א. המבקשת ח’ מ’ בת מת' ויפ', ילידת שנת 72, נולדה בברית המועצות בעיר שהרוסוז.

המבקשת עתרה לביה"ד בבקשות לאישור רווקות ויהדות. בי"ב חשון נ"ט הופיעה המבקשת לדיון בביה"ד בירושלים, ולאחר בדיקת מסמכים ושמיעת עדים, ביה"ד קבע שהמבקשת הינה רווקה ויהודיה. יצויין כי המבקשת היתה לבדיקת יהדות גם אצל ד"ר זאב רייז והוא קבע שאכן המבקשת יהודיה.

בהמשך בירור הדברים ע"י ביה"ד התברר שיפ’ אם המבקשת, שנפטרה לפני שבע שנים בישראל, היתה נשואה בנשואין שניים לאביה של המבקשת, מת’, אחר ש"התגרשה" מבעלה הראשון מל’ יע’.

המבקשת הציגה בפני ביה"ד צילום מסמך בן 21 שורות ובו כתוב "להיות לראיה ליד הגרושה יפ’ בת חי' אשת מל' בן יש' מעיר של שהרסוז אשר אחרי כי נתגרשה מבעלה הנז' על ידי השליח והסופר ועדים כפי חוקי ומשפטי היהדות ועתה יכולה היא להנשא לכל מי שרוצה ומותרת לכל אדם אחרי עיבור שלשת חדשי הבחינה כדין ובתנאי רק כי תנשא כרשיון וכפי חוקי ומשפטי הממשלה ואסור לכל אדם לסדר לה חופה וקדושין עדי כי תהיה בידה כתב תעודה מצד הממשלה יען כי מלכותא דארעא כמלכותא דרקיע, והמתנגד לחוקי ומשפטי הממשלה כעובר על תורת משה, היום יום ברביעי בשבת בששה עשר יום לירח תמוז שנת חמשת אלפים ושבע מאות שנים ועשרים לבריאת עולם פה עיר דושמדי ב"ד הכותב וחותם למען האמת והצדק ולמען כי לא תשארנה בנות ישראל עגונות...

הרב מסדר הגט כ"מ הרארי חיי שו"ב בן מ"ו ציון שו"ב
חנניה בן רפאל עד
גבריאל בן יוסף עד"

ישנן מספר תמיהות במסמך. א. מה פשר השליח המוזכר בו. ב. כתוב בו שהבעל מל' בן יש' מעיר של שהרסוז וכתוב שנחתם המעב"ד בעיר דושמדי, ואולי הראשון הוא מקום הדירה והשני הוא מקום הנתינה.

עפ"י הנוסח ברור שהמסמך הוא מעין מעשה בי"ד ולא הגט עצמו, ויש כאן איפוא מעב"ד חתום ע"י "הרב מסדר הגט" ועדים. אמנם הרב אינו ידוע לנו והעדים אינם ידועים וא"א ג"כ לקיים החתימות.

המבקשת הציגה ג"כ צלום של "כתובה" של נשואי אמה "יפ’ בת חי' ישר'" עם אביה "מתת בן של'" "בחמישי בשבת באחד לחדש כסליו שנת חמשת אלפים ושבעה מאות שנים ושלושים לבריאת עולם", ושם כתוב "כלתא ארמלתא יפא בת מ"ו חיים ישראלוף". ועדים חתומים על הכתובה וגם הבעל חתום על הכתובה. (וכן כתוב בכתובה "מוהר בתוליכי כסף זוזי מאתן!).

ברור שיש כאן טעות בכתובה שכן כתוב ארמלתא ולא מתרכתא, ואולי זו העתקה מכתובה אחרת ולא ידעו להבחין בין אלמנה לגרושה. [ושמא איך שלא יהיה יש כאן עדות שהמבקשת פנויה, אך יש כאן ב' כיתי עדים בהכחשה].

השאלה העומדת בפני ביה"ד היא מאחר שהתברר שאם המבקשת התגרשה מבעלה הראשון, האם הגירושין היו כדין והאם קידושיה הראשונים למלכיאל היו כד"ת שמצריכים גירושין כד"ת.

ב. בהעדר הרכב שיטפל בתיק קבע כבוד נשיא ביה"ד הגדול שליט"א הרכב לדון בנושא.

בדיון שהיה בהרכב החדש שהתכנס לדון בתיק בירושלים בי"ט בסיון נ"ט הופיעה הבעל הראשון מל’ יע’ כ"עד".

העד סיפר שנשא לאשה את יפ’ בשנת 58 בחו"ק (חופה וציצית) היה רב והיה "קידוש" והיה נשוי כחמש שנים ולו בת אחת ממנה ("סוניא").

לדבריו התגרש ממנה בביה"כ אצל רב והיו בביה"כ שלשה רבנים והרב כתב בזמן הגירושין מסמך והוא לא יודע מה כתב: "הרב רשם ונתן לי הגט ואני נתתי הגט ליפ’" הרב בזמן הגט אמר לי להגיד לאשה שאת מגורשת ממני ואין ביננו כלום, אני לא חייב לך כלום ואת לא חייבת לי כלום ואת יכולה ללכת".

גם אחותה של האם סיפרה בביה"ד שהיא עצמה התגרשה באותה עיר לפני 32 שנה בביה"כ וסיפרה מעין אותם דברים על "מהלך" "גירושיה".

ביה"ד נדרש איפוא לשאלה האם המבקשת ח' מ' שנולדה לאמה יפ’ אחרי גירושיה ממל', כשרה לבוא בקהל.

הדרך הפשוטה ביותר לפתרון ענין הכשרות לבוא בקהל הוא למצוא פגם בקידושין של האם יפ’ למל', וכפי שרמז במכתב הרב יצחק יהושע רב הקהלה הבוכרית בניו יורק "כבולעו כך פולטו".

דרך זו אינה נראית לי להוציא לעז על כל בני העדה הבוכרית (או על רובם), שכולם הם בני הפנויה. ואם תאמר שאין עדים כשרים על כך שנישאו כד"ת, וכי בכל מקום ובכל כלל ישראל ובשאר הגלויות אפשר למצוא עדים עכשיו על נשואים שהיו לפני עשרות שנים, ואם כך נעשה לא מצאנו ידינו ורגלינו ביחוסי קהל וביחוסי משפחה.

והנראה בזה דהנה המבקשת הביאה מסמך על גירושי אמה, המסמך נראה בעיון ראשון ושני "מעשה בי"ד, ומעשה בי"ד שנכתב על גירושין בשנת תשכ"ב דהיינו לפני 37 שנה ואין בידינו שום מידע על טיב הגירושין באותה העיר לפני 37 שנים, ואין בידינו שום ידיעה על "הרב מסדר הגירושין והעדים", ואין ב"מעשה בי"ד" ריעותא מוכחת שעל פניה מתברר שהכותבים היו עמי ארצות, א"כ מהיכי תיתי לפסול הגט.

אמנם כן הגיעו לידינו תעודות "מעשה בי"ד" ו"שוברן" - ה"גט" עצמו, בצידן, והגט לכאורה פסול וא"כ המעב"ד הוא מעשה בי"ד על פסול ואף אם המעב"ד יהא טוב ככל שיהיה אבל הגט פסול, אבל "וכי מפני שאנו מדמין נעשה מעשה", כאן בנדון דידן אין לנו "שובר" בצידו, וכל התעודות והגיטין שהזכרנו בפסולן לכאורה הם משנים מאוחרות יותר ומי יאמר שגם בנידון דידן היה גט פסול.

וגם לרבות, יתכן מאוד שגם הגיטין המאוחרין שכתבנו שהם לכאורה פסולים, יתכן מאוד שהם פסולים ולא בטלים שהרי עיקרו של גט כתוב שם: מעכשיו הרי את מותרת לכל אדם, וכתוב שם "שמו" ושמה", ולא כתוב שם הזמן ולא מקום הכתיבה (והם[הזמן והמקום] כתובים ב"מכתב התעודה" שהוא מעין מעשה בי"ד), וודאי להתירה לגרושה לינשא ע"י "גט" זה, כנראה שלא שייך להתירה אבל אם "נישאת" ויש לה ילדים מאחר, יתכן מאד שאי אפשר לפסול ילדיה לבוא בקהל שהרי עיקר הגט כתוב בה. גם ה"גיטין" הללו המצורפים למכתב התועדה אינם עשויים במקשה אחת שכן גם בעיר אחת ישנם כמה נוסחאות ונשוה כאן בין גיטין והתעודות.

א - דרבנת          ב - דרבנט          ג - דרבנדת

"מעכשיו את מותרת"          "מעכשיו הרי את מותרת" מהיום הזו והלאה הרי את מותרת

גט זה מבעלך          וגט הזאת מבעליך          הרי הגט הזאת מבעליך

"תשמ"ז          "שנת חמשת אלפים ושבע          תשנ"א         
שנת ה' אלפים ושבע מאות... מאות שלשה וחמישים.."

