בפני ערעור המערער כנגד החלטת ביה"ד הרבני האזורי תל אביב שניתנה ביום כ"א באדר א' תשע"ו (1.3.2016) ובה החליט ביה"ד הרבני האזורי שלא להיענות לבקשת הפסילה של המערער כנגד אב בית הדין שם. ביה"ד האזורי דחה את בקשת הפסילה. על כך מוגש הערעור.

תביעה לפסילת דיין או הרכב אינה מן התביעות המוגשות על דרך הכלל. פסילתה של ערכאה שיפוטית, אינה מן הדברים הקורים כחלק מן השגרה של עולם המשפט, ולמעשה היא בחזקת החלטה נדירה החורגת מן השגרה. מטעם זה תחם החוק בקווים ברורים את העילות שיש בהן כדי למנוע דיין מלשבת בדין. סעיף 19א' מחוק הדיינים תשט"ו-1955 מונה את עילות אלו.

19א. (א) דיין לא ישב בדין אם מצא, מיזמתו או לבקשת בעל דין, כי קיימות נסיבות שיש בהן כדי ליצור חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט.

(ב) בלי לגרוע מהוראות סעיף קטן (א), דיין לא ישב בדין בידעו שמתקיים אחד מאלה:

(1) צד להליך, בא כוחו או עד מרכזי, הוא בן משפחה של הדיין או שקיימת ביניהם קרבה ממשית אחרת;

(2) יש לדיין עניין כספי ממשי או עניין אישי ממשי בהליך או בתוצאותיו, בצד להליך, בבא כוחו או בעד מרכזי, או שלבן משפחה מדרגה ראשונה של הדיין יש עניין כספי ממשי או עניין אישי ממשי בהליך או בתוצאותיו, בצד להליך או בבא כוחו;

(3) בטרם התמנה לדיין היה הדיין מעורב באותו עניין הנדון בהליך שלפניו כבא כוח, כבורר, כמגשר, כעד, כיועץ מקצועי, כמומחה, או בדרך דומה אחרת;

אתחיל בחלק היותר פשוט, מהאמור בסעיף 19א(ב), המונה שלוש עילות שהן שאלה עובדתית, ואשר אם הדיין בגדרן של אלו הרי שהחוק מונע ממנו לשבת בדין זה. במקרים אלו גם ההוכחה להיות מצב זה היא פשוטה. מ"מ בנדון שלפנינו לא נטענה כל טענה בכיוון של שלוש עילות אלו. הדיון המצריך הכרעה לקביעה שיש בה יותר מקביעתה של עובדה מסוימת – אם הייתה או לא הייתה – אלא שקילה אובייקטיבית של אותן העובדות והעלאת מסקנה מתוכן ועל פיהן, הוא נסוב בחלק הראשון של הסעיף, סעיף 19א(א), העוסק במניעת של הדיין לשבת בדין מחשש לייחס סובייקטיבי מסוים בין הדיין לבעל הדין. בחלק זה על הטוען לפסלות להוכיח כי: "קיימות נסיבות שיש בהן כדי ליצור חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט". במקרה זה נדרש להכריע ולקבוע את "אופיין וצבען" של העובדות. לא לשווא הדגיש המחוקק את הרף המתבקש לשם כך "שיש בהן כדי ליצור חשש ממשי", כלומר חשש סתם לא יוכל להיכנס תחת הגדרה זו. מאחר שכפי האמור אין ההחלטה הנדרשת על בחירה בין "שחור" או "לבן", אלא החלטה על ה"כותרת" והמשמעות שאותה יתנו בני אנוש לפעולה זו או אחרת. לשם כך נדרש שלאדם העומד מן הצד ייראה כי אכן פעולה או פעולות מסוימות שנעשו הן מתוך כוונה מסוימת המצביעה על "משוא פנים".

מה הוא אותו "משוא פנים" עליו דיבר המחוקק?

