בפנינו תביעה לאכיפת הסכם גירושין.

האב טוען כי בהתאם לסעיף 4.4 שבהסכם הגירושין מיום ד' סיוון תשע"ד (13.5.13), כל מוסד חינוכי לבת ייבחר בהסכמה, ויש למנוע מהאם להעביר את הבת למוסד חינוכי שונה מהמוסד בו לומדת כיום, שלא בהסכמתו.

נזכיר, בהחלטת בית הדין מיום כ"ח כסלו תשע"ו (10.12.15) נאמר:

בקשת ב"כ האב למתן צו מניעה הוקראה.

בית הדין נזקק לקבלת תגובה טרם מתן החלטתו. הבקשה תועבר לתגובת האם בתוך 21 יום.

עד למתן החלטה אחרת, לא ינקטו שני הצדדים כל פעולה שאינה עולה בקנה אחד עם האמור בהסכם הגירושין שביניהם או עם רוח ההסכם.

האם טוענת בתגובתה כי בית הדין נעדר סמכות עניינית לאכיפת הסכם גירושין שהוא אישר. כן טענה, כי האם לא מתכוונת להעביר את הבת למוסד לימודי אחר בשנה הקרובה, ובשלב זה היא סבורה לנהוג כך אף בשנה הבאה.

האב הגיב וטען כי הסמכות נתונה לבית הדין.

ובכן, בשאלת הסמכות נאמר כך:

על פי ההלכה שנקבעה בפסיקתו של בית המשפט העליון, ערכאה שאישרה הסכם ממוני בין בני־זוג כפסק־דין, אינה רוכשת סמכות נמשכת בנוגע לפרשנות ההסכם או אכיפתו. (להבדיל מתביעה לתיקון, לשינוי או לביטול הסכם ממוני שאושר כפסק־דין, אשר ככלל תוגש לערכאה שאישרה את ההסכם. ראו: ע"א 164/71 צפניה נ' צפניה, דעתם של השופטים ח' כהן וויתקון אל מול דעתו החולקת של השופט לנדוי; ע"א 394/88 מאייר נ' (ברמן) מאייר, בעמ' 475־474; ע"א 3203/91 אזולאי נ' אזולאי, בפיסקה 4 לפסק־הדין; בג"ץ 6103/93 לוי נ' בית הדין הרבני הגדול, פ"ד מח (4), בעמ' 613־612; ע"א 3868/95 ורבר נ' ורבר, בעמ' 839־838; ע"א 3695/96 צייטלין נ' טשינגל; א' רוזן־צבי דיני המשפחה בישראל – בין קודש לחול, בעמ' 378; ובג"ץ 8578/01 חליווה נ' חליווה, פ"ד נו (5) 634).

עם זאת, אין חולק כי לבית הדין הרבני סמכות לתת החלטה, המבהירה את פסק הדין לגירושין, וכן לאכוף את ביצועו של הסכם הגירושין בדרך של מתן צו, על פי סעיף 6 (1) לפקודת בזיון בית המשפט, סמכות המוקנית גם לבית הדין מכוח סעיף 7א לחוק בתי דין דתיים (כפיית ציות ודרכי דיון), התשט"ז–1956, או, לפי הוראת סעיף 7ד לחוק זה, בדרך מינוי כונס נכסים לביצוע פסק הדין, כאשר מתעורר צורך מיוחד אשר נועד בעיקרו לביצוע פסק דין. משמע, אף שבית הדין סיים את מלאכתו בפסק הדין, חוזרת אליו סמכותו להידרש לגלגול מאוחר של הסכסוך, כל אימת שמתעורר צורך במינוי כונס נכסים.

במסגרת סמכות זו של בית הדין, אין לשלול אפשרות כי במהלך דיון באכיפת הסכם גירושין ואגב הליך עיקרי זה, פתוחה הדרך בפני ביה"ד, לפרש את ההסכם בהתאם לאומד־דעת הצדדים, כפי שהיא משתמעת מלשונו של ההסכם ומנסיבות העניין, כאשר נושא זה טפל לעניין העיקרי שלפני בית הדין (בג"ץ 8578/01 הנ"ל), וזאת לפי ההלכה כי "הטפל הולך אחר העיקר" (בג"ץ 17/51 שטינהרדט ואח' נ' יו"ר וחברי בי"ד הרבנות, חיפה, ואח', פ"ד ה 661, 664; א' רוזן־צבי, דיני המשפחה בישראל בין קודש לחול, 64 בהערה 62).

בעניין שבנדון בקשת האב עוסקת ביישום ואכיפת סעיף 4.4 להסכם הגירושין אשר עניינו, שכל החלטה בעניין הקטינה (לרבות חינוכה) תהא בהסכמת שני ההורים.

לאור האמור, נראה שבסמכות בית הדין ובידו, לדון בתביעה־בבקשה, כשמהות הדיון ובחינת סעיפי ההסכם יהא לאור עיקרון טובת הילדה, ולאחר מכן בית הדין ייתן החלטתו בעניין.

לאור כל האמור, ולאור הצהרת האם כי היא לא מתכוונת לבצע שינוי, לפחות בשנה זו, במקום חינוכה של הקטנה, בית הדין קובע דיון בתביעת האב, שיבחן את טובתה של הבת, שהרי בסופו של יום, יש להכריע במקרה בו אין הסכמה בין ההורים, אף חרף האמור בסעיף 4.4 להסכם הגירושין.

ניתן לפרסם בהשמטת פרטים מזהים.

ניתן ביום כ"ח בשבט התשע"ו (07/02/2016).

הרב יצחק אושינסקי – אב"ד