הצדדים נישאו בתאריך ח' באלול תשמ"ח (21.8.1988). האשה הייתה כבן 17.5 כשנישאה, להם ארבעה ילדים משותפים, האחד מהם קטין.

האשה תובעת גירושין ולה טענות למכביר כנגד הבעל. לדבריה הבעל מהמר כפייתי, ומכור להימורים זה כעשרים וחמש שנה. הבעל ישב ב-17 השנים האחרונות במצטבר כ-8 שנים בבתי סוהר, בשל עברות פריצות, גנבות, שוד, תקיפה וחבלה, זיוף, מרמה, גניבת רכב, שיבוש הליכי משפט, סמים. שרות בתי הסוהר הגדיר אותו כאסיר ריציבידיסט, דהיינו אסיר היוצא מבית הסוהר לחפשי נכלא וכך חוזר חלילה. הבעל חייב כספים רבים לנושים רבים. הבעל לא אפשר לה לשמור טהרת המשפחה. הבעל אינו זן ואינו מפרנס.

כה היו דבריה בפרו' מתאריך ג' תשרי תשע"ו:

התובעת: אני נשואה 23 שנים והוא מהמר כפייתי ועבר שיקום ושוב חזר ולכן המצב הכלכלי גרוע ועברתי 11 בתים והפסדתי 2 בתים, עיקולים וצ'קים שנתן ועבריינים שדופקים על הדלת ואחר כך אמר לי "תחתמי ותחתמי, מה אני לא בעלך?" ובגיל 44 ללכת לבית של אימא עם 3 ילדים וילד אחד בצבא והמקרר באמצע החדר ובכלל מצבו נפשי גרוע והוא אמר לי "אני שם כדור בראש" ותוך 24 שעות הוא משוחרר. ובגיל שלי הוא הרס את הבית גם נפשי וגם כספי וילד בגיל 11 לקחו אותו לפנימייה ותפקדתי כמו מכונה ובמשך 9 שנים לא היה להם אבא והילדים בכל מיני בתי ספר והיום אני עם 3 ילדים ואני עובדת ושוכרת בית ולא חוזרת לחיות אתו חיים משותפים.

עוד אמרה בדיון הנ"ל:

התובעת: אין לי כסף לנסיעות ובא הילד ומבקש כסף ואין, ואומר "אני נמאס לי" "אני לא עושה צבא", ואני לא יכולה יותר, ואני לא יודעת אם מישהי אחרת הייתה עוברת 11 בתים. גם לא אהבתי וגם סבלתי. משנת 85 שהכתרתי אותו לא אמרו לי שהוא ישב בכלא והסתירו זאת ממני.

כשנשאל הבעל לעמדתו ענה כי בעבר גנב כדי לפרנסה וכעת כבר אינו גונב.

הבעל הודה שבמהלך נישואיו היה כלוא שמונה שנים במצטבר כמו כן הודה שהיה כלוא גם בהיותו רווק.

בית הדין הבהיר כי הציר שיש לדון עליו הוא עובדת היות הבעל במאסר ותוצאותיה לעניין חיובו להתגרש. על עניין זה נסובו דברי הצדדים בסיכומיהם.

שני עניינים אינם יכולים להיות שנויים במחלוקת והם – הבעל בכלא ואינו מקיים חיובו בעונה, כמו כן אין כל ספק כי מצבה הכלכלי של האשה דחוק מאד, והבעל אינו ממלא חובתו לזונה.

במסמכי השב"ס שהובאו לעינינו הבעל מוגדר כאסיר מניפולטיבי אסור זו הפעם השביעית, קיים עליו מודיעין שלילי על תקיפות הימורים, קטטות וניסיונות הברחה של סמים.

לדיון האחרון הובא בליווי שבעה לוחמי נחשון בגלל מצבו המיוחד.

עוד יש לדון בטענתה שהבעל מאוס עליה.

הבעל מורד מתשמיש
יובא כאן מ"ש כב' הראב"ד בעניין זה.

א. כתב הרמב"ם (פי"ד מה' אישות ה"ז):

"אסור לאדם למנוע אשתו מעונתה, ואם מנע כדי לצערה, עבר בלא תעשה שבתורה, שנאמר שארה כסותה ועונתה לא יגרע, ואם חלה או תשש כוחו ואינו יכול לבעול, ימתין ששה חודשים עד שיבריא (וי"ג שמא יבריא. ועי' להלן), שאין לך עונה גדולה מזו, ואח"כ או יטול ממנה רשות, או יוציא ויתן כתובה."

וכ"פ בש"ע אה"ע (סי' ע"ו סעי' י"א).

ובמרדכי פרק אע"פ (רמז קפ"ג) הביא דברי הרמב"ם וכתב ע"ז:

"ופירש הר"מ טעם הגאון אמאי לא מיקרי מורד מתשמיש ויוסיפו על כתובתה, וי"ל דלא מיקרי מורד אלא כשעושה מחמת שנאה וכעס, דמורד הוי פושע כמו הפושעים והמורדים, אבל הכא דמי קצת למוכה שחין והשמים בינו לבינה."

והובא גם בהגהות אשר"י (שם סי' כ"ט).

העולה מזה דגם בחולה שאינו עושה מחמת שנאה אלא אנוס הוא, ממתינים לו עד ששה חודשים, ויותר מכאן דינו דיוציא ויתן כתובה, וא"כ בנ"ד באסיר שתקופת מאסרו היא יותר מששה חדשים, ובאותו הזמן אינו מקיים את חובתו כלפי אשתו בחיוב העונה ובחיוב המזונות, דינו הוא להוציא וליתן כתובה.

