל.
2. כפיית גט לבעל שאינו זן את אשתו, ויש לה קצבת נכות
לעיל הובאו דברי מהר"ם, שהבעל אינו נפטר מחיוב מזונות, אפילו יש לה מזונות ממקור אחר. יש לברר, מהו הדין אם הבעל אינו זן את אשתו, ויש לה מזונות ממקור אחר, האם לפי המהר"ם כופים את הבעל לגרש?
לכאורה יש מקום לומר, שאמנם אם יש לה מזונות ממקור אחר, הבעל לא נפטר מחיוב מזונות, אבל אין כופים אותו לגרשה, כיון שאין חשש שמא תמות ברעב.
כך גם נכתב בפד"ר ד עמ' 174, שאם יש לאשה מזונות ממקור אחר, כגון לשכת הסעד, אין כופים את הבעל לגרש. להלן דבריהם:
עילת הגירושין בנידון בו דן המהרי"ט, היתה בגלל מקום המגורים, כי החותן הסכים לזון אותה, רק בתנאי שתסכים לבוא לגור בבית החותן. מאחר שעילת הגירושין היא מקום המגורים, אך מאחר שהאשה אינה רוצה לגור בבית החותן, לכן פסק מהרי"ט, שהאשה זכאית להתנגד לעבור לגור בבית החותן, והיא רשאית לחייב את בעלה לגרשה, אבל אין כופים אותו בשוטים לגרשה, אלא מחייבים אותו במילים בלבד, כמבואר בדבריו:
לכאורה היה מקום לתלות שאלה זו במחלוקת ראשונים:
במשנה במסכת כתובות (ע, א) נאמר:
לכאורה המחלוקת בדין מפרנס ע"י שליש שאין בו חשש לחיי נפש, היא גם כשיש לאשה מזונת ממקור אחר, לדעת ר"י שפסק שכופים אותו לגרש, רק בגלל שאינו מפרנס אותה בדרך כבוד, כל שכן כשאינו מפרנס אותה, אלא אחרים מפרנסים אותה, שכופים אותו לגרש בגלל שלא עמד בתנאי הכתובה. כבר הובאו לעיל (ד, 1) דברי נחלת שבעה (סי' יב, ס"ק כו) שההתחייבות לזון את האשה "בקושטא" היא, שלא ישרה אותה ע"י שליש, כי "אין זה קושטא רק כיזוב", וכל שכן כשאינו זן אותה אלא אחרים זנים אותה, אבל לדעת ר"ח שאין כופים אותו לגרש במשרה ע"י שליש, יתכן שגם אם יש לה מזונות ממקור אחר, אין כופים אותו לגרש!
אבל מחלוקת הראשונים שם היא, בגלל שהאשה מספקת לדברים גדולים, והבעל מפרנס אותה בדברים הקטנים, ע"י שליש, ואמנם אין זה דרך כבוד, אבל מאחר שהבעל מספק לה אפילו דברים קטנים, לכן לדעת ר"ח אין כופים אותו לגרשה. אבל כשאינו זן אותה כלל, כבר נפסק ברמב"ם ובשו"ע והפוסקים הנוספים שהובאו לעיל (ג,1־3) שכופים אותו לגרשה. אמנם לאשה זו יש הכנסה ממקור אחר, אבל עילת הכפיה כשאינו זן אותה היא, בגלל שהבעל היפר את תנאי האישות, ואדעתא דהכי לא נישאת, כמבואר בכסף משנה ומהרי"ט, ועילת גירושין זו קיימת גם כשאינו זן אותה, אלא אחרים זנים אותה כיון שהבעל היפר את תנאי האישות ולא נתן לה מזונות, לכן במקרה הנידון יתכן שגם ר"ח יודה לפוסקים הנ"ל, שיש לכפותו לגרש.
יש להוכיח מהלכות נוספות, שאם הבעל היפר את תנאי הנישואין אפילו בדברים קלים הרבה יותר, ואין בהם חשש חיי נפש, מכל מקום כופים אותו לגרש, בגלל שהיפר את תנאי הנישואין, ואדעתא דהכי לא נישאת:
מכאן חיזוק לדברי הכסף משנה ומהרי"ט שהיסוד לכפיית גירושין בהעדר מזונות, אינו מותנה בחשש לחיי נפש דווקא, אלא גם במקרה שאין חשש לחיי נפש, כגון שיש לה מזונות ממקור אחר, גם כן כופים את הבעל לגרש, כי הבעל "מבטל תנאי מתנאי הנישואין", כמבואר בכסף משנה שהובאו דבריו לעיל, והאשה נישאה לו רק על מנת שיזון ויפרנסנה כתקנת חז"ל, ומאחר שאינו מספק לה תכשיטים כמנהג עני שבישראל, כופים אותו לגרש.
כך עולה גם מהלכה נוספת שפסקו הרמב"ם (שם הלכה ג) והשולחן ערוך (סי' עג, ב):
הצורך בבית הכסא הסמוך לבית אינו משום חיי נפש. בזמן חז"ל, בית הכסא הסמוך לבית נחשב למותרות, והיה מצוי לעשירים בלבד, כמבואר במסכת שבת (כה, ב): "איזהו עשיר... רבי יוסי אומר: כל שיש לו בית כסא סמוך לשולחנו", ואילו שאר העם היו נפנים בשדות מחוץ לעיר (ראה רש"י כתובות, י, ב, ד"ה אין כמותם). אבל מאחר שלפי מנהג המדינה בתקופת הרמב"ם, השתנו התנאים, והשתרש הנוהג גם בקרב העניים לבנות מדור עם בית הכסא בחוץ, לכן בעל שנותן לאשה מדור ללא בית הכסא בחוץ, כופין אותו לגרש אותה, לפי הכלל שהתבאר לעיל, שבעל שאינו מספק לאשתו את צרכיה לפי מנהג המדינה, כופין אותו לגרשה, כי האשה נישאת לו רק על דעת שיקיים את חיוביו כפי המקובל, והרי היא כמתנה עמו שאם לא יספק לה צרכיה לפי המנהג, יגרשנה בעל כרחו, כי הבעל מבטל תנאי מתנאי הנישואין.
לסיכום: מסקנת פד"ר הנ"ל שכפיית גירושין בגלל העדר מזונות תלויה בחיי נפש, מבוססת לכאורה על דברי המהרי"ט. אבל מעיון בדברי המהרי"ט הנ"ל עולה להיפך, שכפיית גירושין אינה תלויה בחיי נפש, אלא בהפרת תנאי הנישואין, ועל דעת כן לא נישאה לו, וכן יש להוכיח מהלכות נוספות ברמב"ם ושו"ע שהובאו לעיל, שגם במקרים שאין חשש לחיי נפש, אם הבעל היפר את תנאי הנישואין, כופים אותו לגרש אותה. לכן בעל שאינו זן ומפרנס את אשתו, והאשה ניזונת ממקורות אחרים, כגון קצבת נכות, והאשה תובעת גירושין, יש לכפות אותו לגרש, כי אדעתא דהכי לא נישאת לו.
3. ביאור דברי הירושלמי והרא"ש
לעיל הובאו דברי הכסף משנה והמהרי"ט, שביארו שהיסוד לכפיית גט על בעל שאינו זן את אשתו, הוא בגלל הפרת תנאי האישות, ואדעתא דהכי לא נישאת לו. לכן גם אם יש מזונות ממקור אחר כופים את הבעל לגרש את אשתו בגלל הפרת תנאי האישות. לכאורה יקשה על הכסף משנה ומהרי"ט מדברי הירושלמי (גיטין פ"ט ה"י) שפסק:
אבל מדברי הירושלמי והרא"ש הנ"ל אין סתירה לדברי הכסף משנה ומהרי"ט. כי הירושלמי והרא"ש עוסקים במציאות שכיחה על פי רוב, שאם הבעל אינו זן אותה, אין לה הכנסה ממקורות אחרים, לכן שם נאמר קל וחומר: "אם מפני ריח הפה כופין, מפני חיי נפש לא כל שכן!" אבל גם ללא קל וחומר, כגון במציאות לא שכיחה שיש לה הכנסה ממקורות אחרים, ואין חשש לחיי נפש, גם במקרה זה כופים אותו לגרש, כי כשם שכופים להוציא בגלל מומין, משום שאדעתא דהכי לא נישאה לו, כך גם ניתן לכפות בעל לגרש אם אינו מפרנסה, והיא מתפרנסת ממקורות אחרים.
ה. טענת מאיס עלי
במקרה הנידון כאן, יש לצרף כסניף לכפיית גירושין, את טענת מאיסות האשה בבעלה. האשה העלתה טענות שהבעל שותה לשוכרה, ונודף ממנו ריח, ופעם אף רדף אחריה עם סכין, והיא הוציאה נגדו צו הרחקה. האשה הודיעה בביה"ד בצורה נחרצת, שאם יחזור לביתה היא תצא מהבית. מדבריה עולה שרצונה להיפרד ממנו לחלוטין נובע בעיקר בגלל השתיה, להלן דבריה בביה"ד:
אמנם בא־כוחה טען שהבעל אינו מקיים את עונתה, ולכאורה יש ללמוד מדברי בא־כוחה שהאשה מעוניינת בחיי אישות איתו! אבל טענת בא־כוחה היא טענה משפטית שמכוחה ניתן לחייב את הבעל בגירושין, ואינה מבטאת את הצד הרגשי הטעון של האשה כלפי הבעל. לעומת זאת הודעתה הנחרצת של האשה, שהיא תצא מהבית עם ילדיה – אם הבעל יחזור, מבטאת את המטען הרגשי הדוחה שהצטבר אצלה כלפיו.
לדעת הרמב"ם (אישות פי"ד, ח) האומרת מאיס עלי כופים אותו לגרש אותה:
אמנם שמעתי מחבר ביה"ד הגדול, הגאון רבי חיים גדליה צימבליסט שליט"א4, ששיטת הרמב"ם היא שיטה דחויה, ואין לצרפה כסניף לשיטות אחרות, כי הבית יוסף דחה את שיטת הרמב"ם ולא הביא אותה להלכה, גם לא בתור דעת "יש אומרים". אבל יש להוכיח מכמה מפוסקים, שיש לצרף את שיטת הרמב"ם, במקום שיש צד מסויים לכפות את הבעל לגרש:
הרא"ש בתשובה (לה, ב) דן באדם שקידש בתרמית אשה שהוא אינו הגון לה:
כך גם נכתב בפסק של ביה"ד הגדול (בהרכב הראשל"צ – הגר"י ניסים זצ"ל, הגרי"ש אלישיב זצ"ל והגר"ב ז'ולטי זצ"ל) (נדפס בפד"ר ג, עמ' 12–13):
5 את דברי מהריק"ש, בספרו ערך לחם (סי' קנד), שצירף את שיטת הרמב"ם לחזק את הפסיקה כשיטת האגודה בדין רועה זונות:
מסקנה
יש לחייב את הבעל לגרש את אשתו, ובמידה שהבעל יסרב לגרש את אשתו, ביה"ד ישקול לאכוף עליו את הגירושין באמצעות מאסר לשנה אחת.
הרב יועזר אריאל
יש לחייב את הבעל לגרש את אשתו, והצדדים יוזמנו לסידור גט במועד קרוב. במידה שהבעל יסרב לגרש את אשתו, ביה"ד ישקול לאכוף עליו את הגירושין באמצעות מאסר לשנה אחת.
אחרי כתיבת הנימוקים והסכמה עקרונית של חברי בית הדין לכפות את הבעל לגרש את אשתו, הודיעו הצדדים שהגיעו ביניהם להסכמה להתגרש, ואכן הם התגרשו בביה"ד, ולכן פסק הדין התייתר. עם זאת, יש לנימוקים אלו חשיבות עקרונית ללמוד ממנו על מקרים אחרים.
פסק דין זה מותר לפרסום לאחר השמטת השמות ופרטים מזהים.
ניתן ביום ט' בשבט התשע"ו (19/01/2016).
הערות
1. לכאורה קשה, למה כופים אותו לעבוד רק בדרך ברירה? הרי עבודה כעצמאי אינה נחשבת לעבדות לפי ר"ת, כמבואר בתוספות כתובות (סג, א ד"ה באומר איני זן ואיני מפרנס)!
שאלה זו יש לשאול גם על ההלכה בשולחן ערוך (חו"מ, צז, טו) שם נפסק על לווה שאין לו ממון לפרעון חובו: "אבל אין כופין אותו להשכיר עצמו ולא לעשות שום מלאכה כדי לפרוע חובו".
