לפנינו תביעה להפחתת מזונות. לפני ביה"ד הופיעו הצדדים וב"כ האב.

בהחלטת ביה"ד מיום ג' בסיון תשע"ה (21.5.2015) פורטו עיקרי העובדות והטענות:

מדובר בהורים גרושים זה כחמש שנים ולהם שני ילדים קטינים.

האב עתר לביה"ד להפחתת חיוב המזונות בהם הוא חייב.

בתאריך כ' במרחשון תשע"א 28/10/2010, חתמו הצדדים על הסכם גירושין שבו התחייב האב תמורת מזונות ילדיו סך של 3,300 ₪ לחודש. סכום זה כולל את כל צרכי הילדים (לפי הסכם הגירושין).

לטענת האב ישנו כעת שינוי נסיבות מהותי המצדיק הפחתת סכום המזונות.

שני השינויים מאז נחתם ההסכם לדברי התובע:

נולדה לו בת נוספת מנישואין שניים, הוא התגרש שוב ועליה הוא מחויב במזונות בסך של 3,000 ₪.

סעיף המדור שנכלל בסכום המזונות הגלובלי לא קיים כעת, היות והאם גרה בבית הוריה, ועל כן יש להפחיתו מסכום המזונות.

האם טענה ששני השינויים עליהם הצביע התובע אינם נכונים, השינוי הראשון אינו מהווה שינוי נסיבות כלל משום שכל אדם שמתגרש והוא בגיל מתאים לכך צריך לקחת בחשבון שייוולדו לו ילדים נוספים ועל כן אין זה שינוי המצדיק הפחתת המזונות.

יתר על כן טענה האם שסכום מזונות הבת הנוספת נפסקו בהסכמת האב לאחר שראה ובדק את יכולותיו הכספיות והבין שהוא יכול לעמוד בכך.

גם השינוי השני שעליו הצביע התובע לדברי הנתבעת אינו קיים, משום שהיא משלמת בצורה זו או אחרת להוריה שהדירה בה היא מתגוררת שייכת להם.

ראוי להדגיש שהסכום שנקבע בהסכם הגירושין היה סכום גלובלי המאזכר את כל צרכי הבנות ולא סכום לכל פרט מפרטים הנצרכים.

נוסיף שתביעת האב היא להפחית את המזונות ל-1,000 ₪ לכל ילד סה"כ 2,000 ₪.

בדיון שהתקיים ביום כ"ב במרחשוון תשע"ו (4.11.2015) התברר שהאם טרם הגישה הוכחה בעניין תשלום להוריה. היא נדרשה להשלים זאת מיד לאחר הדיון. ב-8/11/15 המציאה האישה מסמך שלדבריה נחתם על ידי אביה ובו הוא כותב שהאם חייבת להוריה 40% מהוצאות החודשיות בסכום של 1500-2000 ₪.

האב הגיש מסמכים על הכנסותיו מ-2010 דו"ח למס המעיד על הכנסה שנתית של 118,597 ודו"ח חצי שנתי מ-2015 על הכנסות מעסק הפיצרייה בסך 51,924 ₪.

דיון והכרעה
תחילה נעסוק בעקרונות הפחתת המזונות באופן כללי ולאחר מכן נשוב למקרה דנן.

הפחתת מזונות
כאשר נקבע בהסכם גירושין סכום מזונות לילדים, והבעל טוען שאין באפשרותו לשלם את סכום המזונות שנקבע עקב שינוי הנסיבות. שינוי זה מתחלק לשניים: 1. הוא הקים משפחה חדשה וקשה לו לכלכל את הילדים הקודמים והחדשים גם יחד. 2. מצבו הכלכלי הידרדר והוא אינו מסוגל לעמוד בתשלומים.

בשאלה זו "הילכו בה נמושות" וכבר עסקו כבר גדולי הדיינים בפסקי דיניהם ובספריהם, נסכם בקצירת האומר את הדברים וממילא העולה לדינא בנידון דידן.

חיוב המזונות
ראשית יש לעמוד על השאלה מה הוא הבסיס לחיוב מזונות הילדים המופיע בהסכם.

גם ללא הסכם יש חיוב לזון את הילדים מן הדין עד גיל שש, חיוב זה נובע מתקנת אושא (שו"ע אה"ע עא, א), ומגיל שש מדין צדקה עד שיגדל (שם), ומתקנת הרבנות הראשית עד גיל 15 או עד גיל 18, וכן יש חיוב מכח חוק המדינה עד גיל 18.

תוקפו של חיוב מזונות מכוח הסכם
מלבד זאת כשיש הסכם גירושין, כבנידון דידן, הכולל סעיף מזונות יש חיוב במזונות מכח ההסכם.

