לפנינו ערעור האשה על פסק דין של בית הדין האזורי צפת מיום י' בכסלו תשע"ה 02.12.2014.

בית הדין שמע את עמדות הצדדים וב"כ המערערת ועיין בחומר שבתיקים כולל פרוטוקולים והחלטות בית הדין, פרוטוקולים והחלטות בית המשפט וחומר נוסף שצורף ע"י הצדדים הכולל כתבי תביעה, דואר אלקטרוני ומסרונים שהועברו בין הצדדים.

רקע כללי
להלן תקציר עובדתי הרלוונטי למתן פסק הדין.

א. בתאריך י"ג בניסן תשע"ג (24.3.2013) חתמו הצדדים על הסכם גירושין שאושר בבית הדין ולאחר כשלושה שבועות התגרשו.

ב. בהסכם שאושר נקבע כי הדירה בחיפה הרשומה ע"ש האשה תועבר אליה והבעל יקבל מהאשה במעמד סידור הגט סך 95,000 דולר בגין חלקו בדירה. זכויות הצדדים במשק ב[ב' ה'] יימכרו והצדדים יתחלקו בתמורה שווה בשווה. כמו כן נקבע כי הרכב הרשום ע"ש האשה ייוותר לה וכל אחד יישאר בזכויותיו הפנסיוניות. עוד נקבע כי כל צד יישאר עם חובותיו וזכויותיו הרשומים על שמו בחשבונות הבנקים. האשה ויתרה על כתובתה בהסכם זה עם סידור הגט.

ג. הסכם זה נערך בסיוע עוה"ד נ' פייטלוביץ.

ד. בתאריך כ"ז בסיון תשע"ג (5.6.2013) חתמו הצדדים על שינוי הסכם ממון ובו התייחסות לדירה בחיפה ולמשק ב[ב' ה']. במסגרת השינוי בהתייחס לדירה נכתב:

"הואיל ובוצעו הסעיפים 19 א-ה (שבהסכם) הוסכם בין הצדדים שהמערערת תעביר לידי המשיב את הבעלות על הדירה (בחיפה)."

בהתייחס למשק [ב' ה'] נכתב בסעיפים 20 א-ד :

"המשיב יעביר לידי המערערת את חלקו במשק כך שהמערערת תהיה בעל המשק הבלעדית. מוסכם כי הצדדים יפעלו בשיתוף פעולה לצורך ביצוע העברת המשק לידי המערערת לרבות ולא רק חתימה על כל המסמכים הנדרשים. מוסכם כי בתאריך 01.07.2013 תבוצע החלפה פיזית של הרכוש. המערערת תעבור למשק ב[ב' ה'] והמשיב יעבור לדירה בחיפה. מוסכם כי בו זמנית עם העברת הבעלות על המשק.. תועבר הבעלות על הדירה בחיפה כולל רישום בטאבו ע"ש המשיב.

הרישום להעברת הבעלות תתבצע בתאריכים סמוכים... תאריך יעד להעברת הבעלות על הנכסים נקבע ל-31.12.2013. מכיון שהתהליך תלוי בתהליכים רשמיים של המוסדות הממשלתיים שאינם תלוי במערערת ובמשיב. תהיה אפשרות להאריך את התאריך עד לסיום העברת הבעלות התנאי שהעיכוב נובע מתהליכים ממשלתיים.

ה. הצדדים ערכו את השינוי בהסכם ללא סיוע משפטי אולם התנהלו ביניהם חילופי דואר אלקטרוני קודם עריכת השינוי בהסכם.

ו. השינוי להסכם אושר אף הוא בבית הדין לבקשת הצדדים.

ז. בתאריך 10.10.2013 הגיש המשיב לבית הדין תביעה לביטול הסכם ובתאריך 01.11.2013 הוגשה תביעה מתוקנת ובה פירוט העילות לתביעה.

ח. בתאריך 19.11.2013 הגישה המערערת תביעה לבית המשפט לאכיפת ההסכם ובמקביל הגישה לבית הדין בקשה למחיקת תביעת המשיב בטענה להיעדר סמכות.

