בני הזוג נשאו כדמו"י ביום כ' באדר תשס"ג (22.2.2003), ולהם בת אחת משותפת, כיום בת 12.5.

האשה תבעה גירושין ביום ו' בכסלו תשע"ו (18.11.2015), עקב אלימות קשה מאד שהפעיל כנגדה הבעל, וכפי שיפורט להלן. לדיון הראשון שנקבע ליום כ"ט בטבת תשע"ו (10.1.2016), לא הובא הבעל לביה"ד ע"י שרות בתי הסוהר, מחמת טעות של שב"ס. ביה"ד בקש מב"כ הצדדים לתאם מועד קרוב, וב"כ הצדדים תיאמו מועד ליום י"ח באדר ב' תשע"ו (28.3.2016). קביעת מועד רחוק מדי, העלה חשש לניסיון מצד הבעל למשוך את הדיונים עד ליולי 2016, עת ישתחרר ממאסרו, אך כיוון שהמועד תואם בהסכמת ב"כ האשה, לא התערב ביה"ד בעניין.

ביה"ד קיים שני דיונים. האחד ביום האמור, כשבסופו חויב הבעל במתן ג"פ, והשני – שבוע לאחר מכן, ביום כ"ח באדר ב' תשע"ו (7.4.2016), בו קיים ביה"ד דיון בעניין הטלת צווי הגבלה על הבעל.

מדובר בבעל שהפעיל אלימות קשה נגד האשה. ביום כ' במרחשוון תשע"ו (2.11.2015), הרשיע בית משפט השלום בראשל"צ את הבעל בתקיפה קשה ואלימה נגד האשה. ע"פ פסק הדין, ביום י"ח בניסן תשע"ה (7.4.2015) הכה הבעל את האשה באכזריות, ורצה להשליכה ממרפסת הבית. בית המשפט גזר עליו, במסגרת עסקת טיעון, 15 חדשי מאסר, בניכוי ימי מעצרו, כך שהבעל אמור להשתחרר בחודש יולי 2016.

בעדותה בפני בית משפט השלום בראשל"צ, ביום כ' בניסן תשע"ה (9.4.2015), מתארת האשה (ציטוט מפרוטוקול הדיון בבימ"ש השלום):

"המשיב אדם מאד אלים, אי אפשר לדעת מתי הטרוף יגיע. גם בשבוע שעבר נעלתי את עצמי בחדר כדי שלא תיגרם אלימות. הוא פרץ את הדלת של חדר השינה. רק לפני חודשיים הוא השתחרר מבית הסוהר, וזאת על רקע הפרעה במקום נופש שהיינו בו, והשוטרים ראו עלי סימני אלימות. הוא היכה אותי אז... שלשום, ביום 7.4.15, בסביבות 17.00, הוא הגיע הביתה, היה לנו ויכוח קודם בטלפון, והוא פשוט התחיל להרביץ לי באכזריות. הוא אדם מאד חזק. הוא אלכוהוליסט ויש לו 100% נכות בגין פגיעת ראש. אי אפשר לצפות את מעשיו. הוא רצה להשליך אותי מהמרפסת. הוא לקח את כל הטלפונים, ולא יכולתי להתקשר למשטרה. אני רצתי לאחד החדרים ונעלתי את עצמי, והוא פרץ את החדר, והדלת פגעה בי בפנים. יש לי סימנים מהמכות שקיבלתי, והם נראו במשטרה."

גם בכתב האישום מתואר המקרה בצורה חמורה ביותר, כאשר הבעל איים על האשה שישטוף את פניה באקונומיקה, וכאשר הסתגרה והבעל פרץ את החדר והאשה ניסתה להימלט, אחז אותה בזרועה והחל לגרור אותה לעבר סלון הבית, בעוד האשה מתנגדת, והבת הקטינה מבקשת ממנו שיחדל ממעשיו. לאשה נגרמה חבלה חמורה.

בהחלטתו מיום ב' בסיון תשע"ה (20.5.2015), כותב ביהמ"ש, כי לבעל 16 הרשעות קודמות, בין היתר בעבירות של אלימות, איומים, והפרות הוראות חוקיות. כנגדו תלויים ועומדים שני מאסרים על תנאי בני הפעלה, המצטברים לכדי 13 חדשי מאסר. מדובר במי שהשתחרר מריצוי מאסר רק בפברואר 2015, כשפעל באלימות נגד קב"ט בבית מלון.

