לפני בית הדין תביעת האשה לגירושין, וכן נכרכו תביעות נוספות בתביעת הגירושין. ההליכים החלו לפני למעלה משנתיים, ולאחרונה התיקים הועברו לדיון בפני הרכב זה.

ביחס לתביעת הגירושין לגופה בית הדין התייחס לנושא בהחלטתו מיום ל' שבט תשע"ו (09.02.2016), ולהלן פסק הדין בתביעה לחלוקת הרכוש ובתביעה לחיוב הבעל בדמי שימוש.

הנושא העיקרי שעלינו להכריע בו במסגרת הנוכחית הוא כיצד להתייחס לסכום הכסף שהתקבל אצל האשה בירושה, ולנכסים שנרכשו בסכום זה.

לפני כשבע שנים, ועוד בטרם התנהלו הליכים משפטיים ביניהם, האשה קיבלה בירושה סך 1,170,000 שקל, והכסף הופקד בחשבון הבנק הרשום על שם שני בני הזוג.

להלן מדברי התובעת בדיון האחרון כפי הרשום בפרוטוקול הדיון:

"כשהכסף של הירושה הגיע, הבעל פרע בו את המשכנתא בסך 270 אלף ₪ [...] לאחר שהכסף נכנס לחשבון ונפרעה המשכנתא, נרכשה דירה בבית שמש שעלתה 850 אלף ₪, מתוך זה 500 אלף ₪ מכספי הירושה, והשאר ממשכנתא, עוד 170 אלף ₪ לשיפוץ הדירה בבית שמש וחלוקתה ל־2 יחידות דיור. הבעל קנה רכב שנרשם על שמו בלבד. מחירו 30 אלף ₪ והיו גם תיקונים, שביחד הסכום הגיע ל־50 אלף שקל."

להלן מדברי ב"כ התובעת בדיון:

"לפי גישת ההלכה מדובר בנכסי ירושה שהאשה זכאית להם. בעניין הרישום המשותף, הוא נעשה ע"ש הצדדים, כי האשה לא הייתה במצב רגשי שאפשר לה להתעמת עם הבעל ע"כ. זה היה דפוס החיים בבית. הבעל הוא שהחליט איך הדברים יתנהלו. היא סבלה מטרור כלכלי. כשהיה צריך להעביר את כספי הירושה מאוסטרליה לישראל המקום היחיד שהיה ניתן להכניס לשם את כספי הירושה הוא החשבון המשותף."

לעומתה, הנתבע טוען שיש לחלק את הרכוש בחלוקה שווה בהתאם לרישום. ביחס לרכישת הדירה בבית שמש טען:

"כל הליך הקניה ארך שבוע. ליווה את הקניה עו"ד. עו"ד שלום פדידה, שהיה קודם ראש עירית בית שמש. הוא שימש עו"ד של שנינו, ולא היה מאפשר לכפות עליה. הוא גם דיבר אתנו על הזוגיות שלנו.

השכנים לא האמינו לפירוד שביננו. גם את הדירה ב[...] רשמנו ע"ש שנינו למרות שהבאתי 2/3 מהכסף."

ב"כ הנתבע הוסיף וטען ביחס לכספי הירושה:

"האשה העבירה את כספי הירושה לחשבון המשותף על דעתה. בכך זה הופך להיות לרכוש משותף כי החשבון הוא משותף. זה מראה שהיא יכלה לעשות זאת מהתחלה. הבעל אמר לה שזו שותפות."

ביחס לפסיקה בתביעה לחלוקת הרכוש נחלקו הדעות בבית הדין, ולהלן דעת כל אחד מהדיינים (בלא אזכור שמם, וזאת בהתאם למבואר בשו"ע חו"מ סי' יט ס"א).

דעת דיין א'
לכאורה, בנדון דידן מכיוון שהדירה בבית שמש נרשמה על שם שני בני הזוג, נמצא שהאשה נתנה את מחצית הדירה לבעל, ומכיוון שכן, שוב אין דינה כירושה שבעת הגירושין אין לבעל זכויות ממון בה, אלא הבעל זכאי בחלק הדירה שקיבל לרשותו מידי האשה. למרות זאת, יש מקום לדון לשלול את זכותו של הבעל בדירה משני טעמים: האחד – מחצית הדירה ניתנה לבעל במתנה היה על דעת שימשיכו להיות נשואים ולא על דעת שיתגרשו, ולכאורה מחמת אומדן דעת זה יש לבטל את המתנה מעיקרה. השני – יש מקום לומר שרישום הדירה גם על שם הבעל, לא היה במטרה לתת את חציה לבעל, אלא רק להורות על זכויות שיש לו בדירה, שהרי הבעל אוכל פירות נכסי מלוג, ורשאי לאכול מפירות נכסי של אשתו. לכן במקרה של גירושין הדירה כולה חוזרת לאשה. עוד יצוין כי האשה טוענת שרישום הדירה ע"ש שניהם ולא על שמה בלבד נעשה עקב אילוץ, מאחר שפחדה מאלימות הבעל, וכמו כן זה היה כחודשיים לאחר לידה, וכך דעתה לא הייתה פנויה להתייחס לנושא כראוי, אך גם לפי טענתה, אין לדונה כמי שכפו עליה מהלך שלא חפצה בו כל עוד לא הוכח שננקטו ביחס אליה אמצעים הנכנסים לגדרי כפייה ממש. אך בהתאם למבואר להלן לא היה מעשה קניין של הקנאה מצד האשה לבעלה, לכן אין נ"מ בטענה זו.

א. חשבון בנק המשותף לשני בני הזוג
סכום הכסף שהתקבל אצל האשה בירושה, דינו כנכסי מלוג. הקרן של האשה והבעל אוכל פירות, כמבואר בשו"ע אה"ע סי' פה סעיף ז'.

גם בעת שהכסף נכנס לחשבון בנק משותף הרשום על שם שני בני הזוג, לא חל שינוי מהותי במעמדו של סכום הכסף. הדבר ברור שהעברת סכום הכסף שהתקבל אצל האשה בירושה לחשבון זה נעשה מטעמי נוחות ואינו מבטא כוונת שיתוף והקנאת מחציתו לבעל. הרישום המשותף של חשבון הבנק קובע את זכותם של שני הצדדים לעשות פעולות בחשבון, ואכן שני הצדדים בעלי החשבון המשותף נותנים אימון הדדי שההתנהלות בחשבון תהיה מוסכמת והוגנת, ולכן לשני הצדדים הרשאה בלתי מוגבלת לפעול בחשבון המשותף. אך כל זה אינו מבטל את מעמדו של סכום כזה או אחר הנכנס לחשבון, וכל עוד סכום הכסף היה שייך לאחד מבני הזוג, לא חל שינוי במעמדו זה גם לאחר שנכנס לחשבון המשותף. אמנם באותו מועד שבו התקבלו כספי הירושה, עמדה בפני האשה האפשרות לפתוח חשבון נפרד עבורה, אך גם אם לא עשתה כן, עדיין אין בהפקדת הסכום לחשבון המשותף משום ויתור על זכויות הממון שהיו לה בסכומים אלו קודם להפקדה זו.

יתרה מזו, מאחר שעפ"י ההלכה לבעל זכות בלעדית באכילת פירות נכסי מלוג, והיה רשאי לקבל את הפירות היוצאים מסכום זה שהופקד, וכן לנהוג בסכומי הכסף כפי שהוא זכאי על פי ההלכה ביחס לנכסי מלוג, כיצד יוכל לממש זכות זו אם הכסף יופקד בחשבון בלעדי של האשה ולא תהיה לו גישה לסכומי הכסף.

בהיעדר הסכם לשיתוף בגוף הירושה, העברת סכום הכסף לחשבון המשותף מבטאת את הסכמת האשה לאפשר לבעל גישה לכסף ולממש את זכותו על פי ההלכה לפירות נכסי מלוג, אך בהיעדר הסכם מפורש, אין יסוד לטענה שהפקדה זו לחשבון המשותף מבטאת שיתוף הבעל כשותף מלא בירושה גופה. וגם בנקודה זו יפים דברי פסק הדין בפד"ר חלק יא עמוד 119 שיובא להלן, שאין נוצרת שותפות אלא לאחר שהתממש התנאי היסודי לשותפות והוא: "כשירצו השותפין להשתתף", ובנידון זה אין בפני כל אסמכתא שהוסדרה בין הצדדים הסכמה להיות שותפים בסכום הכסף שהתקבל בירושה אצל האשה. מה עוד שהציבור מכיר את ההוראה שבחוק יחסי ממון שבה נקבע שכספי ירושה אינן בני איזון, וכאמור בנקודה זו אין הבדל בין הוראות החוק להלכה, על כן גם מטעם זה, הוצאת סכומי כסף ממתכונת של ירושה והכנסתם למתכונת של שותפות, ובוודאי כשמדובר על סכום העולה על מיליון שקל, טעונה הסכם מפורש, ולא יתכן לקבוע כי בסתמא הכנסת סכום כסף כה גדול לחשבון המשותף, מייצר שותפות.

ביחס לשאלה העקרונית על אודות סכומי כסף שאחד מבני הזוג הכניס לחשבון המשותף, בפסק דין שכתב הגאון רבי אברהם אטלס זצ"ל אב"ד חיפה (בפסק דין מבית הדין בחיפה בתיק 5199/מח הובא בספר משפטיך ליעקב ח"ד עמ' תקל"ב), נקבע שהכסף הנכנס לחשבון המשותף, אינו נעשה רכוש משותף רק מפני שנכנס לחשבון הרשום על שם שני בני זוג, וכתב:

"כשם שבעל פותח חשבון משותף על שמו וע"ש אשתו וכל משכורתו והכנסותיו הוא מכניס לחשבון המשותף, היעלה על הדעת לומר שמחצית הכסף הנמצא בחשבון המשותף שייך לאשה והוא מעניק לאשתו כל חודש מחצית מהכנסותיו מתנה, בוודאי שלא יאמר כן, אלא יאמר שזו דרך של חיים משותפים."