דברי הריא"ז בחולי שיש לו רפואה, ואם יש חילוק בזה בין מניעה מדעתו או לאונסו
ב. ואמנם בשלטי גבורים פרק אע"פ (דכ"ו ע"א בדפי הרי"ף אות א') הביא לשון ריא"ז:

"אע"פ שאין אדם רשאי לפחות עונת אשתו, אם תשש כוחו מקיים עונתו לפי כוחו, ואם אינו יכול לקיים עונתו אפילו בעונה שהיא פחותה מכל העונות, או יטול רשות מאשתו או יוציא ויתן כתובה, כמו שביאר מיימוני פי"ד מה' אישןת. ונראה בעיני שאם היה מחמת חולי הראוי לרפואה צריכים להמתין לו עד שיתרפא."

והו"ד בדרכי משה (שם אות ז'), ובב"ש (שם ס"ק י"ח), ובח"מ (שם ס"ק י"ז). וביאר הח"מ דאין דינו כמורד מתשמיש, "כיון שאינו עושה מחמת שנאה."

ולכאורה לדעת הריא"ז בנ"ד דיש קצבה למאסרו צריכה להמתין עד לשחרורו, גם אם הוא יותר מששה חודשים.

ג. אלא שלכאורה היה מקום לחלק בין חולה שתחלת המניעה מעונה הייתה באונס, וגם עכשיו אינו מונע ממנה מחמת שנאה, ובזה כתב הריא"ז דאין לחייבו להוציא אם יש קצבה למחלתו, אולם באסיר שתחילתו בפשיעה, שמעשיו גרמו לו למצב שבו הוא נתון עכשיו, יש מקום לומר שגם לדעת הריא"ז יש לחייבו להוציא אם הזמן שמונע ממנה עונתה הוא יותר מששה חודשים.

אכן נראה דאין לחלק בזה, דכיון דסוף סוף עכשיו הוא אנוס, ומה שאינו יכול לקיים חיי אישות עתה הוא מחמת אונסו, שיושב בבית הסוהר, אין לחייבו מחמת מה שהוא גרם לכך בעצמו בפשיעתו, וכן מבואר בשו"ת עונג יו"ט (סוף סימן קס'ח) שכתב בנדון "איש רע מעללים שיצא משפטו מהממשלה לשולחו לארץ גזירה ולעבוד שמה עבודות קשות, ואינו רוצה לגרש את אשתו, אם יכולים לכופו ע"י גוי שיגרשנה" ובתו"ד כתב ""מ"מ הכא בהאי עובדא מונע מכל וכל, דכיון שהוא בשבי לעבודה קשה במה יפרנסנה, גם לא יבא אל ביתו לעולם, ואף שהוא אנוס בדבר עכשיו, הא לא עדיף מנולד לו ריח הפה דכופין אע"פ שהוא אנוס", ומבואר מדבריו דאף שהוא פושע ומעשיו גרמו לו להשלח לארץ גזירה, מ"מ עכשיו הוא בגדר אנוס בדבר. ועע"ש שאף שהוא אנוס כתב הרב דכופין אותו, מטעם דלא יבא אל ביתו לעולם. ובפד"ר (כרך ה' עמ' 331), ובשו"ת ציץ אליעזר (ח"ו סי' מ"ב אות א').

וא"כ הדרינן למאי דכתיבנא, דלהריא"ז דחולי שיש לו רפואה ממתינין לו עד שיתרפא, ה"ה בנ"ד שיש קצבה למאסרו, יש להמתין לו עד שישתחרר, ואין לחייבו בגט.

בירור דעת הרמב"ם בחולי שיש לו רפואה
ד. אלא שיל"ע אם דעת הרמב"ם הנ"ל היא דלא כהריא"ז, ולדידיה אף בחולי שיש לו רפואה אינה צריכה להמתין יותר מו' חדשים, או דגם הרמב"ם איירי בחולי שאין לו רפואה, אבל בחולי שיש לו רפואה מודה דצריכה להמתין.

ובשו"ת אבני נזר (חו"מ סי' פ"ג) כתב דמדברי הרמב"ם שלא חילק בין יש לו רפואה לאין לו רפואה, משמע דאף ביש לו רפואה אינה צריכה להמתין יותר מששה חדשים, ועוד הוכיח דודאי הרמב"ם מיירי ביש לו רפואה, דאם אין לו רפואה למה ימתין ששה חדשים, יגרשנה לאלתר, אע"כ דאיירי ביש לו רפואה, ובזה ימתין ששה חדשים ויותר מזה יוציא ויתן כתובה. ע"ש.

וכ"כ הכנה"ג בספרו דינא דחיי (לאוין פ"א. דע"ב טור ב') הביא דברי הריא"ז וכתב:

"ומדברי הרמב"ם נראה שאע"פ שהוא חולי הראוי להתרפא לא תמתין יותר מששה חודשים, והכי נקטינן דהוא רב מפורסם."

ה. ואמנם הכנה"ג גופיה כאן (הגהות הטור ס"ק י"ח), הובא באבני נזר (שם) הביא דברי הריא"ז, וכתב:

"ואפשר דלא פליג עם הרמב"ם ז"ל, דריא"ז מדבר בחולי שיש קצבה לרפואתו, והרמב"ם ז"ל מיירי ברפואה (צ"ל: בחולי) שאין קצבה לרפואתו. ועי' תומת ישרים סי' ס"ח."

[וכבר עמד בזה הגאון יש"א ברכה בשו"ת בני בנימין (סי' ל"ו. דס"ד ע"ג) דדברי הכנה"ג סתרא'י נינהו למ"ש בדינא דחיי דהרמב"ם והריא"ז פליגי, והניח בצ"ע].