ואם תאמר דאם הגט כתוב שלא כתיקון חכמים מאן לימא לן שנמסר מיד הבעל ליד האשה דאולי גם זה לא ידע "הרב" מסדר הגיטין, לזה יש ליישב בסברה שהעלו הרבנים יוצאי בוכרה "כבולעו כך פולטו" דאם לא ידע בגט שצריך הבעל ליתן, מאן יימר לן שבקידושין ידע, ושמא תאמר דזה הכל יודעין אען ואומר מי אמר לנו בפשטות כך ונפסול לבוא לבנים בקהל, וגם לרבות שנתברר לנו שבקידושין יש שם ברוב מקומות נתינת טבעות הדדית של הבעל לאשה ושל האשה לבעל, ובכה"ג יתכן שאין כאן קידושין כלל עיין, במש"כ בזה בפד"ר כרך יז.

ולפיכך יתכן שגם ב"פתקי הגט" א"א לפסול הילדים לבוא בקהל.

ג. ולענינינו, המעשה בי"ד שלפנינו בתיק זה עדיף טפי עשרת מונים "מכתב התעודה" והגט אינו בפנינו, וא"כ איך נדמה שגם לפנינו היה גט פסול כזה ש"מכתב התעודה" מעיד עליו, ונעשה מעשה לפסול הילדים לבוא בקהל.

ואין צריך להגיע לדינא דספק ספיקא שמא הקידושין לא טובים ואת"ל שהקידושין תפסו שמא היו גירושין כד"ת, דיש כמה וכמה ריעותות בספק ספיקא כאן, גם מצד כללי ס"ס, וגם מחמת מה שכתבנו לעיל שלא שייך להטיל ריעותא בקידושין כל זמן שאין ריעותא בפנינו.

ויש לדון אם שתי התמיהות שהצבענו עליהם לעיל שנמצאו ב"מעשה בי"ד", עלולות לגרום גם לפסול הגט ולבטולו או שנשארו בגדר תמיהות. ובשו"ת רב פעלים (לרבינו יוסף חיים) ח"ד אבהע"ז סי' י"א כתב בגט שנעשה ע"י אנשים פשוטים שעוסקים במו"מ ואין הבי"ד שבפניו הופיעו עם הגט מכירים בו אם יודע ספר הוא ולא נמצאו ריעותות בגט ונסתפקו הבי"ד אם להתיר האשה עפ"י גט זה או שמא המסדר הוא הדיוט וע"ה ואולי טעה באיזה דבר הפוסל ולא חלי ולא מרגיש ביה.

והביא דברי הרמ"א בשו"ע אבהע"ז סי' קמ"ב סעיף ט' מהריב"ש שלא היישינן לבי"ד טוען אא"כ אנחנו מכירים באותם שסידרו הגט שאין בקיאין שאז אפילו כתוב כהוגן חוששין להם, ע"כ.

והביא מהרא"ם סי' לה על מעשה בי"ד שנראה מתוכו שמסדרי הגט היו הדיוטות שאין לסמך על הגט דיש לחוש לכמה מיני פסולים שנעשו ג"כ, והביא דברי הפוסקים בזה דברי הפ"ת בסי' קמא אות כ"ח ועוד הרבה פוסקים מהם החת"ס בת' ח"ב אבהע"ז סי' לד שהרבה תוכחה על אותם המסדרים גיטין ע"פ סדר הגיטין הנדפס לפניהם כמו שמסדרים סדר ההגדה של פסח מרבים ממזרים בישראל, כי הסדר הזה טוב ויפ’ למי שלמד ש"ס ופוסקים ושמש רבותיו וכו'.

ועוד האריך בזה ומסקנת דבריו שאם רואין בי"ד שאפשר שתבוא האשה לידי עגון אם יפסלו הגט הזה יכולים להכשירו מדוחק משום חשש עיגון.

והביא גם דברי מר"ן בב"י בסי' ק"כ מתשובת הרא"ש כלל מ"ד סי' י"ג בענין גט שניתן בפני עדים שאינם יודעים בטיב גיטין, דע כי הדבר קשה עד מאוד כי מרבים ממזרים בישראל ואם באנ לפסול למפרע קשה הדבר מאוד אבל מכאן ולהבא טוב לפרסם ולהכריז שלא ישתדל אדם בנתינתו אלא הבקיאים בגט.

והנראה מכל זה דאמנם כן להתיר לאשה להנשא קשה מאוד עפ"י מעשה הבי"ד שלפנינו שכן יש כאן ריעותא (כפי שציינתי לעיל), דלא הוי כנדון דהרב פעלים ששם לא היה ריעותא מוכחת בגט רק חשש שמא לא דקדקו בדברים הנצרכים לכשרות הגט.

אבל מכאן ועד לאסור לולד לבוא בקהל נראה דכ"ע יודו שא"א בכה"ג לאסרם לבוא בקהל מחמת חששות אפילו מוצדקות.

ד. בספר "אדרת אליהו" (ספר זכרון להגר"מ ראם זצ"ל, ראב"ד י-ם), פורסם "קונטרס איגרת גירושין" המכיל מו"מ של הלכה בנדון איגרת גירושין שנשלחה מבוכראה לירושלים בשנת תרצ"ט. האגרת שנוסחה להלן עוררה פולמוס גדול והגאון ר' יעקב קלמס זצ"ל כתב קונטרס גדול להתיר הגט, והחזו"א כתב להרב קלמס ששה מכתבים בנדון כמו כן יש בספר הנ"ל מכתבים של הרב עוזיאל זצ"ל והרב עדס זצ"ל בנדון זה וכן מספר הערות של הגרצ"פ פראנק זצ"ל בנושא.

וזה נוסח האגרת:

יום שלישי בשבת 6 (ט?) אדר התרצ"ט.
אנכי (כאן בא שמו של המגרש עם שם משפחתו) החתום מטה כעת הנני בכריכי תורכיסיתאן מחוז בוכארא תחת ממשלת רוסים בולשביקים בין עמי דריא [שם ים] שחררתי את אשתו שהיא [כאן בא שמה של האשה כנ"ל] כעת היא בירושלם בזה נייר ושחרור זה הוא החלטי ושום מין טענה ומענה ותביעה אין לי וחתימה שלי כתבת ידי בעצמי הוא אמת ואחריו לא יהיה לי שום פתחון פה שאעשה תביעה ומריבה וזה הנייר יהיה כמו גט, יען שבזה המקומות לא היה רב ובית דין שיתן הגט, יען שאת כל הישראלים הדתיים גירשו אותם, וזאת [כאן כתוב שם האשה ומשפחתה] שהיתה אשתי, כעת הקשר שלה פתוחה ומותרת היא להנשא לכל אדם ולהיות לכלה הרשות בידה, יען שעוד גט מיוחד אי אפשר יהיה לי לשלוח, גם כב' תעשה לי מחילה ואל תעשה לי קללות וצעקות. ברצוני בעצמי בלי שום אונס נתתי זה הגט והכל שריר ובריר וקיים כדת משה וישראל, בדואר שאני שולח את נייר הגט הזה עד הסוף שיגיע ליד [כאן כתוב שם האשה ומשפחתה] יהיה השליח שלי. המכתב הוא סופי רק תדע.

חתימת הבעל
עד בזה הגט ריבי בן שמואל רחמים
הנני עד בגט יוסף בן אליהו בצל

הגט נכתב בכתב אותיות רש"י ובלשון בוכארי וה' רפאל גאליבוף העתיק מלשון בוכרית ללשון עברית כמו שכ' לעיל.

הגר"י קלמס זצ"ל כתב להתיר את האשה להנשא במקום עגון כזה שלא תוכל לעולם לקבל גט אחר.

והעלה מספר חסרונות ב"גט".

א. כתב פרובינצל - ובלשון בוכרי - אם כשר בדיעבד.

ב. הלשון הקשר שלה פתוחה ומותרת להנשא לכל אדם - אם הוי כמו הרי את מותרת.

ג. לשון הכריתות כתוב בלשון נסתר ולא לשון נוכח.

ד. על עידי הגט אין קיום אבל יש קיום על חתימת הבעל.

ה. השליחות שהוא עושה הוא בכתב

ו. מי הוא השליח האמיתי כאן.

שתי השאלות האחרונות אינם נוגעים לנדון דידן.

לגבי השאלות האחרות מעיר:

א. כתב פרובינצל כשר בדיעבד ובמקום עיגון הן בכתב והן בלשון פרובינצל.

ב. לשון: "הרי מותרת לכל אדם להינשא ורשות לה להיות כלה" הוי לשון המועיל.

ג. הגט פשוט סי' קכ"ו ס"ק לו מביא הרבה פוסקים שבמקום עיגון יש להקל בזה.

ד. לפי המבואר ברמ"א סי' קמ"ב סעיף י"ט דסמכינן על מה דעדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בבי"ד וכ"ש כאן שיש חתימת הבעל.

