בתאריך ו' שבט תשע"ה פסק בית הדין האזורי בתביעת הבעל לחייב ולכוף את האישה שתקבל גט ממנו ואלו מסקנות פסק הדין:

"לאור האמור לעיל, מחליט ביה"ד ברוב דעות כדלהלן:

א. תביעת הבעל לגירושין נדחית, ועל כן אין כל מקום למתן החלטות בתביעה הרכושית במצב הנוכחי.

ב. אם חפץ הבעל בגירושין, עליו לרצות את אשתו בכל דרך שהיא לקבל את גטה.

ג. על ב"כ האישה לפעול לשכנע את מרשתו שתיאות לקבל את גטה תוך שתגיש לביה"ד הצעה לפיצוי כספי שיניח את דעתה.

ד. על אף האמור, מאחר וגם האישה מודעת למצב הנתון – שהסיכויים קלושים שהבעל יחזור אליה לחיים משותפים, על כן מומלץ לה לקבל את הצעת ביה"ד שהאישה תקבל 80% מהדירה והבעל 20%, ויתגרשו בג"פ, או להגיע להסכמה אחרת ולסיים את הפרק הכואב הזה גם מבחינתה.

לדעת המיעוט: אין פני הצדדים לשלום ואין מקום לשלו"ב. וכיוון שהצדדים פרודים עשר שנים, יש לחייב את שאינו רוצה להתגרש ועל האישה לקבל גטה, ואם לא תאבה – יטיל ביה"ד עליה מגבלות כחוק.

והלכה כדעת הרוב."

על פסק דין זה הגיש הבעל ערעור ולו שלוש טענות נגד פסק הדין:

א. הבעל טען בכתב הערעור וכן בדיון בערעור כי האישה עשתה מעשים שמחמתם היא חייבת להתגרש (בדיון טען הבעל שהאישה מזנה תחתיו). נציין שבדיון הכחישה האישה את טענותיו.

ב. הואיל והצדדים גרים בנפרד שתים־עשרה שנה והבעל חי עם אישה זרה כל אותה תקופה ויש לו ממנה שני ילדים, ודאי שלא יחזור לחיות עם אשתו ולכן צריך לחייב ולכוף אותה להתגרש.

ג. אף אם בית הדין ידחה את תביעתו להתגרש, מכל מקום האישה גרה בבית גדול, 300 מ"ר שטחו, נוסף על כך סביב לבית יש שלושה דונם אדמה, ולכן אף אם ייקבע שהוא חייב במדורה – אין הוא חייב לספק לה מדור כל כך גדול עם שלושה דונם אדמה מסביב.

א. טענת הבעל לפיה אשתו עשתה מעשים המחייבים אותה בקבלת גט
לגבי טענתו הראשונה של הבעל: בית הדין האזורי לא התייחס לטענתו, גם דעת המיעוט לא נתנה להאשמה זו משקל, כנראה הבעל לא הוכיח דבר לעניין האשמות אלו.

ב. טענת הבעל לפיה יש לחייב את האישה בגט בגלל הפירוד הממושך
לגבי טענתו השנייה: עברנו על דברי בית הדין האזורי שהאריך מאוד בעניין זה, ומה שכתבו הדיינים בדעת הרוב הוא אמת לאמִתה של תורה ולא צריך להאריך עוד בעניין זה.

ברם, הדיין שבדעת המיעוט סמך לחייב את האישה להתגרש מחמת דברי רבנו ירוחם בשם רבו, וביאר את דברי רבנו ירוחם שאם אין סיכוי לשלום בית כופין את הצדדים להתגרש. הדיינים בדעת הרוב האריכו בטוב טעם ודעת ודחו דבריו, וכתבו שעל מקרה כשלנו לא אמר רבנו ירוחם את דבריו. ודבריהם נכונים, שעל מקרה שבעל עזב את אשתו לטובת אישה אחרת, והיא מבקשת שבעלה יחזור אליה, לא אמר רבנו ירוחם שיכופו את האישה שתקבל גט.

ברם הדיינים התקשו מה מקור דינו של רבנו ירוחם ומה טעם דבריו, לכן אביא דבריו ואבארם.

רבנו ירוחם (מישרים נתיב כג חלק ח) כתב וז"ל:

"וכתב מורי ה"ר אברהם בן אשמעאל כי נראה לו שאשה שאמרה: 'לא בעינא ליה, ייתן לי גט וכתובה', והוא אומר: 'אנא נמי לא בעינא לך אבל איני רוצה ליתן גט', מסתברא דאין דנין אותה במורדת להפסידה כלום מעיקר כתובה ונדוניא אלא מיהו משהינן לה תריסר ירחי אגיטא דילמא הדרי בהו. לאחר שנה כופין אותו לגרש והפסידה תוספת וכל מאי דיהיב לה מדיליה דאדעתא למשקל ולמיפק לא יהיב לה."

