א. העובדות
בביה"ד התקיים דיון בתאריך ט"ו טבת התשע"ו (27.12.2015) בבקשת פלוני ופלונית להינשא זה לזה.

בדיון התברר שפלונית הייתה נשואה כדת משה וישראל בבוליביה בשנת 2003 ונפרדה מבעלה בבוליביה וחזרה לארץ, האשה התגרשה בבוליביה בגירושים אזרחיים בבית משפט. אך מאחר שהיה חשוב לה להתגרש כהלכה, היא התגרשה בביה"ד הרבני בחיפה בתאריך ב' אייר תשס"ט (24.4.2009) מבעלה הקודם.

בדיון שהתקיים בביה"ד אמרו המבקש והמבקשת שהם הכירו זה את זה בשנת 2007 והיו נפגשים ביניהם אחת לשבועיים, ולא היו ביניהם יחסי אישות, אלא רק אחרי גירושי האשה בשנת 2009.

ב. הודאת בעל דין
לצורך בירור הדין ביה"ד עיין בפרוטוקול מהדיון שהתקיים בביה"ד בצפת בתאריך י"ז אדר א' התשע"א (21/02/2011), בו נכתב (שורה 63–64) כדלהלן:

האשה: הוא בחור טוב, אבל הוא חלש, יש לו בת זוג כבר ארבע שנים בשם...

הבעל: שלוש שנים, מיולי 2007.

המבקש חזר על דבריו בדיון הנ"ל (שורה 214–217):

ב"כ האשה: יש לך בת זוג בשם...?

הבעל: כן, שלוש שנים מסוף שנת 2007.

אם כן המבקש הודה שפלונית היא בת זוגו החל מיולי 2007. בתאריך הנזכר פלונית הייתה נשואה עדיין לבעלה הקודם, והתגרשה ממנו על פי ההלכה רק אחרי שנתיים – בתאריך ב' אייר תשס"ט (24.4.2009).

מאידך במכתב לביה"ד מיום 24.7.2011 כתב המבקש, שהקשר ביניהם לא כלל מערכת יחסים אינטימית, וכל אחד התגורר בביתו. יש לברר האם המבקש נאמן לפרש את כוונת הודאתו שהייתה לו בת זוג ללא קשר אינטימי. נושא זה יתברר להלן.

ג. נאמנות המבקש לפרש את הודאתו
אם נקבל את הודאת המבקש בביה"ד שפלונית היא בת זוגו כפשוטה, יש לאסור אותו על פלונית על פי הדין, מכח "שוויא אנפשיה חתיכה דאיסורא" כמבואר בסוגיה כתובות (כב, א).

באשר לפרשנות שהמבקש נתן לדבריו יש לדון בשתי שאלות מקדימות:
א. מי שהודה שהוא אסור להינשא עם אשה מסוימת, האם הוא נאמן לפרש את דבריו?
ב. אם נצא מתוך הנחה שהוא נאמן לפרש את דבריו, האם כל פרשנות שלו מתקבלת בביה"ד?

התשובה לשאלה הראשונה היא, שבאופן עקרוני אדם האוסר את עצמו נאמן לפרש את דבריו, כמבואר במסכת כתובות (כב, א):

"ת"ר: האשה אמרה אשת איש אני, וחזרה ואמרה פנויה אני – נאמנת. והא שוויה לנפשה חתיכה דאיסורא! אמר רבא בר רב הונא: כגון שנתנה אמתלא לדבריה. תניא נמי הכי: אמרה אשת איש אני, וחזרה ואמרה פנויה אני – אינה נאמנת, ואם נתנה אמתלא לדבריה – נאמנת; ומעשה נמי באשה אחת גדולה, שהייתה גדולה בנוי וקפצו עליה בני אדם לקדשה, ואמרה להם מקודשת אני, לימים עמדה וקידשה את עצמה, אמרו לה חכמים: מה ראית לעשות כן? אמרה להם: בתחלה שבאו עלי אנשים שאינם מהוגנים, אמרתי מקודשת אני, עכשיו שבאו עלי אנשים מהוגנים, עמדתי וקדשתי את עצמי; וזו הלכה העלה רב אחא שר הבירה לפני חכמים באושא, ואמרו: אם נתנה אמתלא לדבריה – נאמנת. בעא מיניה שמואל מרב: אמרה טמאה אני, וחזרה ואמרה טהורה אני, מהו? אמר ליה: אף בזו אם נתנה אמתלא לדבריה – נאמנת. תנא מיניה ארבעים זימנין, ואפילו הכי לא עבד שמואל עובדא בנפשיה."

