הערעור שלפנינו הוא על החלטת ביה"ד האזורי שנחתמה ביום י' באייר תשע"ה (29.4.2015).

בהחלטה קבע ביה"ד כי האישה הפרה את הסכם הגירושין ועל כן יש להוציא את הדירה למכירה.

רקע בקצרה
הצדדים נישאו בשנת 1999 והתגרשו ביום כ"ו באדר תשס"ה (7.3.2005) ללא ילדים.

עובר לגירושין חתמו הצדדים על הסכם גירושין שאושר בביה"ד וקבל תוקף פס"ד.

הצדדים רכשו דירה בבנייה באלעד בשנת 2001 ועליה נטלו הלוואת משכנתא של 90% מערכה.

בשנת 2004 הדירה הושלמה והצדדים לא גרו בה אלא השכירוה ובדמי השכירות שילמו את תשלומי המשכנתא שהיו גבוהים בכ-1500 ש"ח מדמי השכירות.

אבי הבעל חתם ערבות על המשכנתא.

בהסכם הגירושין נכתב בנוגע לדירה:

האשה נשארת בדירה הנמצאת ברחוב [...] על כל תכולתה חוץ מחפציו האישיים של הבעל, וכן הבעל נותן את חלקו בדירה הנ"ל לאשה ומתחייב להעביר את כל זכויותיו בדירה על שמה של האשה. כל תשלומי המשכנתא שעל הדירה האשה מתחייבת לשלמם.

בהמשך ההסכם בסע' ד' 3 נכתב תנאי בנוגע לסע' ב':

1. חשבון משותף של הזוג אשר נמצא בבנק המזרחי אשר בסניף פרדס כץ שמספרו... יעברו לאחריות האשה והיא זו שתהא אחראית לשלם את החוב הנמצא בו.

2. בעת העברת הדירה על שם האשה יחתום הבעל על העברת זכויותיו בטאבו לזכות האשה.

3. כל האמור לעיל (סעיף ב) יתקיים בתנאי שהאשה תדאג להמציא ערבים למשכנתא אשר על הדירה אשר יבואו במקום הערב החתום האב אשר הינו אבי הבעל. במידה ולא תמציא האשה ערבים, תוך חודשיים מיום מתן הגט, יתבטל סעיף ב', והדירה תימכר לכל המרבה במחיר, ובתמורה שתתקבל לאחר תשלום כל החובות הרובצות על הדירה, תתחלק שווה בשווה בין הצדדים.

היינו שהבעל הסכים להעביר את חלקו בדירה לאישה בתנאי שהאישה תיקח על עצמה את חוב המשכנתא וכן חוב נוסף סך 40,000 ₪ (סע' ד'1).

הסכמת הבעל הותנתה בכך שהאישה תמציא ערב חילופי במקום אבי הבעל תוך חודשיים.

למעשה אבי הבעל נשאר ערב על המשכנתא עד היום.

בתאריך י"א בכסלו תשע"א (18.11.2010) כשש שנים לאחר הגירושין הגיש הבעל תביעה לפירוק השיתוף.

לטענתו לאחר פניות חוזרות ונשנות לאישה, האישה לא עמדה בהוראות ההסכם ולאחר חמש וחצי שנים עדיין לא שחררה את אבי הבעל מערבותו למשכנתא.

ביה"ד שלח צווים לבנק לבירור כדי לבחון במי האשמה בכך שאבי הבעל לא הוצא מהערבות למשכנתא.

לאחר קבלת תשובות הבנק קבע ביה"ד שהאישה היא זו שהפרה את ההסכם כפי המבואר בפסה"ד נשוא הערעור.

בכתב הערעור העלתה המערערת טיעונים הלכתיים ומשפטיים שלטענתה ביה"ד האזורי בפסה"ד לא התייחס אליהם.

בין השאר טוענת המערערת:

א) התנאי שבהסכם אינו כתנאי בני גד ובני ראובן בכך שאינו תנאי כפול ולא נכתב הן קודם ללאו. כך שגם אם נאמר שהאישה אשמה באי מילוי התנאי, התנאי בטל והמעשה קיים.

ב) הבעל הגיש תביעה לפירוק השיתוף רק לאחר שש שנים מיום חתימת ההסכם ויש בכך הוכחה על אי הקפדה ומחילה על התנאי.

