בקשת הבעל לעיון חוזר בהחלטת ביה"ד מיום י"ב באדר א' תשע"ו (21.2.2016).

ביום א' במרחשוון תשע"ו (14.10.2015) פתח הבעל תיק שלום בית ולחלופין תיק להכרזת האשה כמורדת. ביום י"ז בטבת תשע"ו (29.12.2015) התקיים דיון שבו טען הבעל כי האשה עזבה את הבית ולקחה עמה, שלא כדין, רכב מחשב ואייפד הרשומים ע"ש חברה שהיא בבעלותו. הבעל תובע מאשה להשיב את המיטלטלין, שכן הדבר גורם נזקים והפסדים לבעל. מנגד טענה האשה כי הבעל נתן לה את המיטלטלין במתנה ולכן אינה חייבת להשיבם.

ביום י"ג באדר א' תשע"ו (22.2.2016) הוצאנו החלטה בזה"ל:

"בקשה דחופה מטעם הבעל למתן צו בבקשה להחזרת הרכב, האייפד והמחשב ובקשה להקדמת מועד הדיון הקבוע ליום 05/06/16.

בפני ביה"ד לא הוגשה תביעת רכוש, על כן, אין סמכות לביה"ד לתת צו בעניין החזרת הרכב, המחשב והאייפד."

ביום ט"ו באדר א' תשע"ו (24.2.2016) ביקש ב"כ הבעל מביה"ד לעיין בהחלטה הנ"ל מחדש בזה"ל:

"3. נראה כי נפלה שגגה מלפני ביה"ד הנכבד, הבעל הגיש תביעה לשלום בית, להכרזה על האשה כמורדת, פיצויים ומתן צווים נוספים כאשר בתביעה זו נתבעת האשה גם ביחס להחזרת הרכב, המחשב והאייפד וכו'."

לאחר עיון חוזר, ביה"ד הגיע למסקנה כי יש מקום לשינוי חלקי של החלטה הנ"ל מהנימוקים דלהלן.

להלן נדון בשאלה אם בסמכות ביה"ד להוציא החלטה או לחלופין לתת סעד זמני על המיטלטלין.

הגם שהתנהל דיון פרונטאלי וממצא בנושא המיטלטלין והיה ניתן לכרוך לתביעת הגירושין אפילו בע"פ ותוך כדי מהלך הדיון, אולם מאחר שתיק גירושין לא נפתח, אין למה לכרוך את נושא הרכוש.

עצם הדיון והסכמת הצדדים, לכאורה, גם הם, אינם מקנים סמכות לדון בעניין הרכוש לפי סעיף 9 לחוק השיפוט, שכן הסכמת הצדדים לשיפוטו של ביה"ד יכולה להועיל רק אם העניין המתברר הוא עניין מענייני המעמד האישי המנויים בסימן 51 לדבר המלך והמועצה, אלא שנושא הרכוש כבנדון דידן, אינו נמנה בין עניינים אלה.

יחד עם האמור, יש לדון האם ניתן להוציא סעד זמני על המיטלטלין במסגרת התביעה לשלום בית ולהכרזה כמורדת מכוח הצגת טענות הצדדים בעת הדיון בעניין המיטלטלין. תימוכין לכך מצאנו בערעור/277 (לא פורסם. צוין בספרו של פרופ' א' שוחטמן, סדר הדין בביה"ד הרבני, עמ' 1290 בהערה 269) שבו נקבע שיש בסמכות ביה"ד להטיל צו עיקול במסגרת תביעת שלום בית, כיון שהצדדים הופיעו לדיון ולא נשמעה כל טענה על חוסר סמכות בהקשר זה. אבל נראה, שאין לדון כך בכל מקרה וכפי שיתבאר להלן.

מן המפורסמות שלפי עמדת ההלכה, ביכולתו של מי מהצדדים לבקש סעד זמני בכל נושא שהוא 'על ריב בין אדם לחברו', וביה"ד ייעתר לבקשה לסעד זמני כאשר הוא מתרשם כי יש צדק בבקשה למתן הצו. אבל לא מצאנו כי קיימת מגבלה לביה"ד לתת סעד זמני בדבר שאינו בסמכותו, כי כאמור, לפי דין תורה כל נושא שהוא 'על ריב' הינו בסמכותו של ביה"ד.