החזו"א בשתי האגרות הראשונות דן בנושא השליחות: מי הוא השליח כאן ואם יש חסרון ברירה כאן, והביא דעת הגרא"ז (מלצר) שליט"א (זצ"ל) בפירוש השליחות ובאגרת ב' כותב שכיון שהגיע הגט לידי האב קרוב הדבר שיכול לחזור וליטול הגט ולמסור לבתו לשם גירושין כד"ת וכו' - אבל לחומר הענין יתיישב בדבר עם מרן הגרא"ז (מלצר) שליט"א (זצ"ל) ואם יסכים לזה גם אני נמנה לזה". (א' טבת תש"א)

באגרת ג' מעורר החזו"א על דבריו של הרב קלמס ביחס לקיום דצריך דוקא משתי כתובות ולא מאחת (האגרת מט"ז שבט תש"א) ובהערה [אחרי חתימתו של החזו"א והנני כופל ברכה ושלו' הדו"ש באהבה אי"ש]. כותב החזו"א להעיר פעם ראשונה על גופו של גט ומצביע על שתי ריעותות.

א. לחוש שמא הנייר לא היה של הבעל דודאי אינם בקיאים בדין זה.

ב. בלשון ה"גט" כתוב "ומותרת היא להנשא", והרי זה כא"ל "חוץ מזנותיך", [ובמכתב ד' כתב החזו"א דאם תרגום המלה במקום "שחררתי" יתרגמו "פטרתי" כפי שהיו שתרגמו מבוכרית את המכתב, הרי "יצאנו מחשש להתנסבא"].

ובמכתב ו' מכתב ארוך ומפורט יותר מהמכתבים הקודמים מסכם החזו"א את השגותיו על הגט.

א. המסדר כותב במכתב שאינו רב ולא רגיל בגיטין ולפיכך יש לנו את דברי הרמ"א ריש
סדר הגט שגט היוצא מתחת ידו פסול.

ב. אולי הנייר לא היה של הבעל ולא נתכוון הסופר להקנות לו והוי פסול דאורייתא.

ג. חשש שמא "אמר אמור", או: "אומר אמור".

ד. דעת הרמב"ן ונ"י דהרי את מותרת מעכב.

ה. תיבת "הרי" מעכבת להרבה פוסקים.

ו. לא נאמר כאן "בפ"נ".

ז. כתב השם ושם המשפחה בגט, בלא "המכונה".

והרב קלמס עונה באריכות על כל ההשגות.

אמנם לענינינו כל טענות הפוסלים שם הם ביחס להתיר לאשה להנשא, ולענין השליחות, אבל אם נישאת בגט כזה ועכשיו אנו באים לפסול הבנים לקהל, דהיינו לומר שהגט בטל זה לא אמור המשיגים על כשרות הגט.

ולפיכך, גם בפתקים שהופיעו לעת האחרונה בבוכרה ולצידם "מכתב התעודה" ושם היה כתוב "הרי את מותרת לכל אדם" כפי שהבאתי דוגמאות לעיל, וא"כ הרי אם כתב על עלה של זית רק הדברים "אני פלוני מגרש את אשתי", כתב בירושלמי גיטין פ"ב ה"ג שהגט כשר גמור מדאורייתא, וא"כ איך אפשר יהיה לפסול הבנים בכה"ג.

אמנם לגבי ה"פתקים" הנ"ל ודאי שיש את הריעותות שכתב החזו"א שהרי שוברו בצידו "מכתב התעודה" שצמוד ל"גט", וא"כ הדבר מוכיח שלא הקנו לבעל את הגט וגם מי יאמר שהבעל כלל מסר את הגט לאשה אולי ה"רעבנים" מסרו את הגט מיד לאשה יחד עם מכתב התעודה ולא היה ולא כלום.

אבל לגבי נידון דידן שיש בפנינו מעשה בי"ד כמעט ללא ריעותות ואינו צמוד לגט, מאן יאמר לנו שגם באותם שנים המעשה בי"ד הוא מעב"ד על גט בטל והרי המעב"ד כתוב בנוסח מתקבל על ההלכה בדיעבד, ועיין ודוק.

ה. בקהילות המסוימות הללו שהתברר שעכשיו אינם יודעים הלכות גיטין והחל משנים מסוימות יש "תיעוד" מגיטין שאינם כשרים ואף פסולים, אבל ברור שבשנים קדמוניות לפני 80 שנה ישנם חיבורים בעניני גיטין המעידים על רבנים מובהקים מסדרי גט, ויש לדון אם יש לחשוש על הגיטין הקדומים שאינם כשרים, או שאין לך אלא מקומו ושעתו לפסול אבל לא על מועד מוקדם יותר. ואברר דבריי כאן בעדות הללו בוכרה וסביבותיה החל משנות תשמ"ו יש "פתקים" המהוים לדבריהם גט, ויש ריעותות מוכחות בהם וראיות ברורות שהמסדר אינו בקי בטיב גיטין ויש לדון האם נחזיק ריעותא גם לשנות קדומות, או לא.

ולכאו' בגדולה מזה אמר בשוחט שנטל "קבלה" והתברר לאחר זמן שאינו יודע הלכות שחיטה, כתב הרמ"א ריש שו"ע יו"ד (סי' א' א') שאין אוסרים כל מה ששחט למפרע אלא מעמידים אותו על חזקתו, ואומרים עכשיו הוא ששכח ואע"פ שכבר יצא מחזקתו זה כמה ימים, מ"מ לא הורעה חזקתו. וא"כ לא כ"ש שבאותם מקומות ידעו לסדר גיטין והתברר בשנים מאוחרות שאינם יודעים אין לפסול למפרע הגיטין, רק יש לפסול משעה שהתברר הפסול, והרי כאן זו ריעותא מגוף לגוף שודאי לא אמרינן.

אך ודאי דזה אינו דענין חזקה נאמר על גופים ולא על מקומות, ובאמת באותו מקום, מה מקום לומר שהוחזקו, וזה לא מדין חזקה, יש רק לומר שאחזוקי ריעותא לא מחזיקינן ראה חולין נו ע"ב וברש"י וראשונים שם, וע"ז י"א ע"ב ויב ע"א וברש"י שם. אך גם בזה י"ל דהנה בביאור הגר"א או"ח סי' תנ"ג סעיף ד' כתב בטעם הדין שאין מחזיקין איסור (שם מיירי לגבי חיטים שבאו בספינה שאין חוששין שמא נפלו עליהם מים וכן קמח שבשוק שאפשר בשעת הדחק לאפות מהם מצה לפסח). שהוא מטעם רוב וחזקה,

וא"כ יתכן שבמקום שלא נאמרו דיני חזקה וכדלעיל, אף לא אמרינן אחזוקי ריעותא לא מחזיקינן וצ"ב בזה.

ו. ונדון עתה בענין ה"מעשה בי"ד" שאין החתימות ידועות לנו ואף אין קיום ע"ז. על ה"מעשה בי"ד, חתומים: הרב מסדר הגט כ"מ הרארי חיי שו"ב בן מ"ו ציון שו"ב" ועדים: "חנניה בן רפאל עד, גבריאל בן יוסף עד".

הנה הבית יוסף אבהע"ז סי' קמ"א (נד.) הביא תשובת הר"ש בן הרשב"ץ (שו"ת הרשב"ש) סי' רסו על מעשה בי"ד שלא מקוים וכתב שם דהואיל וקיום שטרות דרבנן הוא, והוי מחלוקת ראשונים אי מעשה בי"ד צריך קיום, וכיון שבמחלוקת היא תלויה והירושלמי אומר דמעשה בי"ד ל"צ קיום וכו' כיון שהרי"ף והרמב"ם על פי דרכם למדנו שאין מעשה בי"ד צריך קיום ובמקום דאיכא פלוגתא דרבוותא אמרינן מעשה בי"ד א"צ קיום ומקלינן עלה משום עיגונא,ע"כ.

וכן פסק הרמ"א בשו"ע סוף סי' קמ"ב שבמקום דחק ועיגון יש להקל ולסמוך עליו וכו' דמן התורה עדים החתומים על השטר כמו שנחקרה עדותן בבי"ד דמי, ועיין במפרשי השו"ע שם. ובט"ז שם כתב לחלוק על דברי הרמ"א, ובשו"ת שואל ומשיב חלק ג' סי' צ כתב דהט"ז לא ראה לתשובת תשב"ץ (שלא נדפסה בימיו) והמעיין בשו"ת תשב"ץ ח"ז סי' נ"ז וסי' כ"ב וכו' ימצא דלא קשה כל קושיות הט"ז, וכ"כ המהרי"ט אבהע"ז סי' ט' מתשובת מוהר"י גרשון שנוכל לסמוך אף כשאין קיום כלל והביא דברי הרמ"א הנ"ל בסי' קמ"ב שמקל במקום עיגון ואף שהט"ז חולק אך במקום דחק ועגון יש מקילים בזה, ובשד"ח הביא הרבה אחרונים להקל בשעת הדחק אף ליתן הגט ואף להנשא וכבר כתב בשם שיירי טהרה להגאון מוהרש"ק להתיר בדיעבד בעגון גדול להנשא במעב"ד "אף בלי קיום במקום עגון וכבר עשינו כן כמה פעמים". ראה שד"ח מערכת גט סי' א' אות יח ואות מה, וכתב בסי' י"ט אות ט' הא למדת מדברי רבנן קדישי שבדיעבד במקום עיגון גדול אפשר להתיר ליתן הגט ולסמוך על הקיום בי"ד שבה אף שאין מכירים חתימות הדיינים, וכתב בבית שלמה סי' נא אפילו כאשר הדיינים אינם ידועים לנו יש לסמוך אדברי הב"ח שמבואר בדבריו שאפילו באינם ידועים סמכינן ארוב ישראל ומן הסתם כשר הוא עיי"ש, וראה ב"קונטרס גירושין" הנ"ל שבספר "אדרת אליהו" שהביא הרבה פוסקים להתיר בכה"ג.

