בפנינו תביעת גירושין של אישה נגד בעלה.

בני הזוג (להלן – "הצדדים") נישאו כדמו"י בחודש דצמבר 2012. לבני הזוג בת אחת משותפת בגיל שנה וחודשיים. הצדדים גרים בנפרד זה שנה. הבעל מבקש שלום בית.

טענות האישה
העילה העובדתית העיקרית עליה מתבססת תביעת האישה היא היותו של הבעל מהמר כרוני בכספים. לדברי האישה הבעל למעשה "מכור" להימורים ויושב כל היום אל מול המחשב ומהמר דרך אפיק האינטרנט. לדבריה, הדבר הוא בגדר של חיסרון שאינו בר תקנה. בעבר לאחר שהאישה העמידה את הבעל על חומרת מעשיו והצדדים גייסו כספים כדי להוריד את החובות העצומים שבאו בעקבות הימורי הבעל, סוכם בין הצדדים כי האישה נותנת לבעל "צ'אנס" כדי לחזור למסלול של אדם רגיל שעובד למחייתו ומנהל חיים רגילים. עוד סוכם כי במידה והבעל יחזור להימורים יהא עליו לעזוב את הבית. הבעל לא עמד בהבטחתו ולאחר תקופה קצרה חזר להמר. ואכן כפי מה שהוסכם ביניהם הבעל עזב בהסכמה את הבית. מאז הבעל לא בבית (ספטמבר2014).

לדברי האישה עובדת היותו של הבעל מכור להימורים גרמה במישרין לדברים שאינם מאפשרים חיי נישואין ביחד אתו.

1. חובות גדולים לרבות חובות ב"שוק האפור". כאשר כל אחד מבין שאי אפשר לקיים נישואין עם חובות כאלו ובפרט אלה שמקורם בשוק האפור.

2. מניעת יחסי אישות. הבעל הקדיש את כל זמנו להימורים ולמעשה כתוצאה מכך לא קיים יחסים עם אשתו.

3. הבעל לא פרנס. הבעל הימר על כל המשכורות שלו ועוד דברים ולא הביא מזונות לאישה ולא לבת.

4. מאיסות. לדברי האישה הבעל מאוס עליה, הוא – "כל החיים" – לא הסתכל עליה, לא קיים אתה יחסים, שיקר לה ובגד באמונה. לדבריה, בעקבות כל התנהגותו כלפיה אינה אוהבת אותו וכלשונה: "לא רוצה אותך יותר", "לעולם לא אחיה אתו לא משנה מה יעשה", "הוא רוצה למרר לי את החיים."

תגובת הבעל
הבעל למעשה הודה בעובדת היותו מהמר וכן בכל העובדות היוצאות ממצב זה שנטענו על ידי האישה. למרות כן אינו מעונין ליתן לה גט מהסיבות הבאות:

1. הוא נמצא עתה בהליך גמילה ומבקש לתת לו צ'אנס.

2. הוא לא רואה את הילדה שלו ואם ייתן לה גט, היא – האישה – "תעשה לו עוד יותר קשיים" ולמעשה לא יראה את בתו.

3. רק לאחר שיסתיימו ענייני הרכוש שביניהם ייתן לה את הגט.

תגובת האישה וב"כ לתגובת הבעל
1. האישה כבר נתנה לו בעבר צ'אנס והוא פשוט שיקר לה וניצל זאת למטרותיו. הוא בגד באמון שנתנה בו והיא לא מוכנה יותר לתת לו צ'אנס. יתרה מכך היא כבר הגיעה למצב שמה שלא יעשה – היא לא מוכנה לחזור אליו.

2. ענייני החזקת הילדה עומדים בפני ביהמ"ש לענייני משפחה. אין לזה כל קשר עם הגט. ככל שלדבריו האישה מונעת ממנו לראות את הילדה – עליו לפנות לביהמ"ש.

3. כל ענייני הרכוש נמצאים לדיון בפני ביהמ"ש לענייני משפחה. אי אפשר להחזיק את האישה במצב כזה שלא תקבל גט עד סיום ההליכים בביהמ"ש. לאישה בעיות פוריות וכל יום שעובר מרחיק את הסיכוי שלה שיהיו לה ילדים.

