לפנינו תביעת כתובה של האשה.

הצדדים גרושים.

הכתובה בסך 555,000 ש''ח, אולם התובעת קבלה בקניין פסיקת כתובה ע"פ שיקול דעת בית הדין.

נזכיר, בסיומה של החלטת בית הדין מיום י' שבט תשע"ו (20.1.16) נאמר:

ובכן, תם הפרק הראייתי וניגש להכרעת הדין.

שני הצדדים יגישו סיכומים לתיק במקביל, כאשר סיכומי שני הצדדים יתקבלו בתוך 21 יום.

הסיכומים לא יעלו על ארבעה עמודים, באות ובגופן המקובל.

לאחר קבלת החומרים, בית הדין ישקול הכרעתו בתביעה.

ואכן התקבלו סיכומי שני הצדדים.

טענות הצדדים
וזו תמצית טענות התובעת הנוגעות לכתובה כאמור בסיכומיה:
א. דורשת מלא כתובתה בסך 555,000 ש''ח.

ב. הצדדים הגישו תביעת גירושין מקבילה, כאשר הנתבע הגיש תביעה רכושית בבית המשפט. תביעתו לשלום בית לא הייתה כנה. כן הגיש בקשה לצו עיקול ולצו מניעה בבית הדין.

ג. הנתבע בחר לבקש לבטל את תביעתו בבית הדין אך המשיך לטעון כי רצונו בשלום בית.

ד. הבעל עיכב את הגירושין.

ה. בית הדין קבע כי תביעת הבעל לשלום בית אינה כנה.

ו. האשה לא התנגדה לביצוע בדיקת הפוליגרף, וטענה זו מוסברת בסיכומים.

ז. הנתבע הכחיש בתחילה את קשריו האישים עם הגב' פלונית.

ח. התברר כי הנתבע קיים יחסי אישות פעמים רבות עם הגב' פלונית.

ט. הנתבע וכן הגב' פלונית טענו בהודאתם כי רק פעם אחת קיימו יחסי אישות, אך בהתכתבות בפייסבוק בין הנתבע לגב' פלונית, נראה אחרת.

י. האשה נאלצה להגיש תביעת גירושין נגד הבעל לאור התנהגותו.

יא. ישנן גם טענות רכושיות אך הן מתבררות בבית המשפט.

יב. טענות הנתבע באשר להכנסות הצדדים אינן נכונות.

וזו תמצית טענות הנתבע הנוגעות לכתובה כאמור בסיכומיו:
א. הצדדים נישאו ביום י"ג כסלו תשע"ג (27.11.12) לאחר היכרות של שנה.

ב. האשה עצמאית בתחום התסרוקות, ומאמצע 2012 החלה לעבוד באופן פרטי.

ג. הכנסתה גדלה מאוד מעת נישואיה.

ד. זאת לאור תמיכתו של הבעל. הוא אף ניהל את הצד הלוגיסטי שבעסק.

ה. בשל עיסוקה של האשה, היא שהתה זמן רב מחוץ לבית ולא יכלה להקדיש די זמן למטלות הבית. והבעל ביצע אותן באהבה.

ו. הבעל אף נתן לאשה את רכבו הפרטי לשימושה בעבודתה.

ז. הצדדים קיימו יחסי אישות אף לאחר מועד הקרע.

ח. הבעל פתח תביעה לשלום בית בניסיון לאחות את הקרעים.

ט. האשה העלילה על הבעל שהוא בגד, בעוד שהבעל ידע בוודאות שהאשה קיימה יחסי אישות עם גבר אחר. אך האשה סירבה להיבדק בפוליגרף.

י. לאור יחסה המשפיל של האשה, חזר הבעל מתביעתו לשלום בית.

יא. האשה תמיד הצהירה כי היא רוצה להתגרש.

יב. האשה הגישה חמש בקשות לצו הגנה, שלמעשה לא התקבלו.

יג. כן האשה הגישה מספר רב של תלונות במשטרה נגד הבעל והוא נחקר ושוחרר.

יד. הבעל הגיש נגדה תלונה אחת במשטרה, והיא הורחקה מהדירה.

טו. האשה משכה את הכספים מהחשבון המשותף.

טז. האשה לקחה את רכבו של הבעל.

יז. כן לקחה לעצמה את כספי הביטוח בגין התאונה של הרכב המשותף.

יח. כן העלימה את כל המיטלטלין של הצדדים מהדירה.

יט. האשה יזמה מהלכים אלו לקראת הגירושין.

כ. האשה העלימה כספים רבים מהבעל.

כא. האשה משתכרת בחודש קרוב למאה אלף ש''ח והבעל משתכר קרוב ל 5000 ש"ח.

כב. יש להמתין לפסיקת בית המשפט באשר לאיזון משאבים שתהיה זכאית האשה מהבעל.

וזו תמצית תגובת הבעל לסיכומי האשה:
א. סיכומי האשה נגועים בשקרים ואי אמיתות.

ב. הבעל מכחיש את האשמה לשיבוש דיון הוכחות.

ג. הבעל עזר לאשה לפתח את העסק ולפרסמו.

ד. האשה בנתה את תיק הגירושין עוד טרם הקרע.

השתלשלת העניינים בתיק
טרם מתן החלטה נזכיר את השתלשלות העניינים בתיק זה.

ראשית נזכיר מתוך האמור בהחלטה מיום י"א תמוז תשע"ה (28.6.15) בתיק הגירושין, בתחילה מתוך טענות הצדדים:

האשה מפרטת תביעתה: אנו נשואים שנתיים, ואני רק סובלת. הרבה התפרצויות זעם עד לאובדן שליטה. הייתי הרבה בבית חולים מחבלות פיזיות ונפשיות. הוא זרק עלי שלט, היה לי נקע בזרת, הוא שבר חלון בבית מעצבים. מאוד סבלתי ממנו. בקשתי שיעשה טיפול בכעסים, רציתי לשקם, הוא לא הסכים. ניסיתי לשמור נידה והבעל לא הסכים ורצה לקיים יחסי אישות גם בעת נידה. לא כיבד אותי כלל בנישואין. הקפדתי על שני כיורים והוא ערבב ולא כיבד. הוא הדליק אש בשבת, עישן סיגריות עם חברים בבית בשבת. העפתי את כולם החוצה. רק סובלת שנתיים. בשיחה האחרונה ניסיתי לסיים יפה, השיחה עסקה רק בגירושין, הוא אמר שהוא גם רוצה להתגרש, רוצה לטייל לפני הגירושין, הוא רוצה להתגרש כמוני, אך רוצה לעשוק אותי. לא היו יחסי אישות כבר כמעט שנה. הוא הראה לי בערב זה תמונות של נשים שהוא יוצא איתם.

הבעל מגיב: היא משקרת, לפני שלושה ימים קיימנו יחסי אישות. אני מוכן להיבדק על כך בפוליגרף. בחיים לא הדלקתי אש בשבת בבית. אני מוכן להיבדק בפוליגרף על כך שלא הראיתי לה תמונות של נשים אחרות. האשה בוגדת בי עם האקס שלה. היא נמצאת אתם כל הזמן ומבחינתי זו בגידה.

הצדדים מסכימים שמדובר במפגש בלילה בין 20.6 לבין 21.6.

ב"כ האשה מוסיף: יש לחייב את הבעל בגט עתה. מסכים לבדיקת פוליגרף. הבעל הגיש תביעת שלום בית בעבר, הוא רוצה לקבל את רווחי האשה ואת המוניטין של העסק שלה. טענת שלום בית היא עלה תאנה, הבעל הגיש בקשה לשלום מחוסר סיכוי לשלום, כן הבעל הגיש תביעה לבית משפט שם תבע איזון משאבים ופירוק שיתוף, וכתב שיש מועד קרע טוטאלי, דרש פירוק שתוף בבית וכן מוניטין בעסק של האשה. כן ישנו צו של בית משפט להפרדת מגורים בבית. אין כנות בבקשת האיש לשלום בית. אם תהיה החלטה לגירושין, האשה תצא לדירה שכורה. האשה לא יכולה לוותר על כתובה בגין תביעת הבעל לחלוקה שווה של הדירה. הכתובה בסך 555,555 ש''ח או 555,000 ש''ח.

וכך נאמר במסקנות ההחלטה הנ"ל:

... עד כאן עיקרי טענות הצדדים ההדדיות.

ובכן, בית הדין סבור כי הבעל אינו כן בטענתו לשלום בית, ונפרט.

א. הבעל ביקש למחוק את תביעתו לשלום בית וטען כי אין בסיס לשלום, כאמור לעיל. כך שנראה שהוא מבין שאין תוחלת בהותרת המצב כפי שהוא.

ב. הבעל פתח בבית המשפט תיק תביעה לאיזון משאבים ופירוק שיתוף (טען כי האשה מבריחה ומעלימה כספים ממנו) ועד היום לא ביקש למחוק תביעתו, וכך הוא עצמו מבקש לחלק את דירת הצדדים בין שניהם, ואם כך, היכן יש מקום ליצוק את השלום שבגרונו?

ג. אף בדיון בפני בית הדין ניכרת איבה בין הצדדים, ואף הבעל טוען כי האשה שקרנית בטענותיה בבית הדין, ולא ניכר כי אכן הוא אוהב אותה כטענתו.

לאור האמור, בית הדין מאמץ את תביעתה של האשה להתגרש. בית הדין מתרשם מדברי האשה שנאמרו בסוף הדיון כי אין סיכוי לשלום בית בין הצדדים.

אם האשה תופיע בבית הדין ותקבל בקניין פסיקת כתובה ע"פ שיקול דעת בית הדין, בית הדין ישקול להורות לפתוח תיק לסידור גט.

אם הבעל יבקש להיבדק בבדיקת פוליגרף להצדקת טענתו כי במפגש בלילה בין 20.6 לבין 21.6 הם קיימו יחסי אישות, וכן לא הראה לה תמונות של נשים אחרות איתן הוא בקשר, ויכלול בבקשתו הסכמה לשלם בעבור בדיקה זו במלואה, בית הדין ישקול להפנות את הצדדים לבדיקה הנ"ל לשם הצדקת טענותיו של הבעל כאמור לעיל.