נקדים ונאמר כי המושג 'משוא פנים' הוא מושג כללי בגדר של מיכל ענק הניתן למלא בו דברים רבים ושונים. ללא מילוי המיכל בדברים מסוים יישאר המיכל ריק מתוכן ויאבד את שמו. שכן, קיימות מאות ואלפי אפשרויות למצבים שעליהם ניתן לומר שיש בהם או אין בהם משוא פנים. לפיכך, ברור מעל כל ספק כי הפרחה באוויר של טענה למשוא פנים כנגד מאן-דהוא ללא הצבעה על עובדות ספציפיות המצביעות על כך באופן ברור, אינה בגדר טענה ודינה שלא להישמע כלל. לא יעלה על הדעת להפריח טענה כזו ללא שנצמיד לה את העובדות שלדעת העותר הביאו אותו למסקנה כי לפנינו 'משוא פנים'. בקיצור של דבר ייאמר, טענה למשוא פנים ללא הנחת עובדות ספציפיות המוכיחות זאת ברמת ודאות של 'חשש ממשי', אינה בגדר טענה וממילא אין מקום להשיב עליה.

עתה נפנה להגדרת המושג. 'משוא פנים' הוא למעשה כאשר השופט או דיין מתנהג בניהול המשפט העומד לפניו בנטייה ברורה לטובת צד אחד. קביעה כזו, במידה ותהיה, תוביל לטענה שהמשפט אינו משפט צדק ואולי אף אינו משפט כלל, כמשמעותו. זאת משום שהמסקנה היא כי לאותו דיין היה "מניע" משלו לניהול המשפט ולתוצאותיו ולא המניע של עשיית צדק ומשפט אמת. טענת 'משוא פנים' כלפי שופט או דיין, היא בעצם קריאת הפרכת חזקת הכשרות של המעשה השיפוטי כלפיו. הצבת האשמה חמורה כזו דורשת נטל ההוכחה המוטל במלואו על הטוען לקיומה, בוודאי כאשר לא נטען בבירור מה הוא אותו 'מניע', שלדעת הטוען, יהיה לדיין בעשותו כן. ברור קביעה כזו, מחייבת קבלת נתונים וראיות שהפרשנות להם אינה ניתנת לשני פנים אלא מובילה באופן ברור רק להסבר אחד ולמסקנה אחת סבירה. כל עוד דרגה כזו של ראיה אינה מוצגת בפנינו לא נוכל לערער את חזקת כשרותו של היושב על מדין. אין כל סיבה לעשות כך לגבי כל אדם ובוודאי שלא כלפי שופט או דיין, שמלכתחילה הציווי ההלכתי והחוק האזרחי מטילים עליהם מטלה זו כבסיס למילוי תפקידם.

מאחר שבהגדרת "משוא פנים" עסקינן, יש לבדוק בזהירות המתבקשת ובעין אובייקטיבית את מעשי האדם, וח"ו שלא תהא "יד קלה על הדק" המסקנות.

הקדמתי הקדמה זו, שכן על פיה נבחן את הנטען בערעור שבפנינו.

סימון הערעור וגבולותיו
כבר בתחילת הדיון לפניי, עלתה שאלת גבולות הערעור. הבהרתי כי ערעור מהותו – ערעור על החלטה או פסק דין. ראה תקנה קלב (1) של תקנות הדיון:

(1) כל פסק-דין וכל החלטה של בית-דין אזורי הגומרת את הדיון באופן שלא יינתן עוד פסק-דין, ניתנים לערעור לבית-הדין הגדול.

כלומר, הכניסה לשערי ביה"ד הגדול היא באמצעות כרטיס הכניסה המכיל החלטה או פסק דין של ביה"ד קמא שבגינה מוגש הערעור. אין מקום להעלאת הוכחות או עובדות שלא הועלו בפני ביה"ד קמא. ראה לעניין זה תקנה קלו מתקנות הדיון:

אין ערעור על יסוד נסיבות שנתעוררו אחרי סיום הדיון או על-פי הוכחות או עובדות אשר לא הובאו בפני בית-הדין הפוסק.

החלטה או פסק דין שניתן על ידי ביה"ד קמא יכולים מעצם טבעם להתייחס אך ורק לעובדות או לטענות שהועלו בפני הערכאה המשפטית. בהתאם לאלו ניתן פסק הדין או ההחלטה ומכך גם נגזרת הוראת תקנה קלו הנ"ל.

