בפנינו תביעת הבעל לגירושין, ותביעת האישה למזונות, כתובה ופיצוי גירושין.

א. רקע עובדתי
הצדדים נישאו כדמו"י בי"ב חשון תשמ"ג (28.10.82), ונולדו להם שלושה ילדים משותפים, כולם כיום בגירים. בכתובה רשום סכום של 1,100,000 שקלים ישנים, ששווה בבסיסו לסכום של 1,100₪, ולפי הצמדה להיום כ-420,000 ₪ (הכתובה לא הייתה זמינה לצדדים בתחילת התהליך, עד שהגיע עותק סרוק מהרבנות.)

הבעל עזב את הבית המשותף בתאריך 1.1.12. כשנתיים לאחר מכן, ב-2.12.13, הגישה האישה לביה"ד תביעה למזונות אישה.

מנגד, הבעל הגיש לביהמ"ש לענייני משפחה תביעה לפירוק שיתוף. ביום 7.1.14 ניתנה החלטה ע"י כב' השופט ברינגר למכור את הבית המשותף ולחלק את יתרת התמורה, כאשר מחלקה של האישה יש לשלם לבעל את מחצית המשכנתא ומלוא הארנונה שהוא שילם מיום 1.1.12.

ביום 13.2.14 נפסקו מזונות זמניים בביה"ד בסכום של 2,000 ₪ למשך ששה חודשים.

ביום 3.3.14 הגיש הבעל תביעה לגירושין. הוא ציין שגרים בנפרד יותר משנתיים ולא ישנים יחד מעל לחמש שנים. עוד טען שהאישה זייפה את חתימתו על המחאות הבנק, שהתנהלותה הכלכלית הבזבזנית גרמה לכך שהמאיסה אותה עליו, וכן שלא הייתה מכינה לו ארוחות, ודרדרה את מערכת היחסים עד שנאלץ לעזוב.

בדיון ביום 20.5.14 האישה אמרה שלא מעוניינת להתגרש. ביה"ד העיר שלא נראה סיכוי לשלום בית לאחר נתק ארוך ופירוק השיתוף, והציע לצדדים להתגרש לאלתר ולדון בכתובה לאחר הגט. האישה דחתה את ההצעה והעדיפה לדון בהרכב מלא בתביעת הבעל לגירושין.

ב. טענות הצדדים
בדיון ביום 26.10.14 האישה האשימה את הבעל בבגידה וסירבה לקבל גט:

האישה: הבעל נואף עם אישה נשואה. הוא הודה בזה בשבוע שעבר לפני הבנות. הוא בזוגיות עם אישה נשואה...

אני רוצה להמשיך לחיות באותה רמת חיים... אני רוצה שהוא יכלכל אותי עד סוף ימי. אני חושבת גם שאי אפשר להתגרש עד שלא מסיימים את ההליכים בביהמ"ש... היום לא יהיה גט... אני מבקשת לחדש את המזונות.

הבעל: פיזית אני גר ב[...] כבר שלוש שנים. אנחנו כבר חמש שנים [כל', משנת 09'] ללא יחסי אישות. כאשר חיינו יחד בבית המשותף הייתי בחדר נפרד.

בדיון ביום 25.1.15 הבעל חזר על טענותיו כלפי אשתו, כולל מרידה מאישות, וטען שהכיר את אותה האישה רק שלושה חודשים לאחר שפתח את תיק הגירושין:

במשך תקופה ארוכה לפני שעזבתי את הבית במשך שלוש שנים לא היו יחסי אישות. גרתי בחדר אחר כי היא דחתה אותי ומאסה בי...

האשה: לא היו יחסי אישות כי הוא בגד בי והוא לא רצה אותי. הוא ישן בחדר אחר כי הוא טען שאני נוחרת...

הבעל: חמש שנים לא הייתי עם אשה... אחרי שפתחתי את תיק הגירושין שלושה חודשים לאחר מכן הכרתי מישהי.

עוד טען בבקשה שהגיש באותו יום, שלא מגיע לאישה כתובה לאור הסכומים הגדולים שקיבלה מחלוקת הדירה וכן מפני ששילם חובות גבוהים של כ-150,000 ₪ מאז הפירוד. הוא גם דרש החזר ששה חודשים מזונות זמניים.