התוספות (כב, ב, ד"ה ואפילו הכי לא עבד שמואל) ביארו את האמתלא שנתנה אשת שמואל:

"ר"ח הביא ירושלמי: שמואל בעא לאזדקוקי לאתתיה, אמרה ליה טמאה אני ולמחר אמרה טהורה אני. אמר לה: אתמול טמאה, יומא דין טהורה?! אמרה ליה: אתמול לא הוות בי חילא כי ההיא שעתא. אתא שאיל לרב אמר ליה: אם נתנה אמתלא לדבריה נאמנת."

מבואר בגמרא שהמודה בדבר האוסר אותו, נאמן לפרש את דבריו על ידי אמתלא, גם כעבור זמן.

גם בהגהות מרדכי קידושין (תקמז) למד מסוגיה זו דין אמתלא ביחס לכתובה: בתחילה פסק שאשה נאמנת לומר "טמאה אני" לענין הפסד כתובתה, ובהמשך דבריו הוסיף:

"ומיהו אם חזרה בה ונתנה אמתלא לדבריה, נראה דנאמנת, מידי דהוי אאשה שאמרה אשת איש אני וחזרה ואמרה פנויה אני או טמאה אני, וחזרה ואמרה טהורה אני נאמנת, אם נתנה אמתלא לדבריה כדאמרינן פרק שני דכתובות."

גם הרמ"א (אהע"ז, סי' קטו) הביא את דברי המרדכי להלכה:

"אם חזרה בה ונתנה אמתלא לדבריה למה אמרה בתחילה כן."

באשר לשאלה השנייה – האם כל פרשנות שלו מתקבלת בבה"ד: מדברי הראשונים והפוסקים האחרונים המובאים להלן, עולה הלכה ברורה, שהפרשנות צריכה להיות סבירה, הגיונית ומשכנעת:

רמב"ם (אישות פרק ט, לא) פסק:

"אמרה מקודשת אני, ולאחר זמן עמדה וקידשה עצמה, אם נתנה אמתלא לדבריה ואמרה מפני כך וכך אמרתי בתחלה שאני מקודשת וראינו בדבריה ממש, הרי זו מותרת לשני, ואם לא נתנה אמתלא או שנתנה ואין בה ממש הרי זו אסורה, וקידושי שני קידושי ספק, לפיכך נותן לה גט ותהיה אסורה עליו ועל הכל עד שיבוא ארוסה. וכן האשה שבאת ואמרה אשת איש אני וחזרה ואמרה פנויה אני אם נתנה אמתלא לדבריה ויש בדבריה ממש הרי זו נאמנת."

הרמב"ם שינה ושילש שצריך שהאמתלא יהיה בה ממש.

גם המגיד משנה (שם) הגדיר מהי אמתלא:

ופירוש אמתלא – טענה הנכרת שהיא כדאי לסמוך עליה, וכן פירשו ז"ל"

אם כן לא כל אמתלא מתקבלת בביה"ד, אלא אם כן היא "טענה הנכרת שהיא כדאי לסמוך עליה."

אמנם הרמב"ם פסק, שקידושי שני קידושי ספק, ולכאורה מהו הספק אם אין בדבריה ממש? אבל הספק הוא רק ביחס לאחרים ולא לגבי האשה. כי נאמנות האשה לאסור את עצמה, אינה חלה על אחרים לא להקל ולא להחמיר, ומאחר שהשני אינו יודע אם נתקדשה לראשון, מספק אסור לו לשאת אותה לאשה ועליו לתת גט. לכן כתב שם המגיד משנה:

"ופשוט הוא שאפילו אם בא ארוסה אינה מותרת לו בלא גט מן השני, שהרי אין עדים מעידים כדבריה."

גם בחידושי הרשב"א (כתובות כב, א, ד"ה אמרה אשת איש אני) פירש באופן דומה:

"בשנתנה אמתלא לדבריה, כלומר: טענה הניכרת שהיא כדאי לסמוך עליה."

בשיטה מקובצת (כתובות כב, א) נכתב בשם הרא"ה:

"אמרה אשת איש אני וחזרה ואמרה פנויה אני...אם נתנה אמתלא לדבריה נאמנת. כלומר: בדברים הניכרים לנו אמת, אף על פי שאינן ידועין לנו."

מבואר בדבריו, שנאמנות האשה באמתלא היא דווקא "בדברים הניכרים לנו אמת."

באופן דומה ביארו גם תלמידי רבנו יונה שהובאו בשיטה מקובצת שם:

"ותלמידי ה"ר יונה ז"ל כתבו וז"ל: פירוש אמתלא: טענה שנראה אמת כענין המעשה שהביא בסמוך."

גם בשולחן ערוך (אהע"ז סי' מו, ד) נפסק שאמתלא מתקבלת רק אם היא נראית הגיונית בעיני הדיינים:

"יצא עליה קול שנתקדשה לפלוני, ולאחר ימים אמרו אמתלאה, אם נראים הדברים לב"ד שהוא כן, סומכין על האמתלאה ולא הוחזקה מקודשת."

