הצדדים התגרשו לפני כארבעה חדשים. בפנינו תביעת הגרושה (להלן: התובעת) לקבל דמי כתובתה בסך 55,555 ש''ח. לטענת הגרוש (להלן: הנתבע), אין התובעת זכאית לכתובתה משום היותה מורדת מתשמיש וממלאכות, אלימה פיזית ומילולית כלפיו, מקללתו ומכנה אותו בכינויי גנאי, 'משחקת עם הבחורים' בפייסבוק בענייני כיעור, עזבה את הבית מחמת מאיסותה בו, וטענתה שרוצה שלו''ב אינה כנה.

הנתבע הביא את רבו כעד מטעמו, להוכחת טענותיו. התובעת הביאה להגנתה את מכתב הבלנית שמעולם לא חיסרה טבילה במקווה, והכחישה את כל טענות הנתבע.

נשלחו סיכומים מאת ב''כ הצדדים. ב''כ הנתבע העלתה את הטענות הנ''ל, פרשה את ראיותיה ואסמכתאותיה תוך ציטוט מקורות הלכתיים ענפים. ב''כ התובעת השיב לטענות ב"כ הנתבע, שאין הטענות נכונות וממילא הציטוטים ההלכתיים אינם רלוונטיים.

לאחר שביה''ד שמע את הצדדים וב''כ והעדויות באריכות, ולאחר העיון בכל החומר שבתיק, נראה לביה''ד שאף שבפנינו גרסאות המכחישות זו את זו, ולכאורה במצב הזה היה מקום לדון שהנתבע מוחזק בממונו כמ''ש בבית יוסף אה''ע (סי' צח ב) דכיון שהבעל מוחזק בכתובה לא מפקינן מיניה אלא בדבר הברור לדברי הכול, מה גם שהעד הרב [ז'] העיד על אופיו הטוב של הנתבע בפתח עדותו, ואין היודע את האמת העובדתית לאמיתה אלא אחד יחיד ומיוחד ברוך הוא, מכל מקום אין לדיין אלא מה שעיניו רואות בחומר הראיות המונח לפניו, ועיון מדוקדק בטענות ובראיות מביא אותנו למסקנה שעל הנתבע לשלם את מלוא הכתובה לאשתו, בין היתר משום שבמקרה שלנו, העד שהנתבע הביא להגנתו – ויש לציין שהעד עשה רושם של אמינות מובהקת בביה''ד – היה יותר קטגורו מסנגורו, אף שהוא דווקא קרוב משפחה לצד הנתבע (ועכ"פ כשר להעיד לו), ובמקרה זה בפרט, שהנתבע קיבלו על עצמו, עליו לשאת בתוצאת עדותו ללא עוררין.

ואע"פ שכתב הרמב''ם (פ"ז מהל' סנהדרין ה''ב) ובש''ע חו"מ (ריש סי' כב) שמי שקיבל עליו עד קא''פ צריך שיקנו מידו (ועי' בשו''ת הרדב''ז ח''ה סי' פ"ב מ''ש בזה), ואפילו קיבל עליו בבי''ד, אם לא קנו מידו יכול לחזור בו לפני גמר דין, מ''מ בעד אחד כשר כנ''ד, לא שייך דין זה, שהרי אין כאן "קיבל עליו קא''פ", אלא עד אחד כשר יש כאן, ומה לנו ולקבלתו, וא''כ אף שלא קנו מידו, מ''מ הרי עד כשר העיד, ויש לדון כפי שהדין נותן בו.

ועכ''פ, גם בזה שייך לומר – אף שאין מוציאים ממון מעיקר הדין ע"פ ע''א כשר, וגם בנ''ד שלא קיבל אותו עליו בקנין – שמ"מ א''י לחזור בו אחר גמר דין, שהרי הכא נמי, הרי עד לרגע זה שביה''ד פוסק את הדין, לא חזר בו מקבלתו את העד האחד, והוי גמר דין שא''י לחזור בו. ומכאן מודעה רבה לאורייתא שעל ביה''ד המאשר ע''א או עד קא''פ להקפיד לקבל קנין מהבע''ד, כי היכי דלא ליטרח בי דינא בכדי אם יחזור בו לפני גמר דין.