המחבר אוסר שני סוגים של עבודה בכפיה: עבודה כשכיר, ובנוסף - "ולא לעשות שום מלאכה", מכאן שאין כופים את הלווה לעבוד אפילו לא כעצמאי! לכאורה יקשה: מדוע הלווה אינו משועבד לעבוד אפילו לא כעצמאי לפרעון חובו? הרי גם ר"ת מודה שהבעל חייב לעבוד כעצמאי, ואם כן הוא הדין בלווה!
אלא שיש הבדל בין השעבוד לבין ההוצאה לפועל: בכל הנוגע לשעבוד - בעל חוב יכול לשעבד את גופו לעבוד כעצמאי, אבל בהגיע שעת ההוצאה לפועל, אין כופים אותו בגופו (כגון בשוטים) לממש את חיובו, גם לא כעצמאי, כי כל כפיה בגופו לעבוד אפילו כעצמאי, נחשבת לעבדות תחת מרותם של הכופים אותו לעבוד. הכפיה נעשית רק בממונו - בירידה לנכסיו.
מאחר שרבנו תם משווה התחייבות בכתובה להתחייבות בהלוואה (כמבואר לעיל, ו) לכן גם בכתובה הבעל יכול להשתעבד לעבוד כעצמאי, אך אין כופים אותו בגופו (כגון בשוטים) להוציא לפועל את חיובו, כי כל כפיה בגופו לעבוד אפילו כעצמאי, הופכת אותו מבן חורין לעבד, כי הוא יוצא לעבודה רק בגלל הכפיה, ונחשה כעבד הנמצא תחת מרותם של הכופים אותו לעבוד אפילו לא עצמאי, ומשום כך הכפיה צריכה להיעשות בדרך ברירה לפי הראבי"ה שיובאו דבריו להלן, ולפי המרדכי שיובאו דבריו להלן אין כופים אותו גם לא בדרך ברירה.
2. מדברי המהר"ם נראה שדין מזונות ילדים הוא מכח מזונות האם, וכשיטת הר"ן (כתובות כב, ב ד"ה בעירוב אמו) ולפי זה בנו מן הפנויה פטור ממזונותיו. אבל להלכה נפסק בשו"ע (סי' עא, ד) כדעת הרא"ש בתשובותיו (כלל יז,ז) והריב"ש (סימן מא) שהאב חייב במזונות בנו מן הפנויה, ומכאן שלהלכה נפסק שחיוב מזונות ילדים הוא חיוב בפני עצמו! עם זאת גם השו"ע עא, א, פסק כדברי המהר"ם שהאב חייב במזונות ילדיו, אע"פ שיש להם נכסים ממקום אחר. אלא שפסק השו"ע אינו מנימוקו של המהר"ם שסבר שמזונות ילדים מקורם במזונות האם, אלא גם אם חיוב מזונות הילדים הוא חיוב בפני עצמו, חכמים שתקנו מזונות הן לאשה והן לילדים, לא התנו את החיוב בתנאי שלא יהא להם מזונות ממקור אחר.
3. לכאורה בתלמוד בבלי (עז, א) נכתב נימוק אחר לשיטת רב - "אין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת"! אבל יש לבאר שדברי הירושלמי משלימים את דברי הבבלי: הבבלי מבאר שמאחר שהבעל מתנהג עמה בקשיחות, ומסרב לזון אותה אלא אם כן תתבענו בביה"ד, הרי הוא דומה עליה כנחש שעלול כל פעם להכישה, דהיינו שהבעל עלול להפסיק לתת לה מזונות, ותצטרך לתבוע אותו שוב בביה"ד. הירושלמי מוסיף, שסירובו עלול להביא לחשש לחיי נפש, והרא"ש מבאר כיצד האשה עלולה להגיע לחשש חיי נפש, שהאשה מתביישת לריב עמו בפני ביה"ד בכל פעם שיסרב לתת לה מזונות, ונמצא שהיא עלולה למות ברעב, ובלשון הרא"ש: "דאשה בושה לבוא לבי"ד".
גם בשו"ת עין יצחק (ח"ב, אה"ע סי' סב, ענף ט, ס"ק לח) כתב שדברי הבבלי והירושלמי חד הם, אלא שהוא מפרש שעיקר הבושה היא שהאשה אינה רוצה להטריח את ביה"ד:
הן הבבלי והן הירושלמי עסקו בבעל שאומר "איני זן ואיני מפרנס", ואינו מספק לה אפילו מזונות מצומצמים, ולכן יש חשש חיי נפש. אך כאמור לעיל, גם אם הוא מספק לה מזונות מצומצמים, כופים אותו להוציא, מאחר שהאשה מתביישת לריב עמו בבית דין, והיא תתספק במזונות מצומצמים ולא תתבע את רמת המזונות המגיעים לה לפי תקנת חכמים. כך מבאר גם החזון איש (אהע"ז קח, י) את דברי הבבלי: "אין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת".
4. בהרצאה בכנס דיינים.
5. ראה פסק דין ביה"ד הרבני טבריה, 975/סא.
הצדדים פרודים זה כשנתיים. לבני הזוג ארבעה ילדים מתחת לגיל שמונה־עשרה. הבעל עבר אירוע מוחי שאירע לפי טענתו לפני שנתיים. לטענת האשה האירוע אירע לפני שלוש שנים. האשה טוענת שהבעל אלכוהוליסט ונודף ממנו ריח, ואילו הבעל מודה במקצת, ולטענתו הוא שותה רק לפרקים שתי פחיות בירה או שלוש. האשה טוענת שכתוצאה מהשכרות הבעל רדף אחריה פעם עם סכין, והאשה הוציאה צו הרחקה לשבועיים נגד הבעל, שהסתיים ביום 1.2.2014, אך הבעל לא שב לביתו, אחרי שקיבל ייעוץ מעוה"ד שלו. בין הצדדים אין קשר, ועוד לפני שהבעל עזב הם גרו בחדרים נפרדים. הבעל לא הגיע לביתו גם לא בחגים האחרונים, על אף שהאשה הודיעה לו שהוא יכול לבוא הביתה, כדי לחוג את החגים ביחד עם המשפחה.
הבעל מוכר כנכה בביטוח לאומי, אינו עובד ואינו מפרנס את האשה והילדים. גם האשה מוכרת כנכה בביטוח לאומי. מנתונים שקיבל ביה"ד מביטוח לאומי עולה, שהאשה מקבלת מהמל"ל קצבת נכות בסך 2741 ₪ עבורה, ועוד 1874 ₪ עבור שני ילדיה. בנוסף, האשה – באמצעות הוצל"פ, מקזזת מקצבת הבעל סכום של 2491 ₪ לחודש – עבור מזונות העבר של הילדים, לתקופה שתימשך עוד עשרה חודשים בלבד.
בתאריך כ"ג אייר תשע"ה 12.5.2015, הוציא ביה"ד החלטה על המלצה לגירושין, בגלל שהצדדים מתגוררים בנפרד, והבעל לא פעל לחזרה לשלום בית – אחרי שפקע צו ההגנה, והימנעותו מפעילות יזומה לשלום בית, מבטאת השלמה עם הפירוד כעובדה מוגמרת.
בישיבה האחרונה אמר הבעל, שהוא מוכן לחזור לשלום בית, אבל האשה הודיעה נחרצות שאם הוא ישוב לבית, היא תצא ממנו.
בא־כוחה תבע שביה"ד יפסוק חיוב גט, הן בגלל שלא חזר לביתו קרוב לשנתיים, ובכך הוא אינו מקיים את עונתה, והן בגלל שאינו מפרנס את אשתו, והן בגלל שהוא אלכוהוליסט. לטענתו הפעלת הרחקות דרבנו תם אינם יעילות נגד הבעל, אחרי שקצבת הנכות שלו מעוקלת בחלקה לטובת חוב מזונות.
ב. האם יש עילות לחיוב גירושין
בא־כוח האשה מבסס את תביעתו לגירושין, בגלל שלוש עילות:
א. בגלל שאינו מקיים את עונתה;
ב. בגלל שהוא אלכוהוליסט;
ג. בגלל שהבעל אינו מפרנס את אשתו.
הטענה שהבעל אינו מקיים את עונתה, יכולה בדרך כלל לשמש עילה לגירושין מדין מורד, וזאת בתנאי שהאשה מעוניינת שהבעל ישוב לביתו, ואילו הבעל מסרב, אחרי שביה"ד מתרה בו, שאם ימשיך למרוד באשתו, יכפו עליו גירושין. אך בחינה זו אינה רלבנטית במקרה הנידון, מאחר שהאשה מסרבת לשלום בית.
באשר לטענה שהבעל אלכוהוליסט, הבעל מודה במקצת, וביה"ד היה יכול לחייב את הבעל לעבור טיפול לגמילה, אילו האשה היתה מסכימה שישוב לביתו. אך מאחר שהאשה נחושה בדעתה שלא לחיות עם הבעל, פסיקה זו אינה רלבנטית.
נותרה לבירור העילה השלישית שעליה אין עוררין, והיא שהבעל אינו מסוגל לפרנס את אשתו. עילה זו היא כבדת משקל ובה נדון להלן.
ג. כפיית גט לבעל שאינו זן את אשתו
1. שיטת הרמב"ם ופסיקת המחבר בשולחן ערוך
כאמור לעיל אחת מעילות התביעה לגירושין היא, בגלל שהבעל אינו עובד ואינו מספק לאשתו מזונות. אמנם האשה גובה ממנו סכום של של 2491 ₪ לחודש – באמצעות ההוצל"פ על ידי העברת חלק מקצבת הנכות לחשבונה, אבל סכום זה היא גובה עבור מזונות העבר של הילדים, ולא עבור מזונותיה.
בתחילה יש לברר, מהו דינו של בעל שאינו מסוגל לפרנס את אשתו בגלל מחלתו, האם יש לכפות אותו לגרש אותה?
במסכת כתובות (עז, א) נחלקו האמוראים: לדעת רב, האומר "איני זן ואיני מפרנס", יוציא ויתן כתובה, ולדעת שמואל: "עד שאתה כופהו להוציא, תכפהו לזון."
הר"ח והרי"ף פסקו כדעת שמואל. לעומתם הרא"ש (כתובות פ"ז, יט) פסק כדעת הבה"ג, שהלכה כרב, ובעל האומר איני זן ואיני מפרנס, יוציא ויתן כתובה. במסכת יבמות (פ"ו, סי' י) הוכיח הרא"ש שהעיקר כדעת רב. עם זאת, בסיום דבריו כתב, שראוי שלא לכפות את הבעל לגרש, כיוון שיש בדין זה פלוגתא דרבוותא. אבל במסכת כתובות, שבה נידונה הסוגיה העיקרית בכפיית גט בגלל העדר מזונות, פסק שכופים להוציא, כאמור.
הרמב"ם (אישות פי"ב, יא) פסק, שבעל עני שאינו זן את אשתו, כופין אותו להוציא:
"ואם היה עני ביותר ואינו יכול ליתן לה אפילו לחם שהיא צריכה, כופין אותו להוציא."המגיד משנה מפרש את דברי הרמב"ם על פי הרשב"א:
"וכתב הרשב"א, ואפילו לדברי ר"ח ורב אלפס, אפשר לומר שאם אין ב"ד יכולין לכופו לזון, כגון שאין לו במה לפרנס, אי נמי שהוא עני ואינו רוצה להשתכר להרויח ולזון, שכופין אותו להוציא, דהא שמואל לא דחי לה להא דרב אלא מהאי טעמא, דעד שכופין אותו להוציא יכפו אותו לזון; הא אין יכולים לכופו לזון, יכפוהו להוציא. עכ"ל. והן הן דברי רבינו."מדברי המגיד משנה בשם הרשב"א עולה, שכופים לגרש בשני אופנים:
א. "כגון שאין לו במה לפרנס" – דהיינו שאינו יכול לפרנס.
ב. "שהוא עני ואינו רוצה להשתכר להרויח ולזון" – דהיינו שהוא יכול לעבוד, אבל הוא "אינו רוצה."