האשה חזרה וטענה בפני ביה"ד על האלימות הקשה שהפעיל כנגדה הבעל במשך שנים. בין השאר טענה האשה (שורה 42 ולהלן, פרוטוקול הדיון מיום י"ח באדר ב' תשע"ו (28.3.2016)):

"כמה פעמים עשית באלימות ולא הלכתי למשטרה? כמה פעמים השארת אותי ואת הילדה בבית קברות באמצע הלילה? לקחת את המפתח של האוטו... אפשר לראות שכל הבית שבור. סגרתי את עצמי בחדר שתירגע, פרצת את הדלת ופירקת לי את הפנים."

והבעל עונה (שורה 68 לפרוטוקול):

"אני חוזר לבית. את תצטערי על הרגע שהבאת את הנבלה הזה לפה". (הכונה לב"כ האשה)...

ושם בשורה 122:

"הבעל: אתם לא נותנים לי הזדמנות לחזור, יאללה בוא נלך (לאנשי השב"ס), נו? (מקלל במילים שאין הנייר סובלן...)

שורה 123:

"הבעל מתפרע באולם ביה"ד, הליווי משתלט על הבעל, ומוציא אותו בכח מאולם ביה"ד."

ואכן בית הדין נוכח בעיניו כי לפנינו בעל אלים ביותר, שתוך שניות ספורות מאבד שליטה על מעשיו. כך היה ביום הדיון י"ח באדר ב' תשע"ו (28.3.2016), כשהבעל, בהיותו אזוק בידיו וברגליו, מלווה באנשי השב"ס – יחידת נחשון, ניסה להכות את האשה וב"כ. רק תושייתם של שלשה מאנשי השב"ס, שהשכיבו (פשוטו כמשמעו) את הבעל על כורסאות בית הדין, ואך בקושי השתלטו עליו, על אף היותו אסיר אזוק, והוציאוהו בכוח מאולם ביה"ד.

גם בדיון שהתקיים ביום כ"ח באדר ב' תשע"ו (7.4.2016), הבעל התנהג באלימות מילולית, ואך כפשׂע בינו לבין אלימות פיזית קשה. הבעל לווה הפעם בשבעה מאנשי השב"ס, שעטפו אותו במעטפת אנושית, כדי שלא יוכל להיות במגע עם האשה או ב"כ. הבעל כל העת צעק כלפי האשה וב"כ וכלפי ביה"ד, והקשה על ניהול הדיון.

אין לנו ספק כי מדובר בבעל אלים ביותר, שעקב מצבו הפסיכיאטרי, אין לו שליטה ולו מינימאלית על מעשיו, אדם מסוכן ביותר, שיכול להפעיל כוח רב, עד לרף הגבוה ביותר של אלימות.

הימצאות האשה תחת קורת גג אחת עם הבעל, מהוה סכנת חיים של ממש, ועל רשויות אכיפת החוק לתן דעתם איך להגן על האשה, בימים שהבעל ישתחרר ממעצרו. דעת בית הדין כי צו ההרחקה שהוצא ע"י ביהמ"ש לענייני משפחה, כנגד הבעל, האוסר עליו להתקרב למקום מגורי האשה והבת, אין בכוחו כדי למנוע אפי' במקצת את אירוע האלימות הבא, וד"ל.

הבעל מסרב ליתן גט לאשתו. ביום י"ח באדר ב' תשע"ו (28.3.2016), ביה"ד חייב את הבעל במתן גט, וביום כ"ח באדר ב' תשע"ו (7.4.2016), עת התקיים הדיון באכיפת פסק הדין (צווי הגבלה), הבעל התבטא בחוצפה ובאלימות כלפי ביה"ד.

אין ספק כי מדובר בבעל שיש לכפותו ליתן גט לאשתו, ולעשות הכל כדי לשחרר אשה זו מחיי אלימות קשים וסבל איום ונורא, בהיות האשה נתונה לדעת ביה"ד, בסכנת חיים ממשית.

