בפנינו תביעת האשה לגירושין, אשר בה נכרכו עניינים שונים, ביניהם ענייני רכוש הצדדים, ובקשה של האשה למתן צו מניעה נגד כניסת הבעל לבית המגורים, בעילה של "מדור שקט".

ב"כ הבעל טוען, כי אף שהאשה הקדימה והגישה תביעותיה לבית הדין, בטרם הגיש הבעל תביעותיו לבית המשפט, אין לבית הדין סמכות לדון בעניני הרכוש של הצדדים, מאחר ותביעת הגירושין של האשה אינה כנה, וענייני הרכוש לא נכרכו בה כדין ובכנות.

ב"כ הצדדים הגישו לבית הדין את סיכומי טענותיהם בענין סמכותו של בית הדין לדון בענין הרכוש, והפליאו לעשות איש איש להצדקת עמדתו, בטיעונים עובדתיים ומשפטיים. עתה הגיעה עת ההכרעה.

אין חולק כי שני הצדדים מעוניינים בגירושין. למרות זאת, טוען ב"כ הבעל כי תביעת הגירושין אינה כנה. בטיעוני ב"כ הבעל בענין זה, אנו מוצאים שני נימוקים מרכזיים לביסוס טענתו זו בדבר חוסר הכנות. הנימוק האחד הוא, שהאשה כלל לא היתה צריכה להגיש תביעת גירושין, מאחר וידעה היטב כי הבעל מעוניין להתגרש, ולצורך כך אף הלכו ביחד לעורך-דין בכדי שינסח להם הסכם גירושין. הנימוק השני הוא, אי-הסכמתה של האשה להתגרש בטרם סוכמו והוכרעו העניינים שנכרכו בגירושין. על כך משיבה האשה, כי תביעתה לגירושין מושתתת על העובדה שהבעל חי זה מספר שנים עם אשה אחרת, ממנה נולדה לו בת, וכי מנת חלקה מצד הבעל היתה מסכת של יסורים והתעללות מינית ונפשית, וכי טרם הביאה בפני בית הדין את מלוא ההוכחות בענין זה. באשר לטענה שהיא ידעה היטב על רצון הבעל להתגרש ושאף נוסח הסכם גירושין על ידי עורך דין, משיבה האשה, כי עורך-הדין היה קרוב משפחה של הבעל, וכי בהסכם שהוצע קופחו זכויותיה הרכושיות. לענין הצעת ב"כ הבעל להתגרש, ולהתדיין אחר כך בענייני הרכוש, השיבה האשה: "אני רוצה להתגרש, אבל זה שיהא בחבילה אחת. שנסכם את כל העניינים בינינו, מאחר ואני יודעת מה מחכה לי ממנו אם נתגרש קודם, ועלולה לסבול ממנו. על כן אני מבקשת קודם כל לסדר את כל העניינים ואח"כ להתגרש".

אכן, חיי הנישואין של איש ואשה בישראל יוצרים ביניהם מערכה שלמה של זכויות וחובות הדדיים, הן במישור האישי והן במישור הממוני. בעת פירוק הנישואין בין הצדדים, מוטלת על בית הדין החובה להביא לכך, שכל העניינים אשר תלויים ביניהם במחלוקת יוכרעו עוד בטרם מתן הגט. מטרתו של הגט היא "לכרות" את הקשר שבין האיש לאשה, באופן שהם לא יהיו קשורים זה בזה בשום דבר וענין. אמנם, יתכנו עניינים שאינם ניתנים להסדר סופי ומוחלט בטרם הגט. אלו הם כל העניינים הקשורים בילדים המשותפים של בני הזוג, כגון החזקת הילדים, ביקוריהם, חינוכם ומזונותיהם. אך גם בקשר לאלו יש להגיע להסדרים קודם הגט. ייתכנו גם מצבים של עיגון, בין כלפי האשה ובין כלפי האיש, שבהם יהיה בית הדין בדעה, שניתן לסטות מן הכלל האמור לעיל, ולהותיר את ההכרעה בענייני רכוש שונים, לאחר ביצוע הגט. אך, זהו בבחינת היוצא מן הכלל.

המקור לחיוב האמור, המוטל על בית הדין, הוא ב"סדר-הגט" שסידר המהר"ם פדוואה בסוף שו"ת מהר"י מינץ, והוא ליקוט מקונטרסים של מהר"י מינץ ודברים מעטים מבנו הראבי"ה מינץ ותוספות של המהר"מ פדוואה (ראה בהקדמה שם). וכתב שם בסי' קכ"ג, "מכתב מהר"ר איסרלין ז"ל":

"ואותן עידי מסירה יחקרו וידרשו, שלא יהיו הבעל והאשה אגודים בשום קשר או תנאי בעולם, מנתינת הגט ואילך. וגם הכתובה צריכה להחזיר, אם ישנה בידה. ואם איננה בידה, תפטור אותו בפני עדים ממנה, או תמחול אותה לו קודם נתינת הגט".

