לפני ביה"ד מונחות תביעות גירושין הדדיות. תביעת גירושין של הבעל מיום כ"ד באייר תשע"ב (16.5.2012), ותביעת גירושין של האישה מיום י"א בטבת תשע"ו (23.12.2015), ובמסגרתה בקשה לחייב את הבעל במתן גט. תביעת הגירושין של האישה הוגשה בעל פה עוד במהלך הדיון ביום כ"א בכסלו תשע"ו (3.12.2015), בו עסק ביה"ד בתביעת הגירושין של הבעל, והגשתה באותה שעה התאפשרה על פי תקנה לב(1) לתקנות הדיון, הקובעת כי "במהלך המשפט רשאי התובע להגיש תביעת אגב וכן רשאי הנתבע להגיש במהלך המשפט תביעת־נגד, נגד התובע". בהתאם לכך הגישה הנתבעת תביעת־נגד כנגד הבעל, ותבעה לחייב אותו במתן גיטה.

וביתר פירוט במה דברים אמורים: כאמור, הבעל הגיש תביעת גירושין כרוכה לפני למעלה משלוש שנים וחצי, בה טען בין היתר כי תהום נפערה בין בני הזוג ועקב איומי האישה כי תגיש כנגדו תלונות במשטרת ישראל, הוא נאלץ לעזוב את ביתו עד יעבור זעם ולעבור לגור למורת רוחו בדירה שכורה. עוד הוסיף וטען כי האישה ניצלה מצב זה כדי להדירו מקניינו, החליפה את המנעול לביתו שלו וסירבה למסור לו מפתח לבית. בהמשך דבריו הוסיף הבעל וטען כי האישה מונעת ממנו שלא כדין יחסי אישות ואינה מבשלת עבורו. בפרק מכתב התביעה העוסק בעילות הגירושין, כתב הבעל כי יש לחייב האישה לקבל את גיטה מאחר והיא "מאיסה עלי", וכי עוברת היא על דת יהודית – שכן הגדישה את הסאה בפניותיה אל הבעל במילות נאצה וקללות, עוד הוסיף וטען לאי התאמה, ואי קיום יחסי אישות מזה תקופה של שנתיים (עד יום הגשת התביעה), וכי למעשה חיים הצדדים בפירוד כבר מיום כ"ו בתמוז תש"ע (8.7.2010).

מנגד, הגישה האישה תביעה לשלום בית ביום י"ב במרחשוון תשע"ג (28.10.2012). בתביעה זו טענה כי הנתבע נהג באלימות מילולית ופיזית כלפיה, וציינה כי חודש לאחר לידת בתם השנייה אחז הבעל בתינוקת והשתולל תוך שהוא מסכן את חייה, תקף את הנתבעת, קילל אותה ושבר חפצים, ועקב כך היא נלחצה, ברחה מן הבית עם התינוקת והגישה תלונה במשטרה. למרות זאת, תבעה האישה כי ביה"ד יחייב את הבעל לחזור לשלום בית.

בדיון הראשון שהתקיים בין הצדדים ביום ט"ו במרחשוון תשע"ג (31.10.2012) טען הבעל כי הוא תובע גירושין וכי יצא מהבית מאחר ולדבריו "הרגשתי סיכון בבית". הוא הוסיף ואמר כי בשנת 2006 נעשו ניסיונות להשכין שלום בית לאחר שהגיש תביעה לגירושין וביטלה. ביום כ"ד באדר תשע"ג (6.3.2013) התקיים דיון נוסף בו נחקר הבעל, ובמסגרת חקירתו אמר כי "לא חוזר בי בשום מצב", וכי "לא ראיתי שום סיכוי לשקם הבית והרגשתי מאוים שבכל טעות עלול אני להיענש". ביום י"ג בסיון תשע"ג (22.5.2013) המשיכה חקירת הבעל, ובתשובה לשאלה אם עזיבתו את הבית היא זמנית ענה (שורות 19–20 לפרוטוקול): "לא! על גופתי המתה". בדיון ביום כ"ז בסיון תשע"ג (5.6.2013) נחקרה האישה. בתשובה לפניית האישה אליו כי יפנו לייעוץ, ענה הבעל כי "גם אם סבא ז"ל שלי שגדלתי אצלו היה אומר לי לחזור, הייתי דוחה". גם מחו"ד הדעת שהוגשה ע"י יחידת הסיוע ביום ט' בתשרי תשע"ד (13.9.2013) עולה כי בעוד שהאישה חפצה בטיפול זוגי ובשיקום חיי הנישואין, הבעל נחרץ בדעתו לסיים את הנישואין. לדבריו, מאז שהוא חי בנפרד חייו האישיים השתפרו והוא אף חש אב טוב יותר לילדיו, וכי הוא אינו מוכן לשתף פעולה עם שום הליך שמטרתו לשקם את חיי הנישואין. רצונו של הבעל לסיים את הקשר באופן מידי עולה גם מבקשותיו לאורך השנים (לדוגמא, סעיף 6 מבקשתו מיום ז' באלול תשע"ד (2.9.2014), סעיף 7 מבקשתו מיום י' בניסן תשע"ה (30.3.2015) ). עמדתו זו לא השתנתה גם בדיונים האחרונים.