ומ''מ כאמור גם בלא קבלתו את העד בקנין, הרי ע''א כשר מעידו שחייב לשלם כתובת אשתו, ומעיקר הדין די בזה שאין לו עדים להפטר ממנה, ומעמידים אותו על חזקת חיוב. ומה שכתבו הפוס' שהבעל מוחזק בכתובה, היינו בספיקא דדינא, אבל בטענות מוכחשות, לאו כל כמיניה, שאל''כ לא הנחת בת לאאע''ה שתקבל כתובתה, שכל אחד יטען נגד אשתו ככל העולה על רוחו בדבר שאין יודע אלא הוא והיא, ואם אשתו תכחישנו, מה בכך, הרי הוא מוחזק. אלא ודאי רק בספיקא דדינא אמרו, כמ''ש כיו''ב בבית יוסף הנ''ל דאיירי בספיקא דדינא יע''ש, וע''ע בפ"ת אה''ע (קנד סק''ו בשם בית מאיר) וביבי''א ח''ג (חאה''ע סי' כא אות א) ובפד''ר ח''ז (עמ' רכ''ד) ועוד. מעתה ק''ו בנ''ד שיש ע''א המסייע לאשה, ועוד שאר אומדנות כמו שיתבאר להלן, הא ודאי שהבעל בחזקת חיוב לשלם.

ובטרם נדון על סדר סיכומי ב''כ הנתבע וב''כ התובעת, נצטט דברי העד בדיון בביה''ד, תוך שנדגיש קטעים חשובים לדיוננו, לפי שלקמן יוזכרו כמה פעמים, ולמען תהיה התמונה ברורה כבר בשלב זה, ויובן במה דברים אמורים. ואלו דברי העד (פרוט' מתאריך 28/12/15 ש' 103 ואילך):

הופיע הרב [ש' ז'] מוזהר ומעיד:

לא ידוע לי שהאשה [י'] סירבה ללכת למקוה. בשום אופן לא. זה לפי מה שהיא סיפרה לי. לא שמעתי טענה מהבעל שהיא מסרבת ללכת למקוה. התבקשתי על ידי הבעל לבדוק טענתו שכאילו היה לאשתו קשר עם גברים אחרים. לא נאמר לי על בעיה של אישות ביניהם. גם לא בעיות של טבילה. פעם אחת כחודשיים לפני סוף הקשר [מ'] בא אלי נסער מאוד והראה לי בטלפון שאשתו נכנסה למקום כלשהו אולי פייסבוק וניכר על פניו הוא חושש שאשתו מתעסקת עם מישהו אחר. הוא גם אמר לי שחודש וחצי לא היה ביניהם שום קשר. כמו כן סיפר לי על מאורע שהיה עם ההורים שלה שהוא ניסה להתקרב אליה והיא דחתה אותו. למחרת שאלתי אותה הרבה שאלות לראות אם היא התעסקה עם מישהו אחר ואם היא לא אוהבת. שיחה ראשונה היתה יותר מסביב ולא הלכתי לענין באופן ישיר. היה תשובות שמראות על קרירות. לאחר מכן גיליתי שהאהבה עדיין קיימת. האשה התגוננה, ולאחר השיחה השניה חזרתי ל[מ'] ואמרתי לו שלא התגלה שום קשר עם אחר והוא קיבל את הדברים שלי והם חזרו יחד וקיבלתי ממנו מסר שהכול טוב ביחד. הייתי אצלם והמצב היה טוב וראיתי בעיניהם אהבה גדולה. אמרתי ל[מ'] שאם אני אזהה משהו קטן, אני אודיע לו מידית על כך. האשה אמרה לי שלא היה לה שום קשר עם מישהו אחר. הוא קיבל את הדברים והיה שולח לי הודעות חמות ושהכול בסדר. החיים חזרו למסלולם. לא היו הצעות שלי שהאשה לא הסכימה לקבל. גם אחרי ש[מ'] עזב בשבועות לפי דברי [י'] באמצע החג, הוריה לא רצו אותו בחדר וזה היה אצל הוריה, וסיפר שהוא לקח את הדברים שלו מבית הוריה בפסגת זאב והלך ברגל עד שכונת רמות לבית שלו. הבעל אמר לי שהוא מרגיש שהוא לא חי עם אשה. אמר לי ניסיתי ועשיתי ככל יכולתי ולכן לא רצה להמשיך את הנישואין. הוא אמר לאביו שיהיה גירושין ולא רוצה לשמוע דברים אחרים. [י'] לא עזבה את הרצון שלה לשמור את הנישואין במשך שבועיים. היא אף בכתה. לאורך כל הדרך היא רצתה שלום. הכרתי את [מ'] שנתיים לפני והיתה בינינו ידידות נפש. שאלו אותי עוד לפני הנישואין ואמרתי שהוא מוכר לי כאדם טוב מאוד. אני האמנתי עד הרגע האחרון שהזוג הזה יכול היה לחיות יחד, וגם היום אני חושב שהם יכלו להמשיך. המריבות היו על דברים פעוטים. הבנתי שאין שום סיבה לפיצוץ למרות שכל שבועיים היה פיצוץ, ולא הבנתי למה זה קורה. הבנתי שהבעיה היא אימון כללי-לא חשד של גברים זרים. רציתי לבנות ביניהם את האימון ההדדי אבל כל הזמן זה נפל. כנראה שיש בעיה בשורש בענין זה. לא התעסקתי בבירור האירוע בנושא האלימות. לא שמעתי על זה דבר מ[מ']. באתר שהאשה הציגה לי ראיתי שמופיע שם גבר, וזה גרם לי לזמן את [י'].

