לתחילת פסק הדין
ה. סיכומים
57. באות כוחה של התובעת הגישו לבית הדין סיכומים ממצים. אין אנו רואים צורך להאריך כאן בהבאת תוכנם. מטבעם של דברים חלק מהתוכן המתייחס לתיאור העובדות והעדויות חופף לתיאורן דלעיל וכפילתו כאן מיותרת. התייחסות לטענות ולטיעונים העולים מתוך הסיכומים תיכלל באמור להלן בפרק הדיון וההכרעה.

באי כוחם של הנתבעים בחרו כפי שהזכרנו לעיל שלא להגיש סיכומים. תמורתם הגישו הודעה שאינה אלא חלק מניסיונם לקעקע את ההליך באמצעות הטחת השמצות בבית הדין ובעיקר באב בית הדין.

צר לנו על התנהלות זו של באי כוח נכבדים.

3. דיון והכרעה – התשתית העובדתית
א. הערכת מהימנותם של בעלי הדין והעדים
1. אנו עוסקים בבירור חידת עגינותה של גב' [פלונית] זה כמה חודשים. עם סיום ההליך הדיוני האינטנסיבי הגיעה שעת ההכרעה. ראשית נדון באמינותם של בעלי הדין והעדים והמשקל שיש לתת לדבריהם ולעדויותיהם.

התובעת – גב' [פלונית]:
2. התובעת משדרת אמינות רבה. היא מאשימה בצורה חדה וברורה את חמיה ואת חמותה, בעיקר את חמיה, בעיגונה המתמשך. אין היא מתלהמת, הופעתה מכובדת ואין היא תוקפת בצורה בוטה את האנשים שלדבריה מאמללים אותה למעלה מעשור, אלא מעלה את טענותיה ומשיבה לשאלות באופן ענייני ומכובד.

אף שנחקרה חקירה נגדית צולבת על ידי עו"ד שרגא, גרסתה, ולפיה, מעגנה האמתי אינו בעלה אלא חמיה – עקבית ואמינה. נציין כי התרשמנו שאין היא מפריזה או מגזימה בתיאורים. האשמותיה ודבריה מדודים ושקולים.

כל העדים שהופיעו בדיון ללא יוצא מן הכלל תומכים בגרסתה, ולפיה, חמיה מר [אלמוני] הוא מעגנה.

הנתבעת – גב' [אלמונית]:
3. הופעתה של הנתבעת גב' [אלמונית] אינה אמינה. גרסתה מבולבלת ולוקה בסתירות רבות. נציין את האירוע המביך שבו מציגים בפני גב' [אלמונית] תצלום של בית הפאר שבו היא מתגוררת במיאמי ובמשך דקות ארוכות היא מתקשה לזהות אותו בעילות מגוחכות – "התמונה אינה ברורה", "אין לי משקפיים". רק לאחר שבא כוחה דוחק בה היא מודה ומודיעה: "כן, יש לנו דירת נופש שם". הזיהוי, אגב, נעשה לבסוף ללא משקפיים. גרסתה בדבר תדירות הקשר עם בנה בלתי אמינה, היא מתקשה לענות על שאלות בית הדין, נשארת פעמים רבות פעורת פה וללא תשובה ובשאלות אחרות נזקקת לתרץ את דבריה שוב ושוב.

4. הגרסה שאותה מעלים פרקליטיה ומבקשים את אישורה, ולפיה, בנה – הבעל המעגן הוא "בן סורר ומורה" אשר "איננו שומע בקול אביו ובקול אמו" נסתרת בצורה מביכה על ידי אמירות סמוכות בדיונים האחרונים שבהן אגב, בניגוד ליתר הדברים, קיימת עקביות בגרסתה. לדבריה, בדיונים האחרונים ובקודמיהם הבן הוא "ילד טוב" והוא "מכבד את הוריו" ויש לה עמו "קשר טוב."

סתירות קטנות או גדולות, משמעותיות יותר או פחות, נמצאות אף בין גרסתה לגרסת בעלה, לדוגמה בשאלת נוכחותם של בנה וכלתה בעבר על שולחנם שלה ושל בעלה, ובדבר טיב הקשר עם הבן ומידת צייתנותו להוריו.

הנתבע – מר [אלמוני]:
5. הנתבע, הוא אדם גס רוח ויהיר, שאינו מהסס לדבר בעזות ובחוצפה גם כלפי בית הדין פעם אחר פעם. מעדותם של העדים האחרים ואף ממה שראו עינינו ולא זר מתברר כי מורגל הוא לחשוב כי "בעל המאה הוא בעל הדעה" ואין הוא בררן במיוחד באשר לאמצעים שאותם הוא מנסה להפעיל כדי להשיג את מטרתו – להטעות ולהטות.

גרסתו אינה עקבית, נזקק הוא לתרצה לא פעם ואף לוקה הוא "לעת הצורך" ב"שכחה".

6. אמירות בדבר תימוכין שביכולתו להביא לגרסתו – נתגלו כ"עורבא פרח". דברי הרהב על עדויות או תמונות שיוכיחו את אמינות דבריו בדבר האוטנטיות של מכתבו של האדמו"ר המעיד לכאורה כי [אלמוני] ניסה לשדל את בנו לתת גט (ומבלי שנהיה בטוחים בערכן של תמונות כאלה אף לו הוצגו) כמו דברי באי כוחו בהמשך על קלטת המפריכה את עדותו של הרב גמליאל ומחזקת את עמדתו שלו, מסתברים כ"חסרי כיסוי" – לא עדויות הובאו לבית הדין ואף לא תמונות או תמלילי הקלטה.

אנו קובעים כי גרסתו, ולפיה, אין הוא קשור כלל לפרשיית העיגון וכי בנו מנהל את חייו באופן עצמאי ומעגן את אשתו משיקוליו הוא ושלא על דעת אביו – לא רק שאינה אמינה אלא כוזבת ושקרית.

העדים אשר הופיעו בבית הדין העידו בצורה ברורה ש[אלמוני] הוא המעגן האמתי של כלתו. העדויות היו אמינות ביותר, נתמכו זו בזו ואף במסמכים, במכתבים ובהודעות דוא"ל מ"זמן אמת."

7. מגוחכים במיוחד היו החידושים אשר השמיע בפנינו [אלמוני] בהליך האחרון:

במשך חודשים טען [אלמוני] כי בנו הוא בן סורר ומורה, אין לו קשר עמו, אין לו השפעה עליו ואין הוא עומד מאחורי העיגון. נוכח התמיהה כיצד מתיישבת טענה זו עם העובדה שבנו עובד אצלו, או ליתר דיוק נתמך על ידו, הבין [אלמוני] כי גרסה זו אינה אמינה ולכן בהליך האחרון העלה טענה חדשה, ולפיה, בשבועות האחרונים פיטר את בנו, אך תוך כדי חקירה חזר בו והודה שהוא ממשיך לפרנס את בנו כשהוא מגלגל את האשמה לפתחה של אשתו ומתרץ את הדבר בטעמי "שלום־בית" שלו עצמו.

אין מילים, מגוחך ומביש.

8. מגוחכת גם הטענה כי ניסה לפתות את בנו לסיים את הפרשייה ואף הציע לו בתמורה בית מגורים בניו יורק אלא ש"פרט שולי" זה נשכח ממנו עד עתה, כפי שהבהיר לשאלת בית הדין.

הרב שמואל גמליאל:
9. עדותו של הרב גמליאל שעל פיה מעגנה של [פלונית] הוא חמיה – מר [אלמוני], הייתה עקבית ואמינה ונשארה כזו גם לאחר חקירה צולבת ובוטה של עו"ד שרגא. עדותו אף נתמכה ברישומיו שאותם הציג לדרישת עו"ד שרגא וכן במכתב ששלח לבית הדין כבר לפני כשנתיים.

10. בחקירתו הותקף הרב גמליאל על קטע מפרוטוקול מיום כ"ח באייר תשע"ד (28.5.14), שבו נאמר בשמו כי אבי הבעל הבהיר כי "תנאי בל יעבור של בנו למתן גט...", קטע שאף הוכנס לפסק הדין מיום ב' באב תשע"ד (29.7.14).

למרות ההתקפה לא שינה העד את טעמו ועמד על דבריו הקודמים, ללא שינסה לתקנם או לשפצם, תוך שהוא מבהיר כי ניסוח זה אינו ניסוח שנאמר או נכתב על ידו אי-פעם. זאת אף כשניסה עו"ד שרגא לדחוק אותו לפינה לא נוחה על ידי שיגור רמזים עבים כאילו משמעות הדברים היא שבית הדין "הטעה את הפרוטוקול."

בית הדין מצדו הבהיר כי מדובר בלא יותר מניסוח שאינו מדויק – שאינו ציטוט מדברי הרב גמליאל אלא מסירת עיקר תוכנם, בעת בה הפרט המשמעותי מבחינת מנסח הדברים – בית הדין גופו – היה עצם הסירוב והתנאי ולא מי הוא הסרבן והמתנה.

יוער עוד כי אף לולי היו פני הדברים כך, לא היה בקטע האמור המתייחס לדברי [אלמוני] בשיחתו הטלפונית עם הרב גמליאל – שקדמה לפרוטוקול ולפסק הדין האמורים, כדי לסתור את העדות המתייחסת לפגישה בינו ל[אלמוני], המאוחרת להם בכשנה.

אכן האמור הוא אך למותר, גרסת העד עקבית ומהימנה בעיקר לאור העובדה שהיא נתמכת גם בדיווח שנכלל במכתבו לאב בית הדין כבר בי"ט אדר א' תשע"ד (19.2.14) – שלושה חודשים טרם הפרוטוקול המדובר. עקביות עדותו של הרב גמליאל נעלה מכל ספק והיא עומדת כסלע איתן.

11. עדותו של הרב גמליאל אינה רק עדות במישור של תיאור העובדות גרידא, אלא גם "עדות מומחה". הוא עובד שנות דור בהנהלת בתי הדין הרבניים ונחשב אחד מגדולי המומחים בפתרון בעיות עגינות, נוכח עיסוקו במשך השנים במאות ואולי אלפי מקרי עגינות.

נציין כי לעדותו של הרב גמליאל חשיבות מיוחדת נוכח העובדה שהוא מתאר שהנתבע – [אלמוני] מונע את סידור הגט, תוך שהוא מעלה דרישות שונות ומתחלפות – חלקן חסרות פשר – גם לאחר שניתן פסק הדין של בית הדין הרבני האזורי בתל אביב אשר חייב את בנו מר [פלוני] לתת גט לאשתו.

מר [ב']:
12. מר [ב'] אביה של התובעת גב' [פלונית] הוא אדם פשוט, נעדר כל תִחכום, אשר פרס את עדותו בצורה בהירה. עדותו מתייחסת לתקופה שלאחר האירוע המוחי שעברה בתו – התובעת. בעדותו תיאר גם כיצד הודיע לו הנתבע [אלמוני] "שהוא לא ייתן שהבת שלי תקבל גט, הוא ידאג שהילדים לא יגדלו אצל האמא, אצל משפחת [ב']."

מאחר שהוא אביה של התובעת ואף שעדותו נשמעת אמינה, היה מקום להתייחס אליה בזהירות. מכל מקום, יש לציין שעדותו נתמכת בעדותם של ד"ר [ד' ק'] ושל יו"ר המועצה הדתית ב[ק'] מר [א' ב'].

ד"ר [ד' ק']:
13. ד"ר [ד' ק'] העיד עדות קצרה שיש בה לתמוך בפרטים מעדותו של מר [ב'] ולחזק את הרושם החד משמעי, לפיו, המחליט בכל ענייניו של מר [פלוני] הוא אביו – מר [אלמוני]. עדותו קצרה ואמינה – אין הוא מוסיף פרטים, "על מה שלא שמע אומר לא שמעתי."

הרב [פ']:
14. הרב [פ'], המכהן כרב המועצה המקומית [ק'], העיד את עדותו בצורה בוטחת ומרשימה. עדותו ברורה ואמינה. צירוף עדותו המרשימה והאמינה עם ההתכתבות בינו לבין הרב [ש'] הופך את עדותו, שעל פיה מאחורי עיגונה של [פלונית] עומד חמיה – מר [אלמוני] ליצוקה בסלע.

מר [א' ב']:
15. מר [א' ב'], יו"ר המועצה הדתית ב[ק'] תיאר בעדותו על מאמציו לשדל את [אלמוני] לאשר לבנו לתת גט לאשתו. כמו כן תיאר את מאמציו לשכנע את [אלמוני] לתמוך כלכלית ולמִצער להיפגש עם נכדיו – מאמצים שלא עלו יפה ושפסגת הצלחתם הייתה פגישה קרה ומנוכרת בין הסב לנכדיו לפני קרוב לעשר שנים בביתו של מר [א' ב'] עצמו.