ביום ט"ו בסיוון תשע"ה (2.7.15) נתנה החלטת בית הדין באשר לבדיקת הפוליגרף:

א. בהמשך לאמור בהחלטת בית הדין מיום 28.6.15 ולאור בקשת הבעל להפנותם לבדיקת פוליגרף, בית הדין מחליט להפנות את הצדדים למכון פוליגרף [...]. הצדדים יפנו למכון לאלתר.

ב. הבודק ישאל את הצדדים – האם במפגש שלהם בלילה בין 21.6–20.6 הם קיימו יחסי אישות מלאים, וכן האם באותו לילה הבעל הראה לאשה תמונה או תמונות של אשה או נשים אחרות איתן הוא בקשר כזה או אחר.

ג. עלות הבדיקה תחול על הבעל.

ד. מבוקשת תוצאת הבדיקה בתוך 21 יום.

למעשה התקבלה הודעת מכון הבדיקה מיום י"א אב התשע"ה (27.7.15) כי האשה מבטלת שוב ושוב את המועדים שנקבעו לבדיקתה, ולאור האמור, בית הדין בהחלטתו מיום י"ב אב התשע"ה (28.7.17) הקפיא את הבדיקה.

כן נזכיר, בהחלטת בית הדין מיום כ"ג אלול תשע"ה (7.9.15) בתיק הגירושין, נאמר:

לאור דו"ח יח"ס מיום 3.9.15 והאמור בהחלטת בית הדין מיום 28.6.15, בית הדין קובע בשנית כי תביעת הבעל לשלום בית אינה כנה ומורה על גירושין בין הצדדים בהתאם למנומק בהחלטה שם.

יש לפתוח תיק לסידור גט.

הכתובה תיפסק על פי שיקול דעת רחב של בית הדין לאור האמור בהחלטה הנ"ל וכן בהחלטה השנייה מיום 28.6.15 לאחר קבלת קניין על ידי האשה, בכפוף להגשת בקשה מתאימה.

כאמור, האשה קבלה בקניין פסיקת כתובה ע"פ שיקול דעת בית הדין.

כן נזכיר האמור בהחלטת בית הדין מיום י"ד מרחשוון תשע"ו (27.10.15):

בפנינו תביעת גירושין וכתובה של האשה.
...
להיום נקבע דיון הוכחות בתביעת הכתובה של האשה.

בפתח הדיון בית הדין מעדכן את הצדדים בשינוי במותב בית הדין, והצדדים מסכימים להמשיך ולדון מאותה נקודה בה הופסקו הדיונים על ידי המותב הקודם. בית הדין איפשר לצדדים להעלות עיקרי טענותיהם בשנית, בהתאם לתקנה ע"א לתקנות הדיון וכדי למנוע עוות הדין. הצדדים וויתרו על זכות זו ובקשו להמשיך ולהתקדם בדיון מאותה נקודה בה הופסקו הדיונים.

קבוע דיון לסידור גט ליום 8.11.15. בית הדין הודיע זאת לצדדים בפתח הדיון, והם הסכימו בשלב זה כי הוא יסודר במועדו.

וכך נאמר לגופה של תביעת הכתובה:

טוען ב"כ האשה באשר לכתובה: האשה קבלה בקניין את פסיקת הכתובה ע"פ שיקול דעת בית הדין, פירטה טענות קשות נגד הבעל, כולל בגידת הבעל. לדיון היום הוזמנה עדה, אושרה הזמנתה, ההזמנה הגיעה לעדה, יש אישור מהדואר כי ההזמנה נמסרה לה, שלחתי לה גם בדואר רשום את הזימון והיא לא לקחה את הזימון. נבקש זימונה בצו הבאה ולקבוע דיון נוסף. החוקרים כן בחוץ. יש להעידם.

מגיב ב"כ הנתבע: אני מתחייב להביא את העדה לדיון הבא.

מגיב ב"כ התובעת: יש להוציא צו הבאה כי היא לא הופיעה.

נכנס העד פלוני, ומצהיר: אני בעלים של משרד חקירות. אני לא ביצעתי את המעקב, חוקר אחר ביצע, אני רק בעל משרד החקירות. המעקב בוצע על ידי אלמוני.

לאור אי ראיית האירוע על ידי העד, הוזמן העד השני, החוקר שראה את המעשה ועקב אחר הנתבע.

נכנס העד השני, מר אלמוני ומצהיר: אני חוקר פרטי. אני מקבל שכר לפי שעות. אני עצמאי שעובד עם משרד חקירות. ביצענו כמה מעקבים. ביום 20.6.15 ראינו יציאה לסרט של הבחור. זיהיתי אותו לפי תמונה מהלקוחה. הוא יצא לסרט עם חבר ושתי בחורות. בסיום הסרט הם הורידו את הבנות. ביום 9.7.15 ראינו את הבחורה שהנטען הציג תמונה שלה בפייסבוק, בשעה 23:45 בלילה הוא אסף את הבחורה מהבית שלה והם נסעו. אז הפסקנו את המעקב. עמדנו ליד בית הוריו בעכו. בשעה 3:13 בלילה השניים הגיעו לבית הוריו של הנתבע, והם נכנסו לבית, היא ראשונה והוא אחריה. צפינו בלילה על המקום. לא ראינו מישהו בבית קודם לכן, לא היה מואר. בבוקר בשעה 11:54 ראינו את הבחור עם הבחורה בבית. בשעה 12 ראינו את אחות הנדון במרפסת.

ב"כ התובעת חוקר את העד, וזו תשובתו: כשהם חזרו הביתה, הנטענת הייתה בלבוש מסוים, ובבוקר כשישבה על המרפסת היא הייתה בביגוד אחר.

ב"כ הנתבע חוקר את העד, ואלו תשובותיו: רק יומיים עקבנו אחר הבעל והנטענת. אין לי את פרטי האדם הנוסף שהיה עמם. הם אספו את הבנות יחד מרחוב דרך הים חיפה. ספרו לי שהיחסים התקלקלו ביניהם. לא הוצאתי פירוט שיחות לחברת האשראי. לא זוכר מתי בדיוק שכרו את שירותיי אולי חודש וחצי או חודשיים. לא אמרו לי שיש דו"ח חוקר נוסף.

בית הדין לא איפשר חקירה באשר לסיבת הפסקת המעקב, בשל חוסר רלוונטיות.

החוקר מזהה את הבעל בתמונה. החוקר מצביע על תמונת הנטענת, הגב' פלונית.

וממשיך ומשיב החוקר: לא ידוע לי כי בבית היה אירוע בעת שהבעל הגיע לשם. אני לא מציץ לכוון החלונות. הרמתי ראשי לראות האם יש קהל נוכחים בבית. הורי הבעל גרים בקומה שנייה, לא בדקתי אם יש מעלית, אך ראיתי עולה במדרגות. הוא היה עדיין ברכב כשהיא עלתה במדרגות. לא יכול לשלול אפשרות שהיא נכנסה לבית לפני שהוא עלה. נשארתי בתצפית עד למחרת בצהרים. האם או האחות ישבו במרפסת עם הנטענת. לא ידוע לי אם זו הייתה האם או האחות. הן ישבו אחת ליד השנייה. שכר טרחתי לא קשור למציאת קשר רומנטי. היה נראה שיש הכרות בין הנטענת למשפחת הנתבע. לא ידוע לי האם הנטענת היא חברה של אחת ממשפחת הנתבע. הייתי ער ברציפות עד למחרת בצהרים. ייתכן שאז דברתי בטלפון, גם יצאתי מהרכב. בדקתי את היציאה מהבית כל הזמן, לא את המרפסת. לדעתי יש כניסה אחת לבניין. המרפסת הייתה בצד השני. היה אתי עוד חוקר נוסף. עשיתי סריקה סביב הבנין. ראיתי רק כניסה אחת לבנין, זו שנכנסו בה, ועם כניסה זו הוא בקשר רציף. באותו יום היינו שני חוקרים. בעת הנסיעה המרחקים משתנים. בכל הפעמים הוא נהג ברכב.

לבקשת ב"כ הנתבע ובהסכמת שני הצדדים דחיית חקירת התובעת נדחתה לדיון הבא.

ייקבע מועד נוסף להוכחות, אליו תוזמן העדה בצו הבאה על ידי משטרת ישראל, עם שחרור בערבות עצמית בסך 5000 ש''ח לשם הבטחת הופעתה. בדיון הנ"ל יהיה רשאי ב"כ התובעת לחקור את הנתבע. כן יהיה רשאי ב"כ הנתבע לחקור את התובעת.

בית הדין ישאף לסיים את ההליך הראייתי בדיון הבא לקראת הגשת סיכומים ומתן פסק דין.

בהסכמת הצדדים, הגט יסודר ביום חמישי הקרוב 29.11.15 בשעה 9 בבוקר.

בשלב זה לא ייקבע מועד נוסף להוכחות. הצדדים יגישו מועד מתואם לדיון.

ואכן, הגט סודר.

ועוד נזכיר המשך ניהול התיק מתוך האמור בהחלטת בית הדין מיום י' שבט תשע"ו (20.1.16):

בפנינו תביעת כתובה של האשה.
...
כיום, הופיעה העדה בבית הדין. אף ב"כ הנתבע מבקש לחקור את העדה.