אמנם ה"מעשה בי"ד" שבנדוננו אינו מעב"ד רגיל שחתומים עליו ג' דיינים וכאן חתם אחד: הרב מסדר הגט, ושנים חתמו כעדים, אמנם כבר האריך בשו"ת ציץ אליעזר חלק י"ב סי' ע"ט להתיר עפ"י חתימת האב"ד בלבד והביא שם מספר נהר שלום דהואיל והאשה באה עם המעב"ד למקום שלא היתה מוחזקת כאשת איש שפיר דמי עיי"ש באריכות דבריו, וא"כ ה"ה היכא.

ונראה דכאן הרי אין הנ"מ לגבי להנשא לכתחילה שכבר נשואה היא ע"י רב מסדר קידושין ומאן יחזיק לן ריעותא שמסדר הקידושין השניים לא בדק אם אמנם מגורשת וכי גם הוא לא ידע ולא הכיר חתימת הרב מסדר הגט והעדים, הא הוי סמוך ונראה במקום ובזמן לגירושין, והנ"מ היא ביחס לכשרות הולד לבוא בקהל, וכאן אפילו הט"ז יודה שאין לפסול לקהל.

סוף דבר המבקשת ח. מ. מותרת לבוא בקהל.

(-) חיים שלמה רוזנטל

ראיתי מה שכתב הגרח"ש רוזנטל, ויש להעיר בענין הקדושין:

א. לענ"ד קשה מאד למצוא סיבות לביטול הקידושין שאף שנניח שאינם בקיאים בטיב קדושין מ"מ אין צריך חכמה גדולה בקידושין. וכל שנתן לה שוי פרוטה בפני שנים כשרים מקודשת. מה שאין כן גט שכל שינוי קל יכול לפסול הגט מן התורה. וכל שכן שאינם יודעים שהבעל צריך למסור הגט, אלא חושבים שבכתיבה בלבד היא מגורשת. והרבה מקרים ראינו שלא כתבו ונתנו רק מעשה בי"ד, וזה הם מדמים שהוא גט רק אם לקח אותה הרבה.

אמנם לפעמים התברר שלא היו עדים רק קרובים או נשים, שרגילים לעשות הקדושין במסיבה משפחתית ובזה יש מקום לצרף להיתר.

ופשוט שאין טעם לומר שאם הגט אינו גט, כך גם הקדושין. ומה שהרא"ש בתשובה כתב שגט שסידרו שאינם בקיאים אינו פוסל למפרע, היינו שסתם גט כשר אבל בנידון דידן שהם לא יודעים כלום, וכמו שנראה לנו מכמה מקרים, בזה ודאי יש לחוש גם על העבר.

ב. מה שכתב שאין להתיר בגלל שאין עדים לפנינו שנתקדשה, ועל זה כתב שלא שמענו בכל הנשים לומר אין לנו עדים על קדושיהן. אמנם כל זה נכון שיש עדים שהוחזקה לנשואה, וקיימלן סוקלין על החזקות, אבל במקום שאין עדים שהוחזקה לנשואה בזה כל שלא ידענו שהיתה נשואה לפני שנישאת לבעלה השני, ורק על פיה היתה נשואה לראשון אין לעשות בניה ממזרים, ואם הוחזקה לנשואה אף שאין עדים שזוכרים נישואיה, ודאי היא בחזקת אשת איש. וכן ברוסיה אצל אשכנזים שנשכח מהם צורת נישואין מן התורה, ג"כ אין כאן חזקת נשואה כדת משה, אבל אצל הבוכרים שעושים נשואין של תורה, אף שאינם בקיאים בעדות כשרה, מ"מ נחשבת כנשואה וספק אם נשואה כדין.

ג. ובענין הגיטין, בנידון דידן יש טיבותא שהאשה והבעל אמרו שהבעל נתן לה הגט, וגם הראתה איך היו ידיה פשוטות ובהרבה גיטין שבאו לפנינו מאותה מדינה לא אמרו הנשים שקבלו מבעליהן אלא מהרב.

ד. ואכתוב תמצית מה שכתבתי במקום אחר למה בשוחט ואינו יודע הלכות שחיטה שחיטתו ודאי נבילה, מותר לשחוט בנה אחרי האם, ואילו גט שסידרו הדיוטות לא פסל הרא"ש בדיעבד. יש לתרץ ששחיטה אם לא יודע מהיכי תיתי ששחט כדין כסומא בערובה, שלא דרס ולא שהה, מה שאין כן גט מסתמא כשר, שהרי הבעל כותב ונותן, ובלי ידיעה מסתמא כשר, ואין לתלות שמצא גט באשפה או מחובר. עכ"פ בנידון דידן שהמעשה בי"ד נכתב כהוגן ואין לנו ראיה על החותמים שאינם בקיאים לגמרי בדיני גיטין, וכ"ש שאין לנו ראיה שבכונה יגרשו שלא כדין, אני מצטרף להתיר למבקשת להנשא כדמו"י.

(-) זלמן נחמיה גולדברג

ראיתי מ"ש ידידנו הדגול הגרח"ש רוזנטל שליט"א, ואחר העיון הראוי בדבריו אכתוב את הנראה לענ"ד ומכללם הערות קצרות בדברי הרב נר"ו.

א. בעמוד ב' כתב, שלא נראה להוציא לעז על כל בני העדה הבוכרית שהם בני הפנויה וכו'. הנה פשוט דהוצאת לעז הוא ענין חמור. אפי' על איש יחידי, וק"ו בעדה שלימה מקהל ה', ואולם אין בזה ענין הוצאת לעז ח"ו, רק בירור המציאות אצל איזה ערים בזמן האחרון, והיא מצוה וגם חובה כדי לדעת הדין כמו בנ"ד שיש חשש ממזרות ח"ו, ולא נוכל להגיע לחקר האמת בלי הבירור הזה והוא פשוט.

וידועים דברי אדוננו הרדב"ז ז"ל בכמה תשובות בענין יהודי חב"ש, שהעלה שהם פסולי עדות, ועי"ז ביטל קידושיהן, ובזה התירם בקהל ה', וקלקלתם הוא תקנתם כלשונו הטהור, וכהנה וכהנה כתבו גדולי הפוסקים בכל הדורות, ולא חש אדם בדברים אלו להוצאת לעז.

והאמת יורה דרכו דבכל מקום שנחלשה ידיעת התורה ורפתה מסורת קיום המצוות, ונשכחו מהם עניני שבת ומועד וכו', מיד התרופפו גם עניני גיטין וקידושין ורבה העזובה בעווה"ר, ואע"פ שבמעשה הקידושין א"צ חכמה גדולה לעשותם כדמו"י, מ"מ יש דברים בסיסיים שא"א לעשות קידושין כדת בלעדיהם, כגון, שיאמר לה לשון של קידושין ברור, לפני נתינת הטבעת לידה, ואם העדים לא ראו את זה בבירור ואפי' רק מסופקים בזה י"א דלא מהני כלל, ונחלקו הראשונים בזה די"א דאפילו שידך לא מהני אמירה דאחר מתן מעות והארכתי בכל זה בשו"ת שמע שלמה ח"א (חאה"ע סי' ו'), וכן שצריך לקדשה בשו"פ ושיהיה משלו, ובלי ידיעת דבר זה יכולים להיות כמה מכשולים וק"ו בענין עדים שיהיו כשרים ולא יהיו קרובים, ושיראו את הנתינה ממש, וכמה פעמים ראינו כתובות שהעדים החתומים עליהם הם קרובים, וזה באה"ק שכל הקידושין נעשים ע"י רבנים מוסמכים, ופעמים שנפלו טעויות כאלו גם אצל ת"ח חשובים, וק"ו במקום כזה.

ובפרט שהעידו מחכמי העדה, שהקידושין שם לא נעשו כדין ובפרט בעניני כשרות העדים, וזו הסיבה שאמרו בזה, כבולעו כך פולטו. ואנן מה נענה אבתרייהו.