בדיון ביום כ"ד באדר תשע"ה (15.3.2015) הודיע ב"כ האישה על תפנית בעמדת האישה. לראשונה היא הסכימה לקבל את הגט באופן מידי, ולאחר מכן ידונו הצדדים בחלוקת הרכוש בערכאה המוסמכת לכך. הבעל סירב להתגרש בטענה כי מתן הגט בשלב זה יגרום לפקיעת סמכותו של ביה"ד לדון בנושא הרכוש שכרך הבעל בתביעת הגירושין, וישים לאל את מאמציו של הבעל להוכיח בביהמ"ש כי לביה"ד הסמכות לדון בנושאי הרכוש. ועל כן ביקש הבעל מביה"ד שייתן החלטה מנומקת בנושא הסמכות, ולחילופין להמתין להכרעת ביהמ"ש בנושא הערכאה המוסמכת לדון בנושא הרכוש (על בקשות אלה חזר ביתר פירוט בבקשתו בכתב מיום 30/3/2015, ראה שם סעיפים 7 ו־ 7.1).

ביום א' באייר תשע"ה (20.4.2015) ניתנה החלטת ביה"ד בנושא סמכותו לדון ברכוש כבקשת הבעל, וזו לשונה:

לאחר עיון בבקשת ב"כ האשה מיום 13/4/15 ומיום 31/3/15 ובתגובת ב"כ הבעל מיום 30/3/15 ועיון בחומר המצוי בתיק ובהתאם להחלטת ביה"ד מיום 15/3/15 סעיף ג', מחליט ביה"ד וקובע כי בסמכותו לדון בנושא הרכוש וזאת לאור כריכת הבעל כדין את נושא הרכוש בתביעת הגירושין כדלהלן:

א. בפסיקת בתי משפט נקבע שעל מנת לקיים את סמכותו של ביה"ד הרבני בעניינים שנפתחו בגירושין, צריכים להתקיים 3 תנאים מצטברים: תביעת הגירושין, שהוקדמה והוגשה לביה"ד הרבני היא כנה, העניין שנכרך בין מזונות ובין רכוש נכרך כדין, וכן כריכת אותו ענין בתביעת הגירושין אף היא כנה, ראה ע"א 118/80 גבעוני נגד גבעוני, בג"ץ 552/83. תביעת הגירושין דנן הוגשה לביה"ד הרבני והוקדמה להגשת התביעה הרכושית שהגישה האישה בבית המשפט לענייני משפחה.

ב. תביעת הגירושין דנן שהוגשה ע"י הבעל ביום 16/5/12 מגלה כי יסודה במשבר אמיתי וכן שקיים בחיי הנישואין של בני הזוג, משבר מתמשך ומחריף, חוסר אמון, התרחקות מתמדת וחשש מאיומי האישה שתגיש כנגדו תלונות במשטרת ישראל. כמו כן, מהאמור בכתב ההגנה של האישה מיום 24/10/12 עולה בבירור שקיים משבר חמור רציני ביותר ביחסי הצדדים אותו מייחסת האישה לאופיו ולדפוסי התנהגותו הרעים כביכול של הבעל. בעניין זה יצוין כי בפסיקת בתי המשפט נקבע שהתנהגות רעה המיוחסת למבקש מחזקת את המסקנה לעניין כנותה של תביעת הגירושין שהוגשה על ידו.

ג. בעניין זה ראה ע.א. 192/82 דותן/נגד דותן [כד מח' (1) עמ' 3־4], ע"א 700/81 פז נגד פז [פ"ד ל"ה (ב) 736 עמ' 742/43]. כמו כן, ביה"ד התרשם כי לאורך כל השנים הבעל דבק בעמדתו ומבקש לגרש את האשה, לא שעה להפצרות ביה"ד לנסות ולחזור לשלום בית ומוכן גם כיום לתת לאשה את גיטה לאחר שיוסדרו לדון עניני הרכוש.

ה. לאור האמור לעיל, ביה"ד חוזר וקובע כי תביעת הגירושין כנה, וכל הנכרך בה, ובכלל זה הרכוש, נכרך בה כדין ובכנות ולביה"ד הרבני הסמכות לדון ולפסוק בנושא הרכוש.

לאחר שניתנה ההחלטה הנ"ל וניתן מענה לחששו של הבעל, סבר ביה"ד לתומו כי נסללה הדרך למתן הגט, ובהתאם לכך ניתנה החלטה ביום ג' באייר תשע"ה (22.4.2015) לפיה מוזמנים הצדדים לסידור גט ליום כ"א באייר תשע"ה (10.5.2015). אולם ביום ט"ז באייר תשע"ה (5.5.2015) שלח ב"כ הבעל הודעה דחופה ובקשה לדחיית מועד סידור הגט. בסעיף 5 לבקשה הנ"ל כתב: "שלאור האמור מתבקש כבוד ביה"ד (במקור: ביהמ"ש) בכל לשון של בקשה לדחות המועד שנקבע לסידור גט עד אשר יכריע בית המשפט בשאלת הסמכות בתביעה הרכושית הצהרתית אשר הגישה שם האישה רק בתאריך 18/5/14". ובסעיף 6 שם כתב: "ברגע שתוכרע שאלת הסמכות גם בענייני משפחה ישמח הבעל ליתן הגט."