וז"ל הרב תומת ישרים שם אחר שהביא דברי הריא"ז:

"וכן אם הוא טען ודאי איני יכול לשמש עתה בעת חליי, אבל תמתין לי עד שאבריא, אם החולי הוא מהחולאים המקבלים רפואה, ימתינו לו עד שיתרפא, וכ"כ הר"י מטראנה (הוא הריא"ז) בפרק אע"פ וז"ל, אע"פ שאין אדם יכול לפחות עונת אשתו וכו', ונראה בעיני שאם היה מחמת חולי הראוי לרפואה שימתינו לו עד שיבריא, עכ"ל, נראה מדבריו שהרמב"ם שקבע עונת ששה חודשים למי שתשש כחו מחולי, היינו דוקא בחולי שאינו מקבל רפואה אבל בחולי המקבל רפואה ימתין ואפילו ביותר מזה, אלא שמדברי הרמב"ם נראה שאפילו בחולי המקבל רפואה לא ימתין עוד יותר מששה חודשים, מדקא דייק בלשונו וקאמר "שמא יבריא" משמע דמקבל רפואה, ולפי זה הר"י מטראנה חולק עם הרמב"ם בזה, ואפשר לדחות ולומר דשמא יבריא דקאמר בשאינו מקבל רפואה קא מיירי, ואתא לאשמועינן דאפילו דאינו מקבל רפואה והיה ראוי לכופו תיכף לגרש וליתן כתובה, מ"מ משהינן ששה חודשים שהיא העונה היותר גדולה משום חששא רחוקה, ומצאנו עונת ששה חדשים שהיא עונה, אע"ג דחששא רחוקה היא מ"מ כיון שאין הזמן שאנו נותנין לו עובר מהעונה היותר רחוקה, תמתין עד הזמן ההוא, ומינה דבחולי המקבל רפואה שיש חששא קרובה לשיתרפא, אע"פ שיארך יותר מששה חדשים שהוא גבול העונה היותר רחוקה ממתינין לו, ולפי"ז הר"מ והר"י מטראנה מסכימים, וכיון שדברי הרמב"ם סובלים עוד פירושים יכול הבעל לטעון דס"ל כהרמב"ם לפירוש זה, דבשלמא אם הר"מ והר"י מטראנה חולקים בפירוש אפשר שלא היה יכול לומר אנא קים לי כהר"י מטראנ', דלא אמינא אנא קים לי כפלוני אלא כששניהם שוים ומפורסמים כאחת, ונתפשטו ספרי שניהם בכל ישראל, אבל עכשיו שדברי הרמב"ם סובלים שני הדברים יחד, ובפרט שמדברי הר"י מטראנ' נראה שנותנים לו עונה עד שיתרפא בחולי המקבל רפואה, שפיר יכול הבעל לומר אנא סבירא לי כהר"מ ופירוש דבריו כך, וימתינו לי עד שאבריא, וא"כ בנ"ד אם הוא חולי מקבל רפואה ימתינו לו עד שיתרפא, ואם הוא חולי בלתי מקבל רפואה ימתינו לו ששה חדשים."

ו. והגאון מהר"ח אלגאזי בס' נתיבות משפט (דף קס"ג ע"א) הביא דברי הריא"ז, וכתב:

""ולכאורה נראה שסוף דברי הריא"ז ז"ל הם שלא כדברי הרמב"ם, שהרי דברי הרמב"ם ז"ל הם ג"כ בחולי הראוי לרפואה, כמ"ש "שמא יבריא", ועכ"ז כתב שאחר ששה חדשים יוציא ויתן כתובה, והיאך כתב ריא"ז על דבריו דתמתין עד שיתרפא, ואפשר שדברי הרמב"ם ז"ל בחולי שהוא ספק אם יתרפא אם לא, הלכך עד ששה חודשים צריכה להמתין על הספק. טפי מהאי לא, אבל דברי ריא"ז הם בחולי שודאי יתרפא, דבכה"ג צריכה להמתין עד שיתרפא, ובס' אהלי תם (הוא תומת ישרים הנ"ל) כתב בהיפך שדברי הרמב"ם ז"ל הם בחולי שאינו מקבל רפואה ומ"מ תמתין ששה חדשים משום חששא רחוקה, אבל דברי ריא"ז ז"ל הם בחולי שיש חששא קרובה שיתרפא, ולא מן השם הוא, דבחולי שאינו מקבל רפואה אמאי תמתין, וטפי מסתבר כמ"ש. עכ"ל.

ועיין בס' בני בנימין שם מ"ש בזה.

ז. העולה מהנ"ל, דנחלקו הפוסקים הא דכתב הרמב"ם דאם חלה או תשש כוחו ואינו יכול לבעול, ימתין ששה חודשים עד שיבריא, באיזה אופן איירי:

דדעת האבני נזר (וכ"כ הכנה"ג בספרו דינא דחיי), מיירי בחולי שיש לו רפואה, ומ"מ א"צ להמתין יותר מששה חדשים. אבל בחולי שאין לו רפואה יגרשנה מיד.

ודעת הרב תומת ישרים וכ"כ הכנה"ג, מיירי בחולי שאין לו רפואה, אבל בחולי שיש לו רפואה צריכה להמתין לו עד שיתרפא.

ודעת הרב נתיבות משפט, מיירי בחולי שיש ספק שמא יבריא ושמא לא, אבל בחולי שודאי יבריא צריכה להמתין יותר מששה חדשים, וחולי שודאי לא יבריא יגרשנה לאלתר.

ואפשר לומר דדבריהם תלויים בגירסאות שיש בלשון הרמב"ם, דבהרבה דפוסי הרמב"ם הלשון הוא "ימתין ששה חודשים שמא יבריא". וכ"נ דגרסי הרב תומת ישרים והרב נתיבות משפט, וזה א"ש עם דברי הרב נתיבות משפט דהרמב"ם מיירי בחולי שיש ספק אם יבריא ממנו או לא.

אכן במרדכי (הנ"ל) ובטור (סי' ע"ו) העתיקו לשון הרמב"ם "ימתין ששה חודשים עד שיבריא", וכ"ה הלשון בשו"ע, וזה א"ש עם דברי האבני נזר והכנה"ג בס' דינא דחיי, דהרמב"ם מיירי בחולי שיש לו רפואה, ואפ"ה א"צ להמתין אלא ו' חדשים ותו לא, ופליג על הריא"ז דס"ל דבחולי שיש לו רפואה צריכים להמתין לו עד שיתרפא.