סיכומו של דבר – סכום הכסף שהתקבל בירושה אצל האשה, דינו כנכסי מלוג, ובעת הכנסתו לחשבון המשותף לא חל שינוי במעמדו. בהפקדתו בחשבון המשותף, הכסף התקבל בבנק כהלוואה לבנק, וכשהכסף נמשך, הסכום שנמשך מהבנק היה חילופי נכסי מלוג ודינו כנכסי מלוג, כפי שהתבאר להלן, מדברי הטור, תשובות חכמי פרובינציא והרמ"א.

ב. גם רכוש שנרכש מכספי נכסי מלוג מקבל מעמד של נכסי מלוג
שנינו במשנה במסכת כתובות דף עט עמוד א': "נפלו לה כספים, ילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות."

ביחס לנכסי מלוג, שני הצדדים יכולים לכוף זה את זה, שיֵעָשה שימוש בכספי נכסי מלוג בדרך זו – שילָקח בהם קרקע דווקא, ושלא לעשות בהן עסקאות. בתשובת הרשב"א חלק ב' סי' שז כתב:

"אבל אם רצתה האשה לקנות קרקע, במעות, שומעין לה, ועל כרחו של בעל. וכמו ששנינו נפלו לה כספים, ילקח בהן קרקע, והוא אוכל פירות. ואם אמר הבעל עבידנא עסקא בזוזי, וקא מרוחנא טובא, ואיכא ריוח ביתא, אין שומעין לו."

דברי הרשב"א הובאו להלכה באה"ע סי' פה בחלקת מחוקק ס"ק מא ובב"ש ס"ק לב.

ובספר אגרות משה חלק אבן העזר חלק א' סי' קג כתב:

"ואם רוצה, הבעל יכול לכופה ליקח בהם קרקע והוא אוכל פירות כדאיתא בכתובות דף ע"ט בנפלו לה כספים, או שאר דברים שהפירות מרובים והיציאה מועטת כדאיתא בש"ע שם סעי' י"ג. ואם הבעל רוצה להרויח במעות, יכולה היא לכופו שיקחו קרקע או דבר אחר שפירות מרובים, עיין שם בב"ש ס"ק ל"ב."

לפי זה, מאחר שהדרך הנכונה לממש את זכותו של הבעל לפירות בירושה הנזכרת, היא רכישת נכס נדל"ן, ואף הבעל רשאי לכפות זאת על האשה, על כן בנידון זה, בעת שאכן ההליך הוסדר כאמור, ונרכשה הדירה בבית שמש, ההליך מבטא התנהלות נכונה על פי ההלכה, וכדין המשנה - "ילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות".

ובספר פתחי חושן חלק ח' פרק ח' הערה לו כתב:

"נראה שאם קנה קרקע באותן מעות, אע"פ שלא נתכוין שיהא לנכסי מלוג, דינם כנכסי מלוג."

עוד יובהר כי הלכה פסוקה היא שאם הבעל מכר נכסי מלוג וקנה דבר אחר תמורתו, או שקנה דבר מכספי נכסי מלוג, שהדבר שנקנה גם הוא במעמד של נכסי מלוג.

הטור אה"ע סי' עז והרמ"א סי' עז ס"ג כתבו בתוך דבריהם:

"ונכסי מלוג שישנן בעין או דבר הבא מכחם, כגון שמכרו בתים וקנו שדות, שקלה להו."

וכן בתשובות חכמי פרובינציה סי' עו – "ואם מכרם הבעל וקנה מאותן מעות כלים אחרים, נותנין אותה לה."

ובספר פסקי הלכות יד דוד ח"ג הלכות אישות פרק יד ה"ב (עמ' לב) כתב:

"אבל אם יש דבר הבא מחמת הנ"מ כגון שמכר בתים וקנה שדות או אף מטלטלין באופן שמכר בהסכם דעתה או שמכר ע"מ ליקח מהדמים קרקעות, בכל אלו שייכים להאשה וא"צ בהם אף תפיסה [...] שהרי תיכף נקנה להאשה הדבר הבא מהן."

הרי מבואר שמיד בעת רכישת נכס מכספי נכסי מלוג, הנכס שייך לאשה כנכסי מלוג, אף על פי שמוכר הנכס מכרו לבעל, ויתכן שכלל אינו יודע ואינו אמור לדעת שהנכס נרכש מכספי נכסי מלוג, לית לן בה.

מסתימת הטור והרמ"א משמע כי הלכה זו נאמרה בכל גווני, דהיינו גם אם קנו שדות במקום הבתים, והשטר או הנכס נרשמו רק על שם הבעל כפי המצוי בזמנם, שהבעל בלבד ניהל את ההליכים בסמכות וברשות, והאשה מצידה לחלוטין לא הייתה מעורבת בהתנהלות העסקית, עדיין בעת החזרת הנכס לאשה, במועד הראוי לכך, אין מתחשבים ברישום הנכס על שם הבעל, והם יועברו במלואם לאשה.

ג. האם רישום הדירה בטאבו על שם שני הצדדים קובע את מעמדה כרכוש משותף
הדירה בבית שמש נרכשה בקיץ תשס"ט ונרשמה על שם שניהם, הדירה נרכשה בסכום של 850,000 שקל והמימון התקבל כדלהלן: חצי מיליון מכספי הירושה, סכום נוסף שלטענת התובעת עומד על סך כ־170,000 שקל הושקע בשיפוץ הדירה ונלקח בכספי הירושה, וכן נלקחה הלוואה משכנתא בסך 350,000 שקל על שם שני הצדדים, ונפרעה מכסף שהיה בחשבון המשותף ולאחר שהדירה הושכרה החזר המשכנתא התקבל מכספי שכר הדירה שהתקבלו אצל הצדדים.

יש לדון למי שייכת הדירה והאם רישום הדירה בטאבו על שם שני הצדדים קובע שותפות שווה בנכס.

בהתאם לאמור, הנכס המתקבל בתמורה לנכסי מלוג ייחשב כנכסי מלוג, ובלא להתחשב ברישום. ואכן בספר עזר משפט, להגאון רבי אליעזר גולדשמידט זצ"ל, כתב בסי' יא במסקנותיו בסעיף ב' ובסעיף ז'4:

"ההתחייבות דנן היא לנכסי צאן ברזל, ואין הרישום בספרי האחוזה על שם הבעל מפקיע את הנכסים מדין זה [...] לרישום בספרי האחוזה אין כל חלק בהוויית הנכסים לצאן ברזל או מלוג, ואין הרישום משפיע על מעמדם ההלכתי."

וכן חזרו ונשנו הדברים שם בסי' לח, ובסעיף ו' של הסיכום.

דברי הגאון רבי אליעזר גולדשמידט זצ"ל מתייחסים לבירור משפטי שהתקיים בפניו ובאותו נידון קודם לנישואין במסגרת שטר התנאים, שהצדדים קבלוהו בקניין, הכלה התחייבה כי בעת שתבנה בתים וחנויות בתוך המגרש שלה, הנכסים יירשמו על שם שני בני הזוג. לאחר הנישואין נבנה בניין גדול במגרש, אך הנכס לא נרשם על שם שניהם, ונשאר רשום רק על שם האשה בלבד. בנסיבות אלו הבעל תבע לאכוף על אשתו למלא את התחייבותה בשטר התנאים, ולרשום את הנכס על שם שניהם.

באותו דין תורה טענה האשה כי מעמדו של הנכס כנכסי צאן ברזל בלבד, אך אם תרשום את הנכס בחלקים שווים על שמה ועל שם בעלה, הרי בכך זו מתנה גמורה של האשה לבעלה מאחר שבעת הרישום מחצית הנכס יעבור לבעלותו המלאה, ולא יוחזר לאשה גם בנסיבות של גירושין. מנגד, טען הבעל כי הנכס יעבור לרשותו במתכונת של נכסי צאן ברזל, ויחזרו לאשה אם בני הזוג יגיעו לגירושין, וכי הרישום בטאבו מצד עצמו אין בו להביא לכל שינוי במעמד ההלכתי של הנכסים.

הגאון רבי אליעזר גולדשמידט זצ"ל קיבל את טענת הבעל, וכתב (בעמ' קיב ובעמ' תמב) בלשון זו:

הטענה שמסירת הנכס לבעלותו הגמורה של הבעל מהווה נתינת מתנה מוחלטת המפקיעה את הנכס מתורת נדוניה, אינה טענה כלל, כי גם בנכסי מלוג אם הנדוניה מוכנסת לרשותו של הבעל וגם כשהוא רשאי לעשות בה כאדם העושה בתוך שלו, יהא דינה דין נדוניה, ודין נכסי מלוג אם אחריותה אינה על הבעל, ואם הוא רשאי למכרה כשימכרנה יהיו דמיה נכסי מלוג.

ועיין בתשובות מהריט"צ סימן רמ"ט בנדון הסדר שנעשה עם בעל חוב של האשה שישלם את החוב לבעל בתשלומים, וחתם על שטרות על שם הבעל, ומוסכם היה שהבעל יקבל אחריותם עליו בכתובה אחרי גמר כל התשלומים, ובינתיים מתה האשה והתעוררה השאלה דינם של שטרות אלו שנכתבו על שם הבעל מהו, ומגדיר המהריט"צ: " [...] דכיוון שכבר כתבו השטר חוב בשם ראובן הבעל [...] בודאי שזכה בה תיכף [...] ואינו בא מכוח ירושה, אלא מכוח בעל חוב שחייב שמעון בשטר [...] כיוון שנעתקו מרשותה ונכתב השטר על שמו מוחזק קרינא ביה. וצריך לדעת [...] אם יירש כולו [...] או יחלוק עם יורשיה כדין נכסי צאן ברזל [...] נראה כיוון שלא כתבם [...] דנכסי מלוג הן."

