לפנינו תביעות הדדיות בין בעל ואשה שהתגרשו בביה"ד. לצורך הנוחות נכנה הצדדים כבעל ואשה אע"פ שהם כבר גרושים.

כידוע בתיקים, הבעל טען שטרם הגירושין האשה מרדה בו מחיי אישות או שהייתה בה מחלה שמנעה ממנה לקיים חיי אישות ובתאריך מסוים האשה הביאה משאית נטלה המיטלטלין ועברה לגור לדירה ששכרה בפ"ת. הבעל ביקש שביה"ד ידון שהאשה הייתה מורדת ומפסידה הזכויות שהיה לה כאשה מורדת.

לעומת הבעל טענה האשה שהיא חיתה עם בעלה במשך השנים שהיו יחד, וקיימה עמו יחסי אישות סדירים, האשה טענה שהבעל התעלל בה נפשית ופיזית ובגלל כך נאלצה לעזוב את דירתם.

הצדדים הסכימו להתגרש וענייני הרכוש והכתובה וכו' ידונו אחר הגט, הצדדים לא הביאו כל הוכחה שהצד השני הוא היה המורד ושהוא גרם לגירושין ע"כ יש להתייחס למקרה זה ששני הצדדים הם מורדים זה על זה. ודבר זה יובא בחשבון לקמן.

הצדדים התדיינו בפני ביה"ד בענייני הרכוש והכתובה הציגו את ראיותיהם וערכו סיכומים לטענותיהם.

נציג עתה את השאלות ההלכתיות העיקריות שיש לדון בהם ולאור המסקנות שיעלו בדיון ההלכתי נפסוק לקמן לפי הנתונים.

א. הבעל טען שאבי האשה הבטיח לו לפני הנישואין שיקנה דירה לצדדים לטענתו הכספים שקיבלה האשה מעיזבון אביה עד לערך מחצית דירה, שייכים לו מחמת ההבטחה.

ב. הבעל טען שמחצית הכספים המופקדים בבנק לאומי שייכים לו משום שאשתו הכניסתו לשותף בחשבון עם זכויות מלאות למשיכת כספים. עצם צירופו לחשבון נחשב שאשתו נתנה לו מחצית מהכספים במתנה.

ג. יש לדון שהריבית והרווחים שהצטברו על הכספים בבנק לאומי שייכים לבעל משום שהוו פירות נ"מ.

ד. יש לדון בכספים שהבעל נטל מבנק המזרחי למי שייכים. הכספים שהופקדו בחשבון זה נבעו מהכנסות הצדדים ממעשי ידיים וכן מהפקדות בטוח לאומי קצבת ילדים וקצבת לידה.

ה. יש לדון מי חשוב המוחזק בכספים בבנק לאומי לדבר זה יש השלכות לגבי ספקות שיעלו לדיון ברכוש אחר של הצדדים.

ו. דין הכתובה ותוספת כתובה.

ז. דיון בתביעות מיטלטלין.

א. תחילה נדון בטענתו של הבעל שאביה של האשה הבטיח לו לפני הנישואין שיקנה לצדדים דירה וע"כ יש לראות בכספים שקיבלה האשה מהעיזבון עד ערך מחצית דירה כממונו.

הנה הבעל לא טען ברור שהאב הבטיח לרישום על שמו מחצית הדירה. נוסף ע"כ הבעל לא טען כי הנישואין הותנו בכך שהאב ירישום על שמו מחצית דירה. שבמידה שהיה תנאי כזה הרי בזה שהבעל נשא את האשה התחייב האב לקיים הבטחתו וכדין פועל שעשה מלאכתו שמתחייב בעה"ב לקיים התחייבותו. הבעל גם לא טען שהבטחת האב נעשתה בקניין, ומאחר והבטחת האב לא נעשתה בקניין לא תפסה מעבר להבטחה ולא חל שיעבוד על נכסיו לקיים חוב זה. וא"כ הכספים שקיבלה האשה בירושה שייכים לה באופן בלעדי. נוסף ע"כ אף אם נאמר שהאב הבטיח לרישום מחצית דירה ע"ש הבעל והבטחה זו נעשתה בקניין מ"מ יכולה האשה לטעון שאביה התחייב מתנה זו במסגרת התחייבות לנדן והיה דורש מהבעל שיתחייב בכתובה את הערך של מחצית דירה שיקבל בנדוניה דהיינו מעות נצ"ב וע"כ ביה"ד דוחה טענה זו.

ב. לגבי השאלה השנייה שטען הבעל שמגיע לו מחצית מהנכסים משום שעצם הכנסתו לחשבון מהוה מתנה של מחצית הכספים וזאת משום שמחצית הכספים רשומים על שמו. וכן מכך שיכל לפעול בחשבון כבעל החשבון והרישום דומה לרישום קרקע בטאבו שבזה הכל מודים שהוי נתינה בקניין.

נ"ל שאין טענת הבעל טענה, כי לפי חוו"ד משפטית של היועץ המשפטי של המשרד עו"ד אשר רוט אין הדבר כן. אין הוספת אדם לחשבון בנק מהוה ראיה לנתינת מחצית הכספים. ואם צד מוכיח שהכספים שלו אין הרישום כשלעצמו מהווה ראיה שנתן לשני מחצית הכספים.

נוסף על האמור לעיל מאחר וברור שהכספים באו ממקורות האשה והיו שלה. כדי לומר שבעלה זכה במחצית הכספים חייבים לומר שנעשה מעשה קניין שנתנו לו מחצית הכספים. אך מאחר ומעשה קניין לא נעשה אלא שהבעל טוען שעצם הכנסת שמו לחשבון או עצם הכנסת כספים לחשבון משותף מהוה קניין סיטומתא למתנה, מאחר וקניין זה אינו קניין ברור שכל השוק נוהג כך, אין הדבר יכול להחשב לקניין סיטומתא. ונבאר הדבר יותר שהרי ברור שהרבה אנשים מצרפים אחרים לחשבונות בנק שלהם שיהיו נאמנים או שיפעלו בחשבון כמומחים וא"כ סתם רישום אינו מהווה קניין ברור.

ולפי האמור לעיל יש חילוק ברור בין רישום בבנק בחשבון לבין רישום בטאבו שאם אחד מבני הזוג רושם את חברו בטאבו יש לו מחצית הדירה. דשם הכל יודעים שרישום בטאבו היא נתינה גמורה ורכוש הרישום ע"ש אחד בטאבו מהוה ראיה שזה ממונו וע"כ עצם הרישום הוי קניין סיטומתא. משא"כ רישום שותף לחשבון בנק אין הדבר כן. וכפי שפירשתי לעיל.

ובנוסף לאמור לעיל נביא כאן את טענת האשה שהיא צרפה את בעלה לחשבון הכספים (שקיבלה מהעיזבון) משום שבעלה טען שהוא מבין בהשקעות. דבר שהאשה לא הבינה בו. ולפי זה נופלת טענת הבעל שאין להסביר הרישום גם על שמו אלא כנתינת מחצית הכספים במתנה. אמנם יש שלצורך ניהול כספים ממנים מיופה כח. אך מאידך ישנם הרבה שמאמינים בשותף ורושמים אותו כשותף לחשבון.

