לפנינו ערעור של הבעל לשעבר על פסק דין של בית הדין האזורי חיפה מיום כ"ג באלול תשע"ד (18.9.2014).

בפסק דין נשוא הערעור חויב המערער בסך ארבעים אלף ש"ח כפשרה. סך הכתובה הוא חמשים ושתיים אלף ש"ח.

רקע עובדתי
הצדדים נישאו כדמו"י בשנת תשס"ז (2007) להם בת משותפת.

למערער אלו הם נישואים שניים ומהם יש לו שני ילדים הנמצאים אצלו ולמשיבה אלו הם נישואים ראשונים.

הצדדים התגוררו יחד לפני נישואיהם כשנתיים.

בתאריך כ"ב בשבט תשע"א (27.1.2011) פתח המערער בבית הדין תביעת שלום בית לחילופין גירושין ובכרוך לה תביעות למשמורת הסדרי ראייה מזונות וחלוקת רכוש.

התקיימו כמה דיונים בבית הדין האזורי ונשמעו עמדות הצדדים, הצדדים הופנו לשירותי הרווחה על מנת לבדוק את האפשרות לשלום בית ובסיכום חוות דעתם כתבו שאין מקום לשלום בית עקב פער גילאים גדול, ציפיות שונות מה שהוביל לקרע ביחסים בין הצדדים.

בתאריך כ"א בסיון תשע"ג (30.5.2013) התגרשו הצדדים בהסכמתם והותירו את תביעת הכתובה להכרעת בית הדין לאחר סידור הגט.

בתאריך כ"ז במרחשוון תשע"ד (31.10.2013) התקיים דיון בתביעת הכתובה הצדדים נחקרו נשמעה עדות עד המכיר את הצדדים ולאחר הגשת סיכומים ניתן פסק הדין נשוא הערעור.

להלן טיעוני המערער המרכזיים:
א. בית הדין שגה בכך שקבע סכום כתובה כאשר הוא עצמו העלה ספיקות בדבר זכאות המשיבה לכתובה. לדבריו. המערער יכול לטעון מספק שהמוציא מחברו עליו הראיה. מצרף פסקי דין ותשובה מספר יביע אומר למרן הראשל"צ הגרע"י זצ"ל.

ב. המשיבה מרדה בבעלה בכך שלא שבה לבית המשותף מבית אמה לאחר הלידה למרות הפצרות של המערער. לדבריו, בגלל התערבות הוריה שהחליטו לנתק את הקשר הזוגי ביניהם. מצרף אישורים לסגירת התיקים במשטרה בתלונות שווא של המשיבה כנגדו.

להלן טיעוני המשיבה המרכזיים:
א. בית הדין נהג עם המערער לפנים משורת הדין כשלא חייבו במלוא סכום הכתובה למרות הטענות הקשות שהעלתה המשיבה שבגינן קבע כי סיבת העזיבה נובעת מכך שלא היה לה טוב בחברת המערער וכי לא נתנה עיניה באחר. טוענת כי המשיבה מוחזקת בכתובתה במקרה זה מאחר שהתלונות במשטרה נסגרו בהיעדר ראיות ואין הוכחה להתנהגותו הבוטה כלפיה. לדבריה נוהג הפשרה נוהג בהרבה פסקי דין. מציינת לפסקי דין רבניים לעניין זה.

ב. המשיבה לא מרדה במערער כלל. אדרבה המערער הוא זה שגרם בהתנהגותו כלפיה לעזוב את הבית והוא זה שפתח תיק תביעה לגירושין כאשר ביצוע סידור הגט נעשה לאחר שבית הדין קבע כי אם לא יתגרש ייסגר התיק והמערער בקש את סידור הגט. מצרפת תמלול ובו מלים בוטות שהתבטא המערער כלפי המשיבה.

דיון והכרעה
מהעיון בחומר שבתיק כולל תיקי תביעה החלטות בית הדין האזורי תסקירי שירותי הרווחה ופסק הדין נשוא הערעור עולה כי ביוזמת המערער התגרשו הצדדים בפועל.

הצדדים הופנו בתחילה לשירותי הרווחה על מנת לבחון את מערכת הנישואין ולאחר מו"מ בין הצדדים וב"כ הסכימו הצדדים להתגרש ואושר להם לפתוח תיק לסידור גט. (ראה פרוטוקול מיום 15.03.2012)

המערער לא הגיע לסידור הגט למרות הסכמת הצדדים בפני בית הדין. המשיבה וב"כ הגישו בקשה לדחיית תביעת המערער לגירושין, ורק לאחר החלטת בית הדין שבה קבע כי אם המערער לא יסכים לתת גט ייסגר התיק, המערער החליט לתת גט למרות שהייתה לו הזדמנות לחזור בו מהתביעה להתגרש.