ג) בהסכם נכתב "שהאישה תמציא ערבים" לא נכתב שהאישה תדאג להוציא את אבי הבעל ואכן טוענת האישה כי מידית לאחר ההסכם "דאגה להמציא ערב" בכך שפנתה לבעל ואמרה שאביה מוכן להיות ערב, כמו"כ עשתה את כל הפעולות הנדרשות כדי להחליף את הערב באביה אך לטענתה כדי להחליף ערב יש צורך ששני הערבים יגיעו לבנק.

לטענתה אבי הבעל לא שיתף פעולה ובנוסף הפעולה של החלפת ערבים אורכת זמן ומשום כך לא בוצעה ההחלפה בזמן.

לאחר העיון בחומר שבתיק עולה:
בתאריך כ"ד בסיון תשע"ה 11.6.15 ניתנה החלטה ע"י ביה"ד הגדול "להעביר לתגובת ביה"ד את בקשת ב"כ המערערת."

ביה"ד האזורי בתגובתו כתב כי פסה"ד נשוא הערעור מנומק דיו.

מעיון בפסה"ד עולה כי אכן לא ניתנה כלל התייחסות לטענות ההלכתיות והמשפטיות שהועלו ע"י המערערת ושהועלו גם בסיכומי המערערת בביה"ד האזורי והיו לעיני ביה"ד האזורי לפני החתימה על פסה"ד ומשכך נראה שיש להשיב את התיק לביה"ד האזורי למתן נימוקים להנ"ל.

הדברים ברורים שהמערערת לא עמדה בהסכם וצריך לפעול לפי ההסכם, מהטעמים הבאים: א. נתינה תמורת התחייבות שתיקח על עצמה לשלם החוב, ותביא ערב במקום אבי הבעל, הוי כהתניית תשלום, ובהתניית תשלום לא צריך תנאי כפול. והווי כמוכר קרקע ואמר לקונה שאם לא תשלם בזמן המקח יבטל, דכאן לו צריך תנאי כפול כיון שזו התמורה עבור הקרקע.

ואביא ראיה לדברי, השולחן ערוך חושן משפט הלכות מקח וממכר סימן ק"צ סעי' י' פסק:

המוכר שדה לחבירו באלף זוז, ונתן לו מקצת הדמים, והיה יוצא ונכנס ותובע שאר הדמים, אפילו לא נשאר לו אלא זוז אחד, לא קנה הלוקח את כלו, אף על פי שכתב השטר או החזיק, חזר בו הלוקח, יד המוכר על העליונה, רצה אומר לו: הילך מעותיך, או: קנה מהקרקע כנגד המעות שנתת, ונותן לו מהזיבורית שבה, (ונותן לו כפי השער של עכשיו) (ר"ן פ"ק דקדושין המגיד פ"ה דמכירה ב"י בשם הרא"ש). ואם חזר המוכר, יד הלוקח על העליונה, רצה אומר לו: תן לי מעותי, או: תן לי קרקע כנגד מעותי, ונוטל מהיפה שבה (כשער שפסקו) (פוסקים הנ"ל). ואם לא היה יוצא ונכנס ותובע, קנה הלוקח את כולה, ואין אחד מהם יכול לחזור בו, ושאר הדמים עליו כשאר החובות.

ושם לא שמענו דצריך תנאי כפול ואביא את דברי הנתיבות שם ס"ק ז' וז"ל:

חזר בו המוכר. נראה דהא דיכול הלוקח לכופו להמוכר בקיום מקצת המקח כנגד הדמים שנתן, היינו דוקא כשהלוקח טוען שרוצה ליתן המעות עדיין רק שהמוכר רוצה לבטל מטעם דעייל ונפיק אזוזי ודחה אותו, אבל אם הלוקח טוען שעדיין אין לו מעות ורוצה ליתן מעות כשיזדמן לו, יכול המוכר לבטל המקח לגמרי, כי לא מכר לו רק אדעתא ליתן דמים. וכן כתב השיטה מקובצת בהדיא ריש פרק האומנין [ב"מ ע"ז ע"ב] בד"ה וז"ל הרי"ף בתשובה וכו' וז"ל, אמנם אם שום אחד מהם אינו רוצה לחזור בו והמוכר קיבל מקצת מעות והוא דוחק לקבל השאר והקונה אומר אני רוצה שימתין לי בשאר המעות עד שיזדמן לי, לא נגמר המקח לקונה לא בכולה ולא במקצתה וכו'. ועוד נראה דבזה לא בעינן שיהיה עייל ונפיק אזוזי ביומו, רק כיון שתובע מעות והלוקח טוען שאין לו יכול המוכר לבטל המקח. וכן מוכח באה"ע סימן ק"כ בחלקת מחוקק ס"ק ה' ובית שמואל ס"ק ג' דאם לא פרע לו הוי הגט גזל בידו, אלמא דכשלא נתן מעות לא אמרינן דהוי המעות כחוב עליו, רק שהמקח בטל לגמרי כשאינו נותן מעות והמקח כגזל בידו, וכן כתב ג"כ בעל מחנה אפרים [הלכות קנין מעות סי' י"ב].

ובוודאי שכאשר כותבים מפורש בהסכם, שאם הקונה לא ישלם התמורה, המקח יהיה בטל הוי כעייל ונפיק אזוזי.

ועוד שכאן הרי נתן מתנה לאשה, ובמתנה כתב הרמ"א סי' ר"ז סעי' ד' וז"ל:

הגה: מיהו אי איכא אומדנא דמוכח, נתבטל המקח (תוספות והרא"ש כלל פ"ה). וי"א דבמתנה דברים שבלב הויין דברים (הגהות אלפסי פ' אלמנה ניזונית).

וכאן אצלנו שהבעל בהסכם הגירושין הבעל נתן מתנה, והתנה בתנאי גמור אלא שלא כפל הוי אומדנא דמוכח והוי כדבר שבלבו ובלב כל אדם ולא צריך תנאי כפול.

ועוד מתי אמרינן דצריך תנאי כפול מתי שמתנה ואמר שנותן על מנת שתעשה מעשה ולא אמר אם תעשה המקח יהיה בטל, דיש לומר שמפליג בדברים. אבל אם כותב בהסכם מפורש, שאם לא תעשה כאמור בהסכם הדירה תמכר ונחלוק בתמורה, הוי כתנאי כפול. לכן נ"ל שצריך לאשר את פסה"ד של ביה"ד האזורי, ולדחות הערעור.

הרב נחום גורטלר

עיינתי במה שכתבו מעכ"ת.

מסכים לנימוקים ההלכתיים לדחיית הערעור ובנוסף אתייחס לנימוקים ההלכתיים שהובאו בכתב הערעור בבקשה לבטל את פסק הדין נשוא הערעור. פטור אנוכי מלהתייחס למצב העובדתי שפורט היטיב בהחלטת בית הדין קמא וממנו עולה כי המערערת לא פעלה בהתאם להסכם וכפי שכתב כבוד אב"ד הרה"ג נחום גורטלר שליט"א.

לענ"ד, הדבר פשוט שבעצם בקשת צדדים מבית הדין לאשר הסכם גירושין ובמתן פסק הדין ע"י בית הדין, יש תוקף להסכם מכוח פסק דין שאינו תלוי כלל בתנאי בני גו"ר.

כמו כן יש תוקף הלכתי לחתימת הצדדים על ההסכם מכוח קניין שטר וקניין סיטומתא.

תוקפו של הסכם גירושין נידון בהרחבה במספר פדרי"ם וגם אנכי הדל מדעת כתבתי על כך בכמה פסקי דין.

אצטט קטע רלוונטי מנימוקי פסק דין שכתבתי המתייחס לתוקפו של הסכם גירושין שאושר בבית הדין.

תוקפו ההלכתי של הסכם גירושין שאושר וקיבל תוקף של פס"ד
כדי ללבן שאלה מרכזית זו אין להתעלם מהנוהג הקיים בימינו שכל הסכם גירושין מקבל תוקף של פס"ד בביה"ד הרבני או בביהמ"ש לבקשת הצדדים, ובהתאם לכך יש לברר האם יש להסכם גירושין זה תוקף הלכתי מדין קנין סיטומתא. (כאשר הוא מקבל תוקף של פס"ד).