יש לברר האם במקרה של הסכם החיוב על ההסכם הוא חיוב נוסף מעבר לחיוב ללא הסכם.

לשאלת הבסיס לחיוב יש השלכה גדולה לנידון דידן. אם החיוב נקבע רק מכח הכפייה על הצדקה וכדומה ייתכן שיש לשוב ולבחון את מצבו הכלכלי של האב ולשנות את גובה המזונות בהתאם שכן חיוב בצדקה תלוי מעצם טיבו ביכולת הנותן. אולם אם מדובר בהתחייבות ממונית הרי שזו לכאורה אינה תלויה בנסיבות החיים אלא קבועה ועומדת אלא אם נטען שיש לשנותה מכח אומדנא וראה להלן.

בשאלת החיוב מכח הסכם נחלקו הדעות בין הדיינים אך כפי שנראה נוטה הכף לכיוון שיש לחיוב זה תוקף מעבר לחיוב מן הדין.

יסוד הדברים בדיון על חיוב הכתובה כאשר אדם עשה קנין על חיוב הכתובה או על חיוב המזונות של האישה בעת הנישואין.

כותב הרמ"א (אה"ע צג, כא) על פי הרשב"א (בתשובה המובאת בבית יוסף, חידושים גיטין נא, א ומגיד משנה אישות יח, יג בשמו): "הקנו לה בקנין על המזונות מוציאה למזונות ממשועבדים". הרי שהקנין יוצר שעבוד נוסף, מעבר למה שהיה לפני כן מכח החיוב ללא הקניין.

ואף שנהגו כיום שעושים קניין על הכתובה בחופה ולמרות זאת אין נותנים למזונות שנכללים בחיובי הכתובה דין מלווה בשטר, תירצו האחרונים שהדבר נובע מחסרון כוונה בקנין וכפי שמבאר האבני מילואים (צג, יח):

"ונראה דקנין לא מהני אלא היכא דהקנה בפירוש על המזונות אבל עכשיו נהגו לקבל קנין סתם מן החתן על הכתובה ואין הקנין אלא על דין הכתובה ודין תנאי כתובה הנאמר שם אנא אפלח ואוקיר ואזון יתך, ודעת החתן אינו אלא שיהיה לה דין כתובה שתקנו לה חז"ל ואינו רוצה להתחייב בחיוב חדש מש"ה קאי בדין כתובה ותנאי כתובה דאינו גובה ממשעבדי למזונות, כיון שלא רצה להתחייב ביותר ממה שחייבו אותו חז"ל. והקנין לאו לאטפויי קאתי, ובלא קנין נמי אית לה כתובה ותנאי כתובה. והא דכתב הרשב"א דאם הקנה לה בקנין מהני לא איירי אלא היכא דקני באנפי נפשיה בפירוש על המזונות, אבל מה שמקבל קנין על הכתובה כמו שנהגו עכשיו אינו אלא על דעת חז"ל בדיני כתובה."

הרי שהדבר תלוי בדעת עושה הקניין, וכאשר הוא כולל עניינים רבים במעשה הקניין אין כוונת החתן לתת על ידי הקניין תוקף של חוב בשטר לכל חיוב מחיובי הכתובה כי אם להראות גמירות דעת לחיוב הקיים בלאו הכי.

כך גם לכאורה ניתן לפרש את כוונתו של הפרישה (חו"מ צז, מא): "אף שקנו ממנו בקנין סודר על כתובתה ומזונותיה מכל מקום לא נקנה כי אם על פי מה שחייבתו תורה וחז"ל וכפי הנהוג", דהיינו הקניין אינו מחזק את החיוב מעבר לדין ונראה שהדבר נובע מכך שעושה הקניין אינו מתכוון לתת יותר תוקף מעבר למנהג ולדין (וכך הציע לפרש הגר"נ גורטלר בכורי גושן כו, א וכן ביסס את הדברים הגר"א שיינפלד שורת הדין א עמ' קיט וכן הרחיב הגר"י אלמליח בספרו אמרי משפט כו, א-ה).

הבית יוסף (חו"מ צז) סובר שיש בכתיבת הכתובה תוספת חיוב מעבר לחיוב הכתובה מתנאי בית דין, ומאידך הרבה אחרונים חולקים וסוברים שאין חיוב נוסף היות ואינו מתכוון לכך (ראה בשו"ת יביע אומר ג, אה"ע טז, כה שהביא את דברי האחרונים בהרחבה וראה גם בסיום התשובה מה שהוסיף).