לשאלת ביה"ד – את בא כוח האישה, התובעת – האם ניתן לגשת לפסיקת הדין על פי החומר שנאמר בביה"ד ובתיק או שרצונו להביא ראיות, השיב ב"כ האישה כמאחר שאין כל ויכוח על העובדות, ביה"ד יכול לגשת לפסיקה. גם ב"כ הבעל אישר שהבעל מודה בעובדות.

מאחר שהדברים אכן במצב זה שאמרו באי כוח הצדדים שהבעל מודה בעובדות שהועלו כנגדו וכל טענותיו אינן במישור העובדתי של מה שקרה עד היום, מתייתר הצורך בראיות והוכחות הן מבחינת כללי ההלכה והן מבחינת החוק.

לקראת פסיקה
מן הדברים שנאמרו בדיון ע"י שני הצדדים עולות המסקנות העובדתיות דלהלן:

1. אין חולק על עובדת היותו של הבעל מהמר כרוני.

2. כמו כן אין חולק על ההשלכות הישירות שהיו לעובדה זו – של היות הבעל מהמר – בשטח על חיי הנישואין. הן בתחום הממוני כספי, קרי – יצירת חובות כבדים על בני הזוג ואי השתתפות כלל בנטל הכספי של חיי הנישואין, והן בתחום האישי באי מילוי חובתו של הבעל בתחום יחסי האישות.

משכך, נראה ברור שלפנינו כמה עילות הלכתיות שעל בסיס כל אחת מהן ניתן להטיל חיוב גט על הבעל, וק"ו בהצטרף כולן יחד.

אלו העילות ההלכתיות העולות על בסיס העובדות הנ"ל:

1. מורד ממזונות – אינו זן ואינו מפרנס
כבר נפסק להלכה בשני מקומות הדין במקרה זה של בעל שאינו זן ואינו מפרנס, ונזכיר רק בקצרה. בשו"ע אבהע"ז סי' ע' (סעיף ג) נפסק:

"ואם היה עני ביותר ואינו יכול ליתן לה אפילו לחם שהיא צריכה כופין אותו להוציא."

וכתב הרמ"א:

"וי"א שאין כופין אותו להוציא מאחר שאין לו."

ובסי' קנ"ד (סעיף ג) נפסק:

"האומר איני זן ואיני מפרנס כופין אותו לזון ואם אין בי"ד יכולים לכופו לזון כגון שאין לו במה לפרנס ואינו רוצה להשתכר להרוויח ולזון אם תרצה היא כופין אותו להוציא מיד וליתן כתובה וכן הדין למי שאינו רוצה לשמש."

על סעיף זה לא הגיה הרמ"א. הווה אומר כי הלכה זו מקובלת גם לדעת הרמ"א. וכבר עמדו על כך באחרונים. ראה בפתחי תשובה שהביא דברי ה"בית מאיר" ואת הכרעת ה"חתם סופר" באבן העזר (סי' קלא), ונביא הדברים מתוך המקור בשו"ת חת"ס שם:

"ומינה היינו בשיש לו ואינו רוצה לזונה וע"י כפייה תוכל להמציא מזונותיה אבל בשאינו יכול לזונה כי אין לו אפילו לחם צר ותמות ברעב אפילו שמואל מודה דק"ו – מפני ריח הפה מוציא מפני חיי נפש לא כ"ש ואפשר אפי' יש לה משלה ותוכל לחיות בממון עצמה מ"מ סוף שתכלה קרנה ותמות ברעב ואין מי ירחם שוב עליה אבל כשכופין עתה לגרשה תוכל להינשא לאחר המפרנסה כיון דאית להו מידעם והיינו דדקדק הרמב"ם וכתב בפרק י"ב מאישות הלכה י"א וז"ל 'היה עני ביותר ואין יכול ליתן לה [...]' לומר דווקא כשאין לו אבל בשיש לו ואינו רוצה אין כופין כשמואל [...]...

[...] אמנם רבנו ירוחם הקשה מאי שנא משארי בעלי חובות שאם אין לו פטור והכא שאין לו אמאי נכוף להוציא ומשו"ה פליג רמ"א אהמחבר סי' ע' ס"ג [...] אך הכא מיירי כשיכול להשכיר עצמו ולהרוויח ואינו רוצה וקשה לכופו שירוויח ויעשה מלאכה והוא אינו רוצה והווי להו חיי נפש והוא הווי ליה פושע ולכן כופין לכולי עלמא ולא קשיאמידי קושיית רבינו ירוחם ומשו"ה בסי' קנ"ד שכ' המחבר כלשון הרשב"א לא הגיה הרמ"א כלום משא"כ בסי' ע' סתם המחבר כרמב"ם הגיה רמ"א כרבינו ירוחם.

