להלן נימוקים נרחבים לפסק הדין שניתן בשעתו לצדדים בהרכב הדיינים הרב אברהם עטייא – אב"ד, הרב משה אמסלם, הרב יצחק רבינוביץ.

לאחר שמיעת דברי הצדדים וב"כ ולאחר העיון החוזר בכל החומר הרב המצוי בתיקי הצדדים המתנהלים בפני ביה"ד החל משנת תשס"ו, מחליט ביה"ד כדלהלן:

דעת דיין א':
העובדות:
א. הצדדים נישאו בתאריך 8.7.96 ונולדו להם בן בתאריך 26.6.97 (כיום בגיל 18.5) ובת בתאריך 5.9.98 (כיום בת 17.5) שניהם בעלי נכות 75%, 150%.

הצדדים פתחו כל אחד בנפרד תביעת גירושין באותו היום בתאריך כ"ז אדר תשס"ו (27.3.06), האשה בשעה 10:49 והבעל בשעה 12:54 בהפרש של למעלה משעתיים. הוי אומר שתביעה זו מתנהלת בביה"ד כבר במשךכ-9 שנים.

בכתב תביעתה של האשה כתבה:

"הבעל על כל מריבה קטנה ולו הפעוטה עוזב למספר ימים תוך שזונח את האשה וילדיו. הבעל אינו מפסיק לנבל את פיו גם ליד הילדים והקללות שגורות בפיו... שוב עזב הבעל את הבית וחזר לבית כעבור שבוע... הבעל אינו זן את בני הבית... אתמול איים הבעל על חיי האשה ואף נטל תוך כדי איומים את מפתחות הרכב והותיר אותה ללא אפשרות ניוד עם הילדים הנכים..."

ב. תביעת הבעל עם העו"ד הראשון שייצגו, צבי הרניב:

"התובע יטען כי בין הצדדים משבר מתמשך שהלך והחמיר בשנה האחרונה והגיע למצב של ניכור ועויינות עמוקים ביניהם. התובע יטען כי הנתבעת יוזמת ויכוחים ומריבות בבית, מפעם לפעם תוקפת אותו בצעקות ובקללות ופוגעת בכבודו גם בבית וגם ברשות הרבים. התובע יטען כי הנתבעת אינה מעוניינת גם ביחסים תקינים איתו ומזה כחצי שנה מסרבת לחיי אישות... התובע יטען כי אם הנתבעת לא תסכים לשיפור המצב אזי לא יהיה מנוס מלפרק את התא המשפחתי על דרך גירושין כדמו"י, ולצורך כך יבקש התובע מכבוד ביה"ד לעשות מנסיונו ומחכמתו על מנת לשכנע ו/או לחייב את הנתבעת לקבל גט פיטורין כדמו"י מהר ככל שיצווה ויסדר כת"ר... הנתבעת עויינת ופוגענית כלפי התובע..."

אם היינו דנים על פי תביעות הבעל הרי שביה"ד היה פוסק חיוב גט לאשה עם הטלת צווי הגבלה וכן היתר נישואין לבעל.

אחרי תביעות כאלה, כשהושיב את האשה על ספסל הנאשמים ובדרישה חורגת "... יבקש התובע מכבוד ביה"ד לעשות מנסיונו ומחכמתו על מנת... לחייב את הנתבעת לקבל ג"פ כדמו"י מהר ככל האפשר", הרי שביה"ד נעתר לבקשתו המקורית "מהר ככל האפשר."

אין טעם בהתנהגות הבעל כיום להלחם על שלו"ב, הרי גם כיום האשה מסרבת ליחסים תקינים, ולא רק כדבריו בכתב תביעתו "מזה כחצי שנה", אלא גם לדבריו כיום זה הרבה הרבה יותר מחצי שנה.

ג. אחר כל הטענות הקשות כאמור, לאחר פחות מחודש הבעל בקש:"אבקש לסגור את התיקים."

וביה"ד החליט לסגור את התיק שלו, ואילו תיק האשה ישאר פתוח.

דבר המורה על אי יציבות חמורה בדרכו.

ד. בפרוטוקול הדיון מתאריך 25.10.06 [בו מייצג את הבעל עו"ד קולסקי... (עו"ד השני) ]:

"האשה: הבעל מנהל מערכת של אלימות, קללות ובפני הילדים ואומר כמו... [לא אצטט את הכתוב שם לא לנבל את פי ואת ידי, ורק כהמשך דברי האשה, "ודברים שקשה להעלות על הפה..." (וזאת אף שהעלתה דברים שקשה להעלותם על הפה, וא"כ צא ולמד מה הוא עוד דברים שקשה להעלותם על הפה) ] הבעל בקושי היה מגיע לבית ויושב מול הטלוויזיה... היה הולך להימורים.

ב"כ הבעל: האשה טענה על העלבות ומילים קשות, וברור שזה לא טוב ולא צריך להיות וזה עדיין לא עילה לגירושין... ואפשר לתקן ואין עונשים אא"כ מזהירים...

הבעל: לגבי המילים שהוזכרו ע"י האשה הרי שלהד"ם, ולמעשה היו לנו חיים טובים, ולפני עשרה חודשים חל מהפך מצד האשה והתנהגותה השתנתה. הלכתי לרבנים שהתערבו בנושא שלנו והמליצו שלו"ב, אני רוצה את האשה ואוהב אותה...

דבר הנוגד את כתב תביעתו החריף, וכאמור הבעל לא יציב בדעתו, שהרי פחות מחודש כבר שינה את טעמו.

ה. בדו"ח עו"ס מתאריך 19.2.07 נכתב:

"... נכון להיום הצדדים פרודים כשנה... הצדדים פרודים וגרים בבתים נפרדים וקיים ריחוק וניתוק ביניהם. התקשורת ביניהם הוא סביב המאבקים המשפטיים או בענין ביקורי הילדים אצל האב... לדברי הבעל האשה עזבה את הבית בפתאומיות והחלה בתביעות משפטיות והגשת תלונות במשטרה על איומים כלפיה, ובכלל הוא טוען כי האשה תכננה את כל המהלכים בקפידה... כיום המערכת הזוגית מאופינת בריחוק, ניתוק, חוסר אימון, מאבקים כלכליים ומשפטיים. האשה מבטא סלידה ודחייה כלפי בעלה. היא אינה מבטא כל רגש חיובי כלפיו, והרגשות היחידים הם פגיעות וכאב... האשה מבטא רצון נחרץ לגירושין. לדבריה, היא אינה מוכנה לשוב לחיים משותפים עם בעלה אפילו לא ליום אחד, היא סולדת ממנו ואינה מאמינה בו. היא חוששת כי כל הצהרותיו לשלו"ב הם מסיבות כלכליות ותו לא. היא נתנה הזדמנויות רבות ע"מ לשקם את הנישואין... לאור האמור לעיל ניתן לראות כי אין כל סיכוי לשלו"ב מצד האשה, ובמצב שכזה הרי למרות הצהרות הבעל לשלו"ב אין לו פרטנר לשלו"ב..."

ו. בפרוטוקול הדיון מתאריך 7.3.2007:

"ביה"ד לאשה: אם הבעל יבקש ניסיון לשלו"ב מה תגובתך.

האשה: אני רוצה גירושין ורוצה להשתחרר מהמצב הזה ומהבעל.

הבעל: אני רוצה לדחות הדיון כי אני בלי עו"ד"

בדיון זה הועלו עקרונות לגיבוש הסכם גירושין.

לאחר הדיון, ניתן פסק דין ע"י הדיינים הגאונים הרב יקותיאל כהן – אב"ד והדיינים מרדכי בר אור ומיכאל צדוק בזה הלשון:

פסק דין

א. לאחר שמיעת דברי הצדדים ולאחר דו שיח בין הבעל ובין האשה בנוגע לשאלה אם יוכלו לחזור לחיי שלו"ב הרי שהאשה השיבה באופן חד וברור ונחרץ שאין כל צד וסיכוי שתחזור אליו.

יש לציין כי לגבי אשמות האשה כנגדו עדיין ביה"ד לא חקר בין הצדדים, ולכן ביה"ד מחליט להוציא פס"ד לגירושין מכח שאין סיכוי לצדדים לחזור לשלו"ב, וכן ביה"ד מציין כי הבעל בעצמו פתח תיק תביעה לגירושין וכתב דברים קשים ביותר, ובין היתר כי התובע יטען כי בין הצדדים משבר מתמשך שהלך והחמיר בשנה האחרונה והגיע למצב של ניכור ועויינות עמוקים ביניהם.

עוד טען הבעל כי הנתבעת יוזמת ויכוחים ומריבות בבית מפעם לפעם, תוקפת אותו בצעקות ובקללות ופוגעת בכבודו וגם ברשות הרבים, וכי הנתבעת עוינת ופוגענית כלפי התובע. ועוד כתב הבעל מספר סעיפים בתביעה המצביעים על החומה הגבוהה שנתנתה ביניהם, וסיים בסעיף 12 שאם הנתבעת לא תסכים לשיפור המצב אזי לא יהיה מנוס מלפרק את התא המשפחתי על דרך של גירושין כדמו"י. לצורך כך יבקש התובע מכבוד ביה"ד לעשות מנסיונו ומחכמתו על מנת לשכנע או לחייב את הנתבעת לקבל גט פיטורין כדמו"י מהר ככל שיצווה ויסדר כת"ר. ואשר על כן מתבקש כב' ביה"ד להזמין את הנתבעת לדיון דחוף לדון ולפסוק בסוגיות הגירושין וכו'.

כמובן שגם כנגד האשמותיו הקשות כלפי אשתו לא נערכו כל בירור והוכחות לכך, אלא שדבריו אלו של הבעל מצביעים באופן הברור ביותר שגם הוא מודע לכך שיש תהום פעורה בינו לבין אשתו ושהמסקנה היחידה המתבקשת מכך היא הגירושין.

ב. במעמד הצדדים הועלו תביעות הבעל לגבי הסכם גירושין ונערך ע"י ביה"ד טיוטא להסכם גירושין. אלא שמאחר שהבעל ביקש סיוע משפטי שלא הצליח להשיגו להיום ולכן ביקש הזדמנות לדיון הבא הרי ביה"ד נעתר לו בכך. ואולם יחד עם שאם לא יצליח להשיג יצוג משפטי לדיון הבא הרי שלא תשמע יותר טענת חוסר יצוג בדיון הבא.
ולמעשה הנימוקים הם כאשר כתבתי לעיל מהשתלשלות התיקים.

ז. ביום 15.5.07 ביה"ד הוציא צו מעצר כנגד הבעל. וזה לשון הצו:

צו

ביה"ד ישב שעה וחצי עם הצדדים וגיבש הסכם לרצון הבעל, אלא שבפרט אחד הבעל דורש תוכן שיש בו סחיטה, והוא שיתרת הכספים ממכירת הדירה בדירה של רח' העצמאות יעמדו להצלת הבית השני עד להכרעת ביהמ"ש. ולמעשה זו סחיטה גמורה, כי אין לקשור בין שני הבתים, וכל עוד שהבעל לא יורד מדרישה זו הרי שביה"ד נאלץ לעצור את הבעל בגין עיגון אשתו, כאשר תקופת המאסר תהיה למשך 30 יום החל מהיום ותוארך לפי החלטת ביה"ד, וביה"ד מורה לבעל שלא לעזוב את שטח ביה"ד.

החלטה זו היא כהמשך לפס"ד לגירושין שניתן בעבר ביום י"ז אדר ס"ז, שבו ביה"ד המציא פס"ד לגירושין מהסיבות האמורות בו, ושמאז משך הנתבע שני דיונים נוספים בטענה של סיוע משפטי, ושנאמר לו בהחלטה מיום י"ז אדר ס"ז שאם לא ישיג יצוג משפטי עד הדיון הבא הרי שלא תשמע טענת חוסר יצוג משפטי.
ח. הבעל לא הופיע לדיון ביום 22.7.07.

ט. ביום 23.9.07 הוציא ביה"ד צו מעצר כנגד הבעל:

החלטה – צו

לאחר שהתקבלה הודעה מהמשטרה שהמבוקש ו' מ' נתפס ונעצר לאחר שהיה מבוקש מתאריך 22.7.07 ולא ניתן אחר להבטיח את הגעתו מפאת חוסר מגוריו הקבוע, וכן מאחר ובעבר הוטל עליו עונש מאסר של 30 יום שקוצץ ברובו לאחר נסיון של עורך דינו לפתור את בעייתו, ולאחר שעורך דינו הודיע לביה"ד כי לאור עמדותיו הנוקשות של מבוקשו הוא מתייאש מלפעול עימו, ובשיקלול צערה של אשתו ועגינותה הגובר על הצער הכרוך במעצר של המבוקש, למרות שבימים הללו ישנם ימי חג, הרי מחליט ביה"ד להטיל על המבוקש הנ"ל מאסר של 15 יום, ובית הדין מוציא צו הבאה שלפיו על משטרת ישראל להביא את המבוקש הנ"ל לתאריך 7.10.07 ממעצרו לבית הדין בשעה 9:00 בבוקר
וכפי שנכתב בהחלטה:

"ולאחר שעורך דינו הודיע לביה"ד כי לאור עמדותיו הנוקשות של מבוקשו הוא מתייאש מלפעול עמו"

המדובר בעו"ד שלישי עו"ד גיל שחף.

וכבר אז ביה"ד התבטא קשות:

"צערה של אשתו ועגינותה הגובר על הצער הכרוך במעצר של המבוקש למרות שבימים הללו ישנם ימי חג..."

וכיום עוברים על האשה המשך צערה ועגינותה עוד שבע שנות צער ועיגון.

י. בפרוטוקול הדיון מיום 7.10.07:

"ב"כ האשה... והשופטת... אמרה שמזה 15 שנה שעובדת, זה אחד המקרים הקשים שטפלה בו"

ואני יכול להוסיף שמזה 25 שנה בכהונתי, ומאמת את הדברים שזה אחד המיוחדים במקרים הקשים.

ושם שוב דברי האשה:

"בעלי התייחס אלי מתחת לכל ביקורת אלימות מילולית וקללות כגון..."

וכפי שכתבתי בסעיף ה': "לא אצטט את הכתוב שם לא לנבל את פי ואת ידי."

באותו דיון התייחס הבעל לעצם תביעתו ודרישתו לביטול התביעה.

שם בפרוטוקול:

"שאלה: תבעת גירושין בביה"ד ומה השתנה מאז ועד היום.

תשובה: הבקשה של הגירושין הוגשה כי באתי ביום שישי לבית ולא מצאתי את האשה והילדים, והתקשרתי אליה ואמרה שהיא אצל הוריה, וביום ראשון הגיעו אלי העתק תביעות של האשה, ואז הלכתי למישהו שכתב לי תביעה..."

כפי האמור בסעיף א' תביעות האיש והאשה היו באותו יום, היה זה יום שני ולא יום ראשון, וכן דבריו: "הלכתי למישהו שכתב לי תביעה", ה"מישהו" הוא כאמור עו"ד צבי הרניב ששכר את שירותיו, עובדה המורה על רצינות התביעה לגירושין.