לאור כל האמור לעיל נ"ל לדחות טענות הבעל שמחצית הכספים הרשומים ע"ש שניהם שייכים להם שווה בשווה אלא כל כספים שהאשה תוכיח שבאו מעיזבון אביה שייכים לה.

ג. עתה לאחר שביררנו שהכספים שנכנסו לחשבון המשותף שמקורן בעיזבון האב של האשה שייכים לה. יש לדון שהרווחים על כספים אלו שייכים לבעל כדין פירות נ"מ. ונ"ל שהרווחים שהיו על כספי האשה מעבר למדד יש להם דין פירות נכסי מלוג ושייכים לבעל, אולם הרווחים עד הצמדה אין להחשיב כרווח אלא כשמירה על ערך הקרן.

ולפי זה הרווחים שהצטברו על כספי האשה משעה שהופקדו בבנק עד לגירושין שייכים לבעל.

(יש לדון משעת הפרידה שהייתה ביניהם שהיו מורדים זה על זה למי שייכים הפירות אולי הוי ספיקא דדינא וצריך לתת אותם למוחזק ועיין לקמן שנבאר מי חשוב מוחזק בכספים בחשבון משותף).

ד. עתה נדון בכספים שהיו בבנק המזרחי ושהבעל נטל אותם. מקור הכספים הוא מהכנסות שני הצדדים ומהפקדות בטוח לאומי קצבת ילדים וקצבאות לידה.

הנה שני הצדדים טענו בסיכומיהם כי הכספים בבנק המזרחי שייכים לשני הצדדים ויש לקחת את העובדה שהבעל נטל את כל הכספים הללו. ולהתחשבן ע"כ בהתחשבנות הכללית.

ברם הבעל טען טענה זו מכיוון שסבר שטענה זו של שותפות תעזור לו לזכות במחצית הכספים של האשה, אולם משמתברר שטענה זו לא עוזרת לו יש לדון האם מחל על טענתו שהכספים שנטל הם מעשי ידי האשה והם מעשי ידים ע"י הדחק והוא מחזיק בהם והם מגיעים לו.

נ"ל שהבעל לא מחל על טענה זו אלא שחשב שבטענתו יזכה יותר, ברם יש לדון בזוג כזה שהבעל הסכים שהם יהיו שותפים בהכנסותיהם ולמעשה כך הם פעלו בחשבון ובהכנסותיהם המשותפים. שיש לומר שהבעל הסכים שהמותר ממעשי ידי האשה לאחר הוצאותיהם יהיה שייך לאשה.

ה. ציינתי לעיל שיש לדון מי המוחזק בכספי בנק לאומי וברווחים, לדבר זה יש השלכות לגבי ספיקות שיתעוררו בטענות ברכוש של הצדדים. לעיל באות ב' קבענו כי בעל הכספים בבנק הוא מי ששלו שייכים הכספים והאחר הוא מורשה לפעול בחשבון.

לאור האמור לעיל הבנק חייב את הפקדון ואת המלוה למי ששייכים הכספים שכל פיקדון ברשותא דמריה קיימא ועיין קצוה"ח חו"מ סימן ש'. והבנק לא רצה ולא חשב לשנות הבעלות ובכל מקרה של ספק, הרשויות המשפטיות מחליטות למי שייכים הכספים. והבנק רואה אותו כבעל הכספים ולו הוא חייב, את הכספים המופקדים אצלו.

לאור האמור לעיל כל הכספים שתוכיח האשה שבאו מהעיזבון של אביה וכן ההצמדה על כספים אלו יש לראות שהאשה כמוחזקת בהם. ולגבי כספים שיש ספק מה המקור לכספים אלו, עד מחצית החשבון הבעל חשוב מוחזק בהם. וזה כולל הכספים המגיעים לו מדין פירות נ"מ.

ו. דין הכתובה ותוספת כתובה.

במקרה שלפנינו הם שניהם מורדים. כשבאו לפנינו בדיון הראשון הסכימו שני הצדדים שהם צריכים להתגרש, הבעל לא ביקש להתרות באשה שתחזור אליו וכן האשה לא ביקשה מביה"ד שיתרה בבעל שיחזור אליה.

והדין בשניהם מורדים שמגיע לאשה עיקר כתובה. ולעניין תוספת כתובה עיין בפד"ר כרך י"א מדף 253 וכרך י"ד בדף 27 שנקטו שהוי ספיקא דדינא האם מפסידה מתנות ותוספת כתובה וע"ע כרך ח' עמ' 324.

ראיתי שאב"ד הגאון הרב חגי איזירר כתב שיש לאשה 100 זקוקים כסף כיוון שבכתובות כתובים שהאשה הביאה סכום זה, ולכן מגיע לה סכום זה. ברם נ"ל שמאחר וכיום נהגו לכתוב דבר זה אע"פ שהאשה לא מביאה סכום כסף, וגם אם מביאה כסף בדרך קונים בכסף זה דירה, וחלק זה נרשם על שם האשה, ולכן נראה שכיום כל המאתים זקוקים יש להם דין תוספת כתובה. ובמקרה שלנו האשה לא טענה שהביאה סכום כסף לחתונה.

ז. ענייני המיטלטלין ידונו בנפרד לפי הפירוט שהגישו הצדדים.

ח. לאור האמור בנימוקים, נבדוק את הכספים המופקדים בבנק לאומי מה מקורם.

הצדדים הודו כי מקור הכספים הוא מעיזבון אבי האשה מלבד סך של 20.982 ש"ח שהועברו מבנק המזרחי ע"י הבעל.

הכספים שהופקדו ע"י הבעל בבנק לאומי. מקור הכספים בבנק המזרחי.

ולהלן הפרוט:
1250 ש"ח מיום 5.8.92
1000 ש"ח מיום 11.9.92
1250 ש"ח מיום 8.10.92
1306 ש"ח מיום 2.7.93
1000 ש"ח מיום 16.3.93
1500 ש"ח מיום 19.7.93
1100 ש"ח מיום 22.4.92
2576 ש"ח מיום 21.4.92
10,000 ש"ח מיום 29.3.91
סך הכל 20.982 ש"ח.

מקור כספים בבנק המזרחי הוא מהכנסתם מעבודה וכן מכספים שהופקדו להם ממשרד הרווחה ומבטוח לאומי עבור שלישיה שנולדו להם.

לעומת הכספים שהופקדו מבנק המזרחי משכו הצדדים מבנק לאומי ע"י כספומט או כרטיס אשראי סך השווה ל-35,762 ש"ח, זאת אומרת שבחשבון בל"ל לא נשאר כלל כסף ששייך לשני הצדדים, או לבעל לבדו. אלא הבעל נטל מקצת מהכסף ע"ח המגיע לו מפירות נכסי מלוג.

1. א) לאור האמור לעיל הכספים הנמצאים בבנק לאומי ובחברת [א'] ובקופת גמל עצמה שייכים לאשה מלבד הסכומים דלהלן.

ב) הרווחים שהצטברו על הכספים שהופקדו במוסדות דלעיל בסעיף א' מיום הפקדתם עד תאריך הגירושין ט"ו אייר תשנ"ה 15.5.95 מעבר למדד פחות הסכום 14780 ש"ח שייכים לבעל. (שכבר נטל הבעל פירות בסך זה 14780=35762-20.982).