הרא"ש בתש' (כלל מג, ג), כתב וז"ל:

"ומה שהיא טוענת שבעלה מטורף וטפשות מתוספת עליו מדי יום יום, ושואלת שיגרשנה טרם יטרף ותהיה עגונה לעולם, וגם שמא תלד בנים ולא יוכל לזונה. ואביה היה עני, ומחמת דוחקו השיאה לו, וכסבורה היתה יכולה לקבל ואינה יכולה לקבל, כי מטורף הוא לגמרי ויראה פן יהרגנה בכעסו, כי כאשר מרגיזים אותו, מכה והורג וזורק ובועט ונושך. וראובן משיב, הכרת בו מקודם לכן, וסברת וקבלת. גם אינו מטורף אך אינו בקי בטיב העולם, ולא יגרשך אלא אם תחזירי הספרים או כסף ערכם, ואז יגרשך. תשובה: איני רואה מתוך טענותם דברים שיהיה ראוי לכופו עליהם לגרש, כי אין להוסיף על מה שמנו חז"ל בפרק המדיר (עז, א), ואלו שכופין אותם להוציא, מוכה שחין... ועוד שנינו התם, האיש שנולדו בו מומים אין כופין אותו להוציא. לכן אין לכופו לגרש, אך תפייסנו שיגרש או תקבלנו ותזון מנכסיו."

דברי הרא"ש הובאו להלכה בשו"ע (אהע"ז קנד, ה). בנידון הרא"ש קיימת הכחשה בין הבעל לאשה. האשה טוענת על מחלת טירוף שעלולה להביאו לידי רציחתה, ואילו הבעל טוען על מיעוט הבנה בעניני העולם, אך אין בו טירוף עד לכדי רציחה וכד'. כמו כן האשה מודה שידעה על מומו אלא שסבורה הייתה לקבל. ולכאורה מדברי הרא"ש ש"אין להוסיף על מה שמנו חז"ל בפרק המדיר", ניתן היה להסיק שאפילו תוכיח האשה את דבריה על טירוף הבעל, ואף אם לא ידעה על כך קודם הנישואין, מכיוון שאין מחלת נפש מעין זו היכולה להביא לידי רציחה מנויה בדברי המשנה בפרק המדיר, אין להוסיף על דברי חז"ל ואין לכופו לגרשה. ברם, נראה דדברי הרא"ש מוסבים על דברי המשנה שכופין לגרש אף אם ידעה בהם קודם שניסת, מפני שיכולה לומר כסבורה הייתי לקבל ואיני יכולה לקבל. ורק בהתנו במפורש, נחלקו רבי מאיר וחכמים, אך בלא התנו, יכולה לטעון כן. וע"כ בא הרא"ש לומר, דדוקא באלו השנויים במשנה יכולה היא לכופו לגרש אף שידעה על מומו קודם הנישואין, דיכולה לטעון כסבורה הייתי לקבל, ואין להוסיף על השנויים במשנה, דדוקא בהם יכולה לטעון כן, אך לא במקרים אחרים. וע"כ י"ל לדעת הרא"ש, שאם היתה האשה מוכיחה שאכן בעלה חולה בטירוף העלול להביא לרציחתה, או שהבעל לא היה מכחישה, ולא ידעה האשה מחולי זה קודם הנישואין, היה בדין לכופו, או לכל הפחות אין ראיה מדברי הרא"ש שאין לכופו בכהאי גוונא.

ובהכי אתי שפיר דלא יסתרו דברי הרא"ש אהדדי. דבכלל מב דן הרא"ש בחולי נכפה באשה אי חשיב מום. ונשלחה השאלה לשלושה חכמים, ובהם רבי יצחק בה"ר מאיר. בתשובתו הוא מסתמך על דברי הירושלמי דגיטין (ט, ט), בדין האומר איני זן ואיני מפרנס, "אם מפני ריח רע כופין, לא כל שכן מפני חיי נפש". והסיק הריב"מ דכ"ש בנידון הנכפה. ונראה שהרא"ש קיבל דעת המשיבים. ואי נימא דפירוש דברי הרא"ש בכלל מג הנ"ל דדוקא באותם שנישנו במשנה כופין להוציא, אין מקום לראיה מדברי הירושלמי דודאי לא ס"ל כן.

על סתירת דברי הרא"ש עומד המהרי"ט בתש' (ח"א סי' מג ד"ה והא דכתב), וז"ל:

"והא דכתב כאן דאין להוסיף על מה ששנו חכמים בפרק המדיר, נכפה לאו הוספה היא, דמקל וחומר דריח הפה אתי כיוון דהוי חיי נפש, וכי היכי דשייר הא דהאומר איני זן, שייר נמי נכפה."