אם כנים דברי הבעל שהוא רוצה שלו"ב, הרי שהיה יכול לפתוח תיק שלו"ב ולכל היותר לחילופין גירושין.

בדיון עלו עקרונות להסכם גירושין.

וכך נאמר בהחלטה:

"לקבוע שלושה מועדים לדיון בנושא חיוב לגירושין, וזה לאחר שניתן פס"ד לגירושין."

יא. בתצהיר הבעל לפני עורך דינו, עו"ד צבי מימון, (העו"ד הרביעי, ודי למבין גם ללא מבין) מתאריך 13.7.08:

"הנני מיצר על החלטתי השגויה לעזוב את אולם בית המשפט, מעשה שעשיתי מחשש שמא אתפרץ וממועקה אדירה שהרגשתי לשמיעת דברי אשתי... בא כחי הזהירני לפני הדיון כי אם אתפרץ בדיון יבקש להשתחרר מייצוג לאלתר, כך שבצירוף כל האמור לעיל הרגשתי שאני עומד להתפרץ או להתעלף, לפיכך שגיתי בהחלטה שקבלתי ויצאתי את אולם ביהמש"פ..."

הרי הודאת הבעל בתכונותיו וכפי האמור בסעיף א' לכתב תביעתה של האשה: "הבעל... עוזב למספר ימים... עזב הבעל את הבית וחזר לבית כעבור שבוע..."

דרכו של הבעל, הן עם אשתו הן עם ביהמש"פ והן עם ביה"ד והן עם העורכי דינים שיצגו אותו, מצביעים על אופי קשה במיוחד.

ובודאי על זה נאמר "אין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת". והבעל ברצונו לדור, חי בכפיה בכפיפה אחת, וברצותו בורח מהכפיפה האחת. והדירה הזאת לאשה הוא לחיות בכפיפה עם נחש בצורה קיצונית ביותר.

יב. בפרוטוקול הדיון מיום 16.10.12 הבעל וב"כ עו"ד צבי מימון:

"הבעל: אני מאשר שאנו חיים בנפרד שש שנים.

הבעל: אני עובד לד'...

ביה"ד: למה לא פניתם לביה"ד לפני כן.

האשה: אמרתם עד שנסיים הליך בבית המשפט.

הבעל: הסכמתי לתת גט לפני חמש שנים.

האשה: אני לא אוהבת את הבן אדם הזה שישחרר אותי. כל החיים הוא יעגן אותי?

הבעל: כן. שתביני זאת. רק המוות יפריד בינינו...היא לא תקבל גט. אשב אפילו בכלא...כבר ישבתי בכלא. אני לא מפחד מכלא."

יג. בפרוטוקול מתאריך 4.3.13:

"האשה: אני לא אוהבת אותך לך... תתבייש לך, לא רוצה להסתכל על הפנים הפרצוף שלך.

ביה"ד לבעל: אתה מפסיד חבל.

בעל: ויתרתי על העונג הזה, זו זכות בעיניך ולא בעיני.

יד. בפרוטוקול הדיון מתאריך 21.1.15:

האשה:...ואני מבקשת את הגט, נמאס לי, תשע שנים של החיים שלי שהתקצרו, די, לא יכולה יותר, מבקשת מביה"ד לשחרר אותי. די, זהו... תשע שנים של עינוי דין, אני לא רוצה אותו, תשע שנים אי אפשר להשתחרר מבן אדם.

ביה"ד: את אומרת לו שאת רוצה גט?

האשה: בוודאי.

ביה"ד לבעל: עד מתי?

הבעל: לעולם ועד...

הבעל: תכניס אותי לבית סוהר את מי אתה מפחיד.

ביה"ד: אתה מדבר בצורה חמורה.

ביה"ד: אנחנו מלווים אתכם שנים רבות, אתה נראה אדם דתי, על פי ההלכה אחד הדברים החמורים זה לגרום צער לאשה, ע"פ ההלכה החיים שאתם חיים ביחד זה לא חיים של זוגיות, לא חיים של תורה, לא חיים של בעל ואשה, עם שבת, עם חיי אישות כמו שצריך, לכן השאלה היא עד מתי...

הבעל: לעולם ועד לא יהיה גט, כי בורא עולם לא רוצה גט."

טו. פרוטוקול מסיים מתאריך 6.2.15:

"הופיע ב"כ הבעל עו"ד צבי מימון. ב"כ הבעל... הרופא היום בבוקר אמר שאסור לו להגיע להתחממות.

האשה: אז כל החיים הוא לא ישחרר...

ביה"ד: מה יהיה עוד שבועיים?

ב"כ הבעל: אם המצב הרפואי שלו הוא כזה, וביה"ד יחייב אותו להגיע, אני אבקש להתפטר מייצוג. לא יכול לקחת את זה על גבי, לא חושב שצריך לקיים את הדיון בדחיפות, הוא אחרי אוטם לב.

האשה: הוא עובד בשיפוצים כל יום, הוא מגיע אלי עם בגדים של צבע, תורידו את המסכה שיש לו על הפנים.

ביה"ד:...אנחנו דוחים את אי הופעתו לדיון."

רוח הדברים מורה על כניסת עו"ד חמישי לייצוג הבעל.

טז. המורם מהאמור, מדובר בבעל שגם לגירסתו שש שנים הם חיים בנפרד, בעל שכל המייצגים אותו לא עומדים בדרישותיו, בעל המודה שהוא נתון להתפרצויות גם כלפי בית המשפט, וא"כ ק"ו כלפי אשתו. האשה טוענת כי הבעל מאוס עליה.

יז. על חיוב גט, די בזה שביה"ד רואה כי השלום לא ישרור בין הצדדים והצדדים נשואים רק על גבי הכתב. ובנידון דידן שהמצב בין הצדדים הוא רק "שני כתובים המכחישים זה את זה", "שני הכתובים" – הם האיש והאשה, שהם "כתובים" על הנייר שהם נשואים... "והם מכחישים זה את זה" – הן בהכחשות זה את זה, הכחשות מן הקצה אל הקצה, והן מכחישים את עצמם את אונם והונם לנהל את המאבק, ולא נותר אלא "עד שיבא הכתוב השלישי" – והוא הגט, וכפי שכתוב: "וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה ושלחה מביתו" (דברים כ"ג א') – והוא "יכריע ביניהם."

ראה שו"ת ישכיל עבדי להגאון רבי עובדיה הדאיה חלק ה' אהע"ז סימן פ"א, ובחלק ו' אהע"ז סימנים ס"א, ס"ב, פ"ג, קט"ז. ואצטט את אשר כתב בחלק ו' סימן ס"א אות ה:

"אשר לבחינת ההלכה כבר אמרו חז"ל במקומות מספר אין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת, ואם הדברים מתוחים עד כדי כך ודאי גם מבחינת ההלכה עליהם להפרד זה מזה, שהרי זו בבחינת לא זכה כנגדו... שאין עיצה רק הפירוד בגט כריתות,...כי מה בצע שנכוף עליהם ההר כגיגית לשוב ולחיות בשלום קטיעא וסוף דבר מוכרחים לבא לידי פירוד."

ושם חלק ו' סימן קט"ז:

"אך כבר נאמר טוב פת חריבה ושלוה בה מבית מלא זבחי ריב, אין אדם יכול לדור עם נחש בכפיפה אחת..."

ושם חלק ו' אהע"ז סימן ע"ה כתב בנדון ערעור על ביה"ד האזורי שנימקו את פסק דינם כי: "הזוג צריך להתגרש בג"פ כדמו"י במשך שלשים יום מיום מתן פסה"ד. האשה מתנגדת באומרה שביה"ד לא היה רשאי לפסוק אף אחד מההחלטות כל עוד לא נתלבנו הטו"מ של כל אחד. ונימוק ביה"ד האזורי כי "נוכחנו כי אין סיכויים לשלום אחרי שנתנו להם כמה פעמים זמן להשלים ולא עלה הדבר בידם, ואחרי שעברנו על כל החומר ראינו בבירור, כי יש כאן חוסר התאמה מוחלט... ושם כתב הישכיל עבדי על ערעור האשה:

"אחרי העיון בכל החומר, יש לראות כי נימוקי ביה"ד הם מבוססים על בסיס נכון ואיתן כי אין סיכויים לשלום, אחרי כל הנסיונות שעשו ביניהם ביה"ד, והכל ללא הועיל, ובזה אין מקום כמובן למה שטענה האשה כי עוד לא נתלבנו הדרישות של כל אחד מהנ"ל, כי כל רואה בחומר שבתיק יראה כי ביה"ד בירר וליבן כל הטענות בכל המשכי הדיון בכל ההופעות שהופיעו בביה"ד, ועשה כמה נסיונות להביאן לידי עמק השוה, ולא הלך, ובא לידי מסקנא שאין שום עצה רק ההפרדה בג"פ."

ובנידון דידן כפי המפורט בנימוקים הנ"ל, כל רואה בחומר שבתיק יראה כי ביה"ד בירר וליבן כל הטענות בכל המשכי הדיון בכל ההופעות שהופיעו בביה"ד ועשה מעל ומעבר ניסיונות להביאן לידי ויתור ולנסות שוב שלו"ב, ולא הלך.

בפד"ר כרך י"א עמוד 366 בהרכב של בי"ד הרבני הגדול, הרבנים הגאונים הרב עובדיה יוסף והרב מרדכי אליהו והרב קאפח זכר צדיקים לברכה:

"האשה קבלה (התלוננה) על חיובה בג"פ, כי לא יתכן שאשה אשר נאלצה לחיות בנפרד עקב אלימותו, וכפי שגם כבוד ביה"ד האזורי הכיר בכך... ועכשיו ביה"ד מזכה את הבעל להנות מפרי מעלליו ולחייב אותה בג"פ... אחרי העיון... נראה אמנם שאין האשה אשמה במצב האומלל שנוצר, וכל כולה, ואם תרצה אמור רוב רובה של האשמה רובצת על שכם הבעל, אך "הלעולם תאכל חרב?" ברור שאין להניח מצב זה להמשך ללא סוף, וכיוון שברור שאין עוד תקנה וזוג זה לא ישובו לחיות בשלום, יש לשים קץ ולהפריד בין הזוג, לפיכך נראה גם לנו שהצדדים חייבים להיפרד בג"פ..."

הרי שגם רק מנקודת מבט לפיה ברור לביה"ד שלא יכון השלום לעולם הרי שפסקו חיוב גט.

ובשו"ת אגרות משה יורה דעה חלק ד סימן ט"ו אות ב' פסק:

"ובדבר איש ואשה שזה הרבה שנים שליכא שלום בית, וכבר שנה וחצי דרים במקומות מופרדים, וכבר ישבו ב"ד חשוב ולא עלה בידם לעשות שלום ביניהם. וראינו גילוי דעת חתום מהב"ד שלא הועיל כל השתדלותם לעשות שלום. וכנראה מזה שהב"ד סובר שא"א לעשות שלום ביניהם. אז מדין התורה באופן כזה מוכרחין להתגרש ואין רשות לשום צד לעגן, לא הבעל את אשתו ולא האשה את הבעל, בשום עיכוב מצד תביעת ממון. אלא צריכים לילך לפני ב"ד לסדר התביעות בענייני ממון ולסדר נתינת וקבלת הגט. ואם האשה תסרב לבוא לב"ד, יהיה הרשות להב"ד ליתן להבעל היתר של מאה רבנים בהשלשת גט והשלשת סך ממון הגון שיראו הב"ד בדעתן כדין התורה."

וכאמור ק"ו בני"ד, לא רק שנה וחצי שדרים במקומות נפרדים, אלא גם לדברי הבעל מעל שש שנים, ש"מוכרחין להתגרש ואין רשות לשום צד לעגן לא הבעל את אשתו..." כבנדון דידן שהבעל הוא המעגן, הבעל "מוכרח וחייב" לגרש את אשתו.

יח. סעיף זה, בשים דגש כי הוא רק לרווחא דמילתא, ע"פ המובא בשו"ת יביע אומר ח"ג אהע"ז סימן י"ח אות י"ז:

"וכן ראיתי לגדול הדור האחרון הגר"ח פלאג'י בשו"ת חיים ושלום ח"ב סימן ל"ה, בנדון בעל נכפה, שדעת כמה פוסקים ומרן הב"י שאין לכופו להוציא, וכתב דמ"מ לכ"ע אין כופין את האשה לדור עמו, ולכן כל שעברה שנה או שנתיים לכל היותר מיום שנפרדו זה מזו נראה דכופין אותו לגרש, דאיכא תרתי לאיש, אשר לא יוכל לעמוד בלא אשה, וכל היכא דאגיד בה לא יהבי ליה איתתא אחריתי... וכ"ש שהחיוב מוטל על כל דייני ישראל להקל בזה כדי שלא יבואו לידי תקלה מצד האיש ומצד האשה עכת"ד. והוא אילן גדול שראוי לסמוך עליו. כ"ש בזמנינו זה, וה"ה בכל נידון שאפשר לצרף מחלוקת הפוסקים לבד טענת מאיס עלי, דעבדינן עובדא להקל. וע"ע בשו"ת חיים ושלום ח"ב סימן קי"ב שאם יש מחלוקת בין איש לאשתו והאשה רוצה להתגרש והבעל מסרב יש לתת זמן וקצבה לדבר, ואם המתינו עד י"ח חדשים וכבר נלאו לתווך השלום ואין להם תקנה ונראה לב"ד שאין תקנה להשלים ביניהם, יפרידו הזוג ויכופו אותו לתת גט עד שיאמר רוצה אני, כל זה כתבתי לכבוד השי"ת ותורתו עכת"ד. ואפשר דלאו כפיה בשוטין קאמר, אלא בדברים למקרייה עבריינא וכדומה, וכדעת רבינו יונה והרמ"א הנ"ל."

ולי נראה שמ"ש שם ביביע אומר "ואפשר דלאו כפיה" הרי שהוא מסתפק בזה, ונראה שהאמת שדעת רבינו חיים פלאג'י שזה כפיה ממש, שהרי כתב לשון שלא משתמעת לשני פנים, שכתב "ויכופו אותו לתת גט עד שיאמר רוצה אני", וכפי שכתבו התוספות בכתובות (ע' א' ד"ה יוציא):"וליכא למימר דכפייה דהתם במילי ולא בשוטי. חדא, דבדברים לא יוסר עבד". ובפרט תוספת לשונו – "עד שיאמר רוצה אני", הרי שצריך להגיע לתכלית זאת "שיאמר רוצה אני", ולא תמיד ניתן להגיע לכך בדיבורים שיאמר "רוצה אני."

ומ"מ כאמור זה רק לרווחא דמילתא, שהרבה פוסקים חולקים על החיים ושלום, וכאן לא צריך לזה מאחר וישנם חיובים הלכתיים נוספים כמבואר לעיל.