אכן, המחוקק הגביל את יכולתו של ביה"ד הרבני לתת סעד זמני, ככל שיהיה, אא"כ עיקר ההליך הנדון בפניו הינו בתחום סמכותו השיפוטית.

בחוק בתי דין דתיים (כפיית ציות ודרכי דיון), התשט"ז-1956 נקבע בסעיף 7ג (א):

"בית דין, כשהוא דן בעניין שבשיפוטו, רשאי לתת צו עיקול זמני על נכסי נתבע שבידי הנתבע או שבידי התובע, וכן על נכסי הנתבע שבידי אדם אחר (בסעיף זה – המחזיק), לרבות כל חוב וזכות, בין שהגיע זמן פירעונם ובין אם לאו, אם הוכח להנחת דעתו כי קיימות ראיות מהימנות לכאורה התומכות בעילת התובענה וכי אי מתן הצו עלול להכביד על ביצוע פסק הדין."

וכן סמכותנו במתן סעד זמני – עיקול זמני על נכסים, מעוגנת בתקנה קח לתקנות הדיון בבתי-הדין הרבניים בישראל – התשנ"ג, (1) (א) וז"ל:

"להבטחת זכויות בנכסים שלגביהם הוגשה תביעה בבית-הדין או להבטחת זכויות לפי פסק-דין, רשאי בית-הדין ליתן צו עיקול על נכסים או זכויות שבידי הנתבע וכן על נכסים או זכויות של הנתבע שבידי צד שלישי."

בנדוננו הבעל פתח תיק לשלום בית וחילופין פתח גם תיק להכרזת אשתו כמורדת. ומעתה יש לדון האם ניתן במסגרת התיקים הפתוחים להיעתר לבקשת סעד זמני של הבעל.

בקשת סעד זמני במסגרת תביעה לשלום בית
השאלה העולה מאליה היא האם ניתן להגיש תביעה לשלום בית ויחד עם זאת לבקש מתן צו עיקול זמני על רכוש זה או אחר. בהשקפה ראשונה נדמה כי פעולת סעד זמני ברכושם של בני הזוג, ככל שתהיה, עלולה להוריד את הסיכויים לשלום בית לטמיון, שכן הסעד הזמני ימנע את שימושו החופשי של הצד שכנגד ברכוש המעוקל, ואדרבה, עלול הדבר ליצור שנאה כלפי הצד שזכה בסעד המבוקש.

אבל מצד שני ניתן לומר שהבקשה לסעד זמני במסגרת בקשה לשלום בית דווקא עשויה לתרום לשמירת הצביון של שלום הבית.

כך למשל בבית הדין הרבני בטבריה תשמ"ח/797 (לא פורסם. בהרכב הדיינים הגרא"ד אוירבאך, הגר"ש ביבי והגר"י גליק) נושא חלוקת הרכוש נמסר לבית המשפט האזרחי. בית הדין בטבריה הוציא לבקשת הבעל צו עיקול על בית המגורים של בני הזוג ועל התכולה שבבית במסגרת תביעה לשלום בית. ב"כ האשה טען כי מאחר שנושא חלוקת הרכוש נמצא בטיפולו של בית המשפט האזרחי, אין לביה"ד הרבני להתערב בו. ביה"ד דחה את בקשת ב"כ האשה, מהנימוק הבא:

"מרכיב ראשי ויסודי בשלום בית הוא הבית כמשמעו, הבית הפרטי שהורגלו בו ביחד עם הילדים. ברור לכל כי מכירת הבית ופירוקו – על ידי צד אחד בכפיה – זו פגיעה רצינית כבדת משקל בשלום הבית ועלול לגרום להרס למשפחה ולילדים. וזאת, כל עוד שבעיני ביה"ד יש מקום לשלום בית, ומטפלים בנושא כדי להעמיד השלום על כנו. לא יתכן לקבוע עובדות בשטח שיש בהם כדי לחסום את השלום בית כאמור... ואין אנו רואים בזה התערבות בערכאה אחרת..."

על החלטה זו הוגש ערעור תשמ"ט/215, וביה"ד הגדול (בהרכב הדיינים הראש"ל הגר"מ אליהו, הגר"מ טופיק והגר"ש דיכובסקי) החליט לדחותו. בית הדין הגדול דחה את הערעור מנימוק נוסף כפי שיובא להלן.

