לתחילת פסק הדין

ג. האם בנד"ד זכאית האשה לתוספת כתובתה
והנה אחר שהעלינו שבעל רועה זונות יש לחייבו לגרש את אשתו מוטל עלינו לברר את הנגזר מחיוב זה לגבי חיובו של הבעל בתשלום תוספת הכתובה. דהנה ידועים הם דברי התוספות (יבמות סה, ב ד"ה כי) הדן בחיובו של הבעל בתוספת הכתובה במקום בו כופים אותו לגרש, וכל"ה:

"פר"ח דכל הנך דכופין מחמתה דוקא מנה ומאתים אית לה, אבל תוספת לית לה, דאדעתא למיפק לא אוסיף לה, ודייק מהא דאמר בריש אף על פי (כתובות דף נד:) תנאי כתובה ככתובה נפקא מינה למורדת כו' ולא קאמר נפקא מינה לבאה מחמת טענה וכיוצא בה, והא דלא קאמר נ"מ לשהה עמה עשר שנים שיש לה נמי תוספת דלא גרעה מאילונית דאמר בסוף אלמנה ניזונת (שם ד' קא.) דיש לה תוספת מילתא דפשיטא היא כיוון דלא מחמתה כופין דמה היא יכולה אם ב"ד כופין אותו משום פריה ורביה. ור"ת מפרש דלכל מילי הוי תנאי כתובה [ככתובה] וממאנת וחברותיה דאין להם כתובה אף על פי שיש להם תוספת התם משום דאיגלאי מילתא דלא נתקדשה מעולם,,,, כן מצאתי בתשובה אחת שפסק ריצב"א על אשה שהיתה טוענת על בעלה כי אין לאיש גבורתו,,, והיכא שהודה הבעל שאין יכול לבעול פסק דצריך ליתן גט וכתובה אפילו אינה באה מחמת טענה כיוון דאין יכול כלל לקיים לה עונה, ודוקא מנה ומאתים אבל תוספת לא יתן דהא בנכנסה לחופה ולא נבעלה עמד בתיקו בריש אף על פי (כתובות דף נו. ושם) דשמא לא כתב אלא ע"מ חיבת ביאה, ולרב האי גאון דכל תיקו חולקין שייך כאן דין חולקין... ומיהו אם יכול להתקשות ויש כאן לכל הפחות הכנסת עטרה אבל אין לו כח למרק על זה נראה לו דיש תוספת דיש כאן חיבת ביאה בהכנסת עטרה ואם אין יכול לבעול מחמת שרחמה צר כתב דאם המתין ג' שנים דימתין עוד שנה ואף על הקשוי כתב שאין לה למהר לסתור בנינה כי רחמי שדי מרובים ומטעם דפסק ר"ח דאין תוספת בבאה מחמת טענה משום דאדעתא למיפק לא כתב לה זה הטעם אין שייך באין יכול ליבעול דמידע ידיע דנישאת לו מתחילה לכך."

וכבר העלה מר"ן הב"י (סי' קנד) שמחלוקת זו של ר"ח, ר"ת וריצב"א שייכת גם במקום שאין כופים את הבעל לגרש ואך מחייבים אותו לכך, וכפי שהביא:

"מצאתי כתוב בשם רבינו ברוך נ"ל דכל היכא דקתני יוציא ויתן כתובה נהי דאין כופין אותו אלא בראיה ברורה מכל מקום נפיק ממונא מיניה (ד) כיוון דחייבוהו חכמים בממון זה לתת לה הילכך מפקינן מיניה כתובה ויהבינן לה מנה ומאתים ונדוניא דהנעלת ליה. אבל תוספת איכא פלוגתא דרבוותא, רבינו תם כתב בריש פרק אף על פי (בתוספות שאנץ והו"ד בהגהות מרדכי שם סוף סי' רפט) דתוספת נמי אית לה דלכל מילי תנאי כתובה ככתובה דמי (כתובות נד:), ורבינו חננאל כתב דוקא להני מילי דמייתינן בפרק אף על פי אמרינן תנאי כתובה ככתובה דמי למידי אחרינא לא, ומספיקא לא מפקינן מיניה התוספת כיוון דאיפליגו ביה רבוותא ז"ל עכ"ל."

וכ"כ גם רבנו הכנה"ג (סי' עו הגה"ט אות י) בדין מי שהדיר את אשתו מתשמיש באופן שעל פי ההלכה חייב להוציאה:

"כשהוא מגרשה נותן לה נדונייא מנה מאתים אבל תוספת נ"ל שלא יתן דכיוון דאיכא פלוגתא בנשא אשה ושהתה עשר שנים ולא ילדה דקתני בה יוציא ויתן כתובה אם נותן תוספת או לא הכא נמי דקתני יוציא ויתן כתובה שייכא הך פלוגתא, ומספיקא לא מפקינן ממונא. ובביאור מצאתי להרב ב"י בסימן קנ"ד כתב בשם רבינו ברוך דכל היכא דתני יוציא ויתן כתובה איכא פלוגתא דרבוותא אי גביא תוספת או לא ומספיקא לא מפקינן ממונא."

אלא שבסוף דבריו הביא מתשובת רבנו הלחם רב שכאשר החיוב בא כתוצאה מפשיעתו של הבעל לכו"ע יש לחייבו בכתובתו במלואה, וכל"ה:

"אבל מצאתי בתשובה כ"י למהר"א די בוטון ז"ל שו"ת לחם רב סימן נ"ח כתב דבנדון הזה דהוא פשע והדיר מתשמיש לכ"ע משלם לה גם התוספת והחיוב שנתחייב יתר על סכי כתובה."

והמעיין בתשובת הרב לחם רב (שם) יראה דאיהו כללא כייל לן על פי התוספות דכל אימת שהכפיה לא באה מחמתה או שבאה בפשיעתו זכאית היא לתשלום כל כתובתה, עיקר ותוספת, וכלשונו הטהור:

"ומ"מ בנד"ד אפילו ר"ח מודה דאית לה תוספת דכיוון דהוא פשע והדירה מתשמיש המיטה חייב תוספת, ויותר מזה נראה מדברי התוס' בסוף פרק הבא על יבמתו דדוקא הכפיה שבאה מחמתה הוא דלית לה תוספת אבל אם לא באה מחמתה כגון שהה עמה עשר שנים ולא ילדה אית לה תוספת."

ובאמת דבאופן דומה כתב גם מר"ן הגרי"ש אלישיב זצ"ל (פד"ר כרך ח עמ' 278, וראה גם עמ' 324) שכאשר עילת האשה לגירושין הינה מעשיו הרעים של הבעל, שאז אף אם היו כופים אותו לא הייתה מפסידה את כתובתה ותוספתה, וכלשונו:

"במה דברים אמורים כשבאה מחמת טענה בעינא חוטרא לידא או כשחלה הבעל ונעשה מוכה שחין או בעל פוליפוס וכיוצא בזה דאין בידו להפטר מגורם זה דכהאי גוונא יכול הבעל לומר אדעתא דהכי לא אקני לך אבל בגורם כזה שבידי הבעל להסירו כגון שהבעל רועה זונות שבידו לעזוב דרכו ולהתיצב על דרך טוב בכהאי גוונא לא הפסידה מתנותיה ודינו כמגרש מרצונו ואף חייב לשלם לה תוספת כתובה."

והגם שדברי מר"ן הגרי"ש אלישיב מוסבים על בעל שהינו עדיין בגדר רועה זונות שבידו לעזוב דרכו ולהתייצב על דרך טוב, שכיוון שיכול לשנות את דרכו ואינו משנה אותה חשוב כמגרש לרצונו, מ"מ נראה שגם כאשר האשה באה בטענת מאיס בגין פשיעה שפשע נגדה בעלה בעבר, ואנו מקבלים את טענתה, הרי סיבת הגירושין היא מחמת פשיעתו של הבעל, ובידו היה שלא לעשות זאת.

והנה כד דייקינן פורטא בדברי התוס' דלעיל נראה דהביאו עוד סייג לדברי ר"ח, והוא אשר כתב הריצב"א דבעל שאין לו כח למרק ביאתו מתחייב בתוספת כתובתה אף שכופים אותו לגרש, ואף שיד ה' נגעה בו וכפיה זאת לא באה מחמת מעשיו הרעים אלא מכורח מצבו הבריאותי, "דמידע ידיע דנישאת לו מתחילה לכך" ועל דעת כן נשאה והתחייב לה בתוספת הכתובה. וכפי שכתב רבנו ר' עקיבא איגר (שו"ת רבי עקיבא איגר החדשות סימן נא) בכגון זה בבעל שאין לו גבורת אנשים שחייב בתוספת הכתובה שכן:

"כוונת תוס' כיוון דידוע לו דנישאת רק ע"ד אישות הוי כנתחייב לנהוג לה אישות ובאם לאו ראוי' לה להיות נפקעת ממנו, א"כ משום הכי לא מקרי מפקעת עצמה לומר לגביה אדעתא למשקל ולמיפק, דכל שא"א לו לנהוג לה אישות כראוי ראוי לה להפקיע עצמה ממנו."

ועיין גם בדברי רבנו האור שמח (אישות יב, יא) שדרך בדרך זו והחילה אף על בעל שכפו אותו לגרש משום שהיה עני ביותר ולא עמד בפרנסת אשתו וחייבו בתשלום כתובתה כולה, עיקר ותוספת, וכלשונו הטהור:

"ברור דאף התוספת חייב עליו לכשיתעשר, ולא שייך למימר דאדעתא לאפוקה לא הוסיף לה שתצא בעל כרחו, דהא מידע ידע דאדעתא דליזון נשאת, ובלא מזונות אי אפשר לה. וכמו שכתב ריצב"א כיוצא בזה בתשובות מיימוני ותוספות בסוף פרק הבא על יבמתו, ופשוט."