באשר לחילוקי הדעות בין הצדדים בשל מי הרעה הזו שגרמה לפירוק הבית.

מהעיון בשני תסקירים עולה כי הצדדים חיו יחד כעשר שנים לפני נישואיהם בדירת הורי המשיבה ולאחר שנישאו כדמו"י התגוררו ביחידה הסמוכה להורי המערער יחד עם בנו הגדול של המערער.

בתסקיר הראשון הודגש כי עיקר המחלוקת בין הצדדים נסובה סביב מגורי הצדדים שם יחד עם ילדיו, כאשר המשיבה טוענת כי אין לה פרטיות מצד בני משפחתו ומבנו הבגיר של המערער מנישואיו הקודמים. לטענת המשיבה נגרמו מריבות קשות עמו שגלשו לכדי אלימות מילולית קשה ובנוסף העדפת המערער את בניו על פניה. המערער לא הכחיש מריבות אלו.

עוד נאמר כי המשיבה הגישה תלונה למשטרה בגין אלימות זו ובית המשפט הוציא צו הרחקה לאחר הסכמת המערער.

עוד נכתב (עמוד 3 לתסקיר הראשון) כי המערער פעם היה רוצה לחזור אל המשיבה ופעם אמר כי הוא מעוניין להתגרש וכי הוא נפגע מתלונות המשיבה במשטרה שלדבריו הם אלו שעמדו מאחרי התנהגותה.

גם בתסקיר השני נשנו טיעוני המשיבה בעניין זה.

בתסקיר נטען עוד כי המשיבה האשימה את המערער בשתלטנות יתר ובנוסף החסיר לה מזונות הכרחיים. בתסקיר צויינו מספר דוגמאות לשתלטנות יתר ולאי מתן כסף לדברים הכרחיים שלה.

התרשמותי היא שיש יותר מרגליים לדבר לטענת המשיבה בכתב ההגנה מיום י"א באדר א' תשע"א (15.2.2011) בה טענה כי הריבים עם בנו הבגיר של המערער היוו גורם מרכזי במשבר שפרץ במערכת הנישואין. לדבריה, המערער הכניס את בנו לביתם בניגוד לרצונה.

סבורני שבנסיבות הללו בהם הצדדים התגוררו יחד בבית הורי המערער יחד עם בן המערער, הם אלו שהיוו את הגורם המרכזי לפרוץ המשבר ומכאן שיש לראות שהסכמת המשיבה לגירושין הייתה בלית ברירה.

מגורים במקום הורים מהווה מתכון לריבים לכל זוג, ק"ו לזוג שזה עתה נישא.

כלל נקוט בידינו מחז"ל שצפו את פני העתיד בחכמתם הרחבה שאשה וחמותה אינם מסוגלים לדור בכפיפה אחת. (וראה עוד לעניין יחסי אשה וחמותה יבמות קי"ז ע"א)

על המערער מוטלת האחריות למצב הזה מאחר שמחובתו בתנאי הכתובה לדאוג למדור שקט עם יסוד הקן המשפחתי, ומשכך ניתן לומר כי "הוא נתן אצבע בין שיניו" בזה שהביא את המשיבה להתגורר בסמוך לבית הוריו לאחר הנישואין.

בית הדין נוהג להפנות צדדים לשירותי הרווחה או לכל מטפל זוגי לבחון את טענות הצדדים וקבל מהם התרשמותם וחוות דעתם. ואכן תסקירי שירותי הרווחה מדברים בעד עצמם והם משמשים ידו הארוכה של בית הדין לבחון את בשלמי פרץ המשבר ומה היו המניעים לסכסוך שפרץ.

אסמכתא לכך, ראה בדברי הרמ"א אה"ע סימן ע"ד ס"י "ונוהגין להושיב עמהם איש או אשה נאמנים ותדור עמם עד שיתברר ע"י מי נתגלגל הריב והקטטה". וכתב בשו"ת פרח מטה אהרן ח"א סימן ס'.

ולעניין חיוב הבעל לדאוג למדור שלא בסמיכות להוריו למרות שהאשה הסכימה לגור בבית הורי הרחבנו על כך בפסק דין מיום א' באלול תשס"ח (1.9.2008) מספר תיק 467421-1.