ב. וזה שגרו יחד שנים רבות כאיש ואשתו לכל דבר, אינו כלום, דעל דעת קידושין ראשונים הם סומכים, דסברי שהם קידושין גמורים בלא פקפוק כלל, וכמ"ש בכתובות (ע"ג ע"א) אדם יודע שאין קידושין תופסים בפחות משו"פ וגמר ובעל לשם קידושין, ויש חולקין שם בגמ' וס"ל, דאין אדם יודע שאין קידושין תופסים בפחות משו"פ, וע"כ אדעתא דקידושין ראשונים בעל, ולא הוו קידושין, נמצא דכל המחלוקת שם היא רק אם יודע שקידושין לא תופסים בפחות משו"פ או לא, אבל אם אינו יודע, אלא חושב שקידושין ראשונים היו כדין, לכ"ע אמרינן דאדעתא דקידושין ראשונים בעל ואין כאן קידושין, ועיין שו"ת אגרו"מ חאהע"ז סי' ע"ו, ושמע שלמה ח"ב (באהע"ז סימן כ"ג) ולא זו גם זו, דגם אם היה לו איזה פקפוק (מה שלא שייך כלל בנדו"ז), לא שייך לומר בזמנינו דגמר ובעל לשם קידושין, דמעולם לא שמעו מושג של קידושי ביאה, ומאיפ’ יעלו על דעתם לקדש בביאה. וכבר מצאנו סברא זו בשו"ת שאגת אריה בסוה"ס תשובה א' וז"ל: עוד יש לצדד בנידון שלנו קצת להיתרא מצד הסברא, דכל החזקה שאמרו בגמרא דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות, ודאי לשם קידושין בעל, אינו אלא בדורות הראשונים שהיה דרכם לקדש בביאה, וא"א לקידושי ביאה אלא בעדי יחוד, היה דין זה ברור לכל. אבל בזמנינו ובמדינות הללו שאין דרכם לקדש בביאה, אין דין זה ידוע אלא לחכמים הבקיאים בהלכות קידושין. אבל זה שהוא רך בשנים, הדבר קרוב לומר שלא היה יודע ובקיא בהל' קידושין. דנימא שבעל לשם קידושין ובעדי יחוד, משום חזקה זו דאין אדם עושה בב"ז, והלואי שרוב המורים שבדורינו ידעו הלכות קידושין על מתכונתן, עכ"ל. והוב"ד בתשו' הגאון מהרא"י וולדנברג שליט"א, והיא נדפסה בשמע שלמה ח"ב (חאהע"ז סימן כ"ב) ע"ש. ואנן מה נענה אבתריה, אם בדורו של השאג"א כך, דור יתום אנו מה יענה ומה יאמר, ואם במקומות המתוקנים כך, באותן מקומות על אחת כמה וכמה. ודי בזה.

ג. ומ"ש עוד כת"ר לדון בגיטין שלהם וכתב דאפשר שגם הגיטין הפסולים אפשר דאינם בטלים מה"ת, דעיקר הגט נמצא שם, ובפרט להדוגמאות שהזכיר שם מהגיטין שהגיעו מדרבנת שבבוכארא, ואם כי אין באפשרותי לע"ע להאריך בענין זה, (שראוי לחוקרו היטב ולערוך עליו תשובה בנפרד ועוד חזון למועד איהב"א). מ"מ ודאי צדקו דברי כב' שבנדון זה שדנים על הבת שנולדה, אם יש חשש ממזרות ח"ו, שהוא בלאו וקיל טפי מאשר להתיר א"א לעלמא, וגם דאין לך שעת הדחק ועיגון גדול מזה. בודאי דיש מקום להקל כשהגט לא בטל מן התורה. ולצרף לזה עוד ספקות אחרים. ומה גם שמדובר על זמן קדום יותר משנת תשכ"א, ואין לנו ידיעה על מצב הגיטין אז דאפשר שאז היה עדיין בחיים אחד מהדיינים המומחים שהרי ברור וגם ידוע שבתקופה שלפני כן היו שם דיינים מומחים ועשו גיטין כדת וכהלכה, ובפרט דהמעשה ב"ד שקיבלה להוכחה, נראה שעשו אותה אנשים יודעי דבר, ומה שהוסיף לדון שאולי לא נמסר הגט מידי הבעל לידי אשתו. הנה בנידוננו הם אמרו במפורש שמסר הגט מידי הבעל לידי האשה, והדברים נאמרו כמסיחים לפי תומם כששאלנו אותם בדיון שיספרו היכי הוה גופא דעובדא. שו"ב שכבר כתב כן הגאון רבי ז' נחמיה גולדברג שליט"א.

עוד כתב שם ואין צריך להגיע לדין ספק ספיקא שמא הקידושין לא טובים וכו'. והנה לענ"ד אנחנו כן נשתמש כאן בצירוף הספיקות הרבים שיש בנידון זה, וכמו שעשו רבותינו גדולי הפוסקים בכל הדורות, וכבר כתב רבינו הפנ"י על מסכת כתובות בקו"א (סימן מ"ו) בשם הרשב"א ז"ל בתשובה (סי' ת"א) דממ"ש בכתובות (י"ד ע"א) הלכך לרבן גמליאל אלים ליה ברי וכו' וקיל ליה שמא דאפי' ס"ס נמי פסול, לר' יהושע אלים ליה חד ספיקא דאפי' בברי פסול, וקיל ליה ס"ס דאפי' בשמא נמי מכשירי, ומשמע מזה דמהני ס"ס אפילו היכא דאתחזק איסורא, דס"ס הוי כרובא ואפשר דעדיף מרובא, וכן בקי"ל רובא וחזקה רובא עדיף, ה"ה בס"ס (דעדיף מחזקה, ומתיר גם באתחזק איסורא), וראיה מרבי יהושע דמחמיר לענין יוחסין דלא מהני רובא, עד דאיכא תרי רובי, ואפ"ה מקל בס"ס.

וכתב דנחלקו האחרונים ביו"ד (סי' ק"י) בפירוש חזקת איסור שכתב הרשב"א ז"ל, דהט"ז שם סקט"ו כ' דהרשב"א איירי שנתחזק איסורא ונתחזק ג"כ היתירא, כמו באלמנת עיסה וכדו', אבל באתחזק איסורא ממש, כמו ספק בשחיטה וכיו"ב, מודה הרשב"א ז"ל דאסור (ולמ' ס"ס הכותב) וכדברי האו"ה ומשאת בנימין, והש"ך שם בכללי ס"ס שם (ס"ק כ"ז כ"ח וכ"ט) כ' דהרשב"א ז"ל מתיר גם באתחזק איסורא ממש, אלא שאין ללמוד מאותה תשובה דמשבשתא היא והסיק כדברי הרא"ה ז"ל דבהתחזק איסורא ל"מ ב' ספיקות, ובשלשה שרי (ע"ש שכתב דהחזקת איסור מורידה ספק א' ונשארו עדיין ב' ספיקות). והפר"ח שם (בכללי ס"ס סקט"ז) דחה חילוקו של הש"ך שמחלקו בין ב' ספקות לשלושה, ומסיק דגם באתחזק איסורא ממש מותר בתרי ספיקי, ויסוד סברתו הוא דס"ס הוא כמו רוב ורובא עדיף מחזקה, דהא בממון לא מהני רובא, וי"א דס"ס מהני גם בממון.

עו"כ שבדרך זו של הפר"ח הלכו גדולים חקרי לב ואנשי חיל מגדולי הספרדים האחרונים בתשובותיהם דמתירין בס"ס אפי' בחזקת איסור אשת איש בין בעניני עגונות וכו'. וכן בדיני גירושין, צא ולמד מ"ש גדול האחרונים מהר"ם ן' חביב בספר ג"פ (הל' גיטין סי' קכ"ט סקי"ג) וז"ל אמנם המעיין יראה דסוגיא דעלמא להתיר בס"ס בפלוגי דרבוותא אף באיסורי תורה, וגם באיסור א"א להתירה לעלמא כמ"ש בתשו' האחרונים ז"ל וכו' עכ"ל. וע"ש הפנ"י שכתב דכאן דפליג דרבוותא אמרי' כן כ"ש בשאר ס"ס ממש, כנודעים מתשו' האחרונים, ודלא כהאו"ה והמש"ב והט"ז והש"ך ושלא כדברי ר"י בעל התוספות, שכ' להדיא דכל שהספק הא' מה"ת הו"ל כודאי איסור ולא מהני בה ס"ס, וע"ש עוד מזה.