המחבר בשו"ע (אהע"ז, קנד, ג) פסק כדעת שמואל שאם יש לבעל מזונות ואינו זן את אשתו, כופים אותו לזון ואין כופים אותו להוציא, אבל אם אין לו לתת מזונות, כופים אותו לגרש, והעתיק את דברי הרשב"א הנ"ל שהובאו במגיד משנה. להלן ההלכה בשולחן ערוך:
"האומר: איני זן ואיני מפרנס, כופין אותו לזון. ואם אין ב"ד יכולים לכופו לזון, כגון שאין לו במה לפרנס, ואינו רוצה להרוויח ולזון, אם תרצה היא, כופין אותו להוציא מיד וליתן כתובה."גם בהלכה אחרת (אהע"ז ע, ג) פסק המחבר שכופים אותו לגרש, והעתיק שם את לשונו של הרמב"ם:
"ואם היה עני ביותר ואינו יכול ליתן לה אפילו לחם שהיא צריכה, כופין אותו להוציא."אמנם הבית מאיר (קנד, ג) כתב שמלשון ההלכה בסימן קנד שמקורה בדברי הרשב"א, יש לדייק שדווקא בעל שאינו רוצה להרויח, כופים אותו להוציא, אבל אם הוא עני ואינו יכול להרויח, אין כופים אותו, ואם כן הלכה זו סותרת להלכה בסימן ע שם הביא המחבר את דברי הרמב"ם, שאפילו עני שאינו יכול לזון, כופין אותו להוציא!
אבל לפי המגיד משנה על פי הרשב"א שהובאו דבריו לעיל, כופים את הבעל לגרש, הן כשאינו רוצה לפרנס, והן כשאינו יכול לפרנס.
בפד"ר (ח, עמ' 308) נכתב, שהבית מאיר הסתמך על דברי הרשב"א המובאים בלשון הר"ן, שם הובאו רק חלק מדברי הרשב"א, אבל בדברי הרשב"א במקור מבואר שכופים את הבעל לגרש, גם אם אינו יכול לזון את אשתו.
יש להוסיף עוד, שהבית מאיר במקום אחר (סימן ע, ס"ק ד) כתב, שלדעתו יש לכפות לגרש גם אם אינו יכול לזון, ודבריו יובאו להלן (2).
מכל האמור עולה, שבעל שאינו יכול לזון את אשתו, כופים אותו לגרש, ואין סתירה להלכה בין פסקי המחבר, כי בסימן קנד העתיק את לשון הרשב"א, ואילו בסימן ע העתיק את דברי הרמב"ם, ושתי ההלכות משלימות זו את זו.
2. קושית רבנו ירוחם על הרמב"ם ויישובה
הרמ"א (סי' ע, ג) הביא את דעת החולקים על המחבר: "וי"א שאין כופין אותו להוציא, מאחר שאין לו". דעה זו היא דעת רבנו ירוחם (מישרים נתיב כ"ג ח"ה), והובאו דבריו בבית יוסף (אהע"ז, סי' ע, ג) ובכסף משנה (אישות פי"ב, יא). לפי רבנו ירוחם, אין כופים את הבעל לגרש, רק אם יש לו אפשרות לשלם מזונות, אבל אם אין לו ממון ואינו רוצה לעבוד, אין כופין אותו לגרש. רבנו ירוחם הקשה על הרמב"ם:
"ותמהו עליו [על הרמב"ם], למה כופין אותו להוציא מאחר שאין לו ממה לזונה? כי דוקא כשיש לו כופין, מאחר שאינו רוצה לזון, אבל אם אין לו, אין כופין, כמו בעל חוב שאין לו, וכ"כ ר"ת בתשובה."את תמיהת רבנו ירוחם על הרמב"ם מיישב הכסף משנה (הלכות אישות שם):
"כתב רבינו ירוחם, שתמהו על רבינו, למה כופין אותו להוציא מאחר שאין לו ממה לזונה? דאם אין לו, אין כופין, כמו בעל חוב שאין לו, עכ"ל. ויש לתמוה על תמיהתם: דמה ענין זה לזה, דב"ח אין תקנה בדבר, מה שאין כן בנדון זה שיש תקנה שיוציאנה, ומאחר שאחד מתנאי הנישואין הם המזונות, אם אין לו במה לזון – יוציאה."גם הבית מאיר (סי' ע, ס"ק ג) מיישב את תמיהת רבנו ירוחם על הרמב"ם בצורה דומה:
"ולולי שאיני כדאי להכריע, היה נראה לענ"ד כדעת השו"ע, שטעם הי"א בב"י שמדמו לטוען 'אין לי לשלם', ולע"ד אינו דומה, כי שאני הכא דאגידא בו, וכשיגרשנה תינשא לאחר שיזונה, וזה בידו, והוי כבידו לשלם. ותו: הרי זה דומה לדין דסימן קנד סעיף ז, שמחויב לגרש אף שנמי אינו יכול, ובפרט לרמב"ם שמזונות דאורייתא כעונה."אמנם הבית מאיר היסס בפתח דבריו, וכתב: "ולולי שאיני כדאי להכריע"! אבל מהרי"ט (ח"א סי' קיג) שדבריו הובאו גם בפסק ביה"ד הגדול (פד"ר ד, עמ' 170) הכריע בשאלה זו. בתשובתו דחה מהרי"ט את דברי רבנו ירוחם, בנימוק דומה: האשה אינה תובעת את הבעל לעבוד, מאחר שאינו יכול לעבוד, אבל היא זכאית לתבוע ממנו לעשות דבר שיש לו יכולת לעשותו – לגרש. לעומת זאת, לווה שאין בידו לפרוע, אין לו פתרון, כי אסור למלוה לכופו לעבוד כדי לפרוע את חובו. להלן דברי מהרי"ט:
"והנני יוסיף להפלא הפלא ופלא, דמה מקום לתמיה זו שתמהו ורצו לדמותו לבעל חוב שאין לו, וכי כלום מתבקש ממנו שימכר בעבד עברי, או שיעבוד עבודה שהיא זרה לו?! הרי אמרו: האומר איני זן ואיני מפרנס יוציא ויתן כתובה!... אבל האשה לא נתחייבה כלום לבעל, אלא גופה עצמה הקנת לו על תנאי שיזונה; עכשיו שאינו זונה, יוציא, כמו נולדו בו מומין, שעל מנת כן לא נישאת לו."ביאורו של מהרי"ט שכתב "שעל מנת כן לא נישאת לו", דומה לביאורו של הכסף משנה שכתב שכופים את הבעל לגרש "מאחר שאחד מתנאי הנישואין הם המזונות, אם אין לו במה לזון – יוציאה", וכוונת הכסף משנה היא, שהאשה נישאת לו רק על מנת שיקיים את תנאי הנישואין, ולא נישאה לו על דעת שיפר אותם.
לדעת רבנו ירוחם, כשם שלפי ר"ת אין כופים את הבעל לעבוד כשכיר למזונות אשתו, כך גם אין כופים אותו לגרש אם אינו עובד לפרנסתו.
את תמיהת רבנו ירוחם על הרמב"ם מיישב הכסף משנה (הלכות אישות שם):
"כתב רבינו ירוחם, שתמהו על רבינו, למה כופין אותו להוציא מאחר שאין לו ממה לזונה? דאם אין לו, אין כופין, כמו בעל חוב שאין לו, עכ"ל. ויש לתמוה על תמיהתם: דמה ענין זה לזה, דב"ח אין תקנה בדבר, מה שאין כן בנדון זה שיש תקנה שיוציאנה, ומאחר שאחד מתנאי הנישואין הם המזונות, אם אין לו במה לזון – יוציאה."הבית מאיר (סי' ע, ס"ק ג) מיישב את תמיהת רבנו ירוחם על הרמב"ם בצורה דומה:
"ולולי שאיני כדאי להכריע, היה נראה לענ"ד כדעת השו"ע, שטעם הי"א בב"י שמדמו לטוען 'אין לי לשלם', ולע"ד אינו דומה, כי שאני הכא דאגידא בו, וכשיגרשנה תינשא לאחר שיזונה, וזה בידו, והוי כבידו לשלם. ותו: הרי זה דומה לדין דסימן קנד סעיף ז, שמחויב לגרש אף שנמי אינו יכול, ובפרט לרמב"ם שמזונות דאורייתא כעונה."הבית מאיר כתב: "הרי זה דומה לדין דסימן קנד סעיף ז ". שם מבואר שאשה הטוענת שבעלה אינו יורה כחץ, נאמנת, אם שהתה עמו עשר שנים ולא ילדה, וכופים אותו לגרש. בית מאיר לומד מהלכה זו, שאע"פ שהבעל אנוס ואינו יכול להוליד, כופים אותו לגרש, לכן גם בעל שאנוס ואינו יכול לזון כופים אותו לגרש. ההבדל בין בעל חוב אנוס לבעל אנוס, הוא שבעל חוב שאינו יכול לפרוע, הוא אנוס מחוסר ברירה, אבל בעל שאינו יכול לזון אינו אנוס, כי יש לו ברירה לגרש את אשתו.
אמנם הבית מאיר היסס בפתח דבריו, וכתב: "ולולי שאיני כדאי להכריע"! אבל מהרי"ט (ח"א סי' קיג) שדבריו הובאו גם בפסק ביה"ד הגדול (פד"ר ד, עמ' 170) כבר הכריע בשאלה זו. בתשובתו דחה מהרי"ט את דברי רבנו ירוחם, בנימוק דומה: האשה אינה תובעת את הבעל לעבוד, מאחר שאינו יכול לעבוד, אבל היא זכאית לתבוע ממנו לעשות דבר שבידו – לגרש. לעומת זאת, לווה שאין בידו לפרוע, אין לו פתרון, כי אסור למלוה לכופו לעבוד כדי לפרוע את חובו. להלן דברי מהרי"ט:
"והנני יוסיף להפלא הפלא ופלא, דמה מקום לתמיה זו שתמהו ורצו לדמותו לבעל חוב שאין לו, וכי כלום מתבקש ממנו שימכר בעבד עברי, או שיעבוד עבודה שהיא זרה לו?! הרי אמרו: האומר איני זן ואיני מפרנס יוציא ויתן כתובה!... אבל האשה לא נתחייבה כלום לבעל, אלא גופה עצמה הקנת לו על תנאי שיזונה; עכשיו שאינו זונה, יוציא, כמו נולדו בו מומין, שעל מנת כן לא נישאת לו. ותדע, דבירושלמי עביד קל וחומר: אם מפני ריח הפה כופין, מפני חיי נפש לא כל שכן? וריח הפה שכופין עליו לאו בשנולד לאחר שנישאת הוא, ואעפ"כ אומרת לו: על מנת כן לא נשאתי לך, במזונות שהן חיי נפש לא כ"ש."ביאורו של מהרי"ט שכתב "שעל מנת כן לא נישאת לו", דומה לביאורו של הכסף משנה שכתב שכופים את הבעל לגרש "מאחר שאחד מתנאי הנישואין הם המזונות, אם אין לו במה לזון – יוציאה", וכוונת הכסף משנה היא, שהאשה נישאת לו רק על מנת שיקיים את תנאי הנישואין, ולא נישאה לו על דעת שיפר אותם.
על פי נימוק דומה אסר הר"ן בשם הריטב"א (יבמות דף יד, ב, בדפי הרי"ף, ד"ה עונה בחודש) נישואין עם אשה שנייה במקום שנהגו שלא לשאת שתי נשים, כי קיימת אומדנא דמוכח, "דאדעתא דהכי אינסיב להאי דלא לינסב אחריתי, והוה ליה כחמר, שאינו רשאי לעשות גמל."גם בדיעבד – אם הבעל עבר ונשא אשה נוספת, האשה הראשונה יכולה לכוף את בעלה לגרש אותה, כשם שאשה שבעלה חמר ונעשה גמל אשתו יכולה לתבוע אותו לגרשה, כיון שאינו מקיים עונתה.
גם מספר אגודה (פרק הבא על יבמתו, סי' עז, הובא בב"י גם בבית יוסף אהע"ז, סי' קנד) יש ללמוד כדברי הר"ן, שכופין לגרש את הבעל שנשא אשה שניה בניגוד למנהג ובניגוד להסכמתה:
"פעם אחת בא מעשה לידי לאה טוענת על ראובן שהיה רועה זונות והוא כופר, ופסקתי שאם תביא עדים שהוא כן, יוציא ויתן כתובה אי בעית אימא קרא...דכתיב (בראשית לא, נ) אם תקח נשים על בנותי". הוכחתו מדברי לבן היא, שאם אפילו לבן הקפיד על יעקב שלא יקח נשים נוספות, אם כן כך הוא גם מנהג העולם, שאין לקחת אשה נוספת ללא הסכמת האשה הראשונה, כי אדעתא דהכי האשה נישאת. לכן ספר האגודה פסק, שכופים בעל רועה זונות לגרש את אשתו, משום שאדעתא דהכי לא נישאת. מכאן יש ללמוד בקל וחומר שכופים אותו לגרש, אם הוא נושא אשה נוספת בניגוד למנהג ובניגוד לרצונה.גם בתשובת מור ואהלות (אהע"ז סי' יד, הובאה בפד"ר ד, עמ' 172) נפסק: "ועוד, מכיוון שאין בידו להרוויח, מטעם זה לבדו ראוי לכופו להוציא."