בפסק זה הרחבנו במובאות מהפוסקים שדנו במקרה מעין זה של ריבים הנגרמים כתוצאה ממגורם בסמיכות להורי הבעל מרמב"ם הלכות אישות פי"ג הי"ד ובהשגת הראב"ד שם ובמ"מ שביאר מחלוקתם. והבאנו פסק הרמ"א הנ"ל והבית מאיר וסיכום שלוש שיטות הראשונים באיכות הראיה הנדרשת להוכחת טענת האשה.

בפרק ד מפסק הדין ניתחנו את חשיבות עזיבת הבעל את בית הוריו לאחר הנשואין בראי חז"ל. לצורך כך נצרף פסק דין זה לתועלת הצדדים בסוף פסק דיננו.

לזאת יש להוסיף את התרשמות בית הדין קמא שאצלו התנהלו הדיונים שבחן את הנסיבות העובדתיות הדק היטב והביא במכלול החשבון בשיקוליו את כל טיעוני הצדדים ובחר לפסוק פשרה הקרובה לדין כמקובל במקרים אלו.

לסיכום
לא מצאתי עילה מוצדקת להתערב בשיקולי בית הדין קמא המכיר את הנפשות הפועלות, מה גם שלדעתי יש לצרף את מקום מגורי הצדדים בסמוך לבית הורי המערער יחד עם בנו הגדול של המערער והדברים שנכתבו בתסקיר, מהם עולה כי מקום המגורים היווה גורם מכריע בריבים שבין הצדדים מה שהוביל לפירוק הבית. כך שגם אם נתייחס לטענות המערער שהמשיבה מרדה בו בכך שלא הסכימה לשוב לביתם המשותף, יש לתת משקל לגורם המגורים שהמערער נושא באחריות זו ולריבים שנוצרו בעטיו.

לאור האמור נראה לי לדחות את הערעור.

הרב מימון נהרי

עברתי על פסק הדין של ביה"ד האזורי, ועל דברי הגאון הרב מימון נהרי שכתב לדחות את הערעור ואיני מסכים לדבריהם ואבאר דברי. תחילה אביא את דברי ביה"ד האזורי ואדון בדבריהם. וכך הם כותבים בפסק דינם:

דיון
לאחר שמיעת הצדדים ועיון בפרוטוקולי הדיונים והסיכומים עולה תמונה כי הבעל הגיש תביעה לגירושין לאחר שהאשה עזבה את הבית ולאחר ניסיונותיו להשיבה הבית שלא צלחו. האשה טוענת כי לאור היחס של הבעל ובנו אליה לא הייתה מסוגלת להישאר בבית ולכן עזבה את הבית. ע"פ חוות דעת שירותי הרווחה שני הצדדים כאבו את הפירוד ביניהם שהיה בלתי נמנע לאור פער הגילאים ביניהם והציפיות השונות לזוגיות. אין ספק כי הבעל רצה בשלום בית ואף פעל לכך, אין ספק כי גם האשה רצתה בשלום בית אלא שלא פעלה לכך ואף סירבה לחזור הבית.

יתכן שהאשה לא פעלה לשלום בית מתוך פחד מהוריה שעזרו להפריד בין הצדדים או יתכן שהיה קשה לה לחזור ולחיות עם הבעל לאור התנהגותו אליה. אע"פ שהתייחדה עם הבעל מספר פעמים לדברי הבעל מ"מ אינו דומה חיים משותפים להתייחדות בודדות.

האשה לא הציגה בבית הדין הוכחות על התנהגותו של הבעל, וכן לא התברר בבית הדין האם התנהגותו של הבעל היא אכן התנהגות שאינה נסבלת בין בני זוג. אף הרושם של בית הדין היה כי יתכן ואשה אחרת לא הייתה נלחצת כל כך מהתנהגות זו של הבעל מ"מ ניכר היה כי לאשה לא טוב בחברת הבעל וכי סיבת עזיבתה את הבית לא הייתה כי עיניה נתנה באחר אלא סיבת עזיבתה את הבית הייתה כי לא טוב היה לה בחברת הבעל.

הבעל לא פתח תיק מורדת על מנת להחזיר את האשה הבית וממילא בית הדין לא הכריז על האשה כמורדת ולא פחתו לה מכתובתה.

במצב זה שלא התבררו בית הדין העובדות דיים זכות האשה לכתובה או אי זכות האשה לכתובה אינו ברור, מצד אחד בעל התובע גירושין חייב בכתובת אשתו מצד שני האשה עזבה את הבית ואשה העוזבת את בית בעלה לא מגיע לה כתובה.