מר [א' ב'] תיאר גם כיצד ניסה הרב [ש'] – ידידו של [אלמוני] לפעול בשליחותו בעניין "היתר מאה רבנים" לבנו, שמשמעותו המעשית הנצחת עגינותה של התובעת, כשמהדברים עולה גם אפשרות "רכישת" היתר כזה בכסף, אם ייכשל הניסיון לזכות בו באמצעות הטעייה לפיה התובעת היא כביכול "צמח" ועל פי ההלכה יש ליתן לבעלה היתר כזה.

16. גרסתו של מר [א' ב'] אמינה מאוד ונתמכת בעדותם של מר [ב'], הרב [פ'] והרב שמואל גמליאל.

הוא מתאר את [אלמוני] כאיש גס רוח, יהיר ומתנשא, המזלזל בכלתו ובנכדיו ואשר אינו בוחל בניסיונות בוטים להשתמש בממונו כדי לגייס אנשים ולהעבירם לצדו במלחמתו חסרת הפשר נגד כלתו האומללה, הנכה והעגונה.

נציין שעל אמינות פרטים אלה בעדותו – היהירות והזלזול וכמותם גם הנכונות של הנתבע להשתמש באמצעים פסולים כדי לנסות ולהעביר לצדו אנשים ואף דיינים – יכול בית הדין להעיד מכלי ראשון בבחינת "לא תהא שמיעה גדולה מראייה", וכבר עמדנו על כך לעיל.

ב. פתרון החידה
17. בשלהי שנת תשס"ה (קיץ 2005), בזמן ביקור אצל הוריה בישראל וזמן קצר אחרי שילדה את ילדה השני לקתה [פלונית] בשבץ מוחי קשה. אישה צעירה הייתה בזמן האירוע, באמצע שנות העשרים לחייה, אם לילדה כבת שש ולתינוק. חייה אמנם ניצלו, אך השבץ נתן בה אותותיו בדמות נכות בפלג גופה הימני ומוגבלות קשה בתנועה – עד היום. חודשים רבים הייתה מאושפזת בבית החולים "בלינסון" וב"בית לווינשטיין" ותקופה ממושכת עברה הליך שיקומי במסגרת אִשפוז יום.

בעלה הגיע לארץ לבקרה אך זמן לא רב לאחר מכן, שלא כמצופה ושלא כמחויב, בחר הבעל שלא לסעוד את אשתו ולעמוד לצדה בעת מצוקתה, וחזר להיות סמוך על שולחן הוריו בארה"ב, תוך שהוא נוטש את אשתו הנכה ואת ילדיו הקטנים, נטושים, נעזבים ומבקשים לחם.

מיני אז, במשך למעלה מעשור מעגן את הבעל את אשתו באכזריות. על הכול הסכימה לוותר: על כתובתה, על תכשיטיה ואף על תשלומי מזונות ילדיה שבהם חויב הבעל בבית המשפט. רק גט פיטורין מבעל שנטש אותה בעת צרתה היא מבקשת.

פרשת העיגון הייתה עד כה חידה מטרידה, לא יכולנו הבין מה מביא את הבעל לעגן את אשתו ולכאורה אף למנוע ממנו עצמו "לפתוח דף חדש" בחייו ולהקים משפחה חדשה, לאחר שבחר לנטוש את קודמתה.

18. רגילים אנו בבית הדין בכמה סוגי מעגנים שיכולים אנו להבין את הגיונם – גם אם מעוות הוא ואת מטרותיהם – גם אם פסולות הן: מהם השבויים בדמיונות על סיכויי חזרה לשלום־בית, גם כשכל בר־דעת מבין כי מדובר ברעיון מופרך; אחרים שקועים בתאוות נקם המופנית כלפי אשת נעוריהם שלתפיסתם בה האשם בפירוק ביתם ושברון חלומם; יש שהסרבנות משמשת אותם ככלי נשק במאבקם על רכוש, מזונות או החזקת ילדים. "עָקֹב הַלֵּב מִכֹּל וְאָנֻשׁ הוּא מִי יֵדָעֶנּוּ" (ירמיהו יז, ט).

ברם, לפנינו בעל שהוא שבחר לנטוש את אשתו, ובמשך כעשור לא התעניין בה.

דיבורים על אפשרות חזרה לשלום־בית שנשמעו מפיו לאחרונה – על פי אחת העדויות – הם ללא כל ספק "כצפצוף הזרזיר" ופחות מכך. אין בר־דעת שיאמין כי בעל שנטש את אשתו בשעתה הקשה סבור באמת כי יש סיכוי לשלום־בית. אין גם מי שיאמין כי בעל זה שנטש את אשתו הנכה ואת חובתו לסעוד אותה, בעת שאולי היה מקום לתקווה שדרכה לקנן בלב אוהב כי עם הזמן והטיפול הרפואי תחזור זו לבריאות מלאה, שינה לפתע את טעמו, ודווקא עתה, כשברור לכול כי מה שלא קרה בעשר שנים לא יקרה עוד ועל אישה זו נגזרה הנכות עד אחרון ימיה, משתוקק הוא באמת ובתמים לשוב ולחיות עמה בשלום־בית.

היש פתי שיאמין בכנותם של דיבורים ממין זה?

יודע הוא, הבעל, היטב את העובדות: הוא שנטש את אשתו ולא להיפך, אין הוא גם יכול לגלגל לפתחה את האשמה ולומר כי מעשיה הביאוהו לנהוג כך, שהרי גלוי וידוע לפניו שהאירוע המוחי הוא שגרם להישארותה שלה בארץ, בה ננטשה על ידו. גם טענות אחרות בדבר התנהגותה של אשתו במשך חייהם המשותפים לא נטענו על ידיו מעולם, מכאן שלא בתאוות נקם של הבעל עסקינן.

19. לו היה המאבק על רכוש – אף כי גם טענה כזו לא נשמעה מפיו של הבעל עצמו מעולם, אף לא מפי כתבו – הלוא זה מכבר נכנעה האישה במאבק זה ללא תנאי והסכימה להשיב את אף את תכשיטיה אם רק תקבל את הגט. זאת מלבד הקושי להבין מאבק רכושי בין בנו של איל־הון לאישה נכה חסרת כול ובת למשפחה דלת אמצעים וקשת יום. ברי כי אם מועלות טענות רכושיות במאבק ממין זה אין הן אלא חיפוי וכסות עיניים.

כך גם ביחס לסוגיית המזונות – אמנם הללו כבר הוכרעו, אך בפועל אינם משולמים והאישה כבר נואשה מהם ואינה תובעת דבר.

אשר לסוגיית הילדים – גם כאן התקשינו ועודנו מתקשים להבין את הפרדוקס הכפול ואף המשולש: מחד גיסא עלו טענות, בעבר – במכתב המיוחס לבעל וכיום – בדיונים, שעל פיהן חפץ הבעל לראות את הילדים המשותפים, מאידך גיסא – נמנע הוא משך שנים מלבקרם בארץ; מחד גיסא מוצגת ההימנעות מביקור הילדים בארץ כתוצאה של חשש מעיכוב יציאה שהוא עצמו תוצאה של סרבנות הגט, מאידך גיסא מוצג עניין ראיית הילדים כסיבה לסרבנות זו; מחד גיסא מעלים הדוברים בשם הבעל או בשם עצמם את הדרישה להגעת הילדים לביקורים בארה"ב, מאידך גיסא, כשמוצע מתן גט במקביל להתחייבות כי אכן יגיעו הילדים לביקורים כאלה, התחייבות שתגובה בערבויות נכבדות, ולאחר שהאישה הביעה הסכמתה לכך – לא בלי התחבטויות ושכנועים רבים – אין הדבר מבשיל לכדי הסכמה למתן הגט.

20. אכן, זה מכבר עלתה הטענה שפתרון החידה מצוי בידי הורי הבעל וליתר דיוק נטען לא שפתרון החידה מצוי בידיהם אלא שהם הם פתרון החידה: לא הבעל הוא המעגן האמִתי אלא הוריו ובעיקר אביו.

דא עקא, הדברים היו בגדר טענה שטרם הוכחה. יתר על כן, לא היה בהם מענה לכלל השאלות: מדוע יחפצו ההורים עצמם בעיגונה של כלתם, הכרוך לכאורה בפועל גם בעיגונו של בנם? האם הם סבורים שיש סיכוי לשלום־בית?! האם הם, העשירים כקורח – כפי שעולה אף מעדויותיהם שלהם, זקוקים לגט כאמצעי במאבק כספי או רכושי בכלתם?! האם הם, שלא העלו טענות בדבר רצון שלהם לראות את הילדים – וכפי שהתברר כעת בדיונים אכן לא רצו בכך, התנגדו לגט משום רצון כזה?!

21. לשם כך נועד ההליך המתקיים בפנינו בחודשים האחרונים וביתר שאת בסבב הדיונים האחרון. לשם כך זומנו ההורים כעדים מחד גיסא וכנתבעים מאידך גיסא ולשם כך הוזקקנו גם לעכב את יציאתם מן הארץ.

הבירור הושלם, התעלומה נפתרה:

22. אכן, לאחר העדויות והראיות אין ספק כי לא הבעל הוא המעגן האמִתי אלא הוריו וליתר דיוק אביו. הבעל-הבן ביד אביו הוא "כחֹמר ביד היוצר" (ירמיהו יח, ו ועל פיו בפיוט לליל יום כיפור, מחבר – לא ידוע) ואולי מתאים יותר בענייננו הביטוי שבהמשך פיוט זה "כהגה ביד המלח, ברצותו אוחז וברצותו שלח" וכפי שמפרש "המטה לוי" בפירושו הנדפס ברבים מהמחזורים ליום כיפור: "כהגה – כעוגן שמעגנים בו הספינה". אוחז אבי הבעל בבעל כעוגן שמעגנים בו הספינה – את ספינת חייה של כלתו אשת הבן, ברצותו אוחז וברצותו ישלח האוחז את העוגן ואזי ישלח גם בנו – המעגן את אשתו.

זה מכבר חִשבה ספינה זו להישבר, משברי־ים כבר עברו עליה בחוׂליה וסערות איימו להטביעה. האם תעלה על שרטון העגינות בחותרה כעת לחוף מבטחים? האם תקוותה להגיע אליו תתנפץ אל סלעי אכזריותם של מעגניה?

משהתברר לנו מי הוא המעגן, יש פתח תקווה כי לא כך יהיה.

בהגה – עוגן אוחז כאמור האב.

כבר לפני עשור אין הבעל משתתף כלל בפגישות העוסקות במימון הטיפול הרפואי באשתו, בתמיכה בה ובילדיו, במקום גידולם ואף בשאלת גירושיהם שלו ושל אשתו. זאת פשוט משום שהוא "לא רלוונטי" לדיון. מי שנוכח ומנהל את המו"מ הוא אביו.

מי שמדבר עם האב בסוגיות אלה יכול שלא לחוש כלל כי לא עם הבעל עצמו הוא מדבר, "כל הסגנון היה כאילו אני מדבר עם הבעל."

23. הדברים תואמים גם את העדויות שלפיהן גם על דרך כלל מנהל האב את ענייני בנו ומחליט עבורו ובמקומו, בהוראתו נוטש הבן מקום עבודה שאינו מכובד לטעמו ועובר לעבוד אצל אביו גם אם בתחום ה"מכובד" של פיקוח על פינוי האשפה; בהוראתו, הוא אף מכבד את תפקידו זה בלבישת עניבה לצווארו – קשה שלא להעיר, אולי סמל היא עניבה זו ללפיתת האב בצוואר הבן והכלה, מטאפורית כמובן. ענייני ביטוח רפואי של אשת הבן – תשלום או חתימה – לא ייעשו על ידו ללא פקודת האב; זה הכלל: כל החלטה גדולה כקטנה טעונה היוועצות עמו ואת אישורו.

24. לא העדויות והמסמכים לבדם הם המביאים למסקנה זו אף כי די בהם, הדברים קיבלו ומקבלים חיזוקים נוספים:

לא לחינם ידע בא כוחם הקודם של ההורים, שאינו מייצג ולא ייצג מעולם את הבן – המעגן, לומר לבית הדין כבר בדיון שהתקיים בכ"ד בתשרי תשע"ו (7.10.2015) כי האישה, כלתם של ההורים "תישאר עגונה עוד הרבה שנים" (שורה 8 לפרוטוקול הדיון השני שהתקיים ביום 7.10.15).

לא לחינם ממשיך האב לתמוך בבנו, להעסיקו ולא רק העסקה כעובד גרידא המקבל שכר חלף עבודתו, אלא לעשות זאת אף כשעבודת הבן בלתי יעילה ושכרו מוגדר על ידי האב עצמו כ"צדקה" (שורות 1226-1224 לפרוטוקול הדיון מיום 29.2).