עדות

הופיעה העדה, פלונית. ואלו תשובותיה לחקירת ב"כ התובעת: לדיון הקודם לא ידעתי שאני צריכה להופיע. אני מכירה את הנתבע כמעט שנה. חשבו שאנו מתאימים. בתחילת הקשר הוא לא הציג עצמו כגרוש, ידעתי כי הוא נשוי, אנו בקשר ידידותי, הוא במעגל חברים שלי. הוא לא היה מעולם חבר שלי. לא קיימתי אתו יחסים אינטימיים, לא עשיתי בדיקות אם אני בהריון. לא יודעת על אשה אחרת שהייתה בקשר עמו. אני ישנה לפעמים אצל שמרית, אחות הנתבע, לעתים הנתבע מצטרף ליציאה שלנו. קרה שישנתי אצל אחותו כשגם הוא היה בבית. אני מחזיקה חשבון בפייסבוק על שמי, אני בגיל 28, "עולם השמות" – התכתבתי אתו הרבה. סיפרתי שם הרבה דברים, לא ספרתי שם שקיימנו יחסי אישות.

בשלב זה ב"כ התובעת מציג לעדה כי בפייסבוק היא דברה על יחסי אישות עם הנתבע.

ומגיבה העדה: אכן אלו התכתבויות שלי, בפייסבוק אכן אמרתי שאנו מקיימים יחסי מין, וחששתי להיכנס להריון, ויצא שלא השתמשנו באמצעי מניעה. אכן קיימנו יחסי אישות, הוא היה פרוד וזכותו לעשות מה שהוא רוצה. הוא גם סיפר לי שהוא שכב עם ז. ק. אף שאמרתי בפייסבוק שהנתבע אמר לי לא להופיע לדיון, לפעמים הייתי "מבלפת."

לשאלת בית הדין מגיבה העדה: לפני שהם התגרשו קיימתי עם הנתבע יחסי אישות פעם אחת.

ומגיבה עוד לשאלות ב"כ התובעת: אותה פעם הייתה בבית של הורי הבעל.

ב"כ הנתבע חוקר את העדה, ואלו תשובותיה לו: אני והנתבע חברים טובים, הוא סיפר לי הרבה על חייו האישיים, עברנו משבר דומה, לדבריו התובעת לא תפקדה כאשה בבית, לא רצתה ילדים, הוא תמיד אהב אותה. הנישואין שלו לא היו חזקים. דברנו הרבה על התובעת, והיא האשימה אותו האשמות שווא במשטרה. שמעתי זאת מהנתבע ועוד אנשים. הקשר עם הנתבע החל רק שמונה חודשים לאחר הפרידה. התובעת מצליחה מאוד, בקנה מידה ארצי. צריך לקבוע תור אליה כמה חודשים מראש.

ומשיבה לשאלות ב"כ התובעת: כך שמעתי מחברות. לא הייתי במשרדו של ב"כ הנתבע.

בשלב זה שוחררה העדה.

כך שהעדה הודתה בקיום יחסי אישות עם הנתבע.

כן מתארת את הצלחתה של התובעת בעסקיה.

ונמשיך לתאר מתוך ההחלטה הנ"ל:

שלב החקירות ההדדיות

בשלב זה החלו חקירות הצדדים.

חקירת הנתבע

חוקר ב"כ התובעת את הנתבע, ואלו תשובותיו: קיימתי יחסי אישות עם העדה פלונית בהיותי פרוד. לא זוכר אם היה עם ז. משהו. אני מכיר את ז. נפגשנו לפני הגט. לא זוכר אם קיימתי יחסי אישות עם ז. רק קשר ידידותי. הייתי אצל ז. בבית. כל המשפחה גרה אתה. לא הייתי אתה יחד בחדר. יש לי מלא חברות, לא זוכר את מי בדיוק הראיתי לתובעת. לא זוכר שהראיתי לה תמונות. פלונית יודעת עלי הכול. היא היה האוזן שלי. אין לי אינטרס שהיא לא תבוא להעיד. עזבתי את הבית לפני כשנה. אני גר אצל אחרים וגם בבית של הורי. לפעמים בבית שלנו. התובעת מעצבת שיער כבר כמה שנים, לא זוכר אם ביטלתי את התביעה שלי לפירוק שיתוף אף שתבעתי שלום בית.

ב"כ הנתבע מאשר כי התביעה לא בוטלה בבית המשפט.

בית הדין לא איפשר לב"כ התובעת לחקור את הנתבע על אודות דירת הצדדים והעסק של התובעת הנידונים בבית המשפט. אף לב"כ הנתבע בית הדין לא איפשר בהמשך הדיון לחקור על אודות הסוגיות הנ"ל הנדונות בבית המשפט.

ממשיך ומשיב הנתבע לשאלות ב"כ התובעת: האמנתי שאוכל לחזור אליה, סירבתי לגירושין, הייתה אהבה. בשנה הראשונה היא הייתה טובה, היא גנבה כספים, מצאתי חבילות של כסף בחדר, למרות זאת סירבתי להתגרש, כי אהבתי אותה. לא יודע מדוע בקשתי לפרק את השלום בבית. היינו בטיפול זוגי, התובעת התלוננה שם וגם אני, על אותם דברים.

כך שאף הנתבע מודה בקיום יחסי אישות עם העדה-הנטענת.

ונמשיך לתאר מתוך ההחלטה הנ"ל:

חקירת התובעת

ואלו תשובות התובעת לחקירת ב"כ הנתבע: בדיון הראשון בקשתי להתגרש, לא אמרתי שאני אשכב עם אחרים כדי להשיג את הגט, רק אמרתי שאם יאמרו לי לחזור לבעל זה כמו לקפוץ מהגג. אנו פרודים מינואר 2015, במרץ הוגשה תביעת גירושין. גם הבעל אמר שהוא רוצה להתגרש. אמרתי לבעל שנשב ונסגור את העניינים, לא הודעתי לבעל כי אני עומדת להגיש נגדו תביעת גירושין, הנחתי לפניו הסכם גירושין, ישבנו אצל הרב ד. ל. וכן ע. וכן נ..

ב"כ הנתבע רוצה לחקור את התובעת באשר לפערי השתכרות, ומאשר כי עניין זה נדון בבית המשפט. בשל כך, בית הדין לא מאפשר חקירת התובעת בסוגיה זו.

וממשיכה ומשיבה התובעת לחקירותיו: הגשתי תלונה במשטרה נגד הנתבע, הוא הטריד אותי והציק לי והגשתי תלונה בכל פעם שהרגשתי מאוימת. רבנו פעם על הרכב, איימתי עליו שאזמין משטרה כי הוא איים עלי שיפגע בי, לא זוכרת בדיוק מה הוא אמר לי. לא עוררתי פרובוקציה. הוא דומם לי את המנוע. היינו נשואים מעט יותר משנה, לאחר שנה פניתי לתביעה ולאחר מכן לייעוץ משפטי. היה לנו חשבון משותף, משכתי 10,000 ש''ח עקב שיחת הטלפון מיום קודם שהבעל איים עלי שיכניס אותי לחובות בסך 200,00 ש''ח. לאחר המשיכה אמרתי לבנק שנהיה מוגבלי חתימות ולא נוכל למשוך חד צדדי. לא אמרתי לבנק שאנו מתגרשים. הבעל היה מבקש ממני כסף. הכסף שמשכתי לא היה בגלל הגירושין, שכרתי חוקר פרטי לפני הגשת תביעת הגירושין.

בשלב זה מציג ב"כ הנתבע מכתב מהמכון שבו סירבה התובעת להיבדק.

וממשיכה ומשיבה לו התובעת: הבית היה מרוהט. מערכת הסלון עלתה כ 30,000 ש''ח. הוצאתי את הריהוט מהבית. היא אצלי בית השכור, הוא לא היה חי בבית. מה שיחליטו הוא יקבל, חבל על הריהוט שיהיה בבית. הוא חי אצל אמא שלו. יש לי חדר עבודה בבית. רציתי ילדים לאחר הנישואין, אושפזתי ושוחררתי, הייתה בעיית חצוצרה. שעתיים לוקח לסרק כלה, לפעמים עבדתי בזמנים שונים, אני עובדת קשה מאוד, זה עסק שבניתי, אני הכנתי לו אוכל מה שהוא אוהב. אני כיבסתי.

עד כאן תמצית עיקרי אמירות הצדדים ההדדיות ועדות העדה.

וכך הוחלט לאור הדיון הנ"ל:

ובכן, תם הפרק הראייתי וניגש להכרעת הדין.

שני הצדדים יגישו סיכומים לתיק במקביל, כאשר סיכומי שני הצדדים יתקבלו בתוך 21 יום.

הסיכומים לא יעלו על 4 עמודים, באות ובגופן המקובל.

לאחר קבלת החומרים, בית הדין ישקול הכרעתו בתביעה.

דיון והכרעה
ובכן, העובדות המסתמנות הן כדלהלן: האשה תבעה גירושין בטענות קשות, הבעל הכחיש טענותיה וטען כי הצדדים קיימו לאחרונה יחסי אישות. שני הצדדים הסכימו לגשת לבדיקת פוליגרף, אולם נראה כי האשה לא שיתפה פעולה עם הבדיקה, ייתכן שהיה לה מה להסתיר. בבית הדין התקבלה הודעת מכון הבדיקה מיום י"א אב תשע"ה (27.7.15) כי האשה מבטלת שוב ושוב את המועדים שנקבעו לבדיקתה, ובית הדין, בהחלטתו מיום י"ב אב תשע"ה (28.7.17) הקפיא את הבדיקה לאור האמור. טענות האשה באשר לאי קביעת תור ואי אשמתה בכך, כולל הקלטות שיחותיה עם מכון הבדיקה, לא שכנעו את בית הדין באשר לרצונה להיבדק ולהוכיח את טענתה, ואם כך הייתה רוצה, נראה כי הייתה מוצאת את הדרך לכך.

עוד נוסיף, הנתבע הודה בבגידה עם הגב' פלונית, ואף העדה הצהירה כי קיימה עמו יחסי אישות. אולם, לא התרשמנו עדיין כי זה מה שהוביל לתביעת הגירושין.