ט. בתאריך כ"ה בשבט תשע"ד 26.01.2014 ניתנה החלטה מנומקת של בית הדין האזורי בה נדחתה בקשת המערערת למחיקת התביעה. במסגרת החלטה זו התייחס בית הדין האזורי לטענת המערערת באשר לקיומו של סעיף בהסכם הראשון בו הסכימו הצדדים בסעיף 24 על כך שכל מחלוקת בעניין ההסכם תתברר בבית המשפט. לא הוגש ערעור על החלטה זו.

י. בתאריך י"ח בסיון תשע"ד 16.06.2014 ניתנה החלטה נוספת של בית הדין האזורי המאפשרת למערערת וב"כ להמציא בתוך ששים יום אישור על ביצוע העברת הדירה תוך קביעה שאם בסיומו של ההליך יתברר שאין אפשרות לבצע את ההעברה יהיה מקום לביטול ההסכם עקב אי מימוש חלק מהותי בהסכם. במסגרת ההחלטה נדחו טענות המשיב להטעיית המערערת.

יא. בתאריך ח' בתשרי תשע"ה 02.10.2014 ניתנה ארכה נוספת עד ליום ט' בכסלו תשע"ה 01.12.2014 לביצוע ההעברה. בהחלטה נקבע כי "אם לא תתקבל הודעה הכוללת אסמכתא להשלמת ההליך כאמור, יינתן פסק דין לגופה של תביעה עפ"י החומר שבתיק וללא זימון הצדדים לדיון נוסף".

יב. בתאריך י' בכסלו תשע"ה 02.12.2014 ניתן פסק דין סופי (נשוא הערעור) בסיכומו נכתב "התביעה לביטול פסק הדין מתקבלת ופסקי הדין הנזכרים לאישור הסכם הגירושין". פסק הדין ניתן לאחר שלא התקבלה הודעה מהמערערת ובה אסמכתא להעברת הבעלות ע"ש המשיב כמתבקש ממנה בהחלטה הקודמת.

יג. הנימוק המרכזי לפסק הדין. בעיה של פגם יסודי שנפל בעת כריתת ההסכם. לשני הצדדים הייתה גמירות דעת להתחייבות שבהסכם על יסוד ההנחה שאין כל מניעה ליישומו ללא דיחוי, אך מאחר והתברר כי יישום ההסכם אינו וודאי, תלוי בשיקול דעת של בית המשפט שידון בטובת החסויה ואין לדעת מה תהיה עמדתו ובכל מקרה היישום כרוך בהליכים משפטיים מורכבים שמעכבים עיכוב ממושך את יכולתו של צד אחד לממש את חלקו ברכוש לכן יש לבטל את ההסכם. בית הדין מסתמך על סעיף 14 לחוק החוזים ועל כך שביסודו נכון על פי ההלכה. במסגרת פסק הדין, נדחתה טענת המשיב להטעיה ולחיוב המערערת בהוצאות.

יד. בבית המשפט התנהלו הליכים בבקשת המערערת לאכיפת ההסכם והעברת הבעלות בדירה הרשומה ע"ש החסויה למשיב. בית המשפט הורה למנות שמאי לדירה אולם לא ניתנה החלטה אופרטיבית מאחר ובית הדין האזורי פסק לבטל את ההסכמים.

עד כאן תקציר עובדתי. להלן תקציר טיעוני הצדדים.

הטיעונים המרכזיים של המערערת:
א. בית הדין האזורי חרג מסמכותו ו"חטף" החלטת בית המשפט לסיום ביצוע ההעברה על פי ההסכם.

ב. בית הדין שגה בכך שהשתמש בטיעון של פגם בהסכם שהוא עצמו דחה בפסק דין קודם וקיבל את תביעת המשיב בטענה שההסכם אינו ניתן ליישום, טענה שלא הועלתה כלל ע"י המשיב.

ג. המשיב הוא זה שגורם לעיכוב בביצוע ההסכם למרות בקשות המערערת ממנו לשתף עמה פעולה ויש להורות לו לשתף פעולה ולסיים את ההליכים בבית המשפט.