הרי לנו שאת דברי ר"ח דכל אימת שאין הכפיה מחמתה חייב הבעל בתשלום כתובתה כולה העמידו רבותנו הפוסקים לא רק במקום שמעשיו של הבעל הביאו עליו את כפייתו או חיובו (כרועה זונות) אלא אף במקום שהבעל עצמו לא עשה דבר ואף אינו אשם בדבר אך החיים במחיצתו פוגעים בעיקרי האישות (מניעת עונה או מניעת מזונות) ועל כן "ראויה לה להיות נפקעת ממנו", כלשון הרע"ק. ועל כן יש לומר שכאשר הכפיה אינה באה מחמת האשה או אף אם באה היא מחמת האשה אך נובעת היא מעקרי האישות, כגון בעל שאין לו כוח גברא, או חמור מכך היא נובעת ממעשיו הרעים של הבעל, אין האשה מפסידה את זכותה לתוספת כתובתה.

אלא דכל זה לכאורה נסתר מדברי הב"ש בריש סי' קנד' (סק"א) שדימה את כל האמור בסעיף שם שכופים להוציא כמי שנולד לו ריח הפה, בורסקי ודומיהם לדין אשה הבאה מחמת טענת בעינא חוטרא לידה שאין לה תוספת, ופשטות דבריו שם, ובפרט הא דלא החריג במפורש את דין רועה זונות המוזכר ברמ"א שם, מורים שלדעתו דעת עליון גם רועה זונות פטור מתשלום הכתובה. וראיתי שכן העיר גם מו"ר הגר"ש ישראלי על דברי הגרי"ש אלישיב (פד"ר ח שם). ועיין שם שתמך יתדותיו על דין האומרת מאיס עלי באמתלא מבוררת דדינינן לה בדינא דמתיבתא (סי' עז סעי' ג) ומפסידה את תוספת כתובתה.

ואולם לאחר בקשת המח"ר ממו"ר, ונשיקת עפרות קודשו והקידה וההשתחוויה כראוי לתלמיד הדן לפני רבו הגדול, בהא דדימה נדון זה לדינא דמתיבתא לא ניחא לן, וכבר כתבתי במספר פסקי דין שעל כורחנו להגדיר ולהגביל את המקרים בהם אשה העוזבת את בית בעלה מחמת מעשיו הרעים נחשבת למורדת, ולומר שלא בכל מאיס עלי מחמת מעשיו הרעים נידונה כמורדת המפסידה כתובתה, שכן הדבר ברור שאשה שבעלה מהווה, חלילה, סיכון לחייה אינה מצווה להישאר עמו, ולו תעזוב אותו וודאי לא יהיה לה דין של מורדת המפסידה כתובתה. למעלה מכך, מדברי רב פלטוי גאון המובאים בהגהות אשרי (כתובות יג, ה):

"וכן מצאתי בתשובת רב פלטוי גאון וזה לשונו והיכא דארגילו קטטה אם היא מרגלת כמורדת הוי ואין לה כלום, ואם הוא מרגיל יש לה כל כתובה וכו'."

עולה ברור שדי בכך שהבעל אדם קשה המרגיל קטטה בכדי להצדיק את עזיבתה של האשה את הבית ולקבוע כי אין בעזיבתה זו בכדי להגדירה כמורדת, וממילא אין בכך בכדי להפסידה את כתובתה. ועל כן כתבתי שנראה שעלינו לחלק בין מקום שמעשיו הרעים של הבעל אינם נוגעים ישירות ליחסיו עם אשתו אלא שהאשה אינה מעוניינת להמשיך לחיות עם אדם שמעשיו עם הבריות מקולקלים לבין מקום שמעשיו הרעים של הבעל מופנים כלפי אשתו ומתקיימים בה רח"ל דברי ירמיהו במגילת איכה "דוב אורב הוא לי ארי במסתרים", "דרך קשתו ויציבני כמטרה לחץ". שאז וודאי צודקת האשה בתביעתה להתגרש ממנו ואינה מפסידה מאום מכתובתה.

והבאתי שכך ראיתי שכתב לחלק הגאון רבנו עובדיה הדאיה (ישכיל עבדי ח"ה אבה"ע סי' סה) שאחר שהביא את דברי המהרי"ו כתב לחלק וז"ל:

"הדברים מבוארים שעיקר הטענה היא בדברים שאינם בינו לבינה, שמשתכר שאינו מן היישוב ומאבד ממונו שזה גורם למחסור בבית, אך אין כאן ענין הכאות וקללות ומריבות שאלו יש בהן ענין עינוי גוף ונפש, וגם כי הטענה שם היא רק על פי דבריה אין עדים מעידים על זה,... דוק מינה בנד"ד שעיקר האמתלא היא בדברים שיש בהם עינוי גוף ונפש ממש, וגם כי יש כמה עדים מעידים על התנהגותו האכזרית הזאת... פשוט שאף מהרי"ו אזיל ומודה ששפיר מקרי אמתלא ואין מקום לדונה כדין מורדת על אשר עזבה את הבית."

דברים אשר עולים בקנה אחד עם כל שהבאנו לעיל בדברי הר"ח והריצב"א שכאשר הגירושין אינן נובעים מחמתה אינה מפסידה את תוספת כתובתה. אלא שכאמור לעיל דברים אלה לכאורה עומדים בסתירה לדברי הב"ש. והן אמת דכבר מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל נרגש בדבר והוא עצמו העיר (שם) במוסגר על דבריו:

"[ולפ"ז צ"ל מה ששנינו במשנה כתובות דף ע"ז ואלו שכופין להוציא,,, המקמץ והמצרף נחושת וכו'. וכ"ה בשו"ע סי' קנ"ד, וע"ז כ' הב"ש כן הדין בכל הני אין לה תוספת כתובה. דמשמע דקאי גם על מקבץ צואת כלבים, בורסקי, מחתך נחושת מעיקרו, דמיירי באופן דלית לי' מגרמי' כלום, ואין לו ממה להתפרנס, ובע"כ הוא נאלץ להתעסק בעבודות הנ"ל]."

ונראה שכוונתו לומר שהיות ואין לבעל כל אפשרות השתכרות אחרת נחשבת כפיית הגירושין לכפיה מחמתה, שכן הבעל על כורחו עוסק במלאכה זו, ועל כן מפסידה האשה את תוספת כתובתה. אלא דעדיין קצת קשה שכן מר"ן הגרי"ש עושה אוקימתא בדברי הב"ש, ומעמידם רק באופן הנ"ל, דבר שאין לו רמז בדברי הב"ש עצמו, ועוד שלדברי מרן הגרי"ש אלישיב אנו נצטרך להוסיף ולומר שהב"ש לא כיוון בדבריו שם גם לרועה זונות, וזאת למרות שגם לכך אין כל רמז בכתוב.

ואחר העיון נראה שהב"ש אזיל לשיטתו בהמשך הסימן (שם סקי"ט וסק"כ) בדין הבאה מחמת טענה שאין לו גבורת אנשים שם כתב שכאשר אינו מגרשה מעצמו אלא כופים אותו לכך:

"ותוספת כתובה, כתב הרא"ש בתשובה (כלל מג סי' ה) שהביא הטור, והרשב"א בתשובה (הובא בב"י) דאין צריך ליתן תוספת כתובה, כי למישקל ולמיפק לא הוסיף לה, ואפילו אם תפסה מוציאים ממנה. מיהו בתוספות (יבמות סה, ב) מבואר... אבל הטעם דלא הוסיף לה למשקל ולמיפק לא שייך דידע דנישאת לו מתחילה לכך."

וכאשר מגרשה מעצמו כתב:

"ולענין תוספת כתובה משמע מתשובת הרא"ש שהביא הטור דצריך ליתן לה כיוון דמגרש מעצמו, כי דווקא כשכופין אותו לגרש כתב דאין צריך ליתן תוספת כתובה דאדעתא למישקל ולמיפק לא אוסיף לה וכו'."

הא קמן דהב"ש נסמך בדבריו על הרא"ש והרשב"א שאינם מחלקים בין טעמי הכפיה, ולשיטתם כל אימת שכופים את הבעל והוא אינו מגרש מרצונו אין האשה זכאית לתוספת כתובתה, וזאת למרות שטענת האשה טענה טובה היא היורדת לעיקרי ושורשי האישות, ושלא ככל דברינו לעיל שכאשר הכפיה לא באה מחמת האשה זכאית היא גם לתוספת כתובתה.

אלא דאכתי יש לומר שרבותנו הרא"ש והרשב"א אינם חולקים על הדברים שדלינו מהתוספות לעיל אלא במקום שהבעל לא פשע, ורק אז אמרינן שלמרות שהכפיה לא באה מחמת האשה היא אינה זכאית לתוספת כתובתה, אך במקום שהבעל הגדיל לעשות ופשע נגד האשה אף שכופים אותו אנו מחייבים אותו בתשלום תוספת הכתובה, ולא יצא חוטא נשכר.