בנ"ד האשה עזבה את בית בעלה בטענה שאינה יכולה לחיות לצד הבעל מחמת התנהגותו אליה. מצד אחד אין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת אולם מצד שני לא התברר בבית הדין אם אכן בעל היה נחש ועזיבת האשה את הבית הייתה מוצדקת.

מ"מ מעל לכל ספק ברור כי עצם עזיבת האשה את הבית מוכיחה כי לא טוב היה לה עם הבעל כאשר אין סיבה אחרת לעזיבתה.

ביה"ד האזורי הסתפק מי המורד ועל מי להטיל את האשמה בגרושין. הנה המקרה שבפנינו הוא מקרה קלאסי של שניהם מורדים זה על זה. הסכסוך פרץ ביניהם, ושני הצדדים לא ביקשו את התערבות ביה"ד, שיחייב את הצד השני לעשות שלום בית. אמנם הבעל דרש תחילה לעשות שלום בית אולם לבסוף מחמת התנגדות האשה לחזור לחיות עמו יחד, הוא לא עמד על דרישתו ונאלץ להסכים להתגרש. על מקרה כזה כתב ר' ירוחם שדינם כשנים המורדים זה על זה, והיות שהאשה אינה דורשת לחייב את הבעל שיחזור אליה לשלום בית, ובתנאים ראויים שביה"ד יחייב את הבעל לנהוג על פיהם, ובנוסף על כך היא אינה טוענת שיש לבעל דין שיוציא ויתן כתובה, אנו מתייחסים אליה כמורדת. ומאידך מאחר שהבעל גם אינו דורש לחייב את האשה שתחזור אליו לשלום בית, ואם לא כן תוכרז למורדת, וגם הוא אינו טוען שדין אשתו שתצא בלי כתובה, אנו גם מתייחסים אליו למורד. ובשניהם מורדים דעתו של ר' ירוחם שאין לה תוספת כתובה. ועיין בענין זה פד"ר ח"ד עמ' 264, חלק ח' עמ' 323 324 וחלק י"א עמ' 253 וחלק י"ד עמ' 27 וכך נהגו לפסוק בבתי הדין. ועיין בחלק ח' עמוד 324 ביאור לשיטת ר' ירוחם מהגאון הגדול הרב יוסף שלום אלישיב זצ"ל. והנה ברור שבשנים מורדים זה על זה לכל אחד בודאי שיש לו טענות על הצד השני, אולם מאחר שהבעל לא עומד על כך להכריז על אשתו כמורדת, והאשה אינה דורשת מבי"ד שיחייבו את בעלה לעשות שלום בית, דנים בדינו של ר' ירוחם.

עוד נכתב בנימוקי פסק הדין האזורי:

מי מוחזק
הואיל ובית הדין סבור שזכאות האשה לכתובה אינה ברורה, היה על בית הדין לפסוק כי אין האשה זכאית לכתובתה הואיל וידוע מחלוקת הפוסקים מי מוחזק בכתובה הבעל או האשה כשלכל צד נתלה באשלי רברבי. ואם כך הרי שהאשה המבקשת כתובה היא כמוציאה מהבעל ועליה להביא ראיה שהיא המוחזקת והואיל ואין הדבר מוכרע אין האשה יכולה להוציא מהבעל. מ"מ לדעת בית הדין בנ"ד יש מקום לפשר בין הצדדים.

אני איני מבין דברים אלו, וכי יש לנו ספק אם מגיע לאשה כתובה, הרי היא לא דרשה שלום בית ולא הוכיחה שיש לבעל דין שיוציא ויתן כתובה, וגם לא טענה דבר שיכול לקבוע שיש לבעל דין ויוציא ויתן כתובה, כבר כתבתי לעיל שלצדדים יש דין של שניהם מורדים זה, ולכן אין כאן ספק שמחמתו ניתן לפרש.

עוד נכתב בנימוקי פסק הדין האזורי:

פשרה
למרות האמור לעיל לאור הספק העובדתי הקיים, נראה כי עדיין יש מקום לפשרה בין הצדדים כאשר נסמכת ההנחה לפשרה על דברי הרא"ש שנפסקו בשו"ע חו"מ סימן יב סעיף ה "יש כח לדיין לעשות דין כעין הפשרה במקום שאין הדבר יכול להתברר, ואינו רשאי להוציא הדין חלוק מתחת ידו בלי גמר".