כך מצאנו גם במקרה דומה בערעור תשנ"ה/969 (הרכב הדיינים הראש"ל הגר"א בקשי דורון, הגר"ש דיכובסקי והגר"א הורביץ, הובא בשורת הדין ח"ח עמ' תקנה), ביחס לעיקול שהוטל ע"י ביה"ד האזורי בעוד שבבית המשפט מתנהל הליך של פירוק שיתוף. ביה"ד הגדול הצדיק את הטלת העיקול:

"באשר לטענה לחוסר סמכות בית הדין הרבני לדון בענייני רכוש הנדונים בבית המשפט, ברור שעקרונית במסגרת הדיונים לשלום בית סמכות ביה"ד לעכב פירוק הבית שהוא קורת הגג המשותפת של הזוג עד לסיום הדיון."

כך בתקופה מאוחרת יותר פורש החוק הנ"ל בבג"ץ (בג"ץ 207/04‏ גולדמברג נ' גולדמברג, פ''ד ס (3) 147):

"בלשון אחרת, לבית הדין, במסגרת סמכותו לדון בהליך העיקרי – תביעה לשלום בית – סמכות ליתן צווי ביניים, כפי שסמכות זו נתונה לו בכל תביעה אחרת, ובלבד – ושוב, כבכל תביעה אחרת – שצו הביניים רלוונטי למטרת ההליך העיקרי (והשוו: בג"ץ 185/72 גור נ' בית-הדין הרבני האזורי, ירושלים [13])."

העולה, כי אמנם בסמכות ביה"ד הרבני לתת סעד זמני להליך עיקרי של שלום בית, אך הסעד הזמני צריך להיות בעל זיקה שיש ביכולתו לשרת את ההליך העיקרי.

אולם נראה שיש לחלק בין רכוש שהסעד המבוקש בו עשוי לתרום לעשיית לשלום בית או לפחות שלא לדרדר את שלום הבית למצב שאין חזרה ממנו – לולא מתן הסעד, לבין סעד המבוקש על רכוש שאין לו זיקה לבניית שלום הבית.

אם כנים אנו בזה, יש צורך ליתן הגדרה מתי הסעד הזמני משרת עיקרו של הליך ומתי אין לראות בסעד המבוקש כמשרת עיקרו של הליך. ככלל נראה, כי יש לחלק בין בקשת סעד על בית המגורים שבו בני הזוג וילדיהם מתגוררים, לבין בקשת סעד על מיטלטלין שאינם משמשים את בני המשפחה בחיי היום יום. מתן סעד על בית מגורים של בני הזוג וילדיהם קשור בקשר אמיץ לתביעת שלום בית, שכן השמירה על הסטטוס של הרכוש משרת באופן ישיר את שלמות משפחת בני הזוג. משא"כ מתן סעד על רכוש שאינו משמש את בני המשפחה, לא יחשב כסעד שניתן להפעילו לשם מטרה זו.

לאור לאמור, נראה כי בקשת הבעל בנדוננו למתן סעד זמני על הרכב מחשב ואייפד שהינם בבעלות החברה שהבעל עובד בה, מן הסתם נועדו לשמש את הבעל לבדו, ולא את שאר בני המשפחה. קשה אפוא לראות בנדוננו איך הבקשה לסעד הזמני על הרכב המחשב והאייפד עשוי לתרום לקידום התביעה לשלום בית. אדרבה, קיים חשש כי מתן הצו יערער עוד יותר את היחסים הרופפים השוררים בין הצדדים בלא"ה, וכפי שעלה מהדין ודברים בין הצדדים בדיון מיום 29/12/2015.

בקשת סעד זמני במסגרת תביעה להכרזת האשה כמורדת
לגבי בקשה למתן סעד זמני במסגרת פתיחת התיק להכרזת האשה כמורדת, יש לדון. גם במסגרת ההכרזה כמורדת – שהיא בתחום שיפוטו של ביה"ד, ניתן להוציא צווים זמניים. וכך נפסק בנימוקי ביה"ד הגדול בערעור הנ"ל (תשמ"ט/215):

"במסגרת תביעתו לשלום בית, עתר הבעל להכרזת האשה כמורדת. 'ולהורות על חיוב האשה בשלום בית ואם תסרב לכך יש להכריזה כמורדת בבעלה תוך שלילת זכויותיה עקב הנישואין'.