הרי דס"ל למהרי"ט דדוקא בדברים מעין האמור במשנה בהמדיר או ברמה פחותה מהם, אין להוסיף על מה שאמרו חכמים, אך דברים הנלמדים בקל וחומר מהשנויים במשנה, בהם לא אמר הרא"ש שאין להוסיף על השנויים במשנה. אלא דלדבריו צ"ב, דהרי הנידון בכלל מג היה טענת האשה שבעלה עלול להרגה בכעסו. ונידון זה ודאי יכול לידון בק"ו מריח הפה, והוי חיי נפש, וא"כ מדוע ס"ל לרא"ש דחשיב כתוספת על האמור במשנה. אלא נראה, דכיוון דיש הכחשה בין דברי הבעל והאשה, דלדברי הבעל אינו מטורף עד לכדי אפשרות רציחה, אלא הינו רק בעל מוגבלות שיכלית, והאשה לא הוכיחה את טענתה ואין לפני בית הדין כל ראיה לדבריה אלא זה טוען וזה טוען, בכגון זה דנים אנו על הודאת הבעל שהינו רק בעל רמה שיכלית נמוכה, ומציאות זו אינה נלמדת בק"ו מריח הפה, ועומדת בקו שוה עם השנויים במשנה, וע"כ אין להוסיף נידון זה לכלל הכופין להוציא.

על נידון בעל שרגיל להכות את אשתו ולבזותה, אם כופים אותו לגרש, מצאנו מחלוקת הפוסקים אם לפסוק כדעה הכופה לגרש. הגהות אשרי ב"ק ג, י, כתב וז"ל:

"אסור לאדם להכות את אשתו, וגם חייב בנזקיה אם הזיקה. ואם הוא רגיל תדיר להכותה או לבזותה ברבים, כופין אותו להוציא וליתן כתובה, וכן השיב רבינו שמחה זצ"ל שיעשוהו ע"י נכרים, עשה מה שישראל אומר לך."

גם הרמב"ן בתש' (מיוחסות סי' קב) דן בבעל המכה את אשתו, וטוען הבעל שהיא מקללתו בפניו, וז"ל:

"ומ"מ אם הדבר מסופק לבית דין מי הוא הגורם, או אפילו הגיעו לדבר ברור שהבעל מכה שלא כדין, איני רואה שיכולים בית דין להשביעו שלא לעשות כן, אלא גוערים אותו ומייסרין ומודיעין שאם יכה שלא כדין שיהיה חייב להוציא וליתן כתובה, שאפי' על שאר דברים שאין לה כל כך צער, כגון שמדירה שלא תלך לבית אביה או לבית האבל או לבית המשתה, או אפי' שלא תשאל נפה וכברה מחברותיה או שלא תשאיל להם, הוא מוציא ונותן כתובה, כל שכן במכה ופוצע ומצערה בגופה."

ובב"י (אהע"ז סו"ס קנד) כתב דאין לסמוך על דבריהם, כיוון שלא נזכרו בדברי שום אחד מהפוסקים המפורסמים. ובדרכי משה שם (ס"ק יז), כתב וז"ל:

"ואיני רואה בזו דבריו כלל, דכדאי הם הגאונים לסמוך עליהם, כ"ש שהרמב"ן ומהר"ם הסכימו בתשובותיהן בעניין הכאת אשתו והביאו ראיות ברורות לדבריהם. גם הסברא מסכמת עמהן. ומה שלא הוזכרו בדברי הפוסקים, אפשר לומר שהיה דבר פשוט בעיניהם, ק"ו הוא מאומר איני זן וכו', וכמו שהורה בתש' הנ"ל, ואף שלא היה בנמצא בימי הפוסקים הראשונים, ולכן לא הוזכרו. ולכן אין לדחות דברים ברורות בקש. ומ"מ נראה דטוב שלא לכופו ליתן גט אלא בדרך זה, להחרימו או לתופסו בידי עכו"ם או בשוטים שלא להכותה, או שיוציא ויתן גט. ובדרך זה שלא מקרי כפיה על הגט רק לקיים מה שמחויב לעשות. ובבנימין זאב סי' סח הביא הרבה תשובות בזה, וכתב לבסוף דאם הוא הגורם חייב להוציא, רק שבית דין יתרו בו תחילה פעם אחת או שנים."