נזכיר את טענות האשה וב"כ בדיון הגירושין שהתקיים בתביעת האשה מתוך החלטת בית הדין מיום י"א תמוז תשע"ה (28.6.15):

האשה מפרטת תביעתה: אנו נשואים שנתיים, ואני רק סובלת. הרבה התפרצויות זעם עד לאובדן שליטה. הייתי הרבה בבית חולים מחבלות פיזיות ונפשיות. הוא זרק עלי שלט, היה לי נקע בזרת, הוא שבר חלון בבית מעצבים. מאוד סבלתי ממנו. בקשתי שיעשה טיפול בכעסים, רציתי לשקם, הוא לא הסכים. ניסיתי לשמור נידה והבעל לא הסכים ורצה לקיים יחסי אישות גם בעת נידה. לא כיבד אותי כלל בנישואין. הקפדתי על שני כיורים והוא ערבב ולא כיבד. הוא הדליק אש בשבת, עישן סיגריות עם חברים בבית בשבת. העפתי את כולם החוצה. רק סובלת שנתיים. בשיחה האחרונה ניסיתי לסיים יפה, השיחה עסקה רק בגירושין, הוא אמר שהוא גם רוצה להתגרש, רוצה לטייל לפני הגירושין, הוא רוצה להתגרש כמוני, אך רוצה לעשוק אותי. לא היו יחסי אישות כבר כמעט שנה. הוא הראה לי בערב זה תמונות של נשים שהוא יוצא איתם.
...
ב"כ האשה מוסיף: יש לחייב את הבעל בגט עתה. מסכים לבדיקת פוליגרף. הבעל הגיש תביעת שלום בית בעבר, הוא רוצה לקבל את רווחי האשה ואת המוניטין של העסק שלה. טענת שלום בית היא עלה תאנה, הבעל הגיש בקשה לשלום מחוסר סיכוי לשלום, כן הבעל הגיש תביעה לבית משפט שם תבע איזון משאבים ופירוק שיתוף, וכתב שיש מועד קרע טוטאלי, דרש פירוק שיתוף בבית וכן מוניטין בעסק של האשה. כן ישנו צו של בית משפט להפרדת מגורים בבית. אין כנות בבקשת האיש לשלום בית. אם תהיה החלטה לגירושין, האשה תצא לדירה שכורה. האשה לא יכולה לוותר על כתובה בגין תביעת הבעל לחלוקה שווה של הדירה. הכתובה בסך 555,555 ש''ח או 555,000 ש''ח.

כך שטענת הבגידה של הבעל, לא היא שעמדה במרכז טענותיהם של האשה וב"כ בעילות התביעה לגירושין. אף בכתב התביעה של האשה לגירושין, לא מוזכרת טענה זו, ולפחות לא באופן גלוי ובולט.

אף החוקר שהופיע לעדות, העיד על חשד לבגידת הבעל הרבה לאחר פרוץ הסכסוך ואף לאחר הדיון הראשון שהתקיים.

לאור האמור, נראה כי אף אם הבעל בגד באשה טרם הגירושין, היה זה לאחר פרוץ הסכסוך (ואף העדה ספרה כי השיחות על אודות קשיי הזוגיות של הבעל עמדו במרכז הקשר שבינה לבין הנתבע), ולא זה מה שהוביל לתביעת הגירושין של האשה ולקרע שבין הצדדים.

ברם, למרות האמור, הבעל לא הסכים בתחילה לגרש את האשה, אף שבית הדין השתכנע כי אין מקום לשלום בין הצדדים, באמרו במסגרת ההחלטה הנ"ל:

.. עד כאן עיקרי טענות הצדדים ההדדיות.

ובכן, בית הדין סבור כי הבעל אינו כן בטענתו לשלום בית, ונפרט.

א. הבעל ביקש למחוק את תביעתו לשלום בית וטען כי אין בסיס לשלום, כאמור לעיל. כך שנראה שהוא מבין שאין תוחלת בהותרת המצב כפי שהוא.

ב. הבעל פתח בבית המשפט תיק תביעה לאיזון משאבים ופירוק שיתוף (טען כי האשה מבריחה ומעלימה כספים ממנו) ועד היום לא ביקש למחוק תביעתו, וכך הוא עצמו מבקש לחלק את דירת הצדדים בין שניהם, ואם כך, היכן יש מקום ליצוק את השלום שבגרונו?

ג. אף בדיון בפני בית הדין ניכרת איבה בין הצדדים, ואף הבעל טוען כי האשה שקרנית בטענותיה בבית הדין, ולא ניכר כי אכן הוא אוהב אותה כטענתו.

לאור האמור, בית הדין מאמץ את תביעתה של האשה להתגרש. בית הדין מתרשם מדברי האשה שנאמרו בסוף הדיון כי אין סיכוי לשלום בית בין הצדדים.

לבסוף, הבעל הסכים לגרש ביום כ"ו מרחשוון תשע"ו (8.11.15).

אולם, יש נתון משמעתי בעדות העדה שזימנה התובעת עצמה, באמרה:

התובעת מצליחה מאוד, בקנה מידה ארצי. צריך לקבוע תור אליה כמה חודשים מראש.

ומשיבה לשאלות ב"כ התובעת: כך שמעתי מחברות.

נראה מדבריה כי התובעת מצליחה בעסקיה ואף הנתבע טען כן, אף שהתובעת הכחישה זאת, ונראה כי הצדדים דנים בנקודה זו בבית המשפט.

לאור כל האמור ולאחר ההסכמה שקבלנו מהתובעת לפסוק את כתובתה ע"פ שיקול דעת בית הדין, בית הדין מחייב את הנתבע לשלם לאשה עבור כתובה סך של 50,000 ש''ח.

אם הנתבע יחויב בסך מסוים לתובעת בגין איזון זכויות כספיות, במסגרת התביעה הרכושית בבית המשפט, הוא יוכל לקזז זאת מסך חיובו. אם האשה תחויב לשלם לו, הצדדים יהיו רשאים לקזז את סך החיובים ההדדי.



בפנינו תביעת כתובה של התובעת נגד בעלה.

את טענות ומענות הצדדים כבר סיכם האב"ד הגאון הרב יצחק אושינסקי שליט"א. העולה מהנ"ל, שהעובדות הברורות הן שגם הבעל וגם האשה רצו בגירושין ואף עשו ופעלו כדי להשיג את מטרתם זו, בפתיחת התביעה לגירושין של האשה, ובפתיחת התביעה לפירוק שיתוף בערכאות האזרחיות מצד הבעל.

בסופו של דבר, הגירושין לא נכפו על אף אחד מהם, ואף בתחילתו של התהליך לא נראה כי הצדדים עשו כל אשר לאל ידם כדי להציל את נישואיהם.

אמנם גם לא נראה כי שנאה תהומית היא אשר הובילה לגירושי הזוג, אלא הגורם המרכזי לגירושין הוא חוסר ידע וחוסר יכולת של הצדדים לגשר בין הרצונות שלהם וחוסר רצון להתאמץ ולדלג מעל המהמורות שנוצרו במהלך נישואיהם הקצרים.

זאת ועוד, וכפי שכתב כבוד האב"ד הגאון הרב יצחק אושינסקי שליט"א, טענת הבעל שהם קיימו יחסי אישות זמן קצר מאד קודם לפרידתם, נראית אמתית, וטענה זו מקבלת חיזוק מהעובדה שהאשה סירבה להיבדק בפוליגרף למרות הסכמתה לפרוטוקול.

וכאן מתעוררת השאלה, האם יש חיוב כתובה במקרה בו לשני בני זוג יש "זכויות יוצרים" על גירושיהם.

אימתי האשה מפסדת כתובתה
כדי לענות על שאלה זו, יש לסכם תחילה אימתי האשה מפסדת כתובתה.

בג' אופנים מצינו שהאשה מפסדת כתובתה:

א. אשה המורדת בבעלה מתוך כוונה לייסרו ולצערו, אף על פי שאינה מעוניינת להתגרש. לאחר תהליך של הכרזה, ובחלוף זמן מסויים, על פי תקנת חז"ל ועל פי שיטות הראשונים השונות.

ב. אם האשה עוברת על דת משה או דת יהודית, וכמבואר באבן העזר סימן קט"ו ועל פי התנאים המבוארים שם.

ג. אם היו לאשה מומים למיניהם, על פי המבואר באבן העזר סימנים קט"ז–קי"ז וקנ"ד.

הבעל טוען שיש להפסיד את האשה מכתובתה בגלל שהיא מורדת.

במקרה שלפנינו עלינו לדון, אם לדמות את התובעת בתיק זה לאשה המורדת בבעלה, ואם אכן כך, האם מפסדת את כתובתה.

ונראה מעיון בדברי הראשונים והאחרונים, שכדי להכריע האם התובעת היא "מורדת" והאם היא זכאית לכתובתה, או שמא אבדה זכותה, יש לדון בנידונים הבאים:

א. מה היא ההגדרה של מורדת האומרת "בעינא ליה ומצערנא ליה" ומה היא ההגדרה של האומרת "מאיס עליי."

ב. מה הדין באופן שבעלה מגרשה לא רק משום מרידתה אלא גם משום שרצונו בכך.

ג. האם הסיבות שבגינם חז"ל תיקנו להפסידה כתובה שייכים במקרה דידן.

ד. האם במקרה שלנו התקיימו ההליכים המקדימים הנצרכים כדי להפסיד את המורדת מכתובתה, כגון: הכרזה, המלכה ולאחר שעבר משך זמן שחז"ל תיקנו.

ה. האם יש תוספת כתובה במורדת.

א. גדר מורדת האומרת "בעינא ליה ומצערנא ליה" וגדר האומרת "מאיס עליי"
לטענת ב"כ הבעל, האשה היא זו שיזמה את הגירושין והיא זו שתכננה אותם עוד טרם עזב הבעל את הבית, טענה אשר מן הסתם מתכוון הוא לומר, כי היא זו שפירקה את הבית ולכן לא מגיע לה כתובה.

על כן צריכים אנו להגדיר מהי מורדת האומרת "בעינא ליה ומצערנא ליה" ומהי גדר האומרת "מאיס עליי."

