הצדדים נישאו זל"ז כדמו"י בשנת 1992, ומנישואין אלו נולדו לבני הזוג שני ילדים, האחת בת (9) והשני בן (5). לבעל אלו נישואין ראשונים, לאשה – נישואין שניים. הבעל הינו עורך-דין במקצועו והאשה מורה וסטודנטית לתואר שני.

הבעל הגיש ביום י"ב אלול תשס"ג כתב תביעה מפורט "לשלום בית ולחילופין גירושין". כתב התביעה ערוך על פני חמישה עמודים, ובו מפורטים הבעיות בחיי הנישואין של הצדדים ותולדות הסכסוך שהביא להגשת התביעה. הבעל כורך שם בצורה מפורשת את ענין משמורת הילדים, הסדרי ראייתם וחינוכם, מזונות האשה וענייני הרכוש. בעתירותיו שבסיכום כתב התביעה, מבקש הבעל:

"א. ליתן כל הוראה להשכנת שלו"ב בין הצדדים;
ב. אם חו"ח יסיק כת"ר כי נישואין אלו גוועו מבוקש ליתן פס"ד לגירושן לכל המוקדם. לחילופין לחייב את האישה-הנתבעת לקבל ג"פ לאלתר.
ג. לפסוק כי הקטינים ישארו במשמורת האב-התובע ולפסוק בדבר הסדרי ראיה מתאימים בין האם לקטינים, בהתחשב בטובת הקטינים;
ד. לפסוק בכל עניני הרכוש שבין הצדדים, על כל סוגיו כמפורט לעיל;
ה. להורות כי הנתבעת אינה זכאית למזונות לאור מרידתה, לחילופין לקבוע כי אינה זכאית למזונות בשל מעשי ידיה;
ו. ליתן כל סעד זמני להבטחת התביעה, לרבות צווי עיקול, צווי מניעה, צווי עיכוב יציאה מן הארץ וכל סעד אחר שיתבקש בנסיבות העניין."

בסמוך לאחר הגשת תביעה זו נכנסו הצדדים לסחרור של הגשות בקשות ביניים, בקשות נגדיות, ותביעות שהגישה האשה לבית המשפט לענייני משפחה.

ברקע הבקשות הדחופות שהוגשו, עמדו פרצי אלימות בין הצדדים, שבגינן הוצא נגד האשה צו הגנה במעמד צד אחד, שבוטל לאחר דיון במעמד הצדדים. כמו כן ניתן צו ביניים אשר אסר על האשה להוציא את הילדים מבית המגורים המשותף ולקחתם ללינה מחוץ לבית המגורים של הצדדים. גם צו זה בוטל כעבור מספר ימים, לאור התפתחויות ואירועים שהתרחשו לאחר מתן הצו. ניתן צו לרשויות הרווחה לערוך תסקיר בענין משמורת הקטינים, אך הוא טרם הגיע לבית הדין.

הדיון שנערך בפנינו ביום ז' כסלו תשס"ד (2.12.03) עסק במכלול עניני הצדדים, אך במיוחד בנושא הסמכות והיחסים הבינ-זוגיים של הצדדים. בפתח הישיבה, ציינה באת-כוח הבעל כי האשה פנתה לבית המשפט לעניני משפחה בתביעות שענייניהן כבר נכרכו בתביעת הגירושין, ועל כן ביקשה היא שתינתן החלטה כי תביעת הגירושין כנה, הכריכה כדין וכנה, והסמכות לדון בכל אותם עניינים מסורה לבית הדין.

בתגובה, השיב ב"כ האשה, כי אין בדעת האשה לחזור לשלום בית, והואיל והבעל סירב להתגרש, אין ממילא תביעה לגירושין, וכל רצונו של הבעל הוא לחסום את דרכה של האשה לבית המשפט. יחד עם זאת, הסכים ב"כ האשה, לאור פסק הדן ב-בג"ץ פלמן, כי "אם קיימת השאלה מי יחליט על הסמכות.... נבקש מכבודכם להכריע אם יש ענין של סמכות". בהמשך דבריו מבקש ב"כ האשה, "שבית הדין, קודם כל, יחליט על פסק דין לגירושין".

בנסיבות הענין שבפנינו יש בדעתינו להיעתר, הן לבקשת ב"כ הבעל והן לבקשת ב"כ האשה. נחליט בענין הסמכות וניתן פסק-דין לגירושין.