ובאמת דכן העלו כבר חברי ביה"ד הרבני בת"א (פד"ר ח"א עמ' 201) בהרכב הגר"א גולדשמיט, הגרש"ש קרליץ והגר"י בבליקי שגם לדעת הרא"ש יש לחלק בין מקום שכופים את הבעל לגרש מפני שאין לו יכולת לזון את אשתו, שאז מפסידה האשה את תוספת כתובתה שכן "סיבה זו היא שלא באשמתו ואנוס הוא בדבר ולכן הגרושין הם לא מחמתו אלא מחמת הנסיבות, ויש לזקפם על חשבון האשה שביזמתה באו, וזה נקרא כופין מחמתה, והבעל פטור לשלם את התוספת כי על דעת כן לא התחייב." לבין מקום שהבעל יכול לזון את אשתו אך אינו רוצה לזון שאז:

"דרישת הגט באה בגלל מרידתו של הבעל, והגרושין הם באשמתו שהרי לא מאונס אינו זן אותה אלא מרצון, כי בזדון מרד באשתו, ולו היה רוצה הרי יש לו היכולת להשתכר ולזון אותה. ואף שבסוף פסוק הגרושין הם לפי דרישת האשה, דרישה זו אינה אלא תוצאה הגיונית מרצונו או אי רצונו של הבעל, ולכן זה נקרא שמחמתו באה הדרישה לגט. ולא יתכן לומר בכגון זה שהגט הוא מחמתה. ומאחר שיסוד הפטור לר"ח הנך דכופין מחמתה נופל כאן, לכן גם לדעת הר"ח אין הבעל פטור לשלם התוספת... ואם לא נאמר כן, הרי לפנינו דרך לבעל מורד להתחמק מתשלום הכתובה, לא יזון אותה ויאלצנה על ידי זה לדרוש גט, ויהיה פטור לשלם הכתובה על ידי המרידה, בטענה על דעת שתדרשי גט לא התחייבתי, דבר זה אין הדעת סובלתו.
...
אולם הדברים מפורשים הם במרדכי כתובות דף נ"ה ע"א:,,, פירש רבינו חננאל,,, וכל הנך דכופים להוציא וליתן כתובה לית להו תוספת,,, דהמדיר את אשתו יוציא ויתן כתובה על כרחו אית לה תוספת, דאי לית לה אם כן כל אדם שרוצה לגרש ידיר את אשתו,,, ויפטר מתוספת,,, דפשיטא ליה דאית לה תוספת,,,.

וכן יוצא מפורש מדברי הרא"ש בתשובה בכלל ח' סימן ז' (מובא בטור אה"ע סימן קנ"ד): ראובן ששהה עם אשתו יותר מעשרים שנה ולא ילדה,,, לקח אשה אחרת בקדושין כמנהג הארץ הזאת,,, ואין בידו לפרנס את שתיהן,,, ואם יגרשנה מה יתן לה,,, תשובה,,, ואם הראשונה תובעת גט צריך לגרשה, כיוון שאין לו לפרנס שתיהן, ויכתוב שטר עליו ככל הכתוב בשטר כתובתה: כתובה נדוניא ותוספת, וכאשר תשיג ידו יפרע.

הרי שאף שהאשה תובעת את הגרושין, מכיוון שאין לו לפרנסה עליו לשלם לה התוספת. ואף שהרא"ש חולק על הריצב"א כנ"ל, ולפי זה היה צריך להיות פטור באין לו לפרנסה כמבואר, אלא על כרחך שמכיוון שהבעל הוא בעצמו שהביא לזה שאין לו לפרנס, על ידי שלקח את השניה, הרי זה כאילו מגרשה ברצון, וגם לפי החולקים על הריצב"א עליו לשלם התוספת."

וע"ש שהביאו עוד סימוכין לדבריהם מתשובת הר"י מיגא"ש (סימן קנ), תשובה קכ"ב מתשובות הגאונים הקצרות (מוזכרת בכנסת הגדולה סימן קנ"ד הגהות ב"י כ"ה), והרי דבריהם עולים, ב"ה, כדברינו שכאשר הגירושין נובעים ממעשיו של הבעל ותלויים הם בקולרו כו"ע יודו שחייב הוא בתשלום הכתובה כולה, עיקר ותוספת. ורק כאשר הגירושין אינם נובעים ממעשיו של הבעל אלא מכורח הנסיבות חולקים רבותינו הראשונים לדעת ר"ת יש לה תוספת, לדעת הריצב"א אם הדברים נוגעים לעיקר האישות יש לה תוספת, ולדעת הרא"ש אין לה תוספת.

והלום ראיתי שכן העלו גם חברי ביה"ד הרבני בת"א (תיק מס' 326249/8) הגר"ד דומב, הגר"א עמרני והגר"ד בירדוגו שבמקום שהבעל פשע נגד האשה ובכך גרם למאיסותה בו אין האשה מפסידה את כתובתה ותוספת כתובתה:

"אמנם עיקר דין זה דהאישה מפסדת מתנות שנתן לה בעלה משום דע"ד כן לא נתן לה, צ"ל דבשלמא בטוענת מאיס עלי שאיני יכולה להבעל לו שזה בא מצידה ודאי כשהוא נתן לה, לא נתן אדעתא שהיא תביא לגירושין. אבל כשהוא גרם שהיא תמאס בו הרי הוא הביא עליו את הגירושין וא"כ הוא המגרש ולמה תפסיד מתנותיה! והרי מצינו כשהוא גורם קטטה בינו לבינה אף אם עזבה את הבית אינה מפסדת מזונותיה, כמובא ברמ"א סי' ע' סעיף י"ב ומקורו מהמרדכי. שם מבואר דאם עזבה את הבית עקב זאת שהוא גרם הקטטה אינה מורדת ורק אם היא ארגלה קטטה היא מורדת. ולפי"ז מדוע האישה תקרא מורדת ותפסיד מתנותיה במקום שהוא אשם בזה שהוא מאוס בעיניה. והנה ברמ"א סי' ע"ז בדינא דמתיבתא כתב בנותנת אמתלא לדבריה למה מורדת בו, כגון: שאומרת שאינו הולך בדרך ישרה ומכלה ממונו וכיוצא בזה, אז דנינן ליה כדינא דמתיבתא וכל מה שכתב ונתן לה מחזרת...

והחילוק הוא ברור. במקרה דאינו הולך בדרך ישרה ומבזבז ממונו עדיין הדבר אינו פוגע בה אישית ואין זו סיבה למרוד. אבל במכה את אשתו והוא הגורם למרידתה מה תעשה עלובה זו שבעלה הביא את המאיסות לפתחו והוא אשם בגרושין וע"ז כתב רב פלטוי שצריך לתת כל כתובתה כולל התוספת וודאי גם המתנות.
...
הנה נתבאר דכל שהבעל גורם והוא יכול להסיר את המפריע לחיים המשותפים ולא הסיר, א"כ הוא הביא על עצמו את הגירושין והוא המגרש מדעתו, כמו"כ נראה פשוט דאשה המורדת באמתלא מבוררת אף שפסק הרמ"א מהמרדכי שמכלה ממונו ולא הולך בדרך טובה אם טוענת מאיס עלי מפסידה מתנותיה זה שמכלה ממונו ואינו הולך בדרך טובה אין זו סיבה שתמרוד כי זו עדיין לא סיבה להחשב שהוא הביא את הגירושין. אבל אם ברור לבי"ד שהוא הביא את המאיסות כגון המכה את אשתו כמו שכתב רב פלטוי הוא המורד והוא הביא את המרידה שלה אליו נותן כל כתובתה ואף התוספת והמתנות. וע"כ בסי' ע' סעיף יב דפסק הרמ"א דחייב במזונותיה כשהוא מרגיל קטטה זה בא בסיבתו ואם תמרוד לא תפסיד שהוא אשם בפירוק הנישואין.

וע"כ נראה דזה שאישה מפסדת מתנות במאיס עלי זה כשהמאיס עלי לא גרם הבעל לכך ואין זה סיבה שתמרוד בו, אבל כשהוא גורם למאיסות האישה והכול בסיבתו, כשמגרשה הוא כמגרשה מדעתו ולא הפסידה מתנותיה, כי לא יעלה על הדעת כשהבעל מביא את הגירושין והוא אשם בגירושין עקב מעשיו והיא תמרוד בו עוד יזכה במה שנתן לה והוא פשוט וכמו שכתב הש"ג דאף שהיא מחייבת אותו להתגרש ובי"ד כופין לא תפסיד תוספת מכיוון שהוא הגורם לכך ונחשב כמגרש מדעתו."

על כן ברור הוא שלאור כל האמור לעיל, היות והבעל הודה שהוא היה בקשר זוגי עם אחרת, והאשה מואסת בו באמתלא מבוררת משום מעשיו והגירושין תלויים בקולרו הרי שהבעל חייב בתשלום הכתובה כולה, עיקר ותוספת.

ד. מועד תשלום הכתובה
והנה אחר שהעלנו שהבעל חייב לגרש את אשתו והאשה לא איבדה את זכאותה לגביית הכתובה במלואה, מוטל עלינו לדון בשאלה האחרונה שהניחו בפנינו הצדדים. בדיון האחרון שהתקיים בתאריך ט"ו בתמוז התשע"ה (02/07/2015) טען ב"כ האשה כי "ביה"ד יקבע קודם בחיוב הגירושין ובחיוב העקרוני בכתובה, ידועה ההלכה שאם היא תזכה ברכושו של בעלה היא תקוזז". ב"כ האיש טען כי "אני מפחד מבימ"ש שיעשו אפליה מתקנת. כי כאן היה חיוב כתובה ומכיוון שידוע שיש קיזוז אז הוא יתן יותר ממה שנותנים ברגיל, ואז גם לאחר הקיזוז עדיין הוא יפסיד", על כן ביקש ב"כ האיש כי ביה"ד ידון בכתובה "רק לאחר שיפסק בבימ"ש."

