בפנינו תביעת הבעל לגירושין ובכרוך לה תביעה רכושית, מזונות אישה וילדים, משמורת והסדרי הראייה.

האישה העלתה טענה מקדמית לדחיית התביעות הכרוכות על הסף בגין חוסר סמכות בין לאומית.

האישה שוהה כיום בארה"ב עם הילדה המשותפת והיא בעלת אזרחות צרפתית בלבד, הבעל מתגורר בארץ.

האישה הגישה תביעת גירושין כוללת וכן תביעה למשמורת ומזונות הילדה בניו יורק ביום 10 ביולי 2015, הבעל הגיש את תביעתו בארץ ביום 30 ביולי 2015.

בית המשפט העליון של מדינת ניו יורק דחה את תביעתה הכוללת לגירושין על הסף בפסק דין חלקי מיום 14 לדצמבר 2015 בעילה של העדר סמכות בין לאומית פרסונאלית וקבע כי סמכות השיפוט שייכת לבית הדין הרבני בישראל.

בנוגע לנושא המשמורת ומזונות הילדה (Custody and Child Support) נקבע מועד לישיבה נוספת של בית המשפט בארה"ב. לדברי האישה הוגש ערעור על החלטת בית המשפט בארה"ב, אין עיכוב ביצוע.

רקע עובדתי
הצדדים ילידי צרפת, לבעל אזרחות כפולה צרפתית וישראלית, לאישה אזרחות צרפתית בלבד.

הצדדים נישאו בצרפת בשנת 1993, בנישואין כדמו"י וכן בנישואין אזרחיים, ולהם שלושה ילדים משותפים בני 21, 20 ו-10.

הצדדים התגוררו עובר לנישואיהם בגרמניה עד למועד עלייתם לישראל בשנת 2004, לאחר מכן, התגוררו הצדדים יחדיו בארץ עד לחודש אוגוסט 2014.

ילדי הצדדים התחנכו בארץ, הבעל התאזרח והאישה נשארה במעמד של תיירת, כאשר בתחילה הייתה האישה עוזבת את הארץ בכל שלושה חודשים על מנת לחדש את אשרת השהיה ולאחר מכן ניתנה לה אשרת שהייה לתקופה של שנה שחודשה מעת לעת.

לצדדים בית בהרצליה פיתוח ששימש למגורי הצדדים עד לעזיבתם לארה"ב באוגוסט 2014. כיום הבית מושכר, הבית רשום בנאמנות על שם אחי האישה, אולם מוסכם כי הבית שייך למצער לאישה ולטענת הבעל הבית מהווה חלק מהרכוש המשותף.

האישה הינה בעלת חברה הרשומה בישראל ([מ] ושו"ת בע"מ), ועבדה כמעצבת פנים עבור לקוחות בישראל, לדברי בא כוחה, היא המשיכה להשלים את הפרויקטים עבור לקוחותיה בישראל גם לאחר שעברה לשהות בארה"ב. החברה עדיין פעילה ולא נסגרה, צורפה הודעה של רואה החשבון בה נאמר כי האישה בקשה לסגור את החברה בחודש ינואר 2016. על פי ההתרשמות בית הדין יש לראות פעולות אלו כחלק מהמאבק על הסמכות בין לאומית הפרסונאלית.

הצדדים קיבלו אשרת שהייה בארה"ב מסוג E1 (אשרה זמנית מוגבלת לשנתיים, הניתנת לסוחרים בדרגת מנהל של חברות ממדינות הכלולות בהסכם דו-לאומי). הבעל קיבל את הוויזה לבקשת החברה בה הוא עובד (חברה העוסקת בתחום היהלומים ורשומה ב 51% על שם אם הבעל ו 49% על שם האישה, והבעל עובד בה כמנכ"ל בשכר).

הוויזה הונפקה ביום 2 בדצמבר 2013 והיא בתוקף עד ל 2018. האישה קבלה את אישור השהייה במעמד של מלווה לבעלה.

לאישה היתר עבודה מיום 22 ביוני 2015, אולם מצוין בהיתר העבודה מפורשות כי אינו מהווה ראייה לאזרחות או לתושבות קבע.

לצדדים אין נכסים הרשומים על שמם בארה"ב, והם התגוררו בשכירות יחדיו עד לעזיבת הבעל את הדירה השכורה בה התגוררו הצדדים בארה"ב בחודש ינואר 2014. הבעל התגורר לאחר מכן, בדירה שכורה השייכת לחברה הנמצאת בארה"ב.