כאמור, הבעל הגיש לבית הדין תביעה "לשלום-בית ולחילופין לגירושין". תביעה מעין זו אינה פוגמת בכנות תביעת הגירושין. סיכום ההלכה בענין זה נעשה לאחרונה בהחלטה של בית הדין הרבני האזורי ברחובות, מיום כ"ח חשון תשס"ד (23.11.2003) (תיק 8240/ס"ג טרם פורסם. ניתן לקבל את ההחלטה באמצעות הנהלת בתי הדין הרבניים):

הלכה היא, שטרם יציאה למלחמה על עיר יש לקרוא אליה לשלום. "כי תקרב אל עיר להלחם עליה וקראת אליה לשלום" (דברים כ', י'). יפים לענין זה דברים שכתב בית הדין הגדול בתיק ערעור לה/218 (פד"ר י' 310, 313; בהרכב הדיינים: הרבנים אליעזר גולדשמידט, יוסף קאפח, מרדכי אליהו):

"בין הצדדים תלויה ועומדת תביעת הגירושין של המשיב. ואף על פי שהתביעה לגירושין כאילו חילופית היא לתביעה לשלום בית, הרי גלוי וידוע הוא כי דרכה של תביעת גירושין לעולם כך היא, שטרם היציאה למערכות המלחמה לגירושין, מקדימים בפתיחה לשלום. ואין בלחילופין לגרוע ולפגום בכוחה של תביעת הגירושין.

ואם לא כן, אלא שתביעת גירושין אינה ראויה לתואר זה, אלא רק כאשר היא מוחלטת, בלי פתיחה לשלום, הרי יגיע הדבר לידי כך שכאשר בעל או אשה, יתבע גט, ויבקש שכל עניני תביעה זו יתברר במקום אחד, כפי שהוא זכאי לכך, למען לא יוכרח לכתת רגליו מבית הדין לבית המשפט ומבית המשפט לבית הדין וחוזר חלילה, עם כל ההרפתקאות הכרוכות לגלגולים אלו, לא תהיה לו לתובע זה כל ברירה אלא להיות לא כנה בתביעתו, להטמין בחובו את ההרהורים לשלום, ולדרוש, בניגוד לרצונו, אך ורק גירושין, ללא פתח לשלום, ולוא גם כחודו של מחט. וחוששני גם למקרה שתביעה לגירושין כגון זו, ללא דברי שלום ואמת - שלא לשמה, תביא לידי זה שיקויים בו בתובע הזה שמתוך שלא לשמה בא לשמה: לגירושין במוחלט ללא מוצא לשלום."

גישתו של בית הדין הגדול אושרה בע"א 866/75 שביט נ' שביט (לא פורסם בפ"ד - מובא ב-א' שינבוים וב' דון-יחיא דיני מזונות (כרך ב, תשמ"ה) 689, 690:

"אפילו אניח שבעת הגשת תביעתו לבית-הדין הרבני היתה כוונת המשיב קודם כל לשלום-בית, אין כל סימנים לכך שתביעתו החילופית לגירושין לא היתה כנה ולא באה לשמה ולשם גירושין".

על הלכה זו חזר בית המשפט העליון כמה וכמה פעמים. ראו למשל: בגצ 6334/96 לאה אליהו נ' בית-הדין הרבני האזורי בתל-אביב פ"ד נג (2) 153, 163:

"אכן, כנותה של תביעת גירושין אינה נשללת בשל כך שהתובע מוכן לשקול אפשרויות אחרות מלבד גירושין, ובכלל זה שלום-בית. ראו ע"א 120/62 מאירוביץ נ' מאירוביץ, פ"ד טז 2514, 2518-2517; ע"א 328/67 שרפסקי נ' שרפסקי, פ"ד כב(1) 277; ע"א 866/75 שביט נ' שביט (לא פורסם)."

וראו עוד: עא 95 / 3868 ונדה ורבר נ' מנחם ורבר פ"ד נב (5) 817, 841; ע"א 666/70 שלום נ' שלום פ"ד כה (2) 701, 707 מול ד'; ע"א 863/80 ברורמן נ' ברורמן פ"ד לה(3) 729, 731 מול ז'; ע"א 246/81 גוטהלף נ' גוטהלף פ"ד לו (4) 673, 677 מול ו'.