נושא הכתובה נגזר ומושלך ישירות מנושא הגירושין, ועל כן משעה שביה"ד קבע כי הבעל חייב לגרש את אשתו נזקק ביה"ד לדון בנושא הכתובה, ואולם הגם שביה"ד קבע כי הבעל חייב בתשלום כתובת אשתו במלואה, היות ובין הצדדים מתקיימים דיונים בתביעת האשה לרכוש בביהמ"ש, ביה"ד ייתן את החלטתו הסופית בנוגע לחיוב הכתובה וגובהה רק לאחר שיתקבל פסק דין בענייני הרכוש.

ראה בעניין זה פסק דין שניתן בביה"ד טבריה (תיק מספר 4979-21-1) בהרכב הרבנים הגר"א לביא, הגר"ח בזק והגר"י אריאל, שנזקקו לשאלה זו והעלו:

"בית הדין יורה על גביית שטר הכתובה רק לאחר שהושלמו התנאים להוציא לפועל תשלום זה הלכה למעשה על פי דין תורה. במידה ועל פי ההלכה אין מקום לגבות את הסכום הנקוב בכתובה, שטר הכתובה הוא חסר ערך.

בירור זכות ממון שיש לאדם על חבירו, הנידונת בבית הדין, תחילתה בבירור זכותו העקרונית על פי הדין, ולאחר מכן בטרם תנתן הוראה מעשית לתשלום, עלינו לברר שאין טענה צדדית שבכחה לעכב את התשלום. כגון טענת "יש לי בידך כנגדו" וכיוצ"ב.

כשבית הדין דן על פי דין תורה, לא די בבירור הזכות העקרונית, עלינו לברר גם בהלכות "גביית חוב", שאין עכוב חיצוני המעכב או מונע את גביית החוב.

כשבמקביל לדיון בבית הדין בשאלת גביית הכתובה, מתנהל דיון בערכאה אחרת, והבעל יכול לטעון כי התשלום בו חוייב או יחוייב בסיום אותו הליך, יוכל להזקף עבורו כתשלום הכתובה, בית הדין אינו רשאי להתעלם מטענה זו, מאחר ועל פי ההלכה יש לטענה זו מקום, ועל כן השלמת הליך הוצאה לפועל של גביית הכתובה מעוכב עד לבחינת טענה זו."

על כן, ולאור האמור, ביה"ד ייתן את החלטתו הסופית בנוגע לגביית הכתובה אך לאחר שתתקבל הכרעת ביהמ"ש בענייני הרכוש.

סוף דבר
א. בנדון שבפנינו הבעל חייב לגרש את אשתו.
ב. בשלב זה, האשה לא איבדה את זכאותה לגביית מלא הכתובה, עיקר ותוספת, אולם ביה"ד ייתן את החלטתו הסופית בנדון זה רק לאחר שתתקבל הכרעת ביהמ"ש בענייני הרכוש.

הרב יהודה יאיר בן מנחם

בתיק זה התקיימו בנוכחות הצדדים שני דיונים בלבד.

האשה טענה ש"במהלך תקופה ארוכה הוא ניהל מערכת יחסים כפולה" ואילו הבעל הכחיש וטען "הוא נמשך כמה שבועות אולי שבוע שבועיים ומהר מאוד תפסתי את עצמי והבנתי שזה לא מה שאני רוצה, ועשיתי טעות. רציתי לבטל את זה ואז התחיל המסכת סחיטה מצידה."

כלומר בפנינו יש שתי גרסאות סותרות של הבעל ושל האשה, כלומר מילה כנגד מילה.

בדיון הראשון ביה"ד שמע את טענות הצדדים, ובדיון השני הצדדים נחקרו.

בנוסף הוגשו מסמכים ע"י ב"כ האשה שהוכיחו שבמשך תקופה מסוימת לבעל היה קשר עם אשה אחרת באמצעות sms וכמו"כ בזבז כספים על אותה אשה זרה, הוא הודה בפנינו, והוכיח שהוא נסחט ע"י אותה אשה.

את כל המידע אנו שואבים מדברי הצדדים ומהודאותיהם, ועל כן עלינו לעיין היטב בפרוטוקולים.

בענין הבגידה של הבעל הוא הודה בפרוטוקול:

מתי הכרת אתה לראשונה.

ת. לא זוכר, אני מודה שהיה איזשהו קשר זמני וקצר מאוד שמעדתי

הוא נמשך כמה שבועות אולי שבוע שבועיים ומהר מאוד תפסתי את עצמי והבנתי שזה לא מה שאני רוצה, ועשיתי טעות. רציתי לבטל את זה ואז התחיל המסכת סחיטה מצידה...

ש. כמה זמן נמשך הקשר המיני ביניכם.

ת. כמה מפגשים בהתחלה וזהו...

ביה"ד: תפרט. נעליים ב-10 אלף.

בעל: כן. היא איימה עלי שאם לא אקנה היא תספר לה.

ב"כ האשה: היית רק שבועיים.

בעל: השבועיים היו מערכת יחסים, ואז התחילה מערכת סחיטות...

ש. האם במאי 2014 העברת לחשבונה 5,000.

ת. כן. זו היתה הסחיטה הראשונה.

ש. ממאי 2014 כבר לא היה ביניכם יחסים אינטימיים רק סחיטה כספית.

ת. מינית, לא היה מאז.

ש. פגישות כן היו..."

הבעל בחקירתו סיפר לביה"ד שהוא נפל למלכודת סחיטה ואיומים שיטתית של אותה אשה, להמשך התמיכה הכספית שלו בה. ולא, היא תספר על כך לאשתו. בהמשך, אותה אשה – שעבדה כפי הנראה בזנות, (לדברי ב"כ האשה אותה אשה עבדה במכון ליווי בכפר יונה) השתמשה במספר כרטיס האשראי שלו ללא ידיעתו והוסיף שהוא לא פנה למשטרה משום שהיא היתה קשורה עם גורמים פליליים והוא חשש מפניהם. וכך נכתב בפרוטוקול:

"ת. החיוב היה דרך הטלפון לא בכרטיס, תראה שבאותו זמן ביטלתי את הכרטיס כי היא גנבה את המספר שלי והיא שילמה בו כספים...

ביה"ד: למה ביטלת את הכרטיס.

בעל: ביטלתי כשגיליתי את זה.

גילתי את זה באוקטובר כשקיבלתי פירוט. הזדעזעתי כשראיתי.

ביה"ד: למה לא תבעת אותה

ת. כי היא הכניסה איומים, היא מכירה אנשים מהתחום הפלילי לא רציתי להסתבך אתה, נפלתי למקום שלא האמנתי שאפול, פחדתי שמשהו יקרה, [ח'] זוכרת טוב את הזמן הזה איבדתי 15 קילו הייתי צריך כדורי שינה..."

היות וכאמור אין לנו הוכחות אחרות מלבד הודאותיו של הבעל, הרי שלענ"ד קשה לקבוע שגירסת הבעל אינה נכונה, ושהבעל אכן זינה עם אותה אשה לאורך תקופה ארוכה כדברי ב"כ האשה ויש לו דין של "רועה זונות."

יסוד הדין של רועה זונות נכתב בספר האגודה מסכת יבמות פרק ו' סימן ע"ז והו"ד בב"י באבהע"ז סימן קנ"ד וז"ל:

"פעם אחת בא מעשה לידי לאה טוענת על ראובן שהיה רועה זונות והוא כופר ופסקתי שאם תביא עדים שהוא כן יוציא ויתן כתובה אי בעית אימא קרא ואי בעית אימא סברא ואי בעית אימא גמרא. קרא דכתיב (בראשית לא נ) אם תקח נשים על בנותי. גמרא דאמרינן הכא (סה סוע"א עיין שם ברי"ף) והוא דאפשר בסיפוקייהו ובנדון זה יאבד הון (משלי כט ג). סברא דגרע מכל הנהו דפרק המדיר (עז.) ודוקא שיש עדים שראו אותו עם המנאפים אבל אם הביאו לו הנכרים בנים עבור זה לא כפינן ליה שראינו כמה נספים בעלילות. ודוקא שיכולה האשה לבקש עדים שיעידו מעצמם אבל לא פסקתי להחרים על ככה דכל ישראל בחזקת כשרות עד שיודע פיסולו (עיין כתובות לו:) גם אמרתי שיעידו עדים זה שלא בפני זה ויחקרו אותם בדרישה וחקירה כמו על דיני נפשות (סנהדרין מ.). ואחרי שפסקתי הפסק שלחו קרובי האשה תשובת הר"מ ז"ל והאריך בה מאד וכתב כל הני טעמי שכתבתי. וסוף דבריו היכא דאיכא עדות או כשהודה מעצמו כייפינן ליה להוציא עכ"ל:

בב"י בסוף דבריו כתב שם על דברי האגודה וז"ל:

"דמ"מ נראה דאין לסמוך על דברי ספר האגודה... לכפות להוציא על דבריהם כיוון שלא נזכרו בדברי שום אחד מהפוסקים המפורסמים."

ואכן בעל השו"ע לא הביא להלכה את דברי האגודה.

אולם הרמ"א בשו"ע אבה"ע סימן קנ"ד כתב:

"מי שהוא רועה זונות ואשתו קובלת עליו, אם יש עדות בדבר, שראו אותו עם מנאפים או שהודה, יש אומרים שכופין אותו להוציא, אבל משום שמביאין לו ילדים נכריים אין לחוש, דילמא משקרים עליו (חידושי אגודה דיבמות").