אך הרמב"ם והמחבר סי' ע' סתמו דבריהם משמע אפילו כשאינו יכול להשתכר ולהרוויח והוא חולה ואנוס אפילו הכי כופין להוציא וקשיא קושיית רבנו ירוחם והנה בכסף משנה תירץ דבבעל חוב אינו יכול להושיע ומה נעשה ואין לו אבל הכא הלא יכול לגרשה ולא תהיה אגידא ביה והגאון בית מאיר כתב כן מסברא דנפשיה והחליט להלכה כמו רמב"ם והמחבר וכ"כ בס' ישועות יעקב."

במקרה שלפנינו המדובר באדם שעקרונית הוא אדם שבהחלט יכול להתפרנס, אלא שבמו ידיו הוא מאבד את ממונו ומביא לכך שהוא במצב שלמעשה הוא אינו מפרנס, בכך הוא עונה על ההגדרה שכתב החת"ס "והוא הווי ליה פושע" ובהתאמה למקרה שבפנינו אין חולק כי בהחלטתו להמר בכספים הרי זו "פשיעה" גם אפילו אם עתה הוא כבר אולי בגדר מי שיכול להתפרנס אבל הוא ברצונו ובמעשיו הביא לכך. לכן נראה שלא מיבעיא לדעת הרמב"ם שכופין אפילו בחולה ואנוס שאינו יכול לפרנס, אלא גם לדעת הרמ"א יהיה הדין כאן שכופין.

אך למעלה מהאמור, כל המחלוקת הנ"ל אמורה רק ביחס לשלב של "כופין" אך אין ספק שאין אפשרות להשאיר את האישה נשואה ואגודה בבעלה כשהיא ללא פרנסה. ולכן לגבי הטלת חיוב גט נראה שיש לחייבו בגט גם מסיבה זו של אינו זן ואינו מפרנס, כאשר כאמור לעיל נראה שעל בסיס עילה זו ניתן אף לפסוק שכופין.

2. מורד מתשמיש - אינו מקיים חובת עונה
מבואר בסי' ע"ז סעיף א':

"המורד על אשתו ואמר הריני זן ומפרנס אבל איני בא עליה... ואם היא רוצה כופין אותו מיד להוציא וליתן כתובה."

ובסי' קנ"ד סעיף ג':

" כופין אותו להוציא מיד וליתן כתובה וכן הדין למי שאינו רוצה לשמש."

ואף שהביא הפתחי תשובה (בסי' קנד ס"ק ז) דעת הגבורת אנשים בשם י"א להחמיר שלא לכפות, מ"מ הרבה חולקים על דעה זו ובוודאי במקרה זה שמונע ממנה גם מזונות וגם תשמיש. אך אפילו לדעה זו המחמירה כל זה לעניין כפייה אבל ברור הוא דיש להטיל עליו חיוב גט. בנוסף, הרי המדובר באישה שיש לה בעיות פוריות והסיכוי ללדת מתרחק כל יום של עיכוב הגט וודאי שזו טענתה עמה ויש לכופו לשחררה כמו מי שטוענת "בעינא חוטרא" כמבואר שם בגבורת אנשים. וכאמור בוודאי שיש לחייב בגט אליבא דכל הדעות.

3. רועה זונות
היות ומבואר כי הטעם לדין שרועה זונות כופין אותו הוא משום ש"רועה זונות יאבד הון" ובכך יגיע למצב שלא יוכל לפרנס את הבית. (ראה חכם צבי הובא בפתחי תשובה). על פי קנה מידה זה הרי הוא הדין למי שמהמר בכספים. יתירה מכך, אם ברועה זונות אנו פוסקים שכופין אותו ורק משום העתיד משום שאמרינן ש"רועה זונות יאבד הון" (דהיינו בעתיד) וכלשון החכם צבי (בסי' קלג) "ורועה זונות יאבד הון וסופו לא יהיה בידו לפרנסה" ק"ו הדברים אמורים במי שהימר שכבר "הוכיח" שהוא "מאבד הון."