לולא האירועים הקשים שנפלו בין הצדדים לאחר הגשת התביעה הנ"ל, היינו אכן בודקים באופן מעמיק אם קיים סיכוי להשלים בין הצדדים. היינו שולחים את הצדדים לייעוץ נישואין, ובינתיים משהים את הדיון בתביעת הגירושין. אם כך היינו עושים, לא היה בכך כדי לפגום בכנות תביעת הגירושין של הבעל. צודק הבעל, אשר רואה את בנין ביתו – וכבר נאמר כי ביתו זו אשתו - קורס לנגד עיניו, שיעשה כל שניתן לחזק את בדק הבית; ואם בעל ראיה מפוקחת הוא, יעשה תוך כדי כך, כל שניתן על מנת להבטיח שאם ייכשלו מאמצי השיקום, יפורק הבית בצורה מסודרת ומובנית, כך שחלקי הבית הניתנים להצלה, יינזקו מעט ככל האפשר. לאור זאת, אין לבוא בטרוניה אל בעל, שמבקש לרכז את כל ההתדיינויות האפשריות בהליך הקשה העובר על משפחתו, בבית הדין הרבני, כדי שניתן יהיה להכריע ביעילות בכל השאלות הקשורות בפירוק הנישואין.

האשה הצהירה בבית הדין כי בשום פנים ואופן לא תיאות לחזור לשלום-בית. הצהרה זו יש לשקול ברצינות ובזהירות. כל מי שמצוי בתהפוכות משברי הנישואין יודע, שהצהרות מילוליות מעין אלו יש לבחון על רקע הנסיבות המיוחדות לכל משפחה ומשפחה. פעמים זוהי הצהרה המבטאת אמת מוחלטת, ופעמים מדובר בהצהרה המבטאת אמת יחסית: משבר עמוק, אמיתי וקשה – אך לא בלתי ניתן לשיקום. בדרך כלל, לא ימהר בית הדין לקבל הצהרה זו כמות-שהיא. בית הדין יעדיף לשלוח את הצדדים לאנשי מקצוע, מומחים בטיפול במשברי נישואין, כדי שיבחנו בדרך טיפולית, אם לא ניתן למצוא מזור לתחלואי המשפחה.

מסתבר כי האירועים הקשים שאירעו בין הצדדים לאחר הגשת התביעות, במיוחד אירועי אלימות וסצינות קשות שהיו בנוכחות הילדים, הביאו את הבעל למסקנה כי אין עוד סיכוי למהלך של שלום בית. בדיון שנערך בפנינו הודה הבעל שכיום הוא מבין "שמדובר כאן בגירושין ולכן אני כרגע באמת מבקש גט, אבל שיובן שמלכתחילה כוונתי היתה לנסות (שלום בית)".

לאור דברים מפורשים אלו, ובנסיבות הענין, אין מקום שאנו מצידנו ננקוט יוזמה למיצוי נסיון לשלום. לכן, התביעה לשלום-בית נמחקת. כאמור, לדעתינו, התביעה החילופית לשלום-בית לא פגמה, בנסיבות ענייננו, בכנות תביעת הגירושין.

נבדוק עתה לגופה את כנות תביעת הגירושין. התיאורים העובדתיים של הבעל בכתב התביעה מספיקים כדי להקים לבעל עילות גירושין מובהקות. מאחר ויש לבעל עילות גירושין, די בכך כדי לקבוע כי תביעת הגירושין הינה כנה. ראו לענין זה ע"א 198/82מרדכי דותן נ' יעקב דותן ו-3 אח' פ"ד לח(1), 1,4:

"המערער בתביעת הגירושין טוען טענות שונות לגבי התנהגות אשתו. השאלה איננה, אם האישה מכחישה טענות אלה, ומה סיכויי התביעה. בית המשפט התייחס לטענות האישה ולהכחשותיה. אין לכל אלה חשיבות על-מנת לקבוע, אם הבעל הגיש תביעתו לגירושין בכנות - בהביאו נימוקים לכאורה לדרישת הגירושין. ובנסיבות עניין זה אין בית המשפט צריך לשקול, מה סיכויי תביעת הגירושין (ע"א 617/78; ע"א .(118/80)"

למרות זאת, טוען ב"כ האשה כי אין בפני בית הדין תביעת גירושין כנה, שהרי למרות הודעתה של האשה על נכונותה להתגרש, תוך ויתור על כתובתה והסכמתה לרישום פיסקת הגבלה ב"מעשה בית דין" כי היא אסורה על בעלה ועל פלוני שלטענת הבעל היא קיימה עמו יחסי אישות, דורש הבעל לקיים דיון להוכחות. לפיכך, טוען ב"כ האשה, "יש לפסול את תביעת הגירושין".

