לאחר עיון בבקשות העדה מיום י"ט במרחשוון תשע"ו (1.11.2015) לחיוב התובעת בהפסד יום עבודה שעלותו, לדבריה, קרוב ל-450 ₪ ועיון בבקשתה החוזרת מיום י"ב בטבת תשע"ו (24.12.2015) לחיוב התובעת ב-500 ₪ עבור הפסד יום עבודה, ועיון בתגובת ב"כ האישה מיום א' בשבט תשע"ו (11.1.2016), מחליט ביה"ד לדחות את בקשת העדה מהנימוקים דלהלן:

תחילה תיאור העובדות:

העדה הוזמנה ע"י ביה"ד בתאריך י"ב בתמוז תשע"ה (29.6.2015) למתן עדות בדיון שהתקיים ביום י"ט במרחשוון תשע"ו (1.11.2015) והופיעה כמתחייב, ואף המתינה שעות ארוכות מחוץ לאולם ביה"ד עקב התארכות הדיון. כשהגיע זמנה לעלות לדוכן העדים, התנגד ב"כ הנתבע לשמיעת עדותה, מן הטעם שהתובעת הגישה קובלנה פלילית כנגד העדה בעניינים שעליהם הוזמנה להעיד בפני ביה"ד, ויש חשש שעדותה כעת בפני ביה"ד תשמש אח"כ את התובעת כנגד העדה בהליך המתנהל בביהמ"ש. הוא הוסיף ואמר כי אין לו התנגדות שביה"ד ישמע את דברי העדה לאחר סיום ההליך הפלילי. ביה"ד קיבל את דבריו, וקבע כי בשלב זה לא תישמע עדות העדה.

מתיאור העובדות הנ"ל עולה כי התנגדות ב"כ הנתבע לשמיעת העדה נומקה בכך שהעדות עלולה לפגוע בעדה עצמה, וכאמור, הובהר במפורש ע"י ב"כ הנתבע שאין לו התנגדות שביה"ד ישמע את עדותה לאחר סיום ההליך הפלילי כנגדה בביהמ"ש.

עוד עולה מתיאור העובדות, כי ממועד הזימון לעדות ועד למועד הדיון חלפו כארבעה חדשים, פרק זמן ארוך דיו שבמהלכו הייתה העדה יכולה ליידע את ביה"ד ו/או את התובעת ו/או ב"כ התובעת את מה שפירטה מאוחר יותר בבקשותיה לתשלום, דהיינו שעקב הקובלנה הפלילית שהגישה התובעת כנגדה בביהמ"ש, "עו"ד שלי ביקש שלא אעיד" (כלשונה בבקשה הראשונה), וכי "על פי ייעוץ עו"ד אסור לי [ואולי כוונתה: לו – לעו"ד ב"כ התובעת] לידון בה" (כלשונה בבקשתה החוזרת).

די בעובדות אלו כדי לערער את בסיס תביעת העדה לחיוב התובעת בהוצאות, שכן עדותה לא נשמעה בסופו של יום מחמת הצורך להגן עליה מפני התובעת שעלולה להפוך את עדותה כנשק כנגדה בהליך הפלילי שהיא מנהלת כנגדה. כמו כן, יש בעובדות אלו כדי לעורר ספק בכנות תביעתה, שהרי ע"י הגשת בקשה מוקדמת הייתה העדה יכולה להימנע מלהגיע לביה"ד ולבזבז את זמנה, את זמן ביה"ד ואת כספה של התובעת.

נראה כי העדה הרגישה בחולשת תביעתה מחמת הסיבות הנ"ל, ועל כן הוסיפה בבקשתה הראשונה, שלמרות שעורך דינה ביקש שעדותה לא תישמע, הרי שבקשה זו הונחה לפתחו של ביה"ד במהלך הדיון, והיה עליה להמתין במסדרונות ביה"ד זמן רב עד להחלטת ביה"ד בנוגע לעדותה, ואין בהחלטות שקיבל ביה"ד במהלך הדיון כדי לפטור את ביה"ד (כלשונה) מלשלם לה עבור ביטול העבודה.

טענה זו אין דינה להתקבל, שכן הטענה שהעלה ב"כ הנתבע במהלך הדיון כנגד שמיעת עדותה היא טענה פרוצדוראלית גרידא, ואילו רצתה העדה להימנע מהפסד יום עבודה, היה באפשרותה להעלות טענה זו בבקשה מוקדמת לביה"ד ולא להמתין ולהעלותה רק במהלך הדיון. הימנעותה מלנהוג באופן זה והמתנתה עד לדיון מעלות תהייה בקשר למניעיה.

גם הצגת הדברים כאילו העדה באה לדיון במטרה להעיד, ועורך דינה הוא זה שביקש שלא תעיד, אין בה כדי לשנות את ההנחה הבסיסית שהיה עליה או על עורך דינה להגיש בקשה מוקדמת לביה"ד שישקול בשנית את זימונה עקב הקובלנה הפלילית שמנהלת התובעת כנגדה.

לא למותר לציין בהקשר זה, כי ב"כ הנתבע שהעלה בדיון את ההתנגדות לעדותה הינו בעלה של העדה, ואין להניח שהעדה לא הייתה מודעת לכך שהוא מתכוון להתנגד במהלך הדיון לשמיעת עדותה מן הטעם דלעיל.

בשולי הדברים יצוין, כי ב"כ התובעת בתגובתו מיום א' בשבט תשע"ו (11.1.2016) טען שיש לפטור את האישה מתשלום משום שהעדה לא העידה "עקב הצורך בעדותה במסגרת הליך קובלנה פלילית פרטית המתנהל בביהמ"ש", וכי היא "תהיה זכאית לקבל את שכרה לאחר שזו תעיד במסגרת ההליך האחר". טענות אלה אין בהן כדי לפטור את האישה מלשלם לעדה על הופעתה לפני ביה"ד על פי בקשתה, שכן חיוב התשלום לעדים אינו עבור העדות אלא עקב הפסד יום העבודה.

מכל מקום, ביה"ד דוחה את בקשת העדה לחיוב התובעת בתשלום הפסד יום העבודה, מחמת הנימוקים שהועלו לעיל.

מותר לפרסם לאחר השמטת פרטים מזהים.

ניתן ביום ח' בשבט התשע"ו (18.1.2016).