הרי שאף שהחוב נעתק מרשות האשה ונכנס לגמרי לרשות הבעל אחרי שהשטר נכתב על שמו, והרי זה חוב "שחייב לו שמעון בשטר", בכל זאת הרי זה נכסי מלוג, ואין דבר זה שהממון נכנס לחלוטין לבעל, סותר את חלות דין נכסי מלוג על הממון, ודין החוב הוא דין נכסי מלוג."

הרי שהבסיס לפסק דינו שנסוב על אודות נכסי צאן ברזל, ומסקנתו הנזכרת לעיל שבה לא חילק בין נכסי צאן ברזל לנכסי מלוג, למד הגאון רבי אליעזר גולדשמידט זצ"ל מתשובת מהריט"ץ המתייחסת לנכסי מלוג, ובנקודה זו לא מצא הגאון רבי אליעזר גולדשמידט זצ"ל מקום להבחנה בין נכסי צאן ברזל לנכסי מלוג, ובשניהם קבע כי לאחר שנכס מסויים כבר קבל מעמד של נכסי מלוג או נכסי צאן ברזל, לא יחול שינוי במעמדו זה, גם אם ירשם על שם הבעל במלואו או בשותפות עם האשה.

לפי דרכו, ביחס לנכסי מלוג, הרישום מבטא שותפות בני הזוג בדרך זו שהקרן נותרה לאשה והפירות המתקבלים מהשכרתה יועבר לבעל כפירות נכסי מלוג המיועדים לרווח ביתא.

העולה מדברינו, כשהתקבלו אצל האשה סכומי כסף בירושה ובני הזוג התנהלו על פי ההלכה הפסוקה: "נפלו לה כספים, ילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות", והבעל רכש נכס נדל"ן שנרשם כולו או מחציתו על שמו, אין רישום זה משנה כלל את מעמד הנכס כנכסי מלוג, שהגוף לאשה והבעל אוכל פירות, ועם הגירושין או במיתת הבעל, הנכס במלואו חוזר לאשה.

עוד יצוין כי כמעט שלא מצינו בש"ס ופוסקים שהתייחסו למעמד מתנה שהאשה נתנה לבעלה, וזאת מאחר שבדרך כלל ובסתמא הרכוש שהאשה מכניסה לבעלה הוא נכסי מלוג או נכסי צאן ברזל, עיין מסכת כתובות דף עט, ב "אמר ר"נ עיילא ליה גלימא, פירא הוי" וכו' וברש"י, הרי שגם בגד הראוי לגבר בלבד והאשה הכניסה אותו לנישואין לצורך שבעלה ילבש אותו בקביעות, ואכן הבעל עשה בו שימוש עד שבלה ואינו ראוי יותר, עדיין מלכתחילה הבגד אינו כמתנה לבעל אף על פי שאין לאשה כבר תועלת אישית בבגד, אלא נותר נכסי מלוג, ואם ישומו בכתובתה, ידון נכסי צ"ב.

נוסיף ונבהיר נקודה זו. עלתה טענה כי רישום הנכס על שם שני בני הזוג בטאבו מבטא שותפות שווה בנכס. אך אי אפשר להתעלם מכך שהיסוד הראשוני הנחוץ לקביעת השותפות הוא הסכמה מפורשת של שני השותפים ליצור שותפות. ובלאו הכי אלא בסתמא, הנכס ממשיך להישאר בבעלות הגורם המממן ובמתכונת שקדמה לרכישת הנכס.

להלן מש"כ בפד"ר חלק יא פס"ד עמוד 119:

אלא שיש לעורר כאן נקודה אחרת. ההלכות האמורות לעיל עוסקות בדרכי יצירת השותפות. והיינו, כשהצדדים גילו דעתם שרצונם להשתתף, ורק אינם יודעים כיצד לבצע זאת, וכדברי הרמב"ם שם: כשירצו השותפין להשתתף, במה יקנה כל אחד מהן ממון חבירו להשתתף בו, או כדברי הטור והשו"ע: השותפין שבאין להשתתף. ברור, איפוא, שיש תחילה צורך בהסכמה הדדית לשיתוף, ואז יש לדון בדרכי הביצוע של השותפות. בנידוננו, לא ידוע לנו כלל שהייתה הסכמה בין הצדדים ליצירת קופה משותפת שממנה ימומנו הוצאות החתונה והדירה. יתר על כן, מסתבר שצד האשה שנתן את רוב הכספים לא היה מסכים ליצירת קופה משותפת, וכפי שאמרו בביה"ד, על כן, אין מקום לדון בדבר שותפות גם לדעת הט"ז, היות שחסר כאן הרקע היסודי לשותפות והוא: כשירצו השותפין להשתתף. משום כך אין כלל מקום לטענת ב"כ הבעל לראות בנידוננו את ההלכה בשו"ע (חו"מ קע"ו ה') בדבר השותפין שהטילו לכיס זה מנה וזה מאתים וכו'. כי הלכות אלו אמורות במקום שיש הסכמה להשתתף, או כשמעשיו מוכיחים על כוונתו כמו שנים שהטילו לכיס אחד. בנידוננו, לא הושמו הכספים לכיס אחד, כל אחד מן הצדדים פעל בעצמו בכספיו שלו, ועל כל פנים לא הובאה בפנינו כל ראיה שהייתה הסכמה לשותפות או הטלה לכיס אחד – כך, שאין מקום לראות את הצדדים כשותפים, לגבי ההלכות הללו.

גם בנידון דנן, מאחר שכאמור, סכום הכסף שהתקבל אצל האשה בירושה היה במעמד של נכסי מלוג, בסתמא הנכס הנרכש באמצעות סכום זה, נותר גם הוא במעמד זה כל עוד אין הסכם שותפות מפורש וברור המפקיע מהנכס את מעמדו כנכסי מלוג והקובע לו או לנכס הבא מכוחו מעמד חדש של שותפות.

מאחר ובמקרה זה אין בפנינו כל אסמכתא להסכם שותפות, בעל פה או בכתב, הרי שחסר היסוד הראשוני ליצירת השותפות, וגם הרישום בטאבו על שם שני הצדדים מבטא את מעמדו של הנכס כנכס שבו זכויות לשני בני הזוג, גוף הנכס לאשה והפירות לבעל.

ד. מעמדו של הרישום בטאבו
כידוע הנכס אינו יכול לעבור מאחד לשני בלא שיֵעָשה קנין בר תוקף. וידועים דברי הרמב"ם בתחילת פרק א' מהלכות מכירה שכתב:

המקח אינו נקנה בדברים, ואפילו העידו עליהם עדים, כיצד, בית זה אני מוכר לך, יין זה אני מוכר לך, עבד זה אני מוכר לך, ופסקו הדמים ורצה הלוקח ואמר קניתי, ורצה המוכר ואמר מכרתי, ואמרו לעדים הוו עלינו עדים שמכר זה ושלקח זה, הרי זה אינו כלום וכאילו לא היו ביניהם דברים מעולם, וכן בנותן מתנה ומקבלה. אבל אם נקנה המקח באחד מהדברים שהוא נקנה בהם קנה הלוקח ואינן צריכין לעדים כלל ואין אחד מהן יכול לחזור בו. ובמה יקנה המקח, הקרקעות באחד משלשה דברים, בכסף, או בשטר, או בחזקה.

לפי זה כל עוד לא הוסדר בין הבעל והאשה קניין בר תוקף שבמסגרתו האשה הקנתה לבעל את סכומי הכסף שהתקבלו בירושה אצלה והועברו למימון רכישת הדירה בבית שמש, או את החלק בהדירה שנרכשה בכספה ונרשם על שם הבעל, אין מקום לקבוע את זכאותו במחצית הדירה (מלבד בחלק שנרכש מחלקו במשכנתא שהתקבלה).

יש מקום לדון האם הרישום בטאבו כשלעצמו, וגם ללא קניין אחר וללא כל הסכם שקדם לרישום, הוא מצד עצמו קניין בגוף הנכס למי שהנכס נרשם על שמו.

נראה כי על פי ההלכה הרישום בטאבו מצד עצמו, אינו קניין, אלא מנהג הסוחרים ומנהג המדינה הוא שלאחר השלמת העסקה כעסקה ברת תוקף, העסקה נרשמת בלשכה לרישום מקרקעין כדי להבטיח את העסקה, אך אין הכרח שקיים מנהג סוחרים שהרישום בטאבו מצד עצמו הוא קניין, כקניין סיטומתא, גם ללא כל הליך חוזי שקדם לרישום. וכן עולה מדברי הפוסקים שדנו ביחס למעמדו של הרישום, כל אחד לפי מקומו.

כן כתב בספר ערך שי חו"מ סי' ס' סעיף יב:

"ואפילו תמצי לומר דמצד דינא דמלכותא דינא השתא כשר שטר קניין הנעשה בערכאות כדלקמן סי' ס"ח, זה אינו אלא לראיה בעלמא והקניין הוא בשטר שנותן תחילה המוכר ללוקח, והטאבולציא רק לזכרון וראיה מי קודם [...] ואין עושין טאבולציא רק אם נעשה מקודם שטר בין מוכר ללוקח או נותן ומקבל, הרי דאין זה הקניין."

וכן שיטת ערוך השולחן. בחלק חושן משפט סי' ס' סעיף כא כתב:

"יש לדקדק עתה כשנכתב קרקע על שם האשה בערכאותיהם צריכים הדיינים להיות מתון בזה, כי יש לפעמים שהבעל כותב נכסיו על שם אשתו מפני איזה טעמים ולעולם הנכסים הם של הבעל, לכן צריכים לחקור בזה הרבה."