ביה"ד לא נעתר לבקשת הדחייה וביום כ"א באייר תשע"ה (10.5.2015) התקיים דיון לסידור גט. בדיון זה חזר וטען ב"כ הבעל כי למרות החלטת ביה"ד כי בסמכותו הייחודית לדון בנושא הרכוש (שכזכור ניתנה לבקשתו), מכל מקום, מאחר וביהמ"ש לענייני משפחה דן מהיבט אחר בסמכותו לדון בנושא הרכוש יש להמתין עם מתן הגט עד להחלטת ביהמ"ש. עוד הוסיף הבעל ואמר כי "אנו מוכנים לתת גט, אך לא היום, כי זה יוביל למסכת של תביעות וערעורים, אנו נמצאים בעיצומם של הליכים לקביעת סמכות בבית המשפט ולכן יש להמתין חודשיים" (שורה 8 ואילך). בהמשך אף הגדיל לעשות והצהיר (שורה 16): "אני מבקש כי ייקבע זמן סופי שהוא מיד אחר הפגרה שבו בכל מקרה הבעל ייתן גט לאשה."

לאחר שמיעת דברי הבעל, נעתר ביה"ד לבקשתו לדחייה גם בפעם הזאת, ובהתאם לכך ביום כ"ח בתשרי תשע"ו (11.10.2015) (לאחר חמישה חדשים!) התקיים דיון נוסף. אולם גם בדיון זה נעלמו הבטחות העבר כלא היו, וב"כ הבעל טען שמאחר ועדיין לא ניתנה החלטה בבית המשפט למשפחה בנושא הסכמות בעניין הרכוש, "ובכל יום צריכה להתקבל החלטה בבית המשפט ובזה ייסתם הגולל על טענותיו" (שורה 77).

ביום ד' בכסלו תשע"ו (16.11.2015) שלח ב"כ הבעל את החלטת ביהמ"ש למשפחה, ולפיה כל נושא הרכוש נמצא בסמכותו של ביה"ד הרבני.

לאור קבלת ההחלטה של בית המשפט למשפחה, ולאחר שסולקו כל מכשולי הסמכויות בתיק זה ו"הובטחה" סמכותו המלאה והנמשכת של ביה"ד לדון בנושא הרכוש מכל היבטיו גם לאחר שיסודר הגט, קבע ביה"ד דיון דחוף לסידור גט בין הצדדים ליום כ"א בכסלו תשע"ו (3.12.2015). אולם, לתדהמת ביה"ד, למרות ההבטחות החוזרות ונשנות של הבעל במשך תשעת החדשים שקדמו לדיון בכתב ובעל פה בפני ביה"ד, כי מיד לאחר שתתקבל החלטת ביהמ"ש למשפחה ייתן גט לאשתו, סירב הבעל בדיון שהתקיים בתאריך הנ"ל לתת לאישה את גיטה.

בדיון ארוך שהתנהל במשך שעות תוך מתן הפסקות להתייעצויות ולשיקול דעת, דחק ביה"ד בבעל לקיים את הבטחותיו החוזרות ונשנות ולתת גט לאשתו. ב"כ הבעל טען וחזר וטען טענות מטענות שונות ומשונות בניסיון לשכנע את ביה"ד כי קודם מתן הגט יש לדון בתביעה הרכושית של הבעל, ורק לאחר מכן יינתן הגט. בתחילה טען כי דרוש לקיים תחילה דיון בנושא הרכוש, שכן אם יינתן הגט עכשיו, יאבד ביה"ד את סמכותו לדון בנושאים הרכושיים. לאחר שהופרכה טענתו זו, טען כי עם סידור הגט תסתיים התחייבות הייצוג של עוה"ד כלפי הבעל, והבעל ייוותר ללא ייצוג כי אין לו אפשרות לשלם. עוד הוסיף וטען כי בשלב זה לא ניתן לאכוף את הבעל לתת גט, שכן אין החלטה לחיוב גט, ולכן מוטב כי הצדדים יגיעו למתן גט בהסכמה. לאחר מכן ניסה לחזור ולטעון כי השאלה החוזית שהצדדים חלוקים בה היא נושא שחייבים לדון עליו קודם סידור הגט, שכן לאחר מכן ע"פ פסיקת בג"ץ ביה"ד יאבד את סמכותו. מעל הכל ריחפו כענן דברי ב"כ הבעל שאם ביה"ד יחייב את הבעל במתן גט, הרי זו תהיה "דרך קצרה שהיא ארוכה". אין לראות בדברים אלו אלא איום לא מרומז כלפי האישה וכלפי ביה"ד שאי הענות לדרישת הבעל לנהל את ההליך כרצונו, תגרום לגרירת רגליים מצדו ולסרבנות מתמשכת, עד שהדברים יסתיימו לשביעות רצונו.