סברת הכסף משנה, אינה רק בדיני גירושין, אלא היא כלל גדול בכל התחייבות – דו צדדית ואחד הצדדים אינו מקיים את התחייבותו בגלל אונס, כמבואר בש"ך (חו"מ סימן כא ס"ק ג), שכתב:
"אבל מי שחייב עצמו נגד חבירו בדבר שלא היה חייב, ע"מ שיעשה לו חבירו איזה ענין ליום פלוני, ואירעו אונס לחבירו, אין המתחייב חייב בשביל אונסו של זה, דאונס רחמנא פטריה אמרינן אבל אונס רחמנא חייביה לא אמרינן, ומה לו בזה שאירעו לחבירו אונס? הרי לא קיבל על עצמו חיוב זה אלא על תנאי זה! וכיון שלא קיים חבירו התנאי, אף שהוא מחמת אונס, למה יתחייב הוא?"לכן גם בעל שאינו זן את אשתו, אמנם הוא אנוס, אבל לנישואין מתלווה התחייבות דו־צדדית בינו ובין אשתו, והאשה לא נישאת לו אלא על דעת שיקיים תנאו, כמבואר בכסף משנה ובמהרי"ט, ומה איכפת לה אם הוא אנוס? הרי היא לא נישאה לו אלא על מנת שיזון אותה! וכדברי הש"ך: "אונס רחמנא חייביה לא אמרינן, ומה לו בזה שאירעו לחבירו אונס? הרי לא קיבל על עצמו חיוב זה אלא על תנאי זה!" לכן האשה יכולה לכוף אותו לגרש, כיון שהיא לא נישאה לו אלא על דעת שיזון אותה.
החת"ס (אהע"ז חלק א סי' קלא) תלה את דין כפיית גט על בעל שאינו זן את אשתו, בשאלה האם חיוב מזונות מהתורה או מדרבנן: למ"ד מזונות דאורייתא, הבעל שיעבד את גופו לכל ענייני אישות, כולל חיוב מזונות, ולכן אינו יכול להחזיק את אשתו בעל כרחה כל עוד הוא מונע ממנה מזונות, שהם חלק מחיובי האישות. לעומת זאת, למ"ד מזונות דרבנן, חוב מזונות אינו חלק מחיובי האישות שנקבעו בתורה, אלא חכמים חייבוהו בחיוב ממוני בנוסף לחיובי האישות, ודינו כלווה שאין כופין אותו לעבוד, ולפי"ז אין כופים את הבעל להוציא.
אבל קשה על החת"ס, שתלה הלכה זו במחלוקת הראשונים בדין מזונות, אם הם מדאורייתא או מדרבנן, שהרי הר"ן פסק (כתובות דף יז, א, ד"ה איכא תנאי): "דסוגיין דעלמא דמזונות מדרבנן", ומאידך הר"ן במקום אחר (שם דף לו, א, ד"ה אכסוהו שערי) פסק כרשב"א, שאם אינו זן את אשתו, כופים אותו להוציא!
מכאן יש להוכיח, שגם למ"ד מזונות דרבנן, רבנן עשו את חיוב המזונות כחלק מחיובי האישות, וכופים אותו להוציא.
אמנם הרמ"א הביא את דעת רבנו ירוחם שתמה על הרמב"ם, וגם באוצר הפוסקים (סי' ע, סעיף ג, ס"ק ח) הובאו עוד פוסקים שחששו לדעת רבנו ירוחם. אבל כבר הובאו לעיל כמה מגדולי הפוסקים שבאו אחרי הרמ"א, כגון הבית מאיר ושו"ת מור ואהלות, שתירצו בטוב טעם את קושית רבנו ירוחם על דברי הרמב"ם, וחילקו בין פריעת חוב ובין חיוב מזונות, וכבר קדמו להם בחילוק זה הכסף משנה ומהרי"ט, כמבואר לעיל.
גם בביה"ד הגדול (פד"ר ד עמ' 169–173, בהרכב הראשל"צ הגר"י ניסים זצ"ל, הגרי"ש אלישיב זצ"ל, והגר"ב ז'ולטי זצ"ל, וראה גם פד"ר ח, עמ' 308) פסקו על פי רוב הפוסקים שכופים את הבעל לגרש את אשתו גם אם הבעל אינו מסוגל לזון אותה. שם נכתב בין היתר:
"אמנם כתוב ברמ"א סוס"י קנ"ד: וכיון דאיכא פלוגתא דרבוותא ראוי להחמיר שלא לכוף בשוטים שלא יהא גט מעושה. וכמ"ש הרא"ש בס"פ הבא על יבמתו: וכיון דפליגי בה רבוותא ראוי להחמיר שלא לכוף בשוטים דלא להוי גט מעושה, וכ"כ התוס' יבמות דף ס"ד והתוס' כתובות דף ע'. והנה זה פשוט, במילתא דפליגי בה רבוותא אם כופין או לא ולא הוכרעה הלכה כדברי מי, ודאי שאי אפשר לכפות שלא יהא גט מעושה שלא כדין... ברם במקום שלפי כללי ההלכה המסורה בידינו, הדין הוא שכופין – למשל, במקום דפליגי יחיד ורבים ולפי דעת הרבים כופין, בזה ודאי מן הדין יש לצוות לכפות לבעל לתת גט והגט יהיה כשר כד"ת. ואטו דיני כפיה עדיפא מדיני גיטין, אשר רבו החולקים בכמה וכמה הלכות הנוגעות לשורשו וכשרותו של הגט, הללו פוסלים והללו מכשירים, ואם לפי הלכה הדין הוא כהמתירין והוא מקום עיגון ואין אפשרות לקבל גט שני, מתירין אותה להינשא אף שזה נוגע לענין אשת איש החמורה. אף בגט שסודר ע"י כתבו ותנו, היינו שהסופר והעדים לא שמעו מפי הבעל, אלא מפי כתבו, אשר בזה הרבה מגדולי הראשונים פוסלים את הגט, ועם כל זאת במקום עיגון גדול מתירין לה להתחתן בגט כזה (עי' פ"ת סי' ק"כ סקי"ח)."עוד הובאה שם (עמ' 169) תשובת יכין ובועז:
"ובשו"ת יכין ובעז סי' ק"ל פסק בנדון דידיה באחד שאין בידו לפרנס את אשתו שכופין אותו לגרש...כיון דכל הני רבוותא ז"ל פסקו הלכתא כרב ור' יוחנן דאמר כוותיה שאם אמר איני זן ואיני מפרנס שכופין אותו להוציא, כדאי הם לסמוך עליהם ולעשות מעשה לכתחילה ולא תשאר האשה תחת בעלה בצער כגלמודה ושכולה, וחוששין אנחנו פן... תפרוק מעל צווארה עולה עול דת יהודית... ולכן ראוי לסמוך על הפוסקים שכופין אותו, כל שכן שהם כפלים מן האומרים שאין כופין להוציא... ואצ"ל לדעת הרשב"א שכתב שאפילו לדעת הרי"ף ור"ת שאם אין לו שכופין."גם בשו"ת עין יצחק (ח"ב אהע"ז סי' סב, ענף יב, ס"ק סג, הובאו דבריו גם בחוברת כנס הדיינים תשס"ט עמ' 186), כתב:
אמנם בשו"ת גבורת אנשים (סי' מה) פסק שיש לחוש לסברת האומרים שאפילו בעל המונע מאשתו כל מיני אישות, אין לכופו לגרשה. אבל בפסק ביה"ד הגדול הנ"ל כתבו, שיש לדון בכל מקרה לגופו: אם יש סיכוי שהצדדים יחזרו לשלום בית, אין לכוף לגרשה, "אבל במקום עיגון גדול, כשאין האשה מסוגלת לשוב לחיות איתו... יש לפסוק לפי ההלכה, ויקוב הדין את ההר."
"וידעתי למה שכתב הפתחי תשובה באה"ע סי' קנ"ד ס"ק ז' בשם גבורת אנשים, אשר אף במונע ממנה כל עניני אישות אין כופין בשוטי כו' עכ"ל. אבל זה הוא רק דעת יחידאה, ואנו אין לנו לשמוע רק לדברי השו"ע אשר מימיהם אנו שותין, שהכריעו כשיטת רוב הפוסקים דפסקו בכזה דכייפינן בכפיי' גמורה."כמו כן הובאו בפד"ר ח (עמ' 127) עוד פוסקים החולקים על גבורת אנשים.
במקרה שלפנינו, הבעל והאשה אינם מעדות אשכנז, ופשוט שיש לפסוק להם כדעת המחבר, שכופין את הבעל לגרש מאחר שאינו זן את אשתו, ואינם צריכים לחוש לדעת רבנו ירוחם שהובא ברמ"א.
לכן יש לפסוק כדברי הפוסקים האחרונים, שסמכו יתדותיהם על שיטת הרמב"ם והראשונים ופסק השולחן ערוך, לכפות גט על בעל שאינו זן את אשתו.
3. בירור נוסף בדברי רבנו ירוחם וסיעתו
בשולי הבירור ההלכתי בדין כפיית גט לבעל שאינו מסוגל לפרנס את אשתו, יש לדון עוד בשיטת רבנו ירוחם: רבנו ירוחם מסתייע מדברי ר"ת בתשובה, כמבואר בסוף דבריו: "וכ"כ ר"ת בתשובה". דברי ר"ת הובאו גם בתוספות כתובות (סג, א, ד"ה באומר איני זן):
"כמו שמפרש ר"ת, דאפלח היינו עבודת הקרקע, פירוש אחרוש ואנכש ואעדור את השדה ואביא מזונות לבית, אבל להשכיר עצמו אינו חייב."לדעת רבנו ירוחם, כשם שלפי ר"ת אין כופים את הבעל לעבוד כשכיר למזונות אשתו, כך גם אין כופים אותו לגרש.
ר"ת חילק בין עבודה כשכיר ובין עבודה כעצמאי, ודבריו מובאים גם בתוספות (כתובות סג, א, ד"ה באומר איני זן):
"כמו שמפרש ר"ת דאפלח היינו עבודת הקרקע, פירוש: אחרוש ואנכש ואעדור את השדה ואביא מזונות לבית, אבל להשכיר עצמו אינו חייב."הסיבה שבגללה לא תקנו חכמים לחייב את הבעל לעבוד כשכיר, היא בגלל האיסור לעבוד עבודה כפויה לפרעון חובו, כי עבודה כפויה דומה למוכר עצמו לעבד עברי, כמבואר בתשובת הרא"ש (כלל סח סימן י):
"דבר ברור הוא, שאם אין ללוה ממון לפרוע, לא יתפוס המלוה גופו של לוה וישתעבד בו, או ימכרנו, בשביל חובו. דדוקא בשביל גנבה הוא נמכר, דכתיב: 'ואם אין לו ונמכר בגנבתו', ודרשו חז"ל (קדושין יח): בגנבתו ולא בכפילו, בגנבתו ולא בזממו, וה"ה בגנבתו ולא בחובו."לכן ר"ת מחלק בחיוב מזונות בין שכיר ובין עצמאי: עצמאי, שאין עליו מרות של אדון אחר, תקנו חכמים לחייבו לעבוד כעצמאי לזון את אשתו, אם בעבודת קרקע, אם באומנות עצמאית אחרת. אבל הבעל אינו משועבד לעבוד כשכיר, משום ששכיר יש עליו מרות של אדון אחר, ואם הבעל יהיה מוכרח לעבוד כשכיר מכח השעבוד לאשתו, יש בכך איסור עבדות.1
אלא שקשה על רבנו ירוחם, שהרי גם לפי ר"ת הבעל משועבד לאשה לעבוד כעצמאי, ומאחר שאינו עובד כעצמאי ואינו מפרנס את אשתו, למה אין כופים אותו לגרש? הרי הוא מיפר את שעבודו לאשתו!
יש ליישב, שקיימות שתי שיטות ראשונים בביאור דברי רבנו תם: הראבי"ה שהובאו דבריו במרדכי (פרק המדיר סי' רה) מבאר שלפי רבנו תם כופים את הבעל לגרש את אשתו אם אינו זן אותה: "ראיתי זה זמן גדול תשובת ר"ת, שהשיב, שאם ידוע שאין לו [נכסים לפרוע מזונות] לבעל, אין מוטל עליו למכור עצמו בעבד עברי או להשכיר עצמו כדי לזונה ולפרנסה...הלכך מוסיפין על כתובתה. ומיהו אין יכולין לכופו לעבוד... דאו יטריח לפרנסה, או יוציא ויתן כתובה."אבל המרדכי חלק עליו ופסק:
כך גם כתבו בהגהות מיימוניות בשם אביאסף תשובת רבנו תם, ובתשובת יכין ובועז (...) כתב: "ואצ"ל לדעת הרשב"א שכתב שאפי' לדעת הרי"ף ור"ת שאם אין לו שכופין."