בדברי הרמ"א כאן נראה דס"ל כדעת הבנימין זאב, דאם הוא הגורם להכאה, חייב להוציא, ומשמע שאינו בדין כפיה. וכן משמע מדברי הרמב"ן דלעיל דחייב להוציא, אך לא הזכיר דכופין. ברם, הרמ"א בהגה על השו"ע (קנד, ג) הביא את דעת הבנימין זאב בלשון "י"א שכופין להוציא, ובלבד שמתרין בו תחילה וכו'", והסיק דסברא זו עיקר. הרי דס"ל דכופין בכהאי גוונא לאחר ההתראה. ועיין בבנימין זאב בתש' (סי' פח), ושם בסוף התש' מבואר דהיכא דהוא הגורם "כופין להוציא", אלא ס"ל לבנימין זאב לחוש לשיטת ר"ת ולא לכוף, אלא רק לנדותו. וכן נמצא בדברי האור זרוע (המובא בהגהות אשרי דלעיל, ב"ק פ"ג סי' קסא) להדיא דכופין לגרש. ואף שמדברי הרמב"ן בתש' הנ"ל נזכר רק שחייב להוציא, ולא כתב שכופין. בחזו"א (גיטין, קח, יד) כתב דמראייתו מהמדיר את אשתו שלא תלך לבית אביה, לא שמעינן אלא לכפותו במילי. וע"כ עונה החזו"א:

"אבל אפשר דהכאה גריעא טפי, וכעין דאמרו בירושלמי משום ריח הפה כופין משום חיי נפש לא כל שכן."

הרי דאפשר דאף שכתב הרמב"ן לשון חיוב, היינו להוה אמינא ולראיה שהביא, אך לדבריו דצערה דגופה חמיר טפי, אפשר דכופין, דהוי חיי נפש.

דברי הירושלמי, ק"ו מריח הפה, היוו גם את הבסיס לתשובת התשב"ץ (ח"ב סי' ח), בדין אשה שבעלה מצער אותה הרבה, והכל יודעים בו שהוא אדם קשה והיא אינה יכולה לסבול אותו לרוב הקטטות והמריבות, וגם שהוא מרעיבה עד שהיא שנאה את החיים. לאחר שמביא התשב"ץ ראיות שקשה המריבה יותר מחסרון מזונות, כותב וז"ל:

"ואפילו לכוף אותו להוציא יש לדון מק"ו דבעל פוליפוס, דהשתא מפני ריח הפה כופין, מפני צער תדיר שהוא מר ממות לא כל שכן. וכיוצא בזה הק"ו הזכירו הירושלמי על איני זן ואיני מפרנס."

והנה הגרא"י וולדנברג זצ"ל, בשו"ת ציץ אליעזר (ח"ו סי' מב, ג – מובא בפד"ר כרך ג, עמ' 220 ולהלן) דן בבעל המפליא את מכותיו באשתו, ואף ניסה לרצחה בנשק חם. ובתוך דבריו דן שם הגאון המחבר במחלוקת הב"י והדרכי משה בדין כפייה לבעל המכה את אשתו, וס"ל דבעל הרגיל להכות את אשתו, כיוון דאף לדרכי משה יש לכופו בדרך ברירה, או שלא יכה או יוציא ויתן גט, קשה לכופו בדרך שונה. כל זה בהכאות רגילות, אולם אם מתברר לפנינו שהכה אותה הכאות שיש בהן כדי להמית, והאשה ניצלה ממכות המות שלו רק בדרך נס, נראה ברור שבכגון זה יודו שהאשה צודקת לטעון שאינה יכולה יותר להמשיך ולדור עמו בכפיפה אחת, וכופין את הבעל לתת לה גט פיטורין. והוסיף שם בציץ אליעזר, וז"ל:

"וידי"נ הגר"ע יוסף שליט"א הסב את תשומת לבי גם לדברי היד אהרן (סי' קנ"ד הגב"י אות כ"ב), שמציין שכדברי הגהת אשרי כותב גם הרשב"ץ ז"ל (ח"ב סי' ח), ומוסיף ע"ז וכותב, דאלו היה רואה הב"י דברי הרשב"ץ ז"ל אלו אפשר שלא היה כותב שאין לסמוך וכו' עיין שם. ויוצא איפוא שלמעשה י"ל דגם הב"י יודה לדרכ"מ... ומי שלא ראה המרירות הגדולה שהיתה נסוכה על פני האשה בנידוננו, וצעקותיה שנבעו מלבה הקרוע והמורתח, מהצער והמכות התמידיות שהיתה סופגת אל קרבה מבעלה, עד אחרון הגדיל בההתנקשות בחייה, לא ראה עלבון עלובה וצעקת מועקה, וכל העלמה מצעקת הדלה ורצון כל שהו לעשות דרך בקשה שתשוב לחיות עם בעלה היה נראה ממש כאטימת אוזן מעניה ואביונה, הנתונה בכפיפה אחת עם נחש ארסי המרעיל את גופה ומקפיא את דמה, והבקשה מצידו לשוב לחיות אתה היה נראה בבחינה של הרצחת וגם ירשת, ועיני הדיין היו רואות שעל כיוצא בזה הצער הגדול י"ל שכו"ע היו מודים לכוף."