ואולם אח"ז יצא רבינו הפנ"י ע"ה לחלוק עליהם וכתב בזה"ל: ויאמר יהושע עתה באתי במגילת ספר כתלמיד הדן לפני רבותיו בקרקע בלענ"ד האי פיסקא לית ביה מששא, ואף שיודע אני מיעוט ערכי לפני כל גדולי האחרונים הספרים ומכללן בעל פר"ח ובעל ספר ג"פ, שכל א' ואחד קטני עבה ממותני ומה גם כי כולן ומתיירא אני להכניס ראשי ביניהן שמא ירוצו גולגולתי, אמנם עכ"ז לעצור במילין לא אוכל, וללמוד אני צריך ויותר לחומר האיסור וכו', וע"ש שהאריך מאד בכל זה ובסוף כתב בזה"ל: העולה מכל המקובל דלענ"ד יש די והותר במה שכתבתי והבאתי ראיות חזקות כראי מוצקות מסוגיות הש"ס והקדמונים שאין להקל כלל להתיר ס"ס היכא דאתחזק איסורא, ומכ"ש באיסור א"א שקרוב הדבר לומר דבאיסור חנק וחטאת קאי, ועכ"פ באשם תלוי ועל המיקל עליו לסתור הראיות שכתבנו ולהביא ראיות כנגדם, והנלע"ד כתבתי לעורר לב המעיין לבל יהרסו, ובקונטרס כלל גדול אבאר יותר כל דיני ס"ס לכל כלליו ופרטיו בעה"י, עכ"ל.

ובמקום אחר כתבתי תשובה והארכתי להוכיח שכל גדולי האחרונים שאחריהם החזיקו בדעת הפר"ח והג"פ וסיעתם ומתירים בב' ספקות או בשלושה ספקות לכתחילה, ואפי' בספק פלוגתא דרבוותא וגם בא"א, והיא נדפס"ה בשו"ת שמע שלמה ח"א (חאהע"ז סימן ו' אות י"ד) ועי"ש.

וידועה ומפורסמת תשובת הגאון רקע"א ז"ל בסימן קכ"ח שהובא בפ"ת לאהע"ז (סימן ד' או') שהתיר בחשש ממזרות מכוח ס"ס. דפלוג' דרבוותא בדיני יכיר כיע"ש. ואחריו נמשכים כל גדולי הפוסקים הבאים אחריו בעניני ממזרות כידוע.

ויש כמה וכמה ספיקות בענין הקידושין שנעשו ע"י עמי הארץ שאינן בקיאים בטיב גיטין וקידושין, הן מצד מעשה הקידושין עצמם אם נעשו כדין אם נתן לה דבר משלו, ואם א"ל הרי את מקודשת לי לפני הנתינה, ואם העדים הסתכלו וראו את מעשה הנתינה מידו לידה, ושמעו שאמר לה ה"א מקודשת לי לפני הנתינה. (וידועה מחלוקת הרשב"א והמרדכי ז"ל בענין אומדנות אי מהני או שצריך לראות את גוף הנתינה ממש, ול"מ גם כשראו שהניח ידו על ידה ויש אומדן דמוכח שנתן לה והארכתי בזה בשו"ת ש"ש שם (סי' ו' או' ה') ורעק"א כי שהרמ"א ז"ל הכריע כהרשב"א דלא חיישי' לאומדנות. והבאר מרדכי כ' שגם המרדכי מסופק בזה ולא ברירא ליה מילתא. והתומים דחה לדברי הב"ש שמדמה קידושין לדיני ממונות ודי בידיעה גם בלא ראיה, וכאן יש ספק שאין אפי' אומדן, דאינם יודעים בדברים אלו, ומילתא דלא רמיא עליה דאיניש לאו אדעתיה. וציינתי שם שהנוב"י, והרב משחא דרבותא, והרב שמ"ח גאגין ז"ל והחת"ס כולהו ס"ל דבהניח ידו על ידה לא חשיבא אפי' הוכחה שנתן לה. ויש פוסקים שכתבו דבלא ייחד עדים גם להמרדכי לא מהני אומדנות וע"ש עוד בדברי גדולי הפוסקים בכל זה.

ועוד יש ספיקות רבים בזה, וכ"ש לענין העדים, דיש חשש גדול שלא הקפידו בענין קרובים וכפי שהעידו חכמי העדה ההיא, וגם בשאינם קרובים רבים מהם פסולים לעדות מדאורייתא, ויש בזה כמה ספקות, בענין פסולם, ובענין מקדש בע"א, ובענין עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה. וידוע דעת הריטב"א ז"ל אם היו עדים כשרים ופסולים באותו מעמד אם לא ייחדו את העדים עדותם בטלה. ובתשו' ההיא צרפתי כמה מגדולי האחרונים שמצרפים את זה בתשובותיהם להתיר. ובכה"ג שמחוסר ידיעה גם הכשרים לא מתכוונים להעיד. אפשר שגם החולקים על הריטב"א יודו בזה.

ועוד נוספו ספיקות רבים בענין הגט, דיש מקום לומר שנעשה גט כשר לכתחילה, דכאמור עד לפני כשמונים שנה היום שם בבוכארא דיינים מסדרי גיטין כדת וכדין, ואפשר שנשאר אחד מהם לאותה תקופה, והוא שעשה את הגט כדין וכהלכה. ואפילו את"ל שהגט נעשה ע"י אנשים שאינם בקיאים בטיב גיטין וקידושין, מ"מ אפשר שלא היה מרחק גדול וגם אם לא עשו גט כשר לכתחילה, מ"מ הוא כשר בדיעבד, ואפי' אם היינו רואים ופוסלים אותו ולא מתירים את האשה להנשא ע"י גט זה, מ"מ גבי הספק ממזרות אפשר דמהני להתיר, ועכ"פ הוי ספק וחזי לאצטרופי לכל הני ספיקי ומכוח כל אותם ספיקות יש מקום להתיר.

ועיין להרב שלחנו של אברהם במצות כהונה (סי' כ"ד) שכתב וז"ל וכבר נודע מפי ספרים ומפי סופרים מהריב"ל ומהרשד"ם ,ורבים מהאחרונים דמבטלים הקידושין בתרי פלוגתות דרבוותא, ושכן כתב מרן ז"ל בדיני קידושין ע"ש, ועלה בהסכמה עמו הגה"ק רבי ישועה בסיס ע"ה, וכתב שם עוד דגם החולקים יודו בתלת ספיקי כמ"ש הכנה"ג הובא בעדות ביעקב (סימן טו"ב), והבאתים בתשובה ההיא שבש"ס ח"א (חאה"ע סי' ו' או' י"ד) ע"ש עוד אריכות דברים בזה. ואין לומר דכל הני ספיקות שציינתי לא יחשבו לס"ס משום דהם משם אחד דסו"ס הספק הוא אם היא א"א גמורה דהיינו שהיו קידושין כדת, או לא, בידוע דרבים מהפוסקים סברי דגם ס"ס משם אחר עבדינן, ובמשפטי עוזיאל חאהע"ז (סימן נ"ה עמוד כ"א) כ' שהגרא"י קוק ז"ל בתשו' הסביר בעומק הסברא שגם המחמירים בס"ס דפלוגתא דרבוותא משום דחד שמא הוא, יודו בתלת ספיקי, משום דבשתים הראשונות יש צד אחד להתיר מדין ספק, והספק פלוגתא השלישי יהיה צד שני שמא הוא ודאי כדבריו, ונחלקו הראשונים אם ההיתר דס"ס הוא משום רוב, או שזו מדה בתורה, דאע"ג דספק הוא התורה התירתו, וכן יש מחלוקת אם רוב הוא מטעם ודאי או מטעם ספק, וא"כ אם ס"ס אינו מטעם רוב, אלא מדה בתורה והוי בכלל ספק, אז בס"ס הא' יש צד היתר מטעם ספק, ובא הספק השלישי שאנו מסתפקים בו שמא הלכה ודאית היא בצד הדעה שלישית, וספק וודאי תרי שמות הם, ע"ש כי קיצרתי בזה.

ועוד הבאתי שם מ"ש מרן הראש"ל נר"ו ביבי"א ח"ד (חאהע"ז סימן ה' אות י"א) דאע"ג דיש אחרונים דס"ל דס"ס דרבוותא לא מיקרי ס"ס דהכל ספק א' הוא, והוי חד שמא. וכעין מ"ש התוס' בכתובות (ט' ע"א) שם אונס חד הוא. הנה ידוע דמהר"ם ן' חביב ז"ל בקונטרס עץ הדעת שבסו"ס אור צדיקים (בכללי ס"ס דקי"ג ע"ב) העלה שמלבד שהרמב"ם ז"ל (פ"ב מהל' סוטה, ופ"ג מהא"ב) פסק בקטנה שזינתה שהיא אסורה לבעלה, וה"ה ז"ל כתב שם שמקורו בכתובות הנז', ומזה מוכח דפליג על התוס' הנז', וס"ל דעבדינן ס"ס גם משם אחד, וכתב עוד דגם בתוס' יודו בס"ס דפלוג' דשפיר הוי ס"ס, ושכ"ד רוב האחרונים, ואפי' החולקים בזה, מודים כ"ע בתלת ספיקות, דעבדינן כמ"ש מהריב"ל (ח"ב סי' ז', וח"ג סימן ס"ג) ומהראנ"ח ז"ל (סי' ק"ט) ע"ש. ובגט פשוט חזר וכתב דסוגיין דעלמא להתיר בס"ס דפלוג' דרבוותא גם באשת איש להתירה לעלמא. וע"ש עוד מזה באורך גדול, וק"ו בנ"ד דלא להתיר האשה אנו דנים, אלא בהיתר הבת. וכ"ש שיש כאן כמה ספיקות גם בענין מעשה קידושין וגם בענין העדים, וכן ספק אולי הגט נעשה כדת וכדין, ולכו"ע הווי תרי שמי, והו"ל ס"ס מעליא לכו"ע, ולא ס"ס אחד יש כאן אלא כמה וכמה.