יט. וראה ברמ"א אהע"ז סימן ע"ז סעיף ד' בדין מורדת דמאיס עלי:

"והבית דין ידונו בזה לפי ראות עיניהם"

הרי שטענת מאיס עלי, באמתלא או אמתלא מבוררת, הדבר נתון לפי ראות עיני ביה"ד. ובנ"ד הרי ביה"ד רואה שיש כאן מאיס עלי באמתלא מבוררת מאוד.

וידועה מחלוקת הפוסקים, וראה בשו"ת ציץ אליעזר חלק ד' סימן כ"א שהביא את כל השיטות, ובחלק ה' סימן כ"ו שוב כתב בנידון מענה על השגותיו של הגאון הרב אלישיב זצ"ל, ולאחר מיצוי הדין כתב:

"ובסיכומם של דברים אני אומר כי כאמור ידעתי גם ידעתי דברי רבותינו הגדולים ז"ל אשר מפיהם אנו חיים, אשר יצאו בסופה ובסערה נגד כפיה זאת, מי ביותר ומי בפחות... אבל ידעתי גם דברי רבותינו גדולי הפוסקים האחרים ז"ל, וחושבני שבהשיתנו אל לבנו להאזין גם להמולת הפוסקים הגדולה העומדים במערכה לצדה השנית של המטבע לכוף לגרש לתקנת בנות ישראל, ובהעריכנו מערכה מול מערכה גם דברי כת האריות השניה הזאת. ואחרי זאת בקחתינו גם בחשבון חומר השעה המיוחדת שאנו חיים בה בתקופתינו אשר רבו שוטני התורה, וכן בראותינו פירצת הדור הצעיר המנוער מתורה ויראת שמים, וכשלא מוצא אוזן קשבת לדבריו עושה במחשך מעשיו, וכמה פעמים הרי אוזנינו שומעות ולא זר מהמכשולים הגדולים שהנשים נכשלות ומכשילות את הרבים באיסור אשת איש, ואנו עומדים רפה אונים באין בידינו להעמיד הדת על תלה, נדמה לי ששפיר ישנו במה שכתבתי בספרי שם כר נרחב לתת מקום לדון בכובד ראש בהערכת כל מקרה ומקרה של טענת מאוס עלי ולהשתמש לפי הצורך בכפיה, ועכ"פ בכפי דרך הברירה שהזכרתי, שאיך שלא יהיה הרי כו"ע יודו שאין דינה ככפיה ממש... ולפי הדור שלפנינו נדמה שהחשש של תרבות רעה הוא יותר גדול ויותר חמור מהחשש שיתנו עיניהן באחר כשלא נדון בה כי אם רק אחרי אמתלא ברורה גלויה ומפורסמת, ולכן לפענ"ד נאמנים המה דבריו של המהר"א טוואה בחוט המשולש שכותב שאפילו לפי דעת הסוברים שלא לכוף, אם יש צורך שעה בכפייה יכופו, דאין לדיין אלא מה שעיניו רואות, ובלבד שתהא כוונת הדיין לשם שמים, ויחקור על הדבר כראוי..."

ושם בסוף התשובה הביא הרב ציץ אליעזר את דברי שו"ת מעשה אי"ש חאה"ע סימן י"ב להגאון רבי יעקב שאול אלישר, וראה שם בסימן י"א תשובות של כמה דיינים וביה"ד של צנעא, ושם בין היתר ביה"ד דשם וחתומים עליו שבעה דיינים שכתבו:

"וגדולה מזו העידו על הרה"ג כמו"ה שלמה אלקאדא זלה"ה, דבמקום דיש לחוש לעגונה היה עושה מעשה עפ"י סברת הרמב"ם ז"ל, וכמה פעמים השיב לשואלו שאינה כשבויה וכו', ומ"ש מה' יחיא השאש (שם בראש התשובה) משם אביו דלא נהגינן כהרמב"ם בהא, אין דבריו של אחד במקום שנים ועל דברי הבי"ד ראוי לסמוך יותר, משום דאינהו רמו אנפשייהו טפי מיניה ואין להאריך."

ושם כתב בסימן י"ב הרב יעקב שאול אלישר:

"ועוד מצאתי תשובה אחרת להרא"ש ז"ל בכלל ל"ה שנשאל באלמנה בת טובים שפיתה אותה מלמד אחד שהיה דר בביתה וקידש אותה בטבעת שאולה, והיא אומרת שמואסת אותו ורצונה להתגרש ממנו. ואסיק, דבתחלה ירצו אותו ברצי כסף, ואם לא יאות לגרשה יש לסמוך על דעת קצת מרבותינו שפסקו דדינא דמורדת שכופין אותו לגרשה, ואני נגרר אחריהם לכופו לגרשה עכ"ל יעוש"ב. והדברים ק"ו, אם מפני שהיא בת טובים ואינו ראוי והגון המלמד הנז' לישא אותה שהיא אומרת שמואסת אותו, אסיק להלכה דיכופו אותן לכתחלה לגרשה, כ"ש שבנ"ד מודה הוא שיש לו חולי הטיר, דלא בציר דאיכא צד מיאוס ואפשר שידבק, דודאי דכופין אותו לגרשה... והנה תשובת הרא"ש ז"ל דכלל ל"ה הביאה מר"ן ז"ל בב"י סימן קנ"ד, וכל רואה יתמה דנראה דסתר דבריו ח"ו, דבכלל מ"ג סימן ו' כתב על טענת מאיס עלי דלדעת הרמב"ם כופין אותו להוציא, ולדעת ר"ת ז"ל וכל רבני האחרונים דכל המעשה בטענה זו מרבה ממזרים בישראל, וכל זה אני כותב על להבא אבל לשעבר אם סמכו על רבינו משה מה שעשה עשוי, משמע מדבריו דעל דורות הראשונים שלא להוציא לעז שסמכו על הרמב"ם ז"ל כתב מה שעשה עשוי, ואיך הוא עצמו כתב דלכתחלה לסמוך על דעת הרמב"ם ז"ל בעובדא דכלל ל"ה הנז"ל. אלא ודאי דכוונתו דדוקא בדליכא שום צד אמתלא לדבריה, שאומרת מאיס עלי בלי שום טעם, וכופין אותו להוציא, מרבה ממזרים בישראל, אבל אי איכא ריח אמתלא לדבריה סומכין לכתחלה, כי ההיא דהרא"ש שהיא היתה בת טובים ואינו ראוי שידבק בה כופין..."

וסיכם את דבריו בציץ אליעזר:

"ויוצא לנו לפ"ז דבאיכא צד או ריח אמתלא לדברי האשה שאומרת מאיס עלי, גם הרא"ש מודה דסומכין לכתחלה על דעת הרמב"ם לכוף, ורק בליכא ריח או צד אמתלא לדבריה הוא דס"ל להרא"ש דאין לכוף."

ועי"ש בציץ אליעזר מה שישב את סתירת דברי הרא"ש בדרך אחרת.

כ. והנה ברוח זאת כתב גם בשו"ת תבואות שמ"ש (להגאון הרב שלום משאש) אהע"ז סימן ל"ט:

"אמנם ראינו להרה"ג המרפ"א ז"ל בתועפות ראם סימן קכ"ב סי"ב שאחר שהאריך והעלה ג"כ דאין תיקון לכופו כמ"ש, שוב הביא דברי הרב ברית אבות סימן ע"ז שכתב דהאמת יורה דרכו דכל כפיה המוזכרת ברז"ל הוא שכופין בשוטין ובעקרבים זהו הנקרא גט מעושה, אבל לכופו בדברים כו"ע יודו דאחר י"ב חודש כפינן ליה, ואומרים לו כי דין תורה הוא לגרשה ולא להניחה אלמנות חיות, ואם הניחה ויצאה תקלה הקולר תלוי בצוארו, ואם עד אלה לא רצה לשמוע מוטל עלינו לעשות לו כל מיני הרחקות וכו', והביא ראיה לדבריו מדברי מוהריק"ו שורש ק"כ הביאם הב"י סימן קל"ד ע"ש, והסכים הרה"ג לדבריו עש"ב. גם מוהריב"ו ז"ל סימן קכ"ו אחר שהאריך הרחיב בזה הביא דברי מוהריק"ו שורש ס"ג וסיים וז"ל: המובן מדבריו שאפילו במורדת דבעינא ליה, שנראה מדברי ראב"ן דמתירין לו לישא אשה אחרת, אפילו הכי כתב הרב דעכשו שהדור פרוץ אין מתירין לו לישא אשה אחרת עד שיגרש את זו... הן אמת שראיתי להרמ"ז זצ"ל (א"ה והוא בספר דברי שלום) סימן י"ח וז"ל: גם מדבריהם (של הפוסקים א' ואחרונים) מוכח להדיא דמלבד שאין לבעל וכו' עוד זאת אין עושין לו שום הרחקות כלל ודלא כמ"ש הרב ברית אבות ז"ל, וה"נ דייקי דברי מרן ז"ל בשו"ע סימן ע"ז סעיף ב': "אם רצה הבעל לגרשה", משמע שהכל תלוי ברצון הבעל, וכן המנהג פשוט, ומעולם לא עלה על דעת בשום מורדת לעשות לבעל שום הרחקות. נראה ברור לקוצ"ד דהרמ"ז זצ"ל דבר בזמנו שהיתה רוח הדת מרחפת על פני העם, ואין לך איש או אשה שיזיד לעשות שום דבר מכוער קטן או גדול אם לא בסתר גדול כגנב ממש, ואם נתפס על זה פניו נופלים כגנב הנמצא במחתרת, לא כן בזמננו שרוח החופשיות גברה והאמונה נחלשה, ובנות ישראל יוצאות וחולות לה כחל ולה פירכוס כנשים כבתולות, כבחור כנשוי, ועושין זה בפרסום גדול בפני כל העם ואין בידינו להעמיד משפטי הדת על תלם, בודאי שגם הוא יודה דעבדינן כל טצדיקי להפריד עדובתם (א"ה ט"ס וצ"ל ערבותם, וכ"ה גם בשו"ת הנז' סימן ל), בפרט כשיתברר לבי"ד בירור גמור שלא נתנה עיניה באחר רק מרדה בו מחמת טענתה... ולא חלק הרמ"ז רק על הרב ברית אבות שרצה לפסוק זה גם בדור חרד מטעם דגט מעושה היינו בשוטין וכו' וכמש"ל, בזה חלק עליו אבל בדור פרוץ יודה וכמ"ש..."

כא. בסדר אליהו רבא וזוטא להגאון רבי אליהו אלפאנדארי (פירושו בערבית, בית החכמה, וכתב בשם הגדולים להחיד"א מערכת גדולים, א, אות קנ"א "אחד המיוחד מרבני קושטנדינא,,," וישב בבית דינו של המשנה למלך כמבואר שם בספרו סימנים י"א י"ב) כתב בסימן י"ג:

"...ועם אמת שאין בידינו להקל משום עיגונא אלא במה שהקילו חכמים דוקא כגון בעדות אשה והיכא דאיתמר איתמר... מ"מ אנן נמי בדידן כיון דאשכחן להרמב"ם... הרי"ף... שתפסו שכל כה"ג כופין אליבא דכו"ע כי אתינן למסמך עלה משום עיגון דבר הגון וראוי הוא ויש לנו על מה שנסמוך, אמנם על כל אלה אין רצוני לעשות מעשה לכוף לבעל לגרש חלילה חלילה, כי מי הוא זה אשר ערב אל לבו לעשות מעשה בענין איסור אשת איש אם לא ימצא הדבר מפורש בדברי הקדמונים בלתי שום חולק, אמנם כל ישעי וכל חפצי להראות לפני חכמי לב איך שורת הדין מחייבת לכוף זה האיש שיגרש..."

ושם הביא את דברי הרשב"ש, וזה לשון תשובת הרשב"ש תשובה צ"ג המובאת בב"י אהע"ז סימן ע"ז:

"על אשה שטענה מאיס עלי, שקודם נישואין היתה מואסת אותו ואמה השיאתה לו בעל כרחה, נראה דאפילו לאומרים שאין כופין לגרש בטענת מאיס עלי יודו בזה, שמה שאמרו שלא לכוף משום דחיישינן שמא עיניה נתנה באחר, אם הדבר מפורסם שבעל כרחה נשאת לו נסתלקה חששה זו, דהא ה"ר מאיר כשהיתה נותנת האשה אמתלא וטענה לדבריה למה הוא מאוס עליה היה כופה לגרשה, ואח"כ כתב שלמעשה לא היה מקיל בכך" עכ"ל.

ודעת החכם השלם כמהר"א מונסון מובא בשו"ת מהרי"ט אהע"ז סימן מ' השורש הרביעי הביא את הרשב"ש הלכה למעשה, וכתב:

"...והכא נהי דקידושין לא נפקיע, מ"מ יש לסמוך בנדון זה על דברי קצת רבותינו שפסקו בדינא דמורדת דכופין... אני נגרר אחריכם לכופו לגרשה על כורחו..."

ואף המהרי"ט שחלק שם בנידון מ"מ כתב:

"ואם היינו באים לדון דינא דמאיס עלי כדברי הרמב"ם, היה צריך לחקור הדבר היטב, שיהא ברור וניכר לנו שאי אפשר להבעל ברצונה לו שהוא מאוס בעיניה... דאנן סהדי שלא תבעל לבזוי הזה כלל מרצונה כגון זו אין חוסמין אותה שאינה כשבוית חרב..."

ושם בסדר אליהו רבא וזוטא כתב:

אלא שעל כל אלה לא רצו לעשות מעשה מאחר שהר"ש גופיה כתב שלענין מעשה לא היה מיקל בכך, ואני אומר כי אין ספק דלפי דברי הר"ש הדין נותן לכוף לגרש בנ"ד, והדברים ק"ו דאם במקום שנותנת אמתלא וטעם לדבריה למה הוא מאוס עליה, דסוף סוף מפיה אנו חיין, דמי יודע עשתונותיה ומי יתיב בתוונא דלבה, ואפילו הכי כופין להוציא, כ"ש כשידוע לנו באמת ממעשיה ומהנהגתה ברוב הימים שהיא אנוסה, ושכן הוא באמת דנפשה בחלה בו כאשר הוא בנ"ד... דודאי כופין...."

ועוד כתב:

אני רואה בודאי שזאת העניה אנוסה גמורה היא, ואין תקוה ממנה שתשוב לבעלה עוד, וכל מגמתו של בעל אינו אלא לעגנה בלבד לקחת נקמתו ממנה..."