העד הנ"ל משיב לשאלות באת כוח האב:

אני הזדעזעתי ממה שהבעל הראה לי וממה שאמר. באותו זמן היה לי חשש אמתי שאולי קרה משהו. לא זכור לי ש[מ'] אמר לי אי פעם שיש בעיה בחיי אישות. אכן [מ'] אמר לי הרבה פעמים ש[י'] מורדת. אמרתי לו שאם הדברים באמת כך, אני לא הייתי חי עם אשה כזו, אבל ראיתי ש[מ'] רוצה שלום ורוצה לחיות איתה. לא זכור לי ש[מ'] אמר לי שהיא מסרבת לחיי אישות מלבד פעם אחת ש[מ'] אמר לי שחודש וחצי הם לא היו יחד ואמר שהיא קרירה אליו. רק אחרי שהם נפרדו הוא אמר לי... ביחס לאשה, היא לא אמרה שהיא רוצה להתגרש, תמיד היא שאלה אותי מה הרב אומר. אמרתי לבעל ש[י'] מרגישה שהיא חיה בצל של איומים ופחדים. לא זכור לי שאמרתי לו שהיא רוצה בגירושין. בת דודה של אשתי היא נשואה לאחיו הבעל [מ']. אין לי שום קירבה משפחתית ל[י'].

ועתה הבוא נבוא לטענות ב''כ הצדדים על סדר סיכומיהם:

הטענה על אלימות האשה והקללות וכו'
בסע' 6 לסיכומיה טוענת ב''כ הנתבע ש"התובע הבחין בכך (בהתפרצויות הזעם ושסובלת מהפרעת אישיות בלתי מאובחנת) עוד לפני החתונה כאשר הלכו לקנות תכשיטים" כו'. טענה זו יכולה דווקא שתחזק את כוחה של התובעת, שהרי אם נכון הדבר שידע במום זה של 'התפרצויות הזעם' שלה, ובכל זאת נשא אותה, הרי סבר וקיבל. שמא תאמר שהוא סבר אז שזה חד-פעמי, עכ''פ נוסח הסע' הנ''ל מורה שכבר אז סבר שהיא "סובלת מהפרעות" על סמך אותו אירוע, והדרינן שסבר וקיבל.

ועכ''פ לא הוכח דבר, ואירוע הקומקום שלטענת הנתבע חשב שהיו בו רק מים קרים, ושהיא זו שבאה לשפוך עליו וכו', מלבד הכחשת התובעת בדיון בביה''ד (פרוט' ש' 71-73), ראה מה שהשיב ב''כ התובעת על כך בסע' 16 לתגובתו. ובלאו הכי, אם לדין יש תשובה, שהרי נפסק בהגהת הש"ע (אהע''ז סי' קנד ס''ב): ואם אינו ידוע מי הגורם, אין הבעל נאמן לומר שהיא המתחלת, שכל הנשים בחזקת כשרות, ומושיבים ביניהם אחרים לראות בשל מי הרעה הזאת, ואם היא מקללתו 'חינם', יוצאת בלא כתובה. ונראה לי דוקא ברגילה בכך, ואחר ההתראה, וכמו שנתבאר לעיל סימן קט"ו. עכ"ל.