אין חולק על כך כי הכרזה למורדת היא בסמכות ייחודית של ביה"ד. דינה של מורדת מפורשת בסימן ע"ז, ואחד ממרכיביו הוא הפסד מתנות שנתן הבעל לאשה. היות והבעל טוען כי דירת המגורים נרכשה מאמצעיו, ורישומה ע"ש האשה הוא בגדר מתנה והאשה מכחישה. על כן אם אכן תוכרז האשה כמורדת, ויוכח שזה מתנה, יהיה זכאי להחזיר המתנה שנתן לה. לפיכך בדין הוא שיטול עיקול על הדירה, על מנת לאפשר הליכי הכרזה כמורדת כדת ודין. לא יעלה על הדעת שסמכותו של ביה"ד בהכרזת מורדת תרוקן מתוכנה ותהפוך להחלטה ערטילאית, ללא ההשלכות הממוניות הקשורות בה."

העולה מן האמור כי ניתן להטיל סעד זמני על רכוש במסגרת תביעה להכרזת מורדת. [יצוין כי פסקי הדין הנזכרים צוינו בספרו של פרופ' א' שוחטמן, שם, עמ' 1289].

ולפי זה כך יש לדון גם בנדוננו. בשונה ממה שהסקנו בנוגע לבקשה למתן סעד במסגרת תביעה לשלום בית, נראה כי לגבי מתן סעד במסגרת תביעה להכרזת האשה כמורדת, הרי אם יתברר לבסוף שהאשה תוכרז מורדת, המורדת מפסידה את המתנות שנתן לה הבעל. וכאן הבעל טוען שהרכב, המחשב והאייפד הם בבעלות החברה שהוא עובד בה, ומנגד, האשה טוענת כי נתן לה את המיטלטלין הנזכרים במתנה והם רשומים ע"ש החברה רק למראית עין. כאמור, הבעל מכחיש וטוען שהוא מעולם לא נתן את המיטלטלין לאשתו במתנה. אם כן, אפילו אם ננקוט כעמדת האשה שהמיטלטלין באו לידה בתורת מתנה, הרי אם יתברר שהאשה מורדת הרי היא צריכה להחזיר את המתנות, ונמצא שהסעד המבוקש להשבת המיטלטלין עשוי לשרת את ההליך העיקרי.

מתן סעד זמני על רכוש בבעלות צד ג'
חרף האמור, מאחר ולא הוכחש שהרכב, המחשב והאייפד רשומים ע"ש החברה, הרי שמדובר במעורבות של צד ג' ה"חברה" – שהיא גורם נפרד מבני הזוג, ומשכך, לכאורה אין לבית הדין הרבני סמכות לדון בעניין, שכן, בעלי הדין בבית הדין בתיק שלפנינו הם בני הזוג בלבד.

בתיק ביה"ד הרבני [10906-21-1 פלונית נ' פלוני (04/02/2007) ], נדרש ביה"ד לשאלת סמכות בית הדין הרבני לדון בתביעה בין האשה לבין תאגידים שלבעל יש מניות. בפסק הדין נקבע שלאור הלכת אמיר [בג"צ 8638/03 סימה אמיר נ' בית הדין הרבני הגדול], אין לבית הדין הרבני סמכות לצרף החברות כצד להליך. להלן הנימוק לקביעה הנ"ל:

"צירוף החברות לתביעה: ב"כ המערערת הצביע על בעיה של ממש. בית המשפט למשפחה מוסמך לצרף לדיון גם חברות בע"מ שיש למשיב חלק בהן, ואילו בית הדין הרבני אינו יכול לעשות זאת. אכן, יש כאן בעיה, שבה אשם המחוקק, שהרחיב מאוד את סמכות בית המשפט למשפחה, והצר מאוד את סמכות בית הדין הרבני. אעפ"כ, כל עוד מוסמך בי"ד רבני לעסוק בעניני רכוש, לא ניתן לחוסמו בטענה שיש ערכאה שיכולה לדון בהיקף רחב יותר בנושא. הסמכות צריכה להיות נידונה לגופה, ולא היכן טוב או יעיל יותר להתדיין. היעילות אינה חזות הכל. זכותו של אדם בדיני משפחה לבחור לעצמו את הערכאה המתאימה, כל עוד שהחוק מאפשר זאת. ישנם מצבים שבהם יעיל יותר ומהיר יותר להתדיין דוקא בבי"ד רבני, ובכל זאת לא נקבע משום זה שלבית המשפט אין סמכות.