בסוף הסימן שם, הביא קושיית הראבי"ה מינץ על מהר"י איסרלין:

"מה לו למורה להתעסק בכתובה, הא תנן פרק הכותב: "הוציאה גט ואין עמה כתובה כו' גובה." אם כן הגט לא יפסל כלל במה שחוב הכתובה יעמוד על עומד חיובו. מעתה על מה זה יבקש כאלה?"

לבסוף הביא, שהמקור הוא במשנה בפרק השולח (דף מו,ב):

"נשאת לאח' כו' והיא תובעת כתובתה - אמר רבי יודא: אומרים לה שתיקותך יפה מדיבורך." ומפרש"י והתוספות, דמצי אמר לה אדעתא דיהבנא כתובתך לא גרשתיך, וכן הלכה. אמור מעתה, מאלה חשש פן בבואה לגבות כתובה יאמר הבעל: אילו ידעתי, לא גרשתיך; ונמצא מוציא לעז כו'. ויש להבדיל כתובה דמנה ומאתים לתוספ' שלנו, כי בלי ספק לא הוסיף לה על דעת שתגבה בחייו סך עצום כזה.

ענין זה אף נפסק להלכה על ידי הרמ"א ב"סדר הגט" אשר בסוף סימן קנ"ד בשו"ע אבן-העזר, בסעיף פ"א:

"וישאל הרב אחר הכתובה ושתחזור לבעל הכתובה או תמחול לו כדי שלא יבוא אח"כ לידי קטט מחמת הכתובה, ושיאמר הבעל ע"מ כן לא גירשה".

בפוסקים האחרונים הובאו שני טעמים מרכזיים להלכה זו:
א. כדי שלא יאמר הבעל לאחר נתינת הגט, אילו הייתי יודע שכך וכך תתבעני, או שכך וכך יפסוק לה בית הדין, מעולם לא הייתי מסכים לגרש. ונמצא חסר בדין כריתות, והגט בטל, או ספק בטל, או שיהיה לכל הפחות לעז על כשרותו של הגט.
ב. כדי שלא יצטרכו לבא לדון בפני ב"ד לאחר שנתגרשו, ויבואו לידי איסור.

וראה בשו"ת בנין-ציון סי' קמ"ד (מבעל ה"ערוך לנר") באשה שהלכה לערכאות, ואח"כ נתרצו להתגרש כדמו"י, אבל אין האשה מסכמת לוותר על כתובתה, והבעל אינו מוכן לשלם כתובתה. ונשאל שם אם מותר לסדר גט כזה. אחר שדן במקור הדין של בעל סדר-הגט, הסיק -

"דהר"י מינץ סובר כיון דלאו כ"ע דינא גמירא, לעולם יהי' לעז אם הבעל צוח גרשתי בטעות ושהגט בטל ובני' ממזרים, אף שהאמת אינו כן."

וסיים:

"סוף דבר אני אומר: אף שהראתי פנים להקל בדין זה, עכ"ז לא מלאני לבי לחלוק על דין פשוט של סדר-הגט, המוסכם להלכה מכל ישראל. גם לא ראיתי שם חילוק בין נדון השאלה לנדון של סדר-הגט. אמנם מכ"מ, מי שלבו רחבה ורואה קלקולים בחדול הגט, ורוצה לסמוך על דעתו להקל - לענ"ד ימצא סמיכה קצת בהערות הנ"ל."

מעבר לאמור לעיל, ייתכנו מצבים שזכויות ממוניות קונקרטיות, תושפענה מעצם המצב העובדתי – אם בני הזוג נשואים או גרושים - השורר בין הצדדים בעת ההכרעה לגבי אותן זכויות. מצבים אלו ייתכנו הן לגבי איש והן לגבי אשה. דרך משל, בעל הטוען שאשתו מורדת, והסכים לגרש את האשה בטרם הושלמו הליכי בית הדין להכרזת האשה כמורדת, או בטרם פסק בית הדין שהאשה מורדת (באותם מקרים שבית הדין מוצא שאין מקום ל"התראות והמלכות"), עלול למצוא את עצמו במצב, שבית הדין יפסוק, שהואיל ולמעשה האשה לא הוכרזה כמורדת, והכרזה שכזו אינה ניתנת לביצוע לאחר הגט, ממילא אין להחיל על האשה את התוצאות הממוניות אשר חלות על מורדת, קרי: הפסד כתובתה ומתנותיה שקיבלה מן הבעל. התוצאה היתה עשויה להיות בהחלט שונה, אם הליכי מורדת הושלמו בטרם הגט. במקרה כזה, היתה האשה מפסידה כתובתה ומתנותיה. דין זה מתבאר לנו מתוך שו"ת הרשב"א, חלק ו' סימן ע"ג:

"עוד שאלת לאה תובעת מיעקב בעלה שיגרשנה בגט או מטענת מאיס עלי או מטענה אחרת. ויעקב טוען יישר ובלבד שתחזירי לי שטר כתובתיך ומתנתיך או תכתבי לי מחילה על הכל. דודאי הפסדת הכל ואין ליך עלי שעבוד כלל לאחר שתתגרש /אצ"ל שתתגרשי/ ולמה יהא לך שטר מוחזק עלי עד שיאמרו העולם שיש ליך חוב עלי ויהיו נכסי מזולזלין. וטוענת לאה איני תובעת ממך עתה כי אם הגט לבד אך תתן לי גטי ואם היום או מחר אתבע ממך כתובתי או מתנתי יראו ב"ד מה הדין נותן. מאי מי אמרי' שהדין עמה לתת לה גטה וכשתתבע לו דבר יהא הדין ביניהם? או דילמא כיון שהיא רוצה בגירושין והיא תובעת מעצמה הגט הפסידה הכל וכיון שהפסידה דין הוא שתחזיר לו שטר הכתובה והמתנה או תמחול לו הכל ואז תקבל גיטה ע"כ.