הרי שצריכה התראה ולהיות רגילה בכך, ודוקא במקללתו 'חינם', הא במקללתו כתגובה לצער שמצערה, הרי אין אדם נתפס על צערו, וכמ''ש בבאר היטב (אה''ע סי' קט''ו ס"ק יד בשם הרא''ם) "דוקא על מַגַּן (חינם), אבל אם מכה לה או מצערה הרבה, אין אדם נתפס על צערו". וע"ע בשו"ת ציץ אליעזר חלק יז (סימן נב) בפס''ד של הגר''י קוליץ זצ''ל מ''ש בזה.

בסע' 7 טוענת ב''כ הנתבע ש"טענות מרשה מוכחות אחת לאחת", אך בדיקת ההוכחות מעלה שאין ראיה שהיא זו שהתחילה. נהפוך הוא, בהתכתבות ביניהם נמצאים סימנים לכך שהתובעת רק החזירה לנתבע על התנהגותו עמה, שזלזל בה שנגעל ממנה וכו'. ועכ"פ לא הוכח שהתחילה בלא סיבה. וראה מה שהגיב ב''כ התובעת בסע' 11 (שציטט את דבריה בהתכתבותה עם הנתבע: "גם אני סולדת ונגעלת בך" כהוכחה לכך שדבריה הקשים הם תגובה לדברים דומים שאמר לה שהוא סולד ממנה), ובסע' 29-30 (שכעסה נבע מכך שבימים רגילים הרחיק אותה, ורק ביום המקווה נזכר בה).

ויש להוסיף לזה שבנספח המסומן א' לסיכומי ב''כ הנתבע, נמצא שכותבת התובעת: 'אמשיך את חיי ברוגע ובשלווה בלי 'עילה' [אולי כוונתה לכתוב 'חלאה'] כמוך", משפט זה מראה שהיה לה טענות על כך שהוא מונע ממנה רוגע ושלווה. עוד כותבת לו בהתכתבות אחרת שסופחה לסימוכי ב''כ הנתבע, בתשובה לשידוליו שתלך למקווה, בזה הלשון: "לא מצאת אותי ברחוב ואני לא איזה מסכנה שאחרי 'אמת כזאת' שנשמעת לאוזניי אלך לטבול ולתת לך את מבוקשך. די להשפלה!! לא אתן לזה! תפסיק לבזות אותי. חשבתי שאתה רוצה שוב ללכת ולהיפרד ולא נמשך"...וכו'. ונראה שבכתיבת 'אמת כזאת', התכוונה לומר שהתברר לה מדבוריו ומעשיו, שבאמת הוא שונא אותה ונגעל ממנה. ובכל זאת, בסופו של יום ככל הנראה הלכה למקווה כעדות הבלנית שמעולם לא החסירה טבילת מקווה.

הרי שממה שהביאה ב''כ הנתבע להוכיח טענות הנתבע שהתובעת מרדה ללא סיבה כביכול, משם גופא מוכח שהיתה לה סיבה ראויה. והתינח אילו מצאנו בתכתובות שלה תגובות סתמיות שהיא לא אוהבת אותו וכו', אולי היה בכך הוכחה, אבל כאן שהתכתובות מדברות בעד עצמן ומראות שהיה לה כעס מהסוג המתואר, אין כאן תחילת עילה, וכמ''ש לעיל בשם הבאר היטב שאין אדם נתפס על צערו. גם בעדותו של הרב [ז'] נאמר: "...הרגישה שחיה בצל איומים..."

בענין המקוה
צדקו דברי ב''כ התובעת שציטוטי ב''כ הנתבע היו למצער חלקיים ואף סלקטיביים, כאשר מעדותו של הרב [ז'] שבפרוט' הנזכר לעיל, וממכתב הבלנית עולה כי התובעת הלכה למקווה בכל המצבים. וטענת ב''כ התובעת בסע' 10 לסיכומיה איננה טענה, שכן אם הבלנית כותבת בבירור "שהגב'... הגיעה אלי בכל חודש לטבילה", הרי שידעה שבכל חודש היא באה, כלומר כל הזמן, וכשרה היא לעדות זו כמ''ש בהגהת הש''ע (חו"מ סוף סי' לה, ע"פ שו"ת תרומת הדשן סי' שנ''ג) כיון שהוא מקום שאין שם אלא נשים. ואילו רצתה ב''כ הנתבע לחוקרה, יכלה להזמינה לעדות, ואולי חששה שביה''ד יתרשם ממנה לטובת האשה. גם סע' 12 לסיכומיה קיבל מענה הולם בסע' 9 לסיכומי ב''כ התובעת. גם עדות הרב [ז'] תומכת חד-משמעית בגירסת התובעת, וראה בתגובת ב''כ התובעת בסע' 32.