כפי שניתן להיווכח בפרוטוקול הדיון האחרון, ב"כ הבעל התאמץ להמציא טענות מן הגורן ומן היקב, ובהן טענות שמוטב היה שלא ייטענו, כל זאת כדי לדחות את סידור הגט עד לאחר הדיונים בנושאים הרכושיים. אילו היה מדובר בתביעת גירושין שהוגשה לא מזמן, היה מקום לשקול בחיוב את השהיית סידור הגט עד לאחר דיון בנושאי הרכוש, כפי שפועל ביה"ד לכתחילה ובהתאם לאמור בסדר הגט אבה"ע סימן קנד סעיף פא.

אולם בנדון דידן, לא זו בלבד שהתביעה הוגשה, כאמור, ביום 16/5/12 וכבר למעלה משלוש שנים וחצי הצדדים מתכתשים ביניהם, וזמן הפירוד ארוך אף יותר ומגיע לכדי חמש שנים ומעלה, ואין זה מן הראוי להשהות את סידור הגט עד לאחר סיום הדיונים בנושא הרכוש ולגרום עיגון קשה של האישה, אלא אף זו שהתנהלותו המזגזגת של הבעל והצהרותיו השקריות, כאשר אמר שנה ושילש שייתן הגט מיד לאחר קבלת החלטת ביהמ"ש למשפחה בנושא הסמכות, וכיום הוא מתכחש להבטחותיו, מהווה הטעיה של ערכאה משפטית ומגלה על חוסר כנות.

לאור התנהלות זו, אין מנוס מלקבוע כי בכוונת הבעל להפוך את מתן הגט לאמצעי לחץ על האישה ולמכשיר להשגת הישגיים כספיים ורכושיים שאינם מגיעים לו מן הדין, וכי מנסה הוא "לרתום" לכך את ביה"ד.

קביעה זו מתחזקת לאור העובדה שגם במהלך הדיון ניסה ב"כ הבעל להביא את ביה"ד להסכים לכך שיתנהל הליך של גישור או פשרה בין הצדדים בטרם תצא החלטה בנוגע לגירושין. התנהלות זו מעלה תמיהה – מדוע על הגישור והפישור להתנהל דווקא קודם מתן הגט ואי אפשר לנהלם לאחריו? התשובה המתבקשת היא שהבעל חושש שלאחר מתן הגט הוא יאבד את אמצעי לחץ שיש לו כעת על האישה.

כהערת אגב יש לציין, כי לאור ההתנהלות המתוארת לעיל, היה על ביה"ד לקבוע כי הבעל פעל בחוסר כנות בכריכתו את נושא הרכוש בתביעת הגירושין, וכי אין לביה"ד סמכות לדון בנושא ע"פ סעיף 3 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (סמכות עליה "נלחם" הבעל בכל מאודו), שהרי התברר למפרע שמטרת הבעל בכריכת נושאי חלוקת הרכוש בתביעתו לגירושין לא הייתה לזרז את הליכי הגירושין ולסיים הכול בערכאה אחת, אלא מטרתו הייתה לקשור את נושאי הרכוש במתן הגט ובכך לקנות אמצעי לחץ על האישה. אולם לאור הצהרת ב"כ האישה בדיון האחרון כי האישה רוצה ומסכימה שביה"ד הוא שידון בנושאים הרכושיים, הרי שביה"ד קנה את סמכותו לכך ע"פ סעיף 9 לחוק הנ"ל.

ובחזרה לעיקר, כאמור, בפני ביה"ד מונחות כעת תביעות גירושין הדדיות. הבעל הגיש את תביעת הגירושין ביום 16/5/12, ואילו האישה הגישה את תביעתה ביום 3/12/15. למעשה, הצדדים פרודים למעלה מחמש שנים, ואין חולק על כך שאבד כל סיכוי לשלום בית בין הצדדים. הבעל היה נחוש ביותר לאורך כל התקופה לגרש את אשתו, וכאמור לעיל, הוא ביטא את עמדתו זאת במשך השנים בשלל ביטויים חריפים שאינם מותירים כל ספק בדבר. גם כעת הבעל אינו חוזר בו מעמדתו כי חפץ הוא לגרש את אשתו, אלא שאינו מוכן לגרשה כעת, והמועד החדש שהוא נוקב להסכמתו לגירושין הוא לאחר סיום הדיונים בנושא הרכוש.

כאמור, במקרה דנן ביה"ד אינו רואה בדרישת הבעל להמתין עד סיום ההליכים הרכושיים עילה המצדיקה את עיכוב הליך סידור הגט, ולאור דבריו ודברי ב"כ בדיון האחרון, יש יסוד רב להניח שהעיכוב בא מתוך ניסיון להשיג לבעל הטבות רכושיות צדדיות שאין להן ולגירושי הצדדים דבר וחצי דבר.

אשר על כן מחליט ביה"ד לחייב את הבעל לגרש את אשתו לאלתר, מן הטעמים דלקמן.