זאת אף בלי להביא בחשבון את העדות לפיה – שלא כדברי האב – חי הבן כיום "בבית יפה עם ברֵכה" כשאין חולק שלו עצמו אין יכולת לממן מגורים בבית כזה.

25. האב חשף בלי משים את עמדתו לפיה "אם נכד לא מתנהג כמו נכד ואם בן לא מתנהג כמו בן אז האב או הסב לא צריך להתכופף כדי שייעשו לו טובה. כך אני מבין" (שורות 97-96 לפרוטוקול מיום 1.3) עמדה הגורסת כדעת רבי יהודה "בזמן שאתם נוהגים מנהג בנים – אתם קרויים בנים, אין אתם נוהגים מנהג בנים – אין אתם קרויים בנים" (קידושין לו ע"א) והעומדת בניגוד למצג השווא שניסה להציג כאילו תמיכתו בבנו בבחינת "כרחם אב על בנים" וכדעת רבי מאיר הגורס "בין כך ובין כך קרויים בנים" (שם) אף שהבן – בן סורר ומורה הוא שאיננו שומע בקול אביו ובקול אמו והמתעלם בבוטות גם בחודשים האחרונים ממצוקתם בשל עיכובם בארץ בגינו.

מסתבר אם כן שהבן הנתמך הסמוך על שולחנו הגדול – ה"מאוד גדול" של האב (שורה 1310 לפרוטוקול מיום 29.2), שמסרב לתת גט לאשתו הנכה והעגונה אכן "מתנהג כמו בן" כלשון אביו או "נוהג מנהג בנים" בלשון התלמוד המצוטטת לעיל והדומה להפליא ללשון האב. אכן הצדק עם האם שאמרה כי הבן מכבד את הוריו...

26. ההורים הנדיבים כלפי הבן מתנכרים ומתאכזרים לכלתם הנכה – אשתו ולנכדיהם – ילדיו, מזלזלים במצוקתם ובמחסורם, מתעלמים מהנכות ומהעגינות ו"אולי" לא מתעלמים בלבד אלא אף מרוצים מהמצב, לפחות בהקשר לעגינות, שבה הם "תומכים" ברוחב יד.

אין ספק כי ההורים "מסייעים לדבר עברה". גרסתם לפיה ביקשו מבנם לתת גט לאשתו הוזמה והוכחשה בעליל.

27. לגבי האב התברר כי הוא "העומד מצד החתן" במובן הרחב ביותר של הביטוי, לא זו בלבד שכשפוגשים בו הוא הדובר ו"בגוף ראשון" אלא אף כשאין הרב גמליאל פוגש בו ומשאיר "כרטיס ביקור" המועבר אליו אין הוא מעלה על דעתו להעביר את הכרטיס ל"כתובת" הנכונה – לבן, ולא בכדי – אכן הוא הוא ה"כתובת" הנכונה. גם האדמו"ר מבקש ממנו "שאני אגיד לבן שלי לתת את הגט" והוא שמסרב לכך, הוא – האב – אשר אומר תוך השוואה לכך לבן שיחו "מי אתה שתשנה את דעתי!."

האב הוא שמנהל משאים ומתנים – מעלה דרישות בענייני רכוש וילדים ואף יכול כהרף עין לוותר על דרישות – גם דרישות בדבר סכומים נכבדים של מחצית פיצויי הנכות של התובעת, בסך מיליון וחצי דולר. לו היה האב מתפקד רק כמין "עורך-דין" המייצג את בנו ומציג את דרישותיו ותו לא, היעלה על הדעת שהיה יכול לוותר על דרישה מעין זו בלי להיוועץ ב"מרשו"?! ואף זאת, יש לציין, לא מכוח טענה משפטית שהוטחה בו והביאה אותו למסקנה שאין מנוס מהוויתור, אלא מכוח תגובת בן שיחו הנסער שהזכיר לו את דברי עצמו על עסקה ש"סגר" (הוא, לא בנו!) לאחרונה בסכום של שלושה מיליון דולר ותמה "מה אתה צריך את זה?" אין זאת אלא שאין הוא זקוק להיוועץ בבנו לשם הוויתור – שכן מלכתחילה הדרישות דרישותיו הן. זאת ועוד, הוא גם שניסה להנציח את העיגון באמצעות הסדרת היתר נישואין לבנו.

28. לא "מסייע" בלבד עומד בפנינו אלא "בעל הדבר" עצמו.

דברים אלה אמורים אכן כלפי אבי הבעל – מר [אלמוני].

אשתו – גב' [אלמונית] אף היא ללא ספק תומכת בבנה, גם דבריה לפיהם ביקשה ממנו לתת גט לאשתו נמצאו בלתי אמינים. בעלה גורס כי היא שביקשה ממנו להמשיך ולתמוך בבנו – אף שאין מקום לקבל את הניסיון לגלגל את כל האשמה בנקודה זו עליה, שכן הדברים מנוגדים לכלל התנהלותו של המאשים, לא נוכל להתעלם לגמרי ממנה ולנקות את גב' [אלמונית] מכל אחריות, שכן גם מדבריה עלה שאין היא מתנגדת לתמיכה זו, בלשון המעטה.

עם זאת, תמיכתה שלה בבנה ובמעשיו, עולה כדי סיוע לדבר עברה אך ככל הנראה לא כדי ראייתה כבעל הדבר עצמו, הן משום שלכך לא הובאו ראיות מספיקות והן משום שנוכח הדומיננטיות של בעלה – האב – מר [אלמוני] בכלל ולאור התנהלות הדברים על ידו בפרט מסתבר שהעיגון היה מתקיים אף לולי סיועה של גב' [אלמונית].

29. אין ההורים סבורים כי יש סיכוי לשלום־בית, הילדים-נכדיהם מעניינים אותם גם הם כשלג דאשתקד; הוסבר גם מדוע אין הם ואכן אף לא בנם-הבעל מוטרדים מעיגונו שלו במקביל, שכן ל"עיגון" זה יש פתרון בצורת "היתר מאה רבנים" שיירכש בסכום סמלי של חמשת אלפים דולר.

הדבר המניע אותם גם אינו כסף, אף כי גם זה עלה בתביעותיהם, כפי שהילדים אינם אלא תירוץ.

30. ה"אגו" הוא השחקן הראשי והוא היסוד הנפשי העומד מאחורי העיגון וביזיון פסק הדין. בעינינו חזינו את ה"אגו" של הגביר הגדול המבהיר לבית הדין כי עליו אסור לצעוק, שהרי "ספר תורה של מלך" יש לו; ששולח שליחים לבית הדין להבהיר כי זכאי הוא לייחס מיוחד; שאומר כלאחר יד לאב בית הדין הדן בעניינו "אתה לא יודע מה אתה עושה" (שורה 71 לפרוטוקול הדיון מיום 14.10.15) ו"אם אתה רוצה לדבר כמו שצריך בסדר, אם אתה רוצה לשחק אִתי..." (שורה 1299 לפרוטוקול מיום 29.2.16).

מכוחו של אותו "אגו" הבהיר לבית הדין בדיון בג' בטבת תשע"ו (15.12.15), שעה שניסה לצייר עצמו כמי שכן היה מעוניין בגירושין, כי למרות זאת: "אני לא רוצה להתערב אחרי מה שבית הדין עשה לי" (שורה 113 לפרוטוקול הדיון).

אין "אגו" זה יכול, כנראה, למחול על העלבון של זימון משטרה על ידי הורי כלתו, לפני שנים, עקב התפרצות-השתוללות של הבן בביתם – מעשה שבעקבותיו הבטיח לאבי הכלה, כעדותו של זה: "שהוא לא ייתן שהבת שלי תקבל גט, הוא ידאג שהילדים לא יגדלו אצל האמא, אצל משפחת [ב']."

אפשר שהתווסף לפגיעה זו רצון לנקמה על "עוון נעורים" של התובעת שהעזה להינשא לבנו, שלא לרצונו, כפי ששב ואמר פעמים רבות במהלך הדיונים. אכן אפשר להבין שהגביר-המלך לא חפץ ב"סינדרלה" אלא שבמקום שיחפוץ "לתקן את המעוות" באמצעות גירושין, העדיף להותיר לה "לאכול את הדייסה שבישלה" ולהישאר עגונה ונשואה לבנו "על הנייר", בעוד הבן עצמו יהיה "מסודר" במחיר חמשת אלפים דולר של היתר מאה הרבנים.

31. דרישות כספיות או דרישות בענייני הילדים שהועלו על ידו, ללא ספק אינן נובעות מצורך של [אלמוני] בכספה או תכשיטיה של התובעת ולא מרצון כן שלו או של בנו לחידוש הקשר עם הילדים-הנכדים. לכסף אינו זקוק ובקשר אינו מעוניין.

העלאת הדרישה לעושק כספה של התובעת – "כבשת הרש" פשוטו כמשמעו, כסף פיצויים שנועד לאפשר את הישרדותה למרות נכותה, נועדה לשמש תירוץ ולגרום לתובעת או לבית הדין להתייאש מן הגט, או לרפא את ה"אגו" הפצוע באמצעות הכנעתה של התובעת והשפלתה בתמורה לגט.

לכן, כשהבין מתגובת בן שיחו כי דרישתו הכספית יש בה משום פגיעה באותו "אגו" עצמו, בהעמדתו כתאב בצע ה"צריך" את מחצית כספי פיצויי הנכות של כלתו בעוד הוא "סוגר" עסקאות בסכומים כפולים ומכופלים כדבר שהשגרה, ויתר על דרישה זו ואף ביקש מבן שיחו שלא לדבר עליה, אך מאידך גיסא החליט כנראה כי ה"תמורה" – הגט – גם היא לא תינתן.

32. הדרישה לביקורם של הילדים בארה"ב אף היא אינה "לשמה" אלא לשם יצירת החשש בלבה של אמם – התובעת – כי לא ל"ביקור" של הילדים בלבד מכוון חמיה אלא לאיום הישן "הילדים לא יגדלו אצל האמא". שוב – כדי לייאשה מן הגט או כדי להכניעה.

רק כך יכולה דרישה זו לדור בכפיפה אחת עם ההימנעות וחוסר העניין של האב והבן גם יחד לפגוש בילדים בארץ – מה שלא נמנע מהם מעולם.

רק כך אפשר להסביר את כשלונו של בא כוח ההורים בהבאת "הסכם" המושתת על גירושין בתמורה לקבלת כל התכתיבים והתנאים לרבות התחייבות לנסיעת הילדים לארה"ב שתגובה בערבויות, אף שבעת ששוחח עם ביה"ד בדיון בל' במרחשוון התשע"ו (12.11.15) הביע ב"כ ההורים הסכמה מפורשת למתווה והגדיר אותו כהגון.

ה"הסכם" נכשל כי לא הילדים היו המטרה אלא הנקמה וטעמה של זו ניטל כשדובר על הסכם שיבטיח גם את שוב הילדים ארצה בתום הביקור ויסיר דאגה מלב אמם.

מסתבר כי התנאים והתכתיבים לא היו אלא עלה תאנה ל"אגו" ולנקמה.

ג. מפתרון החידה אל המסקנות
33. עדותו המהימנה של הרב גמליאל מלמדת בבירור ובאופן חד משמעי שגם כשנה לאחר מתן פסק הדין אשר חייב את הבעל במתן גט היה אביו [אלמוני] "בעל הבית" ועמד גם אז בעמדתו המתנגדת לסידור הגט והמתנה את האפשרות לביצועו בתנאים שונים, משונים ומשתנים.

גם אותה שעה הוא מבהיר לרב גמליאל בשיחתם טלפונית כי הוא המחליט ו"מי אתה שתשנה את דעתי?" – אני אשמע או לא, אני ולא בני, "הרבה' אמר לי לומר לבני ולא שמעתי", גם אותה שעה הוא, כמתואר לעיל, בפגישתו עם הרב גמליאל מעלה דרישות כספיות של מאות אלפי דולרים והוא גם שמוותר עליהן בלי הניד עפעף ובלי שיזדקק להיוועץ בבנו-הבעל.

34. ידוע ידעו הורי הבעל על פסק הדין. ההליך הנוכחי התקיים גם הוא כולו על בסיסו וטענה לפיה לא ידעו על קיומו של פסק הדין לא עלתה מעולם.

ברי שהפרת ההוראה החוקית נעשתה בידיעה ברורה.
ברי מי הוא העומד מאחורי ההפרה, ברורים גם מניעיו והיסוד הנפשי.
מה שנותר לנו לברר הוא משמעותן ההלכתית והמשפטית של עובדות אלה.

4. התשתית ההלכתית
סיוע לעוברי עברה ולמעלה ממנו
1. כבר מילתנו אמורה כי לטעמנו – לפחות בכל הנוגע למר [אלמוני] – לא מסייע לדבר עברה בלבד עומד בפנינו אלא העבריין גופו ועוד נשוב לכך להלן, אולם תחילה נפתח בשאלת היחס אליו אף לו היה "מסייע" בלבד.