ועכ"פ גם לו היה כן שהאשה נעדרה מהמקווה פעם או פעמיים, עדיין אין לה דין מורדת אלא לאחר התראות וכו', בפרט בנ''ד שטענתה בפיה שהוא גרם לה בהקנטותיו שלא תלך.

הטענה על מרידה ממלאכות הבית
לא זו בלבד שהוכחשה ולא הוכחה, אלא שבצדק הגיב ב''כ התובעת שטענה זו לא נטענה לא בפני ביה''ד ולא בפני רבו של הנתבע, ושרבובה בסיכומים אומר דרשני.

טענת מעשי הכיעור שבהתכתבות בפייסבוק
התובעת השיבה בדיון, וב''כ בסיכומים, כי לא היתה התכתבות אלא רק 'חיפוש', וזאת כהמשך לקנאות הדדית כדי לגרום לו לרצות בה כמ''ש בפרוט' ט"ז בטבת תשע"ו (28.12.2015) ש' 19-20, ויפה הוכיח ב''כ התובעת בסע' 42 שכך היה, מזה שה'התכתבות' לא יכלה להיעשות בו-זמנית לשני גברים כעולה מרישומי הזמנים שב''כ הנתבע עצמה הגישה בסע' 36 לסיכומיה.

גם מה שנטען שהיתה מתקשרת לגברים 'בשעות הקטנות', הוכח שברוב המקרים שהוצגו ע''י ב''כ התובע, היה זה דווקא בדיוק בזמן שהבעל היה נוהג לחזור לביתו כטענתו הוא עצמו, בסביבות השעה 22:00, וככל הנראה בשל מריבות וקנאויות כדברי ב''כ התובעת בסע' 41-44. ואמנם בתאריך כ"ט בשבט תשע"ה (18.2.2015) היה זה ב-00:56, אך יש לומר שמלבד שבשעה זו זוגות רבים עדיין ערים ואין להגדיר זאת כ'שעות קטנות', עוד זאת יש לומר שכשם שבל' בשבט תשע"ה (19.2.2015) ש'התקשרה' בו-זמנית לשני גברים ב-00:56 מוכרחים לומר שזה היה רק חיפוש, כך י"ל גם לענין ה-18.2, שהרי לא הוחזקה להתכתב, אלא לכל היותר מצאנו שחיפשה.

עוד יש להעיר שמדפי ההתכתבות האלקטרונית שצורפו לתיק לא נראית לכאורה כל התקשרות בין התובעת לנטענים כי הדפים נעדרי כל מלל, או שמא הטשטוש המאפיין את הדפים שנסרקו לתיק ביה''ד אשם בכך שלא נראה כל מלל עכ''פ. גם יש לציין שבראש הדפים הנ''ל רשום באותיות גדולות "חיפוש'', ואולי זו הוכחה שאכן לא היתה תכתובת אלא רק חיפוש כתשובת התובעת, ויש לבדוק עם יודעי דבר מה משמעות הכותרת הנ''ל. ובתיקים אחרים בהם היו התכתבויות של ממש המוגדרים כ'מעשי כיעור', מוצגות לביה''ד הוכחות ברורות בדמות תכתובות 'עובר ושב' בין הצד ה'בוגד' לצד ג', עם מלל של 'דברי כיעור' וניאוף רח"ל, לא כן בנדוננו, לא מיניה ולא מקצתיה, ולא הוצגה כל תשובה של אף 'פרטנר' לכיעור, וזה מחזק את טענת התובעת כי נעשה רק חיפוש כדי לגרום לבעל לקנא ולשוב אליה. ואף שאין ראוי לפעול בדרך זו ע"פ כללי הצניעות, בפרט במשפחה שומ"צ, עכ"פ מעשה כיעור אין כאן.