והביא שם מתש' מטה לחם (חאהע"ז סי' ח) באשה שזרק על אשתו סכין שקרע אף את צעיפה, ובדרך נס ניצלה האשה, דבכה"ג אף למשפטי צדק שהעלה שאין לכוף גם ברודף אחריה בסכין, דעביד איניש דגזים ולא עביד, יודה לכוף, מכיוון דגזים ועביד:

"והגם דהבעל מטה לחם שם מסתייג לבסוף מהחלטתו זאת וכותב דלפחות תשב בבית אביה ותיזון מממון הבעל. אבל מלבד דהרואה יראה דהבעל מטה לחם כתב כן לרווחא דמילתא ומהיות טוב, ומעיקרא דדינא מודה נמי דבאי אפשר בעניין אחר יכולו לכופו על הגט, וכן מביא בספר אבני האפוד אה"ע סי' קנ"ד אות ח' לפסוק כן בסתמא בשם המטה לחם, דהיכא דזרק לה סכין מתוך ידו והגיע הסכין לה וקרע צעיפה מעליה ובדרך נס היתה ההצלה, כופין אותו להוציא, דלא כל שעתא מתרחיש ניסא ע"ש."

וכן פסקו ביה"ד הרבני בבאר שבע (בהרכב: הגר"א קושילבסקי זצ"ל, הגר"ח נברוצקי זצ"ל, והגר"מ לופז זצ"ל), מובא בפד"ר כרך ו עמ' 222, וז"ל:

"ולפ"ז בנ"ד לפי טענת האשה שהבעל הכה אותה תמיד בשעת התקפותיו התכופות, יש לכופו לגרשה, וכדעת הי"א שבהגה הנ"ל, ואע"פ שבהגה שם כתב שהכפיה היא רק לאחר שהתרו בו כמה פעמים, הרי בנ"ד שהוא מכה אותה מחמת שאינו שולט על עצמו א"כ לא שייכת התראה, ולכן החיוב על הבעל לגרשה."

וע"ע בפד"ר כרך יא עמ' 327 ולהלן, מביה"ד הגדול בהרכב הגר"ע יוסף זצ"ל, הגר"ב זולטי זצ"ל, והגר"ש ישראלי זצ"ל. וע"ע במשפטי שמואל (לגרש"ב וורנר זצ"ל, מהדורא קמא סו"ס כו), שהסיק ע"פ דברי הרשב"א, שהדבר הזה וכיוצא בו מסור כפי ראות עיני הדיינים, כפי המקום וכפי השעה וכפי האנשים. וכן פסק הגאון רבי עבדיה הדאיה זצ"ל, ישכיל עבדי ח"ו חאהע"ז סי' טו, כשדחה את ערעור הבעל על מה שחייבו אותו ביה"ד לגרש, לאחר שהתנהג עם אשתו באכזריות, בהכאות ובקללות. ואלה שלא כפו ורק חייבו, י"ל כמש"כ הרשב"א, דהכל לפי ראות עיני ביה"ד. וצ"ל שהדבר נתון לשיקול דעת ביה"ד בהתאם לחומרת המעשים.