והנה מעיון בדברי האגודה עולה שגם עפ"י שיטתו, תנאי הוא שתביא עדים ושיעידו עדים זה שלא בפני זה ויחקרו אותם בדרישה וחקירה כמו על דיני נפשות וגם הרמ"א שפוסק כאגודה כותב "אם יש עדות בדבר."

כאמור, בנדון דידן לא נשמעו עדויות כלל אלא ביה"ד שמע את הצדדים ואת הודאת הבעל שזינה עמה שבוע שבועיים.

לכאורה ברור שאם העילות של בעל האגודה לחייב את הבעל בגט סובבות סביב איבוד אונו-" אם תקח נשים על בנותי", בוודאי מדובר שהזנות מתמשכת לאורך זמן רב, ושהזנות עם נשים אחרות פוגעות פגיעה קשה בחיי האישות של הבעל עם אשתו. פגיעה של שבוע או שבועיים בחיי האישות לא תהיה סיבה מספיקה לחייבו בגט. ה"ה לענין העילה של איבוד הונו-" ובנדון זה יאבד הון", בוודאי מדובר בזנות מתמשכת לאורך זמן וע"י כך יש איבוד הון ולא על זנות של שבוע. (בנדון דידן – הבעל נסחט – הוצגו בפניו הוכחות, גם סוג ההוצאות קניית תיק ב9500 ₪ ונעליים ב11000 ₪ נושאים אופי של סחיטת כספים ולא נתינות מתנות הגיונית של חיזור).

בנוסף, הבעל ביקש פעם אחר פעם, ופנה לביה"ד ולאשתו והודיע שהוא מתחרט ומבקש לדבריו, באמת ובתמים לחזור בתשובה ולפייס את אשתו.

שאלה כעין זו עלתה לפני החכם צבי ואצטט את דבריו.

החכם צבי בתשובתו סימן קל"ג, התשובה הובאה בבאר היטב אבהע"ז סימן קנ"ד ס"ק ו' וכך כתב:

ששאלת ראובן שבא על אשת איש וחוזר בתשו' ואשתו תובע' ממנו גט וליתן לה כתובתה כדאי' בש"ע עכת"ד ואני אומר נשתקע הדבר ולא נאמר לכוף איש כי ינאף את אשת רעהו להוציא את אשתו...ודברי חדושי אגודה שהביא הרב רמ"א אינם ענין לכאן דהתם ברועה זונות ומוחזק לכך ועומד במרדו ומטעם שכתב בעל האגוד' דרועה זונות יאבד הון וסופו לא יהיה בידו לפרנסה ואף שאין דעתי נוחה בטעם זה שיהא נידון על שם סופו כבן סורר ומורה דחידוש הוא ולא גמרי' מיניה מ"מ אפי' לדברי האגודה אין הדברים אמורין אלא במוחזק לכך ולענ"ד הוא צריך ג"כ התראה אפי' לדעת בעל האגודה לא מיבעיא לענין הכתובה דצריך התראה דלא יהא זה חמור מעוברת על דת להפסיד' כתובת' בעיא התראה כדמסקי' בפ' ארוסה והדברים ק"ו ומה התם דלהחזיק ממון ומקולי כתובת' שנינו בכל מקום אעפ"כ צריכה התרא' הכא דלהוציא כתובה מיד הבעל עאכ"ו דצריך התראה ולא עוד אלא דאף אם רצונה לצאת בלא כתובה אין כופין אותו כלל לגרש אלא אחר התראה דלא יהא איסורא קל מממונא וז"ב בעיני אף לפ"ד בעל האגודה ואיך שיהיה אין נ"ד דומה לדברי בעל האגוד' דהתם מיירי במוחזק ורגיל בכך ועוד דלא היתה כאן התראה ועוד שהרי שכ' בתשו' ורוצה לקבל עליו דברי...ומכ"ש ברועה זונות שבא לשוב בתשובה שאף בעל האגודה מודה שאין כופין אם לא בשעבר על קבלתו פעם ושתי' ודבר פשוט הוא שאין לך דבר העומד בפני תשובה וגם חוזר לכשרותו לכל דבר תכף כשיקבל עליו דברי חכמים לשוב בתשובה שלמה סוף דבר המעשה בנ"ד ליתן גט הוא שלא כדין ועתיד ליתן את הדין...

ומדגיש הבאר היטב ומסכם את דברי החכם צבי:

"דל"ד לרועה זונות דמוחזק לכך ועומד במרדו ורועה זונות יאבד הון וסופו לא יהיה בידו לפרנסה משא"כ כאן דשב בתשובה."

בנדון דידן א) אין לנו הוכחות דהוחזק בכך, הבעל הודה על קשר מיני קצר. ב) הבעל לא הותרה לא לענין כתובה ולא לענין חיוב בגט. ג) הבעל מבקש לשוב בתשובה ומתחייב שלא ישוב לדרך זו.

הרי שלדברי החכם צבי בהתקיים שלשת התנאים הנ"ל ברור שאין לחייבו ליתן גט.

בפסקי דין רבניים חלק א' עמוד 139 הובא פס"ד מהדיינים עדס, אלישיב, זולטי זצ"ל וכך נכתב שם:

" כתב בשו"ת חכם צבי סימן קל"ג: ראובן שבא על אשת איש וחוזר בתשובה ואשתו תובעת ממנו גט וליתן לה כתובה,,, ואני אומר נשתקע הדבר ולא נאמר לכוף איש כי ינאף את אשת רעהו להוציא את אשתו בגט,,, ודברי חדושי אגודה שהביא הרב רמ"א אין זה ענין לכאן, דהתם ברועה זונות ומוחזק לכך ועומד במרדו, ומטעם שכתב בעל האגודה דרועה זונות יאבד הון וסופו לא יהיה בידו לפרנסה,,, והוא צריך גם התראה ואין כופין אותו לגרש אלא אחר התראה,,, ולפי זה בנדון דידן שלא התרו בהבעל, וגם לא הוכח שהוא עומד במרדו ומוחזק לכך, א"כ ברור הדבר שבגלל טענה זו אין לחייבו לתת לה גט."

גם בפסקי דין רבניים חלק ח' עמוד 257 הובא פסק דין מהדיינים הגאונים ורנר, אזולאי, צימבליסט, שדנו בדברי האגודה והחכם צבי וכך נכתב שם:

"ואני אומר נשתקע הדבר ולא נאמר לכוף איש כי ינאף את אשת רעהו להוציא את אשתו בגט, ואפילו מומר לכל התורה איכא פלוגתא וכבר נודע דבמקום פלוגתא לא כייפינן וכו'. ודברי חדושי אגודה שהביא הרב רמ"א אינם ענין לכאן, דהתם ברועה זונות ומוחזק לכך ועומד במרדו, ומטעם שכתב בעל האגודה דרועה זונות יאבד הון, וסופו לא יהיה בידו לפרנסה. ואף שאין דעתי נוחה בטעם זה שיהא נידון על שם סופו כבן סורר ומורה, דחידוש הוא, מ"מ אפילו לדברי האגודה אין הדברים אמורין אלא במוחזק לכך, ולענ"ד הוא צריך ג"כ התראה אפילו לדעת בעל האגודה, לא מיבעיא לענין הכתובה דצריך התראה...ולא עוד אלא אף אם רצונה לצאת בלא כתובה, אין כופין אותו כלל לגרש אלא אחר התראה דלא יהא איסורא קיל מממונא. וזה ברור בעיני אף לפ"ד האגודה וכו'. ועוד שהרי שב בתשובה רוצה לקבל עליו דברי חברות... ומש"כ ברועה זונות שבא לשוב בתשובה שאף בעל האגודה מודה שאין כופין אם לא שעבר על קבלתו פעם ושתים, ודבר פשוט הוא שאין לך דבר העומד בפני התשובה.

והנה אף שנידוננו הוא חמור מהעובדה שדן בה חכם צבי, כי המדובר הוא ברועה זונות המוחזק בכך, כנידון האגודה, מ"מ הרי לדעת חכם צבי צריך התראה לחייבו בכתובה ולענין כפיה לגט, ורק אחרי שהתרו בו ועבר פעם ושתיים – יש לכופו לגט לדעת האגודה.

וברוח הדברים האלה כתב גם הנו"ב מה"ת אה"ע סימן צ' ע"ש, הו"ד בפ"ת שם סק"ה.."

ושם האריכו עוד בדברי האגודה ומרחיבים בדברי ה"דבר אליהו " להגר"א מטרל"א זצ"ל ומסקנתם להלכה:

"לאור הנ"ל אין ביה"ד מוצא שיש מן הדין לכוף לבעל לגרש, ואף לא לחייבו במתן גט פטורין...לכן החלטנו ופסקנו על הבעל לתת גט לאשתו."

ענין נוסף שיש לברר, לכאורה היות והבעל טוען שמדובר במעידה עם אשה אחת בלבד. השאלה היא האם ניתן לכנותו כ"רועה זונות" דמשמע שתנאי הוא ששטוף בזה, ושזינה עם נשים רבות.

בספר "אלו כופין להוציא" של הרה"ג יוסף גולדברג שליט"א עמ' קל"ו מצאתי התייחסות לשאלה זו וכך כתב:

"בעל שחי עם זונה אחת בלבד,יש אומרים שאף באופן זה כופין להוציא לשיטות הפוסקים הנ"ל (אגודה והרמ"א המחייבים רועה זונות בגט), אך יש חולקים וסוברים שאין כופין להוציא באופן זה."