נקדים ונאמר שלא זו בלבד שתמיכה בסרבנות גט אסורה ופסולה ויש בסיס הלכתי להפעלת סנקציות כלפי תומכי הסרבן, אלא שקיימת אף חובה על כל אדם מישראל לא רק שלא לנקוט עמדה שלילית כלפי פסק דין לגירושין ולתמוך בסרבן אלא אף לסייע לאכיפת הפסק.

2. איסור סיוע לדבר עברה נגזר כידוע מציווי התורה: "לפני עִור לא תִתן מכשֹל" ועיין בפירוש המשניות לרמב"ם (שביעית פ"ה מ"ו): "ולפני עור לא תתן מכשול... ולפיכך אסור לסייע לעבריינים בעשיית העבירות, ולא לגרום למה שיביאם לכך, אלא נעשה בהיפך."

הרי שלא זו בלבד שהסיוע אסור אלא חובה היא – "אלא נעשה בהיפך". כך מבואר גם בדברי התוספות (שבת ג ע"א ד"ה בבא): "ואפילו מיירי שהיה יכול ליטלו אפילו לא היה בידו דלא עבר משום לפני עור... מ"מ איסור דרבנן מיהא איכא שחייב להפרישו מאיסור."

3. אשר לסוגיית סרבנות הגט:
גדולי האחרונים דנו בשאלה אם ומדוע מסורה כפיית גט – היכן שהדין נותן לכוף – לבית דין בלבד ולא לכל אדם מישראל (עיין כנסת־הגדולה אבן העזר סי' קלד הגהות הטור אות לב בשם שו"ת מעשי חייא סימן כד; ערך־לחם למהריק"ש אבן העזר סוף סימן קנד; תומים סימן א ס"ק א וסימן ג ס"ק א; קצות־החושן סימן ג ס"ק א; נתיבות־המשפט סימן ג ביאורים ס"ק א; משובב־נתיבות שם; שו"ת חתם סופר חלק ד סימן נד; שו"ת בית הלוי בהשגות על שו"ת הגר"ח סימן ב; אמרי בינה דיינים סימן ט; אור שמח ממרים פ"ד ה"ג).

מכל מקום הואיל ויסוד החיוב לגרש הוא ממצוות חכמים כפי שמבואר מדברי הרמב"ם (הלכות גירושין פ"ב ה"כ), כדברי הטור והבית יוסף (אבן העזר סוף סימן קנד), וכפסיקת השולחן ערוך (שם סעיף כא), הרי שלפחות לאחר שהתביעה התבררה וניתן פסק דין, פשוט וברור שיש חובה לכל איש ישראל לסייע לבעל לקיים את המצווה.

סמך לדבר, מתשובת חתם סופר (חושן משפט סימן קעז) שכתב:

"...אי כפיית בית דין בעינן דווקא מומחין... שני מיני מצוות שכופים עליהם הם: א' – חוקים, ב' – משפטים, וקיום חוקים ומצות כל ישראל ערבים זה בזה ונכנס מי שאינו מוחה ויש בידו למחות בכלל אשר לא יקים את דברי התורה הזאת... לאו דווקא בית דין אלא כל אדם מישראל קטן וגדול שם הוא אם יש בידו לעשות... דדבר זה מוטל על כל ישראל... וחלק השני להוציא ממון... ובכלל זה להוציא אִשה מיד בעלה... ולפע"ד אחר שכבר פסקו דיינים דין... והוטל עליו מצוות עשה לשמוע אל השופט ולא אבה ונעשה סרבן אז נעשה עבריין על החוק ומצוות שמיעה אל השופט והוטל על כל ישראל..."

4. אפילו הסובר שבית הדין טעה בפסק הדין ואף אם תלמיד חכם הוא, אסור לו לתמוך ולסייע ביד הבעל דין שהפסיד בדינו ולסכל את קיום פסק הדין, כמבואר בשו"ת הרשב"ש (סימן תנ). וראויים לציון הם דברי הכל־בו (סימן קמב): "שחייבים כל ישראל לכוף ולהכריח איש את חברו כדי להעמידו על האמת ועל המשפט ועל חֻקי הא-לקים ותורותיו", ובהמשך: "ואין לאיש לעזור לקרובו להחליש כוח בית דין ואם עשה כן מה כתיב שם (ויקרא כ, ד) 'ואם העלם יעלימו' וגומר, וכתוב (שם כ, ה) 'ושמתי אני את פני'...". נזכיר גם את דברי ספר חסידים (סימן תרפד) שכתב: "אם יברחו רשעים וחטאים אצלך לחסות בצל כנפיך – אל תהי מגן... לזרעך כי כאשר בא הרשע לעיר אם תוכל למחות בידו אל תתנהו לבוא אל העיר כל שכן בביתך."

בשו"ת חיים ביד (סימן צג) הביא חבל ראשונים ואחרונים, שבית הדין רשאי לנדות את המסייע לעבריין ולעונשו בגופו ובממונו. נזכיר לדוגמה את שהביא משו"ת בנימין זאב (סימן ת): "דראוי עליה ועל עוזריה קללה נמרצת עד אשר תשוב היא וכל עוזריה... וכיוצא בזה לייסר ולהכריז לה ולכל מסייעה ככל עבריין עד אשר תקבלי דין עליה."

5. על פי דין תורה, "מסייע לדבר עברה" נחשב כנוטל חלק בביצועה.

בכל הנוגע לסרבני גט "מילתא דשכיחא" שהסרבנות נשענת על תמיכתם של בני המעגל הקרוב אל הסרבן, שלאחר שניתן צו של בית הדין המורה לו לגרש את אשתו מסייעים על ידו והתנהלות זאת כמוה כסיוע לדבר עברה.

בהקשר שונה לחלוטין אמרה תורה: "ושמתי אני את פני באיש ההוא ובמשפחתו, והכרַתי אותו ואת כל הזונים אחריו" (ויקרא כ, ה). בתורת־כהנים על אתר דרשו: "וכי מה חטאה המשפחה? אלא ללמדך שאין לך משפחה שיש בה מוכסן, שאין כולה מוכסים; שיש בה ליסטים, שאין כולה ליסטים, מפני שמחפים עליו."

נימוק זה, "מפני שמחפים עליו" תקף במקרים רבים כלפי חוג מקורביו של סרבן הגט.

6. אכן, במקרים רבים, עולה בידי משפחת הסרבן ותומכיו להסוות את סיועם לו בדרכים עקיפות ונסתרות, ועל בית הדין לבחון כל מקרה לפי נסיבותיו כדי לנסות ולאתר ראיות שיצביעו על מעורבות התומכים בסרבן, קודם שיבוא להטיל כלפיהם סנקציות על לא עוול בכפם.

אמרנו כמה פעמים במהלך הדיונים כי עמדתנו ההלכתית, המוסרית והמשפטית היא שאין לתקן עוול בעוול. על כן לו הגענו למסקנה כי ידם של הורי הבעל אינה במעל לא היינו נוקטים נגדם סנקציה כדי ללחוץ באמצעותה על בנם. אלא שכאמור, לא זו המסקנה שאליה הגענו ואף להיפך, ובעיקר כאמור באשר לאבי הבעל – מר [אלמוני].

במובן זה המקרה שלפנינו הוא חריג בכמות הראיות ובמשקלן הרב, חריגות השלובה גם בחריגות נוספת – ואולי נובעת ממנה – והיא שלפנינו לא "מסייע" גרידא, אלא כפי שמתברר מי ששולט בסרבן ובסרבנות ושלמעשה הוא הוא הסרבן האמִתי.

7. בסיס איתן להפעלת סנקציות כלפי סייעניו של סרבן גט, ועל אחת כמה וכמה כלפי השולט בו כבנידוננו מצוי בתוך הדיון ההלכתי על כשרות "גט מעושה". בדברי הרמ"א בשולחן ערוך (אבן העזר סימן קלד סעיף ד) הובאה המחלוקת אם ומתי תיחשב הפעלת לחץ על קרובי הבעל הסרבן ככפייה על הבעל עצמו, שעשויה לפסול את הגט אם אינה "כדין" ואם ומתי אין בה כדי לפסול את הגט.

מחלוקת זו עצמה אינה מענייננו כאן, שכן בענייננו קיים כבר פסק דין חלוט המאפשר אף את כפיית הבעל עצמו לגרש, אולם כשדנים אנו במידת הלגיטימיות של הפעלת סנקציות כלפי סייעניו של הסרבן יש מקום להיזקק לדברי הפוסקים בעניין זה.

עצם הדיון על כפיית גט באמצעות הפעלת לחץ על קרובי המעגן – בלי שיוגבל על ידי הרמ"א או נושאי כלי השולחן ערוך למציאות של דיעבד, שכן לכתחילה "לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות, איש בחטאו יומת" – מלמד שאפשרות זו מותרת במקרים מסוימים.

8. ואכן התשב"ץ (חלק א סימן א), שהוא מקור הסברה שכפייה כזו אינה כפיה כתב בתוך הדברים:
,blockquote>"ומעתה נשוב לנדון שלפנינו, ותמה על עצמך: היאך ייקרא זה המגרש אנוס מפני שלא הרשו לאביו לצאת מאותו מקום? חדא שלא עכבוהו עד שיגרש בנו אלא עד שיעמוד לדין ועיכוב זה בדין היה שכן הדין נותן למי שרוצה לעגן בנות ישראל או לגרום עיגונן לעכבו עד שיגישו עצומותיהם לפני הדיינין. ועוד שאפי' היה עיכוב זה שלא כדין לא מיקרי אונס"...
אמנם כאן מדובר על "עיכוב יציאה" עד שיעמוד הבן – המעגן לדין ולא על כפיית הגט עצמו (עליה מדובר בהמשך), אבל אם מותר לעכב את יציאת האב כדי לכוף את הבן לעמוד לדין, לכל הפחות במקרה שלדעת ביה"ד יש קשר בין האב לבין העיגון (וכמו שדקדק התשב"ץ בלשונו: "מי שרוצה לעגן" כלומר הבן-הבעל, "או לגרום עיגון" כלומר האב) וכנידון דידן ממש, אין סברה שלא נוכל לעשות זאת גם לצורך כפיית הגט עצמו (אם וכאשר מצד דיני כפיית גט אין בכך בעיה).

בסיפור המעשה שבדברי התשב"ץ לא נרמז שהייתה לאב אחריות כלשהי על התחלת העיגון אלא שלמעשה הייתה לו יכולת השפעה מסוימת על בנו ודי היה בזה כדי לראות בו גורם עיגון – אם אינו עושה כך, על אחת כמה וכמה בנדון שלפנינו.

9. אף החולקים, שפסלו גט זה מטעם גט מעושה שלא כדין (וסברו שהכפייה על האב כמוה ככפייה על הבן וכפייה הייתה באותו מקרה שלא כדין) כתבו בתוך דבריהם (הובאו בשו"ת הריב"ש החדשות, סימן כח):

".. ותחילה אומר שקרובי האישה עשו כהוגן לבקש מר' יחיאל [=אבי הבעל] ובנו יצחק [המגרש] אחר בית דין יפה של ישראל וכן ראוי לעשות... אח"כ כשעיכבו ר' יחיאל [=שוב, האב!] על ידי עובדי כוכבים מאחר דלא ציית דינא – לא עשו שלא כהוגן אלא שהיה להם לחוש לפסול הגט דהא איתמר התם גט מעושה בישראל כשר ובעכו"ם פסול."

הדברים ברורים: עירובו של האב בעניין והדרישה ממנו לבוא לדין נעשתה כדין, גם עיכובו (שלדעת המשיב דינו ככפייה!) ולא כהבטחת התייצבות גרידא אלא כסנקציה – אין בו שום פסול מההיבט של "אין אדם נתפס על חברו" אלא שלמעשה במקרה זה שבו העיכוב נעשה על ידי גויים סובר המשיב שיש בו פסול של "גט מעושה בעכו"ם."

10. כל זאת כאמור אף במסייע גרידא, אולם בעניין עיגונה של [פלונית] נכונים הדברים שבעתיים, שהרי האב אינו רק סייען לדבר עברה אלא הגורם והאחראי המרכזי. הוא הוא מעגנה האמִתי של כלתו והעושק ממנה את חֵרותה וככזה חובת בית הדין בעניינו היא חובתו הבסיסית של בית דין בישראל – הצלת עשוק מיד עושקו "וכן אמר דוד (תהלים קיט) 'עשיתי משפט וצדק בל תניחני לעֹשקי' מכלל שבמניעת המשפט יונח ביד העושקים" (טור חושן משפט הלכות דיינים סימן א).