לפיכך העמדתי את ב"כ המערערים על כך שאוכל לדון בערעור רק ביחס לאותה החלטה שניתנה ורק ביחס לאותן הטענות או הנסיבות שהועלו והוצגו באותה פנייה של ב"כ המערערים בפני ביה"ד.

במה דברים אמורים, הערעור שהוגש ע"י ב"כ המערערים, התייחס להחלטה מסוימת של ביה"ד האזורי ביום כ"א באדר א' תשע"ו (1.3.2016) בה דחה ביה"ד קמא את בקשת הפסלות שהוגשה ע"י ב"כ המערערים, ותוך כדי מהלך הדיון ומופיעה בפרוטוקול הדיון (שורה 938) מיום 01/03/16. להבהרת הנושא אצטט מן הפרוטוקול גם את החלק שקדם לבקשה (שורות 934-941):

ביה"ד (לעו"ד שרגא וטו"ר מיטלמן): אתם מעוניינים לחקור את העד?

עו"ד שרגא: לא.

עו"ד שרגא: אני מבקש הפסקה להתייעץ.

ביה"ד: מדוע לעצור את הדיון עכשיו. זה בלתי אפשרי.

עו"ד שרגא: אז אני מבקש שכבודו יפסול עצמו.

ביה"ד: מדוע?

עו"ד שרגא: כבודו יש לו משוא פנים כלפי צד אחד, כבודו לא נותן לי לחקור ולהביא עדים.

ביה"ד: אתן החלטה.

על פנייה זו לבקשת הפסלות ניתנה אותה החלטה של ביה"ד קמא, שהיא מושא הערעור שלפניי.

בחינת הפנייה מראה כי לא הייתה כאן פנייה יזומה עצמאית במסלול רגיל לפסילת דיין עקב סיבות שהיו – אם היו – באמתחת ב"כ המערערים. המדובר בפנייה שנעשתה תוך כדי מהלך הדיון וכ"תגובה" לדחיית בקשה להפסקת הדיון ע"י ביה"ד. זה גם לשונו של ב"כ המערערים לאחר שקיבל את תשובת ביה"ד (שורה 937) שסרב לעצור את הדיון: "אז אני מבקש שכבודו יפסול את עצמו". המבקש אף הזכיר במפורש את העילה בגינה הוא דורש שהדיין אב בית הדין יפסול את עצמו, והיא: "כבודו יש לו משוא פנים כלפי צד אחד, כבודו לא נותן לי לחקור ולהביא עדים" (שורה 940).

כבר מילתנו אמורה לעיל, כי ככל שהדבר נוגע לטענת "משוא פנים" זו אינה יכולה לעמוד על רגליה אלא תוך הצבעה על עובדות מסוימות. ללא זאת אין כלל מקום לטענה של משוא פנים. ואכן, המערער הצביע על עובדה מסוימת – לדעתו – שיש בה משום משוא פנים, והיא על כך שביה"ד לא אפשר לו לחקור עדים. על כך ניתנה החלטת ביה"ד קמא תוך התייחסות לנטען, ועל כך הערעור. אך מה לזה ולצרוף של רשימת עובדות נוספות המשתרעות על פני 32 עמודים המוגשת כיום לפניי בכתב הערעור, כאשר אלו לא הועלו בפני ביה"ד קמא בפנייה לבקשת הפסילה.

וייאמר, אין זו שאלה של עמידה על כללי הפרוצדורה המשפטית בבחינת "לפי הספר". עניין זה הוא מהותי עקרוני. האם יעלה על הדעת ללקט בשלב זה טענות על עובדות, כאמור – אם בכלל היו כאלה, שערכאת הערעור (קרי, ביה"ד הגדול) אין בידיה עתה הכלים הראויים לבדיקתן והוכחת אמינותם, קודם שבית דין קמא השיב על כך? יתרה מכך, הרי הערעור ניתן כאמור כנגד החלטה ספציפיות. החלטה זו התייחסה רק לאותם עובדות שהעלו ב"כ המערער באותו דיון. הא כיצד יוכל ביה"ד הגדול ליתן דעתו עליהן, בשעה שביה"ד קמא עצמו שהוא נשוא הפנייה לא הביע את תגובתו ועמדתו בעניין. הרי מי שהיה "בשטח" הוא ביה"ד קמא, יהא בכך חוסר צדק משווע וחטא לאמת אם לא נפעל בדרך הראויה להבאת הטענות והעובדות תחילה לפני ביה"ד קמא, אשר ייתן הוא תחילה את החלטתו לאחר שיתייחס לכל העובדות והטענות שהעלו ב"כ המערער. רק בדרך זו נוכל להגיע לחקר האמת, ואין כל אפשרות לדלג שלב הכרחי זה.