ועוד דהגם אמנם הש"ך בכללי ס"ס פסק דבעינן שיהיו הספקות משני שמות נפרדים ובלא"ה לא מיקרי ס"ס, וכמ"ש התוס' בכתובות (ט' ע"א) ד"ה ואיב"א, וי"ל דשם אונס חד הוא. מ"מ הכרתי ופלתי הקשה עליו מכמה מקומות בש"ס ששם רואים דאמרי' ס"ס להתיר גם כששני הספקות הם משם אחד. וראשון ההיא דנמצא מחט במעיים דהתירו מכוח ס"ס, שמא המחט לא בא לחלל הגוף ואת"ל בא שמא לא ניקב א' מאבריה הפנימיים, והרי"ז שם אחד אם ניקב א' האברים או לא ומה לי אם לא נכנס לחלל הגוף או שנכנס ולא נקב.

וכן פסק הרא"ש ז"ל בתשובה ופסקו הרמ"א ז"ל ביו"ד (סי' רצ"ג ס"ג) להתיר תבואה שהיא ספק חדש, מכוח ס"ס שמא מדאשתקד, ואת"ל משנה זו, שמא נשתרש קודם העומר, וגם כאן הוא שם אחד, אם הוא חדש או לאו.

וכן בהא (ש"ע יו"ד סס"י נ"ז) באריה שנכנס בין השוורים, שהתירו מכוח ס"ס, שמא לא דרס, ואת"ל דרס שמא לא דרס נגד החלל, וגם זה הוא שם אחד, אם נדרסה נגד חלל הגוף או לא. וע"ש שהרבה להביא עוד ראיות. והרב חו"ד כתב לחלק בין היכא דהריעותא ברורה כההיא דכתובות שלא מצא לה בתולים, ורוצים לסלק את הריעותא מכוח ס"ס, בזה הוא דבעינן שיהיו הספקות משני שמות נפרדים. אבל בכל הדוגמאות שהביא הכרו"פ מיירי דיש ספק אם יש ריעותא או לא. ובזה מתירים בס"ס גם משם אחד, דיש כאן רוב צדדים להתיר. דבאריה שמא לא דרס כלל ואין ריעותא, וכן במחט שמא לא נכנסה לחלל כלל, והתבואה שמא משנה שעברה, ואין שום ריעותא כלל. ובספר חיי אדם (קונטרס שער הקבוע סי' נ"ב עמוד 223) גם הוא הביא כמה קושיות וכגון שהתירו במצאה דם, ספק מהאיש ואת"ל ממנה שמא דם מכה הוא. ועוד דוגמאות רבות. וכתב שם יסוד חשוב ליישב כל הנ"ל, וזה תורף דבריו, דכשהספק האחד קרוב להיתר יותר מחבירו, הגם שאינו מתיר שום דבר יותר מהספק הראשון בזה מהני ס"ס משם אחד, והוא כשבצד אחד של הספק אתה לא צריך לחקור בשום ענין רק הוא מותר בכל גונא. משא"כ כשצריך לחקור גם בצד ההוא, איך היה רק שמתירים מחמת הספק שלא היה באופן האסור, בזה בעינן שבספק האחר יהיה טעם אחר להתיר, ולא מאותו שם שהתיר הראשון וזהו שאמרו שיהיו משני שמות.

ודוגמא לזה הוא הדין של חדש דהספק הא' הוא, אולם התבואה משנה שעברה, ולפ"ז אין כאן בית מיחוש כלל שהוא מותר בכל גונא. ואת"ל משנה זו, אולי נשרש קודם העומר. אבל א"א לעשות ספק אולי נשרש בשבט ואת"ל וכו', אולי באדר. דאין א' מהספקות קרוב יותר להיתר.

וע"ש שהאריך בזה, וכתב עוד דמ"ש התירו בכתובות ששם אונס חד הוא, שם אין א' מהם קרוב יותר להיתר מחבירו, שפיתוי קטנה מותר משום שאין לה רצון והו"ל אונס, א"כ כל הס"ס הוא, אם זה אונס דגדולה או אונס דקטנה, ואין שום א' מהם קרוב להיתר יותר מחבירו. ונשאר רק ספק א', אם זה אונס או רצון. אבל אם היה פיתוי קטנה נחשב לרצון והתורה התירתו, הו"ל שפיר ס"ס ספק באונס ואת"ל ברצון יש צד שהרצון מותר, שהיא קטנה, וע"ש.

ובמחברתי הקשיתי ע"ז דגם בדין חדש הנ"ל הספק הוא אם זה ישן של שנה שעברה או של שנה זו, אבל אין צד שהחדש מותר.

וכתבתי שם בס"ד לבאר כונת הבינת אדם, דתבואה של שנה שעברה היא מציאות אחרת (וכמו במעשר שלכל שנה יש מעשר אחר) ובתבואה ההיא אין שום נ"מ אימתי השריש. אבל התבואה דהשתא היא מציאות אחרת, ויש בה נ"מ אם נשרש לפני ט"ז בניסן או לאחריו, והוי שפיר ס"ס, משא"כ בפתח פתוח דהדיון כולו רק באותה מציאות רק השאלה איך נעשה הדבר באונס או ברצון ודו"ק.

והשד"ח (כרך ה' דצ"ו טור א') הביא דברי הבינ"א, ודברי הפר"ח בכללי ס"ס (אות ל"ז) בשם תה"ד (סי' ק"ל) דכל שיש איזה חילוק במציאות בין שני הספיקות לא חשיב שם אחד, אפי' שאין נ"מ לדינא ביניהם, ולהרשב"א צריך להתיישב בזה. והשד"ח שם כ' שמהריט"א הוכיח מהרא"ש ז"ל דס"ל כתה"ד. וכתב בשד"ח דנר' שכן דעתו של מהריט"א ז"ל גופיה. ועפ"ז מיישב מה שבקשו על הרמ"א ז"ל בדין חדש הנ"ל שהתיר מכוח ס"ס, שגם רעק"א ז"ל בשם המוצל מאש הקשה כן, ולהנ"ל ניחא.

עו"כ דלהרמב"ם ז"ל בלא"ה לק"מ דבתשובת מהר"מ סי' י"ג הוכיח מהרמב"ם בהל' ביכורים (פי"ב דין כ"א דגם כששתי הספיקות הם משם אחד, הוי ס"ס. והראב"ד ז"ל שהשיגו שם ס"ל כהתוס'. וכתב שם שגם הרב מהגיד ז"ל כתב שכן ד' הרמב"ם דאמרי' ס"ס גם בשם אחד, והשד"ח תמה על האחרונים שהתעלמו מדעת הרמב"ם ז"ל, וכתב דנוכל לומר שגם הרא"ש וריב"ה ז"ל שהם מקור דברי הרמ"א ז"ל בהל' חדש הנ"ל, ס"ל כהרמב"ם ז"ל. ודברי ה"ה ז"ל הם בהל' איסורי ביאה (פ"ג ה"ב) וכתב שכן כתב הכ"מ בהל' סוטה (פ"ב ה"ד) וכבר כתב כן מהר"ם ן' חביב ז"ל בקונטרס הס"ס שבספר אור צדיקים (דף כ"ט ע"א).

והכסף נבחר (כלל קכ"ד אות יו"ד) כ' דהמנחת יעקב והכרו"פ פי' בדעת התוס' דכתובות (ט' ע"א) הנז', דלא הוי ס"ס משום שאינו מתהפך, ולא מפני ששני הספקות הם משם אחד, והזרע אמת ח"ב (סי' ט"ל) כ' שדעת הפוסקים כהתוס', וכאמור כן הוא דעת הבינ"א ומסגרת השלחן והחו"ד.

עוד ראיתי בשד"ח שם (ד"ה והנה כמה וכו') שהביא ד' הצמח צדק (מליובאויטש) חיו"ד (סי' ע"א) כ' דהרמב"ם אזיל לשיטתו דס"ל דחומר הספקות הוא רק מדרבנן, משו"ה ס"ל דגם משם אחד שרי, דמ"מ אינו שקול דיש יותר צדדי היתר, משא"כ להתוס' דס"ל ספק של תורה מדאורייתא לחומרא. ובאות י' העלה השד"ח דגם הרא"ש סובר דספקא דאורייתא מדרבנן לחומרא, וא"כ גם לדידיה חשיב ס"ס גם משם א', וע"כ התיר בההיא דחדש.