4. "מאיס עליי" באמתלה ברורה
לאחר שבמקרה זה האישה נתנה לבעל "צ'אנס" והוא בגד באמון שנתנה בו ושיקר לה והמשיך להמר ואף המשיך בהימנעות מיחסי אישות אתה, הרי שיש בטענת האישה כי כיום היא אינה מוכנה לחזור אליו בכל מצב שהוא טענה של "מאיס עליי" באמתלה ברורה.

כבר מילתנו אמורה בפסקי דין רבים כדעת הסוברים שכל מחלוקת הרמב"ם והרא"ש אם "כופין" את הבעל באומרת "מאיס עליי" או לא, הינה רק ביחס לשלב ה"כפייה", אך גם הרמב"ם מודה יש להטיל "חיוב גט" על הבעל. (ראה שורת הדין חלק ב סי' סג, עזרת כהן סי' נה-נו, פס"ד לח/131 לח/134 ועוד) ובמקרה של "אמתלא ברורה" רבים הסוברים כן ואפילו לגבי כפייה, (ראה תשב"ץ ח"ב סי' ח, ציץ אליעזר ח"ד סי' כא, יביע אומר ח"ג אבהע"ז סי' כ אות לד).

5. התנהגות המונעת למעשה כל אפשרות של קיום חיי נישואין משותפים
הימור בכספים כמוהו כשימוש בסמים. הצד השווה שביניהם הוא "ההתמכרות" למצב מסוים שאינו עולה בקנה אחד עם מסלול חיים נורמלי בחיי החברה בכלל ובחיי הנישואין של בני זוג בפרט. שניהם "מוציאים את האדם מכלל ישובו של עולם. הם מעלימים למעשה את האדם כאדם והופכים אותו ל"עבד" ולמי שרצונו האובססיבי שולט עליו ללא יכולת להתנגד. בשני המקרים אדם כזה אינו שולט כלל על סדר היום המוכתב לו רק מהתמכרותו לאותו דבר. אם נרצה להגדיר זאת במשפט אחד נוכל לומר כי במצב של התמכרות לסמים או להימורים האדם "מאבד את זהותו". ברור לכל בר דעת כי מצב זה אינו מאפשר חיי נישואין של אותו אדם עם זולתו ולמעשה מצב של התמכרות אדם לרצונותיו הינו "אנטי־תזה" לכל מצב של חיים נורמליים ועל אחת כמה וכמה לחיי נישואין משותפים. חיי נישואין בנויים על שותפות מלאה בין שני בני אדם קרי – איש ואישה ויצירת מסגרת משותפת. אך כשאחד מהם מגיע למצב של איבוד הזהות ובעצם מבחינת התפקוד היום יומי הופך מאדם ל"צל אדם" שההתמכרות שולטת עליו עד שבפועל מונעת ממנו להקדיש מזמנו לאישה ולמשפחה ואף לא לעבודה אלא היא מכוונת את כל סדר יומו מסביב לאותה התמכרות, ברור הוא שאין מקום להמשך חיי נישואין שהרי הם אינם קיימים. כל עיכוב במתן גט לאישה ומניעה ממנה להינשא לאחר מהווה למעשה עיגון של ממש שהרי אין אלו אלא נישואין "על הנייר" ותו לא.