כב. בשו"ת מהרי"ק שורש ק"ב מובא בב"י אהע"ז סימן קל"ד:

"... וראיה לדבר שהרי ידוע הוא שר"ת הפליג לדבר ולאסור לכוף לבעל לגרש בטענת דמאיס עלי, וכתב שכל המעשה בטענה זו טועה גמור ומרבה ממזרים בישראל, אפ"ה בתשובה המתחלת מקול מחצצים וכו' אשר שם האריך לאסור הכפיה בטענה זו, כתב וז"ל: אך כל רבותינו שוו בדבר שתגזרו באלה חמורה על כל איש ואשה מזרע בית ישראל והנלוים עליהם שלא יהיו רשאים לדבר עמו ולישא וליתן עמו ולהרויחו ולהאכילו ולהשקותו וללותו ולבקרו בחלותו, ועוד יוסיפו חומר כרצונם על כל אדם אם לא גרש אותו האיש ויתיר את הילדה הזאת, שבזה אין כפיה עליו שאם ירצה ימצא לו מקום, והוא לא ילקה בגופו מתוך נידוי אך אנו נתפרד מעליו, עכ"ל הגאון רבינו יעקב שהשיב על הטוענת מאיס עלי. הרי לך בהדיא דאפילו טוענת מאיס עלי דס"ל דאין כופין, וחשוב גט המעושה שלא כדין לפי דבריו, אפ"ה כתב שיכולים לגזור להבדל ממנו ולהרחיקו בכל מיני ריחוק שאין זה קרוי כפיה עכ"ל המהרי"ק.

וכן פסק הרמ"א אהע"ז סימן קנ"ד סעיף כ"א.

כג. בשו"ת יביע אומר ח"ג חאה"ע סימנים י"ח עד כ', כתב בסימן י"ח ס"ק ד':

"... ומכ"ש שיש כאן ספק ספיקא, שמא הלכה כהרמב"ם שכופין אותו לגרש בטענת מאיס עלי מעיקר הדין ואפילו בלא אמתלא ברורה, ואת"ל שאין כופין מעיקר הדין בכיוצא בזה שמא עיניה נתנה באחר, שמא אם יש אמתלא ברורה לדבריה שנסתלקה חששא זו שפיר כופין להוציא, ואת"ל שגם בזה אין כופין מעיקר הדין, שמא הלכה למעשה יש לפסוק כמ"ש הרי"ף (פרק אע"פ) בשם בי דינא דמתיבתא דתקינו דיהיב לה גיטא לאלתר ור"ל ע"י כפיה..."

ושם בס"ק י"ג כתב:

"ובאמת שאפילו לדעת הפוסקים דס"ל שאין כופין אותו להוציא בטענת מאיס עלי, יש אומרים שמצוה מוטלת על הבעל לגרשה... וכדאשכחן בשיטה מקובצת (כתובות ס"ד א') שכתב וז"ל: כתב רבינו יונה ז"ל דאע"ג דאין כופין לתת גט באומרת מאיס עלי, היינו כפיה בשוטים, אבל בית דין מודיעין לו שמצוה עליו לגרשה ונותנין לו עצה שיגרשנה ואם לא יגרשנה הוי בכלל מאי דאמרינן (שבת מ' א') האי מאן דעבר אדרבנן שרי למקרייה עבריינא... והרמ"א בהגה ביור"ד סימן רכ"ח סוף סעיף כ' כתב שהאומרת מאיס עלי חייב להוציא, והעיר הט"ז שם דהיינו לדעת הרמב"ם אבל לא קי"ל הכי באהע"ז סימן ע"ז. ולפי האמור דברי הרמ"א יש להם על מה שיסמוכו, הוא רבינו יונה הנ"ל, וכן העיר ידידי הגרא"י וולדינברג בשו"ת ציץ אליעזר ח"ה סימן כ"ו אות ד' מדברי הנוב"י קמא חיו"ד סימן ס"ח שמביא דברי הרמ"א הנ"ל לפסק הלכה ותומך בה יסודותיו, אלמא שיש לשיטה זו להשתמש בה בכל עת מצוא לפי הענין ולפי צורך הזמן והשעה בהתאם למסיבות, והכל לפי ראות עיני הדיין עכת"ד. וגם אני בעוניי אומר שבזה"ז דאחסור דרי בארצות החופש והדרור, ואיש כל הישר בעיניו יעשה, ורבתה החוצפה בעולם, והנסיון הורה שכאשר עוזבות את בעליהן בטענת מאיס עלי ואשתהויי אשתהו מבלי לפטרם בגט, הולכות ויושבות עם גברים אחרים וגם בוש לא יבושו גם הכלם לא יכלמו, ומרבין ממזרים בעולם..."

מצינו ראינו חבל פוסקים שבדורנו שרבתה החוצפה יש מקום לכפות.

ולפ"ז אני מוסיף כי ממה נפשך, בדורנו, אם האשה אין לה מצח נחושה ושומרת על עצמה, הרי שאין חשש של עיניה נתנה באחר, ואם האשה יש לה מצח נחושה הרי שכאמור יש לחשוש לריבוי ממזרים בישראל.

וכאן כאמור נראה לביה"ד שדברי האשה כנים שמואסת בו.

וראה שם מה שהוסיף והביא דברי החיים ושלום הבאנו דבריו לעיל אות י"ט ומ"מ להלכה רבו החולקים על שו"ת חיים ושלום הנז' וכתבתי זה רק לרווחא דמילתא וכאמור.

ובסוף סימן כ' כתב:

"... ובהסתמך גם על הפוסקים שכתבו שאפילו להחולקים על הרמב"ם וסבירא להו שאין כופין במאיס עלי מ"מ חייב לגרשה... ובצירוף כל סברות הנ"ל פסקנו בכח בי"ד יפה להלכה ולמעשה לכוף את הבעל לגרש עד שיאמר רוצה אני... ובהיות שהבעל הקשה את עורפו ואמץ את לבבו ולא אבה לגרש גם לאחר פסק הדין דקמן, נלקח אל בית הסוהר ע"י השלטונות בכדי להכריחו לציית לביה"ד..."

מ"מ נמצינו למדים מה תוקפה וגבורתה של טענת מאיס עלי.

ובשו"ת יביע אומר חלק ח' אהע"ז סימן כ"ה באות ג' כתב:

"וכן מצאתי בשו"ת אהלי תם סימן נ"ב בתשובת מהר"י אבאיוב ובתשובת הגאון מהר"ר תם, שעלו בהסכמה שהתיקון של הרחקה דר"ת חובה לעשותו כשטוענת מאיס עלי, ואפילו באשת איש גמורה, ולכן אין בזה שום פקפוק כלל, הואיל וראינו לשלשת גדולי ישראל שני הגאונים הנ"ל, והגאון הלבוש שהחזיקו בהוראת ר"ת כפי שהחזיק במעוז מהר"י קולון, והטעם שכתב מהריב"ל להחמיר לא נהיר ולא בהיר, וכל הרבנים אחריו החזיקו בהרחקה דר"ת ולא חששו לדבריו... וא"כ מי הוא הירא ורך הלבב שיהיה רואה דברי כל רבוותא הללו המקילים ויהיה לבו נוקפו, ובפרט שגם מרן בב"י סימן קל"ד הביא דברי מהר"י קולון להלכה, וכן פסק הרמ"א בסימן קנ"ד, וא"כ בודאי דסמכינן על כל הרבנים הנ"ל ולעשות הרחקה דר"ת וכו' עכת"ד (דברים אלו הם דברי שו"ת אהלי תם).

כד. יש לציין את הודעת ב"כ הרביעי של הבעל המוזרה מאוד שמסר בדיון, כי אם יחייבו את הבעל להופיע לדיון במצב שלדעתו הבעל לא צריך להגיע לדיון הרי שהוא יתפטר, הרי שגם לדונו יהיה אי אפשר, והאשה תשאר שבויה לעולם ואין מידו מציל שהרי לא יהיה מי שיפדנה, אולם זאת הבעל ידע נאמנה כי ביה"ד יפדנה ויצילנה.

והדעה האמורה היא כהמשך לאמור בסעיף י"ב בתצהיר לביהמש"פ "... ב"כ (א"ה הוא עו"ד צבי מימון) הזהירני לפני הדיון כי אם אתפרץ בדיון יבקש להשתחרר מייצוג לאלתר", וזאת עוד כבר מ-13.7.08, דהיינו כבר מלפני כשבע שנים לא יכל מייצגו הנז' לעמוד בלחציו והתפרצויותיו.

לאור האמור מחליט בית הדין כי:
א. הבעל חייב לתת גט פיטורין לאשתו, ויש אף כר נרחב לכפותו.
ב. על מזכירות ביה"ד לזמן את הצדדים לסידור גט בהקדם האפשרי ובהתאם ליומן ביה"ד.
ג. במידה והבעל לא יופיע לסידור הגט במועד שיקבע או שיסרב לתת את הגט ידון ביה"ד בצווי הגבלה בכפוף לפתיחת תיק מתאים.

דעת דיין ב'
תיק זה הינו תיק מורכב מבחינת עובדתית. דיונים רבים בין בני זוג למודי סבל התנהלו בביה"ד ולצערינו התיק נמשך זמן רב מאד ללא הגעתם של הצדדים להסכמות.

הבעל והאשה הגישו תביעה לגירושין לפני כ-9 שנים באותו יום, הדיונים בתביעות הללו התקיימו בהרכב אחר וביום 7.3.2007 פסק ביה"ד כי היות שאין סיכוי לשלום בית בין הצדדים, וכי גם הבעל טוען על ניכור ותהום קשה בינו לבין האשה, על כן אין מנוס מגירושי הצדדים אף מבלי להיכנס לדין ודברים שביניהם. ביה"ד הציע הסכם גירושין אולם הבעל ביקש להסתייע בעו"ד.

ביום 15.5.2007 נתן ביה"ד החלטה על מעצרו של הבעל לתקופה קצרה, בה ציין כי נראה שהבעל מבקש רק לסחוט את האשה ולעגן אותה.

לאחר כמה דיונים עבר התיק להרכב דנן, ביה"ד שמע את הצדדים בקשב רב והציע לצדדים ללכת להרב יורם אברג'ל שהבעל הגדיר אותו כרבו. לאחר שהלכו הצדדים לרב התווכחו ביניהם מה היתה דעתו, הבעל אמר כי דעתו היתה שיש לנסות שלום בית, ואילו האשה טענה כי הרב אמר שעל הצדדים להתגרש. ביה"ד שוחח עם הרב והתברר כי דעתו כפי מה שאמרה האשה וכפי דעתו של ביה"ד שעל הצדדים להתגרש.

ביום 24.5.2007 הוגש לביה"ד דו"ח ע"י שירותי הרווחה בו כתבה העו"ס:

"להערכתי האשמות הקשות של ל' (האשה) כלפי מ' (הבעל) ומאידך ההכחשות של מ' (הבעל) ביחס להאשמות מהוות חוסר בסיס ותנאים לאפשרות של טיפול זוגי ביניהם ביחוד לאור העמדה של ל' (האשה) לגבי הגירושין"

ביום 12.2.2008 התקיים דיון בביה"ד בו העלה הבעל את טענותיו בענין הרכוש ואמר כי הסמכות לדון בעניין הרכוש נתונה לבית המשפט שם פוסקים שלא כפי דין תורה, ושאם האשה תסכים שהעניין יועבר להכרעת ביה"ד הרבני שידון עפ"י דין תורה יסכים הוא להתגרש.

בדיון הנזכר העלתה האשה בפני ביה"ד את טענותיה כלפי הבעל כי הוא הימר בכספיהם בקזינו, וכתוצאה מכך נכנס לחובות והפסיק לשלם את המשכנתא על דירתם, לא זן ולא מפרנס, ובגלל התנהגותו הכללית איבדה את האימון בו, כמו כן טענה כי הוא מקלל אותה בפני אנשים, מנבל את פיו ומתנהג באלימות מילולית קשה מאד כלפיה.

דבריה הנ"ל הם בהמשך למה שכתבה בכתב תביעת הגירושין שהגישה לביה"ד ביום 27.3.2006 כי:

"הבעל על כל מריבה קטנה ולו הפעוטה עוזב למספר ימים תוך שזונח את האשה וילדיו. הבעל אינו מפסיק לנבל את פיו גם ליד הילדים והקללות שגורות בפיו... שוב עזב הבעל את הבית וחזר לבית כעבור שבוע... הבעל אינו זן את בני הבית... אתמול איים הבעל על חיי האשה ואף נטל תוך כדי איומים את מפתחות הרכב והותיר אותה ללא אפשרות ניוד עם הילדים הנכים...."

בינתיים במשך כמה שנים, בזמן שבני הזוג היו דנים בעניין הרכוש בבית המשפט לא התקיימו דיונים בביה"ד.

ביום ל' בתשרי תשע"ג – 16.10.2012 התקיים דיון בביה"ד. האשה אמרה כי היא חיה בנפרד מבעלה כבר הרבה שנים וביקשה להתגרש, הבעל הודה כי הם אכן חיים בנפרד אולם טען בתוקף שיש ביניהם קשר וכך אמר:

"בשנתיים האחרונות היה קשר יום יומי. טיפלתי בילדים ולקחתי אותם לטיפולים. עזרתי להם במבחנים. והיינו כמו בעל ואשה."

ביה"ד שאל את הצדדים אם היה ביניהם חיי אישות, הבעל טען שכן, ואמר כי קיימו הרבה פעמים יחסי אישות בשנים האחרונות. האשה הכחישה את דבריו וטענה שלא היה דבר במשך השנים האחרונות. ואמרה:

"הוא רצה שלום בית במשך הזמן אבל לא נעניתי לבקשתו. הוא חי בשנים האחרונות עם נשים אחרות. אני יכולה לתת את השמות. אחת הוא הכניס להריון ועשתה הפלה. הוא חי עם שתי מערכות יחסים."

הבעל הגיב על כך:

"שתלך לפוליגרף ואם היא תצא דוברת אמת אני אתן גט באותו היום ואם היא תצא שקרנית היא לא תקבל גט לעולם."

ביה"ד הציע לצדדים ללכת לבדיקת פוליגרף והצדדים קיבלו על עצמם בקנין על כך.

ביום כ"ב באדר התשע"ג 4.3.2013 אמר הבעל בדיון:

"לפני שש שנים הבית שלנו נמכר ונשאר סכום כסף, אמרתי בא נעביר כסף לתשלום הפיגורים של אחי, אם היא היתה מסכימה להעביר סכום זה היה נגמר, לאחר מכן הם חזרו בהם."

לפנינו אמירה ברורה של הבעל כי היה מסכים להתגרש בעבר אילו האשה היתה מסכימה לתנאיו הממוניים.

בהמשך הדיונים הבעל אמר כי אינו מעוניין להתגרש וכי האשה הינה אשת חיל. כאשר ביה"ד אמר כי הם אינם חיים כראוי לבני זוג ועפ"י תורה אסור לחיות כך, אמר הבעל כי הם אינם חיים 100% כמו שצריך כי אם 80%. (ראה שורה 136 לפרוטוקול הדיון מיום א' בשבט תשע"ה – 21.1.2015).