ד. טענת המשיב כי לא ידע על כך שהדירה רשומה ע"ש הבת החסויה בשקר יסודה, ונדחתה ע"י בית הדין. כמו כן טענתו בדבר הטעייה בגין כך שלא ידע שב"כ המערערת מייצג רק אותה נדחתה ולא נותרה עילה לביטול ההסכם בגין טענות טעות והטעיה.

הטיעונים המרכזיים של המשיב:
א. המערערת הטעתה אותו בכך שבהסכם שנערך על ע"י בא כוחה הציגה את הדירה בחיפה כרשומה על שמה למרות שידעה שהיא רשומה ע"ש הבת החסויה.

ב. המערערת לא יידעה אותו שלא ניתן לבצע העברת בעלות בנכס הרשום ע"ש החסויה ללא אישור בית המשפט מה שמצריך פרוצדורה ארוכה שאם היה יודע על כך לא היה מסכים. מצרף מכתב ממחלקת פיקוח על האפוטרופוס לפיו לא ניתן לכלול נכס זה בהסכמים ללא אישור בית המשפט מראש.

ג. מכחיש את טענת המערערת כי הוא מעכב את ההליכים ומצרף מיילים מהם עולה כי פנה אליה מספר פעמים להסדיר את העניין עוד לפני שהגיש את התביעה בבית הדין האזורי.

ד. מכחיש כי ידע על כך שהדירה רשומה ע"ש הבת החסויה בזמן ההסכם. לדבריו, חשב כי המערערת הסדירה את העברת הדירה בחיפה על שמה לפני ההסכם מאחר והיתה אפוטרופסית בלעדית על החסויה.

ע"כ תקציר טיעוני הצדדים.

לפנינו מתעוררות שתי שאלות: האחת: האם ניתן לבטל את הסעיפים הללו שבהסכם; השנייה: האם שני ההסכמים מבוטלים על כל סעיפיהם.

דיון והכרעה
נקדים ונאמר באשר לטענת המערערת כי בית הדין האזורי חרג מסמכותו – ניתנה החלטה של בית הדין האזורי מיום כ"ה בשבט תשע"ד 26.01.2014 בה קבע בית הדין כי הסמכות לדון בתביעה לביטול הסכם מוקנית לבית הדין. על החלטה זו לא הוגש ערעור כך שהיא חלוטה.

באשר ליתר הטיעונים: בית הדין סקר את התנהלות הצדדים עוד בימים שקדמו לאישור ההסכם הראשון והשני בעיון החומר שהומצא ע"י המשיב.

בחומר זה הוצגה התכתבות בין הצדדים בהודעות כתובות ומהם עולה בבירור כי המשיב שלא היה מיוצג נגרר אחר המערערת להסכם שערכה עם בא כוחה. אמנם הוא עבר על ההסכם אולם לא עלתה בדעתו לבחון את הבעיה המשפטית שנוצרה בביצוע העברת בעלות הדירה הרשומה ע"ש הבת החסויה. בית הדין מתרשם מכנות הטענה של המשיב שלא יוצג באותה עת שסבר לתומו, כי ניתן ליישם את הליך העברת הדירה הרשומה ע"ש המערערת ומכאן חתימתו בטעות על ההסכם.

יתרה מכך, ייתכן בהחלט שגם המערערת לא ידעה על הבעיות המשפטיות הכרוכות בהעברת חלקה של החסויה בדירה למשיב.

