תביעת האשה לגירושין ולכתובה
הצדדים בני העדה האתיופית נשואים כדמו"י מיום י"ט טבת תשנ"ה (22.12.1994). מנישואים אילו נולדו לצדדים שבעה ילדים ובמהלך הדיונים נולד הילד השמיני. מתדיינים בבית הדין בתביעת האשה לגירושין ולכתובה. בבית המשפט התנהלו דיונים בדבר מזונות הילדים, משמורת ורכוש.

עובדות והליכים
ביום ב' אלול תש"ע (12.8.2010) הגיש הבעל תביעת גירושין וכרך בתביעתו את תביעת מזונות האשה והכתובה. בכתב התביעה כותב הבעל כי מזמן שחלה והפסיק לעבוד והוכר כנכה ע"י המוסד לביטוח לאומי, החלה האשה לזלזל בו לקלקל אותו ולהזמין לו משטרה באמתלות שווא. האשה חוזרת מעבודתה ונוהגת להעלם מהבית עד שעות מאוחרות של הלילה, אינה דואגת ואינה ומטפלת בילדים. לדבריו אין ביניהם כמעט תקשורת. מחמת טענות אלו האשה מאוסה בעיניו, ואינו יכול לחיות עמה, ולכן מבקש מבית הדין לחייב את האשה להתגרש ולפטור אותו ממזונותיה וכתובתה.

ביום ב' כסלו תשע"א (9.11.2010) התקיים דיון. האשה לא הופיעה. לדברי הבעל הם גרים יחד והאשה לא רוצה להתגרש. הואיל ומדובר במשפחה מרובת ילדים בית הדין הפנה את הצדדים לשירותי הרווחה חדרה על מנת לקבל תסקיר.

ביום כ"ח ניסן תשע"א (2.5.2011) התקבל תסקיר שירותי הרווחה חדרה בו מפורטות טענות הבעל וטענות האשה. בסיכום נכתב "ללא טיפול אינטנסיבי והתגייסות של שני ההורים לשקם את מערכת הזוגיות ביניהם, יקשה עליהם להגיע לשלום בית בכוחות עצמם."

ביום א' תמוז תשע"א (3.7.2011) הגישה האשה בקשה לצו הגנה בבית המשפט לענייני משפחה בחדרה. ביום ח' תמוז תשע"א (10.7.2011) התקיים דיון, ובית המשפט השאיר את צו ההגנה עד ליום כ"ב תמוז תשע"א (24.7.2011).

ביום כ"ב תמוז תשע"א (24.7.2011) הגישה האשה בקשה נוספת לצו הגנה והפעם לבית הדין. לדבריה הבעל נוהג בה באלימות פיזית מילולית וכלכלית, חוקר אותה על מעשיה חושד בה ומאיים עליה. בית הדין נעתר לבקשה והאריך את הצו בחמישה ימים. ביום כ"ו תמוז תשע"א (28.7.2011) התקיים דיון נוסף, הבעל התחייב שלא להטריד את האשה, ובית הדין ביטל את צו ההגנה והורה לצדדים לנהל משא ומתן להסכם גירושין.

ביום כ"ז חשון תשע"ג (12.11.2012) לאחר כשנה התקיים דיון נוסף בתביעת הבעל לגירושין האשה הסכימה להתגרש ואף טענה שהבעל עזב את הבית. ב"כ האשה הציע הצעה להסכם גירושין. הצדדים מסכימים להתגרש, נושא מזונות הילדים והסדרי ראיה נידונים בבית המשפט, יש כסף בחיסכון האשה מסכימה לחלק שווה בשווה ואם יהיה גט היום מוכנה גם לוותר על הכתובה. ב"כ הבעל טען כי אין תיק רכוש ויש זכות מגורים בדירת עמידר שעליה אין הסכמה וכן יש תכולת בית שאין עליהם הסכמה. במהלך הדיון שינה הבעל את דעתו וביקש שלום בית.