ח. ובעצם דברי הריא"ז "שאם היה מחמת חולי הראוי לרפואה צריכים להמתין לו עד שיתרפא", צ"ע עד מתי צריכה להמתין, וכי נאמר דאין קצבה לדבר, והאם גם כאשר הרופאים קבעו שיתרפא רק בעוד שש או שבע שנים, נאמר דצריכה להמתין ו' וז' שנים, והלא לפעמים יש לחוש לעיגון האשה, ובפרט כאשר מדובר באשה שכאשר תמתין לרפואת בעלה כבר תעמוד מלדת, ותובעת גט כדי להביא ילדים לעולם, האם נחייבה בעל כורחה להמתין לו עד שיתרפא. [ועי' גם בפד"ר כרך ח' עמ' 127 שכתבו בנדון הנשפט לארבע עשרה שנות מאסר ה"ז כמו ששפוט לעולם].

מה גם שיש לחוש שאם נצריכנה להמתין זמן רב כ"כ, עלולה היא לסרך דרכיה, ויש מקום לצרף חשש זה לחייב את הבעל ליתן גט, וידוע מ"ש בשו"ת יכין ובועז (ח"א סימן ק"ל) בנידון דידיה "חוששין אנו פן יהיה סיבה ועילה עד שיחטיאה יצרה בראותה צרת נפשה ותפרוק מעל צוארה עול דת יהודית, ותבעוט בצור נורא עלילה במקצת או בכולה, ולכן ראוי לסמוך על הפוסקים שכופין אותו וכו."

אשר על כן בנ"ד דנגזר עליו כמה שנים מאסר, נראה דיש לסמוך על דברי האבני נזר והדינא דחיי, דלהרמב"ם אף בחולי שיש לו רפואה אינה צריכה להמתין יותר מו' חדשים, ואפשר שבזמן רב כ"כ ואיכא חשש חטא, אף להריא"ז חייב לגרשה, וה"נ כיון שנגזר עליו מאסר כמה שנים, ובכמה מקרים בכעין נ"ד שהבעל נשפט לתקופת מאסר ממושכת התברר לביה"ד שהאשה הלכה עם גברים אחרים, הגם שלדברי הרא"ש בתשובה אין בכך עילה לחיוב גט, מ"מ בצירוף כל הצדדים לעיל ולהלן יש לחייב את הבעל בגט.

המונע מאשתו עונה או מזונות, אם כופין אותו להוציאה
כאמור לעיל הבעל אינו זן ואינו מפרנס וגם זו עילת גירושין.

גם בעניין זה יובאו דברי הראב"ד שליט"א

י. והנה בנ"ד מלבד מ"ש לדון לחייבו בגט מחמת חיוב עונה, יש לדון לכופו במתן גט גם מחמת חיובו במזונות אשתו, שכתוצאה מישיבתו במאסר אינו זן אותה.

והנה גבי חיוב מזונות כתב הרמב"ם (פי"ב מה' אישות הלכה י"א):

"ואם היה עני ביותר ואינו יכול ליתן לה אפילו לחם שהיא צריכה לו, כופין אותו להוציא, ותהיה כתובתה חוב עליו עד שתמצא ידו ויתן."

וכ"ה בשו"ע (סי' ע' סעי' ד') ובהגה שם.

ובש"ע סי' קנ"ד (סעי' ג') כתב:

"ואם אין ב"ד יכולים לכופו לזון, כגון שאין לו במה לפרנס ואינו רוצה להשתכר להרויח ולזון, אם תרצה היא כופין אותו להוציא מיד וליתן כתובה."

ומשמע דדוקא אם אינו רוצה להשתכר אז כופין אותו להוציא, אבל אם רוצה להשתכר אלא דאינו מוצא, ומה שאינו יכול לזונה הוא מחמת אונסו, אין כופין אותו להוציא. וקשה דבדבריו לעיל (סי' ע') מבואר דאם הוא עני ביותר כופין אותו להוציא, ומשמע דאפילו אם מה שאינו יכול לזונה הוא באונס, מ"מ כופין אותו להוציא.

ועי' בפ"ת (סי' ע' ס"ק ג' וס"ק ד') מ"ש בזה, והביא דברי הח"ס בתשו' (אה"ע ח"א סי' קל"א הראשון) שכ' דהיכא דאין לו ואינו יכול להשתכר, מיירי בכפיה בעלמא, והיכא דאינו רוצה להשתכר כופין אותו בשוטים. ע"ש.

יא. והנה בכ"מ שם כתב:

"כתב רבינו ירוחם (נכ"ג ח"ה) שתמהו על רבינו למה כופין אותו להוציא מאחר שאין לו ממה לזונה, דאם אין לו אין כופין כמו בעל חוב שאין לו. עכ"ל. ויש לתמוה על תמיהתם, דמה ענין זה לזה, דבעל חוב אין תקנה בדבר, משא"כ בנדון זה שיש תקנה שיוציאנה, ומאחר שאחד מתנאי הנשואין הם המזונות אם אין לו במה לזון יוציא."

וברמ"א (סי' ע' סעי' ג') ע"ד השו"ע שהעתיק לשון הרמב"ם הנ"ל, כתב:

"וי"א שאין כופין אותו להוציא מאחר שאין לו."

ובס' בית מאיר (סי' ע' סעי ג') כתב:

"לולא שאיני כדאי להכריע היה נלע"ד כדעת הש"ע, שטעם הי"א שמדמו להטוען אין לי לשלם, ולע"ד אינו דומה, כי שאני הכא דאגידא בו, וכשיגרשנה תינשא לאחר שיזונה, וזה בידו והוי כבידו לשלם."