בספר ערוך השלחן חזר ושנה דבריו בסי' סב סעיף ו':

"כבר בארנו בסוף סי' ס' דבזמנינו אין שום ראיה מה שנכתבו קרקעות על שם האשה ואפילו נתקיים בערכאות, מפני שהרבה עושים כן מפני איזה טעמים שיש להם, ואין כוונתם להקנות להן לכן צריכים הדיינים להיות מתון בזה מאד מאד."

הרי שלבעל ערוה"ש היה ברור שאין לרישום בטאבו כשלעצמו מעמד קנייני, אלא הוא מהווה ראיה לקניין, כל עוד לא התברר שהרישום אינו משקף את הבעלות.

ובשו"ת רב פעלים ח"ב אה"ע סי' טז בנידון אשה שרכשה עם בעלה חצר מנכסי מלוג שלה, והבעל רשם את הנכס על שמה, ונשאלה השאלה האם לאחר שהנכס רשום על שם האשה בלבד בהסכמת בעלה, האם בכך הנכס יצא מתורת נכסי מלוג והוא שלה באופן בלעדי ורשאית למוכרו. והעלה:

דלא אמרינן דד"ד בדבר שאין בו הנאה למלך, אלא אזלינן בתר דין תורה, על כן אפילו אם גוף הקניין שנעשה בטאב"ו, אנחנו מקיימין אותו בדיני ישראל משום דד"ד כיוון דאיכא הנאה למלך בהיכא שעושין הקניין בטאבו, עכ"ז בדברים המסתעפים מזה הן לעניין ירושת הבעל, הן לעניין הפירות שיש לבעל ע"פ דין תורה, כיוון דאין הנאה למלך אם יקח הבעל או לא יקח, אם ירש ואם לא ירש, אין הולכין בזה אחר דיניהם, אלא אזלינן בתר דין תורה. והנה כחו וזכותו של בעל ע"פ דין תורה, בהיכא שהוא עצמו כתב לאשתו, מפורש יוצא בש"ע אה"ע סי' פ"ה ס"ז וז"ל, וכן הבעל שנתן מתנה לאשתו בין קרקע בין מטלטלין קנתה, ואין הבעל אוכל פירות, ומיהו אינה יכולה למכור מה שנתן לה ולא ליתנו לאחר אלא ישאר בידה, ואם תמות ירשנה, והפירות שיוצאין לה ממנה, דינם כשאר נכסי מלוג וימכרו וילקח בהם קרקע והוא אוכל פירות עכ"ל, ולפ"ז בנידון השאלה אף על גב דאנו מקיימין המתנה, עכ"ז בזכות שיש לבעל בזה ע"פ דין תורה אזלינן בתר דין תורה כיוון דלית הנאה למלך בכך, ובודאי מעיקרא כאשר נכתב החצר בשם האשה, בטח בה לב בעלה שלא תצא אשה זו חוץ משורת הדין לתבוע ע"פ ערכאות למכור, וגם ליקח הפירות, ואדרבה אמרינן לאידך גיסא שאם היה הדבר כך, היה לה ליקח הודאה מבעלה וסילוק שעבוד מנ"מ אלו שתוכל למכרם, וגם לקבל פירותיהם לעצמה."

הרי שלדעת הרב פעלים, אף על פי שאנו נותנים מעמד לרישום בטאבו, כראיה על העסקה בכללותה בין המוכר לקונה, אך ביחס לפרטי מעמד הנכס ביחסי הממון הפנימיים שבין הבעל לאשתו, אין הרישום מחייב שבעלות האשה בנכס היא חלוטה, אלא כפופה להלכות נכסי מלוג, וגם אם הבעל היה שותף עמה ברישום הנכס על שמה, אין בכך הקנאת הנכס לאשתו ואינו בדין נותן מתנה לאשתו.

על כן בנידון זה, מאחר שמלבד הרישום, לא הוסדר כל הסכם או קניין בין הבעל לאשתו, אין אסמכתא לקניין הבעל במחצית הדירה. אמנם בחוזה המכירה שבין המוכר לבני הזוג, שניהם נרשמו כרוכשי הדירה, אך חוזה זה רק מסדיר את מערכת היחסים שבעסקה שבין המוכר לקונים, אך אינו יכול להוות קניין או הסכם ביחסי הממון שבין האשה לבעלה, מה עוד שמצד המוכר אין לו נ"מ בעסקה זו מהו חלקו היחסי של כל אחד מהצדדים לרכישת הדירה.

אמנם בעיקר הלכה זו של רישום נכס על שם שני בני זוג דנו הפוסקים בהרחבה, ושורש הלכה זו בחו"מ סי' סב, בהלכה זו של "אשה הנושאת ונותנת בתוך הבית והיו שטרות מקניית קרקעות ועבדים או שטרי חובות כתובים על שמה" ושם כתב הסמ"ע ס"ק ה':

"אם ידוע שהבעל עצמו כתב השטר על שמה הרי הוא שלה, ואם כתבו הבעל על שם שניהם הרי הוא של שניהם, ומור"ם איירי כאן בכתב האשה מעצמה על שם עצמה או על שם שניהם."

דהיינו לפי שיטת הסמ"ע כשהבעל בעצמו כתב את השטר על שמה או על שם שניהם, זוהי הודאת בעל דין או אף מתנה מצד הבעל. אך הש"ך ס"ק ז' חולק על הסמ"ע וכתב שהלכה זו במחלוקת הרא"ש והרשב"א, וסיים הש"ך:

ומ"מ נ"ל עיקר כהרשב"א, דמה שעשה הבעל השטר על שמה אין ראיה, דדילמא לגלויי זוזי הוא דבעי, וכדאמרינן בפרק חזקת הבתים [נ"א ע"א], ונתבאר באבן העזר סימן פ"ה [סעיף ט'] וסימן פ"ו [סעיף ב'], וכן הוא בתשובת רשב"א שם.

התומים סי' סב ס"ק ה' השאיר הלכה זו כמחלוקת ללא הכרעה, וז"ל:

מש"כ הש"ך (סק"ז) דנחלקו הרא"ש (כלל צו סי' ד) ורשב"א (בתשו' ח"א סי' תתקנז) אם הבעל העלה על שם אשתו בקניין, להרא"ש הרי היא של אשה הואיל ונכתב על שמה, ולרשב"א כיוון שנושאת ונותנת בבית הכול של בעל. ולענ"ד נראה כפי מש"כ הרשב"א בתשובה סי' תתקנ"ז, דאף דהעלה על שם אשה, מכל מקום דמי להא דאמרינן בפרק הגוזל (ב"ק קב ב) דאם העלה בשם ריש גלותא דלא זכה בו ריש גלותא, אף בזה לא זכתה בו האשה. ולפי"ז תליא במחלוקת שהבאתי לעיל [סימן] ס' ס"ק י"ז דאם ריש גלותא טוען הואיל ושטר נכתב על שמי הייתי זוכה בו, דיש בו מחלוקת הפוסקים, אם כן אף בזו, דמה בכך דאין לאשה דמי, מכל מקום כיוון דהבעל העלה בשמה זכתה בו. ולכך הרא"ש (כלל צו סי' ה) דבררתי לעיל מתוך התשובה דזכה בו ריש גלותא לדעתו, אף כאן סבירא ליה דאשה זכתה בו, משא"כ לדעת בעל התרומות (שער נא ח"ט). ולכן דין זה צ"ע, כי תליא במחלוקת הנ"ל, ואם כן מי יוציא מיד אשה מספק.

עוד יש לציין מש"כ בזה בתשובת בית יצחק חלק חו"מ סי' עב, לאחר שהביא מדברי הסמ"ע הש"ך והתומים, כתב:

"ולפענ"ד דהטאבעלע על שם האשה גם הרשב"א יודה, דלכאורה איך שייך לגלויי זוזי הוא דבעי, ובמה סמך עצמו שכתב השטר על שם האשה, דילמא לא תרצה להחזיר לו השטר, אך שסמך על זה שעל פי דין תורה יכופו אות הלהחזיר לו השטר או השדה, ואם שטר הלואה הוא, יכופו בית דין ללוה שישלם לו ויכופו אותה להחזיר השטר ללוה. משא"כ בטאבעלא הנעשה בנימוסיהם והבי"ד לא יהי בידם לכופה, ע"כ נתכוין למתנה גמורה."

ובפד"ר חלק ט' עמוד 143 הגאון ר"ש טנא זצ"ל הביא את תשובת הבית יצחק, והוסיף:

לפנינו נקודה חדשה, כשהשטר יש לו תוקף בערכאות שם לא מכירים משפטי התורה, הרי הבעל לא יהיה נחפז לעשות את השטר על שמה כי אין לו בטחון שהאשה לא תנצל לטובתה ותטען בערכאות שהכול שלה. אך עם כל זאת טרם נחליט שזאת היא הוכחה ודאית ומוחלטת, כי הרי צודק ערוך השלחן שיש הרבה גורמים לרשום על שם האשה ובמיוחד כשהשלום בית הנו יציב, הרי החשש הוא רחוק שמא תנצל האשה ותטען: כולו שלי, ולכן מסתבר אף שלא נוציא מחזקתה את הנכס אבל אין לפוטרה משבועה.

כמו כן יצוין לפד"ר חלק ו' עמ' 262–265 בפס"ד מבית הדין הגדול בראשות הגאון רבי י"ש אלישיב זצ"ל שהביאו את הדיון בפוסקים על אודות בעל שרשם את הבית על שם אשתו, ואת הכרעת התומים שמספק אין להוציא מיד האשה.