נושאי הדיון
הנושאים העולים לדיון ולהכרעה:
א. דין מורד לבעל.
ב. דין שני בני זוג החפצים בגירושין.
ג. כשאחד הצדדים רוצה בגירושין בלית ברירה.
ד. כשלא עברו י"ב חודשים מהצהרת שני הצדדים על רצונם להתגרש.
ה. חיוב בגט כאשר הבעל מתנה לקבל את שאינו מגיע לו על פי דין.
ו. חיוב בגט כאשר הבעל מתנה לקבל את שאינו מגיע לו בדין
ז. חיוב בגט כשתנאי הבעל בא במטרה לעכב מתן הגט

א. דין מורד לבעל
ראשית, הבעל עזב את הבית לפני למעלה מחמש שנים, וכל ניסיונות האישה להחזירו אליה במשך השנים נדונו לכישלון, שכן הבעל לא הסכים לשום הליך של שלום בית והצהיר חזור והצהר כי אינו מעונין באישה. מנגד, האישה טענה לאורך כל הזמן כי היא חפצה בשלום בית וכי אם עליה לתקן דבר מה בהתנהגותה היא מוכנה לנסות ולתקן, וביה"ד התרשם כי תביעתה לשלו"ב כנה. גם העובדה שהאישה הסכימה במסגרת ההליך המשפטי לשמוע הצעות להסדרים כספיים כאלה ואחרים, אין בה כדי לבטל את הצהרתה הבסיסית כי רצונה להשיב את שלום הבית על כנו.

יצוין כי גם לאחר שהאישה הסכימה לקבל את גיטה לפני כעשרה חדשים הדבר נעשה מפאת ההשלמה וההכרה כי אפסו תקוותיה להשיב אליה את הבעל. הדברים חזרו ועלו בדבריה מספר פעמים. אפילו בדיון מיום 11/10/2015 חזרה ואמרה כי "הוא מוזמן לגור איתי ביחד, לפחות שיהיה יחסי אישות, שידאג לי בבית" (שורה 71 בפרוטוקול הדיון). גם בכתב תביעת הגירושין של האישה (סעיף 7) שהוגשה אך לאחרונה נאמר כי "האישה התייאשה מלהמתין לבעל ומבקשת להתחיל בחיים חדשים". אולם כאמור, הבעל סירב לכל ניסיון להשיב את שלום הבית על כנו, וסירב בכל תוקף לשוב לביתו ולאשתו.

לאור כל הנ"ל יש לקבוע כי הבעל מורד באשתו שנים ארוכות ואינו חי עמה כדרך איש ואשתו, ודי בכך לחייבו בגט כשהאישה חפצה בכך, כמבואר בסימן עז סעיף א וסימן קנד סעיף ג.

ב. דין שני בני זוג החפצים בגירושין
אמנם הבעל העלה בכתב תביעתו ובדיונים טענות כנגד התנהלות האישה בחיי הנישואין, ציין עובדות שונות שגרמו לו לעזיבת האישה, ולטענתו היא אשמה בכך שעזב את הבית ושאינו מוכן לשוב אליה עוד. אולם גם אם נניח שהאישה גרמה לו לשנאה ולעזוב את הבית, אין בכך כדי לפטרו מהחיוב לתת גט לאשתו, לאחר שהאישה מביעה אף היא את רצונה להתגרש מבעלה.

ידועים דברי רבינו ירוחם (מישרים חלק ח נתיב כג) המתייחסים למקרה בו בני הזוג אינם מעוניינים זה בזה ומורדים מחיוביהם אחד כלפי השני, ובכל זאת אחד מהצדדים מעכב ומסרב לסידור גט, וזו לשונו:

"וכתב מורי ה"ר אברהם בן אשמעאל כי נראה לו שאשה שאמרה לא בעינא ליה יתן לי גט וכתובה, והוא אומר אנא נמי לא בעינא לך אבל איני רוצה ליתן גט, מסתברא דאין דנין אותה במורדת להפסידה כלום מעיקר כתובה ונדוניא, אלא מיהו משהינן לה תריסר ירחי אגיטא דילמא הדרי בהו, לאחר שנה כופין אותו לגרש והפסידה תוספת וכל מה דיהיב לה מדיליה, דאדעתא למישקל ולמיפק לא יהיב לה."

וכבר הסתמכו בתי הדין פעמים רבות על דברי רבינו ירוחם אלו לחייב את הבעל או את האישה בגירושין במקרה שבני הזוג אינם רוצים זה בזה, הם פרודים מזה זמן רב, ואחד מהם מעגן את הצד שכנגד ומסרב להתגרש.