לאור השינוי בעמדתו של הבעל בית הדין הודיע לבעל שאם יעמוד בשינוי דעתו בית הדין יסגור את תיק הגירושין. בית הדין הציע לאשה לפתוח תיק גירושין, ולחילופין הורה לצדדים לנהל הצדדים משא ומתן כדי להגיע להסכם גירושין.

ביום י"א אדר תשע"ג (21.2.2013) הגישה האשה תביעת גירושין וכתובה. בכתב התביעה כותבת האשה כי הבעל עזב את הבית בנובמבר 2012 ולא חזר לבית. לדבריה היא סבלה ממנו אלימות פיזית, מילולית וכלכלית. הבעל היה מאיים עליה, מקלל אותה, חוקר אותה על מעשיה, מצד אחד חושד בה שיש לה קשרים עם אחרים, ומצד שני כופה עצמו עליה בזמנים שאינה יכולה.

ביום ח' תמוז תשע"ג (16.6.2013) הגיש הבעל כתב הגנה. לדבריו, הוא אדם חולה שאינו יכול לעבוד ולפרנס. הבעל הכחיש את כל טענות האשה, וחזר על טענותיו שפירט בכתב התביעה שהגיש בעבר.

ביום י"ז תמוז תשע"ג (25.6.2013) הגישה האשה כתב תגובה לכתב ההגנה בו כותבת האשה כי הבעל אינו רוצה בה, וכל מגמתו היא רק לא לשלם את מזונות הילדים, ולא לשלם לה את כתובתה.

ביום י"ח תמוז תשע"ג (26.6.2013) התקיים דיון בתביעת האשה לגירושין. האשה בקשה להתגרש, הבעל ביקש שלום בית. לדברי האשה הבעל חזר הבית והיא עזבה את הבית. הבעל סובל מקנאות אובססיבית, ובזמן האחרון החל לשחק קלפים, ולא מפרנס את הבית. הבעל התעקש על שלום בית. לאור אי הסכמה בין הצדדים בית הדין הפנה את הצדדים ליחידת הסיוע.

ביום י"ג אלול תשע"ג (19.8.2013) התקבלה חוות דעת יחידת הסיוע כי לאור הנתק בין הצדדים, אי אפשר להביאם להסכם, וכל שכן שאי אפשר להביאם לשלום בית.

ביום ה' טבת תשע"ד (8.12.2013) התקיים דיון נוסף. הבעל המשיך להתעקש שרצונו בשלום בית, האשה טענה שעזבה את הבית עם הילדים וגרה ביבנה כשלוש שנים. לדבריה, החיים לצד הבעל היו בלתי נסבלים. התקיימו עוד מספר דיונים כשהבעל מסרב להתגרש. בית הדין הפנה את הצדדים לרב אלון נגוסה, רב בעדה האתיופית לסייע לצדדים לנהל משא ומתן. ביום כ"ו חשון תשע"ד (9.11.2014) הגיש הרב נגוסה חוות דעת. לדבריו אינו מצליח להגיע עם הצדדים להסכמות. האשה נחרצת להתגרש.

ביום ל' ניסן תשע"ד (30.4.2014) התקיים דיון, בית הדין נזף בבעל שאין כוונתו כנה, וכל מטרתו להשיג תנאים כלכליים טובים יותר. בית הדין הורה לצדדים להגיש סיכומים.

בסיכומי ב"כ האשה נכתב, בפועל נכון להיום הצדדים פרודים כחמש שנים. לטענת האשה הבעל מכה אותה. הבעל סובל מקנאות אובססיבית, עוקב אחריה למקום עבודתה, מצד אחד מאשים אותה כי יש לה קשר עם גברים אחרים, ומצד שני היה סוגר את חדר השינה באופן קבוע, וכופה עצמו עליה גם בזמן שלא היתה יכולה. הבעל לא מפרנס את הבית. מחמת התנהגות זו של הבעל, ברחה מהבית, ומחמת טענות אלו הבעל מאוס בעיניה.