בדיון האחרון שהתקיים ביום כ"ז באדר תשע"ה – 18.3.2015, בו טענוהבעל וב"כ כלפי האשה את מה שנטען בבית המשפט, כי היא מכרה את דירתו של אחי הבעל שהוא סגי נהור אשר היתה רשומה ע"ש של הבעל ועל שמה באמצעות כינוס נכסים, ולא יכול להיות שהם רכשו את הדירה, כי לא היה להם כסף.

ביה"ד: "לשיטתך מדובר באשה נוכלת... עומד עו"ד מימון וצועק היה כאן עוול לא נורמלי, דירת האח נגזלה, מי הגזלן?"

הבעל: "אני מחלתי, בורא עולם לקח. זה לא אשתי זה ב"כ, היא אשה מוסתת, היא אשה שלא מבינה כלום. ללא ב"כ כבר לפני שנים היינו ביחד עם האשה והילדים."

ביה"ד: "לו יצוייר, שהיה לנו מקרה כזה, שהאשה לוקחת עו"ד בשביל לקחת דירה של אח סגי נהור, איך אפשר להסתכל בפנים שלה?"

הבעל: "אחי מוחל בשביל שלו"ב."

בהמשך הדיון אמר הבעל כי גם אם הצדיקים שהאמין בהם בעבר יגידו לו להתגרש הוא לא יתן גט והצהיר כי אינו מאמין כי אם בבורא העולם.

עוד אמר הבעל:

"אני מוכן אפי' 76 שנה בצינוק, הייתי שם חודש, אני אהיה שם שר ושמח". "אני אומר בפעם המיליון ואחד, לעולם לא יהיה גט בסיפור הזה, הרב יקותיאל כהן אמר ש – 25 שנה הוא בביה"ד ולא היתה עגונה, הבטחתי לו שאשתי תהיה הראשונה."

בסוף הדיון האשה אמרה כי שבועיים אחרי החתונה עצרו אותו על אינוס של בחורה. ובמהלך תשע שנים של הפרידה ממנה, הוא חי פעמיים בזוגיות, הכניס אשה להיריון. והוא גם לא משלם מזונות כל ה – 9 שנים. הבעל ענה:

"לגבי האינוס אני מודה שטענו נגדי, הייתי אחראי על 800 מאבטחים, התחתנו ויצאנו לירח דבש בספרד, המנהל סניף קורא לי שיש עלי תלונה, אמרתי לו היא שמעה שהתחתנתי כנראה שהיא נפגעה, הלכתי למשטרה, הייתי שם בחקירה פחות משעתיים, אפשר להוציא את החומר, אחרי שעתיים שחררו אותי, ואחרי החודש התיק נסגר, והמשכתי בעבודתי בחב' השמירה."

הבעל וב"כ טענו בדיונים האחרונים כי:

"עובדתית כשלא היו דיונים היה שקט, רק שבאים להליכים יש את המאבקים והרחקות."

היינו, רק כאשר התנהלו הליכים משפטיים בעניינם של הדירות כנגד האשה היא המשיכה את ההליכים המשפטיים בביה"ד.

יצויין, כי בכל מהלך הדיונים הבעל הרים את קולו בצורה חריגה ביותר.

עד כאן תוכן העובדות בקצרה.

דיון והכרעה
בנוגע לטענות האשה בעניין ההימורים והתנהגותו הכלכלית נראה כי אין בטענות הללו בכדי לפסוק בגללם חיוב גט כנגד הבעל כל עוד בית הדין לא התרה בו, שהרי יש לומר שאם ביה"ד היה מתרה בו הוא היה מפסיק לעשות כן. עיין שו"ת חכם צבי סימן קל"ג ובשו"ת נודע ביהודה תנינא סימן צ'.

מכל מקום לכאורה לטענותיה של האשה על אלימותו המילולית הקשה של הבעל יש בסיס עובדתי מאופן התנהגותו וסגנון דיבורו של הבעל במהלך כל הדיונים בבית הדין, מהם נראה כי לאשה יש סבל וקושי במגורים עם הבעל בכפיפה אחת, ומעבר לפגיעה הנפשית שחווה האשה במחיצתו הינו גם כן מעורר מריבות ומדון, וגם כשעושה טעויות קשות שפוגעות בכל בני הבית אינו מודה בטעויותיו וגורם לאיבוד כל האימון שנתנה בו האשה. ואף היה נראה כי אין צריך התראה על כך וכדלהלן.

והנה דנו הראשונים בנוגע לבעל אלים המכה את אשתו אם יש לחייבו ואף לכפותו ליתן גט. עיין בתשובת רבי יוסף בן אביתור הובאה בתשובות הגאונים שערי צדק ח"ד ש"ד סי' מ"ב ובתשובת הרמב"ן סי' ק"ב ובתשובת הרשב"א חלק ז' סי' תע"ז.

ובאור זרוע ח"ג סי' קס"א בפרק המניח כתב בשם רבינו שמחה שכופין את הבעל המכה לגרש את אשתו. עיין הגהות אשר"י פרק המניח סי' י'. אולם בתשובת הרמב"ן שם ובמהר"ם מרוטנבורג כתבו שהבעל חייב לגרש את אשתו ולא כתבו שכופין בזה.

וכתב הבית יוסף בסוף סי' קנ"ד שאין לסמוך לדינא על דעת רבינו שמחה שכופין בזה. והרמ"א בדרכי משה אות כא' שם כתב על דברי הב"י וז"ל:

"ואיני רואה בזה דבריו כלל, דכדאי הם הגאונים לסמוך עליהם, כל שכן שהרמב"ן ומהר"מ הסכימו בתשובותיהן בענין הכאת אשתו והביאו ראיות ברורות לדבריהם, גם הסברא מסכמת עמהן, ומה שלא הוזכרו בדברי הפוסקים אפשר לומר שהיה פשוט בעיניהם וקל וחומר הוא מהאומר איני זן וכו' וכמו שהורה בתשובה הנ"ל, ואף שלא היו בנמצא בימי הפוסקים הראשונים ולכן לא הוזכרו, ולכן אין לדחות דברים ברורים בקש. ומכל מקום נראה דטוב שלא לכופו ליתן גט אלא בדרך זה להחרימו או לתופסו בידי גוים או בשוטים שלא להכותה או שיוציא ויתן גט, ובדרך זה לא מיקרי כפייה על הגט רק לקיים מה שמחוייב לעשות כמו שכתבתי לעיל. ובבנימין זאב סימן פ"ח הביא הרבה תשובות בזה..."

וכבר העירו על הרמ"א בזה דהרמב"ן בתשובה לא כתב דכופין את הבעל לגרש. ויש להוסיף בזה שהרי בשו"ת הרשב"א המיוחסות לרמב"ן סימן ק"ב כתב וז"ל:

"אין לבעל להכות ולענות אשתו דלחיים ניתנה ולא לצער. ואדרבא, צריך לכבדה יותר מגופו... ואם הוא מכה ומצער שלא כדין והיא בורחת הדין עמה. שאין אדם דר עם נחש בכפיפה. זכר לדבר הגר... אלא גוערים אותו ומייסרין, ומודיעין שאם יכה שלא כדין שיהא חייב להוציא וליתן כתובה. שאפילו על שאר דברים שאין לה כ"כ צער, כגון: שמדירה שלא תלך לבית אביה, או לבית האבל, או לבית המשתה, או אפילו שלא תשאל נפה וכברה מחברותיה או שלא תשאיל להם, הוא מוציא ונותן כתובה. כ"ש במכה ופוצע ומצערה בגופה...."

מבואר כי אין הרמב"ן למד הלכה זו מדין ק"ו ממי שאינו זן ומפרנס וכמ"ש הדרכי משה הנ"ל שבזה כופין את הבעל לגרש כמ"ש בירושלמי ל"משום ריח הפה כופין משום חיי נפש לא כל שכן", אלא כתב שהטעם שחייב להוציא את אשתו הוא מק"ו שאפילו על שאר דברים שאין לה כ"כ צער, כגון: שמדירה שלא תלך לבית אביה, או לבית האבל, או לבית המשתה, או אפילו שלא תשאל נפה וכברה מחברותיה, או שלא תשאיל להם, הוא מוציא ונותן כתובה. כ"ש במכה ופוצע ומצערה בגופה. ובמדירה שלא תלך לבית אביה ושאר ענייני הצער הנזכרים הדין ש"יוציא ויתן כתובה" כפי שנפסק בסי' ע"ד, וקיי"ל שאין כופין בזה כמ"ש בשו"ע אבן העזר סימן קנ"ד סכ"א וז"ל:

"כל אלו שאמרו להוציא, כופין אפי' בשוטים. וי"א שכל מי שלא נאמר בו בגמרא בפירוש כופין להוציא אלא יוציא בלבד, אין כופין בשוטים אלא אומרים לו: חכמים חייבוך להוציא, ואם לא תוציא מותר לקרותך עבריין."

והרמ"א פסק שם וז"ל:

"וכיון דאיכא פלוגתא דרבוותא ראוי להחמיר שלא לכוף בשוטים, שלא יהא הגט מעושה."

וכיון שמבואר בדעת הרמב"ן שיש לחייב בעל המכה בגט כדין בעל המצער את אשתו שאינו נותן לה לילך לבית האבל וכדו', אזי הדין הוא שלמעשה אין כופין בזה את הבעל לגרש לפי מה שנפסק בשו"ע אבן העזר סימן קנ"ד סכ"א שם.

וברמ"א סי' קנד ס"ג פסק וז"ל:

"איש המכה אשתו עבירה היא בידו כמכה חבירו. ואם רגיל הוא בכך יש ביד ב"ד ליסרו ולהחרימו ולהלקותו בכל מיני רידוי וכפייה ולהשביעו שלא יעשה עוד, ואם אינו ציית לדברי הב"ד י"א שכופין אותו להוציא, ובלבד שמתרין בו תחלה פעם אחת או שתים כי אינו מדרך בני ישראל להכות נשותיהם, ומעשה עובד כוכבים הוא."

ובביאור הגר"א אבן העזר סימן קנד סק"י כתב וז"ל:

"י"א שכופין כו'. שאפילו על שאר דברים שאין לה צער כל כך כגון המדיר שלא תלך לבית אביה או לבית האבל כו' או שלא תשאל נפה וכברה כו' כ"ש במצערא בגופא. תשובת הרמב"ן סימן ק"ב."

וקשה, שבדברים הנ"ל הדין הוא שאין כופין את הבעל לגרש את אשתו.

ועיין בחזו"א אבהע"ז סי' ק"ח ס"ק י"ד שביאר את דברי הרמ"א בסי' קנד ס"א שפסק שכופין את הבעל לגרש את אשתו כשעבר על חרם ששעבד עצמו נגדה שלא להקניטה ושלא להכותה, וז"ל:

"אלא ודאי הכפיה בשביל ההכאה והקנטה וכמו שהאריכו הראשונים בדבר כמבואר בב''י. ועיין בהגר''א לקמן ס''ק י' בשם הרמב''ן בתשובה דלמדה מהא דמדיר את אשתו שלא תלך לבית אביה או לבית האבל ושלא תשאיל נפה וכברה כש''כ צערא דגופא. ואי מהתם לא שמעינן אלא כפיה במילי למאי דמחמרינן כדעת ר''ח, אבל אפשר דהכאה גריעא טפי. וכעין דאמר בירושלמי משום ריח הפה כופין משום חיי נפש לא כש"כ."

אולם צ"ע, דאם כן מדוע הרמב"ן הביא ק"ו ממדיר את אשתו שלא תלך לבית אביה או לבית האבל ושלא תשאיל נפה וכברה, ולא הביא ק"ו מריח הפה ושאינו זן ומפרנס.

והנה הרא"ש בתשובה [כלל מג ג] כתב וז"ל:

"ומה שהיא טוענת שבעלה מטורף וטפשות מתוספת עליו מדי יום יום, ושואלת שיגרשנה טרם יטרף ותהיה עגונה לעולם, וגם שמא תלד בנים ולא יוכל לזונה, ואביה היה עני ומחמת דוחקו השיאה לו וכסבורה היתה יכולה לקבל ואינה יכולה לקבל, כי מטורף הוא לגמרי ויראה פן יהרגנה בכעסו, כי כאשר מרגיזים אותו מכה והורג וזורק ובועט ונושך. וראובן משיב הכרת בו מקודם לכן וסברת וקבלת, גם אינו מטורף אך אינו בקי בטיב העולם, ולא יגרשך אלא אם תחזירי הספרים או כסף ערכם ואז יגרשך. תשובה. איני רואה מתוך טענותם דברים שיהיה ראוי לכופו עליהם לגרש, כי אין להוסיף על מה שמנו חז"ל בפרק המדיר (כתובות עז א) ואלו שכופין אותם להוציא, מוכה שחין... ועוד שנינו התם האיש שנולדו בו מומים אין כופין אותו להוציא. לכן אין לכופו לגרש, אך תפייסנו שיגרש או תקבלנו ותזון מנכסיו."

דברי הרא"ש הובאו להלכה בשו"ע אהע"ז קנ"ד ס"ה.

והנה בנידון הרא"ש קיימת הכחשה בין הבעל לאשה. האשה טוענת על מחלת טירוף שעלולה להביאו לידי רציחתה, ואילו הבעל טוען על מיעוט הבנה בענייני העולם אך אין בו טירוף עד לכדי רציחה וכדו'. כמו כן טוען כי האשה מודה שידעה על מומו אלא שסבורה הייתה לקבל. ומדברי הרא"ש ש"אין להוסיף על מה שמנו חז"ל בפרק המדיר", ניתן להסיק שאפילו תוכיח האשה את דבריה על טירוף הבעל, שכאמור כאשר מרגיזים אותו "מכה והורג וזורק ובועט ונושך", אף אם לא ידעה על כך קודם הנשואין, אין להוסיף על מה שמנו חז"ל בפרק המדיר ואין כופין אותם להוציא.

ואין לומר שדברי הרא"ש מוסבים על דברי המשנה שכופין לגרש אף אם ידעה בהם קודם שניסת, מפני שיכולה לומר כסבורה הייתי לקבל ואיני יכולה לקבל ורק בהתנו במפורש נחלקו רבי מאיר וחכמים, אך בלא התנו יכולה לטעון כן. ועל כך כתב הרא"ש דדוקא באלו השנויים במשנה יכולה היא לכופו לגרש אף שידעה על מומו קודם הנישואין דיכולה לטעון כסבורה הייתי לקבל, ואין להוסיף על השנויים במשנה, דדוקא בהם יכולה לטעון כן אך לא במקרים אחרים. אבל אם היתה האשה מוכיחה שאכן בעלה חולה בטירוף שאף עלול להביא לרציחתה או שהבעל לא היה מכחישה והיא לא ידעה מחולי זה קודם הנישואין יש לכופו. שהרי הרא"ש כתב שני טעמים נפרדים מדוע אין לכוף את הבעל לגרש את האשה, ובטעם הראשון כתב "איני רואה מתוך טענותם דברים שיהיה ראוי לכופו עליהם לגרש, כי אין להוסיף על מה שמנו חז"ל בפרק המדיר (כתובות עז ע"א) ואלו שכופין אותו להוציא: מוכה שחין ובעל פוליפוס והמקמץ והמצרף נחשת ובורסקי". ונראה ברור שבגלל טעם זה בפני עצמו אין לכוף את הבעל לגירושין. ועיין בשו"ת אמונת שמואל סי' ו' בדברי הרב השואל שם.