תשובה: כבר כתבנו שלא ראינו ולא שמענו במקומות אלו מי שכפה את הבעל לגרש את אשתו ואפי' באומרת מאיס עלי. וכיון שכן זו שתובעת להתגרש אם רצה מגרש ואם לא רצה לגרש שומעין לו. וכבר כתבנו דיני המורדת האומרת בעינא ליה ומצערנא ליה והאומרת מאיס עלי. גם טענת הבעל האומר לא אגרש עד שתחזירי לי את שטר כתובתיך טענה יפה היא חדא שאנו כבר כתבנו שאם אמרה היא מאיס עלי וקדם הוא וגירש תוך שנים עשר חדש לא אבדה היא את כתובתה. וא"כ היאך יגרש זה קודם שתחזיר היא שטר כתובתה ותמחול לו על כל זכות שיש לה עליו. אם עשה כן איבד את זכותו. ואפי' לאחר י"ב חדש אינו בדין שיגרש הוא ואח"כ תכריחנו היא למיקם עמה בדינא ובדיינא. הא למה הדבר דומה למי שיש לו שטר חוב על חבירו ואומר לו פרענו ואח"כ אבוא לב"ד אם אני חייב לך להחזיר לך שטר חוב אם לא שאין שומעין וזה דבר פשוט. וכ"ש זה שהכל תלוי ברצונו ואם רצה לגרש מגרש בין שלא תחזיר לו הכתובה בין תחזיר וכמ"ש."

הרשב"א קובע להלכה, שבעל הטוען כי אינו רוצה לגרש בטרם יחילו על האשה דין מורדת, טענתו מתקבלת, מאחר ויש נפקא-מינה ממונית, שאם הבעל יגרש בטרם יוחל דין זה, היא תהיה זכאית לכתובה. יתירה מזו, קובע הרשב"א, שאין זה מן הדין שיבוצעו הגירושין ואח"כ יימשכו הליכים משפטיים בין בני הזוג "בדינא ודיינא".

כך גם לגבי אשה, הטוענת כי בעלה מורד בה, ותובעת לתת לכך את הנפקויות הממוניות ההלכתיות. בעקרון, בעל שנטש את אשתו וחי עם אשה אחרת, בלא שקיבל היתר נישואין, הריהו מורד. הדין הוא כי בעל המורד על אשתו, מוסיפין על כתובתה. למרידת הבעל באשתו יכולות להיות נפקויות ממוניות נוספות. כידוע, קיים מנהג בתי הדין בישראל בדבר פסיקת "פיצויים לאשה המתגרשת". להתנהגות הבעל יש השפעה לא מבוטלת לענין החלת דין "הפיצויים", ולגובה פסיקתם.

הדרך הנכונה והעדיפה היא, איפוא, לפסוק בכל ענייני הרכוש שבין הצדדים, עוד בטרם הגירושין.

ב"כ הבעל מבקש ללמוד מדבריה של האשה שצוטטו לעיל, כי "אם העניינים לא יסתדרו כרצונה לא תסכים להתגרש!", ואשר על כן תביעתה לגירושין אינה כנה. איננו מקבלים פרשנות זו. האשה הצהירה במפורש, והדברים באו לידי ביטוי בסעיף 69 לסיכומי ב"כ האשה, "האשה מבקשת לציין בפני בית הדין הנכבד כי מלוא שיקול הדעת לפסיקה בנושא הרכוש נתון בידו ואשר יחליט תקבל האשה בהכנעה". אין לנו כל סיבה לפקפק בהצהרה זו.

ראוי לציין, כי פסיקת בית הדין בענייני הרכוש הופכת להיות מעין "תנאים מוקדמים" לגירושין. כלומר, לאחר שבית הדין דן במכלול העניינים הכרוכים בגירושין, והגיע למסקנות בדבר הדרך הנכונה שבה יש לפתור עניינים אלו, ישנם אף מקרים שבהם רשאי הצד המעוניין בדבר לעכב את הסכמתו לתת גט או לקבל גט, כל עוד לא יובטח הביצוע של פסק הדין בעניינים הכרוכים בגירושין, להנחת דעתו של בית הדין. הפעלתה של זכות זו אינה פוגעת כמלוא הנימה בכנות רצונו של אותו צד להתגרש. כנות הרצון להתגרש יכולה להיפגע, רק כאשר אותו בעל-דין מתנה את הסכמתו להתגרש בתנאים שאינם סבירים בעיני בית הדין. היה ובית הדין יפסוק בענייני הרכוש, בניגוד לעמדתה של האשה, והיא תסרב להתגרש אם לא ימולאו תנאיה שלה, עשוי הדבר להביא לפגיעה בכנות תביעתה להתגרש. אין זה המצב במקרה דנא.