נראה שאם אין טענות על האשה שהיא עוברת על דת משה או עוברת על דת יהודית או שהיא אסורה בגין מעשיה, וכמו כן אין על האשה טענות שהיא בעלת מום כזה או אחר, אזי כל הטענות על האשה יכולים להגדירה או "כמורדת בעינא ליה ומצערנא ליה" או כאומרת "מאיס עליי". אך ישנו הבדל בין שתי ההגדרות הנ"ל, שלאומרת "מאיס עליי" יש הגדרה ברורה, אך לאומרת "בעינא ליה ומצערנא ליה" אין הגדרה, אלא כל מורדת שאינה שייכת לאומרת "מאיס עליי" הרי היא בכלל מורדת ד"בעינא ליה ומצערנא ליה."

בראשונים מבואר, שהגדרת האומרת "מאיס עליי" היא, רק שהבעל מאוס עליה לא משום החלטה שכלית, אלא משום החלטה, שבסיסה בתת מודע, הנובעת ממאיסה נפשית, שאי אפשר להתעלם או להתגבר עליה, ושבגינה איננה יכולה להמשיך לחיות עמו.

כדברים האלה הגדיר התוס' רי"ד בסוגיה (כתובות סג:) ואף המשיל לכך משל, וז"ל:

אבל אמרה מאיס עלי שבעלה מאוס בעיניה, לא כפינן לה על ידי הפסד כתובתה, אלא מניחין אותה במרדה, דכיון דבעלה מאוס בעיניה, אנוסה היא בדבר, ולא מדעתה עושה כן, ואפילו אשה כשרה אי אפשר להבעל לשנאוי לה, ואף על פי שאין שום מום ניכר בו, הרבה פעמים האשה מואסת בבעלה אף על פי שאין שום מום ניכר בו, וזה דומה לאדם שאינו יכול לאכול מאכל השנאוי לו ונתעב עליו, ואין שום דרך כאן לכפייה כי אם לעשות דרך בקשה ולפתותה אולי תחשק בו, ואדרבה, אם היינו יודעין בודאי שטעמה אמת שהוא מאוס בעיניה ולא נתנה עיניה באחר, היינו כופין הבעל להוציא, כי הנך דתנן לקמן בפ' המדיר [עז, א] ואלו שכופין אותן להוציא, מפני שהוא מאוס בעיניה ואין האשה יכולה לקבל שתיבעל לו, אלא משום דהכא אנו מסופקין בטענתה, שכיון שאין אנו רואין בבעלה באותן המומין יש לומר שמא עיניה נתנה באחר שהיא אומרת כך, לפיכך אין כופין הבעל להוציא, אבל מכל מקום גם היא נמי אין כופין להפסיד כתובתה, דשמא טענתה אמת, דלב יודע מרת נפשו, אלא מפתין אותה שמא תחשוק בו, ואם רואין שאינה מתרצה בדבר, אין בית דין נזקקין לכופה דשמא אנוסה היא, ושמא גם היא עציבה בדבר שבעלה מאוס בעיניה.

גם המאירי הגדיר מורדת ד"מאיס עלי" באופן דומה וז"ל:

אבל אם אומרת לא בעינא ליה ומאיס עלי, כלומר ולעולם איני נזקקת לו, אין כאן עוד תוחלת, שאין אחר המיאוס כלום, ואף כשהיא סבורה לקבל אינה יכולה לכוף את טבעה, וכבר אמרו אין מאיסא לית סיברא, ואחר שכן, אטרוחי בי דינא בכדי לא מטריחינן, ומעתה אין משתדלין בה להכרזות ולהתראות.

הרי שמבין שניהם עולה, שהגדרת "מאיס עליי" ברורה מאד והיא, תיעוב נפשי של הבעל על ידי האשה, תיעוב וריחוק כזה שאין השכל יכול להתגבר עליו ואין לאשה שליטה על כך, בדומה למאכל השנוא על אדם שאינו יכול לאוכלו בשום אופן.

ועל כן מובנים מאד דברי הרמב"ם המפורסמים בפרק י"ד מהלכות אישות הלכה ח': "שאינה כשבויה שתבעל לשנוא לה". לאמור, המאיסות צריכה להיות בגדר שאין לה כבר שום שליטה על עצמה ביחסה אליו, עד כדי שזכות הבחירה נשללה ממנה.

לאחר שהתברר מהו גדר "מאיס עליי", תהיה הגדרת האומרת "בעינא ליה ומצערנא ליה" – שכל מי שלא מעוניינת להמשיך לחיות עם בעלה מכל סיבה שהיא, ולא התברר שבבסיס החלטתה להתגרש עומדת תיעוב נפשי, תהיה מוגדרת האשה כמורדת האומרת "בעינא ליה ומצערנא ליה."

כדברים הללו כתב הרא"ש (המובא בב"י אבן העזר סימן ע"ז) וז"ל:

ודעו עוד, שהאומרת מאיס עלי שדנין אותה על פי המשפטים האלה, דוקא באומרת מאיס עלי ואיני רוצה בו ולא בכתובתו, אבל האומרת מאיס עלי ורוצה אני להתגרש וליטול כתובה, חוששין שמא עיניה נתנה באחר וחזר דינה לדין המורדת, וכן פירש"י גבי ה"ד מורדת דאמרה בעינא ליה ומצערנא ליה אמרה מאיס עלי לא כייפינן לה, וכתב רש"י שם ה"ד מורדת דכופין ופוחתין לה מכתובתה דאמרה בעינא ליה ומצערנא ליה, שיש לכופה על ידי פחיתת כתובה, אבל אמרה מאיס עלי לא הוא ולא כתובתו לא כייפינן לה ע"כ הא באומרת רוצה אני להתגרש וליטול כתובה, כופין אותה על ידי פחיתת כתובה כדין המורדת.

מבואר בדבריו, שאם אין היא מוגדרת בגדר של "מאיס עליי", היא נחשבת ל"בעינא ליה ומצערנא ליה". ואמנם אפשר לומר שהטעם הוא, שהיות שאמרה שהיא רוצה את כתובתה הרי זה סימן לכך שטענתה על בעלה שהוא מאוס בעיניה אינה נכונה, ועל כן היא מורדת בו, ייתכן שכך, אך בכל טענה שאשה לא רוצה את בעלה, טמון איזה סיפור דברים על מעשים שבעלה עשה לה שבעטיים היא מואסת בו, ובכל זאת אנו מגדירים אותה כמורדת.

על כן, כל אשה שאינה רוצה בבעלה ואינה מצליחה להוכיח כי היא מואסת בו, הרי היא מוגדרת כמורדת "האומרת בעינא ליה ומצערנא ליה."

וכן מדויק בדברי המאירי גדר זה של מורדת, שכל עוד אין היא עושה זאת מתוך מיאוס, הרי היא בגדר של "מצערנא ליה", והוסיף לחדד את ההגדרה, שאם אין זה מתוך מיאוס הרי מרידתה נובעת מתוך החלטתה, וזהו בדיוק הגדר של "בעינא ליה ומצערנא ליה", שאינו מתוך הכרח נפשי וממילא הוא מוגדר מתוך החלטה שלה. וז"ל:

ושאלו בגמרא היכי דמיא מורדת, כלומר שתהא בדין זה שהזכרנו, ופירש בה דאמרה בעינא ליה ומצערנא ליה, כלומר, שאין אני מואסת בו אלא שאני עושה כן מתוך הכעס מפני שהכני או קללני או ביזה את יולדי או שהכה את יולדי או שעשה עמי כך או שמפזר ממונו בהוצאה שלא לצורך.

מבואר מכל הנ"ל (ללא קשר להכרעה מיהו האשם בפירוק הבית) שיש לאשה התובעת גדר של "מורדת בעינא ליה ומצערנא ליה", שהרי בית הדין לא התרשם מטענות האשה או ממעשיה, שהבעל מאוס בעיניה, ויתכן שתוך כדי מרידתה בו, חיו חיי אישות כבעל ואשה, ויש רגלים לדבר שהרי האשה התחמקה מלהיבדק בבדיקת פוליגרף, ומכיון שמאיסות אין כאן – מורדת יש כאן.

ב. בעלה מגרשה רק משום מרידתה ולא משום שרצונו בכך
כתב הרשב"א בתשובה המובאת בב"י (אבן העזר סימן עז') שאין דין מורדת אם בעלה מגרשה גם מרצונו. אם אכן בעלה מגרשה מרצונו הרי חובת תשלום הכתובה בעינה עומדת. רק במקרה בו הבעל מגרש את האשה נגד רצונו המוחלט, ורק משום מרידת האשה בו היא זו שגרמה לו בעל כרחו לגרשה, רק אז איבדה האשה את כתובתה, וז"ל הבית יוסף:

זה לשון הרשב"א בתשובה (סימן אלף רל"ה ) על האומרות מאיס עלי או בעינא ליה ומצערנא ליה, מה ששאלתם מה הן גובות מנכסי הבעל, אם הוציא מרצונו, בין בזו ובין בזו נותן להם נכסי צאן ברזל, אבל מה שנתן להן משלו אינן נוטלות כלום, כיון שהן תובעות להתגרש, דאדעתא למישקל ומיפק לא יהיב, אבל אם לא רצה להוציא מדעת עצמו אלא מחמת מרדן, בזה יש הפרש ביניהם, שמורדת האומרת בעינא ליה ומצערנא ליה, כופין אותה בהכרזת ארבע שבתות בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ואם לא חזרה בה הפסידה כתובתה, כדאיתא בפרק אף על פי, ואם ירצה מגרש בגט, ואם לא רצה לגרש אינו מגרש, ואפילו נמלכה לאחר זמן מה שהפסידה הפסידה ואסור להשהותה בלא כתובה אחרת של מנה.

מבואר בדבריו, שרק אם הוציא מרצונו חייב לשלם את הכתובה לאשתו, אך אם הוציאה משום מרידתה ולא משום רצונו, אינו חייב לשלם לה את כתובתה.