בסיכומי הבעל נכתב כי הבעל חולה והפסיק לעבוד מתפרנס מקצבת ביטוח לאומי. הבעל חזר על טענותיו כי האשה נעלמת מהבית וחוזרת בשעות מאוחרות, לא מטפלת בילדים, ואעפ"כ מבקש שלום בית.

דיון
בפנינו תביעת האשה לגירושין ולכתובה. לאשה טענות קשות כנגד הבעל. גם לבעל היו טענות קשות כנגד האשה, אף שחזר בו וביקש שלום בית, אולם בית הדין התרשם שאין כוונתו אמתית, הבעל הגיש ראשון תביעת גירושין, טען טענות קשות כנגד האשה, ובמהלך הדיונים חזר בו וביקש שלום בית. ברור הדבר שלאחר טענות קשות כאלו, קשה לקבל עמדה של שלום בית. ברור לבית הדין שהתנהגותו של הבעל מראה שכוונתו העיקרית היא לטרטר את האשה ולצערה, ולהרוויח הישגים כלכליים. ואם כך ברור הדבר כי שני הצדדים אינם רוצים זה את זו.

הצדדים אינם רוצים זה את זו
ידועים דברי רבינו ירוחם בספר מישרים (נתיב כ"ב חלק ח') וז"ל:

"וכתב מורי הרב אברהם בן אשמעאל, כי נראה לי שאשה שאמרה לא בעינא לי, ייתן לי גט וכתובה, והוא אומר אנא נמי לא בעינא לה אבל אינני רוצה לתת גט, מסתברא דאין דנין אותה כמורדת להפסידה כלום מעיקר כתובתה ונדוניא, ומיהו, משהינן לה תריסר ירחי אגיטא, דילמא הדרי בהו, ולאחר שנה כופים אותו לגרש והפסידה תוספת וכל מאי דיהיב לה מדיליה, דאדעתא למישקל ולמיפק לא יהיב לה.

הרי שאם הצדדים אינם רוצים אחד את השני והצדדים פרודים כופין את הבעל לגרש את אשתו.

הצדדים פרודים
הצדדים פרודים כחמש שנים. ידועים דברי הגר"ח פלאג'י בספרו חיים ושלום (חלק ב' סימן קי"ב) שכתב:

בדרך כלל אני אומר, כל שנראה לבית הדין שזמן רב פרודים ואין להם תקנה, אדרבה צריך בהשתדלות הרבה להפרידם זה מזה, ולתת גט, כדי שלא יהיו חוטאים וחטאים רבים וכו', וידעו נאמנה כי כל הבא לעכב מלתת גט בענין זה כדי להנקם זה מזה מחמת קנאה שנאה ותחרות, פעמים שהאיש רוצה לגרש והאשה אינה רוצה, וכדי להנקם מהאיש מעכבים הדבר שלא לשם שמים, עתידין ליתן את הדין. וכמו כן להיפך כשהאשה רוצה וכו' וכדי להנקם מהאשה מעכבים מלתת גט שלא לשם שמים, גם בזה לא בחר ה', ויש עונש מהשמים וכו'. והנני נותן קצבה וזמן לדבר הזה, דאם יארע איזה מחלוקת בין איש לאשתו וכבר נלאו לתווך השלום ואין להם תקנה, ימתינו עד זמן ח"י חדשים, ואם בינם לשמים נראה לבית הדין שלא יש תקוה לשום שלום ביניהם, יפרידו הזווג ולכופם לתת גט, עד שיאמרו רוצה אני כדבר האמור.

ידועה גם מחלוקת הדיינים חברי בית הדין הגדול בפירוש דברי הגר"ח פלאג'י הנ"ל, לדעת הגר"א שרמן והגר"ח איזרר אין כוונת הגר"ח פלאג'י לכוף לגט, אלא עצה טובה לדיינים לעשות הכל כדי להציל את הזוג מאיסורים במצב של פירוד, וחובה על בני הזוג לציית לבית הדין. אולם לדעת הגר"צ בוארון כוונת הגר"ח פלאג'י ברורה וכוונתו לכפיה ממש.