לאור האמור, הננו קובעים כי אין בדרישתה של האשה, שמכלול עניני הרכוש שביניהם יוכרעו ע"פ פסיקה שיפוטית עוד בטרם ביצוע הגירושין, בכדי לפגוע בכנות תביעתה לגירושין. תביעת הגירושין של האשה הינה כנה.

ב"כ הבעל מוסיף וטוען, כי כריכת עניני הרכוש אינה כדין ואינה כנה. אין הוא מסתפק בפרק המפורט בכתב התביעה, העוסק בענייני הרכוש. לדידו, אף שבית הדין התבקש ליתן סעד של פירוק השיתוף בדירות (סעיף 39 לכתב התביעה), אף שלגבי כלי הרכב התבקש בית הדין להעבירם על שמה של האשה או לקבל מחצית שוויים (סעיף 41), אף שלגבי הכספים שנטען שהנתבע צבר על שמו, התבקש סעד שהם יועברו לאשה או שתהא זכאית לקבל מחציתם (סעיף 42) – בכל אלו אין די. לטענתו, מאחר ואין בכתב התביעה של האשה כל סעד מבוקש לגבי הכספים והזכויות אשר על שם האשה, אין מדובר בכריכה "כדין". ב"כ הבעל מציין את פריטי הרכוש אשר האשה לא התייחסה אליהם בתביעתה: רכב בו היא נוהגת, קופת גמל "תגמולים", ביטוח חיים "שמשון", קרן פנסיה של הצבא, קרן השתלמות "כנרת", קרן השתלמות וביטוח חיים "הדר", וכן ביטוח חיים ומנהלים "מגדל". כל אלו "הועלמו" לשיטתו של הבעל מתביעת הגירושין.

דעתינו שונה. בסעיף 44 לכתב התביעה לגירושין, נאמר:

"כמו כן, מאז ראשית הנישואין, כל צד צבר על שמו זכויות סוציאליות וחסכונות. פרט לכספים שפורטו לעיל, לנתבע ישנם חסכונות וכספים נוספים הרשומים על שמו בלבד, אשר לתובעת אין מידע בדבר מלוא היקפם ושוויים. בשלב זה התובעת אינה עותרת לקבל את חלקה בשיעור מחצית מחסכונותיו של הבעל, שנצברו מאז ראשית הנישואין ועד למועד בו חדל הבעל לעבוד, אך היא שומרת על זכותה לעשות כן."

ובסעיף 52 לכתב התביעה, מבקשת האשה:

לדון ולפסוק בעניין הרכוש המשותף וחלוקתו כפי שפורט בתביעה זו".

משמעות הדברים היא, שמעבר לפריטי הרכוש הרשומים על שם הבעל, ואשר לגביהם דרשה האשה לדון ולפסוק בדבר זכויותיה באותם נכסים, מבקשת היא סעד הצהרתי בו ייאמר כי הרכוש הרשום על שמה, שלה הוא. פריטי הרכוש שצויינו על ידי ב"כ הבעל, הינם בכלל רכוש זה.

דרישה שכזו אינה מנוגדת ל"הלכת השיתוף" בנכסים. הלכת השיתוף מכירה בזכותו של כל בן-זוג לטעון ולהוכיח קיומו או אי-קיומו של שיתוף בכלל הנכסים או בנכס ספציפי. ממילא, לא ניתן לומר שיש בהצגת עמדתה של האשה בענין נכסי בני-הזוג, אשר ממנה עולה כי לטענתה לא היה שיתוף בפועל בנכסי הצדדים בתקופה מסויימת או לגבי נכס מסויים או שלגבי נכס מסויים הרשום על שם צד אחד, כן היתה כוונה לשיתוף, משום פגיעה בדרישה שכריכת ענייני הרכוש תהיה "כדין ובכנות".

הפרוט הנרחב של עניני הרכוש בתביעת הגירושין מחד גיסא, והבקשה הכללית, שבית הדין ידון ויפסוק בענין הרכוש המשותף וחלוקתו, מאידך גיסא, מובילים למסקנה כי האשה התכוונה להכליל בתביעתה בבית הדין את כל ענייני הרכוש שבין הצדדים.

אם נותר למאן-דהו ספק בענין זה, באה ב"כ האשה והצהירה במפורש, שהיא מבקשת שבית הדין ידון גם באותם עניני רכוש, אשר לטענת הבעל לא פורטו בכתב תביעתה. גם אילו לא היתה מצהירה כך, ברור לנו שכוונת האשה בכריכת עניני הרכוש לתביעת הגירושין, שביה"ד יכריע בכל ענייני הרכוש של מי מהצדדים. לאור זאת, ככל שיש צורך בתיקון כתב התביעה, הננו מאשרים את תיקונו, כך שהוא יכלול אותם פרטי רכוש שצויינו על ידי ב"כ הבעל. וראה והשווה: ע"א 1327/90, שיבת נ' שיבת, פ"ד מה (3) 878, 880:

"... אומנם ניתן היה בשעתו לכרוך את ענייני הרכוש המשותף בתביעת הגירושין, ואף אם פריטי הרכוש הנ"ל לא אוזכרו במפורש בתביעת הגירושין, ניתן היה לדון בעניין תוך תיקון כתב התביעה ופירוט הרכוש, לו עלה הדבר במהלך הדיון בפני בית הדין הדתי".