האב מבקש משמורת משותפת ולגדל את הילדה בארץ, ביום ג באלול תשע"ה 18.8.2015 ניתנו בתיק החזקת ילדים והסדרי ראייה צווים המחייבים את האם לאפשר הסדרי ראייה של בבת הקטינה עם האב, ובכלל זה התראה על קנס במקרה של הפרת החלטת בית הדין.

לדברי הבעל השהייה בארה"ב הייתה זמנית בלבד, על מנת לשהות זמנית בקרבת שני הילדים הבגירים השוהים בארה"ב, ולראייה כי הבית המשותף הושכר לתקופות קצרות ולא לתקופה ממושכת. לדברי האישה, הכוונה הייתה לעזוב את הארץ לצמיתות והאישה פעלה על מנת לסיים את קשריה העסקיים עם הארץ.

דיון והכרעה
מוטל על בית הדין לקבוע את סמכותו הבין-לאומית על פי החוק המקומי מבלי להתייחס להחלטות של טריבונל משפטי זר, כאשר במקרה של החלטות סותרות יש לפעול על פי עקרון הפורום הנאות.

ועל כן, על אף שבית המשפט בארה"ב שלל מעצמו את סמכותו הבין לאומית בנוגע לתביעת הגירושין והכרוך, בפסק דין מנומק אין ביד טריבונל משפטי מחוץ לשטח השיפוט של מדינת ישראל לקבוע את סמכות הדיון של ערכאה משפטית בארץ.

אין מחלוקת בין הצדדים, כי סעיף 4א לחוק שיפוט בתי הדין הרבניים תשי"ג חל על עליהם. המחלוקת בין הצדדים נוגעת לסמכות בית הדין הרבני בישראל לדון בתביעות שהונחו בפניו מכוח סעיף 1 לחוק שיפוט בתי הדין הרבניים, ובהתאם לכך, יקנה בית הדין את הסמכות לדון בתביעות הכרוכות מכוח סעיף 3 לחוק הנ"ל.

בסעיף 1 לחוק נקבע כי "עניני נישואין וגירושין של יהודים בישראל אזרחי המדינה או תושביה יהיו בשיפוטם היחודי של בתי דין רבניים."

יעויין במאמרו של ד"ר אשר מעוז באשר לגלגולי פרשנות המילה "בישראל", בנוגע לסמכות הדיון של בתי הדין בישראל.

בפסק הדין בבג"ץ 1480/01 בעניין חג'ג' נקבע, כי יש לבחון "מה זיקה היתה לה לאשה לישראל לעת הגשתה של תביעת הגירושין בידי האיש, מה אמיץ היה הקשר שלה לישראל, והאם די היה באותו קשר כדי לקיים את תנאי הסמכות שלפיו הייתה היא 'בישראל'". השופטת מרים נאור בבג"ץ 7075/04 הוסיפה לפרש גם את מושג התושבות כתושבות קונסטרוקטיבית באומרה כי

את הביטוי "תושבות" בחוק עלינו לפרש על פי התכלית המונחת ביסוד ההסדר הנורמטיבי (ראו והשוו: ע"פ 3025/00 הרוש נ' מ"י, פ"ד נד (5) 111, 122 ו' – 124 ג'). לעניין תכלית החקיקה ניתן ללמוד מענין חג'ג', אף שפסק דין זה עסק, במישרין, בתיבה "בישראל". בענייננו, בני הזוג התחתנו וגרו בישראל שנים ארוכות, לאישה יש רכוש רב בישראל, היא ממשיכה לקיים כאן הליכים משפטיים וילדיה גדלו בישראל בשנות המגורים המשותפים. בנסיבות אלה לא שוכנעתי, כי מגוריה של האישה בארה"ב כיום כבר ניתקו את קשר ה"תושבות" לישראל. תנאי ה"תושבות" הוא תנאי פרסונלי, ולא תנאי טריטוריאלי. יסודותיו מתגבשים באופן מהותי, ולא באופן טכני. בנסיבות שתוארו שוכנעתי, כי האישה עודנה בעלת זיקה של "תושבות" לישראל, וכי זיקה זו טרם נותקה.