אבאר הדברים. שנינו בגמ' (קידושין דף סה ע"א):

"מתני': האומר לאשה: 'קידשתיך' והיא אומרת: 'לא קידשתני' – הוא אסור בקרובותיה, והיא מותרת בקרוביו. היא אומרת: 'קידשתני', והוא אומר: 'לא קידשתיך' – הוא מותר בקרובותיה, והיא אסורה בקרוביו."

ובגמ' שם:

"איתמר, רב אמר: כופין, ושמואל אמר: מבקשין. אהייא? אילימא ארישא, לאו כופין איכא ולא מבקשין איכא! אלא אסיפא, בשלמא מבקשין לחיי, אלא כופין אמאי, אמר: לא ניחא לי דאיתסר בקריבה!"

וכתב על כך הר"ן על הרי"ף (דף כח עמוד א מדפי הרי"ף) וז"ל:

"גמ': מבקשין ממנו ליתן גט.

אבבא דקידשתני והוא אומר לא קידשתיך קאי דכדי להתירה לינשא מבקשין ממנו ליתן גט ומיהו אין כופין משום דאמר לא ניחא לי דאתסר בקריבתה והכי איתא בגמ'. ומכאן נראה דכל היכא שנתן גט אף על פי שהוא אינו מודה בקידושין נאסר בקרובותיה כדי שלא יאמרו שהוא נושא קרובת גרושתו ומשום הכי אין כופין, הא לאו הכי – ודאי כופין דמאי אכפת ליה וכגון זו כופין על מדת סדום."

לאור דברי הגמרא וכפי שביארם הר"ן – דברי רבנו ירוחם מבוארים, דאם אישה אומרת "איני רוצה בבעלי – ייתן לי גט", והוא אומר "אני גם איני רוצה בה", בית דין כופין את הבעל שיתן לה גט, משום שהוא מעגנה חינם, וכשמעגנה חינם כופין על מדת סדום.

והנה מחמת שיש דיינים הסבורים כדעת המיעוט, שבמקרה כזה שהבעל אינו רוצה לעזוב את האישה הזרה שעבר לחיות עמה אפשר לכפות על אשתו שתקבל את גטה, נבהיר את הדבר יותר.

תחילה נאמר שבמקומות שפשט חדר"ג או שהבעל נשבע או מנהג הקהילות שלא לשאת אישה על אשתו ולא יגרשנה בעל כרחה, אם הבעל עזב את אשתו וחי עם אישה זרה, נהגו כל בתי הדין דאין מחייבים את האישה לקבל גט. ועל מקרה כזה לא אמר הגאון רבנו חיים פאלאג'י דאם עברו י"ח חודש דמחייבים את האישה שתקבל גט מבעלה.

ועוד דידוע שאישה שזנתה תחת בעלה ונאסרה עליו, הרי דינה שבעלה חייב לגרשה ודעת הרבה ראשונים שבית דין כופין את בעלה שייתן לה גט. מכל מקום הנודע ביהודה (אבן העזר תניינא סימן יב) ורבי עקיבא איגר (דרוש וחידוש [סוף חלק א] כתבים [דף צא] בתשובת שאלה) והשם אריה, דעתם שאי אפשר לכוף את הבעל שייתן לה גט, כיוון שהיא עשתה מעשה וגרמה להיאסר על בעלה. והנה לדעתם במקרה זה לא כופין לתת גט אף שיש כאן סיבה לכופו לתת לה גט, משום שכופין על מידת סדום, דהרי אין לו כל תועלת מכך שאישה זו תישאר להיות נשואה לו. הרי דברים קל וחומר שבמקרה שהבעל עזב את אשתו והלך לגור עם אישה זרה, דאין לכוף אותה שתקבל גט, וקל וחומר הדברים שאין לכוף אותה במקרה שהיא מציעה לבעל שיחזור לחיות עמה.

ג. טענת הבעל בדבר גודל המדור לו זכאית האישה
לגבי הטענה השלישית שלא מגיע לאישה מדור ספציפי בבית של שלוש מאות מ"ר עם אדמה מסביב בגודל של שלושה דונם. הרינו להבהיר שמבחינה עקרונית הבעל צודק, אלא שאם היה אפשר להשאיר מסביב לבית חלקת אדמה שתשמש את הבית ואת השאר למכור היה מקום לדון, אולם נראה שהדבר אינו אפשרי.