2. בבנק המזרחי היו מופקדים 67,226 ש"ח שהצטברו מהכנסות הצדדים. הבעל נטל את כל הסכום וזכותו לטעון שהכסף ממעשי ידי האשה שייכים לי. ואף שהוי מעשי ידים שעל ידי הדחק, קים לי כפוסקים ששייך לי ואני המוחזק.

3. בעניין המיטלטלין הבעל טען שהאשה נטלה מיטלטלין בשווי 70.000 ש"ח ודורש אותם. מאידך טוענת האשה כי המיטלטלין הללו חלקם שלי מלפני הנישואין או מתנות מקרוביה ובעיקר מה שקנו הצדדים מהכנסה משותפת.

הנה עד שליש מערך המיטלטלין יכולה לטעון שהם נקנו מהכנסה שלה וקים לי שהם שייכים לי דהוו מעשי ידים שעל ידי הדחק. (כיוון שהבעל הרויח פי שניים מהאשה).

ובעניין ה-2/3 השני של המיטלטלין יכולה לומר שאני תופסת אותם כנגד הכספים שבעלי תפס כאשר נטל את כל הכספים שהיו בבנק המזרחי ששליש מהם שייכים לי. ואין ערך המיטלטלין ששייכים לבעלי גדול מערך שליש הכספים שתפס כי הוא הגזים במחירם ועל דבר זה יכול לעמוד כל אדם אפי' מי שאינו שמאי מיטלטלין. ועיין נתיבות המשפט בסימן כ"ה כללי תפיסה סעיף כ' שכתב שבנדון שיש בו פלוגתא דרבוותא מועילה תפיסה במיטלטלין כנגד חוב. (ובעניין מעשי ידים על ידי הדחק כתבו הב"ח הח"מ והב"ש שנהגו שהוי ספיקא דדינא ואין מוצאים מהמוחזק).

ברם בנתיבות ביאורים שם משמע שבמחלוקת הפוסקים כשאדם תופס נגד רוב הפוסקים אין מועילה תפיסה שלא ברשות אא"כ טוען טענת ברי שהדין עמו ולצורך זה צריך להיות תלמיד חכם שיכול לתת טעם לדבריו. אולם במקרה זה נ"ל שהאשה יכולה לתת טעם לדבריה כי כוונתם הייתה שהרכוש שנרכש והצטבר ממעשי ידיהם יהיה שייך להם שווה בשווה ובמציאות כן הם התנהגו כל השנים שחיו יחד.

ועיין מה שכתבתי בעניין זה בשורת הדין כרך א' במאמר מעשי ידי אשה. ענף י"א עמוד קמ"ו.

ברם ראיתי שבדינו של הנתיבות שכתב שבספקא דדינא יכול לתפוס אף בחפץ שאין לו טענה בגופו נחלקו האחרונים, שהמהרי"ט ח"א סימן ע"ב חולק על הנתיבות. והש"ך בתקפו כהן מסכים לנתיבות. ועיין בעניין זה בשב שמעתתא ד' פרק י"א. ובפשטות אי אפשר להוציא מהאשה כאשר היא מוחזקת.

(וע"ע בתומים דף מ"ו מדפי הספר שנראה לו כמהרי"ט ודלא כש"ך אולם מאחר והנתיבות ראה דברי כולם והכריע שאין להוציא מהמוחזק צ"ע אם אפשר להוציא ממנה).

ברם י"ל שהבעל יכול לומר שמאחר ואני מוחזק בכספים המופקדים בבנק לאומי עד מחצית ואם אוכיח שהאשה חייבת לי אני מוחזק גם כנגדן וע"כ בכל מה שיכול לומר קים לי יכול לטעון מוחזקות על כספים אלו.

אולם אין נראה לי לומר כן שהבנק מחזיק הכספים עבור שניהם, אלא הבנק מחזיק בכספים עבור מי שיוכיח שהכספים שייכים לו, ועד חצי שניהם חשובים מוחזקים רק במקום ספק. עוד נ"ל שבמקום ספק שניהם חשובים מוחזקים זה דוקא כשהספק מחמת כספים אלו. אולם הבנק אינו מחזיק כספים אלו עבור מי שיש לו טענות ממון ממקום אחר, שאין לממון ההוא נגיעה לכספים אלו.

למרות האמור לעיל נ"ל שהאשה תתן לבעל 20,000 ש"ח עבור המיטלטלין שנטלה ומדין פשרה. ברם מאחר ולא ברור שהבעל לא חייב לאשה כתובתה נראה שאין להוציא ממנה ממון.

4. האשה קיבלה חצי מערך הרכב שלבעלה היה ודאי חלק יותר מחצי לא ידוע לנו בכמה היה חלקו גדול יותר אולם הבעל רשם חצי רכב ע"ש האשה וע"כ הוא נתן לה מתנה מחצית הרכב, ובשניהם מורדים הדבר ספק אם מפסידה מתנות ואין להוציא ממוחזק.

ניתן ביום י"ח בתמוז התשנ"ח (12/07/1998).

הרב נחום גורטלר

עיין תחילה בנימוקי חברי הרה"ג נ' גורטלר שליט"א.

א. הכספים בבנק לאומי – הבטחת אבי האשה
בעניין הכספים בבנק לאומי שמקורם בעיזבון אבי האשה. הבעל (לשעבר) טען שהובטחה לבני הזוג דירה בעת ההתקשרות ואבי האשה חזר על התחייבות זו ביום החתונה בשעה שישבו לערוך הכתובה. ברור וגם לא נטען שהייתה זו התחייבות בקניין וגם לא דרך תנאי הקדושין.

מ"מ יש מקום לדון אם אין ההתחייבות תופסת מדין דברים הנקנים באמירה שאם אמר כן אזי נותן לבתו ועמדו וקדשו התחייבות זו תופסת באמירה ואף כאן חזר האב על הבטחתו סמוך לקדושין.

א. הנה האשה מכחישה כלל שאביה אמר שייתן מתנה לבני הזוג.

ב. גם אם אמר שייתן דירה לבני הזוג ניתן לפרש שכונתו שיעמיד להם דירה למגורים אך לא נחית כלל לקבוע למי תהיה הבעלות של הדירה וזה העיקר.

ג. הרמ"א אהע"ז סי' נ"א פסק שהן הן הדברים הנקנים באמירה זה רק אם נאמרו דרך תנאי וכאן לא נזכר שהיה דבר כזה.

ד. כתוספת לטעם הב' י"ל שגם הבעל (לשעבר) לא טען שהבטיח שייתן דירה לבעלות בני הזוג ואילו היה אומר זאת האב כי אז הבעל היה טוען זאת לכן נראה שאפילו אם האב כיוון לתת להם בעלות לשניהם מ"מ כיוון שלא הובן כך מדבריו ולא נתפרש, אזי אין לזה תקף של דברים הנקנים באמירה כי דברים הנקנים באמירה בנוי על כך שהזוכה סמך דעתו וכאן שהזוכה לא שמע זאת מפורש, לא סמך בדעתו.

ה. אילו באנו לחיב האשה מטעם הבטחת האב כי אז היה צריך לתבוע את כל היורשות (אחיות של האשה) אלא שאז היו היורשות טוענות שהן העבירו לאשה את אותו חלק שאמורה הייתה לקבל לנישואין בנוסף על חלקה בעיזבון ולכן הן מסולקות מהתביעה.