על כך הוסיף השופט רובינשטיין באותו פסק דין וקבע תוך התייחסות למציאות של החיים המודרניים כדלהלן:

למקרא דבריה של חברתי השופטת נאור, המקובלים עלי, מצאתי לנכון להוסיף את אלה: כפי שציין הנשיא ברק בפרשת הרוש שהזכירה חברתי (ע"פ 3025/00 הרוש נ' מדינת ישראל, פ"ד נד (5) 111, 123, המונח "תושב" מתפרש על פי התכלית הספציפית של החוק בו מדובר. הסמכות הפרסונלית לפי סעיף 1 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין) מטבעה מתפרשת, בנוסף לתנאיהם הספציפיים של בני הזוג בהם מדובר, גם על רקע הזמן והמקום. חיים אנו בעידן של דינמיות, ב"כפר הגלובלי", במצב שלא ניתן היה להעלותו על הדעת אך לפני עשורים בודדים באשר למגוריהם של אנשים. חזון נפרץ הוא, שיהיו בני זוג שידורו בישראל תקופה, יעברו לארץ אחרת לצרכי עבודה או לימודים, ישובו לשנים אחדות וחוזר חלילה, ופעמים יחיו האיש במקום האחד והאשה במקום אחר במשך תקופה ארוכה בלא שניתקו את קשר הזוגיות ביניהם. התושבות צריך שתתפרש איפוא על רקע הזיקות הנבחנות במכלולן. לפיכך ניזקק לפרשנות תכליתית המתמקדת בזיקות אלה כולן בבדקנו, למשל, את מושג ישיבת הקבע – מושג שהיה קל הרבה יותר לזיהוי ולהבחנה בשעה שניתנו פסקי הדין משנות השישים הראשונות שאיזכרה חברתי השופטת נאור, כגון פסק דין מטלון. יתר על כן, חוששני כי גם אחר מבחני חלוף הזמן כאמת מידה לזיקות, שאליהם נדרש השופט חשין בפרשת ברגר שציטטה חברתי, לא תמיד ייקל לעקוב באופן "טכני" במקרים שבהם התושבות היא דינמית ומקומה משתנה מדי שנים אחדות, כך שה"קבע" נעשה יחסי וגמיש. לא למותר לציין, כי משהוצעה בשכבר הימים הצעת חוק נישואין וגירושין (שיפוט בתי דין רבניים), תשי"ג-1953 (ה"ח תשי"ג, 186), דובר בדברי ההסבר על סמכות כלפי כל יהודי בישראל, ובין השאר "בין שהוא תושב קבוע בישראל ובין שהוא ארעי". תכליתו של סעיף 1 בו מדובר, בין היתר, היא לדעתי לאפשר טיפול יעיל ואנושי בנושאים הרגישים של נישואין ובעיקר גירושין, ומצדיקה פרשנות שתאפשר, כמובן בגדרי סבירות ושכל ישר, מתן פתרונות הולמים בבתי הדין ובבית משפט זה, המביאים בחשבון את ההתפתחויות הללו בהקשר הניידות האנושית מהתם להכא ומהכא להתם. זהו גם המסר שביקשתי ללמוד מפרשת חג'ג'. כך גם, דומה, פורש הדיבור "בישראל" באותו פסק דין, על פי תכליתו – "יהודים שיש להם זיקה ראויה לישראל" (עמ' 227), ולהלן בהקשר הפרסונלי: "דומה לתנאי התושבות הוא התנאי שעניינו יהודים בישראל, תנאי שפירושו הוא – כפי שראינו – יהודים שיש להם 'זיקה' לישראל, ולא אך 'זיקה' סתם אלא זיקה אמיצה דיה עד שיהיה בה כדי להצדיק הקניית סמכות לבית הדין הרבני" (שם).

לאור האמור, שומה עלינו לקבוע את מידת זיקתם של הצדדים לישראל, דבריו של השופט רובינשטיין נכונים במיוחד בבחינתה של אשרת השהיה מסוג E1 שכל מהותה לאפשר ניהול של חברות בין לאומיות בהם יש צורך בשהייה של מנהלים של חברות תקופה מוגבלת בארה"ב.

אין חולק כי הצדדים התגוררו משנת 2004 עד לאמצע שנת 2014 בישראל, כאן נולדה הילדה הקטינה, בה התחנכו ולמדו הילדים הגדולים, כיום לומדים הילדים הבגירים בארה"ב. בנוגע לבעל שהינו בעל אזרחות ישראלית אין ספק כי הוא ממלא את תנאי סעיף 1 בהיותו אזרח ישראל המתגורר בישראל.