עוד חידש שם דבשלוש ספיקות מהני לכו"ע אפי' כולם משם אחד עיין לעיל משם הגרא"י קוק זצ"ל. עו"כ דבמילתא דרבנן לא קפדינן אשם אחד, וכמ"ש הפמ"ג בכללי ס"ס אות ט"ו גבי ס"ס המתהפך וה"ה לענין שם אחד. ושכ"כ בשו"ת עין יצחק (א"ח סי' ט"ז), והנה יש בזה עוד אריכות גדולה מאוד, וכבר הארכתי כאן די והותר, ודי בזה.

ולפי זה בנ"ד בודאי דיש להתיר מכוח ס"ס, דמלבד שדעת הרמב"ם ז"ל ורבים מהפוסקים ס"ל דגם משם אחד הוי ס"ס להתיר, הנה לדעת המחמירים יש להקל בזה דיש כמה וכמה ספיקות ובכה"ג לכו"ע עבדינן ס"ס גם משם אחד, זאת ועוד דיש כאן כמה וכמה שמות ומציאויות שונות בספיקות שיש בקידושין, במעשה הקידושין, ובראיית העדים ובכשרות העדים, שכל אחד מאלו מתחלק לעוד כמה ספקות, ולא הרי זה כהרי זה, טעמים שונים ושמות שונים ומגוונים, וזה מלבד שיש גם ספק בגירושין דאפשר שנעשו כדת וכדין, וכל מעיין ישר יראה שברוב הספיקות הללו, יש לומר בהם ס"ס להתיר גם לשיטת הש"ך וסיעתו ופשוט.

וכל מה שחששו הפוסקים בגט שנעשה ע"י אנשים שאינם בקיאים בטיב גיטין וקידושין, וכמ"ש הגאון רב פעלים ח"ד (סימן י"א) שהאריך בזה, וכמ"ש כת"ר. הנה מלבד מה שחילק כת"ר לנכון בין להתיר לאשה לינשא בגט זה, ובין לאסור הולד לבוא בקהל ה'. עוד יש לחלק דנ"ד שאני, שבאותה מדה שיש לנו ספקות על הגירושין שמא נעשו כדין, כן יש לנו כמה וכמה ספקות על הקידושין וכמ"ש לעיל.

ובפרט בשביל להתיר הולד די לנו אם הגט היה כשר אפי' בדיעבד, וגם אם נעשו איזה טעויות יש מקום חשוב לומר דמסתמא נעשה בכשרות של בדיעבד לפחות, וכבר הזכיר כת"ר את דברי הגר"י קלמס ז"ל ומרן החזו"א וההר צבי ע"ה.

וזכורני שראיתי זה שנים רבות בספרו של הגאון רבי אשר זאב ורנר ז"ל רבה של טבריה מעשה נורא באשה שבאה לא"י מרוסיה, ובעלה נתפס במחנות שבסיביר, והיתה עגונה, ולימים הזדמן אחד מא"י לאותו מקום ומתוך מו"מ של דברים התברר שזה בעלה של אותה עגונה וזה כתב מכתב בכתב ידו וביקש מהאיש מא"י להעביר את המכתב לאשתו, ובנו בזה אי הוי גט ואם הרשה אותה להיות שליח לכתוב הגט וכו' ונכנס בעובי הקורה בכוחו הגדול והסכים עמו הגאון הר צבי ע"ה. ויש מכל זה חיזוק וסיוע לנ"ד. שהוא קל הרבה יותר מכל אותם שאלות חמורות, שכאן התגרש שם ויש צד חשוב לומר שהכל נעשה כדת וכדין ע"י מומחה, שאפשר שנשאר מהדור הקודם, שהרי מדובר על זמן שלפני כשלושים וחמש שנים. וגם אם עשו אותו אותם מסדרי גיטין שבזמנינו, הרי יש צד חשוב לומר שהוא כשר לשעה"ד ומקום עיגון לפחות וא"כ הולד מותר, ועוד שכל הספקות שנופלים בגט שלהם, שייכים גם בקידושין שלהם נמי.

ובטרם אסיים אבא העי'ר במ"ש כב', דגדולה מזו אמרו בשוחט שנטל "קבלה" ואחר זמן התברר שאינו יודע הלכות שחיטה. שפסק הרמ"א ז"ל בריש יו"ד (סי' א' ס' א') שאין אוסרים מה ששחט למפרע. אלא מעמידים אותו על חזקתו. וכתב כב', וכ"ש באותם מקומות שידעו לסדר גיטין, ובשנים האחרונות התברר שאינם יודעים, אין לפסול הגיטין למפרע, רק משעה שהתברר הפסול. עכת"ד.

וזה בודאי אינו דשם דנים על השוחט פי', שהיתה לו חזקה ועתה נודע שהתקלקלה חזקתו, אמרי' העמידהו על חזקתו, עד שיודע לך שהתקלקלה אותה חזקה. אבל כאן לא תלוי במקום רק באיש המסדר את הגט, ומשנפטרו אותם מסדרים בקיאים, נפסקה עמם חזקתם, ואלו של היום מעולם לא היתה להם חזקה, ואין כאן לדון בספקות העולות מהמעשה הזה וכמ"ש כבר. ושו"ר שכב' דחה את הלימוד משוחט, ואולי זה כונתו.

ומעתה אבוא להעיר בדברי הגאון רבי זלמן נחמיה גולדברג שליט"א שבתחילת דבריו כ' שקשה מאוד למצוא סיבות לביטול הקדושין שא"צ חכמה גדולה בקידושין, וכל שנתן לה שו"פ בפני שנים כשרים מקודשת משא"כ גט וכו', עכ"ל. ואחר המח"ר ממעכ"ת לענ"ד יש מקום גדול שאנשים שאינם יודעים יכולים לפסול הקידושין, וכבר ציינתי לעיל כמה וכמה ריעותות וספיקות שיכולים להיות בקידושין ולא בכדי אמרו בגמ' דקידושין (ו' ע"א, וי"ג ע"א) דא"ר יהודה אמר שמואל כל מי שאינו יודע בטיב גיטין וקידושין לא יהיה לו עסק עמהם. וש"מ דגם בקידושין שייכים תקלות למי שאינו יודע בטיבם. (ובפרט לפי מ"ש התוס' שם, בשם ה"ר עזריאל, ע"ש). ובפרט שיש אצלם בעיה של קידושין בפני קרובים ושאר פסולים וכמו שם כב' הסכים לענין קרובים.

עו"כ הדר"ג באות ד' תמצית ממ"ש במקום אחר לחלק בין שוחט שאינו יודע הלכות שחיטה ששחיטתו ודאי נבלה ומותר לשחוט בזה אחרי האם, ואילו גט שסידרו הדיוטות לא פסלו הרא"ש ז"ל בדיעבד, ותירץ ששחיטה אם אינו יודע מהיכי תיתי שישחט כדין, שלא דרס ולא שהה וכו', משא"כ גט דמסתמא כשר שהרי הבעל כותב ונותן ובלי ידיעה מסתמא כשר. ואין לתלות שמא מצאו באשפה או מחובר, עכ"ד.

והנה בימינו שאין הבעל עצמו כותב רק ממנה סופר ועדים, ומי אומר שמינה אותם ושמעו קולו, והרי הרבה חושבים שהב"ד או הרב מסדר הגט הוא שמגרש, ואומרים לב"ד, אני לא מתנגד תתנו לה את הגט שלה, ועוד כיוצ"ב, וגם בעינן שיקנו לו הדיו והנייר, ובעינן לשמה ושיתנו לה מידו לידה, ועוד כהנה וכהנה פרטים רבים, שיש מהם המעכבים גם בדיעבד, וכן שיחתמו עליו עדים כשרים ויתנו לה בפני עדים, ומאחר ואינם יודעים דיני עדות, יכולים לחתום ולמסור בעדים קרובים ושאר פסולים ומי מדד בשעלו את ריבוי פרטי הפיסול והביטול שיש בסידור גט, כנגד אלה שיש בשחיטה, עד שידע איזה מהן קשה יותר, ועשוי להיות שלא כדין בהעדר ת"ח היודע בטיבן של דברים אלו. ופוק חזי מאמר חז"ל הנז' דכל מי שאינו יודע בטיב גיטין וכו' ואילו גבי שחיטה אמור במשנה הכל שוחטין ושחיטתן כשרה. וע"כ צריכים אנחנו להזקק בהיתר זה להני ספקות רבות שכבר הזכרתי לעיל, ועפ"ז אני מצטרף להתיר למבקשת לבוא בקהל ה'. וא-ל אמת ינחנו בדרך אמת בישועה ורחמים.

(-) שלמה מ. עמר

לאור הנימוקים דלעיל, ביה"ד מתיר למבקשת ח’ מ’ להנשא כדמו"י.

פס"ד זה מהוה ג"כ אישור רווקות.

ניתנה ביום י"ג באב תשנ"ט. (26.7.99).

(-) זלמן נ. גולדברג          (-) חיים ש. רוזנטל          (-) שלמה מ. עמר

העתק מתאים למקור.

הרב עזריאל אבן חן
המזכיר הראשי