לפי האמור, יש לדון האם הפרשנות שהמבקש נותן היא פרשנות משכנעת המבטלת את הודאתו?

הגדרת "בת זוג" משמעותה כמקובל היום היא – בת זוג המתגוררת עמו באופן קבוע, ומקיימת עמו קשר זוגי. רק כדוגמה נציין שהביטוח הלאומי מעניק קצבת זקנה מוגדלת לזכאי שיש לו בת זוג, ובפרסום הזכאים לקצבה זו, קובע הביטוח הלאומי (תחת הכותרת "הגדרת בת הזוג") התנאי הראשון הוא: "היא אשתך (לרבות ידועה בציבור שגרה עמך) שנה אחת לפחות."

הפרסום מטעם הביטוח הלאומי מחזק את הקביעה שהגדרת "בת זוג" בשפה המקובלת כוללת שתי אפשרויות: אשתו בנישואין, או ידועה בציבור שגרה עמו. המוסד לביטוח הלאומי דורש תנאי נוסף – שבת הזוג תגור עמו שנה אחת, אבל תנאי זה אינו מהווה חלק מההגדרה של "בת זוג", אלא תנאי מתלווה שבת הזוג תגור עמו שנה אחת.

לעומת זאת ידידה שאינה גרה עמו בדרך קבע, אינה מוגדרת בשם "בת זוג". לכן ההסבר של המבקש, שכוונתו לבת זוג הייתה לקשר ידידותי בלבד, ללא יחסי אישות, איננו מתקבל על הדעת, וביה"ד מסתמך על הודאתו בביה"ד, שהייתה לו בת זוג על כל המשתמע מכך, וזאת בתקופה שפלונית הייתה אסורה עליו באיסור אשת איש.

ועוד: יש לדחות את טענתו גם בגלל ההקשר שבו נאמרה הודאתו בביה"ד. הודאתו נאמרה, אחרי שאשתו לשעבר טענה כלפיו טענה קשה שיש לו בת זוג, וכוונתה הייתה בוודאי לקשר זוגי כדי להבהיר את הרקע לגירושין, בין מכלול הטענות כלפיו. בתגובה לדבריה, בעלה לא שלל את העובדה שיש לו בת זוג, אלא רק צמצם את תקופת הקשר לשלוש שנים – החל משנת 2007 – הזמן בו התגרשה מבעלה הקודם בגירושין אזרחיים, בעוד הגירושין בביה"ד בחיפה התבצעו רק כעבור שנתיים. לכן יש לדחות את טענת המבקש שנאמרה לאחר הדיון, שהקשר הזוגי לא כלל יחסי אישות.

לאור הודאתו חל עליו איסור להינשא לבת זוגו כדין "שויא אנפשיה חתיכה דאיסורא".

ה. האם האשה והנטען נאמנים לעשות עצמם רשעים?
לסיום בירור ההלכה, יש לדון בשאלה הבאה: האם ניתן להסתמך על הודאת המבקש לאסור אותו על המבקשת, שהרי "אין אדם משים עצמו רשע"!

לכאורה יש להוכיח שהמבקש נאמן, מהמשנה בנדרים (צ, ב) שהאומרת "טמאה אני לך" נאמנת למשנה ראשונה, ואין פוסלים את נאמנותה מהנימוק – "אין אדם משים עצמו רשע", וגם למשנה אחרונה אינה נפסלת רק בגלל שמא נתנה עיניה באחר!

בשאלה דומה דן בשו"ת מהר"י הלוי סימן לט. שם פסק שבעל התובע לגרש את אשתו בטענה שנטמאה לו והיא מודה, כופים אותו לגרשה. בהמשך דבריו הקשה:

"וא"ת אמאי כופין על פי הודאתה והרי אין עדים שרגילה בכך, ואנן קי"ל אין אדם משים את עצמו רשע כדאמרינן בפ"ק דסנהדרין [ט ע"ב]?"

מהר"י הלוי כתב שלושה נימוקים לבאר מדוע האשה נאמנת. הנימוק הראשון: אין אדם משים עצמו רשע, רק כאשר הוא יוזם ואומר על עצמו דבר רשעות, אבל כאשר דבריו נאמרים כהודאה לתביעת התובע שטוען עליו שעשה דבר רשעות, יש להאמין להודאתו, ואלו דבריו:

"דלא אמרינן הכי אלא לענין כשיעיד על עצמו באיזה דבר שנקרא רשע מחמת זה להעניש או ליפסול אז אינו נאמן כיון שאינו מעיד עליו אלא הוא, והוא פסול אצל עצמו דאדם קרוב אצל עצמו, וכדאמרינן טעמא התם בגמ', אבל אם כשנגדו טוען עליו בפניו שעשה לו שלא כהוגן והוא מודה לו אף שעושה עצמו רשע אמרינן הודאת בעל דין כמאה עדים דמי, דאטו מי שטוען על חבירו שהכהו או שהלשינו וכדומה והוא מודה לו לא מחייב?! ודוקא בקנס אמרינן [ב"ק סד ע"ב] מודה בקנס פטור לפי שנאמר אשר ירשיעון אלקים פרט למרשיע את עצמו, אבל בכל שאר תביעות שהאדם מודה לחבירו במה שהוא תועלת לחבירו פשיטא דהודאת בעל דין כמאה עדים דמי."