ופועל היוצא מכך שאם לא קיבל תוקף של פס"ד, אין לו תוקף מדין קנין סיטומתא. ואז תתעורר השאלה (השניה) מהו תוקפו של הסכם גירושין שלא קיבל תוקף של פס"ד.

לשאלה מרכזית זו יש השלכות הלכתיות לנדוננו, בו הסכם הגירושין המקורי, הכולל התחייבות בסך אלף חמש מאות ש”ח לחודש, קיבל תוקף של פס"ד ואילו ההסכם המוקלד לא קיבל תוקף של פס"ד, ומכאן החשיבות שיש לשאלה זו.

והנה מקור דין זה מופיע במסכת ב"מ (דף ע"ד ע"א):

"אמר רב פפי משמיה דרבא, האי סיטומתא קניא, למאי הלכתא? רב חביבא אמר למקניא ממש. רבנן אמרי לקבולי עליה מי שפרע, והלכתא לקבולי עליה מי שפרע. ובאתרא דנהיגי למקני ממש קנו" ע"כ. וברש"י ביאר "סיטומתא, חותם שרושמים החנוונים על החביות של יין שלוקחין."

וברמב"ם פ"ז מהלכות מכירה ה"ו:

"מכר לו בדברים בלבד ופסקו הדמים ורשם הלוקח רושם על המקח כדי שיהיה לו סימן ידוע שהוא שלו, אע"פ שלא נתן מן הדמים כלום, כל החוזר בו אחר שרשם מקבל מי שפרע, ואם מנהג המדינה שיקנה הרושם קנין גמור, נקנה המקח ואין אחד מהם יכול לחזור בו" ובהלכה ז' הוסיף "דבר ברור הוא שאין דין זה אלא בשרשם בפני המוכר, או שאומר לו המוכר לך ורשום על מקחך, שהרי גמר להקנותו כדבר שביארנו בחזקה ובמשיכה" עכ"ל.

ובמ"מ ה"ו הביא דברי הרשב"א "ושמעינן מינה כי המנהג מבטל ההלכה בכל כיוצא בזה שבכל דבר שבממון ע"פ המנהג קונין ומקנין, הילכך בכל דבר שנהגו התגרים לקנות קונין" ובמעשה רוקח ביאר דבריו שדווקא אם מן התורה אין קנין אבל אם המנהג היפך דין תורה, אין לו תוקף.

ופשוט הדבר שקנין זה אינו שונה משאר הקניינים שעניינם הוכחה ברורה לגמירות דעת של המוכר והקונה, ולכן הוסיף הרמב"ם בהלכה ז', שאין המקח נקנה ע"י פעולה חד צדדית של הקונה. אלא אם כן קיבל את הסכמת המוכר.

והטושו"ע הביא הלכה זו בסימן ר"א (ס"א) והוסיפו בסעיף ב שכן הדבר בכל דבר שנהגו התגרים לקנות כגון ע"י שנותן הלוקח פרוטה למוכר, או ע"י שתוקע לו כפו וכן כל כיוצ"ב.

וראה שם בנו"כ ובפ"ת (סק"א) מחלוקת האחרונים אם קנין זה מדאורייתא או מדרבנן, וכן האם מועיל בדבר שלא בא לעולם.

האם דין סיטומתא נאמר גם בהתחייבות?
אלא שעדיין יש לברר האם דין סיטומתא נאמר רק בקניינים, או גם בהתחייבויות או הסכמים שנהגו לעשות בצורה מסויימת.

ולכאורה הדבר פשוט שגם בהתחייבות והסכמים נאמר דין זה, דמאי שנא מקנין שנהגו לקנות חפץ מסוים בצורה כזו או אחרת והיא הנותנת לכל התחייבות והסכם, שהרי מדובר בדבר שבממון וכפי שכתבו הפוסקים, האומדנא שלנו לקביעת גמירות דעת הצדדים היא ע"פ המנהג שנהגו באותו מקום.

ומצאתי ראיה לדברינו מדברי התוס' ב"מ (ס"ו ע"א) ד"ה "ומניומי אמר אסמכתא לא קניא" התוס' שם דן, לגבי קנס שעושים בהתחייבויות הדדיות בשעת השידוכין שאין לזה דין אסמכתא אפילו לא קנו בבי"ד חשוב. וכתב הטעם שיש לזה דין סיטומתא וציין לדברי הגמ' ע"ד ע"א.