הגר"א גולדשמידט (פד"ר ב עמ' 80 ושוב בספרו עזר משפט יג) האריך בסוגיה זו וציין לדברי הריב"ש בתשובה (תפ):

"בכל תנאי ב"ד, היה לנו לומר, כשכתב: שלהוסיף אי זה דבר, נתכוון. שאם לא כן, לא היה לו לכתוב. דאע"פ שלא כתב, כמי שכתב דמי. וכן הכותב לאשתו כתובה, במקום שאין כותבין; דסומכין על תנאי ב"ד. נאמר: שלהוסיף לה על תנאי ב"ד, נתכוון. אלא ודאי, אין אומרים כן בתנאי ב"ד. שהתקנה היא שיכתבו הכל; אלא שעשו חזוק לדבריהם; שאף אם לא נכתב, שיהיה כמי שנכתב. והכותב, לא הוסיף; ושאינו כותב, לא גרע."

הרי שתקנת כתיבת הכתובה הייתה על בסיס חיוב הכתובה הקיים ולא מתוך מטרה לתת לחיוב זה אופי הלכתי חדש. לפיכך סיכם הגר"א גולדשמידט:

"אולם אף לדעת הפוסקים הנ"ל שההתחייבות למזונות שבשטר הכתובה עושה את חיוב המזונות לחיוב מכח שטר, זהו רק לענין דין גביה, לתת לחיוב כח מלוה בשטר; אבל אין ההתחייבות שבשטר באה לשנות את צורת החיוב לפי הדין, לשנות מיסודו את אופן חלותו ולקבוע את דרך חלותו כאילו היה חיוב מכח התחייבות. אלא הפשטות היא שהקנין וההתחייבות שבשטר הכתובה בא רק לחזק את החיוב מכח הדין, לעשותו למלוה בשטר, באותו אופן ובאותה דרך שהדין קבע את חלותו של החיוב; כי מכיון שהתחייבות זו הוכנסה בנוסח שטר הכתובה, אין כל הגיון וכל טעם לומר שמתקני נוסח הכתובה התכוונו לשנות את אופיו ודרך חלותו של חיוב המזונות אחרת מכפי שהוא לפי הדין."

כלומר גם אם נוסף כח לחיוב על ידי הקניין כח שמאפשר גבייה ממשועבדים, הרי שמהות החיוב לא השתנתה. ההשלכה לדבריו היא בעניין הגדרת חיוב המזונות כחיוב מתחדש או חיוב משעת הנישואין, ולדבריו אין בכתיבת הכתובה שינוי מהותי של החיוב היות ואין זו כוונת הבעל החותם על הכתובה. לכאורה ברור שאם תהיה זו כוונתו אכן החיוב יקבל תוקף רב יותר.

בניגוד לכל האמור הגר"ש דיכובסקי בפד"ר (יז, עמ' 314 ושוב במאמרים רבים ולאחרונה בספרו לב שומע לשלמה א, עמ' רנא) מייסד על פי דברי הגר"מ זמבא (זרע אברהם יד, א) שאין חיוב על חיוב, ולפיכך חיוב הכתובה אינו מתחזק בעקבות קניין, ולא מחמת חסרון כוונה. אמנם דבריו הם בניגוד לדברי רוב האחרונים שיישבו בדרך אחרת מדוע חיוב הכתובה אינו מתחזק בעקבות כתיבת הכתובה. הגר"ש דיכובסקי מביא ראיה לדבריו משיטת נתיבות המשפט (סו, כג) שאם שעבודא דאורייתא אין תוספת חיוב בשטר חוב, ובניגוד לדברי קצות החושן (סו, כ). ובאמת קצות החושן ביאר דבריו במשובב הנתיבות שאין בשעבוד דאורייתא שעבוד על "דאיקני" ועל כן החיוב בשטר מוסיף חיוב על "דאיקני". ונמצא שהוויכוח ביניהם הוא בשאלה האם בפועל נוסף איזה חיוב בעקבות השטר, אבל לכאורה נתיבות המשפט יודה שאם יש תוספת חיוב שלא היה קודם ניתן להוסיף אותו, ודלא כמו שכתב הגר"ש דיכובסקי.

כך גם הכריע הגר"א אלחדד (בדעת הרוב בפד"ר יז, עמ' 319 ושוב בבכורי אשר א, טז).