בהגהה 7 מביא את שו"ת מחנה חיים ח"ב אבהע"ז סי' מ"ה שהביא ראיה דאף בזונה אחת נחשב לרועה זונות מדברי הגמ' בסוטה ל"ו ע"ב על הפסוק

"ותתפשהו בבגדו לאמר...באותה שעה באת דיוקנו של אביו ונראתה לו בחלון, אמר לו, יוסף, עתידין אחיך שיכתבו על אבני אפוד ואתה ביניהם, רצונך שימחה שמך מביניהם ותקרא רועה זונות דכתיב רועה זונות יאבד הון.." מוכח דאף באשה אחת חשיב רועה זונות וכ"כ בשו"ת קול מבשר ח"א סי' ו'."

אולם בהגהה 8 מביא בשם שו"ת מהריט"ץ (ישנות) סימן רכ"ט ומוכיח שאם חי עם זונה אחת אין כופין להוציא וז"ל

"שכתב דאם היה בועל בת אל נכר אין כופין אותו לגט, ומשמע שם משום דעסקינן באשה אחת בלבד ואף שהיא נכרית בכ"ז אין כופין דבכה"ג לא חשיב רועה זונות."

כלומר לדבריו יש בכך מחלוקת בין הפוסקים.

אולם לאחר שעיינתי בגוף התשובה של מהריט"ץ, לענ"ד יש מקום לפקפק במסקנה זו וז"ל תשובת מהריט"ץ:

"ילמדנו רבינו ראובן נשא את לאה ודרך אורחותיו בלע רק רע כל היום בניאוף ובנאצו' גדולו' מה שאין הפה יכולה לדבר דבר ידוע ומפורסם שיש עדים בדבר שיודעים בו ובמעשיו הרעים ודרכיו המכוערים זנות יין ותירוש עד שלאה קצה בחייה כי לא יכלה שאתו לעוצם רעתו...

תשובה... צריכים יישוב ומתון דלסברת הרמב"ם זלה"ה ידוע מה שאמר דבאומרת מאיס עלי דכופין אותו להוציא לפי שאינה כשבויה שתבעל לשנאוי לה כן כתב הרמב"ם זלה"ה פרק י"ד מהלכות אישות והרב המגיד זלה"ה האריך לתת טוב טעם ודעת לסברת הרמב"ם זלה"ה ובאמת רבים לוחמים לו וחולקים עליו וסוברים דאין כפיה לאיש לגרש זולת אותן שמנו חכמים וכן כתב הרמב"ן זלה"ה סימן קל"ח וזה לשונו אבל לעולם אין כופין הבעל לגרש אעפ"י שהרמב"ם זלה"ה כתב באומרת מאיס עלי שכופין אותו לגרש אין נכונים דבריו במקום זה ואל תחוש לו וכלל זה מסור בידיך שאין כופין אותו לגרש אלא באלו ששנויין במשנה פרק המדיר...אבל במקום אחר כלל לא אלא שיש מקומות אחרים שמבקשים ממנו ליתן גט וליתן כתובה ואם לא רצה ליתן גט כופין אותו ליתן כתובה והיא יושבת תחתיו והם שאמרו יוציא ויתן כתובה וכו' עכ"ל. הרי הדבר מפורש דאין לדון בהרמב"ם ז"ל בהא מילתא לכוף לגרש דאין כפיה אלא באותן שמנו חכמים...

איברא דכיוון דבאה מחמת טענה גדולה שהוא עושה נאצות גדולות וניאוף ושחוק וקלות ראש ומחמת כן מאסה אותו ישר כחה והיינו יכולין לומר כגון זה אין אדם דר עם נחש בכפיפה...א"כ גם אנו נאמר בצער זה שרואה אותו נואף ובועל בת אל נכר אין לך צערא דגופא גדול מזה ואפילו נאמר דאין כופין אותו לגרש אפשר שיהיה כמו אותן דברים שכתב הרמב"ן ז"ל שמבקשים ממנו לתת גט וליתן כתובה ואם לא רצה לתת גט כופין אותו ליתן כתובה והיא יושבת תחתיו וכו' וכן אפשר שראוי לגרש וכו' בנדון זה... והרב מהר"י קארו זלה"ה הביא בטור אבן העזר סי' תשובות לה"ר שאם הבעל הולך אחר זונות שכופין אותו לגרש והאריך בזה.

הכלל העולה מדברנו...שזונה בבנות אל נכר ומניח את אשתו הכשרה אעפ"י שלא נכוף אותה לגרש כסברת הרמב"ן זלה"ה נכוף אותו ליתן כתובה.

לכאורה מוכח שהיות והוא זינה אם אחת אין הוא חשיב רועה זונות ועל כן לא כופה או מחייב בגט אלא מחייב בתשלום כתובה.

אולם לאחר העיון בדבריו אנו מוצאים שהביא את דברי הב"י שאם הבעל הולך אחר זונות שכופין אותו לגרש, הרי שהוא משווה בין הנידונים ואינו קובע שהיות וזינה רק עם אחת דינו שונה. אלא דס"ל שהיות והב"י עצמו לומד שאין לסמוך על דברי האגודה ועל כן גם לא הובא "האגודה" להלכה בשו"ע ועל כן גם המהריט"ץ לא פוסק כאגודה. גם במסקנתו כותב המהריט"ץ שהסיבה שאינו כופה בגט "שזונה בבנות אל נכר ומניח את אשתו הכשרה " בלשון רבים, משמע דאינו מדייק בדווקא שמזנה עם אחת. אלא דאינו כופה משום שכתב לעיל מיניה במפורש שפוסק כמו הרמב"ן ולא כהרמב"ם באומרת מאיס עלי וס"ל דעל כן אין כופין להוציא.

על כן נראה לענ"ד דאין להוכיח מדברי המריט"ץ דסבירא ליה דאם זינה עם אשה אחת דינו שונה מעם זינה עם נשים רבות וניתן לקבוע בכל גוונא דחשיב רועה זונות, דמבחינת הסברה מה הנפק"מ אם מזנה עם נשים רבות מעט פעמים, או אשה אחת פעמים הרבה, בכל גוונא יש איבוד און ואיבוד הון.

לאור האמור כל האמור לעיל, בנדון דידן קשה לחייב את הבעל בגט משום עילת "רועה זונות" וזאת משום שלש הסיבות שצויינו לעיל א) אין לנו הוכחות דהוחזק בכך, הבעל הודה על קשר מיני קצר. ב) הבעל לא הותרה לא לענין כתובה ולא לענין חיוב בגט. ג) הבעל מבקש לשוב בתשובה ומתחייב שלא ישוב לדרך זו.

אולם לכאורה, ישנה עילה נוספת לחיוב ואף לכפיית גט.

הבעל הודה בפנינו שאינו נותן כלל לאשתו את עונתה, למרות שמדובר באנשים צעירים שכיום הם לערך בני ארבעים. וכך נכתב בפרוטוקול:

"אשה: היו תקופות של שנים ללא יחסי אישות בינינו, האמירות היו בגלל שאני שמנה, מגעילה ודוחה היו תקופות של שנה ושנתיים ללא יחסי אישות מצידו.

מבחינתו אני הייתי הבעיה, עשיתי טיפול התחזקתי רגשית, מאז נובמבר 2013 לא היה בינינו יחסים, בתחילה זה היה שהוא לא רוצה, אח"כ בגלל שאני שמנה אח"כ הוא הסכים בשלב מסויים לפני ר"ה התחלנו טיפול זוגי, מבחינתי הכול היה שקרים מערכת היחסים שלו התחילה הרבה לפני. הוא אמר שאני הבעיה..."

בדיון אח"כ אמרה האשה שוב:

"ביה"ד: מתי נגמר יחסי אישית.

אשה: בנובמבר 13 הופסק לחלוטין.

כל פעם ניסיתי לשאול וליזום ואז לא הייתי מאוד שמנה הוא טען שזה לא קשור אלי אלא עוברים עליו דברים כי הוא לא עובד והוא לא רוצה. ובדצמבר 14 שנה אח"כ שאין יחסי אישות כמה ימים לפני אותו ענין של הסרט, הוא פתאום יזם יחסי אישות וזו היתה הפעם הראשונה והאחרונה עד שגילתי שהוא בוגד.

ביה"ד: מתישהו זה עלה ביניכם?

אשה: בוודאי. זה עלה בשיחות בנובמבר הוא טען שזה בגללו, ואח"כ הוא אמר שזה בגללי שאני שמנה ונאמר לו שהוא צריך לקחת אחריות על זה ולא להפיל עלי.

ביה"ד: מדצמבר 14 עד עכשיו לא היה שוב יחסי אישות

אשה: לא, עד פברואר 15 שגיליתי."

גם הבעל הודה בחקירתו:

"ש. האם בזמן הזה שהייתם בטיפול זוגי אמרת למטפלת שאשתך דוחה אותך והיא שמנה.

ת. לא אמרתי זאת, אמרתי שאני לא נמשך אליה מינית בגלל המראה החיצוני שלה, לא השתמשתי במילים פוגעות...

ש. אשתך טענה שמנובמבר 2013 למעט פעם אחת עד היום לא היה יחסי אישות ביניכם.

ת. נכון..."

הבעל מודה שלא נמשך אל אשתו ובמשך שנה וחצי עוד לפני שנודעה הפרשה עם הזונה, קיים איתה יחסי אישות פעם אחת בלבד.