אמנם במקרה דנן עסקינן במצב אמצעי בין שני המצבים הנ"ל, שהאשה אכן מורדת בבעלה אך גם הוא מצדו עשה פעולות שמוכיחות שהגירושין לא נכפו עליו נגד רצונו, אלא גם הוא מסכים להם. האם במקרה זה נאמר, שהיות שגם הוא מסכים לגירושין הרי הגירושין הם מרצונו ויתחייב לשלם את כתובתה, או שכיון שהיא בגדר של מורדת, אף אם הוא מסכים לגרש, יהיה דינו כמו שהגירושין ממנה ויפטר מתשלום הכתובה.

תשובה לכך נתן הטור באבן העזר סימן קי"ח וז"ל:

מי שהיא תובעת לבעלה לגרשה, ויצאו הגירושין ממנה, אין לה מן הדין לגבות, זולתי מה שהיא טוענת ותברר מסכום נדונייתה. ולא נחוש למה שימצא כתוב ממנה בכתובה וכו', ובעניין כזה אמרו חכמינו ז"ל כי כתב לה אדעתא למיקם קמיה, אדעתא למיפק ולמיסב לא כתב לה וכו'.

כלומר, רק אם הגירושין יצאו ממנה והיא היוזמת של הגירושין ולה "זכות היוצרים" על הגירושין, אז אמרינן שהפסידה את כתובתה, אף אם בעלה מסכים לגרשה, אך אם לא היא שיזמה את הגירושין אלא הבעל היה שותף מלא לתהליך, בין אם הוא גם תבע גירושין או שהוא תבע את פירוק השיתוף בבית המשפט ובזה החריב את הסיכוי לשלום בביתו, יתחייב לשלם את הכתובה.

הרי שנראה מהעולה מטענות הצדדים שהגירושין הם פרי יוזמתם של שני הצדדים, וממילא החיוב על הבעל לשלם את כתובת האשה בעינו עומד.

ג. הסיבות שבגינם חז"ל תיקנו להפסידה כתובה יהיו תועלתיים
מלבד הטעם שביארנו לעיל, שחבות הכתובה עדיין תקפה במקרה זה, היות שאף הבעל היה שותף לתהליך הגירושין ויוזמתו, ישנו עוד טעם שבגינו אין להפסידה כתובה כדין מורדת.

הנה נחלקו הראשונים בדיני מורדת, אימתי מפסידה את כתובתה, אימתי מקבלת את גיטה, ההבדל בין דין מורדת שאומרת "מאיס עליי" לבין דין מורדת האומרת "בעינא ליה ומצערנא ליה", מה דין נכסי מילוג ונכסי צאן ברזל ושאר מתנות.

סיכמו את השיטות – הב"ח באבן העזר סימן ע"ז, והבית שמואל סימן ע"ז ס"ק ח' ותורף דבריהם שם, שישנם ה' שיטות בראשונים ומהם ישתרגו עוד שיטות (וכפי שהביאם בחוט המשולש חלק א' סימן ב'):

1. שיטת רש"י: מורדת "בעינא ליה ומצערנא ליה" מפסידה מכתובתה בכל שבוע ז' דינרים וללא הכרזה. האומרת "מאיס עליי" מפסדת את כתובתה מיד, ולאחר התקנה מפסדת לאחר י"ב חודש.

2. שיטת הרמב"ם: מורדת האומרת "בעינא ליה ומצערנא ליה" מפסידה כתובתה רק לאחר שמכריזין עליה ד' שבועות בכל יום, ולאחר התראה אחת קודם הכרזה ואחת לאחר ההכרזה, ולאחר ששוב נמלכין בה בית הדין. נכסי צאן ברזל מה שתפסה לא הפסידה. נכסי מילוג גם מה שלא תפסה לא הפסידה. נתינת הגט היא רק לאחר י"ב חודש.

מורדת האומרת "מאיס עליי" דינה הוא, שכל מה שבעין נוטלת, בין מנכסי מילוג ובין מנכסי צאן ברזל, אינה מפסידה את כתובתה, וכופין אותו לגרשה מיד.

3. שיטת הרא"ש: למסקנת הסוגיא הדין של שני סוגי המורדות שווה, מלבד שהאומרת "בעינא ליה ומצערנא ליה" צריכה הכרזה, נכסי מילוג אפילו לא תפסו הם שלהן, ונכסי צאן ברזל שלהן אם תפסה, ושתיהן מקבלות את גיטיהן רק לאחר י"ב חודש.

4. שיטת הרשב"א והרמב"ן: האומרת "בעינא ליה ומצערנא ליה" דיניה הן: נכסי מילוג אינם צריכים תפיסה והם שלה, נכסי צאן ברזל לא תועיל תפיסה, הפסד הכתובה ונתינת הגט הם לאחר ד' שבועות. האומרת "מאיס עליי" דיניה הן: נכסי מילוג אינה צריכה תפיסה ונכסי צאן ברזל אם תפסה לא מוציאים ממנה ונתינת הגט מתבצע רק לאחר י"ב חודש.

5. שיטת הר"ן: האומרת "בעינא ליה ומצערנא ליה" אינה מפסדת נכסי מילוג, נכסי צאן ברזל מקבלת רק מה שתפסה, גיטה והפסד כתובתה הם לאחר ד' שבועות. האומרת "מאיס עליי" כל נכסיה שלה אפילו לא תפסה וגיטה לאחר י"ב חודש.

ונראה שמחלוקת הראשונים בדיני מורדת, תלויה בסברות ובטעמים מדוע חז"ל תיקנו את התקנות המבוארות במשנה ובגמרא, ומצאנו שלשה טעמים בתקנה זו.

1. הפסד הכתובה מדין פיצוי
את שיטת הרמב"ם מבאר הר"ן בתשובה סימן י"ג וז"ל:

וסבור הרב ז"ל דדוקא במורדת יש חילוק בין תפסה ללא תפסה [דבלא תפסה] הפסידה, אבל האומרת מאיס עלי אפילו לא תפסה לא הפסידה, וטעמו של דבר, לפי שהמורדת אינה מבטלת מיד תנאי אישות שבינו לבינה, אבל כל הפסדה הוא שבעה דינרים כל שבת ושבת מעיקר התקנה, ולפיכך כיון שקנסוה שתפסיד ז' דינרים בכל שבת ושבת, דין הוא שיהא זה ההפסד מוטל על כל נכסיה. עוד שדעת קצת המפרשים הוא שההפסד הזה מוטל אפילו על נכסי מלוג שלה וכאלו הבעל מרויח על כל נכסיה ז' ז' בכל שבת ושבת, ולפיכך דין הוא שנאמר בבלאותיה הקיימים שאם לא תפסה אותם הפסידתן, אבל האומרת מאיס עלי אין עניינה כן, שאין הבעל מרוויח עליה דבר קצוב כדי שנאמר שיהא ריווח הבעל והפסד האשה מוטל על כל נכסיה, אלא הרי היא מבטלת תנאי אישות מיד, והפסידה כל מה שיש לה על הבעל, אבל כל מה שהוא שלה כגון בלאותיה לא הפסידה דהויא לה כי ההיא דאמרינן סוף פרק אלמנה ניזונית (כתובות קא:) זנתה לא הפסידה בלאותיה הקיימים דאם היא זנתה כליה מי זנו, ולפיכך כתב הר"ם ז"ל שתטול בלאותיה ולא חלק בין תפסה ללא תפסה.

מבואר בר"ן, שהטעם שמפסידים לאשה האומרת "בעינא ליה ומצערנא ליה" לדעת הרמב"ם, בשונה מהדין שנוהגים עם האומרת "מאיס עליי" הוא, שהאומרת "בעינא ליה ומצערנא ליה" אינה מבטלת את חיי האישות שביניהם, ולכן חז"ל קנסו אותה בחוב שמתחדש בכל שבוע לטובת הבעל, כפיצוי לבעל על מעשיה של אשתו נגדו, משא"כ האומרת "מאיס עליי", כרתה במעשיה אלו את האישות שביניהם, וממילא אין מה לקונסה ולפצות את הבעל וליצור חוב לטובת הבעל כיון שביטלה את האישות שביניהם, אמנם את כתובתה הפסידה כי הרי היא זו שכרתה את חיי האישות שביניהם, אך אין מה להפסידה בכל שבוע, כיון שאין טעם בזה לאחר שכבר אין ביניהם כלום.

ולכן האומרת "מאיס עליי" מקבלת כל מה ששלה, ואין לה משל בעלה כלום, אך הפסידה גם את כתובתה, והאומרת "בעינא ליה ומצערנא ליה" נקנסת בכל שבוע, והחוב חל גם על נכסיה הקיימים, וכל זאת כפיצוי לבעלה על כך שלא ממלאת את חובותיה כלפיו.

ושיטת הרשב"א והרמב"ן, שחולקים על הרמב"ם בזה, שלדעתם גם האומרת "מאיס עליי" מפסדת מנכסי צאן ברזל ממה שלא תפסה, כדין האומרת "בעינא ליה ומצערנא ליה", וסברתם נראה כדעת הרמב"ם, שזהו פיצוי לבעל על הריסת האשה את חיי האישות שלהם, וכשם שקנסו את האשה לטובת הבעל במורדת, כך גם קנסו את האשה באומרת "מאיס עליי."

2. הפסד הכתובה מדין קנס
אולם הר"ן נראה שסבר טעם אחר בתקנת חז"ל להפסידה מכתובתה בכל שבוע, ולכן חלק על הראשונים, וסבר שרק במורדת האומרת "בעינא ליה ומצערנא ליה" מפסדת כתובתה ומנכסי צאן ברזל ממה שלא תפסה, אך האומרת מאיס עליי אינה מפסדת דבר, אף לא את כתובתה.