נבהיר את העובדות הקשורות בענין, ומשם נגיע למצב המשפטי. בכתב התביעה טען הבעל כי לאחרונה החלה האשה לצאת בערבים עד לשעות הלילה הקטנות, כשהיא מבלה עם בחור אותו פגשה במסגרת לימודיה לתואר שני. הבעל מספר כי לטענת האשה הם רק לומדים, אך היא עושה כן תוך התעלמות וזלזול בהתנגדותו של הבעל לענין בילוייה הלא-ברורים. כמו כן האשה החלה משוחחת עם אותו בחור, רווק כבן 31 שנה, בשעות הלילה המאוחרות, ומתכתבת עמו (sms) באמצעות מכשיר הפלא-פון הנייד שלה. הבעל טוען כי הוא חושד כי הנתבעת לא שמרה לו אמונים, אולם "מפאת כבודה ועל מנת שלא לסכל בשלב זה את שלוה"ב ימסור התובע את מלוא ידיעותיו בדיון ובמידת הצורך".

בדיון שהתקיים בפנינו אישרה האשה כי היא לומדת עם אותו פלוני, ומעבר ללימודים "הם נפגשים ושותים קפה ביחד והולכים ללמוד ביחד בבתים אחרים". האשה הכחישה בתוקף כי היא קיימה יחסי אישות עם פלוני, "אבל לפי ההלכה אני יודעת שאם אני מסתגרת איתו בבית אחר אז זה לא כשר ואין לי בעיה אם יירשם שאני אסורה, כי היו עוד כמה גברים שהייתי איתם".

בתגובה אמרה ב"כ הבעל, כי האשה אינה דוברת אמת וברצונה להוכיח זאת, "והיא כן קיימה, אז ייכתב האיסור".

על כך הלין ב"כ האשה: "הגב' אמרה כאן שיש רגליים לדבר אז מה יש לסחוב זאת... מה יש להוכיח עוד. הרי האשה מוכנה לקבל על עצמה את תוצאות ההוכחות, ומדוע לגרום עינוי דין?"

על כך משיב הבעל, כי האשה עוזבת את הילדים לבד והולכת עם החבר, והוא מבקש שמכלול הדברים יתבררו, כדי שלא יאמרו שהאשה היתה אנוסה להגיד ולהודות כדי לזרז את הגט, ומה גם שמתעוררת שאלה אם ילדיו יראו את החבר של האשה ויפגשו איתו.

טענות הצדדים מציבות בפנינו דילמה לא פשוטה. נקודת המוצא הרגילה המקובלת עלינו היא, שהסכסוכים ההדדיים של של בני זוג, צריכים להתברר במידה המקסימלית האפשרית לפני הגט. דברים בענין זה כתבנו בהחלטה מיום כ"ו בשבט תשס"ג (29.1.2003). בתיק אחר (מס' תיוק: 2984/ס"ג). נביא את הדברים כמעט כלשונם.

אכן, חיי הנישואין של איש ואשה בישראל יוצרים ביניהם מערכה שלמה של זכויות וחובות הדדיים, הן במישור האישי והן במישור הממוני. בעת פירוק הנישואין בין הצדדים, מוטלת על בית הדין החובה להביא לכך, שכל העניינים אשר תלויים ביניהם במחלוקת יוכרעו עוד בטרם מתן הגט. מטרתו של הגט היא "לכרות" את הקשר שבין האיש לאשה, באופן שהם לא יהיו קשורים זה בזה בשום דבר וענין. אמנם, יתכנו עניינים שאינם ניתנים להסדר סופי ומוחלט בטרם הגט. אלו הם כל העניינים הקשורים בילדים המשותפים של בני הזוג, כגון החזקת הילדים, ביקוריהם, חינוכם ומזונותיהם. אך גם בקשר לאלו יש להגיע להסדרים קודם הגט. ייתכנו גם מצבים של עיגון, בין כלפי האשה ובין כלפי האיש, שבהם יהיה בית הדין בדעה, שניתן לסטות מן הכלל האמור לעיל, ולהותיר את ההכרעה בענייני רכוש שונים, לאחר ביצוע הגט. אך, זהו בבחינת היוצא מן הכלל.