ו. ב"כ הבעל בסיכומיה טענה שהם לא תובעים הכספים בבל"ל מכוח הבטחת האב והעלו זאת רק כדי להוכיח שהייתה כונת שיתוף בכספים כיוון שהלכו לאור הבטחת האב. כוונתה הייתה שלא נפריך טענתה וכטענת ב"כ האשה שלפי החוק האזרחי הבטחה למתנת קרקע אינה תופסת אלא בכתב וכאן היה הכל בע"פ. ייתכן שהבעל לא שותף לטענת ב"כ בזה ויאמר לה לתקוני שדרתיך וכו'.

ז. מכיוון שמנהג המדינה שהתחייבות למקרקעין לא תופסת אזי אולי גם הבטחת האב של האשה בנישואין אין לה גמירות דעת ויש לדחות שהוא לא הבטיח בהכרח קרקע מסוימת אלא כספים לקנית קרקע.

ח. לסיום יש לקבוע שהעיקר כפי שכתבנו בסעיפים ב' וד' שגם לפי טענת הבעל לא ניתנה ע"י האב התחייבות קנינית כלומר התחייבות לתת בעלות ואפי' יטען הבעל שזו הייתה הכונה אזי בכוונת בלבד לא חל הדין של דברים הנקנים באמירה.

ט. הערוך השולחן סי' נ"א סעיף ס' הביא מחלוקת אם "עמדו וקדשו" בעינן שיהיה סמוך ממש להתחייבות או להזכרתה ומסים שהטור שו"ע סתמו שבעינן סמוך ולפיכך כתב שהאידנא שמקדשים תחת החופה ואין מדרך להזכיר הפסיקות סמוך לחופה ממש ולכן לא שיך אצלנו דין זה דהדברים הנקנים באמירה.

י. לסיום טענת הבטחת האב כגורם של דברים הנקנים באמירה נדחית באופן ברור.

ב. הכספים בבנק לאומי – זכייה מכוח השיתוף
בחשבון – כבר נתבאר ע"י חברי הרה"ג נ' גורטלר שליט"א שרישום בבנק אינו מעשה של העברת בעלות לא מצד החוק האזרחי וכמובן לא מדין תורה. בניגוד לרישום בטאבו שזו העברת בעלות מבחינת החוק ולכך יש לה תקף בהלכה מדין סיטומתא.

הרישום בבנק קובע לפי החוק את המערכת ההדדית שבין הבנק לבעלי החשבון ולא נוגע למערכת שבין בעלי החשבון כלל. זו גם הסיבה למה שנאמר לעיל שרישום בעלי חשבון אינו מהוה העברת בעלות בין בעלי החשבון.

למרות האמור הרי שלעניין מוחזקות שני בעלי החשבון הם מוחזקים בשווה גם בעבר כאשר חתימת כל אחד לבדו מספיקה וגם כיום כשצריך חתימות של שניהם.

ייתכן שהבנק יש לו גדר של שליש ואז יכול להיות נפ"מ לגבי טענות ברי ושמא או טענות מכוח רוב או מיגו אבל בנדון שלנו הטענות שקולות ולמעשה אין כלל טענה מצד הבעל שכן לדבריו הקניין נעשה ברישום בבנק וזה אינו קניין. אילו למשל היה טוען שנתנה לו החצי בקניין התחייבות או אודיתא והאשה הייתה מכחישה אז היה מקום לזכות אותו מכוח מוחזקותו אבל הוא אינו טוען זאת ורק טוען לבעלות מכוח רישום שלו כבעל חשבון וזה אינו מעשה קניין.

ואפי' כיוונו שני הצדדים לקנות ולהקנות ע"י הרישום אין זה כלום כי הרישום רק נועד לקבוע את יחסם עם הבנק.

אם היה החשבון נעשה תחילה באופן שצריך תמיד שתי חתימות היה מקום לכאורה לומר שגם אם החשבון המשותף אינו קניין אבל ההתחייבות של הבנק להחזיר הפקדון זה כלפי שניהם בשווה ומכוח זה זוכה הבעל במחצית אבל זה אינו כי הבנק כשמתחיב לשחרר הפקדון בחתימת שניהם לא מתחיב להעביר לבעלות שניהם בשווה אלא לשחרר לפי חתימות של שניהם והבעלות תהיה כפי שיסתדרו ביניהם וכ"ש כאן שדי היה בתחילה בחתימה אחת שודאי שלא הייתה התחייבות שהכסף יהיה של מי שיקדים ויחתום ויוציא אלא ההתחייבות של הבנק רק לכך שמי שיחתום תחלה הבנק רשאי מבחינתו לתת לו הכסף והבנק משוחרר ע"י זה מאחריותו.

ג. הכספים בבל"ל שנכנסו שלא מכספי העיזבון
בבדיקה מתברר שהסכומים שהבעל טוען שהופקדו על ידו נחלקים לכמה סוגים:

א. צ'קים שמקורם בכספי משפחת האשה וזה כמובן נדחה כאמור לעיל.

ב. צ'קים שנמשכו מחשבונם המשותף בבנק מזרחי ואשר ערכם בסך כולל 22000 ש"ח לדברי הבעל ולדברי האשה רק 21750.

ג. סכומים שהגיעו ממשרד הרווחה (לילדים) סה"כ 7126 ולדברי האשה לסעיף זה יש להוסיף 350 ש"ח.

ד. כספים שהם של הבעל 2750.

ועכשיו נדון על כל סעיף:
סעיף ב' – בצ'קים מחשבונם המשותף בבנק מזרחי יכול לטעון שהם מעשי ידיה שע"י הדחק שהם שלו והיא תטען קים לי כפוסקים שהם שלי וכיוון ששניהם מוחזקים יחלוקו. אלא שבבנק מזרחי עצמו באותה תקופה שנמשכו הייתה הכנסת הבעל גדולה משל האשה.

סעיף ג' – הכספים של שניהם ולכ"א מחצית גם לפי המוחזקות.
סעיף ד' – כולו של הבעל.

אנו זקוקים כאן לענינו של סעיף ב' לפשרה ולקבוע כמו שקבענו בפרק הדן בחשבון בנק מזרחי שחלקו של הבעל בכספי בנק מזרחי הוא 74% ויצא לפי"ז שמתוך 22000 יהיה לבעל 16280 ש"ח.

נוסיף לזה 3556 ש"ח כפשרה בסעיף ד' ועוד 2750 מסעיף ד' ס"ה 22586 סכום זה הוא % 3.5 מכלל הפקדון בבל"ל.

לפי זה גם המשיכה בסך 35761 לצריכה שוטפת גם היא נלקחה באופן יחסי מחלק הבעל רק 3.5% מה שחשבנו הסכום שהוצא מבנק לאומי לפי אחוזי הבעלות עיין חו"מ סי' קע"ו שם מבאר שאם נשתתפו חולקים בריוח ובהפסד בשווה, אבל כאן לא מדובר ברווח והפסד אלא במשיכה מהקרן ובחלוקה עיין שם קע"ו הלכה ז' שאם נגנב או נאבד חולקים לפי המעות והכא עדיף טפי. עוד י"ל שהתם מדובר שקנו סחורה ועשו עסקה עם המעות אבל כאן שהפקידו בבנק הרי זה כאלו לא סחרו והסברא הראשונה עיקר.