שו"ר שכבר דנו בזה הפוסקים. ראה משפט שלום לגאון מהרש"ם (סימן כ"א סק"ג) שהביא משו"ת שם אריה (סימן ל') הכרעתו שגם לעניין התחייבות מהני קנין סיטומתא וכ"כ בהגהות רב"פ (חו"מ סימן ר"א) ודייק כן מדברי הסמ"ע והש"ך (סימן קכ"ט ס"ה) וכן מבואר הדבר בדברי חיים (חו"מ ח"ב סימן כ"ו) ציץ אליעזר (חט"ז סימן נ"ג) וראה עוד חת"ס (חו"מ סימן ס"ו) לגבי מי שנדר לאחד לתת את בנו למול, ובעוד רבים מן הפוסקים, ואכמ"ל.

וזו גם ההתייחסות ההלכתית של הפדרי"ם להסכמי גירושין במציאות בת ימינו בה קיים נוהג זה שכל הסכם גירושין טעון אישור ביה"ד או ביהמ"ש. וללא מתן אישור זה אין אפשרות מעשית להפעיל את ההסכם במוסדות המוסמכים לשם כך.

המסקנא ההלכתית מהנוהג הקיים, שיש להסכם גירושין זה תוקף הלכתי מדין סיטומתא.

האם יש צורך שהמנהג יהיה בהסכמת רבני העיר?
עוד מתבאר בפוסקים שאין צורך בדין סיטומתא שהמנהג ייקבע או יונהג ע"י ביה"ד שבעיר או רבני העיר, אלא די בהנהגת הקהל, וכפי שכתב בשו"ת הריב"ש (סימן תע"ח) וז"ל... וכ"ש אם אחר תקנה ההיא, נהגו יחידי הקהל לעשות שטרות ביד הנוטריון, הרי הוא כקנין מן הדין. דומיא דמאי דאמרינן בפרק איזהו נשך, האי סיטומתא קניא, ואסיקנא, אפילו למיקני ממש אם רגילי בהכי". דברי הריב"ש הללו הובאו להלכה בב"י (חו"מ סימן ס"ח מחודשים ז') ובעוד רבים מן הפוסקים האחרונים ושימשו אבן יסוד בפסיקה זו.

יתירה מכך, ראה עוד מ"ש בשו"ת גינת ורדים (אה"ע כלל ד' סימן י"ג) "אע"ג דאין בי"ד בדבר, רק מנהג הדיוטות ואפילו מנהג גויים, אם נמשכו אחריו ישראל, הולכין אחריו להוציא ממון מזה לזה, וכו' וכן כל מידי דנהיגי בשטרי הדיוטות" עכ"ל. וכ"כ מהרשד"ם חלק יו"ד סימן רכ"א (ד"ה תשובה מאיברא) בשם הראב"ד.

נמצינו למדים מדבריהם כלל הלכתי חשוב, שאין צורך בבי"ד או חכמי העיר לתקן מנהג זה. אלא די במנהג המקום אף אם תחלת המנהג בין הגויים, אין זה גרוע מדין סיטומתא אם נמשכו אחר המנהג ישראל.

חובת ביה"ד לעמוד בתוקף מאחרי המנהג במציאות של ימינו.

בנוסף לכך מוטלת החובה על ביה"ד לבדוק כל הסכם גירושין שיהיה תקף מבחינה הלכתית, ולא יהיו בו סעיפים הנוגדים את ההלכה. (כמו ריבית, סנקציות המבטלות את הגט, וכיוצ"ב).

לסיכום דברינו ברור הדבר, שבתקופתנו מחובת ביה"ד היה להתקין תקנה זו ולהנהיג שכל הסכם גירושין יבוא לאישורו, ולעמוד על כך, שהצדדים ימלאו אחר התחייבויותיהם בהסכם גם לולא היה קיים נוהג זה, ואין לו לביה"ד אלא לברך על המוגמר שהמנהג השתרש ואף קיבל מעמד משפטי המחייב את הצדדים לפעול בהתאם לכך. ויש לראות זאת גם תקף מדינא דמלכותא דינא לסוברים שדין זה שייך גם במלכי ישראל.