הכרעה ביחס לגבולות הערעור
משכך, הנני קובע ומתחם את גבולות הערעור.

הערעור נדון כערעור רק ביחס לאותן עובדות ספציפיות שנטענו על ידי ב"כ המערער בעת שהעלו את בקשת הפסילה בביה"ד קמא, ולא ביחס לכל טענה אחרת.

ככל שיש לב"כ המערער טענות נוספות או עובדות נוספות שלדעתם יש בהן תימוכין לבקשת הפסילה, עליהם להגיש בקשה חדשה לפסילה בגינן בפני ביה"ד קמא. היה וביה"ד קמא לאחר שיעיין יחליט שלא לקבל את בקשת הפסילה, אז תהיה פתוחה בפניהם הדרך לערעור לפני ביה"ד הגדול.

בשולי הכרעה זו
מעיון בפרוטוקולים של הדיונים של ה-29/02/16 ושל ה-01/03/16 מצאתי כי ביה"ד קמא דווקא נהג ברוחב לב ובסבלנות רבה ביחס לבקשות שהוגשו בפניו. ודן יום אחרי יום בבקשות פסילה חוזרות. ביה"ד אפשר את עצם העלאת בקשת הפסילה בדיון השני (01/03) למרות שכבר דחה בקשה כזו בדיון הראשון שהתקיים יומיים קודם לכן (29/02), (שורות 534-535)

עו"ד שרגא: אני מבקש לפסול את כבודו על ההתפרצות שלו כלפי, על חוסר ההגינות שלו כלפי ועל משוא הפנים.

ביה"ד: תינתן החלטה.

עיון בבקשה מראה בבירור כי היא מוגשת על עניין ספציפי (התפרצות) תוך הוספה של דברים כלליים כמו משוא פנים וחוסר הגינות. כבר הסברתי שיש בכך הפרחת סיסמא ותו לא, ככל שהבקשה אינה מתייחסת לעובדות ספציפיות.

החלטת דחייה שניתנה היא החלטה מפורטת (שורות 538-565) שבעצם "מכסה" גם את בקשה זו שהוגשה ביום 01/03. באותה החלטה התייחס ביה"ד גם לשאלת משוא הפנים באופן כללי כפי שהוגשה זאת בפניו. ביה"ד אפשר הגשת בקשה חוזרת יומיים לאחר מכן, זאת למרות שהיה ניתן לראות בכך "הרחבת חזית". אך מכאן ועד למה שהוגש בפני, כתב ערעור על פני 32 עמ' המלא בטענות שלא הועלו כלל בפני ביה"ד קמא, אין זו רק הרחבת חזית זוהי "יצירת חזית" כאמור, שאין לה מקום לא על פי כללי הנוהל ולא על פי כללי הצדק הטבעי וההגינות.

הערעור עצמו
כאמור הערעור הוגש בגין טענה לחוסר אפשרות לחקירת עדים. עיינתי היטב בהחלטת ביה"ד קמא שדחה את בקשת הפסילה. ביה"ד סותר עובדתית את הנטען. מעיון בפרוטוקול הדיון עולה מצב הפוך. ביה"ד קמא נהג ברוחב לב והלך כברת דרך לקראת ב"כ המערער, ואפשר להם הן את חקירת העדים והן הבאת עדים ליום המחר. יתירה מכך, ב"כ המערער חקרו היטב חלק מהעדים (למעלה משעה וחצי, ראה שורה 825). ביה"ד קמא הוא זה שביקש מב"כ המערער לחקור את העדים, אך הם סירבו. נציין עוד ונאמר שבין ב"כ המערער, בינם לבין עצמם (4 מייצגים) נפל ויכוח תוך כדי הדיון אל מול עיניהם של ביה"ד והצדדים לתיק האם לחקור את העדים או לא. כשחלק דוחף לכיוון חקירת העדים ואילו חלק אחר מורה שלא לחקור. כל זאת בפני ביה"ד. (שורות 826-827, ו-833) דבר שלעצמו תמוה ואינו מקובל תוך כדי דיון.