העולה מהאמור, ביחס לנכס שבשטר המכר נרשם על שם האשה, כולו או מחציתו, והרישום נעשה על ידי הבעל, ולאחר מכן הבעל טוען שהרישום אינו משקף את בעלות האשה על הנכס, נחלקו הסמ"ע והש"ך כשלדעת הסמ"ע עצם הרישום מבטא הודאה או אף מתנה מצד הבעל לאשתו, והש"ך סובר שאין זו הודאה או מתנה כי ייתכן לפרש את הרישום שנעשה מטרה אחרת, כגון לגלויי זוזי. והתומים העלה הלכה זו כספיקא דדינא. והבית יצחק קבע שאם אין זה רישום בשטר בלבד אלא גם נרשם בטאבו, אין יסוד לטענה שהרישום מעשה משיקולים של גלויי זוזי וכיוצ"ב, אלא בע"כ הבעל התכוון למתנה גמורה. אך הגאון ר"ש טנא זצ"ל לא הסכים שסברא זו של הבית יצחק היא סברא חלוטה, אלא עדיין יש לבחון האם הרישום נעשה משיקולים אלו או אחרים, אך יש להשביע את האשה שהנכס אכן שלה במתנה ולא נרשם משיקולים אחרים כטענת הבעל.

ביחס לכל האמור יש להעיר, כי תשובת הבית יצחק מתייחסת לרישום בטאבו בחו"ל במקום שבו אין לבית הדין כל סמכות ביחס ללשכה לרישום מקרקעין. אך בארץ שזכינו שלבתי הדין סמכות חוקית ביחס לרכוש הנידון בכרוך לתביעת הגירושין, ובוודאי ביחס לבני זוג חרדיים, כפי בנד"ד, שמוטל עליהם לקיים את הדיון בבית דין על פי דין תורה, נחלשה הסברא שכתב הבית יצחק, מאחר שבית הדין רשאי לקבוע שהרישום בטאבו אינו סופי וכי חלוקת הרכוש תתבצע בדרך אחרת מהרישום, וזאת על יסוד הטענה שרישום הבעל לזכויות בנכס מבטא רק את הזכות לאכילת פירות נכסי מלוג.

אך העיקר בהלכה זו שקיים חילוק יסודי בין בעל שרשם על שם אשתו ובין אשה שרשמה על שם בעלה. גם לשיטת הסמ"ע והתומים, הדיון מתייחס לבעל שכתב על שם אשתו את השטר, ובזה כתבו שכל עוד לא התברר אחרת, הליך זה מבטא מתנה מהבעל לאשתו כי אין לתלות מהלך כזה בשיקול אחר, וסברת לגלויי זוזי, לא סבירא להו. משא"כ ביחס לנסיבות הפוכות שהמימון ניתן מנכסי מלוג, מאחר שהבעל זכאי להתעסק בנכסי אשתו והפירות שלו, בהתאם למבואר לעיל זהו הגילוי דעת היסודי ונקודת המוצא לכל ההתנהלות, גילוי דעת שגם אם לא נאמר בפירוש על ידי בני הזוג, עכ"פ נקבע על פי ההלכה, שהתנהלות הבעל בנכסים לגיטימית, אך אינה מזכה אותו בזכות בגוף הנכסים, וכפי שהארכנו להוכיח לעיל.

על כן אין להקיש מהמקרה בנידון דנן למקרה שבו בני זוג קודם לנישואין או לאחריהם רכשו דירת מגורים ומידת ההשקעה של שניהם אינה זהה, שאם הדירה נרשמה על שם שניהם, היא נידונת כרכוש משותף. כי כל עוד חלק האשה בהשקעה אינו בכלל נכסי מלוג שהועברו לבעל במתכונת כזו, אלא כסף שניתן מצד ההורים או גורם אחר לסייע ברכישת דירה, הרישום המשותף מבטא הסכמה לשותפות שווה כל עוד לא הוסכם להדיא אחרת. משא"כ כשסכומי הכסף שהתקבלו אצל האשה הם אצל הבעל במעמד של נכסי מלוג, וכמו בנ"ד, ההלכה היא כאמור.

והדברים עולים מפסקי הדין שכתב הגאון רבי אליעזר גולדשמידט זצ"ל. מצד אחד, בפד"ר ח"א עמ' 117 במסגרת פסק דין מבית הדין ת"א כתב:

לכאורה, לפי הרשב"א ודאי ולפי בעל שארית יוסף מספק, אין לנו להתחשב בקביעת הבעלות על פי הרישום, אלא יש לברר מי שלם תמורת הבית. אולם אין הדבר כן, כי פשוט הדבר שבכגון דא, בשאלת הכונה ברישום, יש לקבוע לפי הנוהג והרגיל בדרך העולם בכל זמן וזמן. וידוע שעכשיו נוהגים לרשום רכוש, וביחוד דירה למגורים, על שם שני בני הזוג, במכוון שלשניהם תהיה הבעלות על הרכוש. הרישום מורה, שזה ששילם או שילם יותר, נתן את היתרה בחלקו במתנה לשני. לכן אין לבטל, בזמן הזה, רישום, המקנה ומחזיק בעלות לזה שנרשם על שמו, מתוך ספיקות אולי לא הייתה הכונה למתנה. וכן מוכח מתשובות החתם סופר חו"מ סימן קמ"ב, בנדון בעל בית שנתן בית לאשתו והעלה בערכאות על שמה, ודן שם החת"ס בנוגע לבית זה בדבר ירושת הבעל אחרי מיתתה, ומשמע שתופס הוא בפשיטות שהבית שייך לה. וכן כתב המהרש"ם בתשובה ח"ה סימן ל"ח, בעניין בית שנכתב על שם הבעל והאשה, ומביא שם את תשובת שארית יוסף הנ"ל, ומכריע המהרש"ם דמכיוון דנרשם על שמה הוי שלה. לפיכך בנדון דידן, אין לנו להכנס לבירורים מי שילם את התמורה כי שילם מי ששילם, הבית מכיוון שנרשם על שם שניהם, שייך הוא לשניהם בחלקים שוים, וממילא גם כל הכנסות הבית הן של שניהם בחלקים שוים. אין אנו קובעים מסמרות בהלכה זו בהיקפה, מה יהיה הדין ברכוש כללי, ומה יהיה הדין אם הרישום הוא על שם אחד מבני הזוג בלבד, – באין צורך להכריע בנדון דידן רק בדבר דירת מקום מגורי הזוג, ורק כשהרישום הוא על שם שני בני הזוג יחד.

למרות זאת בפסק דינו שבספר עזר משפט לא נתן מעמד לרישום בטאבו כרישום הקובע שותפות שווה, וכן בפסק דין מבית הדין הגדול בפד"ר יב עמ' 179–186 ביטלו פסק דין של בית הדין האזורי שהובא בפד"ר יא עמ' 127 שנתן מעמד של שותפות על יסוד הרישום בטאבו, אלא קבע כי הרישום נעשה מתוך אילוץ ואינו מבטא שותפות שווה בנכס. והטעם לכל האמור, שהרישום בטאבו יבטא שותפות כשאכן הנסיבות מוכיחות כוונה לרכישת הנכס כנכס משותף, ולא כשקיים רקע אחר שאינו מוכיח שותפות שווה בנכס.

אמנם בסעיף 28 לחוק המקרקעין נקבע – "חלקיהם של כל אחד מהשותפים במקרקעין, חזקה שהם שווים". אך החוק נזהר לנסח את דברו שהרישום המשותף הוא "חזקה" על שותפות בחלקים שווים. משא"כ כשידוע לנו שהשותפות אינה שווה, אין מניעה שהבעלות תיקבע על פי הידוע ולא על פי הרישום. על כן במקרה זה, מאחר ששני הצדדים נטלו יחד הלוואת משכנתא, וסכום הכסף שהתקבל הוא הלוואה שווה של שניהם, חלקו היחסי של הבעל בנכס יצטמצם לחלקו בשיעור מחצית הלוואת המשכנתא שהתקבלה יחסית לשאר ההשקעה הנכס הנזקפת לזכות האשה, וכן לזכות אכילת פירות הנכס, דהיינו שכר הדירה שהתקבל מהנכס ממועד השכרתו, עד למועד שבו בית הדין קובע שעקב מרידת האשה, נכסי המלוג חוזרים אליה.

גם אם למרות המבואר לעיל, נחליט כדעת הרוב שתובא להלן, ויינתן מעמד לרישום הדירה בטאבו כרישום הקובע שותפות שווה בנכס, וכי הבעל רשאי לטעון שמלכתחילה הדירה נרכשה כנכס משותף, ושחוזה המכר שלהם עם מוכר הדירה מוכיח את השותפות המלאה של שניהם בנכס. עדיין יש להורות על החזר המתנה שהבעל קבל מאשתו עובר לרכישת הנכס, דהיינו סכום הכסף שנלקח מכספי הירושה ושימש לרכישת חלק הבעל בנכס, וכדין החזר מתנות במורדת, וכפי שיבואר באריכות להלן סעיף ה'.

בנסיבות של פסיקת החזר מתנות שהאשה המורדת קיבלה מבעלה, יש מקום לקבוע שאמנם הדירה תישאר במעמדה כרכוש משותף בהתאם לרישום, אך יוטל על האשה להשיב לבעלה את סכומי הכסף שהושקעו מצד הבעל לרכישת חלקה בנכס.

עיין בפסק דין של בית הדין ת"א בראשות הגאון רח"ג צימבליסט שליט"א בפד"ר חלק י"ד עמ' 28 שם הביא מדברי הגאון רי"ש אלישיב זצ"ל בשני פסקי דין שקבע כי הגם שהמורדת מחזירה מתנות, אך אם הבעל קנה דירה ורשם אותה על שם שניהם, מאחר שהדירה לא נמכרה לבעל ורק אח"כ הבעל נתן מחציתה לאשתו, אלא מלכתחילה המוכר מכר את הנכס ישירות לשניהם, הדירה גופה נשארת רכוש משותף, ואילו החזר המתנות מצטמצם לסכום הכסף שהבעל שילם במקום האשה כדי שהמחצית תירשם על שמה.