ואכן גדולי הדיינים ראו בעין יפה מנהג זה, והדבר מוצא את ביטויו בפדרי"ם הרבים (נציין חלק מהם) וכפי שנראה ישנה פסיקה אחידה בנושא זה.

הסכם גירושין תקף מדין שטר
אולם בטרם נצטט מדבריהם, קיים היבט הלכתי נוסף להסכם גירושין שנחתם ע"י הצדדים גם ללא קנין סיטומתא והוא מדין שטר שנחתם ע"י הצדדים ואף קויים בביה"ד גם אם לא קיבל תוקף של פס"ד והמבואר דינו בטושו"ע חו"מ סימן מ"ב ועוד מקומות.

הסכם גירושין תקף מדין פסק דין
כמו כן יש לראות בבקשת הצדדים מביה"ד לאשר את ההסכם ולתת לו תוקף של פס"ד שתוקפו של הסכם זה כתוקפו של כל פסק דין שניתן, והעולה בעדיפותו על כל שטר התחייבות.

וכמבואר דינו בטושו"ע חו"מ (סימן ל"ט ס"י) וראה שם היטיב בנו"כ, במה הוא תקף יותר מכל שטר אחר ומדוע, ואכמ"ל.

שני ההיבטים ההלכתיים הנ"ל נידונו בפדרי"ם שנצטט, זאת בנוסף לתוקפו מדין קנין סיטומתא, אלא שכאמור זהו דווקא כשההסכם קיבל תוקף של פסק דין.

נציין שלדעת רוב ככל הפדרי"ם אין צורך בקנין אג"ס מהצדדים על התחייבויותיהם, שכן תוקפו של הסכם הגירושין שאושר וקיבל תוקף של פסק דין חזק ביותר גם ללא קנין וכפי שיתבאר בתוך דבריהם.

ומפאת חשיבות הנושא וההשלכות שיש לנדוננו, נצטט מספר קטעים רלוונטיים לנדוננו מהפדרי"ם עם שמות הדיינים שהוציאו את פסקי הדין הללו הלכה למעשה, לאחר בירור וליבון הדברים ממקורות חז"ל.

להלן ציטוטים מדברי הפדרי"ם בהתייחסותם להסכמי גירושין.

כרך ג' (עמודים 368-363, הרה"ג, הדאיא, אלישיב, וז'ולטי) "הסכם גירושין ללא קנין, יש לקיים את ההסכם מדין סיטומתא."

כרך ד' (עמודים 195-193 הרה"ג הדס, אלישיב, וז'ולטי) "מי שחותם על התחייבות כמוהו כקנין ומועיל מדין סיטומתא."

כרך ו' (עמודים 323-316 הרה"ג שלזינגר וילנסקי וסורוצקין) "אולם נראה שלכל הדיעות יהיה תוקף להתחייבות זו ויחול שיעבוד על נכסי החברה מטעם סיטומתא, שלפי החוק והמנהג היא מחייבת."

כרך ח' (עמודים 54-47 הרה"ג ורנר אזולאי וצימבליסט) "הסכם בין בני זוג לאחר הנישואין ללא קנין וכו' אולם יש לו תוקף להסכם זה מטעם סיטומתא בהתאם למנהג המקובל בין סוחרים."

כרך ט' (עמודים 238-226 הרה"ג טנא, נשר והורוביץ) "הסכם בכתב שנערך בין בני הזוג בבעיות הכספיות עם סידור הגירושין, ולאור בקשתם אושר ההסכם וקיבל תוקף של פס"ד, וההסכם כולל התחייבות בלתי קצובה או סוג התחייבות השנויה במחלוקת, ואחד מהצדדים משתמט מההתחייבות תוך טענת קים לי, ביה"ד לא ישמע טענה זו מכיון שביה"ד גמר מלאכתו עם מתן אישור ההסכם כבקשת הצדדים, וכל צד יוכל להשתמש בדרכים המקובלות לביצוע ההסכם, וביה"ד לא יזדקק לעכב את ביצועו.