כך גם עולה מדברי הגרי"ש אלישיב, שכותב (פד"ר ג, עמ' 333) שאין לתת לבנים דין "סמוכים על שולחן אביהם" מחמת חיוב המזונות שבהסכם, שזהו חיוב חדש:

"הסכם של הצדדים נערך בזמן הגרושין, ובו התחייב האב לשלם לידי האם עבור החזקת הילדים סכום אשר יספיק לכל ההוצאות הדרושות לזה, עצם ההתחייבות הזאת לא בא אלא בשביל להסדיר את העניינים שבינו לבינה כי על מנת כן הסכימה המשיבה להתגרש ממנו, הרי נראה שאין לבוא כאן מדין בנים הסמוכים על שולחן אביהם, הואיל ואין להניח שההתחייבות הזאת נובע אך ורק מצד מדת החסד של האב הדואג לילדיו."

כך גם הגר"א שפירא זצ"ל (תחומין טז, עמ' 75 ושוב בפד"ר יט עמ' 1 ואילך) החולק על חידושו של הגר"ש דיכובסקי ומוכיח מסוגיית הגמרא שאין מניעה עקרונית להחלת חיוב על חיוב ובפרט שבחיוב הנוסף יש תוספת על החיוב הקודם.

וכן היא הכרעת הגר"ש טנא (פד"ר י עמ' 158 וביתר הדגשה שנה בחיבורו ברכת שלמה חו"מ טו, טו).

על כן נראה שהכרעת הפוסקים היא שיש לתת להסכם תוקף מחייב לחיוב שמוסיף על החיוב הראשון אם אכן ברור שזו כוונת המתחייב.

אשר על כן יש לדון במקרה דנן האם יש מקום לפטור מצד האונס הפתאומי, שינוי הנסיבות ושמא אומדן הדעת שלא על דעת כך התחייב.

אומדן דעת בהתחייבות
אכן הלכה פסוקה היא שבמתנה "אומדין דעת נותן" (שו"ע חו"מ רמו, א), והטעם מפני שכשנותן מתנה – נותנה מנדבת לבו, ויש איפוא לאמוד את דעתו. ולפיכך היה מקום לכאורה לבוא ולטעון שהאב המתחייב במזונות הרי זה כנותן מתנה ללא תמורה, ואומדן דעתו הוא שלא התכוון על דעת כך שתשתנה המציאות. וכך אכן נוקט הגר"י קאפח (משפטי שאול כד):

"והרי חיוב זה אינו נגד שום תמורה (אך שכל עצם המושג לתת תמורה ליעול כדינא ודייני, כפי שביארתי במקום אחר) אלא שרצה לפרנס את בניו לפי צרכם, ומעולם לא עלה על דעתו לעשרם ולהתרושש, או שהם יחיו חיי מלכים והוא יחיה חיי עוני וצמצום, ואין לך בעולם אונס דלא שכיח גדול מזה ועיין ט"ז וב"ש אה"ע סי' קי"ד סק"ג. ולפיכך מטעם זה בלבד ראוי וחובה לבטל את הפס"ד."

וכן ראה עוד באריכות דבריו בפסקים נוספים (שם כט-ל).

גם הגר"מ נהרי (קובץ אמת ומשפט עמ' שכז) הלך בגישה זו, וכותב שני נימוקים לכך שאין זו התחייבות של מכר אלא כעין מתנה: 1. ההתחייבות היא באמת לילדים ולא לאם ולהם יש אפשרות לתבוע לאחר מכן העלאה בעת הצורך לעצמם. 2. ההתחייבות היא עד גיל 18 ולא לזמן קצוב.

גם בפס"ד בי"ד רבני אשדוד (תיק 9741-11) בהרכב הגר"א שמן, הגר"א צדוק והגרא"מ שלוש נקטו שהסכם הגירושין אינו אלא הערכת החיוב של האב מדין צדקה או תקנה והוכיחו זאת מכך שבתי הדין נוהגים לדון בשינוי גובה המזונות עקב שינוי בנסיבות (ולא זכיתי להבין הוכחה זו שהרי יש לדון בכך מדין אומדנא).

אלא שרובא דרובא מהדיינים נקטו שלא כדבריו ולדעתם דין התחייבות המזונות בהסכם גירושין הוא כדין התחייבות הדדית. כך למשל כותב הגר"ש ישראלי זצ"ל בתגובה לדבריו (כט):

"ועפ"י כל הנ"ל יוצא שבניד"ד שההסכם נעשה אגב גירושין, שהבעל היה מעונין בהם, ואילו האשה הסכימה לשלו"ב, כפי שיש לראות מתוך התיק, א"כ הרי בזה שהסכימה להתגרש ישנה קבלת טוה"נ. וכן הרי ע"י התחייבות זו נפטר מחובת הדאגה המתמדת למזונות הבת והטיפול בה, שהאשה התחייבה. א"כ אין זו התחייבות של מתנת חנם, אלא התחייבות שקיבל נגדה תמורה מלאה."