מ"מ לדברי כולם כשהצדדים פרודים יותר משנה ושמונה חודשים, ודאי שעל בית הדין לחייב את הצדדים בגירושין. וכל שכן בנדון דידן שהצדדים פרודים כחמש שנים, ודאי שעל בית הדין מוטלת האחריות להפרידם.

דיון בטענות האשה
בטענות שנטענו ע"י האשה עלו מספר עילות גירושין, ויש מקום לדון בקצרה בעילות הגירושין שנטענו. אמנם האשה לא הוכיחה את טענותיה למרות שהתקיימו מספר דיונים, אך מאידך, הבעל לא הכחיש טענות אלו בדיונים, למעט בכתב ההגנה ובסיכומים שנכתבו ע"י ב"כ. נעבור על טענות האשה ונדון בהן אחת לאחת.

לטענת האשה הבעל היה נוהג להכות אותה.
כתב הרמ"א (אה"ע סימן קנ"ד סעיף ג'):

איש המכה את אשתו עבירה היא בידו כמכה חברו, ואם רגיל הוא בכך יש ביד ביה"ד לייסרו ולהחרימו ולהלקותו בכל מיני רידוי וכפיה, ולהשביעו שלא יעשה עוד. ואם אינו ציית לדברי ביה"ד, י"א שכופין אותו להוציא, בלבד שמתרין בו תחילה פעם אחת או שתיים, כי אינו מדרך בני ישראל להכות נשותיהם ומעשה כותים הוא זה.

מוכח שאם היתה האשה מוכיחה טענה זו, היה בטענה זו משום עילה לגירושין, והיה ניתן לחייב את הבעל בגירושין. אף שברמ"א כתוב שביה"ד צריך להתרות בבעל על מעשיו אלו, מכל מקום בנושאי הכלים מבואר שבית הדין צריך להתרות בבעל שלא יכה את אשתו – כדי לכפות עליו לגרשה, אבל בכדי לחייב אותו לגרשה – אין צריך התראה, אלא מספיק אם היתה האשה מוכיחה טענה זו.

לטענת האשה הבעל לא היה מפרנס את הבית.
כתב מרן השו"ע (אה"ע סימן קנ"ד סעיף ג'):

האומר איני זן ואיני מפרנס, כופין אותו לזון, ואם אין ב"ד יכולים לכופו לזון, כגון שאין לו במה לפרנס ואינו רוצה להשתכר להרוויח ולזון, אם תרצה היא, כופין אותו להוציא מיד וליתן כתובה.

מבואר שהעובדה שהבעל אינו מפרנס היא עילה לגירושין, ואם האשה היתה מוכיחה טענתה, היה מקום לחייב את הבעל בגירושין.

לטענת האשה הבעל היה כופה עצמו עליה גם בזמן שלא היתה יכולה.
יש להבדיל בין סוגיית אונס בנישואין שאינה פשוטה, לבין בעל הכופה עצמו על אשתו בזמן נידתה. כידוע נחלקו הפוסקים האם אשה נאמנת לטעון כי בעלה בא עליה בנידתה. הריטב"א בחידושיו למסכת כתובות (כ"ג.) כתב:

ויש למדין עוד מכאן, שאם טענה על הבעל שכופה ומשמשתו נדה, שנאמנת עליו, ויוצאת ונוטלת כתובתה, דבהא נמי כיון דבמידי דקים ליה לבעל איכא ההוא חזקה, דאינה מעיזה פניה בפני בעלה, וכדאיתא בשלהי נדרים באותן ג' נשים. ובהא ודאי לא מודינא כלל, והא דרב הונא – הבו דלא לוסיף עלה, ואין לנו שהאמינוה בשום מקום בתלמוד מדרב הונא במידי דמשווי ליה רשע.

כלומר, הריטב"א דן בנאמנות אשה הטוענת על בעלה כי בא עליה בעת נידתה בכפייה והבעל מכחישה, ומסקנתו שהאשה אינה נאמנת, בגלל שהיא עושה אותו רשע בטענה זו.