גם לפני ההסכם השני שנעשה בו שינוי מהותי בהעברת הבעלות על הדירה והמשק, ניכר בעליל, כי המשיב ביקש להגביל ככל האפשר את זמן ביצוע העברת הדירה ועמד על כך. גם המערערת הסכימה עמו. לפנינו נמצא מסרון מיום 02.06.2013 ובו מבקש המשיב לציין תאריך יעד לסיום העברת הבעלות. בסיומו ביקש להתנות שאם מסיבות שונות לא יהיה ניתן לממש הסכם זה אזי יוצע המשק ב[ב' ה'] למכירה כפי שנקבע בהסכם הראשון. המערערת הסכימה עקרונית לכך במסרון ששלחה לו למחרת. מסרונים אלו קדמו מספר ימים לניסוח ההסכם השני בו תיקנו את עניין העברת הבעלות על הדירה ועל המשק, כך שניתן לאמוד את דעתם של הצדדים שבזמן שחתמו על ההסכם השני בו נקבע תאריך יעד עד ליום 31.12.2013 זה היה לאור המו"מ ביניהם.

בית הדין רואה את כוונת הצדדים במה שכתבו בהסכם השני כי לאחר תאריך היעד תהיה אפשרות להאריך עד סיום העברת הבעלות, מאחר שהדבר תלוי בהליכים של המוסדות הממשלתיים, שזה ייעשה דווקא בהסכמה ולא לתקופה ארוכה ובלתי סבירה כמו שקרה בפועל.

היעלה על הדעת שהמשיב היה מסכים להמתין פרק זמן כה ארוך לביצוע ההליך אחר שהוא עמד על כך לקצוב זמן יעד לביצוע ההעברה של הדירה?!

בית הדין האזורי התחשב בבקשת המערערת ונתן לה פרק זמן מכובד של 180 ימים, הרבה מעבר למה שביקשה להסדיר את ביצוע ההליכים. הדבר לא צלח ולא נותר לבית הדין האזורי אלא להכריע בהתאם.

בחוק החוזים נקבע למתן זמן סביר לביצוע הליכים ולבית הדין האזורי הסמכות לקבוע עד כמה.

זאת ועוד. בחומר שהמציא המשיב מהתקופה שלאחר חתימת ההסכם הוצגו מסרונים המעידים על כך שהמשיב פנה למערערת להסדיר את ביצוע סעיפי ההסכם הנוגעים לתשלומים והעברת הבעלות בו זמנית כאמור בהסכם (ראה מכתבו מיום 22.08.2013 ומיום 24.09.2013. נעיר כי ממכתבי התשובה של המערערת אליו נראה כי היא אינה עונה עניינית למשיב.

בנסיבות הללו בו המשיב פנה מספר פעמים למערערת לפעול ליישום ההסכם כפי שנקבע להעברת בעלות בדירה ובמשק בו זמנית עד לתאריך היעד ומשהמערערת לא עשתה כן, בצדק הגיש המשיב את תביעתו לבית הדין לביטול ההסכם מאחר והמערערת הונתה אותו.

בית הדין מתרשם מהחומר הנ"ל, כי אכן לצדדים היתה כוונה ברורה בגדר של אומדנה גדולה לפעול להעברת הבעלות בדירה בחיפה עד לתאריך היעד ולהאריך אותו רק אם יש אפשרות מעשית.

במקרה דנן צדק בית הדין האזורי שקיבל את תביעת המשיב לאחר מתן ארכה למערערת אפשרות לביצוע האמור במשך 180 ימים כאשר הבהיר לה שאם לא תעשה כן תעמוד למשיב הזכות לביטול ההסכם.

זאת ועוד. במכתב שנשלח למערערת ממשרד המשפטים האפוטרופוס הכללי מיום 16.06.2014 נכתב:

"להודיעך, שנתקבל במשרדנו מסמכים המעידים על הסכם גירושין בינך לבין אביה של החסויה אשר כלל התייחסותכם לנכס הנמצא בחיפה. כידוע למשרדנו וע"פ נסח הרישום, דירה זו הינה בבעלות החסויה בלבד ולכן לא ניתן לכלול נכס זה בהסכמים.

מה גם שע"פ סעיף 47 לחוק הכשרות והאפוטרופסות, החוק מונע ממך בתור אפוטרופה, לפעול להעברת זכויות בשם חסוי ללא אישור בית המשפט מראש."