גם ה'הוכחה' מדברי העד שאמר שהיה 'מזועזע' מהודעת הבעל שאשתו מתכתבת עם בחורים וכו', נמוגה תכף בהמשך דברי שאותו העד עצמו, כנרשם בפרוט' שהובא לעיל, וחבל שנעשה בה שימוש מעיקרא. גם כאן אין לנו אלא להפנות לתגובת ב''כ התובעת סע' 46-47.

על טענת מחיקת תמונות ע''י התובעת, כבר השיבה התובעת בדיון הנ''ל (החל בש' 13) שהיו אלו תמונות שלו ושלה. ויש לקבל דבריה אחר שהעד הרב [ז'] הודיע לנתבע כי השתכנע שאין קשר פסול, והנתבע קיבל דבריו וחזר לשלו''ב, "וראיתי בעיניהם אהבה גדולה" כלשון העד בדיון הנ''ל.

הטענה שכביכול האשה עזבה את הבית
יפה הצביע ב''כ התובעת בסע' 48-51 לתשובתו לסיכומי ב''כ הנתבע, על הסתירות מיניה וביה המאפיינות טענה זו.

טענת חוסר הכנות של התובעת לשלו"ב
ראה פרוט' שהובא לעיל שהעד שהביא הבעל להגנתו, העיד מפורשות בביה''ד שהתובעת בכתה שרוצה שלו''ב ושגם הנתבע קיבל את דברי העד שאין לחשוש לשום קשר פסול עם גברים אחרים, והנתבע אישר שחזרו בשל כך לשלו''ב. עוד העיד שאין דבר שהוא הדריך אותה לשלו''ב שלא קיימה אותו. גם הבלנית העידה במכתבה שהתובעת רצתה תמיד שלו''ב. לעומתה, הבעל ביקש מהרב [ז'] להיות שליח לסיום הקשר (תזכיר שהוגש לביה''ד מטעמו), ראה סיכומי תגובה של ב''כ התובעת סע' 51. וכך העיד בפיו הרב [ז'] באומרו: "...ולכן לא רצה להמשיך את הנישואין..."

אשר לפתק שבו רשמה האשה שעל עורך דינה לדרוש שלו''ב כדי שלא תפסיד כתובתה, אין ביה''ד שולל את פרשנותו של ב''כ התובעת בסע' 53-55 ואף מאמץ אותה בהסתמך על עדותם של הרב [ז'] ושל הבלנית שהאשה חפצה היתה בשלו''ב בכל מאודה, ומשכך, כתבה דברים אלו ביומנה כתזכורת-אמת, ולא כטקטיקה, שעל עו''ד לדרוש שלו''ב כדי שלא תנושל מכתובתה כאיומי הנתבע שהטיח בה לטענתה.

סוף-דבר
שעל פי החומר שבפנינו לא הוכיח הנתבע שיש לפטור אותו מכתובת התובעת. נהפוך הוא, מדברי העד שהביא הוא עצמו מטעמו, עולה כי התובעת אכן חפצה בשלו''ב, ועשתה כל מה שהדריך אותה לעשות לשם כך. גם חשש הכיעור הופרך על ידי העד, ואף חזרו הצדדים לשלום בשל זה. יתר הטענות על קללות ומעשי אלימות וכו' מצד התובעת, או שלא הוכחו, או ששוברם בצדם שנעשו כתגובה למעשי הנתבע, מלבד שיש לומר שסבר וקיבל, לטענתו שידע על כך מלפני הנישואין.

העד שהביא הנתבע להגנתו אמר (פרוט' הנ''ל ש' 123) שהוא עד היום חושב שיכול להיות שלום בין בני הזוג. לפי זה, מכיוון שהנתבע הוא זה שדרש ואף קיבל את הגירושין, ואילו התובעת, לדברי שאותו העד עצמו, רצתה בכל מאודה בשלו''ב, הרי זהו המקרה הקלאסי לחייב את הבעל בכתובה.

לאור הנ''ל פוסק ביה''ד:
א. הנתבע חייב לשלם לתובעת סך 55,555 ₪ כדמי כתובתה.
ב. הצדדים ישתדלו להגיע להסכמות בדבר פריסת תשלומים.
ג. בהעדר הסכמות, יגישו הצדדים את עמדותיהם, וביה''ד יקבע פריסת תשלומים.

ניתן ביום ו' באדר ב התשע"ו (16.03.2016).