וכן נוקטים דיינים רבים שההתחייבות המצויה בהסכם גירושין היא חלק מהסיכום של הגירושין הכולל בדרך כלל מרכיבים נוספים מצד האישה ומצד הבעל (ראה אמרי משפט כו ועוד) וכך לכאורה הדעת נותנת שגיבוש ההסכם על כלל מרכיביו הוא סוג של עיסקה בין הבעל לאישה ולא ייתכן להפריד חלק מהעסקה ולדון בו כדבר העומד בפני עצמו.

וראה בדברי הגר"י שחור (בקובץ אמת ומשפט עמ' שמא) החולק על הרב נהרי ולדעתו מדובר בעסקה כוללת שמזונות הילדים הם מרכיב חלקי ממנה. ראה גם בדברי הגר"ש טנא זצ"ל (ברכת שלמה חו"מ טו סוף ס"ק טו) שכתב כדברים הללו והתייחס בדבריו לאפשרות שהמזונות הם עבור הילדים. לעניין מה שכתב הרב נהרי שהמזונות שהם עד גיל 18 ואין זה קצוב כ"חמש שנים", משיב הגר"י שחור שגם חמש שנים המופיעות במשנה הם תקופה שנקבעה על פי היגיון שילדה גדלה בתקופה כזו ונהיית עצמאית, וכן הוא בנידון דידן מזונות עד גיל 18, ונראים דבריו.

לסיכומו של דבר נראה להכריע שההתחייבות למזונות בהסכם גירושין היא התחייבות בתמורה אלא אם כן ניתן להוכיח בבירור שלא כך הדבר.

אומדנא בהתחייבות בתמורה
היות וכך יש לדון בשאלה האם ניתן לבטל התחייבות דו צדדית באומדנא. בעלי התוספות קבעו שבביטול עיסקת מכר על ידי אומדנא יש למעשה שלוש דרגות כאשר דרגת הביניים היא באומדנא שאינה מובהקת ואז רק אמירה מלווה את העסקה יכולה לשוות לה דרגה של תנאי, הדרגה הגבוהה היא זו של אומדנא של "אנן סהדי" (ראה פסיקת שו"ע ורמ"א חו"מ רז, ג-ד).

כך כותבים התוספות (כתובות מז, ב ד"ה שלא) ביחס לדעת רבי אלעזר בן עזריה שאין לחייב בתוספת כתובה אם הבעל מת לפי הנישואים היות ולא התכוון לכך:

"שלא כתב לה אלא על מנת לכונסה – אין לתמוה בסברא זאת דבכמה מקומות בש"ס מצינו כן. ואם תאמר אם כן כל אדם הלוקח פרה מחבירו ונטרפה או מתה אנן סהדי שלא על מנת כן לקחה? וי"ל דהתם אנן סהדי שבאותו ספק היה רוצה ליכנס ואפילו אם אומר לו אם תטרף יש לך לקבל הפסד היה לוקחה אבל הכא לא כתב כלל כי אם ע"מ לכונסה ואין דעתו כלל להכניס עצמו בספק וכן ההוא דזבין ולא איצטריכו ליה זוזי... ולא דמי ללוקח חפץ ואירע בו אונס דלא אמרינן דאדעתא דהכי לא קנה ומבטל המקח דאינו תלוי בדעת הקונה לבדו דהא איכא נמי דעת מקנה שלא היה מקנה לו לדעתו אם לא יפרש."

התוספות איפוא מציעים הבדל בין עסקת מכר שלאחריה אירע נזק בלתי צפוי לחפץ הנקנה שבה אין ללכת אחר אומדנא ולבטל את המכר, לבין מקרים בהם הגמרא קובעת שיש לבטל עסקת מכר כגון שלא היה צורך למוכר בכסף לאחר הקנייה וכדומה, ולדבריהם בדבר התלוי בדעת שני הצדדים לא ניתן לבטל את העסקה. אמנם לכאורה גם במקרה שאין צורך בכסף יש צד שני ומדוע שם ניתן לבטל?

בעניין זה נאמרו מספר הסברים בדעת התוספות:

1. אומדנא של שני הצדדים – מהר"ש הלוי (מובא במשנה למלך זכיה ומתנה ו, א) מבאר שניתן לומר אומדנא במקום שלא יהיה הפסד מכח ביטול העסקה כגון ביטול עסקת מכר עקב אי הצורך בכסף שהכסף חוזר לקונה והחפץ למוכר, מה שאין כן במקרה שהחפץ הופסד ובביטול העסקה יישאר המוכר ללא כלום. שו"ת נודע ביהודה (יו"ד א, סט) הוסיף לומר בדרך זו אך באופן רחב יותר שאומדנא ששני הצדדים יכולים להרוויח ממנה ניתן לאומרה, כגון במקרה של ביטול שידוכים ששני הצדדים רוצים לבטל אם יהיה קלקול גדול באחת המשפחות, מה שאין כן במקרה של הפסד החפץ שלא שכיח שהכסף יתכלה.