בחנתי את החלטת ביה"ד קמא הן מבחינה המשפטית ואף מהבחינה המהותית. ומסקנתי היא כי מדובר בהחלטה, שלא זו בלבד שהתייחסה לבקשת הפסילה המצומצמת, אלא גם הסבירה וביארה למבקשים את תפקידו של ביה"ד ואת דרכי עבודתו, הכל כדי להניח את דעתם של ב"כ המערער.

נחה דעתי מהחלטת ביה"ד קמא, ואיני מוצא בה כל פגם. המדובר בהחלטה עניינית וראויה. לא מצאתי כל פגם בהתנהלות של ביה"ד בכל הנוגע למה שנטען והוצג בבקשה לפסילה. ההחלטה מפורטת ומתייחסת היטב לכל מה שהוגש בבקשה. משפעל ביה"ד בדרך הראויה ובשיקול הדעת, איני מוצא כל מקום לטענות הערעור כנגדה. משכך, דינו של הערעור להידחות.

בשולי ההחלטה
כאן המקום להוסיף מספר מילים. יש לכבד החלטות ביה"ד הרבני ככל החלטות של כל ערכאה משפטית בישראל, גם כאלה שאינן תואמות לרצונו או ציפיותיו של צד זה או אחר. כך הוא טבעם של דברים, ביה"ד וביהמ"ש הם מקומות שבהם על דרך הכלל כמחצית יצאו מרוצים והמחצית האחרת לא כך. אך ודאי שלא יעלה על הדעת כי משום שהחלטה מסוימת או פס"ד של אותה ערכאה משפטית אינו לרוחו של צד זה או אחר, הוא מיד יתלה באותה ערכאה שאינה צד כלל בעניין, כאילו היה הדבר משום "משוא פנים". הליכה בדרך זו היא מסוכנת ויש בה משום פגיעה ואף פגיעה אנושה באושיות המשפט והצדק. הדיין או השופט ממונה על עשיית צדק ומשפט והוא מואמן בתפקיד זה ועושה אותו באמונה. ולכן, טרם שמעלים טענה חמורה כנגד הדיין או השופט למשוא פנים – ללא שמגבים אותה בעובדות חד משמעיות – יש לחשוב יותר מפעמיים. רשאי בעל דין בהחלט לערער על כל החלטה אך יש לשמור על הדרך הראויה. אסור שתהא "יד קלה על הדק הפה" המשמיע טענות ולהציג את הדברים בצורה מכובדת הראויה לערכאה שיפוטית.

על פי האמור מוחלט:
א. הערעור כנגד החלטת ביה"ד האזורי מיום כ"א באדר א' תשע"ו (1.3.2016) נדחה.
ב. הערעור הוכר כערעור רק ביחס לטענה הספציפית שנטענה בעת העלאת הבקשה בפני ביה"ד קמא.
ג. העותרים לא מיצו את דרכי הגשת בקשת פסילה בדרך הראויה על פי סדרי הדיון והמשפט.
ד. ככל שיש לעותרים רצון להעלות את הטענות הנוספות שהעלו בכתב הערעור ולא הועלו בעת הגשת הבקשה בפני ביה"ד האזורי, עליהם לפנות לבית הדין האזורי בדרך של הגשת בקשה חדשה ולצרף את הטענות החדשות שלא הועלו בעבר בפני ביה"ד האזורי.
ה. ניתן לפרסם החלטה זו בהשמטת פרטים מזהים של הצדדים.

ניתן ביום ה' בניסן התשע"ו (13/04/2016).

הרב אליהו הישריק