וכ"כ בישועות יעקב (בפירוש הקצר ס"ק ד'):

"דאין הדבר דומה לבעל חוב שטוען אין לי, דשאני הכא דאם יגרשנה תנשא לאחר, ויהיה לה מזונות מאיש אחר, ומדוע ישתנה מאם אינו יכול לבוא עליה דכופין אותו לגרשנה."

יג. ובשו"ת ח"ס (אה"ע ח"א סי' קל"א הראשון) הביא דברי הכ"מ הנ"ל וכתב ע"ז:

"ולפע"ד לא נעלם זה מרשב"א ורבינו ירוחם, אלא דהא במלוה ולוה קי"ל אין גופו משועבד לו כלל, ואם לא ימצא נכסים אינו יכול לשעבד בגופו, כמבואר בש"ע ח"מ סי' צ"ז סט"ו, ואשתו כגופו, והוא צריך לה, ואיך נוציא אשתו ממנו עבור חובו שאין לו לשלם, ואפילו כלים שעושין בהם אוכל נפש אין ממשכנין, וכר וכסת צריך להחזיר, ואיך נוציא אשתו ממנו בחובו, זה הוא דקשיא להו לרבינו ירוחם והרשב"א, וקושיא גדולה היא לכאורה.

איברא יש לחלק, בשלמא הלואה דעלמא מילתא אחריתי היא, ולהוצאה ניתנה, ולא נשתעבד גופו לזה אלא נכסיו, אבל הכא המזונות היינו האשה בעצמה, דנישאת לו אדעתא דמזונות, ואם אין מזונות אין אישות ונשואין, שפיר כופין ונוטלין ממנו אשתו, הגע עצמך וכו', ה"נ דכוותיה הוא גופיה הנישואין חיוב המזונות, וכיון שאינו יכול לזונה אפילו באונס, נכוף אותו להחזיר האשה על מקומה הראשון, דהיינו שיגרשנה ותהיה פנויה ולא אגידא ביה.

מיהו י"ל זהו דווקא להרמב"ם (שם ה"ב) וסיעתו דס"ל דמזונות דאורייתא צדקו דברינו, אך להפוסקים דס"ל מזונות דרבנן, אין הנישואין ומזונות תליא זה בזה כ"כ."

ועיין עוד בישועות יעקב בפירוש הארוך (ס"ק ג').

יד. והנה לפי דברי הח"ס הנ"ל נראה ברור דה"ה גבי חיוב עונה אם אינו משמש עמה דכופין אותו לגרשה, ולא חיוב בלבד, שהרי כתב הטעם דאם אינו יכול לזונה כופין אותו להוציא "דנישאת לו אדעתא דמזונות, ואם אין מזונות אין אישות ונשואין", דמהות הנישואין הם חיוב בסיפוק צרכי האישה, ולכאורה זהו ג"כ כוונת הכ"מ שכתב "שאחד מתנאי הנשואין הם המזונות אם אין לו במה לזון יוציא", וא"כ פשוט שה"ה גבי חיוב עונה שאם אינו יכול לשמש עמה יכפוהו להוציא, שהרי זהו מהות האישות והנישואין, והרי חיוב עונה לכו"ע דאוריתא הוא, ולדעת הרמב"ן על התורה (שמות פרק כ"א פסוק ט') קרא ד"שארה כסותה ועונתה לא יגרע" אמור כולו על חיוב עונה בלבד, וא"כ ברור דהיכא דא"י לשמש עמה נכפהו להוציא.

טו. ובאמת שכן נראה להדיא מדברי מרן בשו"ע (סי' קנ"ד סעי' ג') שכופין, וז"ל:

"האומר איני זן ואיני מפרנס כופין אותו לזון. ואם אין ב"ד יכולים לכופו לזון כגון שאין לו במה לפרנס ואינו רוצה להשתכר להרויח ולזון, אם תרצה היא כופין אותו להוציא מיד וליתן כתובה. וכן הדין למי שאינו רוצה לשמש."

הרי שהשווה דין האומר "איני זן ואיני מפרנס" שכופין אותו להוציא, לדין מי שאינו יכול לשמש, דבאמת שניהם הם ענין אחד, שהוא ענין הנישואין והאישות, וע"כ אם אינו יכול לעמוד בחיוב מזונות או בחיוב עונה כופין אותו לגרש.

וכ"כ עוד מרן שם (סעי' ז'), וז"ל:

"אם טוענת אין לו גבורת אנשים לבא עליה ושואלת גט, והוא מכחישה, י"א שהיא נאמנת וכופין אותו להוציא מיד ולא יתן לה כתובה."

ומעתה נראה לפי כל הנ"ל דה"ה במי שחלה או תשש כוחו ואינו יכול לשמש, ונמשך כן יותר מששה חדשים, ובפרט כאשר מדובר בשבע שנות מאסר, דכופין אותו להוציא.

טז. ואמנם בפ"ת (סימן קנ"ד ס"ק ז') הביא דעת הש"ך דס"ל שגם במונע ממנה כל עניני אישות אין כופין להוציא, וז"ל:

"עיין בס' גבורת אנשים סי' כ"ח וסי' מ"ח שהעלה דהעיקר לדינא דבמורד ממזונות לחוד אין כופין להוציא אם לא בבאה מחמת טענה בעינא חוטרא וכו', ואף במונע ממנה כל ענייני אישות דנראה עיקר לדינא דכופין להוציא אפילו אינה באה מחמת טענה, מ"מ למעשה יש לחוש לסברת האומרים שאין לכוף, דלא ליהוי גט מעושה ובניה ממזרים. וכ"כ עוד בכללי הדינים שם בסופו, וז"ל, וה"ה במורד ממנה מתשמיש או ממזונות לחוד אין כופין להוציא, וי"א דאפילו במונע ממנה כל ענייני אישות אין כופין בשוטים על הגט, ויש להחמיר לענין מעשה."

אולם כידוע רבים חולקים על דברי הש"ך הנ"ל.