עוד נאמר שאמנם לא מגיע לאישה למגוריה בית בגודל שלוש מאות מ"ר, אולם מגיע לה בית רחב שתוכל לארח מפעם לפעם את ילדיה ואת נכדיה.

ולפי זה זכותה של האישה שהבעל יקנה לה למגוריה במושב שבו היא גרה בית מרווח עם חלקת אדמה, שתוכל לגור בו ברווחה כפי שהורגלה. ובמקרה שהאישה תצטרך להחליף דירה, יצטרך הבעל לשלם לה את עלות העברת הדירה, ולקנות לה רהיטים חדשים תמורת אלו שלא ניתן להעביר אותם או שלא יתאימו לדירה החדשה.

בנוסף לכך האישה זכאית שבית הדין יעקל לבעל סכום כסף גדול, שאם האישה תסכים לקבל את גטה, יהיה לה מהיכן לגבות את כתובתה, ובנוסף לכך פיצוי גדול ראוי על מה שעולל לה, שעזב את אשת נעוריו והלך לחיות עם אישה זרה, והשאיר את אשתו בודדה לשנים רבות.

נראה שהסדר כזה אינו מעשי ולכן בית הדין דוחה את תביעת הבעל לבטל לאשה את זכותה למדור ספציפי.

לאור האמור לעיל בית הדין דוחה את הערעור.

הרב נחום גורטלר

הנה ראיתי את אשר כתב כבוד האב"ד שליט"א בטוב טעם ודעת ואני מסכים עמו ואוסיף כמה גרגירים שכבר נכתבו בפסקי דין אלה או אחרים.

השאלה אשר צריכה להישאל בנידון דידן היא: בעל אשר נתן עינו באישה אחרת וחולק עמה את חייו ומתגורר וחי עמה שנים רבות ואף נולדו לו ממנה ילדים וכתוצאה מכך יצר מצב אשר ספק אם הצדדים יחזרו לשלום, היות שאין סיכוי שייפרד מאישה זו ויחזור אל אשתו, והוא אינו מעוגן שהרי חי לו עם אישה אחרת ואף נולדו לו בנים אולם את אשתו הוא מעגן:

האם עובדה זו שנוצרה עקב התנהגותו הקלוקלת של הבעל ויצרה מציאות של פירוד, יש בה כדי לחייב את האישה בקבלת גטה ובזה היא תפסיד את זכויותיה ובכללם זכותה למדור.

או שנאמר כי מי שגרם למצב הזה עליו לשאת בכל התוצאות הנובעות וכמאמר מדרש אגדה (שמות, פרשת משפטים פרק כב סימן טו [טו]):

"וכי יפתה איש בתולה. להוציא את שנתאלמנה ואת שנתגרשה מן האירוסין דברי רבי יוסי הגלילי. והמפתה אם רוצה להוציא [יוציא, והאונס אם רוצה להוציא] לא יוציא אלא ישתה בעציצו, ואפילו חיגרת או סומא – 'מהר ימהרנה לו לאשה'. ואין מוהר אלא כתובה, שנאמר 'הרבו עלי מהר ומתן' (בראשית לד יב)."

ברור הדבר שישתה בעציצו ובחלוף הזמן יאכל גם את פרותיו הבאושים ואל לו להלין אלא על עצמו.

לא מצאנו בהלכה שבעל שעוזב את אשתו לטובת אישה אחרת תחויב אשתו בגט ותפסיד את זכויותיה. ואף אם הפירוד נמשך זמן רב אין לחייב את האישה לקבל גטה, שאם כן כל אחד שייתן עינו באישה אחרת יעזוב את אשתו ולאחר זמן יבוא ויטען כי הם פרודים זמן רב.

וכמו שמובא בפסקי דין רבניים (כרך א' עמוד 162, פסק־דין מהרבנים הגאונים ש' מ' אזולאי, א' י' וולדנברג, י' קאפח) שכתבו כדלהלן:

"ברם אמתלא זו של חוסר תקווה לחיים משותפים אין בה כדי להטיל חובה על האישה לקבל גט פיטורין כל זמן שלא הוכח בהוכחות מספיקות שהאישה אשמה בהפרעת שלום הבית וכו'. אם נבוא להסתמך על טענות סתמיות כאלה של חוסר תקווה לשלום, כל בעל שירצה להיפטר מאשתו יגרום למריבות ביתיות ויזניח את אשתו לכמה שנים ואחר כך יבוא וידרוש גט פיטורין בטענה כי אין סיכויים לשלום."

פירוד של בני זוג זמן רב אין בו – בפירוד – כשלעצמו לחייב את הצדדים להתגרש אלא אם יש עמו טענה המוכחת ועיין בשו"ת דברי מלכיאל (חלק ג סימן קמה).