2. התחייבות, דבר שטרם יצא אל הפועל – מהר"ש יונה (שו"ת שי למורא מ מובא במל"מ שם) כותב שבמקרה של התחייבות ניתן לומר אומדנא ורק במקרה של עסקה שיצאה כבר אל הפועל לא ניתן לומר אומדנא. לכך הסכים גם הנודע ביהודה (שם).

3. אומדנא גדולה – משנה למלך (שם) ונודע ביהודה (שם) מבארים שאומדנא גדולה יכולה לבטל גם עסקה שדעת שני הצדדים מעורבים בה. וראה במשנה למלך שהביא לכך דוגמא גם ממשנתו של המהר"ם מרוטנבורג שהלך בדרך זו ורצה לבטל קידושין במקרה של יבם מומר וכן הביא משיטת הרא"ש שסבר כך בעניין של ביטול התחייבות של שידוכין בעקבות ירידת האב מנכסיו.

הרי שגם לפי התוספות יש פתח לביטול העסקה במקרה של אומדנא גדולה כמו כן במקרה של ביטול התחייבות עתידית וכן ייתכן שיש כאן אומדנא כלפי שני הצדדים שכן גם האישה הייתה מוכנה לוותר על התחייבויות שלה במקרה של מקרה בלתי צפוי שהיה מונע ממנה לקיים את ההתחייבויות שלה.

בהקשר לכך יש להזכיר דיונים נוספים שעלו בפוסקים.

בשו"ע אה"ע (קיד) נפסק עפ"י המשנה שהפוסק לזון את בת אשתו חמש שנים חייב לעשות זאת גם אם הוא מת או שהאם נתגרשה ממנו בתוך הזמן ואפילו אם נישאת לאחר שגם הוא זן אותה. יוצא דופן אחד הוא אם מתה הבת שאז פוסק החיוב. מסיים השו"ע (ז) שהוא הדין בכל התחייבות לפרנס אדם אחר הרי שאין אומרים אומדנא במקרה כזה.

לעומת זאת בעניין הפוסק מעות לבתו וחתנו ונישאה ומתה הבת, כותב הרמ"א (אה"ע נג, ג) שנחלקו בזה הדעות ולדעת הרבה ראשונים האב חייב לחתן למרות שהבת מתה אך לדעת תוספות יש אומדנא שהאב לא נתן לבת ולחתן על דעת שתמות הבת ועל כן אין מוציאין ממנו. הרי שניתן להשתמש באומדנא.

כך גם הרמ"א (חו"מ ס, ג) פוסק את דברי הרשב"א והר"ן ולפיהם המתחייב לזון אדם אחר, התחייבותו מצומצמת ל"כל זמן שצריך" וכן בהמשך הרמ"א קובע על פי תשובות הרשב"א (א, תתקא) שהמתחייב לזון בעל ואשתו ומתה האישה פטור מלזון אותה.

אם כך צריך ביאור מתי הפסיקה קיימת ללא סייג ומתי יש אומדנא של תנאי בהתחייבות.

הט"ז (חו"מ ס) דן במעשה שאירע במקומו: "ומעשה אירע במקומינו באחד שכתב לבנו ולכלתו שיתן להם מזונות ודירה סך קצוב, ומת בנו אחר הנישואין, ותובעת כלתו חלקה במזונות ודירה." גם החתם סופר (שו"ת חו"מ ז) דן במקרה של הורי הכלה שהתנו תנאים לזון את הזוג אחר החתונה ארבע שנים והבת נפטרה שנה וחצי לאחר החתונה והשאירה אחריה בעל וב' בנות. החילוקים דלקמן ישפיעו על הפסיקה בשאלות אלו.

ביישובה של סתירה זו נאמרו מספר יישובים ולפיהם במקרים הבאים לא אומרים אומדנא לסייג את החיוב, ולפי רוב החילוקים ניתן לומר במקרים מסויימים אומדנא למרות היות ההתחייבות לזון את "בת אשתו" התחייבות בתמורה:

1. כשהמקבל בחיים – בית שמואל (נג, י) – לא אומרים אומדנא כשזה שהוא חייב לו הוא חי, מה שאין כן אם מת. לכן בת אשתו שהיא חיה חייב ליתן לה מזונות אבל לגבי בתו שמתה אומרים אומדנא שחייב את עצמו ליתן לבתו היינו שתהנה היא, והיא מתה.