החידוש בדברי רבינו ירוחם הוא שבמקרה ששני הצדדים אינם רוצים עוד זה בזה, אין צריך לבדוק אחר עילות המרידה של סרבן הגט (במקרה של רבינו ירוחם: הבעל) כדי לכפות עליו להתגרש. יתר על כן, במקרה של רבינו ירוחם אין לראות באחד הצדדים מורד במובן ההלכתי (שפירושו הוא שמורד מחיוביו כלפי הצד שכנגד), שכן איש מהם אינו מורד מחיוביו כלפי הצד שכנגד, שהרי גם הצד שכנגד אינו חפץ בו ואינו רוצה בקיום חובותיו כלפיו. הסיבה לכפייה על הגט במקרה של רבינו ירוחם היא שאין מקום לסירוב להתגרש ולעגן את הצד שכנגד בלא כל סיבה. מטעם זה, אין זה משנה מי "אשם" בפירוק הנישואין, ואפילו אם מרידתו של הסרבן החלה בעקבות מרידת הצד שכנגד, די בכך שכעת שניהם מורדים זה בזה כדי לכופו להתגרש, שהרי הסרבן מעגן את הצד שכנגד בלא סיבה (ראה עיונים במשפט אבעה"ז סימן כה, שהאריך בטעמים לכפייה זו. וראה גם מאמרו של הגר"נ פרובר "חיוב גט, החזר מתנות, תביעה צודקת, בבני זוג שאינם חפצים זה בזה". אמנם יש שלא הסכימו לפרשנות זו בדברי רבינו ירוחם, ראה לדוגמא פד"ר כרך יט עמ' 61 ואילך).

המקרה שלפנינו עשוי להיות תואם לדינו של רבינו ירוחם, שכן שני הצדדים פרודים שנים רבות ושניהם רוצים להתגרש. סירובו של הבעל לגרש כעת את אשתו אינו מחמת רצונו בה, אלא מטעמים שאינם קשורים להליך הגירושין, והרי הוא מעגן אותה לשווא.

ג. כשאחד הצדדים רוצה בגירושין בלית ברירה
אמנם, היה מקום לחלק בין המקרה שלפנינו למקרה המובא ברבינו ירוחם, שכן במקרה דנן אין לראות באישה "מורדת" בבעלה, שהרי גם כעת היא אינה טוענת שאינה חפצה בו, אלא שהתייאשה מלהמתין לו, ואילו רבינו ירוחם מתייחס למקרה ששניהם מורדים זה ואינם מעוניינים עוד זה בזו וזו בזה (בלשון רי"ו: "לא בעינא ליה", וכן "לא בעינא לך"). אולם יש לשים לב שעיקר דברי רבינו ירוחם נסובים על דיני הכתובה, וחידושו הוא שאין לאישה תוספת כתובה. דין זה נוהג רק במקרה שגם הבעל אינו חפץ בה, שאז קיימת סברתו של רבינו ירוחם "דאדעתא למישקל ולמיפק לא יהיב לה", אבל במקרה שהבעל מתרצה לתת גט לאשתו עקב מרידתה, הרי דינה כשאר מורדת שאינה מפסידה תוספת כתובתה כל זמן שלא התרו בה ולא הכריזו עליה, כמבואר בסימן עז (על טעם החילוק בין מקרהו של רבינו ירוחם למקרה של מורדת רגילה, ראה פד"ר כרך ח עמ' 323 ואילך. וראה עיונים במשפט שם, שבנוגע לכתובה אף יש חשיבות לשאלה מי אשם במרידה ההדדית).

אם כן, לצורך חידושו בהלכות כתובה היה על רבינו ירוחם (וליתר דיוק: על ראב"א) לנקוט במקרה שגם הבעל אינו חפץ באשתו. אולם לגבי דין כפיית הצד הסרבן להתגרש לכאורה אין צורך בכך שגם הצד השני לא יהיה מעונין בו, אלא די בכך שהצד השני אינו מוכן להמשיך ולהתעגן תחתיו, שכאמור לעיל, סיבת הכפייה על הגירושין במקרהו של רבינו ירוחם היא שאין לאפשר לצד אחד לעגן את משנהו בלא סיבה כאשר גם הסרבן עצמו חפץ להתגרש ממנו. לפי זה גם בנדון דידן די בכך שהאישה רוצה בגירושין מחמת שנקעה נפשה ממצב העגינות בו היא שרויה 5 שנים, ואין צריך להגיע לידי כך שהיא אינה מעוניינת עוד בבעל.

ד. כשלא עברו י"ב חודשים מהצהרת שני הצדדים על רצונם להתגרש
חילוק נוסף שניתן היה למצוא בין המקרה שלפנינו למקרהו של רבינו ירוחם: מדברי רבינו ירוחם נראה שכדי להחיל את דינו ולכפות את הסרבן למתן גט יש להמתין שנים־עשר חודשים מזמן שהצהירו שני הצדדים שברצונם להתגרש, ואילו בנדון שלפנינו האישה תבעה לאורך שנים שלום בית ורק לאחרונה שינתה את עמדתה ותבעה גירושין. מתביעת הגירושין שלה עדיין לא חלפו שנים־עשר חודשים. אולם מעיון מדבריו של רבינו ירוחם נראה שדי אם חלפו שנים־עשר חודשים מהצהרתו של אחד הצדדים שאינו חפץ עוד בבן הזוג, ואין צריך שיחלפו שנים־עשר חודשים מתביעת שני הצדדים, שהרי כתב "משהינן לה תריסר ירחי אגיטא דילמא הדרי בהו". היינו, מטרת המתנת שנים־עשר החודשים נועדה למיצוי הסיכוי ששני הצדדים יחזרו בהם מרצונם להתגרש וישובו לחיי שלום בית, וכל עוד לא עברו שנים־עשר חדשים מזמן המרידה, יש סיכוי לחזרת המורד ממרידתו, כפי שמצינו בדין מורדת וכמובא בשו"ע אבן העזר סימן עז.