וז"ל הגרי"א בשו"ת עין יצחק (ח"ב סוף סימן ס"ב אות ס"ג):

"וידעתי למה שכתב הפ"ת באה"ע סימן קנ"ד ס"ק ז' בשם גבורת אנשים, אשר אף במונע ממנה כל עניני אישות אין כופין בשוטים וכו', עכ"ל, אבל זה הוא רק דעת יחידאה, ואנו אין לנו לשמוע רק לדברי השו"ע, אשר מימיהם אנו שותים, שהכריעו כשיטת רוב הפוסקים דפסקי בכזה כייפינן בכפיה גמורה."

יז. העולה מכל הנ"ל דבנ"ד לכאורה יש לכופו ליתן לה גט מכח ב' טעמים, חדא, דמונע ממנה חיוב עונה משך זמן של יותר מששה חדשים, והב' שאינו נותן לה מזונות, ודברים אלה הם מעיקרי האישות, שאם אינם קיימים יכולים לכופו ליתן לה גט.

ואמנם כל דברינו הנ"ל בענין חיובו מטעם ביטול חיוב עונה, הוא באופן שאין לו אפשרות כלל לפגוש אשתו עד תום תקופת מאסרו, או שנשלח למרחקים וכיו"ב שאינו יכול יחזור לאשתו לפני תקופת מאסרו.

אולם אם יש בידו לקיים מצות עונה כדרך כל הארץ, לכל הפחות פעם בחצי שנה, וכגון כשיוצא לחופשה, אין לחייבו מעבר לזה. ואולם אם לא ניתנת לו חופשה רק מקצים לו בתוככי בית הסוהר חדר מיוחד לו ולאשתו, זכות האשה להתנגד לכך, מאחר ואין זה דרך כבוד, וכופין אותו ליתן גט.

אולם הטעם לחייבו בגט משום מניעת מזונות בעינה עומדת, שכל זמן שהבעל יושב בבית הסוהר אינו מקיים את חיובו לזונה, ויש לחייבו משום כך בגט. וכמו שהבאנו לעיל פסק מרן ז"ל (סי' ע' ס"ד) דאם אינו יכול ליתן לה אפילו לחם שהיא צריכה כופין אותו להוציא.

ונראה פשוט דגם לדעת הריא"ז דס"ל גבי חולי שאין יכול לשמש דאם הוא חולי הראוי לרפואה צריכה להמתין אף יותר מששה חדשים, גבי חיוב מזונות אם אין לו עכשיו אפשרות לפרנס אף אם בעתיד יתאפר לו, מ"מ כופין אותו להוציא, וכמו שכתב הרא"ש (ס"פ המדיר) בשם הירושלמי (סוף גיטין) "אם מפני ריח הפה כופין, מפני חיי נפש לא כ"ש", ועל סמך זה פסק שם הרא"ש כרב דהאומר איני זן כופין אותו להוציא, "דאשה בושה לבוא לב"ד כל פעם ותמות ברעב", וא"כ אין שייך לומר במזונות אם אין לו עכשיו וראוי שיהיה לו בעתיד לא נכפה אותו, דסוף סוף ממה תהיה נזונית עכשיו.

יח. ואף שהבאנו לעיל (אות י"א) דעת הרמ"א שי"א שמי שאינו יכול לזון את אשתו אין כופין אותו להוציא, אבל ודאי שחייב לתת גט, עי' בס' ערך לחם למהריק"ש (שם) שכ' דאמנם ראוי לחוש לדעת הי"א שלא לכוף אותו, "אך עושים לו הרחקה דר"ת". וכן כתב בשו"ת פני משה דאף דכתב המבי"ט דאין לכפות לענין מזונות אם אין לו לפרנס, מודה הוא דעושין לו הרחקות דר"ת. וא"כ בנ"ד חייב בגט ויש לנו להטיל עליו הרחקות דר"ת, וע"ע בזה להלן (אות כ"ד-כ"ו).

חיוב מזונות כשאינה עמו ויש לה כדי להתפרנס "חיי נפש" מקצבת ביטוח לאומי
יט. והנה אם אין לבעל כדי לזון וגם אינו יכול לעבוד ולפרנס, והאשה מקבלת השלמת הכנסה מהביטוח לאומי, יש מקום להסתפק האם יש לאשה עילת גירושין כיון שהבעל אינו ז ודמי לזן ע"י פרנס דתנן (ר"פ המדיר) "יוציא ויתן כתובה", או שנחשב שניזונת על ידו ממש, כיון שהביטוח לאומי הוא זכות של כל אזרחי המדינה, שמשלם לביטוח לאומי וזכותו לקבל מהם את המגיע לו על פי חוק. ועיין בפד"ר (כרך ד' עמ' 174) מה שכתב בזה מרן הגאון רבי יוסף שלום אלישיב זצ"ל.

עוד יש לדון בזה, כי הן אמת שאשת אסיר זכאית לקצבה כספית מסויימת מביטוח לאומי שעל ידה מתאפשר לה להתקיים, אכן זוהי קצבה זעומה המאפשרת לחיות בצמצום רב, ובפרט כשרובץ עליה מלבד עול הכלכלה גם עול שכירות מדור, מ"מ יכולה לקנות בזה לחם ומים כדי חייה, וכמו כן אם יש לה ממעשה ידיה סכום כסף שמספק לה ללחמה ה"ז כאילו זן אותה, שהרי מעשה ידיה שייך לבעלה ובזה פורע לה חוב מזונותיה (ועין להגר"י כהן בס' דברי יוסף באריכות בענין זה), ויש לדון אם בכה"ג יש לומר דחייב בגט כיון שאינו זנה כפי כל צרכיה, או דכיון דסוף סוף יכולה להתקיים גם כאשר זה בדוחק, אין לחייבו בגט עקב כך.