המקור לחיוב האמור, המוטל על בית הדין, הוא ב"סדר-הגט" שסידר המהר"ם פדוואה בסוף שו"ת מהר"י מינץ, והוא ליקוט מקונטרסים של מהר"י מינץ ודברים מעטים מבנו הראבי"ה מינץ ותוספות של המהר"מ פדוואה (ראה בהקדמה שם). וכתב שם בסי' קכ"ג, "מכתב מהר"ר איסרלין ז"ל":

"ואותן עידי מסירה יחקרו וידרשו, שלא יהיו הבעל והאשה אגודים בשום קשר או תנאי בעולם, מנתינת הגט ואילך. וגם הכתובה צריכה להחזיר, אם ישנה בידה. ואם איננה בידה, תפטור אותו בפני עדים ממנה, או תמחול אותה לו קודם נתינת הגט".

בסוף הסימן שם, הביא קושיית הראבי"ה מינץ על מהר"י איסרלין:

"מה לו למורה להתעסק בכתובה, הא תנן פרק הכותב: "הוציאה גט ואין עמה כתובה כו' גובה." אם כן הגט לא יפסל כלל במה שחוב הכתובה יעמוד על עומד חיובו. מעתה על מה זה יבקש כאלה?"

לבסוף הביא, שהמקור הוא במשנה בפרק השולח (דף מו,ב):

"נשאת לאח' כו' והיא תובעת כתובתה - אמר רבי יודא: אומרים לה שתיקותך יפה מדיבורך." ומפרש"י והתוספות, דמצי אמר לה אדעתא דיהבנא כתובתך לא גרשתיך, וכן הלכה. אמור מעתה, מאלה חשש פן בבואה לגבות כתובה יאמר הבעל: אילו ידעתי, לא גרשתיך; ונמצא מוציא לעז כו'. ויש להבדיל כתובה דמנה ומאתים לתוספ' שלנו, כי בלי ספק לא הוסיף לה על דעת שתגבה בחייו סך עצום כזה.

ענין זה אף נפסק להלכה על ידי הרמ"א ב"סדר הגט" אשר בסוף סימן קנ"ד בשו"ע אבן-העזר, בסעיף פ"א:

"וישאל הרב אחר הכתובה ושתחזור לבעל הכתובה או תמחול לו כדי שלא יבוא אח"כ לידי קטט מחמת הכתובה, ושיאמר הבעל ע"מ כן לא גירשה".

בפוסקים האחרונים הובאו שני טעמים מרכזיים להלכה זו:
א. כדי שלא יאמר הבעל לאחר נתינת הגט, אילו הייתי יודע שכך וכך תתבעני, או שכך וכך יפסוק לה בית הדין, מעולם לא הייתי מסכים לגרש. ונמצא חסר בדין כריתות, והגט בטל, או ספק בטל, או שיהיה לכל הפחות לעז על כשרותו של הגט.
ב. כדי שלא יצטרכו לבא לדון בפני ב"ד לאחר שנתגרשו, ויבואו לידי איסור.

וראה בשו"ת בנין-ציון סי' קמ"ד (מבעל ה"ערוך לנר") באשה שהלכה לערכאות, ואח"כ נתרצו להתגרש כדמו"י, אבל אין האשה מסכמת לוותר על כתובתה, והבעל אינו מוכן לשלם כתובתה. ונשאל שם אם מותר לסדר גט כזה. אחר שדן במקור הדין של בעל סדר-הגט, הסיק -

"דהר"י מינץ סובר כיון דלאו כ"ע דינא גמירא, לעולם יהי' לעז אם הבעל צוח גרשתי בטעות ושהגט בטל ובני' ממזרים, אף שהאמת אינו כן."

וסיים:

"סוף דבר אני אומר: אף שהראתי פנים להקל בדין זה, עכ"ז לא מלאני לבי לחלוק על דין פשוט של סדר-הגט, המוסכם להלכה מכל ישראל. גם לא ראיתי שם חילוק בין נדון השאלה לנדון של סדר-הגט. אמנם מכ"מ, מי שלבו רחבה ורואה קלקולים בחדול הגט, ורוצה לסמוך על דעתו להקל - לענ"ד ימצא סמיכה קצת בהערות הנ"ל."