5. התשתית המשפטית
א. ההליך לפי פקודת בזיון בית משפט
1. דיני ביזיון בית המשפט, אשר מקורם ומקום היוולדם הוא המשפט המלוכני האנגלו-סאכסי, נועדו לבסס את שליטתו של החוק במדינה ומרותם של ביתי המשפט. הרעיון העומד מאחוריהם הוא "כי ביזיון בית-המשפט כמוהו כביזיון המלך עצמו" (רע"א 3888/04 שרבט נ' שרבט, פ"ד נט (4), 49, עמ' 58, וראו ע"פ 126/62 דיסנצ'יק נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד יז 169, עמ' 179). אמנם שמו של ההליך נשמר במקורו עד היום – "ביזיון בית המשפט", אלם במהותו, כיום על-כל-פנים, אין הוא בא להגן על כבודו של בית המשפט מפני ביזויו, אלא הוא ממוקד מטרה לכפות ציות על אדם המפר צו חוקי של בית המשפט. לימים, עם קום המדינה, אימץ המחוקק הישראלי את פקודת בזיון בית המשפט האנגלית משנת 1929, על שמה וסעיפיה. עם הזמן בוטלו ממנה כמה סעיפים ונערכו בה שינויים, עד למתכונתה כפי שהיא קבוע כיום (ראו מ' קשת, ביזיון בית-משפט, הוצאת לשכת עורכי הדין, תל-אביב 2002, עמ' 57-41).

2. הליך מיוחד זה של פקודת בזיון בית המשפט בבסיסו הוא הליך 'אזרחי', אולם בהשלכותיו הוא דומה להליך הפלילי, באשר הוא מטיל סנקציה עונשית בגין מעשיו של האדם או הימנעותו ממעשים. כפי שתיארה זאת השופטת, כתוארה אז, ע' ארבל ברע"א 3888/04 שרבט נ' שרבט, פ"ד נט (4) 49 (2004):

בית-משפט זה, בשורה ארוכה של פסקי-דין, ראה בהליך לפי סעיף 6 לפקודה הליך המצוי בתחום הדמדומים שבין הליך אזרחי "רגיל" להליך פלילי. ההליך נושא אופי מיוחד, באשר אינו מטיל אחריות פלילית, אך הוא גם אינו הליך אזרחי "טהור" במובנו הרגיל. אין הוא עונשי במהותו, ומטרתו העיקרית להביא לאכיפת ההחלטה השיפוטית במבט צופה עתיד. הסנקציה בהליך זה היא סנקציה של כפייה.

(וראו גם רע"פ 7148/98 עזרא נ' זלזניאק פ"ד נג (3) 337; ע"פ 1160/98 שיז"פ שיווק יזום פרוייקטים לבניה בע"מ נ' יעקב אשכנזי, נד (1) 230).

3. הליך זה של פקודת ביזיון בית המשפט נדרש לא רק עבור הצדדים הפונים אל בית המשפט ואשר לטובתם ולהגנת הוצאו החלטות, אלא הוא חשוב גם לטובתה והגנתה של החברה בכלל, באופן רחב מעבר למקרה הספציפי הנדון לפני בית המשפט. כפי שהמשיכה והבהירה השופטת ארבל באותו פסק דין (רע"א 3888/04):

הסדר הציבורי מחייב שפסקי-דין יקוימו, ושהאינטרס הציבורי הוא שהציבור ידע שפסקי-הדין מבוצעים הלכה למעשה, ושההליכים שקוימו בפני בית-המשפט לא התנהלו לשווא... למרות הזהירות והאיפוק בהפעלת מנגנון הביזיון על-ידי בית-המשפט מיהותו של ההליך השיפוטי, חשיבותו וכבודו מחייבים קיום החלטות וצווים שיפוטיים. יפים לעניין זה דברים שנאמרו בשעתם על-ידי השופט (כתוארו אז) זוסמן בהקשר אחר: "...משטר חפשי ודמוקרטי זכאי לשמור על טהרת הדיון המשפטי שאם לא יעשה כן יהיו חופש והפקרות שמות נרדפים" (ע"פ 126/62 הנ"ל [6], בעמ' 179).

4. ההבדל המרכזי שבין ההליך שבפקודת ביזיון בית המשפט לבין ההליך הפלילי, למשל זה הדומה לו – של 'הפרת הוראה חוקית' המצוי בסעיף 287 לחוק העונשין, תשל"ז-1977, הוא שהליך פקודת בזיון בת המשפט הוא צופה אל העתיד. לא מבקש להעניש על העבר אלא בא במטרה לכפות התנהגות בעתיד. "הלכה פסוקה היא, כי ההליכים על-פי פקודת ביזיון בית-המשפט נושאים בעיקרם אופי אכיפתי – אזרחי ולא עונשי – פלילי" (ע"פ 5177/03 שמואל מור נ' דנציגר-משק פרחים "דן", דלהלן), וכפי שהגדיר זאת השופט, כתוארו אז, א' ברק בע"א 371/78 מוניות הדר לוד בע"מ נ' אמיל ביטון (1980):

מטרתה של הוראה זו להביא לידי כך כי צווי בית המשפט יבוצעו, ויוצאו מן הכוח אל הפועל (ע"א 422/77 בתיה בן ארי נגד שרה שפירא, פ"ד לב (2) 309). הסנקציה המוטלת על-פיו, מטרתה לשמש אמצעי כפייה שיש בו כדי לאכוף ביצוע צווי בתי-המשפט בעתיד. מכאן הגישה, כי סעיף 6 לפקודה "צופה פני העתיד", והוא בא לכפות לעשות מעשה או להימנע מלעשותו "מחר" (ע"פ 6/50 ישראל לויט נגד צבי אנגל, פ"ד ד 459, 468; פ"ע ז 88, בע' 468; ע"פ 300/74, בע' 824).

5. מעובדה זו נגזרים מספר הבדלים נוספים בין הליך זה להליך פלילי רגיל, כגון: מיהו יוזם ההליך – המדינה-'החברה' כתובע, או האזרח שלטובתו נתנה ההחלטה; מהו היסוד הנפשי הנדרש – 'כוונה פלילית', או מודעות למעשה ההפרה; מידת הסנקציה שתינקט – כפי הקבוע בחוק, או כדי שתביא את המפר להתנהג המחויבת; מדת ההוכחה הנדרשת וכלפי מי תינקט הסנקציה – כלפי בעל הנתבע בלבד או גם כלפי כל מי שמביא להפרת ההוראה השיפוטית, כפי שיבואר להלן.

6. עם זאת, אין להסיק מכך, כי הסנקציה בגין הפרת צו של ערכאה שיפוטית תוטל רק על מעשי הפרה שיבצע המפר רק בעתיד, אלא: סנקציה זו יכול שתוטל גם בשל הפרה או גרימת הפרה שנעשתה בעבר. אולם, גם ביחס לסנקציה על מעשי העבר, מטרתה בהליך זה אינה ענישתית אלה אף היא 'צופה פני העתיד', ובאה למנוע את המפר להמשיך ולהפר להבא. זאת, כפי שהכרעת בית המשפט העליון בדעת רוב, בע"פ 5177/03 מור נ' דנציגר – משק פרחים "דן" פ"ד נח (4) 184 (2004), וכדברי הנשיא, כתוארו אז, א' ברק:

לשיטתי, אין מניעה, במקרים המתאימים, להטיל קנס על אתר לנוכח התנהגות המפר עד להטלת הקנס, ובלבד שמטרתו אינה ענישה על התנהגות בעבר, אלא הרתעה כנגד הפרה בעתיד (ראו ס' גולדשטיין "יחסי-הגומלין בין דרכי אכיפת הוראות לא-כספיות של בתי-משפט – עקרון הדרך החמורה פחות" [13], בעמ' 178; כן ראו את דברי הלורד Wilberforce בפרשת Heatons Transport Ltd v. TGWU (1972) [9], at p. 117)...

הנשיא ברק ממשיך ומסיבר את הטעם שבצורך לאפשר הטלת סנקציות בגין בזיון בית המשפט גם על מעשה העבר, מתוך ניתוח המצב שעלול להיות אילולי יהיה כך:

העובדה כי מפר צו בית-משפט ידע כי אין להטיל עליו סנקציה מידית, תפגע קשות בהיותו של כלי הביזיון מרתיע ותפגע באפקטיביות האכיפתית שלו. היא יכולה לעודד זלזול בצווי בית-המשפט... על רקע זה אין להבין את הליכי הביזיון האזרחי כמי שנוגעים רק לצדדים המתדיינים, אלא גם לחברה כולה יש אינטרס מהותי ביותר בכיבוד הוראותיו.

עמדה זו הביע השופט ברק עוד קודם לכן, בע"א 24/78 ויטקו כימיקלים בע"מ נ' מעדי סלמאן, פ''ד לג (3) 101 (1979), בכותבו:

כשלעצמי, נראה לי שאם הומרה צו בעבר, והוא ניתן להמריה על ידי הממרה בעתיד, מן הראוי הוא, בדרך כלל, שבית משפט יעשה שימוש בשיקול דעתו, ויכוף את קיום הצו על הממרה.

השופטת א' חיות, שהצטרפה לעמדה זו באותו פסק דין (ע"פ 5177/03) הוסיפה כי גם לשון סעיף 6 לפקודה "לכוף אדם בקנס או במאסר לציית לכל צו שניתן" סובלת בתוכה גם כפייה בדרך של הטלת סנקציה על מעשה העבר, ומסכמת בדבריה:

אכן, הסנקציות הקבועות בסעיף 6 לפקודת בזיון בית המשפט מיועדות לכוף אדם לציית בעתיד לצו בית-המשפט שאותו הפר, אולם מכאן אין נובע כי הקנס והמאסר שנקבעו כאמצעי אכיפה בסעיף 6 הנ"ל צריכים אף הם לצפות פני עתיד במובן זה שאין להטילם אלא אם תתרחש הפרה בעתיד.

7. עם זאת, תנאי הכרחי להטלת סנקציה בגין הפרה שבעבר, הוא שעדיין ישנה עוד אפשרות לקיים את ההוראה השיפוטית גם בעתיד, ומאידך גיסא קיים חשש שהמפר ימשיך בהמרייתו ויפר או יביא להפרת ההוראה גם בעתיד. על כן, "אם קיומו של הצו בעתיד אפשרי מבחינה פיסית ומשפטית, וקיים חשש סביר – לאור ניסיון העבר, או מטעם אחר – כי הצו לא יקוים בעתיד, יש מקום לשימוש בהליכי ביזיון בית המשפט כדי לאכוף את קיומו של הצו בעתיד" (ע"פ 519/82‏‎ ‎ידידה גרינברג‎ ‎נ' מדינת ישראל, פ''ד לז (2) 187 (1983) ).

8. אכן בהטלת סנקציה על מעשה העבר "יש בו אלמנט עונשי" (בש"פ 8213/95 קליף ואח' נ' דראי ואח', דינים עליון, כרך מב 643), אולם אלמנט זה נבלע ומהווה חלק ועזר למטרה העיקרית, שהיא הבאת הממרה לציית בעתיד להוראה השיפוטית. המרכיב העונשי אינו בא אלא כאמצעי למטרה של כפיית הציות, "ליסוד העונשין אפיון משלו. אין הוא בא להעניש. הענישה היא בחירתו של הנענש" (ביזיון בית-משפט, עמ' 246), ועל כן הליך זה הוא אזרחי באופיו (ראה עוד רע"פ 7148/98 עזרא נ' זלזניאק, פ"ד נג (3) 337, עמ' 346; "פ 5177/03 מור נ' דנציגר, עמ' 190, וראה גם ביזיון בית-משפט, עמ' 248).

9. אמנם בסעיף 8 לפקודת בזיון בית משפט נקבע כי צו המטיל עונש שניתן על פי "סעיף 6 יהא ניתן לערעור באותם התנאים הנוהגים בערעור על פסק דין פלילי המטיל עונש כיוצא בזה". אולם זאת רק ביחס לאופן ההליך הערעורי שעל 'החלטה' זו, שיהיה בזכות כערעור על פסק דין פלילי, וזה רק כשההחלטה לפי סעיף 6 לפקודה הייתה חיובית, היינו להטיל את הסנקציה העונשית. "כאשר בית המשפט נעתר לבקשה לפי הפקודה, דרך התקיפה היא זו של ערעור פלילי בזכות. לעומת זאת, כאשר הבקשה נדחית נעשית ההשגה על דרך בקשת רשות ערעור כבהליך אזרחי" (כדברי השופט, כתוארו אז, א' גרוניס, בע"פ 4793/05 בתיה נבון נ' מיכל עצמון). אולם, "מתברר אפוא, כי הערעור הפלילי, אין בו כדי להפוך את הביזיון האזרחי לקטגוריה פלילית" (ביזיון בית-משפט, עמ' 245), וכאמור, הוא ביסודו נשאר הליך אזרחי על מרכיביו.