הנימוק השני: יש לקבל את התוצאה המעשית לאיסור העולה מהודאתו בדבר רשעות, וכוונתו היא ל"פלגינן נאמנות": האשה אינה נאמנת לומר שעשה מעשה רשע, אבל היא נאמנת לאסור את עצמה:

"דהא פשיטא דמהני הודאתו לאסור עצמו באיזה דבר...ואף בשאר פסולי עדות אשכחינן דנאמנים לענין איסור כמ"ש הרמב"ם פכ"ד דאישות [הי"ח] והטור סי' קט"ו דאם מאמינה במה שהודיית שזינתה אסורה לו כו'. והרי אדם קרוב אצל אשתו כדאמרינן נמי התם בפ"ק דסנהדרין [ט ע"ב]. [וכן נשים נאמנות לאוסרה עליו]...וראיה ברורה לדברינו מהא דאיתא במשנה אחרונה דנדרים [צ ע"ב] בראשונה היה אומרים ג' נשים יוצאות ונוטלות כתובה (פירש"י תצא בע"כ של בעל), האומרת טמאה אני לך וכו', וחזרו לומר שלא תהא אשה נותנת עיניה באחר ומקלקלת על בעלה, האומרת טמאה אני לך תביא ראיה לדבריה ע"כ, ותקשה לך התם נמי אמאי אמרו בראשונה שתצא בע"כ, הא אין מעיד עליה אלא היא ואין אדם משים עצמו רשע! וכן בסוף אמאי אמרו טעמא משום עיניה נתנה באחר הא בלאו הכי אין אדם משים כו', אלא וודאי לענין לאסור עצמה על בעלה נאמנת בהודאתה כמאה עדים."

בפתחי תשובה (אהע"ז סימן קטו, ס"ק כט) העיר במאמר מוסגר על קושיית מהר"י הלוי מהמשנה בנדרים:

"לשונו אינו מדוקדק מה שהקשה זאת על מתניתין, הא המשנה שם איירי כשאומרת טמאה אני באונס והיא אשת כהן כמפורש בגמ' שם וא"כ לא שייך אין אדם משים עצמו רשע. אך כוונתו על הפוסקים שכתבו דין זה וטעם זה גם באשת ישראל שאמרה שזינתה ברצון."

הנימוק השלישי: "דשאני הכא בנדון דידן דליכא למימר כלל אין אדם משים כו', משום דאדרבא כיוונה בהודאתה לחזור בתשובה ולא לשוב עוד לעשות כן כמו שהעידו הנשים בב"ד, וכבר כתבו התוס' פ"ק דב"מ [ג ע"ב ד"ה מה] וז"ל וא"ת האיך נאמן לומר מזיד הייתי הא אין אדם משים עצמו רשע כו', וי"ל דאין נאמן לפסול עצמו, אבל הכא עושה תשובה ואינו רוצה להביא חולין לעזרה עכ"ל...וכן נמי בנדון דידן דכותה היה לשוב ולהודיע לבעלה] אם אסורה לו ולא כוונה לעשות עצמה רשעה."

הנימוק השלישי שכתב מהר"י הלוי, אינו תקף בנידון שלפנינו, משום שהודאתו לא נועדה לחזור בתשובה ולאסור אותו למבקשת, כי אדרבא רצונו הוא להתירה לו! לבעלה

מנגד שני הנימוקים הראשונים שכתב מהר"י הלוי תקפים לדיון הזה:
א. המבקש לא יזם את הודאתו, אלא הודאתה נאמרה כתשובה לטענות אשתו לשעבר.
ב. יש לקבל את התוצאות העולה מדבריו לאיסור.

לסיכום
יש לקבל את הודאת המבקש, שפלונית הייתה בת זוגו – עוד לפני הגירושין, בשעה שהייתה נשואה לבעלה הקודם, והם אסורים להינשא זה לזה.

יועזר אריאל

פסיקתה
המבקש אסור להינשא לפלונית. ביה"ד יכתוב במעשה ביה"ד של המבקש, שהוא אסור להינשא לפלונית.

מותר לפרסם אחרי השמטת פרטים מזהים.

ניתן ביום ה' באדר א' התשע"ו (14.2.2016).