2. חיוב לזמן קצוב – חכם צבי בחילוק א (בהגהה לט"ז חו"מ ס) - אם קבע זמן אין לבטל את החיוב על ידי אומדנא (ומסיים שלדעתו הוא החילוק העיקרי).

3. הסכם דו צדדי – חכם צבי חילוק ב (שם) - הפסיקה לזון את בת האישה באה אגב הסכמת האישה לנישואין על כן אין לומר אומדנות, מה שאין כן בהתחייבות לזון אדם ללא תמורה מצידו (לפי דרך זו אין מיושב המקרה של הפוסק מעות לבתו וחתנו שגם הוא לכאורה בא אגב נישואי הבת עם בעלה, אמנם ראה הגהת החכם צבי על המעשה של הט"ז שם מוסיף לחלק בין סוגי מתנות וכותב ש"בקל יש לחלק בין האומדנות").

4. פוסק לנישואי אחרים – מקנה (נג, ג) מחלק בין אם הפוסק מתחתן בעצמו שיש אומדנא להתחייבותו לבין הפוסק עבור אחרים שנישאים שאין לכך אומדנא.

5. נתברר החיוב – ט"ז (חו"מ ס) מחלק שבמקום שהחיוב מבורר וסופי, כגון לבת אשתו, אין אומרים אומדנא לבטלו מה שאין כן במשדך בתו שהחיוב לא נתברר עדיין והוא עומד ותלוי שכן היא צריכה לתת מדידה לדידיה.

6. לא מחוסר מעשה – תומים (ס, ט) בבת אשתו נגמר מעשה שבעקבותיו נוצר החיוב, ואילו בחתן והבת עדיין לא הביאה הנכסים וזה חלק ממעשה התחייבות.

7. כשהקונה קיים – החתם סופר (שו"ת חו"מ ז וחידושים כתובות מז, ב) טוען שאם הקונה קיים גם אם המקח נפסד הקניין לא בטל ולכן בבת אשתו היא הקונה, ואילו בבתו או במתחייב הקונה איננו.

8. במקרה שאין חיוב – אור שמח (מכירה יא, יח) מבאר שאם האב מתחייב לזון הרי הוא עושה זאת במקום הבעל וכשהבעל מפסיק להתחייב כגון שמתה האישה גם האב מפסיק, מה שאין כן במתחייב לזון בת אשתו שאין לאם חיוב והוא מקבל על עצמו בלא סייג.

הט"ז כותב למעשה במקרה שמת הבן לגבי חיוב האב במזונות כלתו: "והיו בזה בעלי סברות לומר דפטור בזה, דאנן סהדי שלא כתב לה מזונות ודירה אלא כל זמן שהיתה כלתו". אך הוא חולק עליהם וסבור לפי חילוקו שלא אומרים במקרה כזה אומדנא לגבי חלק החתן: "למדנו בבירור מזה דעכ"פ חייב לתת לו חלקו, ולא מהני כאן אומדנא דהא לא קיבל עליו לזונו אלא אם ישא פלונית דוקא." וכן הסכים החכם צבי בהגהתו לט"ז.

יש חולקים על פסיקת הט"ז מלבד בעלי הסברות שהזכיר. הבית מאיר (אה"ע קיד, ו) סבור שבעלי הסברות שהביא הט"ז צודקים ואין כוונת האב לזון את כלתו ואין להביא ראיה מבת אשתו היות ושם ירדו חכמים לסוף דעתו של הבעל שמוכן להתחייב בכל מקרה, אך בדרך כלל אין הדבר כן.

וכן מסכם החתם סופר לגבי המקרה של מות הכלה: "עכ"פ בהא סלקינן דמסתייען, דעכ"פ הגאונים הנ"ל ב"ש ומורי הגאון בהפלאה, לא חשו להך ק'. והגאון תומי' נמי, עכ"פ צוה לפשר. והגאון ישועות יעקב נמי, עכ"פ לא חש לה. ויצורף לזה נמי, סברת יתוש קטן כמוני. באופן דלא נ"ל להוציא ממון מאבי האשה, לא לחתנו, ולא לנכדיו, ואפי' ע"ד פשרה לא." וציין גם לפסיקת הפנים מאירות (ב, קמד) ושבות יעקב (ב, קמב)

הרי שהוא מכריע לפי דרכו שאין להוציא ממון מהחייב ועל פי הסברות הנזכרות יש לפטור לגמרי.