מעבר לאמור לעיל, ייתכנו מצבים שזכויות ממוניות קונקרטיות, תושפענה מעצם המצב העובדתי – אם בני הזוג נשואים או גרושים - השורר בין הצדדים בעת ההכרעה לגבי אותן זכויות. מצבים אלו ייתכנו הן לגבי איש והן לגבי אשה. דרך משל, בעל הטוען שאשתו מורדת, והסכים לגרש את האשה בטרם הושלמו הליכי בית הדין להכרזת האשה כמורדת, או בטרם פסק בית הדין שהאשה מורדת (באותם מקרים שבית הדין מוצא שאין מקום ל"התראות והמלכות"), עלול למצוא את עצמו במצב, שבית הדין יפסוק, שהואיל ולמעשה האשה לא הוכרזה כמורדת, והכרזה שכזו אינה ניתנת לביצוע לאחר הגט, ממילא אין להחיל על האשה את התוצאות הממוניות אשר חלות על מורדת, קרי: הפסד כתובתה ומתנותיה שקיבלה מן הבעל. התוצאה היתה עשויה להיות בהחלט שונה, אם הליכי מורדת הושלמו בטרם הגט. במקרה כזה, היתה האשה מפסידה כתובתה ומתנותיה. דין זה מתבאר לנו מתוך שו"ת הרשב"א, חלק ו' סימן ע"ג:

"עוד שאלת לאה תובעת מיעקב בעלה שיגרשנה בגט או מטענת מאיס עלי או מטענה אחרת. ויעקב טוען יישר ובלבד שתחזירי לי שטר כתובתיך ומתנתיך או תכתבי לי מחילה על הכל. דודאי הפסדת הכל ואין ליך עלי שעבוד כלל לאחר שתתגרש /אצ"ל שתתגרשי/ ולמה יהא לך שטר מוחזק עלי עד שיאמרו העולם שיש ליך חוב עלי ויהיו נכסי מזולזלין. וטוענת לאה איני תובעת ממך עתה כי אם הגט לבד אך תתן לי גטי ואם היום או מחר אתבע ממך כתובתי או מתנתי יראו ב"ד מה הדין נותן. מאי מי אמרי' שהדין עמה לתת לה גטה וכשתתבע לו דבר יהא הדין ביניהם? או דילמא כיון שהיא רוצה בגירושין והיא תובעת מעצמה הגט הפסידה הכל וכיון שהפסידה דין הוא שתחזיר לו שטר הכתובה והמתנה או תמחול לו הכל ואז תקבל גיטה ע"כ.

תשובה: כבר כתבנו שלא ראינו ולא שמענו במקומות אלו מי שכפה את הבעל לגרש את אשתו ואפי' באומרת מאיס עלי. וכיון שכן זו שתובעת להתגרש אם רצה מגרש ואם לא רצה לגרש שומעין לו. וכבר כתבנו דיני המורדת האומרת בעינא ליה ומצערנא ליה והאומרת מאיס עלי. גם טענת הבעל האומר לא אגרש עד שתחזירי לי את שטר כתובתיך טענה יפה היא חדא שאנו כבר כתבנו שאם אמרה היא מאיס עלי וקדם הוא וגירש תוך שנים עשר חדש לא אבדה היא את כתובתה. וא"כ היאך יגרש זה קודם שתחזיר היא שטר כתובתה ותמחול לו על כל זכות שיש לה עליו. אם עשה כן איבד את זכותו. ואפי' לאחר י"ב חדש אינו בדין שיגרש הוא ואח"כ תכריחנו היא למיקם עמה בדינא ובדיינא. הא למה הדבר דומה למי שיש לו שטר חוב על חבירו ואומר לו פרענו ואח"כ אבוא לב"ד אם אני חייב לך להחזיר לך שטר חוב אם לא שאין שומעין וזה דבר פשוט. וכ"ש זה שהכל תלוי ברצונו ואם רצה לגרש מגרש בין שלא תחזיר לו הכתובה בין תחזיר וכמ"ש."

הרשב"א קובע להלכה, שבעל הטוען כי אינו רוצה לגרש בטרם יחילו על האשה דין מורדת, טענתו מתקבלת, מאחר ויש נפקא-מינה ממונית, שאם הבעל יגרש בטרם יוחל דין זה, היא תהיה זכאית לכתובה. יתירה מזו, קובע הרשב"א, שאין זה מן הדין שיבוצעו הגירושין ואח"כ יימשכו הליכים משפטיים בין בני הזוג "בדינא ודיינא".