ולכן מתוך ס"ה המשיכה 35761 ירד מחלק הבעל 3.5 כפול 35761 לחלק 100 = 1252

ומתוך הסכום של 22586 נותר לבעל 21334 ולסכום זה יתוסף 3.5% מהרוחים על הקרן שהופקדה כלומר הסכומים שיש כיום מינוס הסכומים הנומינליים שהופקדו כפול 3.5/100 זה יתוסף ל-21334 ש"ח הנ"ל.

ד. מיטלטלין (ברור מפורט)
1. ספרי קודש – הבעל לא פירט רק הזכיר ש"ס, סדור ומשנ"ב האשה טענה שלא לקחה משלו דבר. תביעה בפרט זה נדחית.

2. גביעי כסף טוענת שלקחה רק גביע אחד והוא מתנה לבן. הבעל לא פרט שווי משקל של תביעתו התביעה בפרט זה נדחית.

3. מקרר אמנה – משנת 87 קיים ואצל האשה הבעל מעריכו ב-9000 ש"ח הערכה מכסימלית 7000 ש"ח.

4. מיקרוגל אמנה – משנת 87 קים אצל האשה הערכה שוויו מקס' 1000.

5. מכונת כביסה האשה: ניתן ע"י הדודה לא הוכחש התביעה בפרט זה נדחית.

6. מכונת כביסה נוספת – הבעל מודה שנמכרה.

7. מייבש כביסה משנת 91 הערכת מקסי' 1000.

8. שתי טלויזיות אצל האשה הערכת מקסי' 4000.

9. פסנתר – האשה טוענת והבעל מודה שהוא מאביה.

10. מערכת סטריאו אצל האשה הערכה 3000.

11. 2 רדיו טייפ לרכב האשה טוענת שאין אצלה – התביעה נדחית.

12. מצעי מיטה + מגבות יש לפשר על 2000.

13. וידיאו ואוסף תקליטים יש לפשר על 2500.

14. שני טלפונים אלחוטיים האשה טוענת יש רק אחד הערכה 500 ש"ח.

15. כלי בית מכל הסוגים טענת הבעל מוגזמת יש לפשר על 3000.

16. חליפות ברשותה אחת ומוכנה להחזירה.

ס"ה סעיפים 1–16 ערך ריאלי לתביעת הבעל 24000 ש"ח כנגד זה נשארו לבעל 2 ארונות קיר אחד של 4 דלתות ואחד של שנים וכן ספריה ושולחן שיש להעריכם לפחות ב-3000 ש"ח.

בנוגע לפסנתר הבעל מודה שהוא של האשה מאביה רק טוען שהשקיע 3000 ש"ח בתקונו. אלא שהדין הוא שהמשקיע בנכסי מילוג של אשתו מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל.

והנה הבעל טוען על המיטלטלין "כולו שלי" והאשה טוענת שהם של שותפות. לפי אורח חייהם וטענות הבעל בכל נכסיהם הרי היה לה שיתוף וא"כ יש לחזק את טענת האשה שכל מה שקנו היה ע"מ שיהיה של שניהם בשווה. אולם בנדון המיטלטלין הבעל דורש את כל שוים לעצמו. אולם מן התחשיב עולה שהוא דורש רק חצי לעצמו שכן הוא תובע לחלופין שבתמורה למיטלטלין לא יחויב להחזיר כספי בנק מזרחי. והיות שהסכומים של בנק מזרחי והמיטלטלין שווים לפי הערכתו א"כ מראה שדורש לעצמו רק חצי מהמיטלטלין.

ואין זו סתירה כפי שיבואר להלן. אולם תחילה נעבור לדון בכספי בנק מזרחי.

ה. הכספים בבנק מזרחי
בדפי חשבון שלפנינו מבנק מזרחי סניף בר-אילן עולה שההכנסות ממשכורת הבעל משך כל התקופה הם כ-154 אלף ש"ח (וביתר פירוט הכנסות הבעל ממשכורת 153583. הכנסות האשה ממשכורת 41261. חופשת לידה וקצבאות ילדים שהם לאשה 13191. סה"כ הכנסות האשה 54452. סה"כ הפקדות שניהם 208035) והכנסות האשה והכנסות מבטו"ל הינן כ-54 אלף ש"ח הוי אומר שהכנסות האשה באחוזים הן 54452:208035=%26.1.

החשבון שם היה פעיל ביותר וקשה לקבוע אלו כספים נחסכו ואלו נמשכו יש לכן לקבוע ובמידה מסוימת מתורת פשרה שיש לאשה % 26 מהסך של 67000 שהם 17487 ש"ח.

הבעל למעשה הסכים שיש שיתוף בכספים של בנק מזרחי ותבע לעצמו רק חצי אולם כל זה משום שסבר שבפתיחת חשבון משותף יש קניין להשתתפות לאחר שנבהיר לו בפס"ד זה שאין הדבר כך ברור לנו שהוא יאמר שלא מחל כלל. אבל ייתכן שזו מחילה בטעות ובמחילה בטעות יש אופנים שהויא מחילה ובפרט כאן שלפי תפיסתו גם כיום כן הוא חושב שהכל צריך להיות משותף.

לכאורה אנו פטורים כאן משאלה של מחילה בטעות כיוון שעל הצד שיש לו 80% והוא הצהיר שמגיע לאשה 50% הרי לא עשה התחייבות ולא שום קניין על כך ויכול לחזור בו. ואין כאן כלל עניין של מחילה אלא רצון להתחייבות שלא נעשתה. אמנם לפי טענתו החלופית שמסכים להשאיר המיטלטלין תמורת כספי בנק מזרחי כאן ישנה מחילה לגבי המיטלטלין שבנויה אולי על הטעות ביחס לכספים ב בנק מזרחי וזה אינו כי לגבי מיטלטלין בעין לא תופסת מחילה.

נמצא שכאשר אנו דנים על הכספים בבנק מזרחי שהבעל מוחזק בהם לגמרי, יכול לטעון שהם שלו ומעשי ידיה שע"י הדחק הם שלו אלא שהוא לא טוען כלום אולם מה שאינו טוען זה מחוסר ידיעת הדין ובגלל כונתו ליצור שיתוף נכסים בבנק לאומי. לכן ייתכן שיש בזה משום פתח פיך לאלם וביה"ד יטען לו ויש לדון לאידך גיסא כי ייתכן שידע לטעון והעדיף לטעון שיתוף בגלל התועלת שיהיה לו לעניין הסכום העקרי בבנק לאומי וזה נראה עיקר ואז אינו בבחינת אלם ואין צריך לטעון עבורו. וגם אין כאן מחילה בטעות כי זה לא נחשב טעות אמנם גם טענת האשה שמגיע לה חצי אין לה אחיזה.

והרי הוא כאילו שניהם אינם טוענים שאז מסתבר שביה"ד טוען והטענה תהיה להכריע 26.1% לאשה והיתרה לבעל או שמא כיוון שהוא מוחזק יזכה בכל כיוון שמעשי ידיה שע"י הדחק לבעלה.

אמנם לעניין חלקה ממעשי ידיה היא אכן טוענת שהרי טוענת שמחצית של הכספים נטלה גם מכוח מעשי ידיה ויש לה טענה ורק לגבי ההפרש בין מעשה ידיה לבין 50% אין לה טענה והבעל נראה להחשיבו כמי שאינו טוען כנגדה ואין מקום שבי"ד יפתח לטעון לו.