אך כבר נאמרו ונשנו הרבה פסקי דין, כי חתימה על הסכם מהווה קנין סיטומתא, וידוע ומקובל בזמננו שכל העסקים נגמרים ונחתכים ע"י עריכת הסכם וזאת היא גמירות דעת לכל הדברים עיין פד"ר וכו' לא נחזור על הדברים שכבר נאמרו בהרחבה ובהסברה מליאה שעריכת חוזה בזמננו יש לו תוקף לכל הדברים בקנין המועיל ביותר" וכו' וזכותו של כל צד להשתמש בהסכם שבידו ולבצעו וההסבר לכך" וכו' עיי"ש היטיב.

הארכנו בהבאת קטעים נרחבים מפד"ר זה כדי ללמוד עד היכן יש לראות את תוקפו של הסכם גירושין אשר קיבל תוקף של פס"ד.

כרך י' (384-364 הרה"ג אילן, רובינשטיין ופרדס)

א. הסכם גירושין הבא לפני ביה"ד לאישורו ולקבלת תוקף של פס"ד על ביה"ד לשקוד שיהיה מנוסח כדין שלא יהיו עליו עוררין מאחר וע"י נתינת תוקף של פס"ד להסכם זה חל עליו דין שטר.

ב. עיקרון המנחה את ביה"ד הוא שביה"ד המאשר הסכם ונותן לו תוקף של פס"ד עליו גם החובה לשמור על קיומו של פסק הדין.

ולא עוד אלא שהחותם על הסכם זה בביה"ד, אף שלא ביקש תוקף של פס"ד לא צריך לאחר מדרכי הקניינים כי יש סמיכות דעת גמורה להקנאה, והנה תנאי ראשוני המנחה את ביה"ד לא לתת יד לשבירת ההסכם שאושר ע"י ביה"ד וגם קיבל תוקף של פס"ד, אלא לשמור על רוח וכוונת ההסכם לקיימו במידה שלא יהא נוגד את ההלכה"

וראה עוד מה שהביאו שם בשם החזו"א (חו"מ סו"ס כ"ב) בגדרי קניינים ובדברי הגר"ש שקאפ במערכת הקניינים (סימן י"א) ואכמ"ל.

כרך י"א (עמודים 190-173 הרה"ג ישראלי, קאפח ואליהו)

2) "הסכם גירושין שאושר ע"י בי"ד יש לו דין פסק דין.
3) הסכם גירושין יש לו לפעמים תוקף של שטר ותוקף של פסק דין."

וראה שם באורך בנימוקיהם לפסק דין זה, ובתוך דבריהם הביאו דברי נתיבוה"מ סימן ל"ט "ומ"מ דווקא בפסק דין בלא שטר אמרינן סברא זו, אבל אם יש גם כן שטר חוב בידו עם הפסק דין, לא אמרינן סברא זו לאורועי כח השטר" עכ"ל הנתיבוה"מ.

כרך י"א (עמודים 147-131 הרה"ג ישראלי אליהו וגולדשמיט)

"לשון ישלם גם ללא לשון מחייבת שנכתב בהסכם, היא מחייבת מדין שטר, או מדין מנהג סיטומתא."

כרך ט"ו (עמוד 184, הרה"ג שלוש, הרצברג, ואקסלרוד) "הסכם גירושין שלא אושר בביה"ד דינו כזכרון דברים, והנתבעת יכולה לחזור בה."

כרך י"ח (עמוד 91 הרה"ג בן שמעון) "אלא שבאמת אף שאין קנין, מ"מ חתימה על חוזה חשובה כקנין מדין סיטומתא, אכן כך מקובל לפסוק, וכפי שכתבו בזה רבות, ראה פד"ר וכו' וע"כ יש לראות בחתימה על הסכם קנין לכל דבר"

לאור האמור יש לראות בהסכם הגירושין אשר קיבל תוקף של פס"ד – א. תוקף מדין סיטומתא; ב. תוקף מדין שטר; ג. תוקף מדין פסק דין.

ומכאן סבורני שמוטלת חובה על בתי הדין בימינו לעמוד על המשמר ולחזק מוסכמה חברתית זו ולא לתת יד לפרוץ אותה.

עד כאן ציטוט קטע מפסק הדין.

מכל הלין טעמי ונימוקי, נלענ"ד לדחות את הערעור.

הרב מימון נהרי

הערעור נדחה.

מותר לפרסם פס"ד זה לאחר השמטת השמות.

ניתן ביום כ"ט באדר ב התשע"ו (08/04/2016).