כך גם לגבי אשה, הטוענת כי בעלה מורד בה, ותובעת לתת לכך את הנפקויות הממוניות ההלכתיות. בעקרון, בעל שנטש את אשתו וחי עם אשה אחרת, בלא שקיבל היתר נישואין, הריהו מורד. הדין הוא כי בעל המורד על אשתו, מוסיפין על כתובתה. למרידת הבעל באשתו יכולות להיות נפקויות ממוניות נוספות. כידוע, קיים מנהג בתי הדין בישראל בדבר פסיקת "פיצויים לאשה המתגרשת". להתנהגות הבעל יש השפעה לא מבוטלת לענין החלת דין "הפיצויים", ולגובה פסיקתם.

הדרך הנכונה והעדיפה היא, איפוא, לפסוק בכל ענייני הרכוש שבין הצדדים, עוד בטרם הגירושין.

ראוי לציין, כי פסיקת בית הדין בענייני הרכוש הופכת להיות מעין "תנאים מוקדמים" לגירושין. כלומר, לאחר שבית הדין דן במכלול העניינים הכרוכים בגירושין, והגיע למסקנות בדבר הדרך הנכונה שבה יש לפתור עניינים אלו, ישנם אף מקרים שבהם רשאי הצד המעוניין בדבר לעכב את הסכמתו לתת גט או לקבל גט, כל עוד לא יובטח הביצוע של פסק הדין בעניינים הכרוכים בגירושין, להנחת דעתו של בית הדין. הפעלתה של זכות זו אינה פוגעת כמלוא הנימה בכנות רצונו של אותו צד להתגרש. כנות הרצון להתגרש יכולה להיפגע, רק כאשר אותו בעל-דין מתנה את הסכמתו להתגרש בתנאים שאינם סבירים בעיני בית הדין. היה ובית הדין יפסוק בענייני הרכוש, בניגוד לעמדה של התובע, והוא יסרב להתגרש אם לא ימולאו תנאיו שלו, עשוי הדבר להביא לפגיעה בכנות התביעה להתגרש. אין זה המצב במקרה דנא.

במקרה דנן ברור לנו, שהבעל אינו מתנה את הגט בקיום דיון להוכחות, בקשר לפלוני, בטרם הגט. הוא רק מבקש לעשות כן מתוך שהוא חושש, שאם לא כך ייעשה, יאבד את זכותו לשטוח בפני בית הדין את הוכחותיו לענין זה. הוא חושש כמו כן, מהשלכות אפשריות של הקשר של האשה עם פלוני לענין החזקת הילדים והסדרי ראייתם. הוא חושש, כפי הנראה, שמא יאבד בית הדין את סמכותו לעסוק בעניינים אלו, אם הם לא יתבררו בטרם הגט. על חששות אלו יש ליתן מענה הולם. ברם, אין לראות בכך כהתנאה מצד הבעל בקשר לגט.

דרישת הבעל להביא הוכחות לענין הקשר של האשה עם פלוני ואיסורה, אינם מושמעים בחלל ריק. האשה אמנם מסכימה כי תירשם פיסקה האוסרת את נישואיה לפלוני, אך היא מכחישה בתוקף כי קיימה עמו יחסי אישות. כיון שכך, לא ניתן להשתמש בדבריה של האשה כמקור לאיסור, מאחר ואין הודאתה בגדר "שוויה אנפשה חתיכה דאיסורא". גם בדברי הבעל כפי שנאמרו בפנינו, קשה לראות דברים מפורשים שבהם הוא מודה שהאשה אסורה עליו.

מאידך גיסא, לא ניתן להתעלם מדברי האשה, שאין להלאותה בדיוני הוכחות, כאשר היא מבחינתה מוכנה לספק לבעל-התובע את תוצאות ההוכחות.

כדוגמה לדבר, ניתן לראות את דברי הש"ך על שו"ע חושן משפט סימן י"א ס"ק א'. הש"ך מביא שם את דברי ספר "באר שבע", "בראובן שתובע לשמעון שיברור עמו דיינים ושמעון משיב לא אכנס לדין עמך, אם לא תגיד לי מתחלה על מה תרצה לדון עמי, וראובן אינו רוצה לגלות לו אופן תביעתו כלל, שהדין עם ראובן". הש"ך דוחה שם את ראיות הספר "באר שבע", וכותב:

"הכא ודאי מצי הנתבע לומר הגיד לי מתחלה מה תרצה לדון עמי כי אולי אחר שאדע תביעותיך אעשה כרצונך ולא אבא עמך להתדיין כלל וכל זמן שאינו רוצה לגלות לו אופן תביעתו אינו מחויב לבא עמו לדין כלל. כן נלע"ד".