"והיכא דאין לו, אין כופין אותו ללות ולהתעסק באומנות, אבל מוסיף על כתובתה שלשה טרפעקין."לדעת המרדכי קונסים את הבעל רק בהגדלת כתובה, וכמו כן כופים אותו לשלם כתובה, כפי שכתב שם בתחילת דבריו, אבל אין כופים אותו להוציא. בפד"ר (ד, עמ' 168) נכתב, שהמרדכי גרס בגמרא שם "כופין אותו ונותן כתובה", לכן אין כופים אותו לגרש. שיטת רבנו ירוחם היא כשיטת המרדכי, שפסק שלפי שיטת רבנו תם אין כופים את הבעל לגרש.
גם החזו"א (אהע"ז, קח, י) מפרש את שיטת ר"ת כשיטת המרדכי ורבנו ירוחם, שאין כופים את הבעל לגרש. להלן דבריו:
"ולדעת ר"ת אין כופין אותו להוציא. וכי תימא, נהי דאינו חייב להשתכר, מ"מ היא רשאה לתבוע גט – זה אינו, דאם כן, שפיר יש לפרש הא דאמר בכתובות סג, א, מורד ממלאכה, כדעת ר"א [רבנו אליהו] שאינו עושה מלאכה, ואע"ג שאינו חייב בדבר, מ"מ הוי מורד מה שאינו מגרשה... והכי נמי כשאינו זן, אע"ג דאינו חייב להשכיר עצמו, מ"מ חייב לגרשה וחשיב מורד. אלא ודאי, כיון שאינו חייב בדבר אינו חשיב מורד."כוונת החזו"א היא לשאול: כיצד למדו המרדכי ורבנו ירוחם מדברי רבנו תם שאין כופים את הבעל להוציא? אמנם הבעל אינו משועבד לעבוד כשכיר, אבל מאחר שהאשה אינה יכולה לעמוד ללא מזונות, למה אין כופים אותו לגרשה? מכאן מוכיח החזו"א, שהאפשרות לכפות את הבעל לגרש בגלל העדר מזונות, תלויה בדין שעבוד הבעל לעבוד כשכיר, כי מאחר שהוא מורד במלאכה לעבוד כשכיר, הרי הוא מורד בשעבודו לאשתו, וכופים אותו לגרש כשהוא מורד. לכן רבנו אליהו למד מסוגיה זו שהבעל מחויב לעבוד כשכיר. אבל לדעת ר"ת, שהבעל אינו חייב להשכיר את עצמו לפרנס את אשתו, אין לו דין מורד אם אינו עובד, ולכן אין כופים אותו לגרשה.
אבל אחרי העיון נראה, שאין הוכחה מדברי רבנו תם לשיטת רבנו ירוחם, שהרי גם לדעת ר"ת הבעל משועבד לאשתו לעבוד לפחות כעצמאי, כמבואר בתוספות שם: "כמו שמפרש ר"ת דאפלח היינו עבודת הקרקע, פירוש – אחרוש ואנכש ואעדור את השדה ואביא מזונות לבית, אבל להשכיר עצמו אינו חייב". לכן כשם שלשיטת רבנו אליהו הבעל נחשב מורד אם אינו עובד בתורת שכיר, וכופים אותו לגרש, כך גם לפי ר"ת הבעל נחשב מורד אם אינו עובד בתורת עצמאי, וכופים אותו לגרש. זו גם דעת הראבי"ה שפסק שגם לפי ר"ת כופים את הבעל לגרש אם אינו זן את אשתו. אבל לדעת המרדכי הגירסה בגמרא שם – "כופין אותו ונותן כתובה" ולא גרס "יוציא ויתן כתובה" (ראה פד"ר ד, עמ' 168)
בהמשך דבריו שם כתב החזו"א:
"ואם אינו מוצא להשתכר, בין לפי רבנו אליהו ובין לפי רבנו תם אין כופין אותו לגרש, דעל כרחך גם דעת רבנו אליהו כדעת רבנו תם, שאם אינו חייב להשתכר אין כופין אותו לגרש, דאם לא כן ליכא להוכיח מסוגיין דחייב להשכיר עצמו."ביאור דברי החזון איש: גם רבנו אליהו פוסק במקרה שהבעל מוכן לעבוד, אלא שאינו מוצא עבודה, שאין כופין אותו לגרש, שהרי רבנו אליהו שפסק שהבעל מחויב לעבוד כשכיר, הוכיח את דבריו מהגמרא בה נאמר, שהמורד ממלאכה, כופים אותו לגרש, מכאן שהבעל משועבד לעבוד למזונותיה, וכשאינו רוצה לעבוד נקרא מורד. לפי זה יש לומר שאם הבעל אנוס ואינו מוצא עבודה, אינו מוגדר כמורד, ואין כופים אותו לגרש!
אבל כבר הובאו לעיל דברי הרמב"ם (אישות פי"ב, יא) והרשב"א והמ"מ, וכסף משנה ומהרי"ט, וכדעתם פסקו הבית מאיר ומור ואהלות ועוד פוסקים, שגם בעל שאינו מסוגל לעבוד, כופים אותו לגרש, ולכאורה יקשה על דבריהם, למה כופים אותו לגרש? הרי הבעל אנוס ואינו מורד מרצונו!
אבל יש ליישב את דבריהם, שהגמרא כתובות סג, א, עוסקת בבעל שמסוגל לעבוד, ואינו רוצה, ולכן הוא נקרא מורד ממלאכה ונמלכים בו עד שיתרצה לעבוד, ובינתיים מוספים לו על הכתובה, כמבואר בגמרא שם – "ולאו לאימלוכי ביה בעינן?" כי יתכן שעל ידי הקנס בכתובה ההולך וגדל, יתרצה הבעל לעבוד, ואם הקנס לא יועיל כופין אותו לגרש. לעומת זאת בעל שאינו מסוגל לעבוד, אין קונסים אותו בהגדלת כתובה. כי אין טעם להמלך בו ולהמתין לו, עד שיתרצה לעבוד אחרי שיקנסו אותו, מאחר שהבעל אינו מסוגל לעבוד, והקנסות לא יכשירו אותו לעבודה! לכן כופין אותו לגרש לאלתר, ללא המלכות וקנסות. הכפיה לגרש בעל שאינו מסוגל לעבוד אינה מטעם מרידה, אלא בגלל הפרת תנאי הנישואין, כמבואר בכסף משנה והמהרי"ט, משום שאדעתא דהכי לא נישאת, ואע"פ שהוא אנוס. לעיל גם הובאו גם דברי הש"ך (חו"מ סימן כא ס"ק ג), שכתב:
"אין המתחייב חייב בשביל אונסו של זה, דאונס רחמנא פטריה אמרינן אבל אונס רחמנא חייביה לא אמרינן."לכן אין לכפות את המשך הנישואין על אשה שבעלה אינו זן אותה אע"פ שהוא אנוס, אלא ביה"ד כופים אותו לגרש, כיון שהאשה לא נישאה לו אלא על דעת שיזון אותה.
כך גם דין בעל שנפלו בו מומים כופים אותו לגרש אע"פ שהוא אנוס, משום שהאשה לא נישאת אדעתא דהכי.
עוד יש להוכיח שבעל שאינו ממלא חובותיו לאשתו, כופין אותו לגרשה, אע"פ שהוא אנוס ואינו מוגדר כמורד: בשו"ע (אהע"ז ס' עו, יא) נפסק שבעל שאינו יכול לקיים עונה בגלל מחלתו, ועברו ששה חודשים, כופין אותו לגרש. מכאן שאע"פ שהבעל אינו מורד מרצון, כי הוא אנוס, אעפ"כ כופים אותו לגרש, כי האשה לא נישאת אדעתא דהכי.
החזון איש בהמשך דבריו כתב:
"ולדינא כיון דדעת ר"ת ורבנו אליהו דבאינו מוצא להשתכר אין כופין..וזה דעת רבנו ירוחם אי אפשר לכוף דהוי ספיקא דדינא."נראה שהחזון איש בסעיף זה חזר מדבריו שכתב לעיל (שם ס"ק ט):
"ומיהו אנן קיי"ל דגם באומר איני זן כופין כגמרא דידן...לא פליג שמואל אלא משום דיכול לכופו למזונות, אבל באופן הכפיה במקום דצריך כפיה לא פליג, וא"כ במקום דא"א לכוף למזונות והדין נותן לכוף לגרש, כופין בשוטי."אך כאמור לעיל, בפסקי דין רבניים (ד, עמ' 166) פסקו על פי רוב הפוסקים שאין הלכה כרבנו ירוחם, וכופים את הבעל לגרש את אשתו, אם הבעל אינו מסוגל לזון אותה.
בנוסף כבר נכתב לעיל, שהבעל אינו מעדת אשכנז, וגם לפי החזון איש במקרה זה יש לפסוק לגביו כפסק הרמב"ם והמחבר, שאם אינו יכול לזון את אשתו כופין אותו לגרש.
ד. האם בעל שאינו זן את אשתו המקבלת קצבת נכות, כופים אותו לגרשה?
1. חיוב מזונות כשהאשה מקבלת רכוש ממקור אחר
יש לדון, האם גם במקרה הנידון שהאשה ניזונית מקצבת נכות, כופים את הבעל לגרש את אשתו?
הרא"ש בכתובות (פרק ד, סי' יד) פסק בשם מהר"ם מרוטנבורג:
"דחייב לזון בניו ובנותיו כשהן קטני קטנים. ואפילו יש להם נכסים שנפלו להם מבית אבי אמם, פסק רבינו מאיר דחייב לזונם, דכיון דתקנת חכמים היא, זכו במזונותיהם אפילו יש להם להתפרנס משלהן, דומיא דמזונות האשה, מדכלל מזונות האשה דקתני ומוסיפין לה על מזונותיה בשביל הקטן, אלמא דין אחד להם."דברי המהר"ם נפסקו להלכה בשולחן ערוך (אהע"ז סי' עא, א):
"חייב אדם לזון בניו ובנותיו עד שיהיו בני שש, אפילו יש להם נכסים שנפלו להם מבית אבי אמם".2יש לברר את דברי המהר"ם שלמד את דין מזונות ילדים מדין מזונות אשה, שהרי "ערבך ערבא צריך"־ מדוע פשוט למהר"ם, שהבעל חייב במזונות האשה גם כשיש לה נכסים ממקום אחר?
אלא שיש ללמוד שהבעל אינו נפטר ממזונות אשתו, אם אחרים נותנים לה מזונות, ממשנה בכתובות בתחילת פרק הנושא (קא, ב):
"הנושא את האשה, ופסקה עמו שיזון את בתה חמש שנים, חייב לזונה חמש שנים. נישאת לאחר ופסקה עמו שיזון את בתה חמש שנים, חייב לזונה חמש שנים...וכן לא יאמרו שניהם הרי אנו זנים אותה כאחד, אלא אחד זנה, ואחד נותן לה דמי מזונות."לכאורה למה לא יזונו אותה שניהם כאחד? הרי יש לבת האשה מזונות חמש שנים, ולמה הבת זוכה במזונות כפולים?
אלא שקיימת אומדנא דמוכח, שהאשה נישאה עם כל אחד מהם, על דעת שיתן לבתה מזונות משלו, ולא יפטור את עצמו בטענה שיש לבתה מזונות ממקור אחר.
הבעל המתחייב במזונות בת אשתו, התחייבותו אינה מעיקר הדין, ואעפ"כ הבעל אינו נפטר מחיובו, אם יש לה מזונות ממקור אחר. מכאן יש ללמוד בדרך קל וחומר על מזונת אשתו, מאחר שהבעל חייב במזונות אשתו מעיקר הדין, וחיוב מזונות הוא חלק מחיובי האישות ההדדיים, כל שכן שאינו יכול לפטור עצמו מחיובו אם יש לה מזונות ממקור אחר!
יש לדמות את התחייבות הבעל בנישואין לחוזה עסקי הנעשה בין שני צדדים, אם צד אחד קבל סחורה מהצד השני, והתחייב לשלם עבורה, אינו נפטר מהתחייבותו, בגלל שהצד השני זכה בסכום גדול בירושה או בהגרלה. כך גם בנישואין: האשה קיימה את חלקה בנישואין, והתקדשה לו ונכנסה לרשותו בנישואין, ובגלל נישואיה עמו אינה יכולה להינשא לאחר, והיא קיימה את חיובי האישות שהיא חייבת לו, לכן הבעל צריך לספק בתמורה את החיובים שהתחייב לה בכתובה, ואינו יכול לפטור עצמו מהתחייבותו, בגלל שהאשה זכתה בהכנסה ממקור אחר, שאינו קשור אליו.