הסמ"ע ס"ק יב כתב "והרא"ש סיים שם בתשובה כלל סז סי' ו וכתב וז"ל 'ונתנו חכמים רשות לדיין לפסוק לפי ראות עיניו במקום שאין הדבר יכול להתברר בראיות ופעמים כמו שיראה הדיין בלא טעם ובלא אומד הדעת והיינו שודא דדייני ופעמים ע"פ פשרה' עכ"ל, והביאו הדרכי משה, ורצה לומר שכל אלו הדברים יכול לעשות הדיין בעל כרחם דבעלי דינים" ע"כ לשון הסמ"ע.

נמצא שיש כח ביד בית הדין לפסוק על פשרה בין הצדדים כאשר אין הדבר יכול להתברר או כשאין העבדות ברורות דיים.

בנוסף, יש לצרף סברא נוספת כי יש מקום לפשרה בין הצדדים. בהסתמך על המובא בפת"ש אה"ע סימן קטו ס"ק ג, בשם נו"ב, בחיוב כתובה כשיש הכחשה בין הצדדים, כשהבעל טוען כי אשתו שמשתו נדה והאשה טוענת שהבעל ידע מטומאתה והבעל מכחיש וטוען שהאשה אמרה לו שהיא מעוברת. ופסק שאם תשבע האשה שהבעל ידע מטומאתה יתחייב הבעל בכתובתה. ע"ע בשו"ע שם סוף סעיף ד, שאם אין עדים שהתרה בה הבעל, תישבע שהוא כדבריה. ע"ע בשו"ע שם סעיף ז, שאם ראה את אשתו שזינתה או שאמר לו אחד מקרוביו, והוא מאמינם, יוציא ויתן כתובה, אך משביע את האשה בנקיטת חפץ שלא זינתה, אם ראה אותה בעצמו.

נמצא שכאשר הבעל מכחיש את האשה בטענת ברי, רשאי להשביעה טרם פירעון כתובתה ובנ"ד האשה טוענת כי הבעל לא התייחס אליה יפה והבעל מכחיש א"כ יכל הבעל להשביעה על טענותיה.

אם כן, יתכן ויש מקום לומר כי קיים חיוב שבועה לאשה כדי לגבות כתובתה במקרה של הכחשה, ובגין עובדה זו, יש לפשר בין הצדדים, כמובא בפוסקים אודות זמנינו בו לא משביעים את החייב שבועה ומפשרים בין הצדדים.

לפי המבואר לעיל אין כאן ספק בהלכה שמחמתו צריך לעשות פשרה, האשה לא טוענת טענה שמחמתה מגיע לה כתובה כמבואר לעיל, והבעל גם אינו טוען טענה שמחמתה האשה הפסידה כתובתה. בנוסף לכך לא ניתן לעשות פשרה מחמת שהאשה חייבת להשבע, כיון שמה שכתבו הראשונים שיש מקום להשביע אשה שלא הפסידה כתובה, מדובר על מקרה שהבעל טוען שאשתו הפסידה כתובה, והאשה טוענת שלא עשתה דבר זה ולכן אינה מפסידה כתובה, כגון שהבעל טוען שזנתה תחתיו והאשה מכחישתו, או שהבעל טוען שימשתו נידה אחרי התראה, והאשה מכחישתו, אבל אצלנו ביארתי לעיל שאין כאן טענות כאלו, ועל כן אין מקום לשבועה ולפשרה.

אמנם יש ראשונים שחלקו על ר' ירוחם, הרמ"ה סובר שגם בשניהם מורדים כל עוד לא הכריזו על האשה שהיא מורדת אינה מפסידה כתובתה, וטעמו דהוא סובר שחז"ל תקנו דרך להפסיד לאשה כתובה, וזה ע"י שמכריזים עליה שאם לא תחזור לשלום בית תפסיד כתובה. ואם הבעל אינו דורש שיכריזו עילה אנו מחשיבים דהוא מוציאה מרצונו, ויש לאשה כתובה. מאידך ר' ירוחם סבור שדברי הרמ"ה נכונים רק לענין עיקר כתובה, אבל לגבי תוספת כתובה, שם יש את הסברא דעל מנת למישקל ולמיפק לא כתב לה. וגם על מקרה ששניהם מורדים נאמר דבר זה, ועיין בפסד"ר שציינתי לעיל בהסברו של הגאון הגדול הרב אלישיב זצ"ל לדין זה.

ועתה למה שכתב עמיתי הגאון הרב מימון נהרי, הנה כל מה שכתב הוא אמת לאמיתה של תורה שאשה אינה יכולה לגור ליד חמותה, ויש לתלות שדבר זה גרם לה לרצות להתגרש.