המצב המשפטי לענין זה סוכם ע"י סגן הנשיא שנהב ב-תמ"ש (תל-אביב) 24900/99 - פלוני נ' אלמונית, תק-מש 2000(2), 161, עמ' 165:

"1. ניפסק ע"י המשנה לנשיא כב' השופטת מ. בן פורת:

"לאור כנותה של תביעת הגירושין, יש לדעתי, להיזהר בהסקת מסקנה של חוסר כנות בכריכת נושאים הנוגעים והחשובים לתביעה זו, כדי שיתבררו יחדיו".

(רע"א 275/87 פלד נ' פלד, פד"י מא(518 (4 בעמ' 520).

פרופ' רוזן צבי בספרו בין קודש לחול (תש"ן) 55 כותב:

"כנות תביעת הגירושין עשויה ברוב המקרים להוות ראיה כמעט מכרעת לכנות הכריכה".

2. האם העדר פרוט של כלל הנכסים בתביעת הגירושין פוגם בכנות הכריכה?

לשאלה זו התייחס ביהמ"ש העליון בע"א 617/78 בן יחזקאל נ' בן יחזקאל, פד"י לג(1) 696 שם נפסק:

"היעדר פרוט בתביעת הבעל אין בו כדי לפגוע בסמכות בית הדין הרבני וענין זה יכול לבוא על תיקונו במהלך הדיון שם".

וכן בע"א 739/87 חדוה בבלי נ' שמואל בבלי (לא פורסם) ניפסק ע"י כב' הנשיא

"אינני מקבל את הטענה כי הכנות אשר בכריכה תיבחן לפי השאלה אם מי שתובע את הגירושין הביא בכתב התביעה פירוט מלא וממצה של כל רכושו. פירוט כאמור יכול ויידרש במהלך הדיונים, אך אין לקבוע ככלל שהוא חייב להיות מובא במלואו ובאופן ממצה בתוך התובענה דווקא".

כמו כן נפסק ע"י כב' השופט טל, בע"א 1565/94 מנדלברג נ' מנדלברג, פד"י מט (5) 174 ,171 ליד האות ב':

"...זאת ועוד אף כתב תביעה אשר אינו מפרט את מכלול הזכויות הרכושיות, אינו מעיד על חוסר כנות".

לעומת זאת בע"א 423/79 צברי נ. צברי פד"י לה (4) 242, בעמודים 246-247 ניפסק:

"...אין די בכך שייאמר על ידי אחד מבעלי הדין, כי הנושא שבמחלוקת כרוך בענין הגירושין, אלא ... נחוץ - כדי שהענין יחשב ככרוך - שהצדדים או אחד מהם בפועל ממש יכרוך אותו בתביעת הגירושין. כיצד עליו לעשות זאת? בדרך של בקשה מבית הדין שיכריע באותו ענין. זאת ועוד, אין די בהזכרת הענין גרידא בפני בית הדין אם אין מונחת ביסוד אמירת הדברים הכוונה הברורה שבית הדין יכריע בדבר אותו ענין (ע"א 316/65 בעמ' 11, וכן ע"א 139/75) אולם, גם בכך לא סגי. גם כאשר בעל דין מפרש בתביעתו בבית הדין הרבני, כי הוא כורך תביעת הגירושין בענייני מזונות, או ענייני רכוש מסויימים, עדיין הוא צריך להראות, שכריכה זו הינה אמיתית וכנה, ונעשית בתום לב ולא רק כדי לשלול מבעל הדין האחר את דרכו אל בית המשפט האזרחי...".

ובהמשך בעמ' 249:

"הניסוח בעניינינו הוא סתמי מאוד, ומשום כך אפשר שלא לראות בו כריכה נאותה...".

וכן רע"א 572/91 לב נ' לב (לא פורסם) נקבע ע"י ביהמ"ש:

"...בתביעתו לבית הדין הרבני לא פירט המבקש חלק גדול מפריטי הרכוש שבמחלוקת בין הצדדים, דבר אשר גם בו יש ללמד על פגיעה מהותית בתום הלב הדרוש לשם הוכחת כנות הכריכה".

יוצא איפוא, כי ההלכה הפסוקה מגלה פנים לכאן ולכאן באשר לשאלה, האם העדר פירוט של כלל הרכוש פוגם בכנות הכריכה."

בהמשך דבריו שם, קובע סגן הנשיא שנהב:

"7. המבחן ל"כנות כריכת הרכוש" הקובע את סמכותו של בית הדין הרבני לדון בתביעת הרכוש, אינו יכול להיות מוכרע על יסוד מחלוקת שבין הצדדים.