הנה בנדון שלפנינו מדובר בבעל אלים וחזק, וראינו את כוחו וגבורתו אף בבית הדין, ואין אימתא דמלכותא עליו, והוא בשניות ספורות מאבד כל שליטה, וצריך שלושה סוהרים כדי להשתלט עליו, אף בהיותו אזוק בידיו ורגליו, וניכר שמסוגל אפי' להכות עד כדי רצח, ללא כל שליטה על מעשיו. וזה עוד כשלא היה נתון תחת השפעת האלכוהול. והרי כשהוא נתון תחת השפעת אלכוהול, לו הוא מכור, על אחת כמה וכמה. וביה"ד אף התבטא לאשה שאוסר עליה לחזור לחיות עם הבעל, מפני שהסכנה מוכחת ביותר, ולכן חובה עלינו לכופו בכל מה שאפשר, כדי שיפטור את האשה בג"פ, ובכך אנו מקווים, הסכנה לפחות תרחק ותתרחק, מפני שבהיותה נתונה עמו תחת קורת גג אחת, כשיאבד שליטה בשניות ספורות, קשה לתאר במילים מה עלול לעלות בגורלה של האשה.

לאור האמור לעיל, ובהתאם לסמכותינו בהתאם לחוק בתי דין רבניים (קיום פסקי דין של גרושין) התשנ"ה 1995, אנו מטילים על הבעל את ההגבלות האמורות בסע' 3 לחוק הנ"ל, ומטילים על הבעל מאסר של חמש שנים, שיחלו מהיום ולא יהיו חופפים למאסר בו הוא נתון כעת.

כמו כן מטילים על הבעל את כל ההגבלות האמורות בסע' 2 (7) ס"ק (א – ח) לחוק בתי דין רבניים (קיום פסקי דין של גרושין) התשנ"ה 1995.

לאור האמור לעיל:
א. ביה"ד פוסק על הבעל [פלוני] הנ"ל חמש שנות מאסר.
ב. תקופה זו אינה חופפת למאסר אותו מרצה הנ"ל.
ג. כמו כן פוסק ביה"ד על [פלוני] הנ"ל את ההגבלות דלהלן, בהיותו אסיר, ועל פיהם לא יוכל האסיר [פלוני] הנ"ל בהיותו אסיר:
    (א) לקבל חופשה מיוחדת לפי סעיף 36 לפקודת בתי הסוהר [נוסח חדש], התשל"ב-1971 (להלן – הפקודה) ;
    (ב) לקבל ולשלוח מכתבים, למעט כתבי בי-דין או מכתבים לעורך דינו או מעורך דינו, לטוען רבני או מטוען רבני וכן למבקר המדינה או ממבקר המדינה;
    (ג) לקבל מבקרים, פרט לאלה: עורך דין, איש דת, טוען רבני, מבקר רשמי, וכן ילדיו הקטינים של האסיר או העצור שבית משפט או בית דין מוסמך קבע הוראות בדבר ביקוריהם; אין בצו הגבלה שניתן לפי פסקה זו למנוע ממנהל בית סוהר או בית מעצר להתיר ביקור של אדם אצל אסיר או עצור אם שוכנע כי יש בביקור כדי להביא לקיום פסק הדין;
    (ד) להחזיק חפצים אישיים בבית הסוהר או בבית המעצר, למעט חפצים הדרושים לשם שמירה על בריאותו ומסמכים הקשורים לחקירתו או למשפטו;
    (ה) לעבוד בעבודה אשר משולם בעבורה שכר;
    (ו) לקנות מצרכים בבית הסוהר או בבית המעצר למעט מצרכים הדרושים לו לשם שמירה על בריאותו
    (ז) להשתחרר שחרור על-תנאי מנשיאת יתרת תקופת המאסר לפי סעיפים 2 או 3 לחוק שחרור על-תנאי ממאסר, התשס"א-2001, למעט שחרור כאמור בשל חולניות מתמדת;
    (ח) להשתחרר שחרור מינהלי לפי סימן ט'1 בפרק ב' לפקודה;
ד. צווי הגבלה אלה הינם בתוקף, כל עוד לא פסק בית הדין לבטלם.
ה. הנהלת בתי הדין וכן ב"כ האשה, יעבירו את פניית בית הדין לרשויות המתאימות, כי האשה נמצאת, לדעת בית הדין, בסכנה ממשית ברף הגבוה ביותר, וכי הבעל מהווה סכנה לאשה ולבת, ועל הרשויות לעשות הכל כדי לשמור על האשה והבת מפני אלימות הבעל.

דעת ביה"ד כי צו ההרחקה שהוציא ביהמ"ש לענייני משפחה על הבעל, האוסר עליו להתקרב לדירת המגורים של האם, בנדון שלפנינו, אין בכוחו למנוע את אירוע האלימות הבא, וד"ל.

ניתן ביום ב' בניסן התשע"ו (10/04/2016).