בראשונים ובהלכה נכתב רבות על בעל שמונע תשמיש מאשתו.

בתוספות מסכת כתובות דף ס"ג עמוד א' בד"ה והאמר רב נכתב:

"ואם תאמר למאן דאמר מתשמיש נמי תקשי דעל כרחך מורד מתשמיש נמי כופין להוציא דאטו לעולם יוסיפו על כתובתה ותתעגן כל ימיה."

גם הרא"ש במסכת כתובות פרק ה' סי' לב' כתב:

"וא"ת דמשמע דלא פריך אלא למאן דאמר ממלאכה אבל למאן דאמר מתשמיש ניחא דפשיטא דכי היכי דאמר רב האומר איני זן ואיני מפרנס יוציא ויתן כתובה הכי נמי מתשמיש וכי מה בצע לה שיוסיפו לה על כתובתה והיא תתעגן כל ימיה ועוד אמרינן לעיל (דף מח א) האומר אי אפשי אלא אני בבגדי והיא בבגדה יוציא ויתן כתובה וכ"ש מונע ממנה תשמיש... ולפי המסקנא ניחא דקאמר ולאו לאימלוכי בה בעי אם היא רוצה כופין לאלתר..."

בשולחן ערוך אבן העזר הלכות כתובות סימן ע"ו סעיף י"ט נפסק:

" האומר: אי אפשי אלא אני בבגדי והיא בבגדה, יוציא ויתן כתובה; וכ"ש אם אינו נזקק לה כלל. וכן היא אומרת: אי אפשי אלא אני בבגדי והוא בבגדו, תצא בלא כתובה (נ"י בשם הריטב"א)."

גם בשולחן ערוך אבן העזר הלכות גיטין סימן קנ"ד נפסק:

"האומר: איני זן ואיני מפרנס, כופין אותו לזון. ואם אין ב"ד יכולים לכופו לזון, כגון שאין לו במה לפרנס ואינו רוצה להשתכר להרויח ולזון, אם תרצה היא, כופין אותו להוציא מיד וליתן כתובה. וכן הדין למי שאינו רוצה לשמש."

וביאור הגר"א שם באבן העזר סימן קנד ס"ק ז' מביא את המקורות שצויינו לעיל

וכן הדין כו'. תוספת שם ס"ג א' סד"ה והאמר ורא"ש שם וכ' שם דהא אפילו אני בבגדי כו' כופין כ"ש כה"ג וכ"כ הרשב"א וש"פ:

גם בשולחן ערוך אבן העזר הלכות כתובות סימן ע"ז סעיף א' נפסק:

"המורד על אשתו ואמר: הריני זן ומפרנס, אבל איני בא עליה מפני ששנאתיה, מוסיפין לה על כתובתה משקל ל"ו שעורים של כסף בכל שבוע, וישב ולא ישמש, כל זמן שתרצה היא לישב; ואף על פי שכתובתה הולכת ונוספת, הרי הוא עובר בל"ת, שנא': לא יגרע (שמות כא, י) ; ואם היא רוצה, כופין אותו מיד להוציא וליתן כתובה."

ובבית שמואל סימן עז ס"ק ה '

"כופין אותו מיד להוצי' – כ"כ הטור משמע דאין נותנים לו ז' ימים אף על גב במדיר ממתינין ז' ימים כמ"ש בסי' ע"ד משום מדיר אי' טפי פת בסלו ממורד וכ"כ בפרישה וכאן לכ"ע כופין אותו לגרש אותה כמ"ש בתו' והרא"ש,... מיהו הרא"ש בסוגי' זו דין ל"ה כתב אף במונע תשמיש אין כופין אותו לגרש כדאי' בירוש' דאין כופין אלא לפסולות ומכ"ש כשהיא מונעת לעצמה דאין כופין אותו, אלא שם דין ל"ב ובס"פ המדיר כתב דכופין אותו באומר איני זן ואיני מפרנס וצ"ל מ"ש בדין ל"ה כוונתו בירוש' אית' דאין כופין אותו אף דלא קי"ל כן אלא כש"ס שלנו מ"מ נשמע כשהיא מונעת לעצמה דאין כופין אותו ובאמת ס"ל להרא"ש דכופין אותו..."

כוונתו של הבית שמואל לרא"ש דלהלן:

ברא"ש מסכת יבמות פרק ו' כתב:

"הלכך נראה דלא משמע כופין אלא היכא שמתנהג עם אשתו שלא כדין כגון כל הנהו דפרק המדיר אבל הכא לא. ומיהו בירושלמי משמע דאין כופין אכל הנהו דקתני בפ' המדיר יוציא דגרסי' התם (פ' אלמנה נזונית ה"ז) אמר שמואל אין מעשין אלא לפסולות והא תנינא המדיר אשתו מליהנות וכו' ומשני אם שמענו שמוציא שמענו שכופין ופי' רבינו חננאל שמעת מינה דאין כופין אלא היכא שמפרש בהדיא שכופין אבל היכא דאמור רבנן יוציא בסתם אומרים לו כבר חייבוך חכמים להוציא ואם לא תוציא מותר לקרותך עבריינא אבל לכפותו בשוטי לא... ומיהו בתוספתא תני מקמץ ומצרף נחושת ובורסי יוציא ויתן כתובה והיינו על כרחין כופין כדתנן בפרק המדיר (דף עז א) ורש"י פירש בשמעתין שכופין אותו ב"ד להוציא וכן כתב רב אלפס ז"ל...ותמיהני היאך נכוף כיוון דאמר בירושלמי דאין כופין...ומה שאנו צריכין לחלק לפירוש רבינו חננאל ז"ל בין עינוי דכל מיני אישות ובין עינוי דתשמיש או מזונות גם זה דוחק דעינוי תשמיש הוא עיקר האישות...וכיוון דפליגי בה רבוותא ראוי להחמיר שלא לכוף בשוטי דלא ליהוי גט מעושה..."

כאמור הרא"ש ביבמות כותב " דעינוי תשמיש הוא עיקר האישות" וברור שחיוב הבעל בעונת אשתו הוא משורשי חיובי האישות שבין בעל לאשתו, והלכה זו מופיעה פעמים רבות בשו"ע אבהע"ז.

עפ"י הסברו של הבית שמואל לעיל הרא"ש סובר " בירוש' אית' דאין כופין אותו אף דלא קי"ל כן אלא כש"ס שלנו". ונראה דחייבים להסביר כך את שיטת הרא"ש שאל"כ לכאורה יש סתירה בדבריו ממסכת כתובות דשם כתב " אם היא רוצה כופין לאלתר..."

גם בשו"ת תשב"ץ חלק ב' סימן ס"ח כתב דכופין מיד לגרש וז"ל:

"אבל באיני משמש דינא הוא דכופין אותו לגרש מיד, שא"א לכופו לשמש אפילו אומר אי אפשי אלא היא בבגדה והוא בבגדו אמר ר"ה דיוציא ויתן כתובה כדאי' בפ' נערה שנתפתתה (מ"ח ע"א) וכ' בעל העטור ז"ל בשם גאון ז"ל דהלכתא כותיה דהא רב יוסף תני כותיה ולא כייפינן ליה לשמש בקירוב בשר שעניני תשמיש אינן בידינו לכופו עליהם כענין איני זן ואיני מפרנס שאפשר לירד לנכסיו וכ"ש המונע אשתו מתשמיש דודאי יוציא ויתן כתובה וכופין אותו דהשתא מפני ריח הפה כופין מפני תשמיש לכ"ש וטעם זה בירושלמי (כתובות פ"ה ה"ז) הוא מוזכר לענין איני זן ואיני מפרנס וכ"כ בספר אבן העזר (סי' קנ"ד) תשובה להרא"ש ז"ל במי שרוצה ללכת ולהניח אשתו שכופין אותו לגרש לזמן קודם שילך משמע שדין פשוט הוא לכוף לאלתר למי שמונע עצמו מתשמיש המטה וכן נראה דעת הרמב"ם ז"ל בפ' י"ד מה' אישות שמי שאינו יכול לשמש שיוציא ויתן כתובה אלא שאם הוא מפני חולי נותנין לו זמן אולי יתרפא וכ"ש שמדברי רש"י ז"ל בפ' השולח נראה שבכל מקום שאמרו יוציא ויתן כתובה כופין אותו להוציא וכ"כ בס' אבן העזר בסוף הלכו' גרושין (סי' קנ"ד) בשם הרי"ף ז"ל וגם הרא"ש ז"ל נסתפק בה בפ' הבא על יבמתו ובס' העטור באות מרד כתב שהמורד ממלאכה משמתינן ליה עד דעבד וכ"ש מורד מתשמיש..."

בנדון דידן כאמור, מדובר באנשים צעירים יחסית – כבני ארבעים. הבעל זנח את אשתו ובמשך שנים אינו נותן את עונתה על פי הדין, הוא אף הודה בכך ולדבריו אינו נמשך אליה. כפי הנראה כל רצונו כיום בשלו"ב נובע מכך שהמסגרת המשפחתית והכלכלית העכשווית נוחה לו יותר מהאפשרות של הגירושין.