ברם מחמת טענה זו היה מקום לפסוק שיוציא ויתן כתובה, אם האשה הייתה באה ודורשת, שבעלה ישכור מקום מגורים אחר, והבעל היה מסרב. במקרה שלנו האשה לא דרשה דבר זה.

נוסף על כך בתסקיר שנכתב אייר תשע"א נכתב שהבעל עבור לגור בקיבוץ [מ']. הצדדים התגרשו בשנת תשע"ג, כך שהייתה אפשרות לאשה לדרוש לחזור ולחיות עם בעלה, שלא על יד חמותה ולא עשתה כן. גם שאר הטענות שיש לאשה נגד בעלה, כגון הריב שהיה לה עמו ועל שלא היה מספק לה דברים הכרחיים, כפי שטענה בפני פקידת הסעד כאמור בתסקירים, לא נתבררו בפני ביה"ד, ויתכן שאם הייתה תובעת אותם בבי"ד, ביה"ד היה יכול להוציא פסקי ולחייבו לשלם בפסק דין למזונות, וקובע הסדר לשלום בית. האשה עשתה דין לעצמה עזבה את בעלה והלכה לגור אצל הוריה ולא רצתה לחזור אליו, אע"פ שלפני התקופה שגרו ליד אם הבעל, הם גרו שנים רבות יחד והסתדרו. נציין עוד שלפי תסקיר לשכת הרווחה, גם בעת הפירוד ביניהם הם אמרו שעדין הם אוהבים זה את זה, ובאותה תקופה עדין קיימו יחסי אישות מפעם לפעם, אולם לבסוף האשה החליטה שלא לחזור ולחיות עם בעלה. במקרים כאלו מגיע לאשה כתובה רק כאשר בי"ד מגיע למסקנה שהיה ניתן לפסוק במקרה זה שיש לבעל דין שיוציא ויתן כתובה, ומתוך דברי ביה"ד האזורי מוכח שהם לא הגיעו למסקנה שהיה ניתן לפסוק נגד הבעל פסק דין כזה. על כן לדעתי יש לצדדים דין של שניהם מורדים זה על זה, דנקטו בבתי הדין לדון מקרה זה דהוי ספק השקול (אם פוסקים כר' ירוחם או שפוסקים כרמ"ה) אם מפסידה תוספת כתובה ומתנות, והמוציא מחברו עליו הראיה. ולכן לדעתי מגיע לאשה עיקר כתובה ואינה זכאית לתוספת כתובה.

הרב נחום גורטלר

עיינתי בדברי אב"ד הגאון נחום גורטלר שליט"א אולם לענ"ד אין לתת למשיבה דין מורדת.

בנסיבות המפורטות לעיל לא ניתן לדרוש מאשה שתבקש מבעלה לאחר ריבים קשים הכוללים אלימות מילולית לבוא לגור אצלו בקיבוץ.

המשיבה הדגישה כבר בכתב ההגנה ובשיחות עם שירותי הרווחה כי עיקר המשבר פרץ בגין מגורים משותפים עם הוריו ובנו הגדול, מה שיצר חוסר פרטיות קיצוני. אשה מטבעה שוחרת פרטיות עם בן זוגה, זו היא מהותה של אשה, פרטיות מוחלטת עם הבעל מה שמניע את מערכת הנישואין ואת התא המשפחתי. טענותיה בעניין הריבים עם הבן ובני המשפחה והעדפת המערער אותם עליה שלא הוכחשו ע"י המערער, נשמעות אמינות ולא ניתן להפסידה מכתובתה בגין אי דרישתה להתגורר עם המערער לאחר מספר משברים קשים, טענות לשתלטנות יתר ואי סיפוק מזונות הכרחיים.

יוער כי עזיבת האשה את הבית בסמוך ללידת הבת נעשתה בהסכמה ואי רצונה לחזור את המערער לאחר שאיבדה בו את האימון בגין מעשיו וכפי שציינו שוב ושוב בתסקירי שירותי הרווחה, אינה מהווה ראיה למרידה במערער. כך שאיני רואה את סירובה לשוב אליו כאשר הוא עצמו אינו מקובע בעמדתו כמרידה שיש בה להפסיד כתובתה ולכל היותר יש להתחשב עם טענת המערער בסכום החיוב כפי שפסק בית הדין האזורי.