ובביאור הגר"א לאבהע"ז סי' קנ"ד ס"ק י"ז כתב וז"ל:

"תוס' דיבמות ס"ד ע"א סד"ה יוציא, וכל היכא דלא קאמר וכו', והרא"ש שם. ועיין סעיף ג' בהג"ה, אלא דכאן י"ל כיון שידעה אין אומרים סבורה הייתי לקבל כמש"כ בס"א."

ביאור דבריו, דבתחילה הגר"א מציין בדבריו את דברי התוס' והרא"ש בספ"ו דיבמות דכופין את הבעל לתת גט דוקא במקומות שבהם שנו חכמים בלשון "כופין", אך כששנו חכמים בלשון "יוציא" אין כופין אלא אומרים לו "חכמים חייבוך להוציא". ולכן בנידון הרא"ש בכלל מ"ג אין כופין בשוטים, דאין עושים כן כי אם דווקא במקום שנכתב מפורש שכופין. אבל כל מקום שלא נשנה כלל או שנשנה בלשון "יוציא" אין כופין בשוטים.

ומציין הגר"א בהמשך דבריו לדברי הרמ"א בסעיף ג' שכתב ד"איש המכה את אשתו... ואם אינו ציית לדברי הבית דין יש אומרים שכופין אותו להוציא", דזה לא נשנה במשנה כלל, ולא גרע הנידון דסעיף ה' (דברי הרא"ש בכלל מ"ג) מהנידון הנ"ל דסעיף ג', וממילא לדעת הרא"ש נראה דאין כופין בהא דסעיף ג' בשוטים. וכתב הגר"א דיש לחלק בין היכא שידעה קודם הנישואין שאינה יכולה לבוא בטענה לבין היכא שלא ידעה.

ונראה, שאין כוונת הגר"א לבאר בזה את דעת הרא"ש, ולחלק לדעתו בין ידעה קודם הנישואין שאינה יכולה לבוא בטענה לבין היכא שלא ידעה. שהרי מוכח בדעת הרא"ש כמ"ש לעיל שאין כופין בבעל המכה כיון שאין כופין אא"כ נכתב בפירוש שכופין. אלא שיישב בזה את הרמ"א שלא ציין על דברי השו"ע שפסק כהרא"ש, דלפי מה דפסק בסעיף ג' יש לכוף את הבעל בגט. על זה כתב דהרמ"א מודה במקרה של הרא"ש כיון שידעה קודם הקידושין שהוא מכה. ועיין שו"ת אגרות משה אבהע"ז ח"א סי' פ'.

ובכלל מ"ב ס"א דן הרא"ש בחולי נכפה באיש אי חשיב מום. ונשלחה השאלה לשלושה חכמים ובהם רבי יצחק בה"ר מאיר, ובתשובתו הוא מסתמך על דברי הירושלמי בגיטין פ"ט ה"ט בדין האומר איני זן ואיני מפרנס "אם מפני ריח רע כופין לא כל שכן מפני חיי נפש", והסיק הריב"מ דכל שכן בנידון הנכפה. ונראה שהרא"ש קיבל דעת המשיבים.

ועיין במהרי"ט בתש' ח"א סי' מ"ג ד"ה והא דכתב, שכתב על דברי הרא"ש וז"ל:

"והא דכתב כאן דאין להוסיף על מה ששנו חכמים בפרק המדיר, נכפה לאו הוספה היא, דמקל וחומר דריח הפה אתי כיון דהוי חיי נפש, וכי היכי דשייר הא דהאומר איני זן שייר נמי נכפה".

והיינו, דדוקא בדברים מעין האמור במשנה בהמדיר או ברמה פחותה מהם אין להוסיף על מה שאמרו חכמים, אך דברים הנלמדים בקל וחומר מהשנויים במשנה בהם לא אמר הרא"ש שאין להוסיף על השנויים במשנה.

חיוב גירושין
אולם כל זה מיירי לעניין כפיה בגט, דבזה ס"ל להרא"ש שאין כופין את הבעל לגרש את אשתו אלא במה שאמרו חז"ל בפירוש אא"כ בא הדבר בקל וחומר, וכמ"ש שם בתשובות שברא"ש "שאין מום גדול כנכפה, שהרי מדמה בפרק האומנין (ב"מ פ ע"א) נכפית לשוטה ושעמומית... ושוטה אין לו קידושין ונישואין אפילו מדרבנן... שאין אדם דר עם נחש בכפיפה... ומצאתי בירושלמי: מפני ריח הפה כופין, מפני חיי נפש לא כ"ש? כ"ש בנדון זה. ודלא כר' יואל ז"ל שמסופק בדין נכפה אחרי שלא מנה אותו". אבל לענין חיוב בגט בזה נקט הרא"ש דיש לחייב את הבעל להוציא את אשתו בכל אופן שיש לאשה צער גדול לחיות עם בעלה, כפי שמצינו במדיר את אשתו שלא תלך לבית אביה או לבית האבל ושלא תשאיל נפה וכברה וכדו' דמחייבים את הבעל להוציא את אשתו.

ועיין בתשו' הר צבי אבהע"ז ח"ב סי' ק"ג שנראה דנקט בדעת הרא"ש שבאופן שלא ידעה לפני הנשואין שהבעל משתטה חייב הבעל לגרשה. עיי"ש היטב.

ועיין שו"ת עטרת דבורה סי' צ"ב שציין לדברי המהרש"ך ח"ב סי' ק"ל והרדב"ז ח"ד סי' קנ"ז שנקטו דלדינא אין לכוף את הבעל המכה את אשתו לגרש כי אם לחייבו בדברים.

והנה בשו"ת משפט צדק (סימן נט) דן באשה שבעלה רץ אחריה בשוק עם סכין ולא עביד כלום דאין כופין אותו לגרשו, דעביד אינש דגזים ולא עביד. ובשו"ת מטה לחם (ח"א סימן ח) דן באיש אחד שמתוך גודל כעסו פגע בשוק לאשתו, והוציא סכין מתוך ידו אדעתא שיגיע אליה, וגזים ועביד והגיע הסכין לה וקרע את הצעיף שעליה, ובדרך נס היתה ההצלה, דבכה"ג גם המשפטי צדק יודה לכוף מכיון דגזים ועביד, דהיכי יצוייר אשר לא תעלה מורא ופחד בלבה להתקרב אצלו, לכן בכה"ג ודאי יש לה רשות למרוד בו ויש צד לכופו לגרשה, עיי"ש. ועל פי זה מבאר האבני האפוד את דברי השו"ע דהיינו דוקא היכא דלא עשה מעשה דעביד דגזים ולא עביד, אבל בעביד מעשה כופין אותו לגרשה, וכבר העיר בשו"ת ציץ אליעזר (ח"ו סימן מב, הובא בפד"ר ג', 222) דבשו"ת הרא"ש (כלל מג סימן ג) שהוא מקור דברי השו"ע, מיירי כשמכה וזורק ובועט ונושך ע"ש, הרי דהמדובר בגזים ועביד. אך י"ל דלא מיירי מיהת בגזים ועביד מעשה שיש בה בכדי להמית. ועיין היטב בתשובת רעק"א כתב יד סי' ק"ז ובתשובת בית מאיר סי' ג'.

ולפי מה שנתבאר נראה בפשיטות, דבאופן שיש סכנת מוות ודאי שכופין את הבעל לגרש, מפני שבזה יש את הק"ו של הירושלמי "מפני ריח הפה כופין, מפני חיי נפש לא כ"ש."

והנה מה שהבאנו מהראשונים הנ"ל מיירי בבעל המכה את אשתו, אולם נראה שלפי מה שנתבאר הנידון הנ"ל מיירי לעניין כפייתו של הבעל בגט, אולם לעניין חיובו של הבעל בגט כו"ע מודו שמחייבין אותו, מפני שבכל אופן שיש לאשה צער גדול לחיות עם בעלה כפי שמצינו במדיר את אשתו שלא תלך לבית אביה או לבית האבל ושלא תשאיל נפה וכברה וכדו' מחייבים את הבעל להוציא את אשתו. ועל כן גם כאשר הבעל נוקט באלימות מילולית קשה ביותר כלפי אשתו יש לחייבו בגט. וכמש"כ בשו"ת תשב"ץ חלק ב סימן ח וז"ל:

"עוד שאלת אשה שבעלה מצער אותה הרבה, עד שמרוב הצער היא מואסת אותו, והכל יודעים בו שהוא אדם קשה הרבה והיא אינה יכולה לסבול אותו לרוב הקטטות והמריבות וגם שהוא מרעיבה עד שהיא שנאה את החיים, והיא אינה יכולה לבא לב"ד מפני שאחד מבעלי ההוראה הפחידה שאם תשאל כתובתה בב"ד שתפסיד אותה. הודיענו מהו הדין בזה: תשובה. קרוב הדבר בזה שיוציא ויתן כתובה דקי"ל "לחיים ניתנה ולא לצער", דנפקא לן מקרא דכתיב: "כי היא היתה אם כל חי" בפ' אע"פ (כתובות ס"א ע"א). ואפי' במדיר את אשתו בדברים שאין לה צער כ"כ אמרינן יוציא ויתן כתובה כדאי' בהמדיר בהרבה מקומות (ע' ע"א ע"א ע"ב) דוק ותשכח, כ"ש בצער תדיר שיש לנו לומר יוציא ויתן כתובה לפי שאין אדם דר עם נחש בכפיפה. ואע"ג דבאומר איני זן ואיני מפרנס פסק הרי"ף ז"ל דלא יוציא ויתן כתובה, התם היינו טעמא משום דאפשר בתקנה עד שיכפוהו לגרש יכפוהו לזון, אבל הכא מעוות לא יוכל לתקון הוא, ומקרא מלא דבר הכתוב: "טוב פת חרבה ושלוה בה מבית מלא זבחי ריב", ועוד כתוב: "טוב ארוחת ירק ואהבה שם משור אבוס ושנאה בו". הרי שיותר קשה היא מריבה מחסרון מזונות, ואיזו טובה יש לאשה שבעלה מצערה במריבה בכל יום ויום. ואפי' לכוף אותו להוציא יש לדון מק"ו דבעל פוליפוס (שם ע"ז ע"א), דהשתא מפני ריח הפה כופין, מפני צער תדיר שהוא מר ממות לא כ"ש, וכיוצא בזה הק"ו הזכירו בירושלמי (כתובות פ"ה ה"ז) על איני זן ואיני מפרנס. וגם יש פוסקין באומר איני זן ואיני מפרנס כופין אותו להוציא, ואם זה מרעיב אותה הרי הוא בכלל זה. וההפרש שיש בין יוציא ויתן כתובה ובין כופין אותו להוציא הוא, שכשאמרו במשנה יוציא ויתן כתובה הוא אין כופין אותו לגרש אלא מגבין אותה כתובתה, ואם גירש מעצמו מוטב ואם לאו קרינא ליה עבריינא, וכשאמרו כופין עושין בו כפיה אפילו בשוטי, הכי מוכח בירושלמי וכ"כ המפרשים ז"ל, זהו הנראה בזה. ואע"פ שיש בתשובת גדולי האחרונים ז"ל שאין כופין בזה כלל, אנן לאו קטלי קני באגמא אנן, ומלתא דתליא בסברא אין לדיין אלא מה שעיניו רואות. ואפשר שלא אמרו כן על כיוצא בזה הצער הגדול, וכ"ש אם מרעיב אותה, ואילו הות דידהו לא הוו אמרי הכי, והרשב"א ז"ל כ' בתשובה כדברינו... והדיין הכופה לחזור לבעלה אם מרדה כדין הישמעאלים מנדין אותו, ושלום והטוב והישר בזה שיעשו דרך בקשה כמ"ש בנדרים בסופו (צ' ע"ב) על השמים ביני ובינך."

כל הנידון בדברי התשב"ץ אינו אלא לענין כפייתו של הבעל בגט, אולם ברור כי יש לחייבו בגט בגלל שמצערה בקטטותיו ובכעסו.

ובשו"ת מהרש"ם חלק ה סימן לח כתב וז"ל:

"וא"כ כפי הצעת השאלה שהבעל איש משוגע וכל ימיה ציער אותה במדון וריב ואין אדם דר עם נחש כו', בודאי בכה"ג מדינא כופין אותו לגרשה. וכן מצאתי בתשו' תשב"ץ ח"ב סי' ח' שפסק להדיא דאם הבעל אדם קשה בקטטה וא"י לסבלו ובפרט שאינו זנה, דאפי' אם באה לב"ד ותובעת כתובתה לא הפסידה כלום, כי א"א נתפס על צערו וכופין אותו בשוטים לגרשה, והדיין שדן להיפוך מנדין אותו. יעו"ש כי ד"ז נעלם מהאחרונים. וע' בשו"ע סי' קנ"ד ס"ג באינו זן ורגיל לכעוס ולהוציאה מביתו דכופין להוציא, אבל דין תובעת כתובתה לא נזכר שם, וגם מבואר מהתשב"ץ דגם אם אינו מוציאה מביתו הדין כן."

המהרש"ם לא הדגיש בדבריו כי המדובר הוא בבעל המכה את אשתו אלא רק ציערה ביותר, ובזה כתב דיש אפילו לכפותו. ועל כן נראה דעכ"פ ודאי דיש לחייבו בגט.

על פי דברינו, יש להעיר על מה שכתב בשו"ת יביע אומר ח"ב סי' י' בשם הרדב"ז והמשפט צדק הנ"ל דבבעל אלים המכה את אשתו אין לכופו ואפילו לחייבו בגט, וכתב שם באות ג' וז"ל:

"ועכ"פ באופן שהפוסקים שוים שאין לכופו להוציא, נראה שאין לומר לו שהוא חייב להוציא..."

ובאות ה' כתב:

"המורם מכל האמור כי אין לכתוב בפסק דין שהבעל חייב לגרש את אשתו, אא"כ באותם שמנו חכמים כופין אותם להוציא. ולכן מכאן ולהבא יהיה נוסח פסק הדין בלשון שהב"ד מייעצים לבעל לגרש את אשתו. או שהב"ד מוצאים לנכון שהבעל יגרש את אשתו, שאין בלשונות אלו משמעות חיוב כלל. וכ"כ בשו"ת חוט המשולש ח"ד (סי' לה). ע"ש."

דנראה ברור דאף במקום שאין כופין בגלל דעות הראשונים הסוברים שאין לכוף על הגט אא"כ כתוב כך בפירוש, מכל מקום יש לחייב את הבעל בגט במקום שאמרו חכמים דיוציא ויתן כתובה או כשיש סיבה ברורה לכך.