מכתב רשמי זה של המוסדות הממשלתיים מרוקן מתוכן את התחייבות המערערת האמורה בסעיף זה שבהסכם הנוגע להעברת הבעלות בדירה בחיפה למשיב וגורר אחריו גם את אי התחייבות המשיב לביצוע העברת חלקו במשק ב[ב' ה'].

בית הדין סבור שבמצב העובדתי הנ"ל בו מבחינה משפטית נעשה מעשה בניגוד להוראות החוק הרי שאין לסעיף זה שבהסכם משמעות כלל ודי בכך כדי לדחות את כל טענות המערערת הנ"ל בסעיפים הנוגעים להתחייבויות הצדדים להעברת בעלות הדירה והמשק.

כל טענה לא תישמע כנגד עבירה על החוק שיש בהסכם זה לאור המכתב הנ"ל המרוקנת את תוכנו.

נעיר, כי הצדדים לא קיבלו בקניין את התחייבותם שבהסכם, כך שלהסכם תוקף הלכתי מדין קניין סיטומתא מאחר והמקובל בימינו לאשר הסכמים בבית הדין או בערכאות למרות שאינם ערוכים ומנוסחים בהתאם להלכה וכוונת הצדדים לאשרם מדין חוק החוזים שיש לראות בחתימת הצדדים על ההסכם כמנהג מדינה ולתת לו תוקף של קניין מדין סיטומתא. (אין בדעתנו להיכנס לשאלה הלכתית נוספת האם לא כדאי לבתי הדין לעשות מעשה קניין עם הצדדים הבאים בשערי בית הדין לאשר הסכם גירושין שכפי הידוע בתקופת העבר היו נוהגים לעשות קניין עם הצדדים).

כך שהצדדים שהתחייבו מדין קניין סיטומתא על ההסכם אינם רשאים לפעול בניגוד לחוק, ומאחר והמערערת פעלה בניגוד לחוק גם אם הדבר נעשה בהיעדר ידיעה אין לסעיפי ההסכם הללו תוקף משפטי והלכתי.

נימוק נוסף לדחיית הערעור בסעיפים הללו מן ההיבט ההלכתי
בהתאם לנפסק בפוסקים אין אדם יכול להקנות דבר שאינו ברשותו. ראה רמב"ם פכ"ב מהלכות מכירה ה"ה. טור שו"ע חו"מ סימן רי"א ס"א "דבר שאינו ברשותו של מקנה אינו נקנה והרי הוא כדבר שלא בא לעולם" ובנתיבות שם כתב בשם תשובות הראנ"ח (סימן ס"ו) שאף אם נעשה הדבר בדרך התחייבות לא מועילה ההתחייבות לקנות. וכ"כ בסימן ס' סק"י. (ראה שם במילואי החשן הערה 239 בביאור החזו"א את דבריו ועוד) ובכנה"ג שם הביא בשם מהר"ש הלוי לבאר דברי הטור שם סימן ס' "דלא מקרי לשון חיוב דמהני אלא מודה אני שאני חייב, אבל אומר אני מתחייב שאתן לא הוי חיוב" ובאמרי בינה דיני הלוואה סימן נ"א הביא דבריו ופלפל בזה הרבה ושם כתב שהראנ"ח חזר בו. מ"מ הביא שרבים הם הפוסקים כמו הנתיבות. וראה עוד במשפט שלום חו"מ סימן ר"ט סוף סקי"ד מה שהביא ראיות מהפוסקים כדברי הנתיבות.

ברם, גם לשיטות החולקים על הנתיבות כל זה דווקא כאשר קיים רק החסרון של דבר שאינו ברשותו, אבל אם נוסף לזה חסרון שההתחייבות אינה תלויה במוכר אלא בדעת אחרים שיש צורך בהתאם לחוק לקבל את אישור בית המשפט לכל הסכם שכזה, נראה שאין חולק שאין תוקף להתחייבות. ומכאן למקרה דנן שני החסרונות שייכים בהתחייבות זו של המערערת. גם שהדירה אינה ברשות המערערת וגם שביצוע התחייבותה נעשתה בניגוד לחוק ואינה תלויה רק בדעתה אלא בשיקולי השופט שיראה את טובת החסויה.