אשר על כן אני על משמרתי אעמודה שלא ניתן להפסידה את כל כתובתה מדין מורדת דרבינו ירוחם, ויש לפשר כפי שקבע בית הדין האזורי.

הרב מימון נהרי

ראיתי מה שכתבו עמיתי הרבנים הגאונים ואענה אף אני את הנראה לי.

הערעור כאמור הינו על פסק דינו של בית הדין האזורי. כידוע אין בית הדין הגדול מתערב בקביעת העובדות ואם כן אין לנו לדון אלא מתוך העובדות שנקב בהם בית הדין.

הנה זה ברור כי אישה העוזבת את הבית ואינה רוצה בבעלה היא מבחינת מורדת ובמצב זה אף אם לא תותרה אם יבוא הבעל ויגיד כי אינו חפץ בה הרי שתאבד את תוספת הכתובה וכפי שכתב בתשובת הרשב"א סימן אלף רלה:

שאלתם המורדת על בעלה ואומרת מאיס עלי או בעינא ליה ומצערנא ליה אם כופין אותו לגרש...כבר אמרנו שאין הבעל מוציא אלא מרצונו ואם הוציא מרצונו בין בזו ובין בזו נותן להם כתובתן כלומר נכסי צאן ברזל. אבל מה שנתן להם משלו אינן נוטלות כלל כיון שהן תובעות להתגרש דאדעתא למשקל ומיפק לא יהיב. אבל אם לא רצה להוציא מדעת עצמו אלא מחמת מרדן בזה יש הפרש ביניהן. שאומרת בעינא ליה ומצערנא ליה מכריזין עליה ד' שבתות בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ושולחין לה מבית דין ואמרין לה הוי יודעת שאפילו כתובתיך מאה מנה הפסדת. ושני פעמים שולחין לה אחת קודם הכרזה ואחת לאחר הכרזה ואם לא חזרה בה וגרשה הפסידה את הכל. אבל אם הוציאה קודם זה לא הפסידה הכל. אבל האומרת מאיס עלי יגרשני ואיני חפצה בו ולא בכתובתו אינו מוציא עד שנים עשר חדש ואין מכריזין עליה. ואם הוציא תוך שנים עשר חדש ורצה הבעל לגרש מגרש. ואין לה עיקר כתובה ותוספת ולא אפילו נדונייתה אלא אם תפסה בלאות הקיימין אין מוציאין מידה

אולם האשה העלתה טענות קשות כלפי בעלה ויתכן מאד שלאשה היה קשה לחזור ולחיות עם הבעל לאור המצב של מגורים עם חמותה ועם בנו הגדול של בעלה ולאור התנהגותו אליה וביה"ד האזורי שבחיפה שהתנהלו מספר דיונים כותב שמ"מ ניכר היה כי לאשה לא טוב בחברת הבעל וכי סיבת עזיבתה את הבית לא הייתה כי עיניה נתנה באחר אלא סיבת עזיבתה את הבית הייתה כי לא טוב היה לה בחברת הבעל ואם כך דברי רבינו ירוחם לא שייכים לנ"ד.

כך מעיון בתסקיר שהוגש לבית הדין ביום י"ז בכסלו תשע"ב (13.12.2011) נאמר כדלהלן:

עיקר המחלוקות בין הצדדים נסובו סביב מגורי בני הזוג ביחידת הדיור של האב הצמודה לבית הוריו. האם טענה כי אין לה כל פרטיות מצד בני משפחתו של האב כולל בנו הבגיר עימו נסובו מריבות קשות עם האב עד כדי אלימות מילולית קשה. האב לא הכחיש מריבות אלו, ולדבריו אכן מערכת היחסים עם בנו הבגיר הינה מורכבת. כיום הוא התגייס לשירות צבאי ואינו שוהה בבית...

ומדברים אלו למדנו כי מוקד הקרע והחיכוך טמון היה במגורי הצדדים סמוך לבית אמו ובעיקר במישור היחסים המורכב עם בנו של הבעל מזיווג ראשון.

(ונציין לדברי עמיתינו כבוד הרה"ג נהרי שנקט שדין זה שווה למגורי האישה עם החמות- ועל פניו יש לחלק ביניהם שהרי דין האישה עם החמות חמור מבן משפחה אחר וכפי שביאר הבית מאיר הובא בפתחי תשובה שם שכלפיה נאמנת היא בטענה בעלמא ומה שאין כן כלפי בן משפחה אחר. וגם מסברא חלוקים הדברים שהרי ביחס לבנו מחייבים אותו לפרנסו ומכלל זה מדור ואיך נאמר כי מחוייב להוציאו מביתו. אלא שהלום ראיתי בהגהות הגר"א אות ד' שלמד מקור הדין מטענת האלמנה "מפני שהיא ילדה והם ילדים" ומוכח שהדברים נאמרו גם במקום שיש זכות לאותו אחד לגור בבית ועדיין זכות האישה לטעון כן. ומכאן כי במקום שיש טעם והוכחה לומר כי אותו בן מהוה מכשול בפני שלום הבית יכולה האישה לדרוש להוציאה וכפי שכתב הרב נהרי.)