ויובהר, כי חיובו של הבעל בגט באופנים הנ"ל הינו ברור, ואין חילוק בדרגת החיוב בין היכן שאמרו חז"ל שכופין את הבעל לגרש לבין היכן שרק חייבוהו חכמים לגרש, אלא שביה"ד אינו כופה על הגט בכל מקום, היות שבכפיית הגט יש חידוש גדול שהרי "אין הבעל מוציא אלא לרצונו" כדתנן ביבמות (קיב ב'). וכ"כ הרמב"ם (פ"א מה' גירושין ה"ב) "והיה אם לא תמצא חן בעיניו – מלמד שאינו מגרש אלא ברצונו". ע"ש. והיינו דאף אם הבעל מחוייב בגט, מכל מקום בלי שחז"ל הורו על הכפיה אין אפשרות להכריח את הבעל לגרש מפני שהגט לא יחול אלא בנתינתו מרצונו הטוב. וזה מה שכתב הרדב"ז הנ"ל וז"ל:

"מי שרגיל להכות את אשתו ולבזותה תמיד בפני רבים... הנה נמצא כתוב בשם רבינו שמחה שכופין אותו להוציא, והפריז על המדה וכתב שיעשוהו על ידי עכו"ם עשה מה שישראל אומר לך, עד כאן. אבל אני תמה על הוראה זו, כיון שהגט מעושה לא נמצאו בניה ממזרים ובמה הפקיעו אישות שבה, דבשלמא בעל פוליפוס וחבריו ירדו חכמים לסוף דעת כל הנשים ואינן יכולות לסבול לפיכך הפקיעו חכמים קדושיה ע"י גט כזה, אבל הכא, פעם מכה אותה ופעם משמח אותה פעם מבזה אותה ופעם מכבד אותה במלבושים נאים. ובשלמא כפיה בדברים או ע"י פרעון כתובה או קנס ניחא, אבל כפיה בשוטים ע"י עכו"ם לא תהא כזאת. וכן כתב הרשב"א ז"ל בתשובה שאין כפיה אלא לאותם שמנו חכמים. וכן כתב הרא"ש ז"ל דליכא כפיה בשוטים..."

והיינו, שהרדב"ז למד דדין כפיה בגט הינו חידוש, שאף שהדין הוא שאין הבעל מוציא בגט אלא לרצונו, כאן הפקיעו חכמים את האישות בגט כזה ואמרו דאין צורך ברצונו הגמור של הבעל בגט. (דלא כפי שנראה מדברי הרמב"ם פ"ב מגירושין ה"כ דבכפיית הבעל בגט נחשב כמגרש ברצונו). ועיין אמרי בינה דיני דיינים סי' א' ובשו"ת מהרי"ל דיסקין סי' נ"ב ס"ק ז' ובספר כפיה בגט אותיות כ"ב וקי"ד. עכ"פ ס"ל לרידב"ז דבבעל המכה יש חיוב ברור בגט אלא שאין כופין אותו.

ובאמת בזמנינו מעמדן של הנשים השתנה על כל המשתמע מכך, וכיום אשה רגילה אינה יכולה לסבול מכות והקנטות מצידו של הבעל בפרט כאשר הדברים הללו נעשים על בסיס קבוע, ועל כן יש לדון בחיובו של הבעל בגירושין ביתר שאת. עיין שו"ת שמע שלמה ח"א אבהע"ז סי' ט"ו ובעטרת דבורה שם.

לאור האמור יש לדון בחיובו של הבעל הבעל בגט מפאת האלימות המילולית שנקט כלפי אשתו במהלך חיי נישואיהם. ואף שכתב הרמ"א בסי' קנ"ד ס"ג:

"איש המכה אשתו... ואם אינו ציית לדברי הב"ד י"א שכופין אותו להוציא, ובלבד שמתרין בו תחלה פעם אחת או שתים כי אינו מדרך בני ישראל להכות נשותיהם."

ובנידונינו לא התקיימה דין ההתראה לבעל מטעם ביה"ד שהרי מאז שבאו הצדדים לדיונים הם לא חיו יחדיו. כבר כתב הגרח"ג צימבליסט בפד"ר ח' עמ' 310 וז"ל:

"והנה מצינו גם בשו"ע אה"ע דין התראה לענין לחייבו לגרשה והוא בסי' קנ"ד ס"ג בהגה: איש המכה אשתו עבירה היא בידו כמכה חבירו, ואם רגיל הוא בכך יש ביד ב"ד ליסרו ולהחרימו ולהלקותו בכל מיני רידוי וכפי' ולהשביעו שלא יעשה עוד, ואם אינו ציית לדברי הב"ד י"א שכופין אותו להוציא, ובלבד שמתרין בו תחילה פעם אחת או שתים כי אינו מדרך בני ישראל להכות נשותיהם ומעשה כותים הוא. אמנם נראה דאין התראה זו מדין אין עונשין אא"כ מזהירין, דא"כ מהו הענין דמתרין בו פעם אחת או שתים, וכי היכן מצינו בדיני התראה שצריך שתי התראות, ועוד שא"כ הי' צריך להזהירו שאם יכה יכפוהו לגרש, והרמ"א לא כתב אלא שמיסרין אותו שלא יעשה עוד, ומתרין בו שאין זה מדרך בנ"י, ולא הזכיר שצריך להזכיר לו את העונש, דהיינו שיכפוהו לגרש (עי' ב"ש סי' קט"ו ס"ק י"ז לענין עוברת על דת דדעת הרבה פוסקים שצריך להתרות בה שאם תעשה כן תפסיד הכתובה), אלא ע"כ עיקר ההתראה לענין לחייבו לגרשה אינו אלא כדי שנדע בודאות שאין עוד תקוה שהחיים ביניהם יהיו תקינים, כי כל עוד יש תקוה כזאת אין מחייבים לגרש אלא מנסים להשלים ביניהם, ולכן מתרים בו תחילה ומנסים לראות שמא התראת בי"ד תרתיע אותו ולא ישוב לכסלה עוד, ואם אחרי ההתראה הוא שב על אולתו, רק אז נודע שאין תקוה ומחייבים או כופים לגרש, והכל תלוי בראות עיני הדיינים, ולפעמים גם אם עבר על ההתראה עדיין אין מחליטים שאין תקוה ומנסים שוב ומתרין בו פעם שניה, ורק אחרי הפעם השניה הוא שנוכל לקבוע בבטחה שאין תקוה. וזהו ענין שתי ההתראות שכתב הרמ"א. ויסודו של דבר הוא שכל הדברים המנויים בסי' קנ"ד שבגללם מחייבים או כופין לגרש אין זה מטעם קנס על העבר כי אם מתוך דאגה לעתיד, דהיינו שאם ברור הדבר שלא תראה אצלו חיים טובים כפי שציוו חכמים שעל הבעל לכבדה ולספק לה כל צרכיה אז מחייבים אותו לגרשה, וא"כ דון מינה דאם ברור לנו שאשה זו לא תקבל את סיפוקה גם אחרי ההתראה וההתראה לא תועיל כאן מאומה, שוב אין מקום להתראה."

ובנידונינו כאמור לעיל, לאור התנהגותו וסגנון דיבורו של הבעל בביה"ד, היה נראה כי הבעל אינו מעוניין ואינו מסוגל כרגע לשנות את הנהגתו הכללית וסגנון דיבורו שפוגע קשות באשתו, ועל כן לכאורה אין צורך בהתראות ויש לחייבו בגט.

סיבת הפירוד בנדון זה
אולם מהתבוננות מעמיקה בעובדות שבתיק עולה כי הסכסוך הקשה של האשה עם הבעל אשר בגללו הוגשה תביעת הגירושין ע"י האשה בה הועלתה הטענה של אלימות מילולית קשה של הבעל כלפיה היה תוצאה מהחובות של הבעל שנעשו ע"י הימורים בלי ידיעתה של האשה, שזה גרם לאשה לאבד את האימון בבעל ולמריבות קשות בינו לבינה, שכמובן גרמו להתפרצות אלימות מילולית קשה של הבעל כלפיה. שגם אם נראה שבמידת מה האלימות היתה קיימת לפני המשבר הכלכלי וגם לאחר סיום המשבר, זה התעצם ביתר שאת עם קיומו של המשבר הכלכלי בעוד בני הזוג היו גרים יחדיו תחת קורת גג אחת ואת האלימות הזו האשה לא יכלה לשאת יותר. אבל אין לנו הוכחה שאילולי המשבר הכלכלי האשה היתה מגישה תביעת גירושין בגלל אלימות מילולית קשה של הבעל כלפיה. והרי כאמור לעיל אין להניח שהבעל היה ממשיך לפעול בדרך כלכלית לא נכונה ולא אחראית לאור מה שעשה בפעם הראשונה ללא התראה. ועל כן נראה כי על כל פנים מספק אין לחייב את הבעל בגט בגלל אלימותו המילולית, כיון שאין לנו הוכחה שבמהלך חיים נורמלי האשה לא יכלה לשאת את החיים עמו בגלל עניין זה.

האשה טענה בבית הדין כי אינה חפצה ומסוגלת בשום פנים ואופן לחיות עם הבעל והיה ניכר בדבריה כי היא כנה ושהיא מאסה בו ובהתנהגותו, אם כן יש לדון בחיובו של הבעל בגט בגלל טענת "מאיס עלי."

ונראה ברור שהאשה מאסה בחיים משותפים נורמטיביים עם הבעל. העובדה שהבעל מגיע לבית בו שוהה האשה כמה פעמים בשבוע ובכל אופן לא חזרו לחיות יחדיו כזוג כדרך העולם בגלל סירובה של האשה מוכיחה כי האשה אינה חפצה באמת ובתמים בבעל, אף אם דברי הבעל נכונים כי הם קיימו יחסי אישות מדי פעם שלא כדברי האשה, עפ"י הכרתינו את הבעל והאשה ואת מערכת היחסים ביניהם, נראה כי בנדון שלפנינו האשה התייאשה מהמלחמה המשפטית עם הבעל ומנסה לחיות את חייה בצורה הטובה ביותר שניתן עפ"י המגבלות. אולם אם כנים דברי הבעל כי הם קיימו יחסים מדי פעם אזי האשה לא נכנסת לגדר של "איני יכולה להיבעל לו מדעתי" (רמב"ם פט"ו מאישות ה"ח) שהרי היא מסוגלת לחיות עמו חיי אישות מדי פעם.

וידוע ספיקו של המהר"א ששון בשו"ת תורת אמת סי' קפ"ו אם באופן שאשה מסוגלת לחיות עם בעלה חיי אישות אבל רצונה האמיתי הוא להתגרש ממנו הדבר נחשב הדבר כ"מאיס עלי" או לא. לדעת המהרי"ק שורש ק"ב וכן מסקנת המהר"א ששון זה נחשב כמאיס עלי, אולם הצמח צדק (ליובאוויטש) סי' רס"ב סק"י נוקט דמדינא דגמ' אין זה נחשב כמאיס עלי כי אם עפ"י דינא דמתיבתא כדי שלא תצאנה בנות ישראל לתרבות רעה, ומצד דינא דמתיבתא כתב שם בס"ק י"ג שאין נוהגין כיום לכוף את הבעל לגרש. ומדברי שו"ת המהרי"ט ח"ב אהע"ז סי' מ' גם כן נראה שאין זה נחשב למאיס עלי. ועיין בפד"ר ח"ט עמ' 181-183 מש"כ בזה כב' הגרח"ג צימבליסט שליט"א להוכיח כי אין צורך לטעון "איני מסוגלת לחיות עמו חיי אישות", וכאשר האשה רוצה בבירור להתגרש ואינה מעוניינת בבעלה באמת ובתמים יש לכופו לגרשה. אבל מכל מקום אין זה ברור לדינא. ועיין בספר עטרת דבורה ח"א סי' ל"ז. ועל כן לכאורה מספק אין לחייב את הבעל בגט בגלל טענת המאיסות.

ועיין ב"עזר מקודש" אבן העזר סימן ע"ז סעיף ג' שכתב וז"ל:

"אודות טענות מאוס עלי, רצה אחד להתעקש שהכוונה דוקא כשהוא מאוס עליה בהחלט בגדר מיאוס, מה שאין כן אשה שהרחיק בעלה ממנה עם כל מעותיהם למדינה אחרת לרחוק ותפסוהו בדרך, גם היה ערך רבע שנה שפירש ממנה במרד ואחר כך דרו כאחד, והיה ביניהם סכסוכים ואחר כך הרחיק כנ"ל, וטוענת היא שמתייראת להתערב עמו, וכי לעולם ידורו בין אנשים שישמרו מעותיהם ואשר להם שלא יברח עמם, ומפיו נשמע שכמו שעשה כנ"ל כשהי' לו ב' ילדות קטנות כן יעשה גם כשיהי' לו ילדים רבים, והיא טוענת לא בעינא גם כתובה. הנה גם שלשון הרמב"ם ז"ל שאינה כשבויה כו' לשנאוי לה וכן הובא בטור ופוסקים ז"ל בשמו, מכל מקום נראה שבאמתלא ברורה כנ"ל הוה ליה כשנאה כבושה. וגם אם נימא שאין כופין לגרש בכזה גם להרמב"ם ז"ל מכל מקום לגבי דינא דמתיבתא פשיטא שאין צריך גדר מיאוס דוקא, רק כל שאומרת לא בעינא לא ליה ולא הכתובה באמתלא ברורה גם מעוטה מכנ"ל ידה על העליונה. וגם שכתב בדרכי משה ז"ל שם אודות העמדת ערבות שאין צריך כי אם בדאתחזק, נראה שהוא רק לגבי שחוק קוביא שבפעם א' או ב' או אולי גם כמה פעמים מעטים אין בזה ריעותא לשלא יוכל לפרנס האשה, מה שאין כן בעיגון כנ"ל די בפעם אחד, ומכל שכן שהוא פעם שני ויש אומרים דבב' פעמים הויא חזקה ויש אומדנות בעיניה שמתחלה יהיב דעתיה על זה תמיד וגם ערבות קשים להועיל לגבי עיגון. ועל כל פנים כיון שהיא מוחזקת אי אפשר להוציא ממנה בכזה לכ"ע."

אבל מעיון היטב בחומרים שבתיק נראה כי יש ספק רב אם הבעל אכן מעוניין בכנות באשה לאור תביעתו הראשונה שהגיש לבית הדין לגירושין, ודבריו בבית המשפט כי עיקר המחלוקת ביניהם נוגע לכספים. בכתב ערעור שהוגש על ידי הבעל בבית המשפט ביום 5.5.11 בסעי' 4 נכתב: "סלע המחלוקת בין הצדדים נוגע לדירת אחיו של המערער וכו'."