10. כאן המקום להתייחס בקצרה אל טענותיהם של ב"כ הנתבעים, שהזכרנוה לעיל, כי לפי פקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971 לא ניתן במסגרת הליך זה להעיד את הורי הבעל נגד בנם. כוונתם היא לסעיף 4 לפקודת הראיות, הקובע כי "במשפט פלילי אין הורה וילד כשרים להעיד האחד לחובת משנהו". זאת, בדומה לנאמר בסעיף 3 לפקודה, לפיו "במשפט פלילי אין בן זוג כשר להעיד לחובת בן זוגו". טענתם זו אינה נכונה, בראש ובראשונה משום, שכאמור לעיל, אף שהליכי פקודת בזיון בית המשפט קרובים להליכים הפליליים ודומים להם, ביסודם הם אינם "משפט פלילי" אלא הליך "אזרחי". זאת מעבר לעובדה, כפי שציינו לעיל, כי גם אילו היו אלה הליכים פליליים טענתם הייתה לא נכונה, וזאת מכמה סיבות. ראשית, משום שבהליך שלפנינו הבעל המעגן הוא לא הנתבע בהליך בזיון בית המשפט אלא הוריו, ולכן אין ההורים מעידים נגד בנם במסגרת ההליך אלא נחקרים על התנהגותם הם, והשפעתם עליו שלא לתת גט. משום כך אין גם כל מניעה להעיד את התובעת נגדם, שהרי אין היא ביתם אלא כלתם. שנית, גם אם הנתבעים היו מעידים נגד בנם והיה זה הליך פלילי לכל דבר, הרי שסעיף 5 לפקודת הראיות מחריג הגבלה זו, וקובע: "הסייגים שבסעיפים 3 ו-4 לא יחולו במשפט פלילי בשל אחד מאלה... (2א) עבירה לפי סעיף 287 לחוק העונשין... לעניין הפרת צו שיפוטי אחר לפי כל דין, שעניינו הגנת בן זוגו... של המפר, מפניו". ברור שבמקרה זה סירוב הבן לשחרר את אשתו בגט פיטורין, הוא עברה לפי סעיף 287 לחוק העונשין הבאה להגן את בת-זוגו של סרבן הגט מפני עיגונה על ידו.

ב. הטלת סנקציה בגין בזיון בית המשפט כלפי צד 'זר'
11. עתה נפנה אל מרכזו וייחודו של המקרה הנדון לפנינו מבחינה משפטית. בפנינו ניצבת סיטואציה קשה וכואבת, אך לדאבון לב היא עשויה להתרחש גם במצבים דומים נוספים, שבהם חרף עיגון קשה וארוך, אי אפשר להטיל כל סנקציה יעילה על הבעל המעגן, אולם ברור לנו מעל לכל ספק כי המעגן אינו המעוול היחיד. הסרבן עטוף ומגובה במשפחה המחזקת את ידיו ומעודדת אותו בסירובו. מעבר לכך, כפי שהוכח בהליך שלפנינו, הורי סרבן הגט, ובעיקר אביו, הם אלה אשר עומדים מאחורי העגינות, מחזקים את ידיו בדרכים מדרכים שונות, ומנהלים את המשך העגינות. על כן השאלה העומדת לפנינו היא, אם אפשר להטיל סנקציות בגין בזיון בית משפט גם על הורי הבעל המעגן, אף שפורמלית הם אינם 'בעלי הדין' כצדדים למשפט הגירושין שמתנהל בבית הדין הרבני, אלא 'זרים' לו ומהווים צדדים שלישיים.

12. כבר ממבט ראשון על לשון סעיף 6 לפקודה, עולה כי היא אינה מופנית דווקא לבעל הדין שהוא 'צד' להליך המשפטי, אלא כלפי כל 'אדם' – "לכוף אדם בקנס או במאסר לציית לכל צו שניתן". בדרך זו הסביר גם השופט, כתוארו אז, י' זוסמן בהמ' (ת"א) 306/50 המועצה המקומית נס ציונה נ' ניסן זלצמן ומשה דרובלס, פ"מ ב 466:

בבואנו לדון בסעיף 6 של פקודת ביזיון בית המשפט, אין אנו נתקלים בהוראה המצריכה איזה פירוש שהוא לכאן או לכאן; לשונו ברורה והוא מקנה 'סמכות לכוף אדם בקנס או מאסר לציית לכל צו שניתן'. אין הסעיף מדבר על בעלי הדין בלבד; אין הוא מבדיל בין אדם המפר איסור שהוטל עליו, לבין אדם המורד בסמכות בית המשפט תוך זה שהוא מסייע לבעל-דין לזלזל בו; והמסייע בידי אחד מבזה את בית המשפט לא פחות מבעל הדין עצמו. מכאן נובע הצורך שבתי המשפט יטילו את מרותם גם על אלה העוזרים לאחרים במעשיהם, ואותם יש לכפות לציית באותה המידה שהדבר דרוש נגד בעלי הדין עצמם.

13. החלטתו של השופט זוסמן באותו מקרה בוטלה לאחר מכן על ידי ביהמ"ש העליון, בע"פ 43/50 ניסן זלצמן ואח' נגד המועצה המקומית, נס ציונה, פ"ד ד 671, אך זאת מסיבה אחרת, משום שצו המניעה בוטל על-ידי בית המשפט באותו יום בו הטיל את הקנס. אך לגופו של האפשרות להטיל סנקציה עונשית בגין בזיון בית המשפט, לכך בית המשפט העליון לא התייחס ולא העיר על כך דבר.

מאוחר יותר, קבע בדרך זו גם ביה"ד הארצי לעבודה (לא/4-4 ועד פועלי החברה לכבלים ולחוטי חשמל בישראל בע"מ, ו-18 אח' נגד החברה לכבלים ולחוטי חשמל בישראל בע"מ פ"ד ד 122): "אף נגד אדם שנגדו לא היה מכוון צו בית-הדין שבעטיו באים ליתן צו אכיפה."

14. בעקבות דבריו אלה של השופט זוסמן המשיך השופט, כתוארו אז, א' ברק בע"א 371/78 מוניות הדר לוד בע"מ נ' אמיל ביטון (1980), ואף הוא דייק כך מלשונו של סעיף 6 וכתב:

סעיף 6 לפקודה מעניק לבית-המשפט כוח לכוף ציות לצו. המקרה הרגיל לשימוש בכוח זה הוא באכיפת הצו על מי שהוא צד לו. אך נראה לי, כמו לשופט זוסמן בהמ' 306/50, כי על-פי לשונות, אין סעיף 6 מצומצם למקרה זה בלבד. ציות לצו ניתן לכוף גם בנקיטת אמצעים כלפי אדם שאינו החייב על-פי הצו, אך שמעשיו או מחדליו הם המביאים להפרת הצו. צו המופנה כלפי פלוני, רק פלוני יכול לקיימו, אך אלמוני יכל להביא לידי כך שפלוני לא יקיים את הצו. נקיטת אמצעים כלפי אלמוני נעשית, על כן, לא כדי להביא אותו לידי קיום הצו – שהרי הצו אינו מכוון כלפיו – אלא כדי להביא את פלוני לידי קיום הצו. על כן, נקיטת אמצעים כלפי אלמוני היא במסגרת הכוח הניתן לבית-המשפט "to enforce by fine or imprisonment obedience to any order. " (ההדגשות אינן במקור.)

לתוצאה זו מגיע השופט אהרון ברק אף מתכליתו של החוק:

ממגמה חקיקתית זו מתבקשת המסקנה כי אף ביזיון על-ידי "זר" עשוי להיכלל, במקרים מתאימים, במסגרת סעיף 6 לפקודה... למשל, במקום שהתנהגותו של הזר בעבר מעידה כי הוא עשוי לחזור עליה אף בעתיד, ובכך הוא יביא לידי אי קיום הצו השיפוטי על-ידי החיי בו בעתיד, כי אז יש מקום לפעול נגד הזר באמצעים הקבועים בסעיף 6 לפקודה, שכן מטרת הפעולה אינה הענשה על העבר, אלא כיבוד הצו בעתיד.

לטעמו של השופט ברק הדבר נכון גם מתוך מבט רחב יותר, מעבר לרצון להביא לציות להוראה השיפוטית הספציפית:

אך מעבר לצדדים עצמם, יש בהטלת האחריות על "זר" כדי לשרת את המטרה של כיבוד פסקי-דין והגשמת שלטון החוק. אמת הדבר, הפרת צווים של בתי-המשפט פוגעת באינטרס הפרטי של הצד הזוכה, ולשם מניעת פגיעה זו באה הוראת סעיף 6 לפקודה. אך אי קיומם של צווים שיפוטיים פוגע גם בציבור כולו, במעמדה של הרשות השופטת, ובתשתית החברתית המביאה לכיבוד החוק.

15. מיהו אותו "זר" שאליו החוק מופנה? משיב על כך השופט ברק:

רשימת "הזרים" אינה רשימה סגורה, והיא כוללת בחובה את כל אלה אשר על-פי הפירוש הנכון של הצו השיפוטי נכללים במסגרת אלה אשר התנהגותם תביא לידי המרית צו בית-המשפט בעתיד.

וביניהם הוא כולל גם את ה"מסייעים... כל אלה אשר בפעולותיהם מסייעים לחייב להפר את הצו המכוון כלפיו" (ההדגשות אינן במקור).

16. על דרך זו כתב גם הנשיא בדימוס, א' וינוגרד, בספרו צווי מניעה – חלק כללי, 1993, בעמ' 283:

מהמגמה החקיקתית, שהיא עזרה לצד שזכה לכפות ביצוע הצו, מתבקשת המסקנה כי גם בזיון על-ידי "זר", עשוי להיכלל במקרים מתאימים בגדר סעיף 6. כך כאשר התנהגותו מצביעה על-כך שהוא יחזור ויפר את הצו גם בעתיד... רשימת ה"זרים" אינה רשימה סגורה והיא כוללת בחובה את כל אלה אשר בפירוש נכון של הצו השיפוטי נכללים בין אלה שהתנהגותם תביא לידי המריית צו בית-המשפט בעתיד. כגון: אורגנים של תאגיד שנגדו ניתן צו, על אף שהם אינם צד לצו המניעה, אך פעולתם מביעה לידי כך שהתאגיד מפר את הצו; עובדים של הצד שנגדו ניתן הצו; מסייעים לצד המפר להפר את הצו.

17. הלכה זו לפיה ניתן להשית סנקציות בגין בזיון בית משפט על 'זר' להליך הגורם להפרה, קנתה שביתה בפסיקות ערכאות המשפט השונות, ונעשה בכך שימוש במקרים המתאימים, כגון: דב"ע לא 4/4 ועד פועלי החברה לכבלים נ' החברה לכבלים ולחוטי חשמל בישראל בע"מ; פד"ע ד' 122 ודב"ע נז 18/2 חיים בן ציון נ' הד טק הנדסה בע"מ, עבודה ארצי, כרך כ"ט (2) 375; בש"א (ת"א) 1866/04 בראשי יצחק נ' מסיקה אמיר; בש"א (נצ') 1375/05 א.מ. חטיפי העמק בע"מ נ' משה סבג; ס"ק (ת"א) 13392-01-14 חברת רכבת ישראל בע"מ נ' הסתדרות העובדים הכללית החדשה, ועוד. גם בבתי הדין הרבניים נעשה שימוש בכלל זה, ראה: בית דין גדול לערעורים 2769/ס"ג (2003) ; ובית דין אזורי פ"ת, תיק 1-53-2294 (2004).

18. גם בית המשפט העליון יישם הלכה זו, כמו בע"פ 1613/05 אמיר מסיקה נ' יצחק בראשי (2005), שם דובר בצו שהופנה כלפי אדם ואסר עליו להשתמש בשם העסק הקודם שהיה שותף בו. למרות זאת המשיך העסק לשאת את שם העסק הקודם, וכשנשאל אותו אדם על כך השיב כי אחיו רכש ממנו את העסק וכי הוא זה שמשתמש בשם הקודם. השופטת ארבל אישרה כי האח (המשיב מס' 2) בהתנהגותו אכן גרם והביא להפרת הצו, וכי ניתן להשיט עליו משום כך קנס בגין בזיון בית המשפט על ידי צד זר: "בין שני המערערים קרבה משפחתית מדרגה ראשונה ודומה כי המבנה העסקי בו הם פועלים נועד, בין היתר, לעקיפת הצו השיפוטי."