המבחן צריך להיות באיזו מידה הביא התובע בכתב תביעתו לידיעת בית הדין הרבני את כלל הרכוש והזכויות שיש לצדדים, הן אלו הרשומים על שמות הצדדים והן אלה הרשומים על שם מי מיחידי הצדדים, ובכך הניח תשתית עובדתית מספקת שתאפשר לבית הדין הרבני להכריע בנושאים אלה.

לא מן הנמנע כי במהלך הדיונים בפני בית הדין, תישמע טענה כי נכס מסויים ניתן במתנה או נתקבל בירושה, או שאחד ההורים השקיע בו, ולכן הוא זכאי ליטול חלק בשותפות, אך בכל אלה יש להכריע לגופו של ענין במסגרת הסמכות, ואין בהם כדי להשפיע על קביעת הסמכות.

8. כך עשה התובע בכתב תביעתו, ומסקנתי היא, איפוא, כי עלה בידי המבקש לשכנע את בימ"ש כי כריכת הרכוש הינה כנה."

התייחסות דומה אנו מוצאים בדבריו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (השופט ניל הנדל) בבר"ע (באר-שבע) 621/00, פרץ שאול נ' פרץ רותי ואח', תק-מח 2001(1), 2169:

"באשר לכנות הכריכה, ציין בימ"ש קמא שהמבקש לא פירט את רכושו ובתביעתו בפני בית הדין הרבני והסתפק באמירה כללית לעניין חלוקת הרכוש בין הצדדים. משיג על הנמקה זו ב"כ המבקש דרך הפנייה לפס"ד מנדלברג (ע"א 1565/94 פ"ד מט (174 (5). נפסק ע"י כב' השופט טל: "אף כתב תביעה אשר איננו מפרט את מכלול הזכויות הרכושיות, אינו מעיד על חוסר כנות". אך יש לדייק. יש להבחין בין מצב בו ישנה אמירה כללית - כפי שענייננו - לבין מצב בו הפירוט קיים אך לא ממוצה עד תום.בפסק דין מנדלברג כב' השופט טל הסתמך על פסק דין בבלי (ע"א 739/87). באותו פסק דין קבע הנשיא שמגר את הדברים הבאים: "אינני מקבל גם את הטענה כי הכנות אשר בכריכה תבחן לפי השאלה אם מי שתובע את הגירושין הביא בכתב התביעה פירוט מלא וממצה של כל רכושו. פירוט כאמור יכול וידרש במהלך הדיונים, אך אין לקבוע ככלל שהוא חייב להיות מובא במלואו ובאופן ממצה בתוך התובענה דווקא".

ההבחנה בין אמירה כללית לבין פירוט אשר נשמט ממנו פרט זה או אחר, מעוגנת בהגיון מבחן הכנות. הרי צד אשר אינו מפרט את רכושו כלל, פועל בניגוד למצופה ואינו מציג בפני בית משפט או בית דין, תמונה עובדתית ולו חלקית.

לעומת זאת, צד, אשר מפרט את רכושו, אך רשימתו איננה מלאה, לא בהכרח פועל בחוסר כנות. יתכן ופעולתו בתום לב."

לאור האמור, הננו קובעים, כי פירוט עניני הרכוש בתביעת הגירושין, עונים אחר הדרישה, שכריכת עניני הרכוש תיעשה "כדין ובכנות".

ב"כ הבעל טוען עוד, כי פעולות כספיות שנעשו על ידי האשה לאחר הגשת תביעתה, מצביעות על חוסר כנות כריכת עניני הרכוש. לטענתו, יש לראות את משיכת הכספים שנעשתה על ידי האשה לאחר הגשת התביעה כנסיון להעלמת כספים, דבר המצביע על חוסר כנות הכריכה.

אכן, נסיון להברחת כספים יכול להתפרש כחוסר כנות. כך הדבר כאשר בן-הזוג אשר "קובע עובדות בשטח", מביא למצב המעקר את יכולתו של בית הדין להשיב את המצב לקדמותו. זהו ענין עובדתי, אשר יש לבודקו באופן פרטני ביחס לכל מקרה ומקרה. במקרה דנן, שני הצדדים טוענים, זה כלפי זה, כי הצד שכנגד משך מחשבונות הרשומים על שם מי מהצדדים סכומים הגונים, אשר יש לקחתם בחשבון בעת חלוקת הרכוש של הצדדים. היקפו של הרכוש שפורט בפני בית הדין, מלמד אותנו, כי אין במשיכות שבוצעו בכדי לשנות את המצב הכספי, באופן שאינו ניתן לחזרה. יש גם לשים לב לכך, שאין עולה כל טענה כאילו בזמן מן הזמנים היו פריטי רכוש שלא היו רשומים על שם מי מהצדדים. נמצא איפוא כי ניתן להתוודע באופן מלא, באמצעות הוכחות ומסמכים מתאימים, באשר למלוא היקף הנכסים שהיו רשומים הן על שם שני הצדדים ביחד והן על שם מי מהצדדים. לפיכך, איננו רואים במשיכת הכספים שנעשתה על ידי האשה לאחר הגשת תביעת הגירושין משום פגיעה בכנות הכריכה או בכנות התביעה לחלוקת רכוש.