בפד"ר חלק ה עמוד 164 כתב הגאון רי"ש אלישיב זצ"ל:

כשם שאם אמר במפורש למוכר שהוא קונה מלבושים וכיוצ"ב עבור אשתו – דבכה"ג אליבא דכו"ע זכתה האשה מהמוכר – והיא מרדה בו נראה פשוט שיכול לדרוש ממנה את הכספים שהוציא עליהם, וה"נ דכוותיה.

ועל יסוד פסק דין זה, כתב הגאון רח"ג צימבליסט שליט"א בפד"ר חלק י"ד עמ' 28 שם:

הרי החליט שם שאפילו באופן שהאשה קנתה "ישר" מן המוכר, אם הבעל שלם את הכסף יכול הוא, במקרה שהיא מורדת, לדרוש ממנה את הכסף ששילם עבורה, אבל אינו יכול לדרוש ממנה להחזיר לו את החפץ עצמו, עיי"ש היטב. לכן בנידוננו יש לקבוע שאת הרכוש עצמו שנרשם חציו על שמה לא יוכל הבעל לדרוש בחזרה כי אפילו אם לא נקבע מסמרות בסברא זו, הרי כבר אמרנו בריש דברינו שהאשה נחשבת למוחזקת במה שרשום על שמה [...] ולכן הרכוש בנדל"ן הרשום על שמה אין להוציא ממנה, אולם היא חייבת להחזיר לו את הכספים ששילם עבור רכישת הרכוש הזה.

לפי דרך זו, אם נקבע שההסכם המכר עם מוכר הדירה משמעו שבכל מקרה הנכס היא נכס משותף, ולא כפי שקבענו לעיל, עדיין יש להורות שהבעל חייב להשיב לאשה את סכום הכסף שהתקבל מירושתה למימון חלקו בנכס, וזאת על פי שיטת המאירי שתבואר להלן.

ה. החזר מתנות
ביחס למתנה שהאשה נתנה לבעלה והם מתגרשים עקב מרידת האשה הטוענת "מאיס עלי" מצינו במאירי שמתנות כאלו מצד האשה לבעלה חוזרות. ולהלן מדברי המאירי במסכת כתובות דף סג עמוד ב:

אבל אם אומרת לא בעינא ליה ומאיס עלי, כלומר ולעולם איני נזקקת לו, אין כאן עוד תוחלת שאין אחר המיאוס כלום. ואף כשהיא סבורה לקבל אינה יכולה לכוף את טבעה, וכבר אמרו אין מאיסא לית סיברא. ואחר שכן אטרוחי בי דינא בכדי לא מטריחינן, ומעתה אין משתדלין בה להכרזות ולהתראות, וזהו שאמרו לא כייפינן לה כלומר אין משתדלין להוכיחה בהכרזות והתראות ולכופה במוסרים ותוכחות [...] ונכסי מלוג שלה גובה. וכן אם תפשה בלאותיה תפשה, וכן מחזיר לה כל מה שנתנה לו במתנה. שלא נתנה לו על דעת כן, הא משלו אין לה כלום אפילו מנעל שברגלה ומטפחת שבראשה [...] וכן בין בבעינא ליה בין במאיס עלאי, אם נתן לה מתנה אפילו הייתה מתנה לחוד הפסידה הכל."

מבואר במאירי שבמורדת האומרת "מאיס עלי", הפסד המתנות הוא הדדי. דהיינו בין מתנות שהאשה קבלה חוזרות, ובין מתנות שהבעל קיבל ממנה חוזרות. ואילו ביחס לבעינא ליה ומצערנא ליה, אין חוזרות אלא מתנות שהאשה קיבלה. והסברא לחילוק זה ברורה. במורדת האומרת בעינא ליה ומצערנא ליה שנקבע שיש ללחוץ עליה בהתאם לסדר הקבוע במורדת בהכרזות והתראות, לא נכון שתרויח דבר ממרידתה, ולא תקבל מתנות שנתנה לבעל, אלא רק מתנות שקבלה מבעלה יחזרו, משא"כ במורדת האומרת מאיס עלי שהיא נידונת כאנוסה בכך שמאסה בבעלה, אין מקום לשיקול הנזכר, וקיימת בה האומדנא דאדעתא דלמישקל ולמיפק לא הקנתה לו.

אמנם כפי שציין המהדיר במאירי, בשאר הראשונים אין התייחסות לנידון זה של החזר מתנות שהאשה נתנה לבעלה ולאחר מכן אמרה מאיס עלי, אך גם לא מצינו שיחלקו עליו בנקודה זו, ולכן אין מקום לטענה שדברי המאירי אינם מוסכמים.

בנקודה זו יצוין לדברי הרמ"א בחלק חושן משפט סימן כה סעיף ב':

אבל אם נמצא לפעמים תשובת גאון ולא עלה זכרונו על ספר, ונמצאו אחרים חולקים עליו, אין צריכים לפסוק כדברי האחרונים, שאפשר שלא ידעו דברי הגאון, ואי הוי שמיע להו הוי הדרי בהו.

מקור דברי הרמ"א בתשובת מהרי"ק שכתב בסי' צד:

מה שנמצא כתוב בתשובת גאון אחד ולא עלה זכרונו על ספר ידוע, אפילו אם ימצא פוסק אחרון שיפסוק בהפך מהגאון הקודם לו איכא למימר דילמא לא שמיע ליה לאותו פוסק האחרון ואי שמע הוה הדר ביה. ויש להביא ראיה על זה מהא דגרסינן בכתובות פרק מציאות האשה (דף סט) תלה ליה רב לר' ביני חטי האחים ששעבדו מהו כולי. עד בין מכרו בין משכנו מוציאין לפרנסה וכו'. עד ור' יוחנן אומר אחד זה ואחד זה אין מוציאין. איבעיא להו לרבי יוחנן לא שמיע ליה הא דרבי ואי שמיע ליה הוה מקבלה או דלמא מישמע שמיע ליה ולא קבלה כו' ושקיל וטרי למפשט דשמיע ליה ודחי לה וכתב רב האי גאון בתשובה וז"ל עכשיו באנו לחקור דברי רבי יוחנן שהוא בתראה מימר אמרינן ששמע דברי רבי מוציאין לפרנסה וראה בהם קושיא ודחם וכיוון שדחם רבי יוחנן שהוא בתראה לא עבדינן כר' או דלמא לא שמע אותם שאלו שמעו לא היה חולק עליו. ת"ש וכו'. עד נמצא דלא אפשיט אי שמיע ליה אי לא שמיע ליה הלכך מספיקא לא מחזקינן פלוגתא בין רבי ובין רבי יוחנן עכ"ל. הרי לך בהדיא שכתב רב האי גאון ז"ל דאין להחזיק פלוגתא, וא"כ אית לן למימר דלא שמיע ליה רבי יוחנן דברי ר' ואי הוה שמיע ליה לא הוה חולק עליו, וע"כ היינו טעמא דכיוון דלא מצינו בשום ברייתא או מימרא משמיה דר' דלימא הכי דמוציאין לפרנסה וכו' אלא שהשיב כך בתשובה שאלה לרב דתלא ליה ביני חטי וכו'. מש"ה איכא לספוקי דילמא לא שמיע ליה לרבי יוחנן, ומש"ה פוסק רב האי דאין לנו להחזיק מחלוקת."

ולפי זה היסוד המבואר בתשובת מהרי"ק וברמ"א הוא שאין לנו להחזיק במחלוקת כשאין הכרח בכך, ולכן אפילו אם נמצאו חולקים על תשובת גאון בלתי ידועה, אנו מניחים שאילו ידעו מתשובה זו לא היו חולקים והיו חוזרים בהם, ק"ו כשאין מי שחלק להדיא על המאירי, עלינו לנהוג כהוראת מהרי"ק שאין לנו לאפושי פלוגתא ולהחזיק במחלוקת. מה עוד שבמשך הדורות היה מצוי שאם האשה מכניסה לבעל רכוש, הוא היה מקבל מעמד של נכסי צ"ב או נ"מ ופחות היה מצוי מתנה מהאשה לבעל שאינה לא נכסי צ"ב ולא נ"מ, לכן לא דנו הראשונים והפוסקים בשאלה זו של החזר מתנות שניתנו לבעל כשהאשה מורדת.

אמנם הלכה פסוקה בשולחן ערוך אבן העזר סי' צט סעיף ב': "הנותן מתנה לאשתו, אף על פי שהוא מגרשה מדעתו, זכתה במתנתה."

ובחלקת מחוקק סק"ז הביא את הסברא: "דאטו מאן דיהיב מתנה לחבריה ולרחמיה ערבא בעי למשקל מיניה דרחים ליה לעולם."

ומקור הדברים בתשובת הריב"ש סי' שא שכתב שבדרך כלל מתנה הניתנת, לרבות אצל בני זוג, אינה חוזרת גם אם הגיעו לגירושין. וז"ל:

ועוד כתב, דשדרו ממתיבתא, דמאן דכתיב מתנה לאשתו בשעת נשואין ומגרש לה, לא אמרינן: כי אקני לה אדעת' למיקם קמיה. דאלא מעתה: מאן דיהיב מתנה למאן דרחים ליה, ערבא בעי למשקל מיניה דרחים ליה לעלם? וה"נ, דמאן דיהיב ליה מתנה לרחמיה ונפל ביניהון איכסא, הדרא מתנה; הא לאו טעמא הוא! ועוד, כך עושים רבותינו ז"ל הראשונים וכל דייני דמתיבתא וכו'; ע"כ בעטור. וכל זה אמת ונכון. אבל אין דבריהם אלא בנותן קרקע, או מעות, או אפילו שאר מטלטלין, שאינן לא מלבושין ולא תכשיטין ללבוש ולהתנאות בהן, ואינן בכלל מה שעליה; כגון אותן שנהגו לכתוב מתנה לחוד בשעת נשואין; וזה נגבה בין באלמנות בין בגרושין, כל שאינה מורדת בו.