טעמו של הר"ן הוא כפי שביאר בכתובות וז"ל המובא בב"י (אבן העזר סימן עז'):

אבל פשט הגמרא כך נראה בעיני, דדוקא כי אמרה בעינא ליה ומצערנא ליה, הוא דקנסינן לה, דכיון דבעיא ליה אין זה כי אם רוע לב, אבל אמרה מאיס עלי אין קונסין אותה כלום שהרי אנוסה היא, ולפיכך אם רצה להוציא יתן כתובה, וזהו שלא פירשו בדיני מאיס עלי כלום שאין ב"ד נזקקין בדבר, וכלתיה דרב זביד אימרדא ממש, ומאי דשקלינן וטרינן במרדה אם הפסידה בלאותיה הקיימים אם לאו במורדת ממש עסקינן ואחר שחזרו ונמנו, דכיון שעוקרין הכתובה מיד איכא למימר דלא הפסידה לפי שכיון שהאישות כאילו נעקר לאלתר אין ראוי שתפסיד בלאות הקיימים ולפיכך נסתפקו בזה בגמרא, אבל האומרת מאיס עלי אינה מפסדת כלום ומשהינן לה י"ב ירחי שתא אגיטא כלומר בין במורדת בין באומרת מאיס עלי לעולם אינה יוצאה בגט אלא בתר י"ב ירחי שתא דילמא הדרה.

כלומר, בשונה מהרמב"ם שסבר, שטעם ההפסד הוא פיצוי לבעל על כך שהאשה לא ממלאת את חובותיה כלפיו, סובר הר"ן, שטעם ההפסד הוא עונש לאשה על מעשיה, ולכן מענישים רק מי שמתוך רוע לב מזיקה לבעלה, אך מי שמורדת מתוך אונס שאינה יכולה לחיות איתו מתוך שהוא שנאוי בעיניה, אין להענישה על כך, אלא מקבלת כתובתה ואף את נכסיה ויוצאת ללא הפסד, אמנם משהים את גיטה י"ב חודש שמא תחזור בה, אך אין להענישה.

משא"כ האומרת "בעינא ליה ומצערנא ליה" כיון שהיא אינה רוצה להתגרש אלא רק להציק לו, חז"ל תיקנו להענישה ולהפסידה אף מנכסיה, אמנם ממה שתפסה אין להענישה כי אין זה כפיצוי לבעל ואין זה בגדר של חוב שחל על נכסיה, אלא קנס ועונש המוטל רק על הנכסים שנמצאים בחזקתו של הבעל ורק מזה גורעים את סך הקנס.

3. הפסד הכתובה כאמצעי שיכנוע לחזור לבעלה
טעם נוסף, שלא כדברי הר"ן והרמב"ם, שאפשר על ידו להסביר את שיטת רש"י, מבואר בדברי המאירי בסוגיה שם, וז"ל:

ומאחר שאין זה אלא מתוך הכעס, אף התוחלת מצוי בתקונה, וכמו שאמרו אין קיצפא אית סיברא, ולפיכך ראוי לבית דין ליתן לה מתון להפסד כתובתה דרך פחיתה למשנה ראשונה, וכן למשנה אחרונה לטרוח בה וליסרה ולהוכיחה ולהכריז כדי לשכך חמתה על ידי מוכיחים והתראות ושאר מיני כפיות שבדברים, ולדעת גדולי הדורות ליתן מתון אף בזו להפסד כתובה וודאי דין זה ר"ל בעינא ליה וכו' הוא השנוי במשנתנו.

מבואר במאירי, שהטעם להפסד כתובתה הוא, שכל הפעולות הללו נועדו לשכנע אותה לסגת ממרידתה ולחזור לבעלה, וכמו כן, היות שמרידתה נעשתה מתוך כעס, אזי הפסד כתובה, הכרזה ושאר התקנות אמורות לצנן את כעסה ולהחזירה לביתה.

ועל פי ההבנה הזו של המאירי, מובן מדוע "במאיס עליי" מפסדת את כתובתה מיד, אם מסכים בעלה לגרשה, שהרי אין כבר טעם להמתין ולנסות לשכנעה שמא תחזור לבעלה, ועל כן מפסידה את כתובתה מיד, משא"כ במורדת האומרת "בעינא ליה ומצערנא ליה" כיון שהיא במצב של "בעינא ליה", בדבריה אלו הכריזה שעדיין יש סיכוי שתחזור לבעלה, ועל כן ראו חז"ל צורך לתקן תקנות שיזרזו תהליך זה, ולכן מובנת שיטת רש"י שהאומרת "בעינא ליה ומצערנא ליה" מפסדת בכל שבוע ז' דינרים, שאולי על ידי כך תשתכנע לחזור לבעלה, וב"מאיס עליי" מפסדת מיד, שהרי אין סיכוי שתחזור לבעלה ואין טעם לתקן תקנה לשכנעה.

העולה מהנ"ל כי ג' סברות ישנן בבסיס תקנות חז"ל להפסיד למורדת את כתובתה: א. פיצוי לבעל. ב. עונש וקנס לאשה. ג. אמצעי שכנוע לאשה שתחזור בה ממרידתה.

ואם כן, בנדון דידן שגם הבעל אינו מעונין עוד באשתו ורוצה לגרשה, כמו שנוכחנו מתוך מעשיו, בודאי שלדעת הראשונים, שטעם הפסד הכתובה הוא פיצוי לבעל, במקרה זה אין לפצות את הבעל מנכסיה של אשתו, כאשר אף הוא גרם לפירוק האישות שביניהם.

ואף לדעת הראשונים, שטעם הפסד הכתובה הוא עונש וקנס לאשה על רשעותה כלפי בעלה, נראה ברור מסברא, שכאשר גם הוא הגורם לפירוק הבית, אין לקונסה או להענישה על כך.

ואף לטעם של המאירי, שמטרת התקנות הייתה לשכך את כעסה ולהחזירה לבעלה, ברור שבמקרה שבעלה אינו רוצה בה לא נאמרה תקנה זו.

ועל כן נראה כי האשה במקרה דנן על פי המבואר לא הפסידה את כתובתה.

ג. קיום ההליכים המקדימים כדי להפסידה כתובה, כגון: הכרזה, המלכה ולאחר שעבר משך זמן שחז"ל תיקנו
ונניח שהיה לאשה הנ"ל דין מורדת, ללא דיון בדינו של הבעל, האם היינו מפסידים לה כתובה כך סתם ללא הדינים שבגמרא, שצריך הכרזה התראה והמלכה, על כך ענה הרמ"ע מפאנו בתשובותיו (סימן נ"ה), הובא בערעור בבית הדין הרבני הגדול (על ידי הגרי"ש אלישיב זצ"ל בתיק תשי"ז/18) וז"ל:

כי אמנם המצערת צריך להכריז עליה בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ארבע שבתות רצופות, וישלחו להתרות בה לפני הכרזה ולאחריה, ושוב נמלכים בה הדיינים עצמם שלא על ידי שליח, כדברי הר"ן, ואם לא תשמע אליהם, אז יכתבו לו עליה אגרת מרד כדין וכהלכה, ובלי שמירת כל הסדר הזה אינה מפסדת כלום וה"מ נמי כשהקפיד הבעל וקבל לפנינו עליה.

ועוד שם:

והנה ראיתי מגדולי הדור מי שחשב להפריז את המדה על העלובה הזאת, ואמר כי לאשה שמרדה על בעלה בשב ואל תעשה בלבד, אולי יש תקוה שעל ידי התראה והכרזה תשוב ותתפייס, אבל כיון שהתריסה כולי האי, ודאי לא תשמע לקול מוריה, ואטרוחי בי דינא בכדי להכריז ולהתרות לא מטרחינן, ולנו בפשיטות תשובתו בצדו, שזה כלל גדול בתורה, אין עונשין אא"כ מתרין, ועוד דבריו אלה הנה הנם חדוש הלכה אחר סוף הוראה, כי אין להם עיקר בגמרא ולא בתקנות הגאונים ולא בהסכמות הקהלות ולא בשום מנהג, ואין גם אחד מן הפוסקים שזכר מכל זה כלום, ואם באנו להפסידה כתובתה באומדנא בעלמא ואנן הדיוטות אנן האם עדיפנן אפילו מנשיא שבא"י שאין כחו יפה אלא בקנסות המפורש בתורה ובגמרא – לא תהא כזאת בישראל!

וכן הביא שם משו"ת חוט המשולש (להגר"ח מוואלאז'ין זצ"ל חלק א' סימן ב') וז"ל:

נראה דדינה כמורדת דמצערנא ליה ממש, ולא הפסידה כתובתה בלא הכרזה, וא"כ בנ"ד גובה כתובתה כיון שמת קודם שהכריזו עליה.

מדברי שניהם מבואר, שאין המורדת מפסדת כתובתה ללא ההליכים שהצריכו חז"ל שיקדמו לכך, וכדברי הרמ"ע מפאנו: "שזה כלל גדול בתורה אין עונשין אלא אם כן מתרין."

ה. תוספת כתובה במורדת
בכל כתובה ישנם כמה מרכיבים: עיקר כתובה (מנה מאתים), תוספת כתובה (כל איש אשר ידבנו ליבו), שומת הנכסים שהביאה עמה האשה מבית אביה, שכנגד זה מתחייב הבעל בכתובה סך אשר אם יגרשה ישלם את שווי נכסים אלו, ותוספת שליש (שליש נוסף על שווי הנכסים שהביאה עמה יותר מסך השווי ששם לה בעלה).

סך כל המרכיבים הללו קובעים את ערך הכתובה ואת גובהה.

אמנם על פי מה שהקדמנו שאשה זו שמוגדרת מורדת, לא הפסידה את כתובתה והחבות בעינה עומדת.

אולם עלינו לברר, האם האשה יכולה לגבות את כל כתובתה, או רק עיקר כתובתה ושומת נכסיה עם תוספת שליש, אך לא תוספת כתובתה.

תוספת כתובה מתחייב הבעל לאשתו עבור חיבתה בעיניו, ובדרך כלל בכל מקום שחייב לשלם כתובה חייב גם לשלם תוספת כתובה, כי כלל אמרו (כתובות נד:) "תנאי כתובה – ככתובה", ופירש רש"י – תנאי כתובה – תוספת שהוא מתנה להוסיף לה וכו'. אמנם במקרים מיוחדים דיניהם של הכתובה ותוספתה שונים זה מזה, כגון מה שכתב הרי"ף (יבמות כא. מדפי הרי"ף) וז"ל:

כשם שמצינו שיש תוספת בלא כתובה, כך יש כתובה בלא תוספת.