19. מקרה אחר וידוע יותר, היה במה שכונה 'פרשת עמנואל', בג"ץ 1067/08 עמותת "נוער כהלכה" נ' משרד החינוך (2009), אשר גם בו עשה בית המשפט העליון שימוש בהליך בזיון בית המשפט נגד 'צד זר' להליך. במקרה זה, הורי התלמידות אשר נמנעו מלשלוח את בנותיהן אל בית הספר גרמו למעשה להפר את הצו שהופנה כלפי בית הספר והורה לו לפעול באופן שאינו מפלה. בעקבות ההפרה שנבעה עקב הימנעות ההורים משליחת הבנות, קבע בית המשפט: "כי הלכת ע"א 317/78 מוניות הדר לוד בע"מ נ' ביטון, פ"ד לד (4) 232 (1986) חלה אף על ענייננו וכי מכוחה יש לבית משפט זה סמכות להידרש לבקשות הביזיון גם כנגד ההורים" (החלטת בית המשפט מיום 20.6.2010, וראו החלטתו מיום 19.1.10).

ג. המרכיבים הנדרשים להטלת סנקציה בגין בזיון בית המשפט
20. מהי רמת ההוכחה הנדרשת לביסוס התשתית העובדתית, אשר על ביססה קמה עילת בזיון בית המשפט והטלת הסנקציה שבגינה? אמנם בהליך 'אזרחי' אנו עוסקים, אשר ככלל על ההוכחה הנדרשת בו להיות נוטה מעבר "למאזן ההסתברויות", וזאת בשונה ממשפט פלילי הדורש הוכחה ברמה של "מעבר לספק סביר". אולם, מאחר שהליך ביזיון בית המשפט הוא בעל השלכות 'עונשיות', הרי שהליך זה הדומה להליך הפלילי, וממילא על רמת ההוכחות שבו להיות גבוהה יותר מנטייה מועטת "ממאזן ההסתברויות". אם כי ברור שאין צורך להעלות את הדרישה אל הוכחה של "מעבר לספק סביר", כמשפט פלילי של ממש (א' הרנון, ביזיון בית המשפט על ידי אי-ציות, ירושלים תשכ"ה, עמ' 295). כפי שקבעה השופטת, כתוארה אז, ט' שטרסברג בע"פ 2351/95 "מובי" בירנבאום בע"מ ואח' נ' שמעוני ואח' (1997):

יש לזכור כי מדובר בהליך בעל אוריינטציה פלילית... ואף שרמת ההוכחה הנדרשת לצורך חיוב לפי פקודת בזיון בית המשפט טרם נתבררה בבית-משפט זה, מקובל לחשוב כי היא גבוהה מזו הנדרשת בהליך האזרחי... סביר הוא כי לצורך חיוב לפי הפקודה תידרש רמת הוכחה גבוהה מזו הנדרשת לשם הוצאת צו-מניעה.

21. בהתאם לכך, בע"פ 1613/05 אמיר מסיקה נ' יצחק בראשי, התבססה השופטת ע' ארבל על הוכחה הנמצאת במתחם שבין 'מאזן ההסתברות' לבין הוכחה של 'מעבר לספק סביר', וכתבה כי "'יש רגליים לטענה', ששני המערערים ניהלו למעשה את בית העסק בצוותא וכי המערער מס' 2 סייע למערער מס' 1 להפר את צו בית המשפט". עם זאת, ברור כי ככול שהשלכות המריית הוראת הערכאה השיפוטית חמורות יותר ותוצאותיה פוגעניות יותר, ובהתאמה הסנקציה הצפויה להינקט נגד המפר תהיה קשה יותר, כך תעלה ו"תהיה תלויה מידת ההוכחה הדרושה ברצינות נושא העניין" (ע"פ 232/55 היועץ המשפטי נ' גרינוולד, פ"ד יב 2017, עמ' 2063, וראה ביזיון בית-משפט, עמ' 190-188).

22. בהתייחס למקרה שלפנינו, במכלול כל האמור, עלינו גם להביא בחשבון כי המעשים המיוחסים לנתבעים, של תמיכה ודחיפה לסרבנות הגט של בנם, הם 'מטבעם של דברים' התנהגויות שכמעט בלתי אפשרי יהיה להצביע על הפעולה האסורה עצמה, באופן ישיר וגלוי. האמירה של האב לבנו 'אל תתן את הגט לאשתך', על דרך כלל תאמר בשיחה אישית סגורה בין האב לבנו, ללא עדים וראיות ישירות המתעדות זאת בקולו ובשפותו. נטל הוכחה כזה, הנדרש אולי במסגרת משפט פלילי רגיל, מבחינת הנפגעת מההפרה – האישה העגונה – לרוב הוא נטל שכמעט אין דרך להרימו. לרוב, כל ראיה נסיבתית שתצליח האישה להשיג במקרים מעין אלה להוכחת ההתנהגות האסורה מצד משפחת המעגן, יוכלו תמיד בני המשפחה, בעזרתם של עורכי-דין מוכשרים ומתוחכמים, להציע נגדן טיעונים שונים ומשונים, המסבירים את הראיות כך שיוסטו ממתחם המעשה האסור. אל מול זאת, עומדת ונצבת עובדת פגיעתה האנושה של ההפרה באישה העגונה.

דברים אלה יפים, כפי שכבר אמרנו, גם כלפי מקרים אחרים של עברות שעניינן סיוע ושידול לדבר עברה. על פי רוב אין בעברות אלה "גופות ירויות" ו"אקדחים מעשנים" הנראים לעין אלא לכל היותר סירחונן של הגוויות וריחו של העשן עולים באפנו.

23. לאור זאת יש לתת את הדעת, כי במקרה שלפנינו אין מדובר "במעגן הבודד" אלא במעטפת משפחתית קרובה שתומכת ומעודדת על הבעל בסירובו, ומדפנת אותו מפני כל צליל של שכנוע שיגיע אל לבו – "לב האבן", וירטיט אולי את נימי נשמתו הרדומים, כדי שזה יחזור בו מסירובו וישחרר את אשתו האומללה מעגינות עולם. ככול שסיכויה של האישה להשתחרר מעגינותה קטנים יותר ויותר, אל מול המעטפת נוקשה ומשופעת 'בכוח ובכסף' והתומכת במעשה העיגון, כן גדלה האחריות המוטלת על כתפינו – בית הדין – כערכאה המשפטית היחידה בעולם אשר תוכל אולי להושיעה מעגינות לעולם, שלא להניח ולהזניח כל הראיה היכולה להצטרף ולהצביע על התנהגותם האסורה. מחד גיסא, לאור החשש מפגיעה בחירותם של חפים מפשע, עלינו להקפיד ולהיזהר על ניהול הליך ראיות הוגן ומדוקדק, ומאידך גיסא, לאור החשש מפגיעה אנושה בחירותה ושלומה של האישה, אין לנו את הפריווילגיה 'להחמיר' על עצמנו משימוש בהליך זה מעבר לנדרש.

24. במקרה שלפנינו, כפי שהבאנו לעיל בהרחבה, התמזל מזלה של האישה האומללה, ובסייעתא דשמיא, היא הצליחה להביא מארג של סדרת ראיות, שחלקן נסיבתיות וחלקן מהוות "אקדחים מעשנים" המצביעות יחד בצורה ברורה ומצטרפים לתמונה שלמה, אשר במאזן הסתברות, קרוב להיות "מעבר לכל ספק סביר" כי אבי הבעל הוא אכן זה שעומד מאחורי עיגונה של האישה וסירוב בנו לתת את הגט.

בולט מקרה זה– בהשוואה לדומיו הן באיכות הראיות לחלקם של הנתבעים ובעיקר של הנתבע – מר [אלמוני], בעוול שנעשה לתובעת והן גם במרכזיותו של חלקו בעוול זה, החורג מגבולות הסיוע והשידול גרידא.

25. ביחס ליסוד הנפשי הנדרש והידיעה לקיומה של ההוראה השיפוטית המופרת במסגרת הליך בזיון בית משפט, נדרשת "מודעות בפועל על דבר קיום הצו השיפוטי" (בע"א 371/78 מוניות הדר לוד, פסקה 11). במקרה שלנו, אין ספק בכך, והנתבעים אף אינם מכחישים זאת, כי הם ידעו על קיומו של פסק בית הדין מיום 29.7.14 המחייב את הבעל, בנם, לתת גט לאשתו. בנוסף, במקרה דנן מתקיימת גם דרישת הסף, שביצוע ההוראה השיפוטית לתת גט פיטורין לאשה עדיין רלוונטי ויכול להתקיים.

ד. הסנקציה שיש להטיל במקרה זה
26. אכן ברור, כי "הפעלת הליכי בזיון בית משפט כלפי צד 'זר' פורמלית להליך, היא אינה דבר יום ביומו, כדברי השופטת א' פרוקצ'יה (כתוארה אז) ברע"א 9191/05 גיורא מלר נ' יעל כהן (2010), כי 'ככלל, אין לנקוט הליכי בזיון בית משפט כלפי אדם או גוף שמלכתחילה אינו מחויב על פי הצו'" (ע"א 24/78 ויטקו כימיקלים בע"מ). אולם גם המקרה שנדון לפנינו רחוק מלהיות מקרה שנתקלים בו "דבר יום ביומו". מול עיננו תלוי גורלה של אישה צעירה ואומללה אשר נזנחה על ידי בעלה לפני כעשור, כשהיא נכה השמוטה על כיסא גלגלים. אם לא נצליח לסייע לה עתה, הרי שלנוכח הנוקשות והאטימות הבלתי מתקבלות על הדעת שמפגינים כלפיה בעלה ואביו-הנתבע, לדאבון לב, סביר להניח כי תיגזר עליה – חלילה – עגינות עולם.

27. בבואנו להכריע בסנקציה ההולמת במקרה זה, עלינו לדאוג שהיא תהיה סבירה ומידתית ועם זאת יעילה באפן אשר יביא לתוצאה המבוקשת. "יש 'לתפור' את הסנקציה בזהירות הראויה בהתחשב בנסיבות שעל הפרק" (ע"פ 5177/03 מור נ' דנציגר). מחד גיסא, חובה עלינו להיות מתונים בהטלת סנקציה אשר עשויה לפגוע באדם המפר, בעיקר כאשר מדובר בפגיעה בחירותו, וכל שכן כשמדובר, כאמור, בצד 'זר' להליך הגירושין שמתנהל בבית הדין. מאידך גיסא, לאור המסקנה הברורה שהגענו אליה, כי לצערנו אין מנוס אחר מהטלת סנקציה כדי להניא את הנתבעים מלגרום לתובעת להיות מעוגנת עד סוף ימיה, הרי שתנאי הכרחי הוא שהסנקציה אכן תהיה יעילה ואפקטיבית. בהטלת סנקציה בגין בזיון בית המשפט, המטרה היא "בראש ובראשונה, שהקנס או המאסר לא יהיו סמליים, אלא יכבידו ויקשו על הסרבן במידה ממשית שיהיה בה כדי לאלץ אותו לציית לצו השיפוט" (ע"פ 8000/98 יצחק מינא עו"ד נ' שמואל ז'ובינו, נה (4) 481 (2000), וראה גם א' גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, 2013, עמ' 711).

28. כאן המקום להקדים ולקבוע, כי בדומה לעמדתנו בהחלטתנו מיום 27.12.2015, בנוגע לכפיית התייצבות לשם מתן עדות מכוח סעיף 4 לחוק בתי דין דתיים (כפיית ציות ודרכי דיון), התשט"ז-1956, הרי שגם ביחס לפקודת בזיון בית משפט אנו סוברים, כי במסגרת הסמכות לכוף אדם "במאסר" לשם ציות לצו השיפוטי, מצויה בכללה זה גם הסמכות לעכב את יציאתו מהארץ. אמנם בסעיף 6 לפקודה מנויים רק "קנס" ו"מאסר", אך ברור כי לפנינו 'חסר' – 'לקונה', אשר לאור תכלית החוק ומטרתו, להשית את הסנקציה המינימאלית היעילה לשם כפיית הציות, יש להשלים ולקבוע כי "בכלל מאתיים מנה". וכפי שמוסמך בתי הדין להגביל את תנועת האדם המפר במסגרת ארבעת קירות של בית הסוהר, כך כל שכן שבסמכותו להקל עמו ולהגביל את תנועתו במסגרת מתחם רחב יותר, עד כי איסור יציאה מהארץ.