נימוק נוסף לדחיית הערעור מן ההיבט ההלכתי
להתחייבות זו יש לכאורה דין אסמכתא שלא מועיל בה קניין כמבואר ברמ"א חו"מ סימן ר"ז סי"ג. נבהיר דברינו.

התחייבות המערערת להעביר את הרישום בדירה ע"ש המשיב אינה תלויה בה בלבד, ותלויה בגורם שלישי שהיא החלטת שופט בהתאם לחוק, יתכן והשופט ייעתר לבקשת המערערת ויתכן שלא. יתכן ויעמיד תנאים בלתי מתקבלים על המערערת כדי לאפשר את העברת הנכס של החסויה באופן שלא תוכל לעמוד בהם יתכן ולא.

הפרת הסכם/חוזה, כרוכה בתשלום קנס וניתן לתובעה בבית משפט על פי חוק החוזים. ואכן המשיב פנה לבית הדין האזורי (בכתב התביעה המתוקן סעיף 10) לחייב את המערערת בפיצויים.

בנסיבות הללו התחייבות המערערת לביצוע העברת דירה שאינה תלויה בה והיא עשויה להיתבע בגין הפרת הסכם, דומה היא למבואר בפוסקים בדין המתחייב לחברו, שאם הדבר תלוי בידו ולא בידו שההתחייבות אינה תופסת מדין אסמכתא לא קניא המבואר בגמרא ב"מ ע"ג ע"ב ובתוד"ה הכא לאו בידו. ב"מ ק"ד ע"ב. תוספות סנהדרין כ"ד ע"ב בד"ה כל כי האי. ובמפרשי הש"ס. עוד ראה לעניין זה ראה בהרחבה סיכום שיטות הפוסקים בב"י ובנו"כ של הטור והשו"ע שהרחיבו בדין זה. ואכמ"ל.

ואמנם ניתן לחלק בין דין אסמכתא למקרה זה בו תשלום הקנס ייחשב לאסמכתא ולא עצם ההתחייבות, מ"מ נראה שיש לדמות מקרה זה לנפסק ברמב"ם פי"א מהלכות מכירה ה"ב בדין המתנה תנאי בקנייה כדי שיחול הקניין שיש חסרון של אסמכתא בקניין ולשון הרמב"ם "שהרי סמך קנייתו לעשיית כך וכך. וכל אסמכתא אינה קונה שהרי לא גמר בלבו להקנותו" ולכאורה ה"ה במקרה דנן המערערת הקנתה את הדירה לאחר שיוסדרו ההליכים שהיו ידועים לה בהעברת בעלות מדירה הרשומה ע"ש החסויה. ולמרות שלא התנתה כן במפורש יש כאן אנן סהדי שידעה מתנאי זה להקנאת הדירה למשיב ולא היתה גמירות דעת מוחלטת לקניין. ואכמ"ל.

לסיכום:
אין תוקף משפטי והלכתי לסעיפים הנוגעים להתחייבות המערערת להעברת הבעלות בדירה בחיפה וממילא גם להתחייבות המשיב להעברת חלקו במשק והסעיפים הללו בטלים.

נותרה לפנינו ההכרעה בשאלה השנייה, האם יש לבטל את שני ההסכמים כפי שנראה מפסק בית הדין האזורי או שמא יש לבטל רק את הסעיפים התלויים זה בזה בלבד, קרי, הדירה בחיפה והמשק ב[ב' ה'].

נקדים לצטט מפסק הדין האזורי המתייחס לשאלה זו.

בהחלטה מיום י"ח בסיון תשע"ד 16.06.2014 נקבע ע"י בית הדין:

"אם בסיומו של ההליך יתברר שאין אפשרות לבצע את העברת הנכס לתובע, יהיה מקום לביטול ההסכם השני עקב אי מימוש חלק מהותי בהסכם."

מהחלטה זו נראה כי בית הדין התייחס לביטול ההסכם השני ולא לראשון. כן נראה גם מלשונות נוספים של ההחלטה.