מבואר מדברי הש"ך, שיש לתת משקל רב לטענת נתבע המוכן לתת לתובע את תביעתו מבלי שייגענו בהליכים משפטיים.

לאחר ששקלנו בדבר, הגענו למסקנה כי בנקודה זו ניתן להכריע באופן שיספק את הצרכים - להבדיל מהרצונות - של שני הצדדים. אנו לא נאסור את האשה על הבעל או על פלוני. אולם לנוכח טענות ומענות הצדדים, ייכתב ב"מעשה בית הדין", כי אם הצדדים ירצו לחזור זל"ז, או אם האשה תחפוץ להינשא לפלוני, יהיה צורך בברור הענין בבית הדין.

באשר להשלכות של הקשר של האשה עם פלוני על ענייני החזקת הילדים והסדרי ראייתם, זהו ענין שצריך לעלות בפני פקידת הסעד, או מומחה אחר, כדי שייבחן עד כמה יש בענין זה כדי להשפיע על טובתם. עדויות שיישמעו בבית הדין בדבר הקשר עם פלוני, אין בהם כשלעצמם, כדי להכריע בסוגיה. לכן אין מקום, בשלב זה, לשמוע הוכחות בענין זה.

לא שמענו מב"כ האשה טענות נגד כריכת עניני מזונות האשה וענייני הרכוש בתביעת הגירושין. כן לא שמענו טענות נגד כריכת עניני החזקת הילדים והסדרי ראייתם, שנכרכו במפורש, אף שהם כרוכים כבר מעצם טיבם וטבעם. ענין החינוך נכרך גם הוא במפורש בכתב התביעה. לפיכך אנו קובעים כי העניינים שנכרכו בגירושין, נכרכו כדין ובכנות.

למרות כל האמור לעיל, עדיין לא ניתן להורות על קביעת תאריך לסידור גט פיטורין. לצדדים דירת מגורים משותפת בהרצליה. כל עוד לא פורק השיתוף הדירה זו, ולמצער כל עוד לא הוכרע היכן יגור כל צד לאחר סידור הגט, לא ניתן לבצע את הגט. כמו כן, יש לעשות את מירב המאמצים, שענין החזקת הילדים והסדרי ראייתם יוכרעו עוד קודם הגט.

לאור האמור לעיל אנו פוסקים:
א. התביעה לשלום בית נמחקת.
ב. תביעת הגירושין הינה כנה. עניני משמורת הילדים הסדרי ראייתם וחינוכם, מזונות האשה ונושאי הרכוש של הצדדים, נכרכו בגירושין כדין ובכנות.
ג. תביעת הגירושין מתקבלת. הצדדים יתגרשו כהסכמתם, במועד שייקבע על ידי בית הדין, לפי שיקול דעתו.
ד. ב"מעשה בית דין" יירשם כי אם הצדדים ירצו לחזור ולהינשא זל"ז או שהאשה תחפוץ להינשא לפלוני, יתקיים דיון בבית הדין לצורך ברור הענין.
ה. בית הדין רושם לפניו כי האשה מוותרת על כתובתה.
ו. האשה תגיש לבית הדין תוך 30 יום כתב תשובה, אשר בו תתייחס, לטענות הבעל לענין החזקת הילדים הסדרי ראייתם וחינוכם; לטענות בענין מזונות האשה; וכן לנושא הרכוש.
ז. הצדדים ישתפו פעולה עם פקידת הסעד לצורך כתיבת תסקירה. נראה לנו כי הצדדים זקוקים לייעוץ מקצועי בקשר לילדיהם. אנו ממליצים לבאי-כח הצדדים לבוא ביניהם בדברים על מנת שהצדדים יפנו לייעוץ משותף של מומחה בתחום המשפחה, שיסייע להם ביחסים ההדדיים בכל הקשור לטיפול בילדי בני הזוג.
ח. לאחר שיתקבלו כתב התשובה של האשה וכן תסקיר פקידת הסעד, יוחלט בדבר המשך הדיון בתביעות.

פסק הדין ניתן לפרסום ללא שמות הצדדים.

ניתן, ביום ה' טבת תשס"ד (31.12.2003)

(-) משה קולר - אב"ד          (-) יצחק אלמליח - דיין          (-) שלמה תם - דיין

העתק מתאים למקור

הרב יצחק פרץ

המזכיר הראשי