דברי הריטב"א הובאו גם בתשובות הרדב"ז (ח"ג סימן ת"ז/תת"נ) שם דן בשאלה זו. ובתחילה כתב לכאורה היה נראה דנאמנת, מההיא דרב המנונא, דאמר האשה שאמרה לבעלה גרשתני נאמנת, ולאחר מכן דחה זאת מדברי הריטב"א הנ"ל.

וראה עוד בפד"ר כרך ב' עמודים 321–327 לרבנים הגאונים הראשל"צ הרב יצחק נסים, הרב אלישיב והרב ז'ולטי, שהרחיבו בשאלה זו של נאמנות האשה לטעון כנגד בעלה שכפה עליה חיי אישות בעת נידתה. והביאו שם מחלוקת הפוסקים בדין זה, ולאחר מכן כתבו "הרי שלולא הטעם שבטענה זו שבא עליה בנידתה משויא ליה רשע, הייתה נאמנת, שחזקה אין אשה מעיזה פניה בפני בעלה."

ובהמשך הביאו דברי הדרישה (סימן קנ"ד) שאשה נאמנת כלפי בעלה בכל הטענות, ולא רק בטענת "גרשתני" ו"אינו יורה כחץ", ושכן מדוקדק בדברי הרמ"א שם סעיף ז' ודלא כש"ך בגבורת אנשים. עוד הביאו דעת העדות ביעקב הסובר כדעת הדרישה, והוסיף שהוא הדין בדורות הללו, אם האשה שומרת מצוות, נאמנת בטענה זו, שנתנו לה נאמנות למרות דברי הרמ"ה ראה שם סימן ל"ו בהרחבה.

עוד מצאתי שדנו בשאלה זו בפד"ר כרך י"ח בפסק דין חריג בהרכב של שבעה דיינים בנשיאות הראשל"צ הרה"ג יצחק נסים. הדיינים הרבנים הגאונים: אלישיב, גולדשמיט, ז'ולטי, עבודי, ישראלי והראשל"צ ע' יוסף זצ"ל. ונחלקו שם הדעות בעניין נאמנות האשה לטעון כנגד הבעל שכפה עליה חיי אישות בעת נידתה. לדעת הרוב האשה אינה נאמנת, ולדעת המיעוט האשה נאמנת.

בפד"ר זה הביאו את שיטת העדות ביעקב לפסוק שהאשה נאמנת על פי דברי הכתב סופר (אה"ע סימן ק"ג) שהוכיח מתשובות הרא"ש (כלל מ"ג) שאשה נאמנת בטענה שאין לבעלה גבורת אנשים, למרות שלדבריה הבעל עובר בלאו דעונתה לא יגרע, כשמסרב לגרש אותה. נמצא שהרא"ש סובר שגם באופן שהאשה בטענתה מרשיעה את הבעל, נאמנת, ודלא כרדב"ז שהבאנו לעיל.

הגרי"ש אלישיב הרחיב לדחות ראיה זו, לעומתו הרה"ג שאול ישראלי טען להוכיח כדברי הרא"ש, ומכיון שבשו"ע פסק כוותיה, לדעתו יש לפסוק כן הלכה למעשה.

לדעת הרה"ג אלישיב הצטרפו הרה"ג חוג'י עבודי ומרן מאור ישראל הגר"ע יוסף, וראה שם מה שכתב מרן הגר"ע יוסף לדקדק מדברי הרמב"ם שאין הבעל עובר בלאו דלא יגרע כשמסרב לגרש את האשה הטוענת שאין לו גבורת אנשים, וכדעת הגרי"ש אלישיב. וכן הסכימו חברי בית הדין הרה"ג גולדשמיט וז'ולטי.

נמצא שטענה זו של האשה אינה פשוטה, הואיל ולא ניתן להוכיח אותה, ויש מחלוקת גדולה בפוסקים אם נאמנת בטענה זו.