האישה הינה בעלת אזרחות צרפתית המתגוררת מחוץ לגבולות צרפת למעלה מעשרים שנה, ללא זיקה לצרפת, וחלק ניכר ממשפחתה הקרובה גרה בארץ. כעשר שנים לפני העלייה לישראל גרו הצדדים כנשואים בגרמניה, כך שאין לראות באזרחות הצרפתית כיוצרת זיקה למדינה מסוימת. וכן, אין מקום להגדיר את האישה כאוניברסאלית חסרת דומיסיל.

לדברי האישה, בבקשתה לדחיית התביעות על הסף, נאמר כי היא בקשה להתאזרח אולם הבעל הוא שמנע ממנה לקבל מעמד של תושבת קבע או האזרחות. כך שגם לדבריה היא ראתה את מקום מגוריה ותושבותה בישראל, על אף שהייתה נעדרת אזרחות פורמאלית.

האישה הקימה חברה פעילה בארץ לעיצוב פנים, גם לאחר שעברה עם בעלה לשהות בארה"ב המשיכה האישה בפעילות העסקית בארץ בביצוע פרויקטים של הלקוחות בישראל והמוניטין העסקי נצבר בישראל.

על פי הודעת רואה החשבון של החברה רק בחודש ינואר 2016 שנה וחצי לאחר הגעתם לארץ, וחצי שנה לאחר הגשת תביעת הגירושין, וכחודש לאחר דחיית הסמכות על ידי בית המשפט האמריקאי נתנה הוראה להתחיל בהליך של סגירת העסק.

לאף אחד מהצדדים לא היה נכס בבעלותם בארה"ב, ובית המגורים נמצא בהרצליה פיתוח והושכר לדברי הבעל לתקופות קצרות בסכום של 45,000$ לחודש והוא הנכס העיקרי של בני הזוג. הנכס רשום בנאמנות על שם אחי האישה, הוצגה התכתבות בנידון בין ב"כ האישה והבעל בה טוענת האישה לבעלות מוחלטת על הנכס.

המניות הרשומות על שם האישה בחברה הרשומה בארה"ב לא מקנה לה זיקה לארה"ב מאחר ואין היא מועסקת בחברה והינה בעלות זכויות מיעוט, ויש לראות את מניותיה כהשקעה רכושית בלבד.

הבעל קיבל ויזה עסקית מסוג E1 המיודעת לשהות זמנית של סוחרים ומשקיעים. הבעל הוא שקיבל את זכות השהיה כמנכ"ל חברה, לעומתו זכות השהיה של האישה היא כבת לויה של הבעל בלבד.

הזכאות לוויזה E1 היא כדלקמן:

E1 Visa Entitlements

An E1 visa entitles the holder to live and work in the US temporarily. An E1 visa is usually granted for an initial period of 2 years and extensions may be granted. A treaty trader or employee may only work in the activity that was approved when the visa was granted. Any substantive changes in the trade activity or the organization's characteristics must be continued to meet the E1 visa requirements and be approved by the USCIS.

Spouses and unmarried children under 21 years of age may apply for the applicable derivative visa (E1 visa) to join their spouse or parent in the US. Accompanying spouses and children are entitled to study in the US without obtaining a student visa and accompanying spouses may undertake employment with an approved employment authorization.
(ראה בהרחבה https://www.uscis.gov/working-united-states/temporary-workers/e-1-treaty-traders).

בהתאם לתצהיר החברה בבקשה למתן ויזה לבעל, נאמר כי הבעל מתחייב לשמר את רצונו לעזוב את ארה"ב בגמר עבודתו את סיום תוקף האשרה.

כל זה כפי שהוצג לבית המשפט בארה"ב:

In support of the E-1visa application filed by TTC USA on Defendants behalf' the company informed the United states embassy that defendant has worked as a Diamond consultant based in Israel for 12 years assisting the company's clients worldwide. In accordance with the requirements for E-1 nonimmigrant status the company stated that "both TTC USA and Mr. [W] are aware of the temporary nature of the position…" When Defendant was granted the entry visa on December 2 2013 his wife was also afforded E-1 status as his dependent.

According to the United states Government Citizenship and immigration website,' the E-1 visa program enables nonimmigrant temporary workers at an executive level (designated "treaty traders") " to be admitted to the United states solely to engage in international trade…' they must "maintain an intention to depart the United States" when their status expires or is terminated. Family members may seek nonimmigrant classification as dependents, and are granted entry rights under the same restrictions as the employee.

לא הוצגו בפני בית הדין בקשות להגירה או לשינוי סטטוס, ואין בפני בית הדין אישורים על נכונות השלטונות לתת אשרת שהית קבע.