עוד יש לעיין, בשולחן ערוך אבן העזר הלכות גיטין סימן קנ"ד דשם נכתב:

"כל אלו שאמרו להוציא, כופין אפי' בשוטים. וי"א שכל מי שלא נאמר בו בגמרא בפירוש כופין להוציא, אלא יוציא בלבד, אין כופין בשוטים אלא אומרים לו: חכמים חייבוך להוציא, ואם לא תוציא מותר לקרותך עבריין. הגה: וכיוון דאיכא פלוגתא דרבוותא, ראוי להחמיר שלא לכוף בשוטים, שלא יהא הגט מעושה (טור בשם הרא"ש)... וכל מקום שאין כופין בשוטים, אין מנדין אותו ג"כ (מרדכי ריש המדיר). ומכל מקום יכולין ליגזור על כל ישראל שלא לעשות לו שום טובה או לישא וליתן עמו (שערי דורא בשם ר"ת ובמהרי"ק), או למול בניו או לקברו, עד שיגרש (בנימן זאב פ"ח /רפ"ט/). ובכל חומרא שירצו ב"ד יכולין להחמיר בכהאי גוונא, ומלבד שלא ינדו אותו. אבל מי שאינו מקיים עונה, יכולין לנדותו ולהחרימו שיקיים עונה או שיגרש, כי אין זה כפייה, רק לקיים עונתו, וכן כל כיוצא בזה (ריב"ש סימן קכ"ז) וכן מי שגירש אשתו בגט כשר, ויצא קצת לעז על הגט, מותר לכופו לתת גט אחר. ובכל מקום דאיכא פלוגתא אם כופין או לא, אף על גב דאין כופין לגרש, {מכל מקום כופין אותו ליתן כתובה מיד, וכן הנדוניא דאנעלת ליה (מרדכי ריש המדיר)."

בפתחי תשובה שם באבן העזר סימן קנד ס"ק ל"א הביא את דברי הגבורת אנשים שכתב

"שאינו מקיים עונה כו' – כי אין זה כפי' כו' עיין בס' ג"א סימן מ"ח שתמה על הרמ"א בזה דהריב"ש כ"כ לפי שטתו דס"ל במורד מתשמיש אין כופין להוציא אבל להרב שסתם בר"ס ע"ז ובסי' ע"ז ס"ג כהמחבר דכופין להוציא מה לנו לכופו שיקיים עונה ומה לו לטעם שאין זה כפיה ממש הא אפילו כפיה ממש עושין במורד מתשמיש וגם לישנא דלנדותו שכתב בסוף דבריו מגומגם דעדיפא מיניה הו"ל לאשמעי' דאפילו להכותו ולכפותו בשוטים ע"ז יכולים לעשות שיקיים עונה וכ"ז מוכח בריב"ש עצמו שם כו' ומסיים מ"מ לדינא העיקר כמ"ש למעלה דבמורד מתשמיש אין כופין להוציא אם לא בבאה מחמת טענה ואף במונע ממנה כל עניני אישות יש לחוש למעשה כו' (הובא לעיל סק"ז וסק"ח) עיין שם:"

אולם בעין יצחק אהע"ז חלק ב' סימן ס"ב ס"ק ס"ג חולק וכתב וז"ל:

"וידעתי למה שכתב הפתחי תשובה באבה"ע סי' קנ"ד ס"ק ז' בשם גבורת אנשים אשר אף במונע ממנה כל עניני אישות אין כופין בשוטים כו' עכ"ל. אבל זה הוא רק דעת יחידאה ואנו אין לנו לשמוע רק לדברי השו"ע אשר מימהם אנו שותין שהכריעו כשיטת רוב הפוסקים דפסקו בכזה דכייפינן בכפייה גמורה אך יהיה ברשות חוקי הממשלה יר"ה."

אלא דעדיין נשאר לנו לברר מדוע לא נתרה בו לענין מרידה מתשמיש גם לענין חיוב בגט וגם לענין תשלום הכתובה. בפד"ר חלק ז' עמ' 80 ואילך האריכו בזה וז"ל:

" פירש"י שם: ולאו לאמלוכי ביה בעי, שמא יחזור בו, ובתוך זמן שאנו נמלכין בו ומחזרין עליו שיחזור מוסיפין על כתובתה. (ועיין ברש"ש ובהפלאה מש"כ בזה).

וכבר הרגיש בשינוי נוסחאות אלו ר' בצלאל אשכנזי בשטמ"ק שם, וז"ל: ולאו לאמלוכי ביה בעי ה"ג רש"י ופ"ו ז"ל שנותנין לו זמן להמלכה אולי יחזור ממרדו וכו', והקשו עליו דא"כ הו"ל לפרושי כמה זמן נותנין לו להמלכה..., והנכון כגירסת הספרים דגרסי ולאו לאימלוכי בה בעי, כלומר שנמלכין בה ואם רצתה לצאת כופין אותו להוציאה ולתת כתובה לאלתר וכו'...

עולה לנו מדברי הראשונים שהמורד מתשמיש שמוסיפין על כתובתה ג' דינרים לשבת, אין צריך התראה לכך, וגם הרמ"ה משמע שמצריך התראה רק במשמיט שאז מוסיפין אחרי ההתראה על כתובתה ומכאן ואילך יוציא ויתן כתובה.

ולענין חיוב הגט לא הזכירו הפוסקים אם מורד צריך התראה, כדרך שאמרו במורדת. מלשון הרמב"ם והשו"ע שכתבו יוציא מיד, משמע לכאורה שאי"צ התראה, אבל יתכן לפרש שכוונתם שאין צריך להמתין שבת אחת כדרך שממתינן במדיר (כתובות ס"א ורמב"ם פי"ד מהל' אישות ה"ו וטוש"ע אה"ע סימן ע"ו ס"ט), אלא מתרינן ביה ואם יעמוד במרדו יוציא מיד, אבל התראה בעי.

וראה בתשובת הרא"ש כלל מ"ג סימן יו"ד שכתב: אשה מורדת צריכה התראה ועדים להפסידה כתובתה ואין הבעל נאמן, ואם היא כופרת תשבע שהיא כדבריה, וכן הדין האיש המורד.

הרי שהרא"ש שהצריך התראה באיש המורד, כתב זאת לענין חיוב כתובה, ואולי לענין הכחשה, אבל לגבי חיוב גט אין לנו ראיה מדבריו.

אמנם החזון איש (חלק אהע"ז סימן ק"ח אות י"ג) כתב בזה"ל: והא דכופין אותו לגרש היינו אפילו חוזר ממרדו, מיהו נראה דצריך התראה כמש"כ הרא"ש בתשובה כלל מ"ג, ואם עמד במרדו אחר התראה ואח"כ חזר כופין, דאל"כ לעולם יחזור וימרוד.

הנה החזו"א הבין מדברי הרא"ש הנ"ל דאיש המורד דינו שצריך התראה וזהו שהשווה הרא"ש מורד למורדת.

עכ"פ רואים אנו שגם החזו"א תפס שאף אם צריך התראה, אחרי ההתראה אם אינו חוזר חייב לגרש מיד, ולא מהני מה שאח"כ יחזור ממרדו, דאם לא כן לעולם יחזור וימרוד...

ומעתה הוברר לנו שאמנם איש המורד על אשתו מתשמיש אינו חייב לגרש אלא אחרי שביה"ד מתרין בו, אבל אין ממתינין לו אחרי התראה ואין נותנים לו זמן שימשוך במרד, אלא אם אינו חוזר מדרכו המרדנית יוציא מיד."

א"כ לכאורה בנדון דידן מדוע שביה"ד לא יתרה בו לפני שנפסוק על חיוב בגט.

וי"ל א) במשך שנים הצדדים לא קיימו חיי אישות סדירים, אלא לעיתים נדירות. הבעל טען שאינו נמשך לאשתו ותלה את הקולר באשתו. גם הטיפולים הזוגיים שבהם עלו נושאים אלו פעם אחר פעם לא הועילו לענין זה. למעשה, הבעל הוחזק בכך שאינו נותן לה את עונתה, וניתן לראות באותם טיפולים כעין התראות שישוב לחיי אישות סדירים. בנוסף, כאשר הבעל טוען במשך שנים שהסיבה שמורד באשתו מאישות, היא, משום שאינו נמשך אליה. א"כ כיצד ניתן לחייבו לקיים יחסי אישות עם אשתו בניגוד לרצונותיו הרי הדברים מסורים ללב, ומה תועיל התראה. ב) בשלב זה שהוא הביא עצמו למצב שאשתו מואסת בו באמתלא מבוררת כאשר הלך אחר אשה זונה, אין מקום להתרות בו. שהרי אנו אין לנו להתרות ולכוף אותו אלא כאשר יש אפשרות שיחזור לאשתו, ולא במצב שהאשה מואסת בו ואינה יכולה לקבלו מחמת מעשיו.

לאור כל האמור לעיל, גם אם לא נחייב את הבעל בגט מטעם "רועה זונות", מ"מ האשה מואסת בו באמתלא מבוררת וכמו שציין עמיתי, ובנדון דידן ניתן לחייבו בגט לכו"ע, מטעם בו הרחבתי לעיל, שהבעל מורד מתשמיש ומונע מאשתו את עונתה, ובכגון דא נפסק "יוציא ויתן כתובה."

סוף דבר
א. בנדון שבפנינו הבעל חייב לגרש את אשתו.
ב. בשלב זה, האשה לא איבדה את זכאותה לגביית מלא הכתובה, עיקר ותוספת, אולם ביה"ד ייתן את החלטתו הסופית בנדון זה רק לאחר שתתקבל הכרעת ביהמ"ש בענייני הרכוש.

הרב אברהם שינדלר

מצטרף למסקנות פסק הדין.

יעקב זמיר – ראב"ד

נפסק כאמור.

מותר לפרסם פסק דין זה לאחר השמטת פרטים מזהים.

ניתן ביום י"ז באדר ב התשע"ו (27/03/2016).



לתחילת פסק הדין