גם בפד"ר (יא עמ' 196) נפסק, שתשלומי המזונות שהאשה מקבלת בתורת קצבת זקנה מביטוח לאומי, אינם פוטרים את הבעל מחיוב מזונות, והביאו ראיה מהמשנה הנ"ל:
"והנה שנינו במשנה כתובות קא ע"ב: הנושא את האשה, ופסקה עמו שיזון את בתה חמש שנים, חייב לזונה וכו'. נישאת, הבעל נותן לה מזונות והן נותנין לה דמי מזונות. הרי מפורש שאע"פ שיש מי שהוא נותן לה כסף עבור מזונות, מ"מ חייב הבעל לזונה, ואת הכסף שמקבלת תוכל לחסוך כנכסי מלוג. וכן כתוב בשיטה מקובצת בשם רש"י ובמאירי שם, שמדמי המזונות, הבעל לוקח קרקע והוא אוכל פירות, והיינו דחשיבי כנכסי מלוג. וה"ה בנידונו, שמקבלת מביטוח לאומי כסף עבור מזונות, יכולה לחסכם בתורת נכסי מלוג, והבעל עומד בחיובו למזונות. ועי' פסקי הדין כרך ז' עמ' קנ"ו."יש לבסס הלכה זו גם מנוסח הכתובה: הבעל חייב במזונות אשתו אם מדאורייתא לפי הרמב"ם, ואם מדרבנן לפי הר"ן, עם זאת הבעל מוסיף ומתחייב לאשה בחיוב מזונות גם בכתובה. החיוב בכתובה נכתב בסתם, ואינו מותנה בתנאי שאם תקבל מזונות ממקור אחר, הבעל יפטר. ועוד: בכתובה נכתב: "אנא אפלח ואזון ואפרנס...בקושטא", בנחלת שבעה (סי' יב ס"ק כו) ביאר מהי הכוונה "בקושטא":
"ליתן לה מזונות בשופי ולא בקמצנות...או משרה את אשתו ע"י שליש, אין זה קושטא רק כיזוב..מעין נרפש הם כזב ושקר שאין יכולין לסמוך עליו."אם כן אפילו המפרנס את אשתו אבל לא בכמות הנדרשת, או שלא בדרך כבוד דהיינו ע"י שליש בשליחות הבעל, אין זו פרנסה הראויה שהתחייב לה, כמבואר בכתובות (ע, א–ב), כל שכן שאם הבעל אינו נותן לה מאומה, אלא אחרים נותנים לה, אין אלו מזונות שהבעל התחייב עליהם בקושטא.
ממדרש כתובה למדים גם דינים אחרים כמבואר בכמה משניות בפרק נערה שנתפתתה. גם רבנו אליהו (בתוספות כתובות סג, א, ד"ה באומר איני זן) למד מלשון הכתובה – "ואנא אפלח", שהבעל חייב להשכיר את עצמו לצורך מזונות אשתו. אפילו ר"ת בתוספות שם שחלק על רבנו אליהו, וסובר שהבעל אינו חייב לעבוד כשכיר למזונות אשתו, גם הוא למד מנוסח הכתובה, שהבעל חייב לעבוד בקרקע שלו כעצמאי לצורך מזונותיה. גם דינו של המהר"ם, יש לו בסיס בנוסח הכתובה מכח הנימוקים האמורים לעיל.
2. כפיית גט לבעל שאינו זן את אשתו, ויש לה קצבת נכות
לעיל הובאו דברי מהר"ם, שהבעל אינו נפטר מחיוב מזונות, אפילו יש לה מזונות ממקור אחר. יש לברר, מהו הדין אם הבעל אינו זן את אשתו, ויש לה מזונות ממקור אחר, האם לפי המהר"ם כופים את הבעל לגרש?
לכאורה יש מקום לומר, שאמנם אם יש לה מזונות ממקור אחר, הבעל לא נפטר מחיוב מזונות, אבל אין כופים אותו לגרשה, כיון שאין חשש שמא תמות ברעב.
כך גם נכתב בפד"ר ד עמ' 174, שאם יש לאשה מזונות ממקור אחר, כגון לשכת הסעד, אין כופים את הבעל לגרש. להלן דבריהם:
"אמנם אכתי יש לדון, הנה המהרי"ט בתשובה ח"א סי' קיג, קבע לדינא לכוף את הבעל לתת גט מטעם זה לחוד שאין בידו לפרנס את אשתו. אלא שלבסוף היסס בדבר, מפני שבעובדא דידיה תבע אבי לאה מאבי ראובן שיתן מזונות ללאה בתו, ענה ואמר אבי ראובן: אני לא הייתי זן את בני מעולם בעד הקרן שהיה לו אצלי, כי אם בעד השירות שהיה משרת אותי, וכעת איני חייב לפרנסו, אלא תמכור בתך תכשיטים ובהם תתפרנס, או תבוא בתך אל ביתי. ומשום כך חזר בו המהרי"ט ז"ל מלכוף את הבעל, הואיל ואין כאן טענת חיי נפש, שהרי יכולה לגלגל עמו בבית חמיה...ומעתה בנ"ד, הבעל הצהיר בבית הדין שהוא מקבל מלשכת הסעד עשרים וחמש – שלשים ל"י לחודש, תמיכה אחרת ממקום אחר אינו מקבל, והוא טוען שהאשה והילדים יחזרו לביתו ולשכת הסעד תתמוך גם בהם...וא"כ אם יתברר הדבר שאמנם כן הוא, שבמקרה כגון זה, מתפקידה של לשכת הסעד להושיט עזרה ולתמוך במשפחה, תמיכה שיש בה כדי קיום מינימלי, הרי נראה שאין כאן ענין של חיי נפש, וכמ"ש המהרי"ט ז"ל."אבל מעיון בדברי המהרי"ט עולה, שהספק של המהרי"ט אינו בשאלת כפיית גט בגלל העדר מזונות, אלא בגלל מקום המגורים: בתחילת דבריו פסק:
"כבר פסק הרמב"ם ז"ל פי"ב מהלכות אישות, וזה לשונו: ואם היה עני ביותר ואינו יכול ליתן לה אפילו לחם שהיא צריכה לו, כופין אותו להוציא, ותהיה כתובתה עליו חוב עד שתמצא ידו. עכ"ל. וכתב הרב המגיד שכן היא סברת הרשב"א ז"ל. אלא שהרב מהר"י קארו ז"ל כתב [בכסף משנה] שם בשם רבינו ירוחם ז"ל, שתמהו על הרמב"ם ז"ל, למה כופין אותו להוציא, מאחר שאין לו ממה לזונה להוי כמו ב"ח שאין לו? וכתב ז"ל: דיש לתמוה על תמיהתו, דמה ענין זה לזה? דבבעל חוב אין תקנה בדבר, מה שאין כן בנדון זה שיש תקנה שיוציאנה, ומאחר שאחד מתנאי הנשואין הוא המזונות, אם אין לו במה לזון [יוציאה], עד כאן דבריו."מהרי"ט מחזק את דברי הכסף משנה בהוכחות נוספות:
"והנני יוסיף להפלא הפלא ופלא, דמה מקום לתמיה זו שתמהו ורצו לדמותו לבעל חוב שאין לו? וכי כלום מתבקש ממנו שימכר בעבד עברי, או שיעבוד עבודה שהיא זרה לו?! הרי אמרו: האומר איני זן ואיני מפרנס יוציא ויתן כתובה."אם כן, מהרי"ט מחזק את דברי הכסף משנה, שהנימוק לכפיית גירושין לבעל שאינו זן את אשתו, הוא בגלל הפרת תנאי הנישואין. המהרי"ט הוסיף:
"אבל האשה לא נתחייבה כלום לבעל, אלא גופה עצמה הקנת לו על תנאי שיזונה; עכשיו שאינו זונה, יוציא, כמו נולדו בו מומין, שעל מנת כן לא נישאת לו."אלא שבסוף דבריו המהרי"ט פסק, שבמקרה הנידון שם, אין כופים אותו לגרש. כי במקרה הנידון שם, עילת הגירושין לא היתה בגלל העדר המזונות, כי החותן זן אותה כל השנים בשליחות הבעל תמורת השירות שהבעל עשה לאביו. גם כשהבעל הפסיק לתת את השירות לאביו, אביו היה מוכן להמשיך ולזון אותה באותה מתכונת. המזונות שהחותן היה מוכן לתת לה, הם במקום חיובו של הבעל, מתוך דאגה לבנו וכלתו, ונחשב כאילו נתן אותם בשליחות הבעל, בין שהבעל מינה אותו שליח במפורש, ובין שידוע שהבעל הסתמך על האב שיתן במקומו מדין זכין לאדם שלא בפניו. עם זאת החותן התנה את הסכמתו לתת מזונות, בתנאי שהאשה תבוא לגור בביתו, והאשה סירבה לגור בביתו.
עילת הגירושין בנידון בו דן המהרי"ט, היתה בגלל מקום המגורים, כי החותן הסכים לזון אותה, רק בתנאי שתסכים לבוא לגור בבית החותן. מאחר שעילת הגירושין היא מקום המגורים, אך מאחר שהאשה אינה רוצה לגור בבית החותן, לכן פסק מהרי"ט, שהאשה זכאית להתנגד לעבור לגור בבית החותן, והיא רשאית לחייב את בעלה לגרשה, אבל אין כופים אותו בשוטים לגרשה, אלא מחייבים אותו במילים בלבד, כמבואר בדבריו:
"ומכל מקום נהי דלא מצי כייף לה, אלא אמרינן ליה שיוציא ויתן כתובה וכפיה במילי וקרינא ליה עבריינא, אבל לכופו בשוטין כדין האומר איני זן ואיני מפרנס לא כייפינן ליה."לעומת זאת בעל שאינו מפרנס את אשתו, ואשתו מקבלת מביטוח לאומי קצבת נכות, הבעל אינו נפטר מחיוב מזונות, כי הקצבה אינה ניתנת לה בשליחות הבעל, וגם אם היתה רווקה היתה מקבלת קצבת נכות. במקרה זה יש ללמוד מדברי הכסף משנה שהובאו במהר"יט, שהבעל שאינו זן את אשתו מיפר תנאי מתנאי הנישואין, ויש לכופו לגרש, וכדברי המהרי"ט שהוסיף לחזק את דברי כסף משנה:
"אבל האשה לא נתחייבה כלום לבעל, אלא גופה עצמה הקנת לו על תנאי שיזונה; עכשיו שאינו זונה, יוציא, כמו נולדו בו מומין, שעל מנת כן לא נישאת לו."אם כן יש להוכיח מדברי המהרי"ט שהכפיה לגירושין אינה תלויה דווקא אם יש חשש לחיי נפש של האשה, אלא בהפרת תנאי הנישואין, ועל דעת כן לא נישאה לו. כי המהרי"ט השווה בעל שאינו זן את אשתו, לבעל שנולדו לו מומים, והרי במומים אין חשש חיי נפש, מכל מקום עילת הגירושין היא שעל דעת כן לא נישאה לו. לכן גם הפרת תנאי האישות בחיוב מזונות מהווה עילה לכפותו לגרש, כי לא נישאה לו על דעת שלא יפרנסנה ויפטור עצמו מחיובו בגלל הכנסה שיש לה ממקור אחר.
לכאורה היה מקום לתלות שאלה זו במחלוקת ראשונים:
במשנה במסכת כתובות (ע, א) נאמר:
"המדיר את אשתו מליהנות לו, עד ל' יום – יעמיד פרנס, יתר מיכן – יוציא ויתן כתובה."בגמרא (שם, ב) ביארו מדוע אחרי שלושים יום כופים אותו לגרש:
"ומאי שנא עד ל' יום? עד ל' יום – לא שמעי בה אינשי ולא זילא בה מילתא, טפי – שמעי בה אינשי וזילא בה מילתא."בגמרא לעיל מבארת הגמרא שהבעל אמר: "צאי מעשה ידיך במזונותיך", והאשה מספקת לדברים גדולים ואינה מספקת לדברים קטנים, והאשה כשהיא עמו מוכנה לוותר על הדברים הקטנים, אבל מאחר שהבעל משרה אותה ע"י שליש, מוטל עליו לספק לה דברים קטנים, ואחרי שלושים יום בגלל שאינו מספק לה את הדברים הקטנים ישירות, אלא ע"י שליש, ואין זו דרך מכובדת – "זילא בה מילתא", לכן חייב לגרש. התוספות (שם, ד"ה יוציא) כתבו שלדעת ר"י כופים אותו לגרש, ולדעת ר"ח אין כופין, ומסקנת התוספות שלא לכפות לגרש בלא ראיה ברורה. הלכה זו נפסקה להלכה בשו"ע יו"ד רלה, ב, כלשון המשנה: "אחר שלושים יום יוציא ויתן כתובה", המחבר לא ביאר אם הוצאה זו נעשית בכפיה בגופו או שרק חייב להוציא.