והנה לשון מרן בשו"ע שם "אם אינו יכול ליתן לה אפילו לחם שהיא צריכה כופין אותו להוציא", משמע דאם יכול ליתן לה לחם סגי בהכי, ואע"פ שהכנה"ג (הגה"ט אות כ') שמציין רעק"א שם ס"ל דלאו דוקא לחם, אלא ה"ה כל מיני מזון, כל שאינו יכול לזונה כעני בישראל, הח"מ (ס"ק ט') והב"ש (ס"ק ז') כתבו שאם יש לו יכולת ליתן לה לחם אין כופין אותו ליתן ליפתן ושאר דברים. ובודאי שבנוסף ללחם יש לחשוב גם הוצאות של כסות ומדור, שמפורש בשו"ע ששיעורם כעני שבישראל. וכן נראה שאם יש ילדים והבעל רוצה שגם הילדים יזונו במעט שיש בבית, שיש להביא גם את זה בחשבון.

ועכ"פ בנ"ד לכאורה לא נוכל לכופו ליתן גט מכח חיובו במזונות, שהרי יש לה מהקצבה וממע"י ממון מספיק להתקיים בו, גם כאשר זה בדוחק.

ומ"ש בשו"ת חת"ס (שם) "ואפשר שאפילו יש לה משלה ותוכל לחיות בממון עצמה, מ"מ סוף שתכלה קרנה ותמות ברעב ואין מי ירחם שוב עליה, אבל כשכופין עתה לגרשה תוכל להינשא לאחר המפרנסה", אינו ענין לנ"ד, דהחת"ס איירי בממון השייך לאשה בלבד ולא לבעל, וא"כ אף שיש לה כעת ממה להתפרנה, מ"מ סוף שתכלה קרנה ואין מי שירחם עליה, משא"כ אם יש לאשה ממון ממעשה ידיה השייכים ע"פ הדין לבעל, הרי נמצא שהוא מפרנסה. ופשוט.

ולכן אם יש לה ממעשה ידיה, או שמקבלת קצבה כדי לחיות, אפלו שהוא בצמצום גדול, אין כאן חיי נפש, ואין מקום לכפותו ליתן לה גט.

כ. אכן לאחר העיון נראה דאף אם אין לכפותו ליתן לה גט אם נותן לה לחם שהיא צריכה, מ"מ כיון שאינו יכול ליתן לה כל מה שמחוייב לה, חייב לגרשה.

ושמחתי שמצאתי סיוע לדברינו בפד"ר (כרך ח' עמ' 309) בפס"ד בהרכב הרבנים הגאונים הגרש"ב ורנר והגר"ע אזולאי, ויבל"ח הגרח"ג צמבליסט שליט"א שהעלו כעין זה.

דעת הרב אבירן יצחק הלוי:
מצטרף לכל הנ"ל בהחלט, ומוסיף כדלהלן:

הצדדים נישאו בתאריך ח' אלול תשמ"ח (21.8.1988). האשה הייתה כבן 17.5 כשנישאה, להם ארבעה ילדים משותפים, האחד מהם קטין.

האשה תובעת גירושין ולה טענות למכביר כנגד הבעל. הבעל מהמר כפייתי, ומכור להימורים זה כעשרים וחמש שנה. הבעל ישב ב-17 השנים האחרונות במצטבר כ-8 שנים בבתי סוהר, בשל עברות פריצות גנבות שוד תקיפה וחבלה, זיוף, מרמה, גניבת רכב, שיבוש הליכי משפט, סמים. שרות בתי הסוהר הגדיר אותו כאסיר ריציבידיסט דהיינו אסיר היוצא מבית הסוהר לחפשי נכלא וכך חוזר חלילה. הבעל חייב כספים רבים לנושים רבים. הבעל לא איפשר לה לשמור טהרת המשפחה. הבעל אינו זן ואינו מפרנס.

לביסוס טענותיה צרפה האשה:
1. כתב אישום בבית המשפט לתעבורה בתל אביב מתאריך 24.11.14, ממנו עולה כי הבעל נהג בהיותו שיכור ובהיותו תחת השפעת סמים.

2. כתב תביעה בבית משפט שלום בנתניה, ממנו עולה כי הבעל נאשם בפריצות ובגנבות.

3. כתב תביעה בבית משפט שלום בפתח תקוה, ממנו עולה כי הבעל נאשם בעברות לקשירת קשר לפשע, והתפרצות לבית מגורים בכוונה לגנוב ובעברות גניבה.

4. ועוד ועוד חומרים רבים וחשובים.

בדיון ביום י"ד אייר תשע"ה (3.5.2015) הכחיש הבעל את כל העברות המיוחסות לו, טען כנגד האשה כי היא חולה בנפשה (שורה 33). טען שהאשה אינה נאמנת לו וקיימה יחסים עם גבר אחר (שורות 34-40). הוא מבקש שלום בית.

נראה לנו ברור שהבעל חייב בהחלט לגרש את האשה, יש לכפות עליו מתן גט לאשתו על ידי החמרת תנאי מאסרו בסנקציות שיפורטו להלן. באם לא יתן הבעל את הגט בתקופה הנ"ל, ידון בית הדין בכפייתו על ידי הארכת תקופת מאסרו.