וכגון, במקרים שבהם נותן הבעל גט מתוך כפיה, שלדעת ר"ח, המובאת שיטתו בתוס' (יבמות סה:), שפטור מלתת תוספת כתובה אף על פי שעיקר כתובה חייב לתת, וכדבריו פסק הב"ש (אבן העזר סימן קנ"ד סק"א).

והטעם של ר"ח הוא כמבואר בתוס' וז"ל:

פר"ח דכל הנך דכופין מחמתה, דוקא מנה ומאתים אית לה, אבל תוספת לית לה דאדעתא למיפק לא אוסיף לה.

אולם במקרה שהוציא מרצונו, אף על פי שגם היא רוצה לצאת ממנו, וכן אע"פ שכל מה שהוא רוצה או אף נאלץ להוציאה היה מחמתה, אך כיון שהוציא מרצונו, מחויב לתת לה כתובתה ואף תוספת כתובה, כיון שאם נתינת הגט נעשתה מרצונו, כבר לא עומדת לו הסברא של הר"ח "דאדעתא למפיק לא אוסיף לה."

אולם כל הנ"ל נאמר במקרה, שהיא אינה מעוניינת בבעלה אך בעלה מעונין בה, כיון שהוא הסכים לדרישתה להתגרש וממילא הגירושין נוצרו מהסכמתו, הרי שהוא זה שגירש ולכן חייב לשלם לה את כתובתה ותוספתה.

אך במקרה שלא היא רוצה את בעלה, ואף לא בעלה רוצה אותה, האם גם במקרה זה נאמר שכיון שלא כפו אותו ייחשב שגם הוא רצה לגרשה, ואם כן ישלם לה את כתובתה ותוספתה.

על כגון דא פסק הגרי"ש אלישיב זצ"ל (הופיע בפסקי דין רבניים חלק ח עמוד 324) וז"ל:

והנה דעת הר"ח הו"ד בתוס' יבמות ס"פ הבע"י, והרי"ף שם, וכן קיי"ל באה"ע בסי' קנ"ד דבמקום שהבעל חייב לגרש את אשתו כגון בבאה מחמת טענה בעינא חוטרא לידא או בבעל שנעשה מוכ"ש וכו' (עי' ב"ש ברס"י קנ"ד) אינו חייב בתוספת כתובה דאדעתא למישקל ולמיפק לא כתב לה. ובזה מחולק דין כתובה מדין תוספת. ולכן לדעת רבו של רי"ו ז"ל הסובר דאם גם הבעל מורד באשתו – לאחר שנה כופין אותו לגרש, ממילא א"א לחייבו בתשלום תוספת כתובה, מדינא דהר"ח ז"ל, ודוקא כשהיא לבד מורדת בבעלה, והבעל מצדו היה מוכן ומרוצה להמשיך ולחיות אתה, בכה"ג כשהוא מגרש לה בטרם הכריזו עליה (ככל המבואר בסי' ע"ז) חייב גם בתוספת כתובה, ואי אפשר לפוטרו מדינא דהר"ח ז"ל שהרי הוא מגרש לה מרצונו. משא"כ בעובדא דרבו של רי"ו שחייב להוציאה וכופין אותו על כך.

והוסיף שם עוד והכריע:

וע"כ נראה לומר דההבדל הוא בזה, במקום שהאשה היא המורדת בבעלה והבעל רוצה באשתו, הרי כל ההכרזות והתראות שנאמרו במורדת, וכל התקנות הללו לא באו אלא ללחוץ עליה שתמלך בדעתה ותשוב לחיי שלום עם בעלה, ולכן אם הבעל מגרשה בטרם נגמרו כל הפעולות הללו חייב לשלם לה כתובה ותוס' כתובה, משא"כ במקרה שגם הבעל לא רוצה בה הרי אין מקום לתקנה זו וממילא קם דינא שמכיון שהיא לא רוצה אותו, הרי אדעתא למשקל ולמיפק לא יהיב לה תוספת כתובה. והואיל והמקרה אשר בפנינו הוא, שלכל אחד יש דין מורד כלפי השני, ולכן אין הבעל חייב בתוספת כתובה כי אדעתא למשקל ולמיפק לא יהיב לה.

כלומר כאמור לעיל, הפסד הכתובה ותקנות חז"ל בדין מורדת נועדו לשיטות חלק מהראשונים לשכנעה לחזור לבעלה, אולם במקרה שבעלה גם כן לא מעונין בה, מתייתרת התקנה של הפסד כתובתה, ומאידך גיסא אין בכלל כתובה שהרי "אדעתא למשקל ולמיפק לא יהיב לה."

וביתר ביאור צריך לומר, הנה הקשה שם הגרי"ש אלישיב זצ"ל כיצד יש ליישב את הסתירה בין שתי ההלכות הללו, שמחד גיסא, אם מגרש מרצונה ולא מרצונו צריך לתת לה תוספת כתובה, ומאידך גיסא כשלא רוצה בה ומגרשה מרצונו ומהחלטתו אינו צריך לשלם לה תוספת כתובה.

ותירץ, שחיוב תוספת כתובה שונה ביסודו מחיוב עיקר כתובה, שבעוד חיוב עיקר כתובה הוא חיוב מוחלט שאינו תלוי ברצונו ואינו תלוי במטרות כאלו ואחרות, הרי חיוב תוספת כתובה מבוסס על כדאיות הנתינה ותועלת המתנה.

כלומר, שחיוב תוספת כתובה נועד למטרת חיזוק הקשר האישותי, וניתן עבור חיבת ביאה ועבור הרצון שלו להיטיב עמה עבור זה שהיא מיטיבה עמו.

ממילא, כל עוד הוא ממשיך להיות מעונין בה ורוצה בה ועושה כל טצדקי שלא לגרשה, הרי חובת תוספת הכתובה בעינה עומדת.

אולם, כאשר הם לא רוצים זה בזה, כבר אין את הכדאיות שבחוב תוספת הכתובה, ואין את החיבה שעבורה הוא התחייב, ועל דעת חיבה זו הוא הסכים לתת מעבר לחוב הכתובה הרגיל, ואם כך, כבר אין גם למה לקוות ולצפות שחוב זה יביא את תיקון הבית ויחזירו לשלום, ועל כן, אם בטל הטעם, בטלה התקנה, ובטל החוב שלשמו נועד.

ועל כן, בכל מקרה ששניהם מורדים זה בזה ולא רוצים זה את זה, אי אפשר לחייב את בעלה בתוספת כתובתה.

הנה כי כן, היוצא מהנ"ל שבזוג, שלדעת בית דין ולפי שיקול דעתו, מורדים זה על זה, כאשר שני הצדדים אחראים לפירוד ושני הצדדים מסכימים לגירושין, לא מתוך כפיה אלא מתוך רצון, חייב הבעל לשלם לה את כתובתה ושומת נכסיה המרכיבים את מכלול הסכום שבכתובה, אך פטור מלשלם את תוספת כתובתה.

והנה, הכתובה של הזוג נשוא דיננו עומדת על 555,000 ₪, סכום זה נכתב מתוך מחשבה שזהו מספר מזל, וממילא אין במספר זה כדי להצביע, כמה באמת התכוון החתן ביום חופתו להתחייב, ועל כן צריך בית הדין לשקול כמה לחייב את הבעל (ובפרט שהאשה קיבלה בקניין שבית הדין יחייב על פי שיקול דעתם).

ועל כן אני מצטרף לדעת האב"ד לחייבו ב-50,000 ₪, סכום המגלם, לפי ראות עיני בית הדין, את עיקר כתובה, מיצוע בין השיטות מהו ערך הכתובה, ושומת נכסיה.

מסקנות
א. מורדת נחשבת רק אם בעלה מגרשה משום רצונה, אך אם מגרשה משום רצונו אין לה דין מורדת.

ב. מורדת מפסידה את כתובתה כפי תקנות חז"ל רק אם טעמי התקנות מתקיימים (לפחות אחד מהם):
1. הפסד כתובתה משום פיצוי לבעל.
2. הפסד כתובתה משום עונש וקנס לאשה.
3. הפסד כתובתה כזרז להחזרת האשה לבעלה.

ג. מורדת מפסידה כתובתה רק אם התקיימו כל ההליכים כתקנת חז"ל, הכוללים הכרזה, המלכה והתראה.

ד. גדר "מאיס עליי" הוא שהאשה אינה מוכנה לחיות עם הבעל בגלל שמואסת את הבעל מתוך דחיה נפשית, ואין לשכל שליטה על החלטה זו.

ה. וכל מי שאינה בגדר "מאיס עליי", היא בגדר של מורדת ד"בעינא ליה ומצערנא ליה."

ו. כל הנ"ל, אלו כללים בחיוב עיקר כתובה, אך לעניין תוספת כתובה, אם גם הבעל אינו מעונין בה פטור מתשלום תוספת כתובה.

הרב דוד גרוזמן

מסקנה
לאור כל האמור ולאחר ההסמכה שקבלנו מהתובעת לפסוק את כתובתה ע"פ שיקול דעת בית הדין, בית הדין מחייב את הנתבע עבור כתובת אשתו בסך 50,000 ש''ח.

אם במסגרת התביעה הרכושית בבית המשפט, יחויב הנתבע בסך מסוים לתובעת בגין איזון זכויות כספיות, הוא יוכל לקזז זאת מסך חיובו. אם במסגרת התביעה הנ"ל האשה תחויב לשלם סך מסוים לנתבע, הצדדים יהיו רשאים לקזז את סך החיובים ההדדי.

מותר לפרסם לאחר השמטת פרטי זיהוי של הצדדים.

ניתן ביום ה' באדר ב התשע"ו (15/03/2016).