גם דינו של רבנו ירוחם כלל לא קרב לנידון דידן. רבנו ירוחם איירי כששני הצדדים מביעים את דעתם ואת רצונם להתגרש – כל אחד מטעמים אלו או אחרים, בנידון דידן – האישה מצהירה הן בבית הדין האזורי והן בבית הדין הגדול כי רצונה בשלום ומחכה לו.

כמו כן אין לקבל כל טענה של הבעל כי מואס הוא באישה. טענת "מאיס עליי" וקשר עם אישה אחרת לא "הולכים" יחדיו: הרי הדין הוא שאישה התובעת כתובתה נשללת ממנה טענת "מאיס עליי" מהטעם "חיישינן שמא עיניה נתנה באחר" (שו"ע אבן העזר סימן עז סעיף ב ברמ"א) ובוודאי בעל שבפועל מתגורר וחי עם אישה אחרת כמו במקרה שלפנינו, שלא רק את עיניו נתן באישה אחרת אלא את כל כולו נתן לאישה אחרת נשללת ממנו האפשרות לטעון "מאיס עליי."

ומכל מקום אין להתעלם מהעובדה כי אין סיכוי לחזרה לשלום, אף שזה בגלל הבעל, וכן מהטענה שהועלתה על ידי בא כוח הבעל בדיון שהתקיים בתאריך י"ט באלול התשע"ד (14.09.2014) וזו לשון ב"כ הבעל:

"בשנת 2002 היא תבעה את הבעל לחלוקת רכוש בבית משפט, ואחר כך לאחר התייעצות עם עו"ד היא מחקה את התביעה כי היא העדיפה לקבל מדור ספציפי עם מזונות. משמעות הדבר שהיא חפצה בגירושין."

ויש להבהיר כי כל הטעם למדור ספציפי הוא כדי שיוכלו להשכין שלום בבית זה ולכן כאשר חזון השלום בין הצדדים הפך להיות לחלום הרי שחיובו של הבעל חוזר להיות חיוב למדור כפי שהיו הצדדים חיים קודם הפירוד.

לכן אם הבעל ימציא לאישה הצעה למדור חדש – חילופי באותה רמה, יגיש בקשתו לאישה ולבית הדין ובית הדין יבחן זאת ותינתן החלטה. ברור הדבר כי המדור החילופי יהיה מכספים של הבעל ולא מחלקה של האישה.

בית הדין מבהיר לבעל כי מתן האפשרות להגשת ערעור בבית הדין הגדול, אין בה מתן אפשרות להשתלח באישה. גם בבית הדין האזורי וגם בבית הדין הגדול הבעל טוען כי האישה מזנה וזו לשון הפרוטוקול:

"המערער: אבל אני נמצא כאן כבר הרבה זמן [...] רוצה להוסיף, דיברתי עם האחיות שלי והם אמרו שהאישה מזנה והיום אחרי שבדקתי את זה אני יודע שהיא עוד ממשיכה.

המשיבה: לא היו דברים מעולם – פורצת בבכי – אלוקים יודע את האמת."

לא יכול הבעל לטעון כי אשתו מזנה בבית הדין האזורי וגם בגדול ולא לטרוח להביא ראיה כל שהיא ולחשוב כי בנות ישראל הן בבחינת אסקופה הנדרסת ויכול להשתלח באשתו ככל העולה על רוחו. היחיד שהוברר שהיה נואף – ועדיין ממשיך – הוא הבעל. התבטאות זו כלפי האישה אינה ראויה. בנסיבות אלו בית הדין מביע את מורת רוחו מהתבטאות זו ומחייב את הבעל בהוצאות משפט בסך 2,000 ש"ח לטובת האישה.

הרב מיכאל עמוס

מצטרף להנ"ל.

הרב אליהו הישריק

על פי האמור מחליט בית הדין:
א. הערעור שהוגש על ידי הבעל נדחה ופסק הדין של בית הדין האזורי תקף.
ב. מדור ספציפי: אם הבעל יציע הצעה להעמדת מדור חלופי לאישה – הצעה שתעמוד בקריטריונים של ההלכה להנחת דעת בית הדין, יגיש את הצעתו לבית הדין האזורי ובית הדין האזורי ישקול את ההצעה וייתן החלטה בהתאם בנושא המדור הספציפי.
ג. הבעל מחויב בהוצאות משפט בסך 2,000 ש"ח לטובת האישה ועליו להעבירם תוך 14 יום מיום מתן פסק דין זה.
ד. מותר לפרסם את פסק הדין לאחר השמטת השמות.

ניתן ביום כ"ב באדר א' התשע"ו (02/03/2016).