אך מבואר בדבריו ובחלקת מחוקק שסברת "אטו מאן דיהיב מתנה לחבריה" וכו' היינו דווקא ביחס לגירושין שאינן בשל מרידה. על כן מאחר שבמרידה קיימת הלכה של החזר מתנות ואין מתחשבים בסברא זו של "אטו מאן דיהיב מתנה לחבריה" וכו', קבע המאירי שבאומרת "מאיס עלי" גם חוזרות המתנות שהאשה נתנה לבעלה, וכי גם ביחס למתנות אלו אין מתחשבים בסברא זו. לכן הפוסקים שהביא הפת"ש אה"ע סי' צט סק"ז (השני) שהורו שבעת גירושין הבעל אינו חייב להחזיר מתנות שקבל כמתנת נישואין, אינם מתייחסים לנסיבות בהן האשה מורדת שחלים עליהם דיני החזר מתנות. כמו שהשו"ע בסי' צט סעיף ב' אינו מתייחס לנסיבות של מרידה, וכהלכה פסוקה קבע שאין החזר מתנות, אך ודאי שאין הדברים מנוגדים להלכה הפסוקה בסי' ע"ז ס"ב וס"ג של החזר מתנות המורדת.

ועיין בפד"ר חלק י' עמ' 335 בפסק דין מבית הדין הגדול שהגאון ר"ש ישראלי זצ"ל הביא את שיטת המאירי והיה פשוט לו שהדברים נכונים הלכה למעשה, וביאר שהפוסקים שהביא הפת"ש בסי' צט מתייחסים רק למתנות הניתנות לבעל בעת האירוסין והנישואין, וניתנו עקב קירוב הדעת שבעצם הנישואין ומשום חיבת חיתן גמר והקנה לבעל כמ"ש החת"ס. הגר"ש ישראלי זצ"ל באר דבריו וכתב (שם עמ' 336):

הרי ברור שרק במתנות שבזמן החיתון הדברים אמורים דאי אפשר בלא מתנות, דבזה יש אנן סהדי. אבל לא במה שנותנת האשה לבעלה במשך הנישואין דלא שייך הני טעמי, בפרט כמו בנידון דידן שנתנה לו חצי דירתה, דאנן סהדי שאין לך שום אשה שתתן לבעלה חצי דירת מגוריה, ולהיות תלויה בו שיגרשנה, ותצטרך לשלם לו דמי דירתה או ישליכנה לרחוב.

אמנם בפד"ר חלק י' בפסק דין מבית הדין בת"א כתב הגאון רח"ג צימבליסט שליט"א, וז"ל בעמ' 129:

ראיתי הלום בפסקי הדין כרך י' עמ' 335 שלא כתבו כך, והביאו מס' מקור ברוך אשר הובא בבאר היטב סי' ע"ז אות י' שכתב במורדת דמאיס עלי שמתנות שנתנה היא לו בזמן השידוכין אם הם בידה אין מוציאים מידה. והביאו עוד מהמאירי בסוגיא דמורדת שכתב לעניין מורדת שמחזיר לה כל מה שנתנה לו במתנה משום שלא נתנה לו על דעת כן. ולכאורה הדברים תמוהים מאוד, דמהיכא תיתי שיהא כוחה עדיף מכוחו, דהא במתנה שנתן הוא לה קיי"ל דהיכא שהוא מורד בה ומגרשה נגד רצונה אינה חייבת להחזיר לו המתנה שקיבלה ממנו, כמבואר באבן העזר סי' צ"ט ס"ב, וא"כ למה לא נאמר כן גם במתנה שנתנה היא לו, דאם היא מורדת בו אינו חייב להחזיר לה המתנה, וגם אם תפסה ראוי לומר שתחזיר לו המתנה. ודברי המאירי ומקור ברוך צ"ע [...] ושם בפסק דין שבכרך י' הנ"ל רצו לתרץ שאין סתירה מדברי המאירי ומקור ברוך לחתם סופר, דחתם סופר איירי דוקא במתנות שבזמן החיתון, דאנן סהדי דמשום חיבת חיתון גמר והקנה. אולם באמת יש סברא לומר איפכא, דמה שנותנים בזמן החיתון לא ניתן אדעתא למיפק, אבל מה שנותנים אח"כ במשך שנות הנישואין הרי זה ככל מתנה שנותן אדם לחבירו דלא שייך לומר אדעתא למיפק לא אקני דאטו מאן דיהיב מתנה לחבריה ולרחמיה ערבא בעי למישקל מיניה דרחים ליה לעולם (לשון חלקת מחוקק סי' צ"ט ס"ק ז') [...] עכ"פ פשטות דברי חתם סופר הם שבכל מתנות שנתנה היא לו, אף כשמגרשה נגד רצונה אינו צריך להחזיר לה המתנות. ודעת המאירי ומקור ברוך שכתבו שאפילו כשהיא מורדת בו צריך להחזיר לה המתנות שנתנה לו, צ"ע רב.

אך בפד"ר חלק יב עמ' 184, בפסק דין של בית הדין הגדול שדן בערעור על פסק דינו של בית הדין בת"א הנזכר, הגאון ר"ש ישראלי זצ"ל עמד על דעתו והשיב לדברי הגאון רח"ג צימבליסט שליט"א בקצרה, וכתב:

בנימוקים הנ"ל מביא עוד מה שהבאנו בפסק דין כרך י' מהמאירי שגם במורדת נוטלת כל מה שנתנה לו, ותמה בזה והשאיר המאירי בצ"ע. ואם כי מקום אתנו להסביר המאירי, אין כאן מקומו, ואין המאירי זקוק סנגורין מאתנו. אולם לא מצינו דבריו של המאירי אלא במתנות שהאשה עצמה נותנת לבעלה. שבזה הוא שאמר שעל מנת למיפק לא נתנה, אפילו כשהיא הגורמת (שהרי דרך איש ישר בעיניו, ולדעתה ודאי צודקת במרידתה). לא כן בקרובי האשה שנתנו לבעל מתנות, בעוד שחיו בשלום ושלוה, וכסברת הגאונים דשדרו ממתיבתא."

יש להעיר על דברי הגאון ר"ש ישראלי זצ"ל ועל דברי הגאון רח"ג צימבליסט שליט"א, שלא נחתו לחלוקה בדברי המאירי בין אומרת מאיס עלי, שבזה בלבד כתב המאירי שהמתנות שנתנה לבעל חוזרות, ולא במורדת האומרת "בעינא ומצערנא ליה". עכ"פ נראה שסברת המאירי היא שבאומרת "מאיס עלי", מאחר שהאשה נידונת כאנוסה במעשיה, וכמו שכתבו כמה ראשונים, לא נכון להורות שהיא תפסיד מתנות שהבעל נתן לה ואותה אשה לאחר שהפסידה מתנות אלו, לא תקבל חזרה מתנות שהיא נתנה לבעלה, ולקתה מידת הדין. אלא פשיטא שאותה אומדנא שיש בכוחה לבטל את המתנות שקבלה מהבעל יבטלו את המתנות שהאשה נתנה לבעל, פרט למורדת בעינא ליה ומצערנא ליה שיש מקום ללחוץ עליה, בפחיתת כתובתה, ולכן לא מצאו לתקן השוואה של דין האשה לדין הבעל בהלכה זו של החזר מתנות.

עכ"פ מאחר שאחד מגדולי הראשונים, המאירי, קבע החזר מתנות מהבעל במאיס עלי, ואין בראשונים מי שיחלוק עליו, אין לנו להרבות במחלוקת ולקבוע על יסוד סברא בעלמא, ששיטתו אינה מוסכמת להלכה. ופשיטא שאין בכח פסק הדין שבפד"ר חלק יא הנזכר, לדחותו מהלכה בקושיא בעלמא. וכפי שהשיב הגאון ר"ש ישראלי זצ"ל "אין המאירי זקוק סנגורין מאתנו."

היה מקום לתלות שאלה זו של החזר מתנות שניתנו לבעל, בשאלה האם החזר המתנות נקבע כקנס על המורדת, או נובע מאומדנא בלבד. שאם מכח קנס אתינן, היה מקום לקבוע שאין לקנוס אלא את המורדת ולא את בעלה, משא"כ אם מכח האומדנא "אדעתא למישקל ולמיפק לא אקני לה."

אמנם בפד"ר חלק יא עמוד 256 כתב הגאון רח"ג צימבליסט שליט"א:

באמת היה ראוי לומר ששום מורדת לא הייתה חייבת להחזיר המתנות, בדומה למה שכתב העיטור [...] אלא מעתה מאן דיהיב מתנה למאן דרחים ליה, ערבא בעי למשקל מיניה דרחים ליה לעולם, וה"נ מאן דיהיב ליה מתנה לרחמיה ונפל ביניהן איכסא הדרא מתנה, הא לאו טעמא הוא. והא דהמורדת אכן מפסידה המתנות אין זה אלא מדין קנס שקנסו במורדת, כשם שקנסוה שתפסיד הכתובה. ולכן סבירא ליה להרמ"ה והטור שרק אחרי שכתבו עליה אגרת מרד, דהיינו לאחר ההכרזות וכו', שקנסוה בהפסד כתובתה, קנסוה גם בהפסד המתנות, אבל כל עוד לא הכריזו עליה וכו', שעדיין לא קנסוה בכתובה, לא קנסוה גם במתנות, ולפי עיקר הדין, אין לה להחזיר המתנות, משום דמאן דיהיב מתנה למאן דרחים ליה ערבא בעי למשקל מיניה דרחים ליה לעלום? וכן משמע מלשון החתם סופר סי' קמ"א שכ' וז"ל: והנה כללא כיילי הגאונים דשדרו ממתיבתא אפילו סרחה עליו לעולם המתנות שלה, חוץ ממורדת שפוחתין כדרך שפוחתין מכתובתה. משמע שטעם הפסד המתנות הוא מאותו טעם של הפסד הכתובה, דהיינו מטעם קנס.