ולכן נראה להכריע ש-26.1% מכספי בנק מזרחי שהם סך 17487 ש"ח יהיו לאשה.

ו. מיטלטלין וכספי בנק מזרחי – סכום
הבעל מוכן שמיטלטלין ישארו אצל האשה וכספי בנק מזרחי ישארו אצלו.

כבר בררנו שערך המיטלטלין שאפשר לזכות את הבעל הוא 24.000 ש"ח ומזה יש לנכות 3000 עבור ארונות שנמצא אצלו – היתרה היא 21000 לטובת הבעל דהיינו שיש לו טענה עליהם ולא שבודאי מגיעים לו.

נראה שהתביעה של כל שווי המיטלטלין מחד והסכמה לפטור תביעה זו כנגד הכספים של בנק מזרחי אינה אומרת שהבעל קבע שיש לו רק חצי המיטלטלין אלא שכל חלק שיש לו בו הוא מוכן לתתו לאשה אם יופטר מכספי בנק מזרחי ולכן נראה לנו שהסכום של 21000 שיכול הבעל לתבוע עבור המיטלטלין הוא יקזז מהם הסכום של 17500 שמגיע לאשה עבור חלקה בכספי בנק מזרחי ועי"ז יפטר מתשלום לאשה עבור כספי בנק מזרחי ובמקרה שכזה הוא מסכים שכל המיטלטלין ישארו אצלה גם אם נשאר עודף 3500 ש"ח. כי האשה תטען שהכל נקנה עבור שניהם וכך אכן טוענת והיא מוחזקת וגם אם נאמר שבמורדת מתנות חוזרות יכולה לומר שנקנה בכספים משותפים או שבשניהם מורדים יש דעות שלא הפסידה מתנות והיא מוחזקת וגם הבעל מסכים שאם ישוחרר מהחזר כספים של בנק מזרחי יוותר על דרישתו לפיצוי על מיטלטלין.

למסקנא: הבעל יהיה פטור מלשלם לאשה את חלקה בכספים שמשך מבנק המזרחי והאשה פטורה מלשלם לבעל עבור המיטלטלין שברשותה.

ז. כתובה
לשון חיובי הכספים שבכתובה דנן הוא כך:

ודין נדוניא דהנעלית ליה... קבל עליו במאה זקוקים כסף צרוף וצבי החתן דנן והוסיף לה מדיליה עוד מאה זקוקים כסף צרוף אחרים כנגדן ס"ה מאתים זקוקים כסף צרוף ועוד הכניסה לו סך מסוים והוסיף לה החתן כנגדן שליש העולה לסך מסוים ס"ה כתובתא דא נדוניא דין ותוספתא דא עולים לסך מאתים זוז ועוד שמונה עשר אלף ש"ח.

חברי כתב שהיות שדינם כמורדים זע"ז לכן יש לאשה כתובה בעוד שתוספת כתובה ומתנות שנויים במחלוקת.

והנה כל מה שידוע בשם ה' ירוחם שבשנים מורדים לא הפסידה כתובה וזה משום שמורדת מפסידה כתובה רק בהתראות ובשנים מורדים לא שייך התראות.

אולם בעניין שלפנינו שהיא מורדת דמאיס עלי לא בעינן התראות. אולם מאחר שהאשה תובעת את כתובתה חזר דינה להיות כמו מורדת דבעינא ליה ומצערנא ליה שצריכה התראות.

גם בדיון עובר לגט אמרה האשה או ב"כ שאינו מוחל על הכתובה הנה 100 זקוקים שהכניסה לו יש לזה תורת נדוניא לכו"ע ובשניהם מורדים שלא הפסידה כתובה לא הפסידה נצ"ב. לגבי 100 זקוקים הנוספים יש לדון אם דינם כמו תוספת שליש. הב"ש כתב שתוספת שליש דינה כמו נדוניא ויש חולקים על הב"ש.

ונראה בפשט הסוגיא דמורדת של בעינא ליה ומצערנא ליה או שלא בעינא ליה אבל בעינא כתובה שבכה"ג כל זמן שאין התראות ולא הפסידה כתובה לא הפסידה נצ"ב שהרי פחיתת נצ"ב הוא מדין המשנה במורדת שפוחתין גם על הנדוניא וזה חלק ממהלך הקנס של מורדת אבל ברגע שתקנו רבותינו להכריז ד' שבתות ועד אז אינה מפסדת כלום מכתובתה ה"ה לרבות שאינה מפסדת כלום מהנדוניא.

כ"ז לפי פרוש הר"נ שפירש שלכו"ע גם לת"ק פוחתין גם מנצ"ב מדי שבוע ולרבותינו היינו לאחר ד' שבועות.

נמצא לפי"ז שהאשה בנדון דידן זכאית לכתובה דאורייתא שהם 960 גר' כסף טהור ובנוסף לזה 100 זקוקים שהם כנדוניא ולפי השיטה של הדרישה ערכם 2784:2=1392 גר' כסף.

ולפי שיטת חזו"א 57600:2=28800 גר' כסף טהור.

ומספק תוכל איפוא להוציא ממנו ערך 1392+960=2352 גר' כסף. יש א"כ חוב ברור של הבעל בגין הכתובה בערך 2352 גר' כסף ועוד טענות לאשה על מאה זקוקים נוספים וכן על חשוב זקוקים כמו החזו"א ראה בפרק הבא.

ח. מכונית
ביחס למכונית לא נשמעו טענות בפנינו. העניין נדון בערכאה אחרת ונראה שהבעל הסכים לשפוט שם וגם היה מקובל עליו פסק הדין בערכאות.

ובכל זאת אין אנו קובעים בזה מסקנא. אם ירצה יוכל להגיש תביעה מפורטת בנדון. ובינתיים יעוכב התשלום של הבעל בעבור הכתובה והמאה זקוקים עד שיגיש הבעל תביעה מפורשת בעניין המכונית ובאם לא תוגש תביעה תוך 60 יום יקבע הסכום של הבעל לתת בעבור הכתובה.

הרב חגי איזירר – אב"ד

הצדדים התגרשו לפנינו תוך כדי הטחת אשמות הדדיות מדוע ומה ומיהו הגורם לפירוד ביניהם לאחר שהאשה עזבה זה מכבר את ביתם המשותף תוך כדי לקיחת רוב המיטלטלין מהבית. בזמן הגירושין הוסכם שתביעות הרכוש ידונו לאחר מתן הג"פ.