לכאורה המחלוקת בדין מפרנס ע"י שליש שאין בו חשש לחיי נפש, היא גם כשיש לאשה מזונת ממקור אחר, לדעת ר"י שפסק שכופים אותו לגרש, רק בגלל שאינו מפרנס אותה בדרך כבוד, כל שכן כשאינו מפרנס אותה, אלא אחרים מפרנסים אותה, שכופים אותו לגרש בגלל שלא עמד בתנאי הכתובה. כבר הובאו לעיל (ד, 1) דברי נחלת שבעה (סי' יב, ס"ק כו) שההתחייבות לזון את האשה "בקושטא" היא, שלא ישרה אותה ע"י שליש, כי "אין זה קושטא רק כיזוב", וכל שכן כשאינו זן אותה אלא אחרים זנים אותה, אבל לדעת ר"ח שאין כופים אותו לגרש במשרה ע"י שליש, יתכן שגם אם יש לה מזונות ממקור אחר, אין כופים אותו לגרש!
אבל מחלוקת הראשונים שם היא, בגלל שהאשה מספקת לדברים גדולים, והבעל מפרנס אותה בדברים הקטנים, ע"י שליש, ואמנם אין זה דרך כבוד, אבל מאחר שהבעל מספק לה אפילו דברים קטנים, לכן לדעת ר"ח אין כופים אותו לגרשה. אבל כשאינו זן אותה כלל, כבר נפסק ברמב"ם ובשו"ע והפוסקים הנוספים שהובאו לעיל (ג,1־3) שכופים אותו לגרשה. אמנם לאשה זו יש הכנסה ממקור אחר, אבל עילת הכפיה כשאינו זן אותה היא, בגלל שהבעל היפר את תנאי האישות, ואדעתא דהכי לא נישאת, כמבואר בכסף משנה ומהרי"ט, ועילת גירושין זו קיימת גם כשאינו זן אותה, אלא אחרים זנים אותה כיון שהבעל היפר את תנאי האישות ולא נתן לה מזונות, לכן במקרה הנידון יתכן שגם ר"ח יודה לפוסקים הנ"ל, שיש לכפותו לגרש.
יש להוכיח מהלכות נוספות, שאם הבעל היפר את תנאי הנישואין אפילו בדברים קלים הרבה יותר, ואין בהם חשש חיי נפש, מכל מקום כופים אותו לגרש, בגלל שהיפר את תנאי הנישואין, ואדעתא דהכי לא נישאת:
הרמב"ם (הלכות אישות פי"ג, הלכות ד־ה) וכן השולחן ערוך (אהע"ז סימן עג, ג־ה) פסקו: "וכן מחייבין אותו ליתן לה תכשיטיה, כגון בגדי צבעונין להקיף על ראשה ופדחתה, ופוך ושרק וכיוצא בהן, כדי שלא תתגנה עליו. במה דברים אמורים? בעני שבישראל, אבל בעשיר, הכל לפי עשרו. ואם קצרה ידו ליתן לה אפילו כעני שבישראל, כופין אותו להוציא."מבואר בהלכה זו שכופים את הבעל לגרש, בגלל שאינו מספק לה תכשיטים, אע"פ שבהעדר תכשיטים אין חשש חיי נפש.
המגיד משנה (שם הלכה ה) וכן הבית יוסף (אהע"ז סי' עג) הביאו מקור לכפיית גט על בעל שאינו נותן לאשתו תכשיטים: "זה נלמד ממה שנחלקו רב ושמואל באומר איני זן ואיני מפרנס, ומשמע דבעני, דברי הכל כיון שאין יכולין לכופו לזון, כופין אותו להוציא, כמ"ש פי"ב בדין מזונות."אם נפרש שהכפיה במזונות היא רק בגלל חיי נפש, יקשה על המגיד משנה: מהי ההוכחה מדין מזונות? הרי מזונות כופים אותו לגרש רק בגלל חשש לחיי נפש, אבל בעל שאינו נותן לאשתו תכשיטים אין לחשוש לחיי נפש, ומדוע כופים אותו לגרשה?
מכאן חיזוק לדברי הכסף משנה ומהרי"ט שהיסוד לכפיית גירושין בהעדר מזונות, אינו מותנה בחשש לחיי נפש דווקא, אלא גם במקרה שאין חשש לחיי נפש, כגון שיש לה מזונות ממקור אחר, גם כן כופים את הבעל לגרש, כי הבעל "מבטל תנאי מתנאי הנישואין", כמבואר בכסף משנה שהובאו דבריו לעיל, והאשה נישאה לו רק על מנת שיזון ויפרנסנה כתקנת חז"ל, ומאחר שאינו מספק לה תכשיטים כמנהג עני שבישראל, כופים אותו לגרש.
כך עולה גם מהלכה נוספת שפסקו הרמב"ם (שם הלכה ג) והשולחן ערוך (סי' עג, ב):
"ובכלל הכסות שהוא חייב לה, כלי בית ומדור שיושבת בו. ומה הן כלי בית? מטה מוצעת ומפץ או מחצלת לישב עליה, וכלי אכילה ושתיה, כגון קדרה וקערה וכוס ובקבוק וכיוצא בהן. והמדור – ששוכר לה בית של ארבע אמות על ארבע אמות, ותהיה רחבה חוצה לו כדי להשתמש בה, ויהיה לו בית הכסא חוץ ממנו."גם על הלכה זו נאמרו דברי הרמב"ם והשולחן ערוך שהובאו לעיל:
"במה דברים אמורים? בעני שבישראל, אבל בעשיר, הכל לפי עשרו. ואם קצרה ידו ליתן לה אפילו כעני שבישראל כופין אותו להוציא."כלומר, שכל פרטי הכסות והמדור נאמרו בעני, ובעל שאינו מספק צרכים אלו יוציא ויתן כתובה.
הצורך בבית הכסא הסמוך לבית אינו משום חיי נפש. בזמן חז"ל, בית הכסא הסמוך לבית נחשב למותרות, והיה מצוי לעשירים בלבד, כמבואר במסכת שבת (כה, ב): "איזהו עשיר... רבי יוסי אומר: כל שיש לו בית כסא סמוך לשולחנו", ואילו שאר העם היו נפנים בשדות מחוץ לעיר (ראה רש"י כתובות, י, ב, ד"ה אין כמותם). אבל מאחר שלפי מנהג המדינה בתקופת הרמב"ם, השתנו התנאים, והשתרש הנוהג גם בקרב העניים לבנות מדור עם בית הכסא בחוץ, לכן בעל שנותן לאשה מדור ללא בית הכסא בחוץ, כופין אותו לגרש אותה, לפי הכלל שהתבאר לעיל, שבעל שאינו מספק לאשתו את צרכיה לפי מנהג המדינה, כופין אותו לגרשה, כי האשה נישאת לו רק על דעת שיקיים את חיוביו כפי המקובל, והרי היא כמתנה עמו שאם לא יספק לה צרכיה לפי המנהג, יגרשנה בעל כרחו, כי הבעל מבטל תנאי מתנאי הנישואין.
לסיכום: מסקנת פד"ר הנ"ל שכפיית גירושין בגלל העדר מזונות תלויה בחיי נפש, מבוססת לכאורה על דברי המהרי"ט. אבל מעיון בדברי המהרי"ט הנ"ל עולה להיפך, שכפיית גירושין אינה תלויה בחיי נפש, אלא בהפרת תנאי הנישואין, ועל דעת כן לא נישאה לו, וכן יש להוכיח מהלכות נוספות ברמב"ם ושו"ע שהובאו לעיל, שגם במקרים שאין חשש לחיי נפש, אם הבעל היפר את תנאי הנישואין, כופים אותו לגרש אותה. לכן בעל שאינו זן ומפרנס את אשתו, והאשה ניזונת ממקורות אחרים, כגון קצבת נכות, והאשה תובעת גירושין, יש לכפות אותו לגרש, כי אדעתא דהכי לא נישאת לו.
3. ביאור דברי הירושלמי והרא"ש
לעיל הובאו דברי הכסף משנה והמהרי"ט, שביארו שהיסוד לכפיית גט על בעל שאינו זן את אשתו, הוא בגלל הפרת תנאי האישות, ואדעתא דהכי לא נישאת לו. לכן גם אם יש מזונות ממקור אחר כופים את הבעל לגרש את אשתו בגלל הפרת תנאי האישות. לכאורה יקשה על הכסף משנה ומהרי"ט מדברי הירושלמי (גיטין פ"ט ה"י) שפסק:
"האומר איני זן ואיני מפרנס – מפני ריח הפה כופין, מפני חיי נפש לא כל שכן?!"הרא"ש (כתובות פ"ז, סי' יט) הביא את דברי בה"ג שהוכיח מדברי הירושלמי שהלכה כדעת רב שאמר (כתובות, ע, א) "האומר איני זן ואיני מפרנס, יוציא ויתן כתובה":
"וכן מסתבר, דאשה בושה לבוא לבי"ד, ומתה ברעב".לכאורה לפי הירושלמי אם אין חשש חיי נפש לאשה, כגון שיש לה מזונות ממקור אחר, אין כופין את הבעל לגרש, כיון שאין חשש חיי נפש. אמנם הירושלמי והבה"ג והרא"ש פסקו כדעת רב, אבל כבר התבאר לעיל (ג,1) שגם לדעת שמואל אם אין אפשרות לגבות מהבעל מזונות, כופים אותו לגרש. לפי זה יקשה לכאורה על הכסף משנה ומהרי"ט, שנימקו את כפיית הגירושין בגלל הפרת תנאי האישות, ואדעתא דהכי לא נישאת, שהרי לפי נימוקיהם יש לכפות את הבעל לגרש את אשתו, גם אם אין חשש חיי נפש, כגון שיש לה מזונות ממקור אחר, ואילו לפי הירושלמי היסוד לכפייה תלוי רק בחשש לחי נפש!3
אבל מדברי הירושלמי והרא"ש הנ"ל אין סתירה לדברי הכסף משנה ומהרי"ט. כי הירושלמי והרא"ש עוסקים במציאות שכיחה על פי רוב, שאם הבעל אינו זן אותה, אין לה הכנסה ממקורות אחרים, לכן שם נאמר קל וחומר: "אם מפני ריח הפה כופין, מפני חיי נפש לא כל שכן!" אבל גם ללא קל וחומר, כגון במציאות לא שכיחה שיש לה הכנסה ממקורות אחרים, ואין חשש לחיי נפש, גם במקרה זה כופים אותו לגרש, כי כשם שכופים להוציא בגלל מומין, משום שאדעתא דהכי לא נישאה לו, כך גם ניתן לכפות בעל לגרש אם אינו מפרנסה, והיא מתפרנסת ממקורות אחרים.
ה. טענת מאיס עלי
במקרה הנידון כאן, יש לצרף כסניף לכפיית גירושין, את טענת מאיסות האשה בבעלה. האשה העלתה טענות שהבעל שותה לשוכרה, ונודף ממנו ריח, ופעם אף רדף אחריה עם סכין, והיא הוציאה נגדו צו הרחקה. האשה הודיעה בביה"ד בצורה נחרצת, שאם יחזור לביתה היא תצא מהבית. מדבריה עולה שרצונה להיפרד ממנו לחלוטין נובע בעיקר בגלל השתיה, להלן דבריה בביה"ד:
"וכשאתה רצת אחריי עם סכינים תוך כדי שתייה...אני אליו לא חוזרת" (שורה 139–141).טענה נחרצת זו מעידה על מאיסות אמיתית באמתלא מבוררת, לא רק בגלל הריח הנודף ממנו, אלא גם בגלל הסכנה. יש רגלים להאמין לדבריה, כי גם הבעל הודה שהוא שותה לפעמים שתי כוסות או שלושה.
"אם הוא נכנס אני יוצאת עם הילדים" (שורה 84).