לפי זה, די בכך שאחד הצדדים מורד בבן הזוג כבר למעלה משנים־עשר חודשים ובכך גילה דעתו שהוא נחוש להתגרש, ואין צורך בהמתנה של שנים־עשר חודשים נוספים מזמן הצטרפות הצד השני לתביעת הגירושין, שכאמור, זמן ההמתנה נועד לבחינת הסיכוי להשבת שלו"ב על דעת שני הצדדים, וכאשר ברור שאחד הצדדים לא יהיה שותף לחזרה לשלו"ב אין טעם בהשהיה זו, ויש להחיל לאלתר את דינו של רבינו ירוחם.

בנדון דידן, כאמור לעיל, הבעל מורד בפועל באשתו למעלה מ– 5 שנים מיום עזיבתו את הבית, ומיום הגשת תביעת הגירושין בפועל חלפו למעלה משלוש שנים וחצי. ולאור האמור לעיל, בנסיבות אלו יש להחיל את דינו של רבינו ירוחם לאלתר מיום הצטרפות האישה לתביעה לגירושין והבעל חייב לגרש את אשתו לאלתר.

ה. חיוב בגט כאשר הבעל מתנה לקבל את המגיע לו על פי דין
אלא שעדיין יש לדון האם ניתן בנדון דידן לאכוף את הבעל לגרש את אשתו, כאשר הלה מצהיר כי יסכים לגרשה לאחר שיתמלא תנאו לסיום ההליך הרכושי, או שיש מקום לראות את סירוב האישה להיענות לדרישותיו כאילו היא מעגנת את עצמה. בהקשר לכך מצינו בפוסקים ראשונים ואחרונים שבמקרים שהבעל מתנה את מתן הגט בדרישה לקבל מהאישה את אשר מגיע לו על פי דין, אין לכפותו על מתן גט בטרם יתמלאו דרישותיו. כך, לדוגמא, כותב המהרש"ם (חלק ה סימן ס):

"וא"כ בנ"ד כיון דכופין אותו לגרש א"כ אף שלא נתרצה רק באופן שתחזיר החפצים מ"מ הוי גט. ואמנם לדעתי אף דכופין אותו היינו אם אינו רוצה לגרש כלל, אבל בנ"ד שרצה לגרשה רק בתנאי שתחזיר לו החפצים שלו והדין עמו, בזה בודאי אין בידינו לכופו."

(מקורות נוספים, במאמרו של הגר"נ פרובר "חיוב גט, החזר מתנות, תביעה צודקת, בבני זוג שאינם חפצים זה בזה", ובשורת הדין ח"ב).

אולם בנדון דידן אין כך פני הדברים, שכן האישה אינה מתנגדת לדון בביה"ד, ואף הצהירה בדיון האחרון שהיא מסכימה שכל ענייני הרכוש יידונו בביה"ד כרצון הבעל, ואין נגרע מזכויותיו של הבעל מאומה.

ו. חיוב בגט כאשר הבעל מתנה לקבל את שאינו מגיע לו בדין
כל שנותר לדון במקרה שלפנינו הוא לאור דברי מהרשד"ם (חלק אה"ע סימן מא, הובא בבאר היטב אהע"ז סימן קנד) שכתב וזה לשונו:

"היבם רצונו לחלוץ אלא שכונתו שלא תנשא יבמתו זאת לדודה נשוי לדודתו, שא"כ אי אפשר לכופו לחלוץ בשום צד. ואמרתי אני בלבי שאין ספק, שאפילו שאותם שאמרו חכמים במשנה בפרק המדיר ואלה שכופין מוכה שחין כו', שלא אמרו שכופין אותו לגרש אלא אם אינו רוצה לגרש כלל, אבל אם ירצה לגרש אלא שרוצה להטיל אי זה תנאי בגט, בזה ודאי לא אמרו שכופין לגרש בלא תנאי, ומי שיכוף בדרך זה כמעט הייתי אומר שחזר ונפל במכשול הכפיה..."

מדברי מהרשד"ם עולה כי אין לכפות את הבעל לתת גט גם במקרה שמתנה את מתן הגט בדרישות מן האישה, למרות שאינה מחויבת בהן על פי דין.

על כך יש לציין תחילה, כי יש ראשונים ואחרונים החולקים על דברי מהרשד"ם אלו, אם במפורש ואם במשתמע מדבריהם, ואין כאן המקום לשנות ולהאריך בדברים אלו (מקורות לענין הנ"ל, ראה מאמרו הנ"ל של הרב פרובר. יש מקום לתלות מחלוקת זו בנדון מה הסיבה לחיוב או לכפיה על הגט –האם החיוב הוא כלפי האישה או חיוב של הבעל עצמו – ואכמ"ל).

זאת ועוד, גם המהרשד"ם עצמו סייג דבריו וכתב כי הדברים אינם אמורים בכל תנאי שיתנה הבעל, וז"ל:

"אלא ודאי דוקא תנאי זה שכמעט נמנע להתקיים הוא דקאמר שכופין לגרש בלא זה, הא תנאי אחר שנקל לקיים אין ספק שהכופה לגרש בלא תנאי מרבה ממזרים לדידן."