דברים אלו אינם ברורים לגמרי ומכלל ספק לא יצאו אלא שנראה כי במצב זה אין מקום להפסיד את האישה את כתובתה.

לעניין זה השאלה ההלכתית אשר צריכה להתברר, מי נחשב "מוחזק" בכתובה, האם חובת הראיה היא על הבעל, שכן חזקתה של אשה שהיא זכאית לכתובתה, זאת אף על פי שהבעל הוא המוחזק מאחר שהוא המוחזק בממון.

וראיתי פסק דין של כב' הדיינים הרה"ג י' מ' בן מנחם, הרה"ג הדס, והרה"ג זולטי בפסקי דין רבניים (חלק ג עמ' 163-143) שדנים כעין זה, וז"ל:

"[...] ואף שהדיון בנדון דידן הוא בתשלום הכתו' והבעל הוא המוחזק בכתו' א"כ מספק שהיא דינה כמורדת אין להוציא ממנו את הכתובה, אמנם כתב בספר נתיבות משפט על רבינו ירוחם ספר מישרים נתיב כ"ג גבי פלוגתא דרבוותא אם הבעל יכול לכופה לדור עמו במקומו אם הבעל שהוא המוחזק יכול לומר קים לי ולא יפרע לה כתובתה וז"ל: ואיפשר עוד דאפילו לא תפסה מכל מקום כיוון שהכתו' שחייב לה הוא ודאי והפסד הכתובה הוא ספק אין ספק מוציא מידי ודאי וזה מקצוע גדול הוא וצריך לפנים.

וכן נראה דעת הבית שמואל בסימן קנ"ד סק"ב שכתב בפלוגתא דרבוותא במומין גדולים שידעה בהן אם היא יכולה לומר סבורה הייתי שאני יכולה לקבל עכשיו א"י לקבל, שאפילו לרמ"א שפסק אין כופין להוציא מ"מ אין דינה כמורדת אם אין רצונה לגור עמו וי"ל קים לי כהני פוסקים, ועיין בבית מאיר שם שתמה דהלא במורדת דינה לפחות מכתובתה והבעל הוא המוחזק בממון.

אכן דעת הבי"ש הוא כמש"כ הנתיבות משפט הנ"ל כיוון שהכתובה שחייב לה הוא ודאי והפסד הכתו' הוא ספק אין ספק מוציא מידי ודאי ועיין בכנה"ג כללי קים לי אות מ"ו ובברכי יוסף חו"מ סי' י"ב סעי' ט"ו.

וגם לדעת הבית מאיר ייתכן לומר שרק בספיקא דדינא אין להוציא מהבעל הכתובה שהוא המוחזק כיוון שהוא טוען טענת ודאי קים לי כדעת הפוסקים שדינה כמורדת והפסידה כתובה, אבל בספק בקביעת העובדא אם היא מורדת או לא בזה גם הבית מאיר מודה שמספק היא לא הפסידה כתובתה, שהרי אין לפנינו טענת ודאי שהיא מורדת, והרי זה כאומר הלויתני ואיני יודע שפרעתיך שחייב לשלם ועיין בשו"ת המהרי"ט ח"א סי' קי"ט עי"ש [...].

[...] יתר על כן במקרה דנן לא ראינו ולא מצאנו שהבעל דרש להכריז עליה כמורדת ובית הדין דן בדרישתו והכריז אותה כמורדת."

לאור הנ"ל, לדעתי, הנדון דידן זה לא המקרה שמורדים זה על זה ויש מקום לפשר בין הצדדים וכפי שפסקו בביה"ד האיזורי. ולכן אני מצטרף לדעתו של כבוד הרב נהרי כי יש לדחות את הערעור.

הרב יצחק אלמליח

על פי העולה מן האמור לעיל הערעור נדחה ברוב דעות.

מותר לפרסם את פסק הדין לאחר השמטת השמות.

ניתן ביום כ"ח באדר ב התשע"ו (07/04/2016).