טענה נוספת בפי ב"כ הבעל והיא, שכנות תביעת האשה בענין הרכוש נשללת מן העובדה, שאין היא מעוניינת, לטענתו, בהכרעה בענייני הרכוש בהתאם לחוק האזרחי, קרי: הלכת השיתוף. עובדה היא, כך הוא טוען, שכאשר הציע שהאשה תקבל בקנין שבית הדין ידון על פי "הלכת השיתוף", ואז יסכים לסמכות בית הדין בענין הרכוש, סרבה האשה להיעתר לכך.

גם בכך איננו מקבלים את עמדת ב"כ הבעל. "הלכת השיתוף" שהינה פרי חקיקה שיפוטית של בית המשפט העליון, אינה מחייבת שבעל-דין יקבל על עצמו "בקנין" בפני בית הדין את הסכמתו להחלתה על הנכסים העומדים לחלוקה. ככל ש"הלכת השיתוף" מחייבת את בית הדין הרבני, אין סיבה שבעל דין יידרש לעריכת "קנין" על מנת להוכיח את כנות כריכת ענייני הרכוש. סמכותו החוקית של בית הדין לדון בעניני הרכוש, כאשר אלו נכרכו בתביעת גירושין, נובעת מהסמכתו המפורשת של המחוקק בסעיף 3 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), התשי"ג-1953, ודבר לא נאמר שם בקשר לעריכת "קנין". ל"המצאה" זו של ב"כ הבעל בדבר הצורך לעריכת "קנין" כתנאי לסמכות בית הדין, אין כל יסוד.

לא למותר להדגיש בהקשר זה, כי האשה עצמה ציינה בסיכומיה, בסעיף 70, כי "על פי הפסיקה שפירט הבעל בכתב סיכומיו יוצא כי גם על בית הדין הנכבד החובה לפסוק על פי הדין האזרחי, ראה פס"ד בבלי". אין איפוא כל בסיס לטענה, שהאשה מבקשת שבית הדין יפסוק בניגוד ל"הלכת השיתוף".

וראה והשווה לדברי השופט טל, שפסק בהסכמה, בע"א 1565/94, מנדלברג חנה נ' מנדלברג יצחק . פ"ד מט(5), 171 ,עמ' 174-175:

"עוד בהשלמת טיעון מטעם המערערת, בא-כוחה מפנה לדברי המשיב בדיון בבית הדין, שאמר דברים אלה:

"הדרישה לפסוק על פי חוק יחסי ממון אינה ממין העניין. ובית הדין צריך לפסוק על פי ההלכה. ובית הדין כפוף לחוק יחסי ממון. חוק יחסי ממון מאפשר חלוקת רכוש עם פקיעת הנישואין."

אף בדברים אלה אינני רואה חוסר תום לב או חוסר כנות. אדרבא, המשיב למרות דרישתו שבית הדין יפסוק על פי ההלכה אומר במפורש שבית הדין כפוף לחוק יחסי ממון. זאת ועוד, לא הוכח כלל ועיקר שקיימת סתירה מהותית בין ההלכה ובין חוק יחסי ממון".

עדיין לא נתקררה דעתו של ב"כ הבעל, והוא מוסיף כי בבית הדין "המשחק מכור", מאחר ובית הדין אינו רואה את "הלכת השיתוף" כמחייבת אותו. לתימוכין בעמדתו הוא מצטט בהרחבה את עמדת דיין בית הדין הרבני הגדול, הגר"א שרמן שליט"א, במאמרו "הלכת השיתוף לאור משפטי התורה", שפורסמה בתחומין י"ח, עמ' 32.

איננו רואים כל צורך להתייחס בשלב זה, לתוקף ההלכתי של "הלכת השיתוף". די לנו לענייננו אם נאמר, כי ב"כ הבעל מתעלם מעמדתו של דיין אחר בבית הדין הרבני הגדול, הלא הוא הגר"ש דיכובסקי שליט"א, בתחומין י"ח, עמ' 18, "הלכת השיתוף" - האם דינא דמלכותא?, וכן בתחומין י"ט, עמ' 205, "הלכת השיתוף" - אינה מעוגנת בדיני ישראל. הגר"ש דיכוסקי מציב שם עמדה שונה מזו של הגר"א שרמן.

בכל אופן, לא ניתן לומר, שבית הדין מתעלם מקיומה של "הלכת השיתוף". בית הדין אכן דן אך ורק על פי ההלכה הפסוקה והמסורה לנו מדור לדור. עם זאת, במקרים רבים אין הבדל בין התוצאות שאליהם מגיע בין הדין הרבני בדונו בעניני רכוש, לבין התוצאות אליהם היה מגיע בית המשפט האזרחי, אילו היה דן באותו מקרה. לפיכך, אין במציאות המשפטית הקיימת, ובמתח הקיים בין מערכות המשפט, בכדי להשפיע על כנות תביעתה של האשה. פסיקתו של בית הדין, אם היא תואמת להלכת השיתוף אם לאו, תוכל להיבחן רק בסיומו של הליך, ואין בכך כדי לפגוע כל מאומה בסמכותו של בית הדין לדון בענין.