כבר מילתנו אמורה בפסקי דין בעבר לגבי מי שצורך סמים שיש לחייב את הבעל במתן גט פיטורין לאשתו. הוא הדין במי שמכור להימורים זה גם זה אין מקום להמשך חיי הנישואין. הרי שמענו מפי האישה - והדבר לא הוכחש כלל ע"י הבעל" – כי התמכרות הבעל להימורים גרמה במישרין לכך שכלל לא היה לבעל לא זמן ולא עניין ביחסי אישות עם אשתו. מזה עצמו ניתן להבין עד כמה מהווים התמכרות להימורים מחד וחיי נישואין מאידך, תרתי דסתרי שאינם יכולים לדור בכפיפה אחת. הנחה זו על הגדרת התמכרות של אדם להימורים קיבלה סיוע חזק מההזדמנות שנתנה האישה בעבר לבעל להיגמל מכך. למעשה הבעל חזר לסורו מהר מאד. ועתה אחת מהשתיים, או שהבעל אינו יכול לצאת ממצב התמכרותו להימורים או לחילופין אינו רוצה לעזבם בבחינת "עבדא בהפקירא ניחא ליה" שמרגיש טוב בחיים כאלה שאינם מחייבים אותו מאומה לא לאשתו ולא לבית. ונוסיף את הגדרת הרמב"ם שמעבר להיותו של "משחק בקוביא" (מהמר) גזלן הגדרתו היא "אינו עוסק ביישובו של עולם" (רמב"ם עדות פרק י הלכה ד, גזלה ואבדה פרק ו הלכה יא). כך או כך במצב זה אין תשתית כל שהיא לחיי נישואין. אם מחמת שאינו יכול וק"ו אם המצב הוא שאינו רוצה. זוהי בהחלט עילה שדי בה כדי לחייב את הבעל בגט. זאת נוכל להוסיף כי ככל שהוא אינו רוצה ולכן אינו נגמל בעבר הרי הוא תחת הכותרת של "הלכת רבנו ירוחם" שכתב בבעל שאינו רוצה בחיים עם אשתו אך אינו מוכן ליתן לה גט שהדין לא רק שמחייבים אותו בגט אלא לדעת רבנו ירוחם אף כופין אותו.

העולה מכל האמור כי במקרה זה שבפנינו קיימות חמש עילות שעל בסיס כל אחת מהן ניתן להטיל חיוב גט על הבעל. בוודאי בהצטרף כולן יש לחייב את הבעל בגט. רוב העילות הינן כאלו שעל בסיסן אף ניתן לכפות לגט.

נוסיף ונאמר, ביחס לדברי הבעל כי בעצם הוא מסכים ליתן גט אבל רק לאחר שיסתיימו ענייני הרכוש והממון העומדים לדיון בפני ביהמ"ש וכן ענייני המשמורת על הילדה. ביה"ד דוחה גישה זו מכול וכול. האישה אינה בת ערובה בידי הבעל להשגת הישגים ב"מקצי שיפור" כלשהם, הן במלחמתו אתה על ענייני ממון והן במלחמתו בעניין המשמורת. האישה – כפי שפורטו הדברים בהרחבה בפרוטוקול ולעיל- אין לה מעובדת היותה "נשואה" ולא כלום. לא כסף ופרנסה מאדם זה הקרוי "בעלה" ואף לא חיי אישות. הדבר היחיד שהבעל "נידב" ביד רחבה לחיי הנישואין היו "חובות" כבדים לרבות צירופם של אנשי "השוק האפור" לחוג "ידידי המשפחה". גם הבעל מבין היטב כי חיי הנישואין הינם "על הנייר" בלבד ובעצם הגיעו לקִצם ע"י מעשיו הוא. אלא שהוא מנסה להיאחז בקרנות הגט ע"י עיכוב הגט וגרימת עיגון לאישה בתקווה להשגת דברים צדדיים שלעולם לא יביאו את האישה חזרה אליו. למעלה מן הצורך לומר כי ביה"ד לא ייתן ידו לכך ויעשה ככל הניתן על פי ההלכה והחוק כדי לחלצה מעגינות זו שלגביה במקרה זה היא קריטית עקב הזמן המצומצם שנותר לה לפוריות על פי לוח הזמנים הביולוגי.

לפיכך פוסק ביה"ד:
א. על פי העילות שהיו בפני ביה"ד, ביה"ד פוסק כי יש להחיל על הבעל "חיוב גט". על הבעל ליתן גט פיטורין לאשתו בהקדם האפשרי.

ב. המזכירות תקבע מועד לסידור גט במועד קרוב ככל שניתן.

ג. אם הבעל יסרב ליתן גט במועד שייקבע לכך, ידון ביה"ד בהחלת צווי הגבלה ובאכיפת פסק דין זה. יקבע מועד לדיון לא יאוחר מ-45 יום ממתן פס"ד זה.

ד. תיקי גירושין ושלום בית נסגרים.

ה. ניתן לפרסם פס"ד זה בהשמטת פרטים מזהים של הצדדים.

הרב אליהו הישריק

מצטרף לפסק הדין המנומק היטב של הרב אליהו היישריק שליט"א.

הרב זבדיה כהן

אף אני מצטרף.

הרב יצחק מרוה

ניתן ביום כ"א במרחשון התשע"ו (03/11/2015).