קשה להכריע מדבריו אלו תנאים כלולים בהלכה זו, שכן פתח דבריו בכך שאין מקבלים מהבעל דוקא תנאי "שכמעט נמנע להתקיים", וסיים בכך שמקבלים מהבעל דוקא "תנאי אחר שנקל לקיים". וכבר האריכו אחרוני זמנינו בבירור דברי מהרשד"ם אלו ובהגדרת "תנאי שנקל לקיימו", והדעות נעות מן הסוברים שהכוונה לתנאי שהאישה יכולה לקיימו בנקל, ועד לסוברים שאפילו תנאי שהאישה מסוגלת לקיים בקושי רב כלול בהגדרה זו (הרחבה בענין זה, ראה בספר כפיית בגט לרב גרטנר, הוצאת אוצה"פ. לסיכום הדעות השונות מפוסקי זמננו, ראה תחומין כרך כה).

ז. חיוב בגט כשתנאי הבעל נועד לעכב מתן הגט
אמנם במקרה שלפנינו נראה שאף לדעה המחמירה אין מקום לחוש לדברי מהרשד"ם אלו, שכן מהרשד"ם התייחס למקרה שהבעל מציב תנאי ברור, שלאחר שיתקיים התנאי הוא יתן את הגט ללא עיכוב. סברא פשוטה היא, שגם מהרשד"ם לא התכוון למקרה שתנאו של הבעל נועד לעכב את מתן הגט, שכן תנאי שכזה מעקר מתוכן את ההלכה לחיוב או לכפיה בגט. דברי מהרשד"ם אמורים במקרה שהבעל חפץ בקיום דבר מסוים שביד האישה לקיימו ולאחר מכן יינתן הגט. במקרה כזה סובר מהרשד"ם שאם האישה אינה מקיימת את התנאי, היא זו שמעגנת את עצמה. אולם במקרה שתנאי הבעל נועדו לעגן את האישה ולעכב את הגט, אין מקום להיענות לדרישת הבעל לקיום תנאו תחילה.

מסיבה זו פשוט שאף לדעת מהרשד"ם ניתן לכוף את הגט על בעל המעלה תנאי אחר תנאי מתוך כוונה ברורה לעכב את מתן הגט ואפילו יש ביד האישה לקיים את כל תנאיו המתחדשים, שאם לא כן יכול הבעל לעכב את הגט כרצונו לעולם (כגון שיתנה בכל פעם שתיתן לו עוד פרוטה, או שתעשה פעולה נוספת קלה לביצוע), ובכך יתבטל דין כפיית גט לחלוטין.

במקרה שלפנינו אין לראות ברצון הבעל להמתין עד לסיום הדיונים הרכושיים תנאי ברור ומוחלט שלאחר קיומו יינתן הגט. זאת משום שהבעל כבר היתל בעבר בבית הדין, והתנה תנאים שלאחר קיומם חזר והתנה תנאים אחרים, כמפורט לעיל. התנהלות הבעל בעבר מוכיחה שאין כוונתו בהצבת תנאים אלא לעכב את הגט ככל שיתאפשר לו הדבר מתוך מטרה למקסם את הישגיו, ויש מקום גדול להניח שגם הצהרתו כעת שיתן את הגט לאחר תום הדיונים הרכושיים אינה אלא ניסיון דחייה נוסף, וכשם שתנאיו בעבר התבררו לבסוף כניסיונות דחייה בלבד, כך יש להתייחס גם לתנאי הנוכחי, שאם לא כן, אין לדבר סוף.

נמצא אם כן, שבמקרה שלפנינו אין חולק על כך שאין להמתין לקיום תנאיו של הבעל, באשר כל תנאיו נועדו לעקר מתוכן את חיובו במתן הגט, ולעכב את הגירושין ככל שביכולתו, ואין לביה"ד לתת יד לביטול הדין ולעיגון האישה.

לסיכום:
א. במקרה שלפנינו יש לראות בבעל מורד באשתו.
ב. בנוסף לכך, יש לחייבו במתן גט ע"פ דברי רבינו ירוחם.
ג. במקרה שלפנינו אין מקום לחוש לשיטת מהרשד"ם אף לפי ההבנה המחמירה בדבריו.

פסיקתה

אשר על כן מחליט ביה"ד כדלהלן:
א. הבעל חייב לגרש את אשתו.
ב. על המזכירות לקבוע מועד לסידור גט תוך 21 יום.
ג. אם הבעל יסרב להתגרש במועד הראשון שייקבע, ידון בית הדין בתביעת האישה מיום י"א בטבת תשע"ו (23.12.2015) להטלת צווי הגבלה על הבעל בהתאם לחוק בתי הדין הרבניים (קיום פסק דין של גירושין) התשנ"ה 1995.

מותר לפרסם פסק דין זה לאחר השמטת פרטים מזהים.

ניתן ביום כ"ג בשבט התשע"ו (02/02/2016).