יש לציין שגם בענייני שבועות נפסק שאם אדם נשבע לתת מזונות בהקשר של נישואין ולאחר מכן אירע אונס המבטל את הנישואין או את יכולתו לזון הדבר עשוי לבטל את החיוב הנובע משובע כך הכריע הרא"ש בתשובה (לד, ח) נפסק בשו"ע (יו"ד רלב, טז).

פסיקת החת"ס והאחרונים היא לכאורה בניגוד למה שהעלינו מדברי התוספות והפוסקים דלעיל שבהתחייבות הדדית אין אומרים אומדנא לבטל את ההתחייבות. ויש ליישב שאכן אומדנא רגילה אין אומרים אבל אומדנא גדולה אומרים והחילוקים שהזכרנו הם בגדרי אומדנא גדולה מה היא.

הרי שבנידון דידן יש לומר שאם אדם קיבל על עצמו חיוב מזונות כחלק מהחיובים ההדדיים ולאחר מכן קרה לו אונס בלתי צפוי ולפיו הוא לא מסוגל לעמד בחיוביו יש מקום לעצור את המשך החיוב על סמך אומדנא גדולה שעל דעת כן לא התכוון.

עוד יש להוסיף חידושו של הט"ז עצמו (אה"ע קיד, ב) שהמקבל עליו מזונות בת אשתו, שהיא התחייבות הבאה כתמורה לנישואין, חייב במזונות גם בעליית יוקר שכיחה אך פטור מעליית יוקר שאינה שכיחה, והביאו הב"ש (קיד, ג). אמנם אבני מילואים (קיד, ב), בית מאיר (אה"ע קיד, ב) ושער המשפט (חו"מ ס, ד) חולקים עליהם וסוברים שחייב גם ביוקר לא שכיח.

ראה גם דברי נתיבות המשפט (רל, א), ושו"ת בית אפרים (חו"מ ל) ופתחי חושן (קניינים פרק כ הערה נט), שיש גם מצבים של ביטול מקח באונס גדול היות שיש אומדנא חזקה.

על כן נראה שבמקרה של אונס גמור שהבעל אינו יכול לעמוד בהתחייבות עקב התפתחויות בלתי צפויות שאינן מאפשרות לו לשלם את הסכום ואפשרויות אלו אינן תלויות בו, יש מקום להפחתה.

אמנם בדברים שהבעל הביא על עצמו כגון שהחליט ללא סיבה להפסיק לעבוד בעבודה מכניסה או הקים משפחה חדשה והביא ילדים נוספים לעולם, אין מקום כלל להפחית מחיובו, שכן דברים אלו הם דרכו של עולם ואף ניתן לצפות מראש שהבעל יקים משפחה חדשה ועל דעת כך התחייב במזונות.

סוף דבר: כאשר בני זוג מתגרשים ומעגנים את סכום המזונות, שהם סבירים בתוך ההסכם, על מנת לשנות זאת, יש צורך בשינוי נסיבות מהותי שלפי אומדנת בית הדין הוא קרוב לאונס, שאם לא כן, לא ניתן לשנותו.

מן הכלל אל הפרט
במקרה דנן האב טוען שתי טענות עיקריות האחת היא שנולדה לו בת נוספת אך כאמור לעיל אין החלטתו להביא הבת נוספת גורעת מחובתו לילדיו הקודמים.

טענתו השנייה על הפחתת הכנסות לא נתבררה מהבחינה העובדתית שהרי ההפרש בין ההכנסות המוצהרות הוא קרוב ל-1,200 ₪ לחודש בלבד כשביה"ד לוקח בחשבון קיומן של הכנסות נוספות בעסקים כגון אלו וממילא ייתכן מאד שההפרש אף קטן מזה.

מלבד זאת, לגופו של עניין, לא הוכח שינוי נסיבות מהותי ביכולת ההשתכרות של האב, וגם אם יש כעת ירידה מסויימת אי אפשר לקבוע שמדובר באירוע קבוע הנובע מבעיה כלשהיא אלא זהו עניין מקרי שאינו מעיד על יכולתו הקבועה להשתכר כפי שהשתכר בעבר.

באשר להוצאות האם על דיור גם אם האישור שהמציאה אינו מספק, הרי שכבר הודגש בהחלטה הקודמת שהסכום למזונות ומדור הוא סביר ומקובל ואין להפחית יותר ממנו.

על כן התביעה נדחית.

מותר לפרסם פסק דין בהשמטת פרטים מזהים.

ניתן ביום י"א בשבט התשע"ו (21/01/2016).