יש לזכור כי בעלי הדין בבית הדין הרבני בדרך כלל הם בני הזוג בלבד. בית הדין דן ופוסק בדבר חלוקת הרכוש במישור היחסים שבין בני הזוג. הדין הרצוי הוא שאם לסכסוך שבין בני הזוג יש נפקות לגבי צד שלישי, יוסמך בית הדין לצרף את הצד השלישי לדיון, כשם שבית המשפט לעניני משפחה רשאי להטיל את מרות סמכותו על צד שלישי, שאינו בן משפחה, כאשר צרופו לדיון יתרום לייעולו ולהכרעה בשאלות האמיתיות העומדות במחלוקת (וראו פסק דיננו בקשר ליכולת לאכוף הליכי בזיון בית הדין על צד שלישי, ערעור 2769/ס"ג א'י' נ' א' א', מצוי כעת ב-http://www.rbc.gov.il/judgements/docs/24.doc). יחד עם זאת, גם אם בית הדין אינו מוסמך לצרף צד שלישי לדיון, אין בכך כדי לגרוע מסמכותו של בית הדין להכריע בסכסוך במישור היחסים שבין בני הזוג עצמם...". [ראו עוד בתמ"ש 39711-04-12 ע.ב.א. נ' ד.ב.א. ואח'].

יחד עם זאת, בהמשך פסק הדין הנ"ל העלו כי העדר סמכות של ביה"ד לדון ולהכריע על בעלות המיטלטלין, אינה מגרעת מסמכותו של ביה"ד מלדון ואף להכריע במישור היחסים שבין בני הזוג עצמם, וכך כתבו שם:

"יחד עם זאת, גם אם בית הדין אינו מוסמך לצרף צד שלישי לדיון, אין בכך כדי לגרוע מסמכותו של בית הדין להכריע בסכסוך במישור היחסים שבין בני הזוג עצמם..."

יש לבאר יותר את גדר הדברים במישור האופרטיבי, כי אמנם בסמכותו של ביה"ד לתת הוראות לצדדים איך להתנהל בנוגע להחזקת הרכוש, אך יחד עם זאת, אין בסמכותו של ביה"ד לקבוע את חלוקת הבעלות והשלכותיה ברכוש.

אם כנים אנו בזה, יש לחדד יותר ולומר שלכל היותר יש בסמכות ביה"ד להוציא סעד זמני בנוגע להחזקת המיטלטלין, דהיינו שבסמכות ביה"ד להורות על פעולות שנועדו לשמר את זכותו של מי מהצדדים על הרכוש, אבל אין בסמכותו של ביה"ד להכריע בחלוקה הקבועה של הבעלות על הרכוש, וגם לא בשאלת זכות השימוש ברכוש, שכן זכות השימוש (קניין פירות), גם היא, נגזרת מכח הבעלות (קנין הגוף).

הגם שהבעל טען שהחברה ונכסיה הינה בבעלותו והגם שהזכויות-המניות בחברה רשומות ע"ש הבעל, מכל מקום החברה היא אישיות משפטית נפרדת ועצמאית, וכשם שהיא נפרדת לעניין התחייבויותיה כך היא נפרדת לעניין הסמכות לדון בעניינה, ומה גם שחברה אינה יכולה להעניק סתם כך מתנות שלא בהליך מתאים וחוקי המאפשר זאת.

ונראה עוד לפי האמור, שאף אם יומצא יפוי כוח המסמיך את ביה"ד לדון על נכסי החברה, אין זה מקנה סמכות לדון ולהכריע בחלוקת הבעלות, אלא רק כמתן הוראות בגדר סעד זמני כמבואר לעיל. ויש להבהיר, שהעקרונות האמורים תקפים גם אם הייתה תביעת רכוש כרוכה לתביעת גירושין.

הכרעת הדין
המסקנה העולה היא, כי בדומה לנפסק בערעור תשמ"ט/215 ובערעור תשנ"ג/277 (כמובא לעיל), ובהתאם לתקנה קח(1)(א) לתקנות הדיון, ביה"ד רשאי לתת סעד זמני בעניין המיטלטלין. לאור האמור, על האשה לאפשר את העמדתם של המיטלטלין לרשותה ולרשות בעלה באופן שווה עד למתן החלטה שיפוטית אחרת.

ניתן ביום כ"ח באדר א התשע"ו (08/03/2016).

הרב חיים ו' וידאל