לאחר דיונים ארוכים שהתקיימו בביה"ד בתביעות הרכוש הוגשו סיכומים הדדים. הבעל בסיכומיו מסתמך על טענתו שתקופה ארוכה לא היו יחסי אישות בין הצדדים מטעמים פסיכולוגיים ובעיות פיזיולוגיות של האשה ומרידתה ושלאחר מכן בהפתעה גמורה עזבה האשה את הבית עם המיטלטלין המשותפים תוך כדי שלקחה אתה את השלישיה שנולדה לצדדים וכך גרמה לפירוד גמור ללא תקנה אע"פ שניסה הרבה להחזירה לטענתו ע"י רבנים וע"כ תביעתו בפנינו להכריזה כמורדת המפסידה את כתובתה ואת מתנותיה. בתשובה האשה הכחישה את כל טענות הבעל אף שמודה שהיו טיפולים פסיכולוגיים אבל זה היה רק כדי לפתור את בעיות הזוגיות שבין הצדדים שהתעוררו כבר לאחר שהבעל התעלל בה נפשית והצהירה בפני ביה"ד שמואסת בו ובוחלת בו שהתגלה בפניה שהוא שקרן ואינו דובר אמת ורק את כספה רצה ולא אותה. בבואנו להכריע בדין זה אנו נתקלים במצב שרק טענות קיימות בפנינו ולא הועד בפנינו לא לטובת הבעל וחיזוק טענותיו אלא ביה"ד חייב להכריע מהתרשמותו מטענות הצדדים וכפי שנראה שבמצב שלפנינו אין אנו יכולים לקבל את תביעתו של הבעל ולקבוע שהאשה דינה כמורדת דמאיס עלי דמפסידה כתובתה כיוון דכאן לא התרה בביה"ד כדין מורדת וכל זה לגבי כתובתה ונדוניתה אבל לגבי מה דהוסיף הבעל מדיליה נראה דהפסידה דלא יהיה לה למשקל ולמיפק ולכן את ה-200 זוז דכתב לה ושהודה דהכניסה לו מאה זיקוקין ואת השליש דהוסיף לה כנגד מגיע לאשה אך מאי דהוסיף כנגד נראה דהפסידה דדינם כמתנה דאפי' בספק אשה מפסידה.

(אלא דלכאורה היה מקום לדון אם יש לה דין של מאיס עליו כיוון דהצהירה בפנינו שכבר מאוס עליה ובוחלת בו אך כיוון דזה לא התברר בפנינו דמאיס עליה דייתכן דהמאיסות שלה נובעת מתוך שהוא גם מרד עליה וכפי שנראה ע"כ נראה דלא הפסיד כתובתה וכנ"ל).

ב. עתה עלינו לדון למי שייכים הכספים שבחשבונות בנק המזרחי ובנק לאומי ובאפק של הצדדים ולמי המוחזקות בהם.

לגבי הכספים שבבנק המזרחי במצב של היום שהבעל הוציא את כל הכספים שהיו שם נראה דאין להוציאם ממנו וזה מטעם דרוב הכספים שנכנסו לחשבון הנ"ל כספיו הם ואף החלק שנכנס ממשכורתה של האשה יכול לומר קים לי שהם מעשה ידיה ואף על ההעדפה דעשתה כיוון דכבר הכריעו הב"ח והב"ש והח"מ כך וכבר התברר שהבעל מוחזק בהם בפועל. אך כיוון דלחשבון זה נכנסו גם כספים של הביטוח לאומי בעקבות לידת השלישיה של הצדדים לכאורה יכלה האשה שלי הם אך כספים אלו יכול הבעל לומר שכבר הוצאתים לכלכלת המשפחה וכספים אלו שאני מוחזק הם כספים שלי ושל מעשה ידי אשתי ולכן אין להוציאם ממנו. (ראה נספח).

פש לגבן לדון בכספים של הצדדים בבנק לאומי ובאפק והנה עיקר טענותיו של הבעל מסתמכות ע"ז שכיוון שכספים אלו נכנסו לחשבונם המשותף הרי זכה לכל הפחות במחציתם כיוון שחשבון משותף יוצר מוחזקות וכיוון שכך אין להוציאם ממנו אף לא ברור רק בראיה ברורה.

והנה ב"כ הבעל הסתמך בסיכומיו על כמה טענות: א. דבהלכות שותפים בסימן קע"ו בחושן משפט שכשמביאים שותפים לכספים לשותפות הרי הסכימו להשתתף ושבזה שפתחו חשבון משותף יצרו קופה משותפת וזאת בהסתמכו על לשון חוזה של הבנק שהצדדים חתומים עליו והרי מחשבון זה כל אחד יכל להוציא את הכסף ולכן דינם כשותפים לכל דבר ועניין ואף אם לא נקבל את הטענה שניתן במתנה גמורה עכ"ז כיוון שמוחזקים הם מספק אי אפשר להוציא ממון. נראה דאין בטענות אלו ממש דכלל בידינו הוא דכל מאי דהביאה האשה לבית בעלה או מה שירשה דינם, כנכס מלוג או נכסי צאן ברזל ולומר שזה ניתן במתנה גמורה צריך שיהא מוכח וכל זמן שלא הוכח בפנינו שניתן במתנה גמורה אין הבעל יכול להחזיק בהם עד שיוכח שניתן. זאת ועוד דנראה לומר דאין כאן שום מוחזקות של הבעל כיוון שכספים אלו מופקדים בבנק והבנק מתחייב לבעל הכספים שיוכיח שהוא בעל הפקדון אך לא בא להתערב ולקבוע בעלות ואדרבה כפי שמוכח מנוסח חתימת בעלי החשבון והחוזה שחתמו עליו שמסירים מהבנק את האחריות על זה זה לא אומר שבעל הכספים הקנה לזולתו וממה שרצה ב"כ הבעל להוכיח מזה שמצוה בעל החשבון שלאחר פטירתו השני יוכל לפעול בחשבון זה אך ורק כדי שהבנק לא יוזק ויתבע ע"י יורשי הנפטר מדוע מסר את הכספים ללא צו ירושה.

עוד ייתכן לומר שדבר זה שהאדם חתום עליו שלאחר פטירתו יוכל השני לפעול בחשבון אף אם נאמר שרצה להקנותו אך לא מצאנו שעשה פעולת הקנאה והרי זה דומה לאדם העושה ביטוח חיים ומצוה למי לתת את הכספים שיתקבלו ויהנו מזה האם יעלה על הדעת שלא יוכל לשנות את מה שהורה בחתימתו?

עתה עלינו לברר את טענתו של ב"כ הבעל שעצם העובדה שהכניס לחשבון הרי נחשב הוא כשותף אף אם הוא לא יוצר מוחזקות ובהסתמכו על מה שנאמר בהלכות שותפים וכפי שנזכר לעיל אך זה נראה כדחוי מעיקרו אף אם נאמר כך והלא עתה רוצים הם לפרק את שותפותם וכל אחד מגיעו את השקעותו בפועל אף שהרווחים מתחלקים בשווה וכמבואר דבר זה בחושן משפט קע"ו סעיף ה' אך כשבאים לחלוק את השותפות כל אחד זכאי למעותיו שהוכנסו על ידו. וכיוון שכך עלינו לקבוע מהו הקרן ומהו הרווח והנה כתב כבר ידידי הרה"ג נ. גורטלר שליט"א שנראה שהצמדת המטבע לערכו זה לא נחשב כרווח אלא כמעות עצמם נראה לדחות שכל זה בשותפות רגילה אך ביחסים בין בעל ואשה שם מצאנו שכל זמן שקיים החפץ בפועל לאשה והרי זה דומה להשתמש בחפץ של האשה שהכניס לו שמבואר באבן העזר שרק בלאות מגיע לאשה אך כיוון שדבר זה יש לדחות ולומר כיוון שהמעות עצמם לא נמצאים ורק הבנק התחייב לשלם תמורתם בזה י"ל כיוון שהבנק מכיר בזאת שיש להצמיד את ערכם לערכם הנומינלי ודבר זה מקובל ומידי ספק לא יצאנו ונראה שלגבי ההצמדה יש לחלוק את הערך בין הצדדים ומגיע לבעל את מחצית ערכם אם יוכיח שהוציאם לרווחא דביתא. (ראה נספח א')