29. השלמת 'חסר' זה נכונה לפי חוק יסודות המשפט, תש"ם-1980 ועומדת בתנאי סעיף 8 לחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו. ברור כי סעיף 6 לפקודת בזיון בית המשפט הוא "חוק ההולם את ערכיה של מדינת ישראל", והפגיעה בזכות התנועה של המפר במקרה זה "נועדה לתכלית ראויה" מאין כמוה, וכפי שנראה היא במתחם שבין היותה יעילה להיותה "במידה שאינה עולה על הנדרש. לגבי משמעות המילים בחוק "לפי חוק כאמור מכוח הסמכה מפורשת בו", בשונה מהביטוי בתחילת הסעיף – "בחוק", שאינו דורשת הסמכה מפורשת – ראה בחוק הפרשנות, התשמ"א-1981 בסעיפים 3 ו-9 לחוק המבחין ברורות בין "'חוק' – חוק של הכנסת או פקודה" דהיינו חקיקה ראשית, לבין "הביטוי 'לפי', לעניין חיקוק פלוני או ביטוי כיוצא בו – משמעו גם לפי תקנות שהותקנו מכוחו של החיקוק" דהיינו התקנת חקיקת משנה. כפי שמסיק מכך פרופ' אורן גזל (במאמרו, "פגיעה בזכויות יסוד 'בחוק' או 'לפי חוק'", משפט וממשל ד 381 (1998), עמ' 397): "לפיכך, פעולה המתבצעת מכוח הסמכה שבחקיקה ראשית היא פעולה 'בחוק' ולא רק 'לפי חוק', ולכן פעולה כזו – אם היא פוגעת בזכויות-יסוד – אינה כפופה לדרישת המפורשות" (וראה גם בג"ץ 4491/13 המרכז האקדמי למשפט ולעסקים נ' ממשלת ישראל (2014), פסקה 20).

30. לאחר בחינה מדוקדקת של חומר הראיות שבתיק ופרוטוקולי הדיונים, הגענו לכלל מסקנה שאין להטיל על הנתבעת גב' [אלמונית] כל סנקציה במסגרת פקודת בזיון בית משפט, וזאת, לאור מעורבותה הפחותה בעיגון כלתה והספק הרב אם יש ביכולתה להשפיע בנדון על בעלה ובנה. על כן יש להסיר ממנה את איסור היציאה מהארץ ולשחררה לדרכה.

31. שונה מכך מסקנתנו לגבי אבי הבעל המעגן, הנתבע מר [אלמוני]. כפי שהוכח, אבי הבעל המעגן מר [אלמוני] הוא העומד באופן מרכזי ואקטיבי מאחורי עיגון כלתו על ידי סרבנות בנו. ברצותו יאריך את עיגונה ואם ירצה יקצרה – ועל כן יש להטיל עליו סנקציה ראויה והולמת.

32. בבחינת הסנקציה הראויה, המידתית והיעילה אשר תוטל על הנתבע, מר [אלמוני], יש לתת את הדעת לכך שהרמה הראשונה והמינורית יחסית של הטלת 'קנס' כסנקציה, להערכתנו צפוי שתהיה בלתי יעילה. הנתבע כנראה היה נכון להשקיע כספים רבים ב"קניית" "היתר מאה רבנים" לבנו. הוא אף התרברב כי הוא עשיר גדול, ובנשוא "עקרוני" זה, כסף אינו מה שירתיע אותו. הוא תומך ותמך בבנו במשך שנים בכספים רבים, ואף בהליך הנוכחי נראה שהוא נכון להשקיע כספים ומאמצים רבים, במקום להשקיע את מאמציו ואת יכולותיו בהשפעה על בנו שישחרר בגט את אשתו. גם הטלת "עיכוב יציאה מהארץ" לתקופה קצובה, מתברר שיהיה בלתי יעיל. הנתבע עם רעייתו מעוכבים בארץ במסגרת הליכים המתנהלים בבית הדין עוד מהתאריך 29.9.2015, מזה כחמישה וחצי חדשים, ולא נראה שהדבר השפיע עליו כה לתקן את דרכיו. מאידך גיסא, הטלת עיכוב יציאה מהארץ לזמן בלתי מוגבל, עד אשר יאות וימנעו מגרימה להפרת הצו, גובלת כבר במידתה לסנקציה של הטלת מאסר לטווח זמן קצר יותר. לפיכך, ברור כי הסנקציה היעילה וההולמת במקרה זה, אל מול הפגיעה הקשה והמתמשכת בתובעת, היא הטלת מאסר על הנתבע. מבדיקה הפסיקה בנדון ולאחר ששקלנו ובחנו את האפשרויות השונות, הגיע בית הדין לכלל מסקנה כי תקופת המאסר ההולמת והמידתית תהיה מאסר של שלושים יום.

ה. הטלת הוצאות משפט אישיות כנגד בא כוח התובעים
33. טרם חיתום, ניתן את התייחסותנו להתפרצויות הבוטות של ב"כ הנתבעים, עו"ד אליעד שרגא, ולהתבטאויותיו המבזות – החוזרות ונשנות – כלפי בית הדין, אשר מקומן לא יכירן. בית הדין התרה בעו"ד שרגא כמה פעמים, והבהיר לו כי את כל טיעוניו וטענותיו יוכל לומר בפני בתי הדין, ובית הדין ישמע את דבריו "בלב פתוח ובנפש חפצה", אך לא בדרך בלתי מכובדת, מבזה ותוך הטלת דופי בבית הדין. במטרה להשרות אווירה נוחה ועניינית בדיונים, מחל בית הדין על כבודו ופתח בתחילת הדיון השני (בתאריך 1.3.2016) בדברי פיוסין ובניסיון להרגיע את רוחות ההתלהמות שהופנו מצדו של עו"ד שרגא. אולם, לאחר שההתנהגות המבזה וההכפשות חזרו ואף הגיעו לשיאים חדשים, הודיע בית הדין לעו"ד שרגא כי "יהיו הוצאות אישיות על ביזוי מתמשך של בית הדין פעם אחר פעם" (שורות 822-818 לפרוטוקול). הוצאות אלה מוטלות לפי תקנה קיט (1) לתקנות הדיון בבתי-הדין הרבניים בישראל, התשנ"ג, ומכוח סמכותה הטבועה של ערכאת המשפטית, כפי שנקבע פעמים מספר בהלכת בית המשפט העליון (ראה למשל; ע"א 4845/95 ניר נ' מדינת ישראל, פ"ד מט (2) 639, עמ' 647; ע"א 6185/00 חנא נ' מדינת ישראל, פ"ד נו (1) 366; בע"מ 3778/12 עו"ד אירינה גלפנבויים נ' מדינת ישראל, ועוד). עו"ד שרגא, נציין, אף לא טרח להגיש טיעונים והסתייגויות להודעת בית הדין בעניין ההוצאות האישיות.

ברור לנו כי התבטאויות קשות ומבזות מעין אלה לא היה מעז עו"ד שרגא להעלות על דל שפתיו כנגד בית המשפט האזרחי, על ערכאותיו השונות. לדעתנו, עו"ד שרגא עשה זאת במתכוון ומתוך מחשבה מראש בניסיון לקעקע את הלגיטימיות של בית הדין הרבני (אשר 'התקשה' לבטא את שמו וכינה אותו "האינסטנציה הזו" או "הטריבונה הזו"). זאת, לפחות, מעת שראה שהעדויות הנשמעות בפני בית הדין מובילות לכיוון שאינו נוח ומתאים ללקוחותיו.

34. ידוע גם יודעים אנו כי עו"ד שרגא יעשה שימוש בהטלת הוצאות אישיות אלו במסגרת הכפשותיו כלפי בית הדין, ואף לא יהסס להיעזר בכך כסיוע לטענותיו נגד בית הדין ובעיקר נגד אב בית הדין, כי היה מוטה וכי גמר בדעתו עוד מתחילה להכריע כנגד הנתבעים ולפגוע בעבודתם הנאמנה של באי כוחם. לא נכחד כי משום כך שקלנו לוותר על הוצאות המשפט, כדי לא לתת סיבה נוספת להלעיז על בית הדין. מכל מקום, לנוכח חומרתן של ההתבטאויות והישנותן נגד בית דין רבני שהוא חלק אינטגראלי ממערכת המשפט הישראלית, הגענו לכלל מסקנה כי לא נכון יהיה להבליג על כך.

אנו מוצאים לנכון להבהיר – באופן שאינו משתמע לשני פנים – כי בית הדין רואה במלאכתם של באי כוח הנתבעים תפקיד חשוב ומועיל, בהצגת עמדתם, הבאת ראיות ועדים מצדם, חקירות נגדיות של עדי התביעה וטיעונים להפרכת טיעוני באות כוח התובעת, וכל זאת כדי לעזור לבית הדין "לעשות משפט" (כללים 2 ו-32 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), תשמ"ו-1986). לא על כך אנו מטילים על עו"ד שרגא הוצאות משפט אישיות, אלא על התבטאויותיו הנלוזות והניסיונות לקעקע את ההליך המשפטי בבית הדין. ראיה לדבר: על טו"ר מיטלמן, אשר טען אף הוא בנאמנות לטובת לקוחותיו הנתבעים, אך נשמר מהשתלחויות נלוזות ממין זה, לא הופנתה ביקורתנו וודאי שלא הוטלו עליו הוצאות משפט.

6. החלטה ומתן הוראות
לאור כל האמור לעיל, בית הדין הגיע לכלל מסקנה כי הנתבע עומד מאחורי עיגון כלתו-התובעת באמצעות סרבנות בנו שחויב בפסק דין לשחררה בגט. עדיין אין הסיבה לכך ברורה ומובנת עד תום, "עָקֹב הַלֵּב מִכֹּל וְאָנֻשׁ הוּא מִי יֵדָעֶנּוּ", אך נראה כי פעולותיו נובעות מיצר נקמנות עז, שכרון כוח וגאווה בלתי נדלים של "עשיר יענה עזות", בצירוף אטימות וקשיות לב.

הנתבעת, גב' [אלמונית] – אף היא ללא ספק בבחינת "מסייע לדבר עברה". אך סיועה זה – במידה שבה הוכח בפנינו – אינו עולה כדי האפשרות להטיל עליה סנקציות על פי החוק. סבורים אנו כי מדין שמים לא תינקה אף היא, אך בבית דין של מטה אין אנו מוצאים מקום להמשיך בהליכים נגדה ולא בלב קל מגיעים אנו למסקנה כי יש לבטל את צו עיכוב היציאה מן הארץ שניתן נגדה.

אשר על כן בית הדין מחליט ומורה כדלהלן:
א. צו עיכוב היציאה מהארץ שניתן כנגד הנתבעת גב' [אלמונית] – יבוטל.

מזכירות בית הדין תפתח תיק "ביטול עיכוב יציאה" בעניינה. צו אופרטיבי יינתן בכפוף להגשת בקשה פורמלית בתיק זה.

ביטול צו עיכוב היציאה יעוכב למשך עשרה ימים מהיום, כדי לאפשר לתובעת, אם תהיה מעוניינת בכך, לערער לבית הדין הגדול על הוראה זו שבהחלטתנו.

ב. על הנתבע מר [אלמוני], אנו מטילים ומצווים, מכוח סעיף 7א לחוק בתי דין דתיים (כפיית ציות ודרכי דיון), תשט"ז-1956 וסעיף 6 לפקודת ביזיון בית המשפט, מאסר למשך שלושים יום.

ג. אנו מעכבים החלטת מאסר זו למשך עשרה ימים מהיום, עד ליום י"ד אדר ב' תשע"ו (24.3.2016), כדי לאפשר לנתבע, אם יהיה מעוניין בכך, לערער אל בית הדין הרבני הגדול על החלטה זו.

לפיכך, בשלב זה אין אנו נותנים צו אופרטיבי בעניין.

עם תום פרק זמן זה וככל שלא יורו בית הדין הגדול או כבוד נשיאת בית המשפט העליון הוראה אחרת ייתן בית הדין צו מאסר.

במשך תקופה זו ועד לאחר תום 14 יום מסיום תקופת המאסר הנקובה, ימשיך ויהיה בתוקפו צו איסור היציאה מהארץ נגד הנתבע. זאת, כדי לאפשר לתובעת, אם תהיה מעוניינת בכך, לחזור ולבקש מבית הדין לאחר תום תקופת המאסר, להמשיך ולהטיל על הנתבע סנקציות נוספות בגין ביזיון בית משפט, ככל שימשיך במריו.

ד. בית הדין מטיל על עו"ד אליעד שרגא הוצאות משפט אישיות בסך 10,000 ש"ח לטובת המדינה, ומורה למזכירות בית הדין לעדכן בהחלטה זו את המרכז לגביית קנסות, אגרות והוצאות.

ה. על מזכירות בית הדין להודיע באופן מידי לנשיאת בית המשפט העליון על החלטה זו.

ו. מותר לפרסם החלטה זו לאחר השמטת שמות הצדדים.

הרב שלמה שטסמן – אב"ד

מצטרף להחלטת כבוד האב"ד.

הרב אייל יוסף

מצטרף להחלטה של כבוד האב"ד. יש עמדי נימוקים הלכתיים נוספים שלא צורפו לפסק הדין מפאת קוצר הזמן.

הרב עידו שחר

הוחלט כאמור לעיל.

ניתן ביום ד' באדר ב' התשע"ו (14/03/2016).


חזרה לתחלת פסק הדין