אמנם בא־כוחה טען שהבעל אינו מקיים את עונתה, ולכאורה יש ללמוד מדברי בא־כוחה שהאשה מעוניינת בחיי אישות איתו! אבל טענת בא־כוחה היא טענה משפטית שמכוחה ניתן לחייב את הבעל בגירושין, ואינה מבטאת את הצד הרגשי הטעון של האשה כלפי הבעל. לעומת זאת הודעתה הנחרצת של האשה, שהיא תצא מהבית עם ילדיה – אם הבעל יחזור, מבטאת את המטען הרגשי הדוחה שהצטבר אצלה כלפיו.
לדעת הרמב"ם (אישות פי"ד, ח) האומרת מאיס עלי כופים אותו לגרש אותה:
"האשה שמנעה בעלה מתשמיש המטה, היא הנקראת מורדת, ושואלין אותה מפני מה מרדה. אם אמרה: מאסתיהו ואיני יכולה להבעל לו מדעתי, כופין אותו לשעתו לגרשה, לפי שאינה כשבויה, שתיבעל לשנוא לה."אמנם דבריו לא נתקבלו להלכה (ראה ח"מ סי' עז, ס"ק ה, וב"ש שם ס"ק ז) אבל מכל מקום במקרה הנידון, יש לצרף את דבריו כסניף לנימוקים אחרים שהתבארו לעיל, ויש לכפותו לגרש.
אמנם שמעתי מחבר ביה"ד הגדול, הגאון רבי חיים גדליה צימבליסט שליט"א4, ששיטת הרמב"ם היא שיטה דחויה, ואין לצרפה כסניף לשיטות אחרות, כי הבית יוסף דחה את שיטת הרמב"ם ולא הביא אותה להלכה, גם לא בתור דעת "יש אומרים". אבל יש להוכיח מכמה מפוסקים, שיש לצרף את שיטת הרמב"ם, במקום שיש צד מסויים לכפות את הבעל לגרש:
הרא"ש בתשובה (לה, ב) דן באדם שקידש בתרמית אשה שהוא אינו הגון לה:
"נהי דקידושין לא נפקיע, מכל מקום יש לסמוך בנידון זה על דברי קצת רבותינו שפסקו בדינא דמורדת דכופין אותו לגרשה."אמנם הרא"ש חולק על הרמב"ם בדין "מאיס עלי", כמבואר בפסקיו במסכת כתובות (פ"ה סי' לד), אבל בתשובה זו הוא מצרף את שיטת הרמב"ם לכפות את הבעל לגרש, אם קיימת עילה נוספת לכפות גירושין.
כך גם נכתב בפסק של ביה"ד הגדול (בהרכב הראשל"צ – הגר"י ניסים זצ"ל, הגרי"ש אלישיב זצ"ל והגר"ב ז'ולטי זצ"ל) (נדפס בפד"ר ג, עמ' 12–13):
"והנה אף כי לא עבדינן עובדא כהרמב"ם הסובר באשה הטוענת מאיס עלי כופין את הבעל לגרש אותה, מ"מ יש לצרף את שיטתו סניף לנימוקים אחרים. עיין שו"ת ב"י דיני יבום וחליצה שאלה ב': מ"מ היכא דאמרה מאיס עלי, פשיטא דכופין לחלוץ לדעת רש"י והריא"ף והרמב"ם דאית להו דכופין הבעל לגרש בטענת מאיס עלי, אלא כל היכא דבעיא גיטא יהבינן לה לאלתר לדברי האומרים רבנן סבוראי תיקנו כך כדי שלא תצאנה בנות ישראל לתרבות רעה וכ"ש ביבמה... ואף על גב דפשיטא דהאידנא לא עבדינן עובדא לכוף בטענת מאיס עלי, וחוששין אנו לדברי ר"ת ז"ל, והבאתי אחרים שלא לְעַשות בטענה זו, מ"מ כדאי הם המתירים להעשות סניף לאותם האומרים דכופין לחלוץ למשנה אחרונה, ולהצילנו מחשש חליצה מעושה."בהמשך הובאה שם הוכחה מהרא"ש בתשובה אחרת ומהצמח צדק:
"וכן משמע מתשו' הרא"ש כלל ע"ג אות ו, אף כי איהו ז"ל סובר להלכה כר"ת וסיעתו החולקים על הרמב"ם, מסיק: לכן יזהר כל דיין שלא לכוף ולגרש בטענת מאיס עלי בעלי, מ"מ כותב שם: ועל להבא אני כותב, אבל לשעבר, אם סמכו על רבינו משה מה שעשה עשוי; ואם היה סובר הרא"ש דאין לדעה זו שום יסוד, אזי גם אם נשאת היה נאסר, שתצא... ובשו"ת צמח צדק אה"ע סי' רס"ב: אף על גב דלענין דינא אנן ודאי קיי"ל כדעת רוב גדולי הראשונים... שחלילה לכוף את הבעל לגרש... עכ"ז אנו רואים שלפעמים צירפו דעת תקנת הגאונים לאיזו צירוף."גם ידידנו הרה"ג אוריאל לביא שליט"א, אב"ד צפת־טבריה, הביא בפס"ד אחר
"בעל שהוא רועה זונות, ונתברר כן לבית הדין בעדים ודרישה וחקירה, יוציא ויתן כתובה. והמחבר דחה את דברי הראשונים, ולהם שומעין, וכל שכן עם סברת הרמב"ם בטענת מאיס עלי."לכן יש לצרף את טענת המאיסות כסניף לכפיית הגירושין על פי עיקר הדין, כמבואר לעיל.
מסקנה
יש לחייב את הבעל לגרש את אשתו, ובמידה שהבעל יסרב לגרש את אשתו, ביה"ד ישקול לאכוף עליו את הגירושין באמצעות מאסר לשנה אחת.
פסק דין 
יש לחייב את הבעל לגרש את אשתו, והצדדים יוזמנו לסידור גט במועד קרוב. במידה שהבעל יסרב לגרש את אשתו, ביה"ד ישקול לאכוף עליו את הגירושין באמצעות מאסר לשנה אחת.
| הרב חיים בזק – אב"ד | הרב יועזר אריאל | הרב יוסף יגודה |
אחרי כתיבת הנימוקים והסכמה עקרונית של חברי בית הדין לכפות את הבעל לגרש את אשתו, הודיעו הצדדים שהגיעו ביניהם להסכמה להתגרש, ואכן הם התגרשו בביה"ד, ולכן פסק הדין התייתר. עם זאת, יש לנימוקים אלו חשיבות עקרונית ללמוד ממנו על מקרים אחרים.
פסק דין זה מותר לפרסום לאחר השמטת השמות ופרטים מזהים.
ניתן ביום ט' בשבט התשע"ו (19/01/2016).
הערות
1. לכאורה קשה, למה כופים אותו לעבוד רק בדרך ברירה? הרי עבודה כעצמאי אינה נחשבת לעבדות לפי ר"ת, כמבואר בתוספות כתובות (סג, א ד"ה באומר איני זן ואיני מפרנס)!
שאלה זו יש לשאול גם על ההלכה בשולחן ערוך (חו"מ, צז, טו) שם נפסק על לווה שאין לו ממון לפרעון חובו: "אבל אין כופין אותו להשכיר עצמו ולא לעשות שום מלאכה כדי לפרוע חובו".
המחבר אוסר שני סוגים של עבודה בכפיה: עבודה כשכיר, ובנוסף - "ולא לעשות שום מלאכה", מכאן שאין כופים את הלווה לעבוד אפילו לא כעצמאי! לכאורה יקשה: מדוע הלווה אינו משועבד לעבוד אפילו לא כעצמאי לפרעון חובו? הרי גם ר"ת מודה שהבעל חייב לעבוד כעצמאי, ואם כן הוא הדין בלווה!
אלא שיש הבדל בין השעבוד לבין ההוצאה לפועל: בכל הנוגע לשעבוד - בעל חוב יכול לשעבד את גופו לעבוד כעצמאי, אבל בהגיע שעת ההוצאה לפועל, אין כופים אותו בגופו (כגון בשוטים) לממש את חיובו, גם לא כעצמאי, כי כל כפיה בגופו לעבוד אפילו כעצמאי, נחשבת לעבדות תחת מרותם של הכופים אותו לעבוד. הכפיה נעשית רק בממונו - בירידה לנכסיו.
מאחר שרבנו תם משווה התחייבות בכתובה להתחייבות בהלוואה (כמבואר לעיל, ו) לכן גם בכתובה הבעל יכול להשתעבד לעבוד כעצמאי, אך אין כופים אותו בגופו (כגון בשוטים) להוציא לפועל את חיובו, כי כל כפיה בגופו לעבוד אפילו כעצמאי, הופכת אותו מבן חורין לעבד, כי הוא יוצא לעבודה רק בגלל הכפיה, ונחשה כעבד הנמצא תחת מרותם של הכופים אותו לעבוד אפילו לא עצמאי, ומשום כך הכפיה צריכה להיעשות בדרך ברירה לפי הראבי"ה שיובאו דבריו להלן, ולפי המרדכי שיובאו דבריו להלן אין כופים אותו גם לא בדרך ברירה.
2. מדברי המהר"ם נראה שדין מזונות ילדים הוא מכח מזונות האם, וכשיטת הר"ן (כתובות כב, ב ד"ה בעירוב אמו) ולפי זה בנו מן הפנויה פטור ממזונותיו. אבל להלכה נפסק בשו"ע (סי' עא, ד) כדעת הרא"ש בתשובותיו (כלל יז,ז) והריב"ש (סימן מא) שהאב חייב במזונות בנו מן הפנויה, ומכאן שלהלכה נפסק שחיוב מזונות ילדים הוא חיוב בפני עצמו! עם זאת גם השו"ע עא, א, פסק כדברי המהר"ם שהאב חייב במזונות ילדיו, אע"פ שיש להם נכסים ממקום אחר. אלא שפסק השו"ע אינו מנימוקו של המהר"ם שסבר שמזונות ילדים מקורם במזונות האם, אלא גם אם חיוב מזונות הילדים הוא חיוב בפני עצמו, חכמים שתקנו מזונות הן לאשה והן לילדים, לא התנו את החיוב בתנאי שלא יהא להם מזונות ממקור אחר.
3. לכאורה בתלמוד בבלי (עז, א) נכתב נימוק אחר לשיטת רב - "אין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת"! אבל יש לבאר שדברי הירושלמי משלימים את דברי הבבלי: הבבלי מבאר שמאחר שהבעל מתנהג עמה בקשיחות, ומסרב לזון אותה אלא אם כן תתבענו בביה"ד, הרי הוא דומה עליה כנחש שעלול כל פעם להכישה, דהיינו שהבעל עלול להפסיק לתת לה מזונות, ותצטרך לתבוע אותו שוב בביה"ד. הירושלמי מוסיף, שסירובו עלול להביא לחשש לחיי נפש, והרא"ש מבאר כיצד האשה עלולה להגיע לחשש חיי נפש, שהאשה מתביישת לריב עמו בפני ביה"ד בכל פעם שיסרב לתת לה מזונות, ונמצא שהיא עלולה למות ברעב, ובלשון הרא"ש: "דאשה בושה לבוא לבי"ד".
גם בשו"ת עין יצחק (ח"ב, אה"ע סי' סב, ענף ט, ס"ק לח) כתב שדברי הבבלי והירושלמי חד הם, אלא שהוא מפרש שעיקר הבושה היא שהאשה אינה רוצה להטריח את ביה"ד:
"דהא מבואר ברא"ש ס"פ המדיר סי' יט, שכתב דמסתבר דהלכה כרב, משום דאשה בושה לבא לב"ד בכל פעם ותמות ברעב כדאמרינן בהחולץ כו'. הרי דעיקר הטעם של רב דאמר דכופין להוציא זהו משום דאשה בושה להטריח את הב"ד, וזהו בכלל מה שאמרו שם 'אין דר עם נחש', דאל"כ איך יחדש הרא"ש הטעם דלא נזכר בש"ס דילן".
הן הבבלי והן הירושלמי עסקו בבעל שאומר "איני זן ואיני מפרנס", ואינו מספק לה אפילו מזונות מצומצמים, ולכן יש חשש חיי נפש. אך כאמור לעיל, גם אם הוא מספק לה מזונות מצומצמים, כופים אותו להוציא, מאחר שהאשה מתביישת לריב עמו בבית דין, והיא תתספק במזונות מצומצמים ולא תתבע את רמת המזונות המגיעים לה לפי תקנת חכמים. כך מבאר גם החזון איש (אהע"ז קח, י) את דברי הבבלי: "אין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת".
4. בהרצאה בכנס דיינים.
5. ראה פסק דין ביה"ד הרבני טבריה, 975/סא.