אלו הם נימוקינו:
א. הבעל מאוס על האשה בהחלט. מאיסותה של האשה בבעל היא באמתלאות מבוררות ומנומקות היטב היטב, מעל לכל צל של ספק. בטענת מאיס עלי יש לצוות על גירושין, ורבים מאד הם הפוסקים שהורו אף לחייב בגט. ראה בדברי הראשל"צ הגר"ע יוסף זצ"ל בשו"ת יביע אומר ח"ג חאבה"ע סי' י"ח ובח"ח חאבה"ע סי' כ"ה, ובדברי הגר"ש עמאר שליט"א בשו"ת שמע שלמה ח"ג סי' י"ט אותיות ז'-י"ב. כך הורו בתי דינים רבים, ראה בפסקי דין רבניים כרך ב' עמ' 3 ואילך, שם עמ' 25, פד"ר ט"ו עמ' 145, בספר משפטי שאול סי' כ', וסיכום נוסף ראה בדברי הג"ר חגי איזירר שליט"א בשורת הדין כרך ב' עמ' ס"ד-קכ"ח, ועוד ועוד. ביחוד ראוי לציין לפסק דין בבית הדין הגדול בתיק "זלוצ'בסקי" שנקט כי יש לצרף אף את סברת הרמב"ם המחייב וכופה לגרש בטוענת מאיס עלי, וסברתו שאיננה דעת יחיד כלל וכלל ראויה להצטרף, ראה באורך באסמכתאותיהם בפסק דין הנ"ל. וכיוצא בזה בספר עיונים במשפט לרב חיים שלמה שאנן אבן העזר ח"א סי' נ"ו אף הפוסקים הסבורים שאין לחייב את הבעל בגט כאשר האשה טוענת מאיס עלי, מכל מקום מודים הם שיש לצוות ולהטיל את ההרחקות שהנהיג רבינו תם, ושביצוען המעשי היום הוא על ידי הטלת ההגבלות הקבועות בחוק בתי דין רבניים קיום פסקי דין של גירושין תשנ"ה (1995). בפסק דין הנ"ל. לפסקי דין מקבילים וזהים ראה בקונטרסי הדין והדיין, גליון 16 פס"ד 2 פסק בית הדין בחיפה בראשות הרב מנחם חשאי תיק מס' 319350989-21-1, ופס"ד 3 פסק בית הדין באשקלון בראשות הרב בנימין בארי תיק מס' 310288618-21-1, גליון 18 פס"ד 3 פסק בית הדין הגדול בראשות הרב שלמה דיכובסקי תיק מס' 011926961-21-1, שם פס"ד 7 פסק בית הדין הגדול בראשות הרב חגי איזירר מס' 017310855-21-1, גליון 22 פס"ד 1, גליון 24 פס"ד 8 פסק בית הדין בתל אביב בראשות אב"ד הרב שמעון מלכה תיק מס' 112154849-21-1, וגליון 29 פסקי דין 6 ו9 ו10. אף הפוסקים הסבורים שאין לחייב את הבעל בגט כאשר האשה טוענת מאיס עלי, מכל מקום מודים הם שיש לצוות ולהטיל את ההרחקות שהנהיג רבינו תם, ושביצוען המעשי היום הוא על ידי הטלת ההגבלות הקבועות בחוק בתי דין רבניים קיום פסקי דין של גירושין תשנ"ה (1995).

ב. בעל המצוי במאסר דינו כמורד ויש לחייבו בגט. לעניין זה ראה בשו"ת עטרת דבורה סי' צ"ג.

ג. הבעל אינו זן ואינו מפרנס לא את אשתו ולא את ילדיו. דין מי שאינו זן ואינו מפרנס את אשתו, בין אם אינו רוצה, ובין אם אינו יכול לפרנסה, מקים הדבר עילת חיוב גירושין. ראה בשו"ע אבה"ע סי' קנ"ד סעי' א' ובנושאי כליו. וראה באורך במאמריהם המסכמים של הרב יגאל לרר בספר שורת הדין כרך י"ד עמ' קנ"ז-קפ"ה, והרב דוד לבנון בספר שורת הדין כרך ט"ו עמ' רנ"ב-ש'. וראה גם בפסקי דין שפורסמו בהדין והדיין גליון 10 פס"ד 11 וגליון 14 פס"ד 3.

ד. הבעל מהמר כרוני ומובהק. לעניין חיובו של בעל מהמר בגירושין, הן בשל מאיסותו, והן מטעם שאינו זן ואינו מפרנס, והן מטעם מאבד הון, ראה בפסק בית הדין האזורי בתל אביב בתיק 1005966/5.

ה. הבעל אלים כלפי האשה. לחיובו של בעל אלים בגט ראה: פסקי דין רבניים כרך י"א עמ' 327, שו"ת משפטי שמואל סי כ"ג, שו"ת שמע שלמה ח"א אבה"ע סי' ט"ו, שו"ת עטרת דבורה ח"ב סי' צ"ב, שו"ת משפטיך ליעקב ח"ב עמ' תקמ"ג-תקנ"ב.

ו. השתכנענו בכנות האשה בטענתה שהבעל אינו מאפשר לה לשמור טהרת המשפחה. לעניין זה ראה פד"ר כרך ב' עמודים 321-327, פד"ר י"ח, שורת הדין כרך ו', פסק דין בית הדין האזורי חיפה תיק 901548/1, ועוד.

ז. לדברי הבעל עצמו האשה אסורה עליו. אף זה מקים חיוב בגט ראה פסקי דין רבניים כרך א' עמ' 12 ואילך, כרך ב' עמ' 143 ואילך, כרך ו כרך ח' עמ' 255 כרך ט' ועוד.

ח. בנדון דידן אין צורך בהליך התראות בבית הדין הרבני. כך היא ההלכה כאשר הבעל האלימות מתמשכת והבעל מוחזק במעשיו, או כאשר הם נובעים ממחלה או מהפרעת אישיות, או כאשר יש חשש לסכנת נפשות. ובנדון דידן כל הסעיפים קיימים. מה עוד שההליכים השיפוטיים והעונשים שהושתו על הבעל יש לראותם כהתראות. לעניין זה ראה שורת הדין כרך ט"ו עמ' שט"ז ואילך, ופסק דין בית הדין האזורי בפתח תקוה בתיק 298209/3.

פסיקתה
נוכח כל הנ"ל אנו פוסקים כי הבעל חייב לגרש את אשתו. ויש לכופו על כך. לעניין הרעת תנאי מאסר לסרבן גט ראו שורת הדין כרך ט"ו עמ' תכ"ט.

מותר לפרסם לאחר השמטת פרטי הצדדים.

ניתן ביום כ"ח באדר ב התשע"ו (07/04/2016).