לטענת האשה הבעל היה מקנה לה קנאות אובססיבית
באשר לטענת האשה על קנאות אובססיבית מצד הבעל, מתאימים הדברים למובא בירושלמי (סוטה פרק א' הלכה ז'):

תני בשם רבי מאיר, כשם שיש דעות במאכל ובמשתה כך יש דעות באנשים. יש לך אדם זבוב נופל לתוך כוסו והוא נוטלו וזורקו ושותיהו, זה כשאר כל אדם, שהוא רואה את אשתו מדברת עם שכניה ועם קרוביה. או יש לך אדם שפורח זבוב על גבי כוסו והוא נוטלו ושופכו ואינו טועמו, זה הוא חלק רע באנשים, שנתן עיניו בה לגרשה. ויש לך אדם שזבוב שוכן על כוסו והוא נוטלו ומניחו כמות שהוא, זה פפוס בן יהודה שנעל את הדלת בפני אשתו. אמרין ליה נהיגין הוון אהבתך עבדין כן. יש לך אדם זבוב מת לתוך כוסו והוא נוטלו ומוצאו ושותיהו.

לעומת זאת בשו"ע (אה"ע סימן קע"ח סעיף כ"א)

מצות חכמים על בני ישראל לקנאות לנשותיהם, וכל מי שאינו מקפיד על אשתו ועל בניו ובני ביתו ומזהירם ופוקד דרכיהם תמיד, עד שידע שהם שלמים מכל חטא ועוון הרי זה חוטא שנאמר ופקדת נווך ולא תחטא. וכל המקנה את אשתו נכנסה בו רוח טהרה ולא יקנה לה מתוך שחוק ולא מתוך שיחה ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך מריבה ולא יטיל עליה אימה וכו'.

הרי שאף שלדעת השו"ע יש לבעל לקנה לאשתו ובני ביתו, אולם צריך לעשות כן שלא מתוך מריבה ולא יטיל עליה אימה. נמצא שקנאות אובססיבית אינה הדרך הנכונה, ואף הייתי מוסיף ואומר שצורת התנהגות זו – אין אדם יכול לחיות במחיצתה, כשיודע שבכל מקום שהולך עוקבים אחריו ומאשימים אותו לחינם בדברים קשים. נמצא שאם האשה היתה מוכיחה טענה זו היה בטענה זו משום עילה לגירושין.

טענות אלו שהעלתה האשה הם טענות קשות כנגד הבעל, טענות שאם היו מוכחות היה בהם בכדי לחייב את הבעל בגירושין. אלא שטענות כגון אלו קשה להוכיח אותם, כיון שהם מן הדברים שבינו לבינה ובדרך כלל אין עדים להתרחשותם. ומ"מ בית הדין התרשם כי האשה מואסת בבעל בשל טענותיה על התנהגויותיו אלו.

הלכך לאור האמור לעיל נראה שיש להורות לצדדים להתגרש, ויפה שעה אחת קודם.

לגבי הכתובה, לאור הצהרת האשה כמה פעמים בדיונים כי היא מוותרת על הכתובה אם הבעל ייתן גט, בית הדין לא מחייב את הבעל בכתובה, אע"פ שבפועל הבעל לא נתן גט, למרות שיש מקום גדול לחייבו בכתובה, ובית הדין ישקול זאת, אם יסרב לתת גט.

הרב אייל יוסף

אני מצטרף.

הרב דניאל אדרי – אב"ד

אני מצטרף.

הרב דוד בר שלטון

פסיקתא
א. על הצדדים להתגרש.
ב. מזכירות בית הדין תקבע מועד לסידור גט.
ג. לאור הצהרת האשה כמה פעמים בדיונים כי היא מוותרת על הכתובה אם הבעל ייתן גט, בית הדין לא מחייב את הבעל בכתובה, אף על פי שבפועל הבעל לא נתן גט.
ד. בית הדין מתרה בבעל שאם לא יופיע לסידור הגט בתאריך שיקבע ע"י בית הדין, בית הדין ישקול לדון בתביעת הכתובה.

מותר לפרסם פסק דין זה בהשמטת פרטים מזהים.

ניתן ביום כ"ב בטבת התשע"ו (03/01/2016).