ויעויין גם בפרוטוקול בית משפט 5.3.12 עמ' 16 שורה 20 בו אמר הבעל:

"הגט לא סודר עד היום כי היה לפני בערך 4 וחצי שנים דיון בבית הדין הרבני באשדוד כאשר הבית המשותף שלנו כבר נמכר ונשארה יתרת כספים של 200 אלף ₪ אצל כונס נכסים לבית שלנו, ואני בקשתי שבאותו זמן יתרת הכספים שנשארה תעבור לכיסוי יתרת המשכנתא של הבית של אחי, ואז היא תקבל את הגט באותו יום, והיא סרבה. לאחר מכן, חצי שנה, בערך שנה לאחר מכן, היה דיון נוסף בבית הדין הרבני. הגענו להבנות ולהסכמות שהולכים להתייעצות אצל הרב יורם אברג'יל הצדיק, ושמה שהצדיק יפסוק נבצע. אם הצדיק יפסוק לתת גט אתן גט במיידי ואם לא לא, ובתמורה לכך כל ההליכים וכל התיקים יועברו לבית הדין הרבני באשדוד. ולאחר שיחה עם הרב אברג'יל ששוחח איתי ועם אשתי, הם חזרו מהם מהסכמות ומהבנות, הם סירבו להעביר את כל התיקים והדיונים לבית הדין הרבני באשדוד, הם סירבו להכיר בבית של אחי שהם גזלו אותו ולשלם את פיגורי המשכנתא ולהציל את הבית של אחי. לאחר מכן הוצעו כל מיני הבנות לגבי הגט הם בכל פעם סירבו לכך, ובעצם הגט יכול היה לפני 5-4 שנים אם רק היו רוצים."

גם התנהגותו של הבעל ודיבורו הגס והתייחסותו הכללית לאשה בדיוני בית הדין מהווים קצת הוכחה על חוסר רצון אמיתי לשלום עם האשה, בעל החפץ בשלום אינו מדבר לאשתו כפי שהבעל דיבר בבית הדין שלא יתן לה לעולם גט וכי היא תישאר עגונה כל ימי חייה.

אולם עדיין יש מקום להסתפק שמא הוא חפץ בשלום אך אינו יודע איך להתנהג ולדבר ועם הדרכה נכונה ונכונות מצד האשה לקבל אותו הוא ישתנה וישמש בעל טוב.

אולם עצם העובדה שהבעל והאשה אינם חיים יחדיו לגמרי במשך כל השנים מאז נפתחה התביעה, אף אם היה אומר כי הינו מבקש לתקן את דרכיו, מהווה עילה לגירושין. כפי דברי הגר"ח פלאג'י בספרו חיים ושלום (ח"ב סימן קיב) שכתב שם:

"בדרך כלל אני אומר, כל שנראה לבית דין שזמן רב נפרדים ואין להם תקנה, אדרבה צריך השתדלות הרבה להפרידם זה מזה ולתת גט, כדי שלא יהיו חוטאים חטאים רבים וכו'"... והנני נותן קצבה וזמן לדבר הזה, דאם יארע איזה מחלוקת בין איש לאשתו, כבר נלאו לתווך השלום ואין להם תקנה, ימתינו עד זמן ח"י חדשים, ואם בינם לשמים נראה לבי"ד שלא יש תקווה לשום שלום ביניהם, יפרידו הזווג ולכופם לתת גט עד שיאמרו רוצה אני, כדבר האמור."

בפסקי דין רבניים (חלק ט עמוד 214) ביארו שהשיעור של י"ח חדשים שקבע הגר"ח פאלאג'י נובע כנראה מחרם רגמ"ה שלא ירחק אדם מאשתו יותר מי"ח חדשים, כמו שהביא הגר"ח פאלאג'י בספרו חיים ושלום (ח"ב סימן א).

ושם (עמוד 213 והלאה) כתבו על דברי הגר"ח פאלאג'י:

"אע"פ שבביה"ד הרבני הגדול הסתמכו באחד הפסקים על דבריו של הגר"ח פאלאג'י בזה, קשים הם דבריו מאוד מצד עצמם, מכיון שאינו מבחין בין כשמדובר לכוף את האשה לגט ובין לכוף את הבעל לתת גט, כי לכוף את האשה לקבל גט אין בזה איסור לכאורה לפי הגר"ח פאלאג'י השייך לעדות המזרח שלא קבלו עליהם את החדר"ג, וגם אינו דן שם לא בחדר"ג ולא בדין השבועה, אם לא מקבל בעת הנישואין שלא לישא אשה על אשתו, אז בודאי שרשאי בי"ד לכוף האשה לקבל גט כל שלדעת בי"ד מונעים אותם ע"י כך מעבירה, כמו שהסביר זאת באריכות הגר"ח פאלאג'י ז"ל בתשובה הנ"ל... אבל לכוף את הבעל לתת גט כל שאינו נכלל בדין כפיה לגט, אם יכפו עליו לתת גט הוי ליה גט מעושה שלא כדין שיש בזה איסור אשת איש. ואם הוא בין אלה שכופין אותו לגט, גם בלאו הכי כופין, ואיך קבע פשרה בדין זה ונתן קצבה של זמן לדבר שאין לו מקור בהלכה, ופסק שיש לכופן לתת גט. ומדבריו משמע בבירור שמדובר גם על הבעל, שלאחר י"ח חדשים כופין אותו עד שיאמר רוצה אני, אע"פ שאינו נכלל בין אלו שכופין אותו לגרש."

בהמשך הדברים כתבו:

"גם בח"א סימן א הנ"ל דן הגר"ח פאלאג'י בבעיית חרם רגמ"ה במורדת ובאומר מאוסה עלי, וג"כ לומד להקל משיטת הרמב"ם וסיעתו דכופין את הבעל לגט באומרת מאיס עלי, ולא יהא כח האשה בשביל התקנה גדול מהאיש, וכמו שכתב הרא"ש בתשובה, ומביא שם מהרב פנים מאירות (ח"ג ריש סימן יט) דתקנת רגמ"ה דאדעתא דמורדת או מאיס עלי לא תיקן הגאון. אבל אין שם בח"א שום נטיה לכוף על גט ללא סיבה הלכתית שכופין על כך ורק משום שהם נפרדים זה מזו יותר מי"ח חדשים, כי שם מדובר כאשר ישנן סיבות אחרות שכופין עליהן ליתן או לקבל גט."

וגם הוסיף ר"ח פלאג'י עצמו שם וכתב:

"וכל טצדקי דמצו ב"ד למעבד כדי שתקבל הגט ברצונה צריכים אנחנו לעשות כדי שבזה הנה אנחנו ניצולים מכמה פקפוקים ושלא ליכנס בסלע המחלוקת ובספק ספקא באיסור תורה או מדברי סופרים והרגמ"ה וכדומה. וכיון שראו בעיניהם בינם לשמים שהענין רחוק מן השכל וכבר עבר זמן ולא הועיל כלום, ואזי ישתדלו לרחק באופן שתקבל גיטה בכל מיני כפייה ובכל מיני ריצוי עד שיתרצו, וכן אם ראו הב"ד שהאשה תתרצה ואיזה מקרוביה משיא לה עצה שיקשה עורפה ולא תקבל גט, אזי יש לב"ד לנדות ולהחרים ולהבדל ממנה וממי שמסייע לה להכשילה ולתת לה עצה שלא תקבל גיטה להכשיל עוד לבעל בכבלי העיגון."

הרי שגם הוא לא מיהר לכוף גירושין על האשה אף שאין סיכוי לשלום.

וסיימו בפד"ר שם:

"ברור איפוא שאין להסיק מתשובה זו של הגר"ח פאלאג'י שבסוף ספר חיים ושלום (ח"ב סי קיב) שום מסקנה הלכתית חדשה בדבר כפיה לגט, בין כאשר מדובר על כפיית האשה לדידן שקבלנו את החדר"ג, ובודאי שאין לדון על פיו כאשר מדובר על כפיית הבעל לתת גט רק על סמך המחלוקת שיש בין בני הזוג ונראה לבי"ד שלא יש תקוה לשום שלום ביניהם, שאז לפי דברי הגר"ח פאלאג'י יפרידו הזווג ולכופן לתת גט. זה תמוה מאד ואין לפסוק כך אפילו לכוף את האשה לגט כל שאין נימוקים אחרים מצד ההלכה שכופין אותו לגרש או אותה לצאת, כפי שמבואר בשו"ע ובפוסקים. ואין לדיין אלא מה שעיניו רואות. ולכן לא נצרף שיטה זו לנימוקי פסק דיננו."

וכתבו שם שניתן להסתמך על דברי הגר"ח פלאג'י אם האשה דינה כמורדת או שאומר הבעל "מאוסה עלי" ויש סיבה מבוררת לכך, וגם רגלים לדבר שטענתו אמת, שאם בנוסף על כך חיים בנפרד זה מזו כמה שנים ואין תקווה לשלום בית מחמתה שאז כופין אותה לקבל גט, או שמתירין לו לישא אחרת אם היא מסרבת לקבל גט.

ועי' בפסקי דין רבניים (חלק יא עמוד 362, ערעור בבית הדין הרבני הגדול ירושלים בפני כב' הדיינים: הראשל"צ הרב הראשי לישראל הרב עובדיה יוסף – נשיא, הרבנים י. קאפח, מ. אליהו בענין חיוב גט), שם כתבו במסקנות: "כשמתברר לבית דין כי לזוג אין כל סיכוי לחזור לשלום בית, פוסקים גירושין אף לפי תביעת הצד האשם בהפרת שלום הבית."

ושם (בעמוד 364) סכמו ובארו:

"אחרי העיון בכל החומר שבכל התיקים, כולל תיקי בי"ד זה, נראה אמנם שאין האשה אשמה במצב האומלל שנוצר, וכל כולה, ואם תרצה אמור רוב רובה של האשמה רובצת על שכם הבעל, אך הלעולם תאכל חרב? ברור שאין להניח מצב זה להמשך ללא סוף, וכיון שברור שאין עוד תקנה, וזוג זה לא ישובו לחיות בשלום, יש לשים קץ ולהפריד בין הזוג."

ובשו"ת אגרות משה יורה דעה חלק ד' סימן ט"ו כתב בזה"ל:

"ובדבר איש ואשה שזה הרבה שנים שליכא שלום בית, וכבר שנה וחצי דרים במקומות מופרדים, וכבר ישבו ב"ד חשוב ולא עלה בידם לעשות שלום ביניהם. וראינו גילוי דעת חתום מהב"ד שלא הועיל כל השתדלותם לעשות שלום, וכנראה מזה שהב"ד סובר שא"א לעשות שלום ביניהם. אז מדין התורה באופן כזה מוכרחין להתגרש ואין רשות לשום צד לעגן, לא הבעל את אשתו ולא האשה את הבעל בשום עיכוב מצד תביעת ממון. אלא צריכים לילך לפני ב"ד לסדר התביעות בענייני ממון ולסדר נתינת וקבלת הגט. ואם האשה תסרב לבוא לב"ד, יהיה הרשות להב"ד ליתן להבעל היתר של מאה רבנים בהשלשת גט והשלשת סך ממון הגון שיראו הב"ד בדעתן כדין התורה."

זאת ועוד, נראה כי נכונים דברי הדו"ח הנ"ל של שירותי הרווחה מיום 24.5.2007 בו נכתב כי:

"האשמות הקשות של ל' (האשה) כלפי מ' (הבעל) ומאידך ההכחשות של מאיר ביחס להאשמות מהוות חוסר בסיס ותנאים לאפשרות של טיפול זוגי ביניהם ביחוד לאור העמדה של ל' (האשה) לגבי הגירושין."

היינו, שאף מבלי להיכנס לפרטי הויכוח של האשה עם הבעל ביחס לדירה השניה שנקנתה מהאח, אין ספק כי הבעל לא נהג נכון מבחינה כלכלית ולאשה יש טענות קשות מוצדקות כלפיו, ותגובותיו כלפי האשה בויכוח הקשה שנוצר בגללו גרם לאיבוד אמונה של האשה בו, ומבחינתה היא אינה מסוגלת לחזור לחיות עמו תחת קורת גג אחת.

לאור האמור, מחמת הריחוק הרב ששורר בין בני הזוג שזה זמן רב ביותר אינם חיים כבעל ואשה כדרך העולם אשר הבעל הינו האשם היחידי בריחוק זה, ולאור הספיקות שיש לבית הדין ביחס לרצונו של הבעל לחזרה לשלום בית, טענת הפריצות שהעלה הבעל כנגד האשה, דבר שמוכיח על טיב יחסי בני הזוג, (ואולי אף על כנותו של הבעל בתביעתו ל"שלום בית"), ולאור אי רצונה של האשה בשום פנים ואופן בשלו"ב, יש להכריע כי על הצדדים להתגרש זה מזו בהקדם האפשרי, ואם הבעל יעמוד בסירובו לגרש את האשה יש מקום להטיל עליו צווי הגבלה מסוימים מדין "הרחקה דר"ת", שהרי אף אם אין לאשה מאיסות גמורה מבעלה יש מקום להטיל עליו הרחקה דר"ת כמ"ש הלבוש באהע"ז סי' קל"ד ס"ד בזה"ל:

"אם רואים בי"ד לפי ראות עיניהם שיש תקנת האשה בדבר, כגון שטוענת מאיס עלי וכה"ג שיראה להם שאין זיווגם עולה יפה, ואעפ"י שאין האיש מאותם שכופין להוציא, מ"מ יכולים ביה"ד להטיל חרם ביניהם על כל איש ואשה לגזור באלה חמורה שלא יהיו רשאין לדבר עמו ולישא וליתן עמו."

והיינו, שכאשר יש עיגון לצדדים, ותקנתם לפי ראות עיני ביה"ד הינה גירושין, והבעל מתעקש ולא מסכים לתת גט, יש מקום להטיל עליו הרחקה דר"ת. ועיין שורת הדין חלק ה' עמ' רל"ד-רל"ו.

ועל כן יש להכריע כדלהלן:
א. על הצדדים להתגרש זה מזו.
ב. על המזכירות לזמן את הצדדים לסידור גט בהקדם האפשרי.
ג. יובהר כי אם יסרב הבעל לגרש את האשה במועד שיקבע יורה ביה"ד על זימון הצדדים לדיון במתן צווי הגבלה והטלת הרחקה דר"ת בכפוף לפתיחת תיק כמקובל.

דעת דיין ג'
אחר העיון בכל הנ"ל ובחומר הרב בתיקי הצדדים לרוב הנני מצטרף בזאת למסקנתו של ידידי דיין ב' שליט"א כי על הצדדים להתגרש זמ"ז ויפה שעה אחת קודם.

לאור האמור מחליט ביה"ד בזאת כי:
א. על מזכירות ביה"ד לזמן את הצדדים לסידור גט בהקדם האפשרי.
ב. יובהר כי אם יסרב הבעל לגרש את האשה במועד שיקבע יורה ביה"ד על זימון הצדדים לדיון במתן צווי הגבלה והטלת הרחקות דר"ת בכפוף לפתיחת תיק כמקובל.
ג. ניתן לפרסם את פסק הדין בהשמטת שמות הצדדים.

הנימוקים נחתמו ביום י"א בשבט התשע"ו (21.1.2016).