היתר ההעסקה של האישה ניתן בהתאם לזכויות המוענקות למי שמלווה סוחר או מנהל בעל ויזה מסוג E1.

מכל האמור עולה בבירור כי זיקתה של המבקשת לישראל היתה משמעותית ושרירה וקיימת בעת הגשת התביעות של הבעל בבית הדין הרבני בתל אביב.

גם אם נקבל את כוונותיה של האישה להשתקע בארה"ב כנכונות, לא ניתן לכוף על מדינה זרה ליצור זיקה ותושבות בעל כרחה. בהתאם להוראות שלטונות ההגירה של ארה"ב, הבעל וכן האישה התלויה בבעל, חייבים לשמר את כוונתם לעזוב את ארה"ב. ולאור הצהרה ודרישה זו יש לפרש את השהיה בחו"ל, במשך התקופה הקצרה של אחד עשרה חודש, וכך עולה גם מהמציאות הכלכלית והחברתית של שני הצדדים.

על אף שכאמור אין זה מעניינו של מותב זה, האם ישות זרה תרכוש סמכות בין לאומית מקבילה מלבד לעניין בחירת הפורום הנאות במידת הצורך ולאחר שיקול דעת. הרי שקביעות סעיף 230 ל DRL (Domestic Relation Law) של ניו יורק המצריכים שהות של 12 חודש בטרם הגשת התביעות באות למנוע מצב בו מי שאין לו זיקה למדינת ניו יורק ינסה לרכוש לצורכי ניהול הליך משפט בלבד ובחוסר כנות מערכת משפטית הנראית לו לפי שעה כנוחה לצרכיו.

יעויין בפסק דין בית המשפט העליון של מדינת ניו יורק בעניין (2015) Stancil v. Stancil:

New York, like all other states, has residency requirements for parties seeking to commence a divorce. These requirements exist to ensure that plaintiffs cannot simply choose the state with the most beneficial laws, move to that state and immediately file suit. Specifically, New York mandates that either the plaintiff or the defendant in a matrimonial action live in this state continuously for two years, or continuously for one year if certain other conditions are [*2]present.

ועוד שם,
בנדון דידן, הצדדים שהו בארה"ב באופן זמני על מנת לחזור לישראל, זיקתה של האישה העיקרית בעת הגשת התביעה הייתה כאמור בישראל, ועל כן הגשת התביעות בארה"ב במהותן אינן כנות ובאות לכוף על מי שחל עליו הדין המקומי מערכת משפט זרה, שבמהותה זרה גם למגישת את התביעה בערכאה זרה.

נושא המשמורת והסדרי הראייה נחשבים בהתאם לפסיקה ככרוכים בעצם טבעם וטיבם בתביעת הגירושין. והם מהווים חלק מהותי מהיפרדות הצדדים. הגם שבית הדין כאביהם של יתומים דן בעיקר בהתחשב בטובת הילדים, הרי שהממונים על יישום החלטות אלו הם ההורים, האפוטרופוסים הטבעיים, הכפופים להחלטות בית הדין שהינו בעל סמכות שיפוט ייחודית בכרוך לתביעת גירושין. אי לכך, אין מקום להפריד בין נושא הגירושין והרכוש לבין נושא המשמורת הסדרי הראייה, וכך גם, בנוגע לתביעה הכרוכה לפסיקת מזונות הילדה שבמהותם נוגעים לחיובים הכספיים שבין שני ההורים לבין הקטינה.

לאור האמור מחליט בית הדין כדלקמן:
א. בית הדין הרבני בישראל הוא בעל סמכות הדיון על פי סעיף 1 לחוק בתי הדין הרבניים. ובהתאם לסעיף 3 גם בתביעת הכרוכות: חלוקת רכוש, משמורת והסדרי ראייה, ומזונות הילדה.

ב. בית הדין יקבע מועד לדיון בכל הנושאים המונחים בפניו.

ג. בית הדין מפנה להחלטת בית הדין בתיק הסדרי הראייה מיום ג' באלול תשע"ה (18.08.2015), המתרה באישה להסדיר מפגשים ולינות בין האב לבתו [ר]. בהעדר הסדר כאמור בהחלטה ישקול בית הדין לקנוס את האישה בסכום של 10,000 ש"ח בגין הוצאות וביזיון בית הדין.

ד. מותר לפרסם לאחר השמטת פרטים מזהים.

ניתן ביום י"ח בשבט התשע"ו (28/01/2016).

הרב יצחק רפפורט

---

---