לגבי המיטלטלין שתובעם הבעל מהאשה כיוון שכבר הודה התובע בפנינו שנקנו מכספיהם המשותפים ומכסף דרווח ביתא של נכסי המלוג נראה דזכתה האשה במחציתם וכיוון שכבר הסכימו הצדדים שבמיטלטלין משותפים הם צריך לחלוק ביניהם בערכם עתה בפועל (בשעת פירודם) וטענת ב"כ האשה שהילדים שמתמשים בזאת תמוהה האם זה מקנה לאשה בזכות זה בעלות ואם נאמר שחייב הבעל מצד מדור לילדיו ורווחתם כיוון שכבר נפסק בערכאה אחרת מזונות ולא ברור לו האם ערכם כראוי להם או יותר ממה שמגיעם, אי אפשר לתבוע כספים כפולים ולכן בודאי מגיע לבעל מחציתם וכאמור.

נספח 1
לגבי המיטלטלין:
ספרי קודש= כיוון שלא הוכח שנשארו אצלה ספרי-קדש אין לחייבה.
גביעי כסף= כיוון שאנו מחלקים מחצה והאשה לקחה אחד התביעה נדחית.
מקרר אמנה= הערכה של משומש מקסימום 5000 ש"ח = לבעל מגיע 2500 ש"ח.
מיקרו-גל הערכה מקסימלית 800 = לבעל מגיע 400 ש"ח.
מכונת כביסה הערכה 1600 לבעל מגיע 800 ש"ח.
מכונת ייבוש הערכה 1600 לבעל מגיע 800 ש"ח.
מכונת תפירה הערכה 2000 לבעל מגיע 1000 ש"ח.
פסנתר שייך לאב האשה והשקעת הבעל לא מזכה אותו לו בו כלל ככל נכסי מלוג דאמרינן שם מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל.
טלוויזיה מגיע לבעל טלוויזיה אחת 2500 ש"ח.
שני טייפים לרדיו לא הוכח שנמצא אצל האשה.
מגבות- מצעי מיטה מכסימום מגיע לבעל 2000 ש"ח.
וידאו ותקליטים 2000 ש"ח.
טלפון אלחוטי מגיע לבעל 300 ש"ח.
כלי בית כולל מיקסר 2000 ש"ח.
חליפות אם קיים אצל האשה חייבת להחזיר
חפצי בית שונים 2000 ש"ח.
סה"כ 17300 ש"ח

* אצל הבעל קיימים שני ארונות של 4 דלתות +ארון 2 דלתות וכן ספריה
ושלחן הערכה שמגיע לאשה מזה סך 4000 ש"ח שזה שווי של הרהיטים
שברשותו.

נספח 2
לגבי הכספים שבבנק המזרחי הכספים שהוציא הבעל ומוחזק בהם הם ע"ס 63500 מחציתם ע"ס 31,750 ש"ח תובעת האשה. לעומת זה מחזיקה מיטלטלין שתובעם הבעל ע"ס 17300 וכמו כן מגיעה לה 4000 ש"ח שווי המיטלטלין שיש ביד הבעל ולכאורה תביעתה מבנק המזרחי גדולה יותר אך כיוון שהבעל מוחזק בהם אין להוציא ממנו וכמו שכתבנו לעיל.

ההפקדות בבנק לאומי
כפי שנכתב לעיל אין הבעל זכאי רק לכספים שיוכיח שבאו ממקורותיו וכמו שהתברר שממשרד הרווחה התקבלו כספים על סך 36500 (24 חדשים 1500) ומחציתם מגיע לו מזה שזה סך 18250 ש"ח.

סך של 1500 שהפקיד כנראה מכספו.

סך 11,000 מחצית מהכספים שהועברו מבנק המזרחי שמחציתם אינו מוחזק בהם יותר מהאשה שהאשה תובעת מצד העדפה שעל ידי הדחק שא"א להוציא ממנה.

בסיכום לזכות הבעל אפשר לזקוף:
18250 ש"ח
1500 ש"ח
5500 ש"ח
סה"כ 25250 ש"ח

נוסף לזה יש לזכות הבעל ברווחים שהצטברו בזכות כספי האשה עד הפירוד מדין נכסי מלוג ולזה צריך לבדוק בפועל כמה רווחים היו על הכספים שדינם כנכסי מלוג, ואז יקבל מחצית ערכם.

הרב אברהם שמן

פסיקתה
הבעל הגיש תביעת גירושין בבי"ד זה בשנת תשנ"ה. האשה הגישה תביעה נגדית שבה כרכה את כל ענייני הרכוש של הצדדים. הגט סודר בשנת תשנ"ה שבה (15.5.95). לפני סידור הגט סוכם על דעת שני הצדדים וכן נקבע ע"י ביה"ד שענייני הרכוש יידונו לאחר הגט. אכן לאחר הגט נתקיימו דיונים רבים וממושכים, נגבו עדויות ונתנו סכומים מקיפים ומפורטים ע"י שני הצדדים.

לאחר שמיעת דברי הצדדים, גביית עדויות, עיון בחומר שבתיק ובסכומי הצדדים, ביה"ד פוסק:

א. התובע (הבעל לשעבר) יקבל מן הכספים המופקדים ע"ש הצדדים בבנק לאומי ובחברת [א'] סך 3% מהקרן ומהרווחים.

ב. מהכספים המופקדים ע"ש הצדדים בבנק לאומי ובחברת [א'] תקבל הנתבעת (האשה לשעבר) סך של 97% מהקרן. מהרווחים שהצטברו על 97% מהקרן כנ"ל בתקופה שמיום ההפקדה עד ליום הפרוד שהוא 28.2.94 תקבל הנתבעת את חלק הרווחים שעד לגובה הפרשי הצמדה למדד. התובע יקבל את יתר הרווחים שעל 97% הנ"ל. מהרווחים שנצברו בתקופת הפרוד מ-28.2.94 עד הגירושין 15.5.95 תקבל הנתבעת בנוסף לרווחי ההצמדה גם 50% מיתר הרווחים והבעל יקבל את יתרת הרווחים.

ג. לאחר חישוב מה שמגיע לכל אחד מהצדדים נכון ליום הגירושין על-פי הנ"ל בסעיף ב' יתוסף לכל אחד על חלקו החלק היחסי ברוחים שנצברו לאחר הגירושין.

ד. התובע פטור מלהחזיר את כספי בנק המזרחי שנמשכו על ידו.

ה. התכולה שנלקחה ע"י הנתבעת תישאר לנתבעת פרט לספרי קודש של התובע וחליפה שעליה להחזיר לו. תכולה שנמצאת אצל התובע תישאר לו.

ו. הבעל פטור מתשלום עבור כתובה ותוספת כתובה.

ח. סעיפים א. ד. ה. ו. עשויים כמקשה אחת וערעור על חלק מהם ייחשב כערעור על כולם. סעיף א' ניתן ברוב דעות.

ניתן ביום ח' בטבת התשנ"ט (27/12/1998).