שאם אי אתה אומר כן, נמצאת שולל מבית הדין הרבני את עצם הסמכות לדון בעניני הרכוש, בכל מקרה שהוא, דבר המנוגד לחלוטין לכל חוק ודין.

לאור האמור, הננו דוחים מכל וכל את טענות הבעל כי תביעת הרכוש הוגשה בחוסר כנות.

נותר לנו לדון עתה, בבקשת האשה להאריך את צו המניעה האוסר על הבעל להיכנס לדירת הצדדים, אשר כיום מתגוררת בו האשה לבדה.

האשה טוענת כי הבעל נהג להעליב, להשפיל, לקלל ולגדף אותה ולכנות אותה בכינויי גנאי, בנוכחות בנות הצדדים, קרובים וחברים משותפים. לטענתה, בטרם ניתן צו המניעה, הוא היה מגיע מידי יום ביומו לבית המגורים, ונוהג באלימות מילולית ומעליבה, הגורמת לסבל ולהשפלה לאשה, זאת למרות שמזה שלוש שנים הוא חי עם אשה אחרת. עוד מוסיפה היא, כי כל מטרתו בהופעתו בבית מגורי האשה, היא כדי לפגוע בה ולהתעלל בה נפשית ומילולית. האשה מביעה חשש מאקדח המצוי לדבריה ברשות הבעל. היא חוששת כמו כן שהבעל ירוקן כספות המצויות בבית, כספות אשר המפתחות להן נמצאות רק בידי הבעל.

לאחר עיון ושיקול נוסף בבקשה זו, ובטיעוני האשה ובאת-כוחה בסיכומים, נראה לנו, מבלי להיכנס לברור עובדתי מעמיק בטענות האשה, שיש יסוד לדרישת האשה. אין חולק כיום, שהבעל חי ומתגורר בקביעות עם אשה זרה, וגם בתקופה שקדמה להגשת הבקשה המקורית לצו-מניעה הוא לא התגורר ולא לן בבית. אין זה צריך לפנים, כי כל אשה, באשר היא אשה, מצטערת וסובלת סבל רב כאשר בעל נעוריה, זונח אותה לאנחות ורועה בשדות זרים. ניתן להבין טענת אשה, שבנסיבות אלו אין היא רוצה לחיות במתח ובדאגה מן הבעל, שברצותו נכנס לבית וברצותו יוצא, ברצותו מדבר וברצותו שותק. האשה זכאית לחיים שקטים ושלווים ולפרטיות. "לחיים ניתנה ולא לצער". מאידך גיסא, לא ניתן להתעלם כי גם לבעל זכויות בבית, וכל עוד לא חולקו הנכסים, זכאי הוא להנאה מרכושו. יש צורך איפוא, לאזן בין הגורמים הללו.

לאור כל האמור לעיל, מחליט בית הדין:
א. תביעת האשה לגירושין הינה כנה, ביה"ד נעתר לה והיא מתקבלת: הצדדים יתגרשו כהסכמתם, במועד שייקבע על ידי בית הדין, לאחר שפסק הדין בעניני הרכוש יהיה חלוט.
ב. ענייני הרכוש של הצדדים, נכרכו בתביעת הגירושין של האשה כדין ובכנות.
ג. כל אחד מן הצדדים יגיש לבית הדין ולצד שכנגד, תוך 30 יום, פרוט מלא ומדוייק של הרכוש אשר הצטבר בידי הצדדים, בין ביחד ובין לחוד, במהלך חיי הנישואין או בקשר אליהם. כל צד יפרט את עמדתו ביחס לכל אחד מענייני הרכוש, ויצרף אסמכתאות.
ד. ביה"ד קובע מועד לדיון בעניני הרכוש ביום ה' כ"ג אדר ב' תשס"ג (27/3/03), בשעה 10:30. באם מבקשים ב"כ הצדדים להזמין עדים, עליהם להגיש בקשה לביה"ד. בבקשה יציינו שמות העדים שעדותם מתבקשת ומה מטרת העדות.
ה. ב"כ הצדדים ינסו לגבש ביניהם פלוגתאות מוסכמות, תוך 45 יום, ויגישום בכתב לבית הדין.
ו. לדעת הרוב, צו המניעה האוסר על הבעל להיכנס לדירת הצדדים בה מתגוררת האשה, מוארך ב-6 חדשים מהיום. למרות האמור, זכאי הבעל להיכנס לדירה, בליווי אדם שלישי אשר מקובל על שני הצדדים, בתיאום מראש, לפרק זמן של שעתיים בכל שבוע. אם הצדדים לא ישכילו לסיים את הסכסוכים ביניהם תוך 6 חודשים, ובמידה והאשה תהיה מעוניינת להאריך את תוקף הצו, עליה להגיש בקשה מתאימה, לפחות 3 שבועות קודם למועד האמור. לדעת המיעוט, אין עילה הלכתית מספקת להארכת צו המניעה. והלכה כדעת הרוב.

ניתנה היום, כ"ו בשבט תשס"ג (29.1.2003).

(-) משה קולר - אב"ד          (-) יצחק אלמליח - דיין              (-) יהודה שחור - דיין

העתק מתאים למקור

הרב יצחק פרץ
המזכיר הראשי