עוד נראה כי בית הדין היה סבור כי אי מימוש הסכם זה הינו חלק מהותי בהסכם.

בפסק הדין נשוא הערעור לא הוזכר עניין ביטולו של ההסכם השני ודובר בכללות שתביעת המשיב לביטול פסק הדין מתקבלת "ופסקי הדין הנזכרים לאישור הסכם הגירושין בטלים".

משמעות פסק דין זה היא, ששני פסקי הדין שניתנו לאישור ההסכמים קרי, ההסכם הראשון והשינוי להסכם בטלים.

הבה נבדוק זאת ע"י העיון בכתב התביעה.

מהעיון בחומר שבתיק בית הדין האזורי בתביעת המשיב עולה כי נמצאים שני כתבי תביעה:

האחד: המשיב בעצמו הגיש תביעה מיום 10.10.2013 ובה הוא מבקש לביטול ההסכם. מהעיון בתביעה זו עולה כי הוא מבקש לבטל גם את הסכם הגירושין הראשון ולהתחלק שווה בשווה ברכוש המשותף ובאיזון המשאבים לרבות קופות גמל, קרנות השתלמות ותכניות חסכון.

השני: כתב תביעה מתוקן מיום 06.01.2014 ובו הוא מבקש בסעיף 10 את הסעדים לביטול ההסכם המתוקן ואת הנספח המצורף לו. קרי, ההסכם השני. נעיר. כי בכתב תביעה זה יוצג ע"י עו"ד נ' בלויטה.

המשיב עצמו לאחר מתן פסק הדין נשוא הערעור הגיש שתי בקשות לבית הדין ובו הוא מבקש לסייע בידו ליישם את הסכם הגירושין הראשון. ראה בקשה מיום 28.12.2014 ומיום 03.02.2015.

בית הדין האזורי בהחלטתו מיום י"ד בשבט תשע"ה 03.02.2015 הותיר את פסק הדין בעינו עד למתן הכרעה בערעור.

לסיכום: בכתב התביעה הראשון המשיב מבקש לבטל את כל ההסכמים ולחלוק שווה בשווה את הרכוש כולל איזון משאבים. בכתב התביעה השני ובבקשותיו לאחר מתן פסק הדין מבקש הוא לבטל את ההסכם השני וליישם את ההסכם הראשון.

כאמור, מפסק דין נשוא הערעור עולה כי שני ההסכמים מבוטלים.

עוד עולה מהעיון בכתב התביעה המתוקן כי שני סעיפים מההסכם הראשון בוצעו. העברת הרכב ע"ש המערערת ותשלום תשעים וחמש אלף דולר ע"י המערערת למשיב. כמו כן לא בוצעה אקטואריה לחלוקת הרכוש ואיזון משאבים בהתאם לחוק יחסי ממון.

בנסיבות הללו מתעוררות מספר שאלות שיש ללבן אותם כדלהלן:

א. האם שייך כאן דין קני את וחמור המבואר דינו ברמ"א סימן ר"ג סעיף י' ובסימן ר"י סעיף ד' וכמו במקרה דנן שחלק מסעיפי ההסכם אין להם תוקף הלכתי וחוקי.

ב. האם שייכת כאן מחלוקת הפוסקים האם יש קניין לחצאין ואם כן, באילו תנאים? ראה חו"מ סימן רט"ז ס"ה ובט"ז שם. סימן רל"ב ס"א ובנו"כ שם. הגהות רעק"א ועוד. סו"ס קפ"ב בנתיבות. וראה עוד, פ"ת סימן ר' סק"ד. פ"ת סימן ר"ז סק"ב בשם הט"ז והשווה לחוק החוזים. פ"ת סימן רל"ב סק"ב ובעיקר במשפט שלום סו"ס קפ"ב שסיכם את השיטות השונות בעניין זה.

ג. האם שייך כאן הדין האמור בשו"ע חו"מ סימן י"ב סי"ב בעניין הסכם פשרה שהחלו לבצע חלק ממנו וכמו במקרה דנן.