אך הגאון רח"ג צימבליסט שליט"א גופיה חזר בו, ובפד"ר חי"ד עמ' 27–28 קבע שהחזר המתנות במורדת אינו מפני הקנס, אלא כפי העולה מפשטות לשון הראשנים שהחזר מתחייב על יסוד האומדנא – "אדעתא למישקל ולמיפק לא אקני לה."

וכן בבית הדין האזורי נתניה (תיק 1780/תש"ן) בהרכב הדיינים הגרח"ש רוזנטל, הגר"צ בוארון והגרמ"מ פרבשטיין, דנו בשאלה זו האם הפסד המתנות יסודו בקנס או באומדנא, וציינו את הנ"מ בין הטעמים, ובמסקנתם העלו:

העולה מכל הנ"ל, דמפורש בהרבה ראשונים דהפסד המתנות במאיס עלי במורדת הוא משום סברת למישקל ולמיפק לא נתן.

לפי זה גם הסברא להחזר מתנות אלו שהבעל קבל, ברורה מאוד, וסברא גדולה היא שקשה מאד לקבל שבנסיבות של מורדת, שהמתנות שהבעל נתן לאשתו חוזרים כפי ההלכה הפסוקה, ובאותו מקרה ממש המתנות שהאשה נתנה לבעל ישארו אצלו ולא יחזרו, אלא פשיטא שתיאמר האומדנא שעל דעת כן שאם המתנות שהיא קבלה יחזרו, חוזרות גם המתנות שהיא נתנה לבעל, עכ"פ במאיס עלי שבנסיבות אלו היא כעין אנוסה בגירושין מבעלה, כמו שכתבו כמה ראשונים, ואין מקום ללחוץ עליה לשוב, ואינו דומה למורדת "בעינא ליה ומצערנא ליה" שאנו מודיעים לאשה שהגירושין אינן הכרחיים.

הדברים מקבלים חיזוק מדברי הסמ"ע חו"מ סי' רז סק"י שכתב:

דוקא במכר דקיבל מעות מסתמא גמר ומקני אם לא דפירש, משא"כ במתנה דהוא בחנם, דאומדן דעת כל דהו מבטל המעשה ואמרינן ביה דלא גמר בדעתו ליתנו לו בחנם.

על כן הסברא הנזכרת להחזר מתנות שהבעל קבל מהאשה, עדיפה על "אומדן דעת כל דהו" שהזכיר הסמ"ע, ודברי המאירי ברורים.

אמנם בתשובת מהר"א ששון בספר תורת אמת סי' נה כתב שמורדת אינה מקבלת חזרה מתנות שנתנה לבעל, ובהתייחס לדברי הטור אה"ע סי' פה, כתב:

בתר דדייקינן דברי הטור ז"ל שתלה הדבר במרדה ושכתבו עליה אגרת מרד כו' דמשמע דוקא בכל הנך תנאי הוא דאמרינן דהפסידה מתנתה הא אם הגירושין היו בשום אופן אחר שלא מחמת מרד כגון שהיו אפי' מחמת קטטות ומריבות רבות ומחמת כן נתגרשה הבעל שלא כרצונו אפילו הכי מתנתה מתנה ואם כן גם בנדון דידן נלמוד ונאמר שאף על פי שגרושי הבעל היו מחמת קטטות ומריבות ושלא ברצון האשה רק ע"כ אפילו הכי המתנה שנתנה לבעל מתנה כיוון שהוא לא מרד. ועוד בה דאדרבה היא נקראת מורדת כפי הכתוב בשאלה שיצאה מביתו. ואף על פי שיצאה מפני חמותה ושפחתה למה זה יצאה היה לה לעמוד עמו בדין ואם הדין היה נותן לגרש מביתו את החמות והשפחה יכופו אותו.

הרי שאף שדן את אותה אשה עליה מתייחסת תשובתו כמורדת, לאחר שלא מצא לנכון להצדיקה בעוזבה את הבית, אפ"ה כל עוד הבעל לא מרד בה, אין מקום לבטל מתנות שהבעל קיבל מאשתו. אמנם באותו נידון האשה לא תבעה להתגרש, ודינה כאומרת "בעינא ליה ומצערנא ליה", ובזה גם לדעת המאירי המתנות שניתנו לבעל אינן חוזרות, אך מפשטות לשונו נראה שמהר"א ששון לא היה מחלק בין "בעינא ליה ומצערנא ליה" ובין אומרת "מאיס עלי". אמנם התחדש בתשובה זו שהבעל המורד חייב בהחזרת מתנות שקבל מאשתו, ויצוין כי בהלכה זו לא מצינו חבר למהר"א ששון.

אך עכ"פ מאחר שמהר"א ששון לא ראה את דברי המאירי, י"ל כמ"ש מהרי"ק והרמ"א בדברים הנזכרים, שאילו היה רואה דברי המאירי היה מסכים לדבריו, ולא היה צריך לחזור בו מפסק דינו בנידון שלו.

ועיינתי במש"כ ידידי הדיין שליט"א (דיין ב') כפי שהובא להלן, להוכיח מכמה ראשונים ומדברי הרמ"א סי' ע"ז ס"ב שאינם סוברים כשיטת המאירי. אך דברים אינם מחוורים לאחר שנאחז בדעות שהתבררו כדעה יחידאית שנדחו מהלכה.

אמנם הרא"ה סבור שאין החזר מתנות במורדת, אך זו דעה יחידאית, והחל מפסקי הגאונים דרך כל הראשונים ועד לשו"ע, כולם הסכימו שהמורדת חייבת בהחזר מתנות. וכן הדעה שהביא הרמ"א סי' עז ס"ב שגם ביחס לנכסי מלוג המורדת אינה מקבלת בלא תפיסה, הרי שזו דעה דחויה מהלכה, כמ"ש הח"מ הב"ש וביאור הגר"א. ובכל הראשונים, לרבות בחידושי הרמב"ן והרשב"א בסוגיית מורדת כתבו להדיא שנכסי מלוג הן של האשה בלא צורך בתפיסה. ועל כן גם הב"ש בסוף סי' עז בסיכום הלכות מורדת כתב זאת כדבר פשוט להלכה שאינה צריכה תפיסה בנכסי מלוג, והן שלה בלא תפיסה.

ו. הרכב
מכספי הירושה הבעל קנה רכב ושיפץ אותו והרכב נרשם על שמו בלבד. בהתאם למבואר לעיל, שכל הנקנה מנכסי מלוג גם הוא נכסי מלוג, על כן גם ביחס לרכב זה אין להתחשב ברישום שנרשם על שם הבעל, ואמנם הבעל היה רשאי להשתמש בו, וכדין פירות נכסי מלוג, אך כעת עם הגירושין הרכב כולו של האשה. האשה מעולם לא ויתרה על זכויותיה ברכב, וגם בסיכומיה בסעיפים 22–23 אין כל ויתור על זכויות אלו, וכידוע בדין תורה נכס עובר לבעלות אדם אחר באמצעות קניין המועיל בלבד, עיין רמב"ם תחילת הלכות מכירה, ובהיעדר הקנאת הרכב, כולו או מחציתו מהאשה לבעל, הרכב נותר של האשה במלואו. מובן שרישומו על שם הבעל בעת רכישתו מהמוכר, דבר שנעשה טענת האשה ללא ידיעתה, אינו תחליף ראוי להקנאה מהאשה לבעל.

ז. המשכנתא
החזר חוב משכנתא שנעשה בכספי הירושה, שנעשה בהסכמת שני הצדדים, אינו ניתן להישבון מאחר שלאחר שהחוב נפרע כבר לא נותר דבר תמורת סכום זה, ואין מקום לתבוע החזר.

ח. מסקנת הדברים
א. סכום הכסף שהתקבל בירושה אצל האשה דינו כנכסי מלוג שהגוף לבעל והפירות לאשה.

ב. גם לאחר שסכום הכסף הנ"ל נכנס לחשבון הבנק המשותף, לא חל שינוי במעמדו של הכסף כנכסי מלוג, שהקרן לאשה והפירות לבעל.

ג. כל רכוש הנקנה מכספי נכסי מלוג נשאר במעמד של נכסי מלוג, על כן גם אותו חלק הדירה בבית שמש שנרכש בכספי נכסי מלוג, וכן הרכב הרשום על שם הבעל, נותרו במעמד של נכסי מלוג השייך לאשה.

ד. לדעת הערך שי וערוך השלחן על פי ההלכה הרישום בטאבו אינו מקבל מעמד של קניין מצד עצמו אלא רק הוא ראיה לקניין שנעשה קודם לכן. על כן בנד"ד בהיעדר הליך שבו האשה נתנה לבעל את כספה במתנה, הרישום בטאבו אינו מבטא אלא את זכויות של הבעל בדירה, דהיינו הזכות לאכילת פירות הנכס.

ה. גם לפי הדעה שהרישום בטאבו מצד עצמו יחשב כקניין, והאשה נידונת כנתנה מתנה לבעלה, הרי שבנסיבות שהאשה מורדת בטענת "מאיס עלי", המתנה חוזרת, והגם שהדירה תישאר רכוש משותף, אך יוטל על הבעל להחזיר את סך 250,000 שקל שקבל מהירושה למימון חלקו בדירה, וזאת על יסוד שיטת המאירי, שלא מצינו בראשונים שחלקו עליו, ובפד"ר חי"ב הנזכר פסקו כן הלכה למעשה.

עד כאן דעת דיין א'.
להמשך פסק הדין