ד. בחוק החוזים סעיף 19 נאמר:

"ניתן החוזה להפרדה לחלקים ועילת הביטול נוגעת רק לאחד מחלקיו ניתן לביטול אותו חלק בלבד. אולם אם יש להניח שהצד הרשאי לבטל לא היה מתקשר בחוזה לולא העילה, רשאי הוא לבטל את החלק האמור או את החוזה כולו."

(להגדרת חוזה מתלה, ראה בספרה של גבריאלה שלו דיני חוזים החלק הכללי 474) וראה עוד סעיפים 27 (א) 29, 31 באלו תנאים ניתן לבטל את כל סעיפי החוזה ומתי לא בהקשר לחוזה מתלה. והואיל ובית הדין בפסק הדין נשוא הערעור הסתמך בנימוקיו על חוק החוזים יש לבחון את נסיבות מקרה זה, בו המשיב סתר עצמו בכתבי התביעה לביטול ההסכם, האם יש לבטל את כל ההסכמים או רק את הסעיפים הנוגעים לעניין הדירה והמשק בלבד. בדיקה זו תבוצע לאחר בדיקת הנתונים העובדתיים ולאחר מכן תיבחן מן ההיבט ההלכתי והחוקי כאמור בסעיפים 19, 27, 29,ו-31 לחוק החוזים.

הרב מימון נהרי

עברתי על מה שכתב הגאון הרב מימון נהרי ואני מסכים לדבריו אולם ברצוני להדגיש שני דברים מדוע הסכם בטל על כל מרכיביו.

א. חתימת צדדים על הסכם מהוה קנין סיטומתא, ומחמת כן קניין זה תקף רק לגבי הכתוב בהסכם. משני ההסכמים שהצדדים ערכו עולה שהם סברו שהדירה בחיפה רשומה ע"ש האשה והיא בבעלות שני הצדדים. ויתכן וסברו שהדירה אמנם רשומה על שם הבת החסויה, אולם מחמת שהאשה האם היא אפוטרופוס עליה ביכולתה לעשות עם הדירה כרצונה. (וסברו שדין דירה זו כחשבון בנק שהורים פותחים על שם קטין שכל עוד הבן קטין ברשות ההורים לעשות בחשבון כרצונם). עתה שהתברר שהדירה שייכת לבת החסויה, מתברר שהחתימה על ההסכם אינה מהוה קנין נתינה או התחייבות לתת דירה זו. לפרש את ההסכם שהכוונה היתה שהאם התחייבה לשלם עבור הדירה, ותרכוש את הדירה עבור הבעל, דבר זה לא נכתב בהסכם. ועל כן החתימה על ההסכם אינה קנין סיטומתא עבור התחייבות זו.

ב. הסכם גירושין הוא עסקת חבילה על כל הרכוש של הצדדים, ולפעמים גם גובה תשלום מזונות ילדים נקבע, עקב קבלה או נתינה של הצד השני בחלוקת הרכוש. אין אנו יודעים בכמה הם העריכו את הדירה, ומה נתן הצד השני בתמורה קבלת הדירה. ולכן אם בטל מרכיב חשוב אחד בהם הרי שכל ההסכם בטל.

הרב נחום גורטלר

לסיכום:
הערעור בעניין הדירה והמשק נדחה.

התיק מוחזר לבית הדין האזורי לבחון האם יש לבטל את שני ההסכמים מן ההיבט ההלכתי והחוקי ולמתן הבהרה לפסק הדין.

לאור האמור פוסק בית הדין כדלהלן:
א. הערעור בעניין הדירה והמשק נדחה.
ב. על הצדדים לפנות לבית הדין האזורי לבחון את בטלות שני ההסכמים מן ההיבט ההלכתי והחוקי לאחר בחינת העובדות לאשורן.
ג. אין צו להוצאות והמערערת רשאית להגיש בקשה להחזר סכום העירבון שהופקד.

מותר לפרסם פסק דין זה ללא פרטים מזהים.

ניתן ביום כ"א בשבט התשע"ו (31/01/2016).