בהחלטה מיום 29.1.15 ביה"ד המליץ לצדדים להתגרש בהקדם.

ביום 10.2.15 הגישה האישה תביעה לכתובה, הכולל עותק מהסריקה ברבנות. בנוסף, תבעה פיצויים בסך 200,000₪, לאור פגיעת הבעל באישה.

ביה"ד שוב הציע בהחלטה מיום 27.4.15 לסדר גט בהקדם האפשרי ולדון בעניין הכתובה לאחר שיסתיימו ההליכים בביהמ"ש, אך האישה דחתה את ההצעה והבהירה שלא תקבל גט לפני שתקבל את כתובתה ופיצויים. בדיון 25.11.15 דרשה לפחות 150,000 ₪. הבעל סירב בתוקף, בטענה שקבלה חצי תמורת הדירה, כ-670,000 ₪, והשופט גם זיכה אותה להישאר עם הפנסיה שלה בסכום של 120,000 ₪. (יש לציין שהבעל ערער על פסה"ד בנושא הפנסיה, ובהחלטת ביהמ"ש מיום 9.3.16 בוטל סעיף זה, וחויבה האישה להעביר חצי מהפנסיה שלה לבעל.)

ביה"ד הזמין את הצדדים לדיון הוכחות בכתובה. כמו"כ המליץ לצדדים להגיע לפשרה עפ"י עקרונות שהועלו בדיון.

בדיון ביום 28.1.16 הצדדים הקשיחו והקצינו את עמדתם. האישה דרשה את מלוא הכתובה 420,000 ₪ (לחילופין, הציעה שירכוש הבעל דירה שתהיה רשומה על שמו או שם הילדים שתוכל לגור בה), והבעל – שהביע הסכמה בשיחות פרטיות במשפחה ל-100,000 ₪ , כבר לא היה מוכן לשום פשרה.

לאור כך, התחיל ביה"ד לדון בטענות הצדדים ביחס לכתובה.

ביה"ד: תסביר למה לא מגיע לה כתובה.

הבעל: ...במשך עשר שנים [לפני הפירוד, כל' משנת 02'] לא היו יחסי אישות בצורה נורמאלית. כל הזמן היא סובבה את הגב לא יכולתי לישון על ידה. אני רציתי לקיים יחסי אישות והיא סירבה... במקביל לא קיבלתי גם אוכל. הייתי תומך בה עשיתי כל מה שבעל צריך לעשות אבל זה היה חד צדדי. היא הפנתה לי עורף.

ביה"ד: למה היא יזמה את הניתוק?

הבעל: לא יודע. כל פעם הייתה סיבה אחרת שכואב לה הראש וכדו'. אבל גם דברים אחרים שהתנהלו הפריעו לי... מצבים כאלה יוצרים ריחוק אז עברתי לחדר אחר בבית. לה זה היה סידור נוח שלא הצקתי לה והיה לה את החדר הגדול...

ביה"ד: כמה זמן יש לך קשר עם אישה אחרת?

הבעל: בזמנו יצאתי עם מישהי אבל לא למטרת נישואין. זה לא קרה לפני נקודת הקרע. זה היה בשנת 2014 כאשר היינו בנפרד אבל עדיין רציתי להתגרש...

האישה: לפני ארבע שנים הוא עזב את הבית. לא היה ולא נברא לגבי יחסי אישות. שנה לפני הפרידה הוא עזב את חדר השינה [כל', בשנת 10'] כיוון שאני נוחרת. כל השנים היו יחסי אישות תקינים. להפך, הוא כפה עלי כל יום. הוא היה רוצה כמה פעמים. לפני שמונה שנים [4/07] הוא עשה לי מסיבה מפוארת לגיל חמשים ולאחר מכן הוא התחיל את הרומן עם החברה שלו... באופן כללי אני לא בשלנית מעולה וביום שישי הוא היה מכין את האוכל כי הוא בשלן מעולה אבל הוא מעולם לא כיבס או שטף וניקה. גם שהייתי עושה אוכל הוא היה הולך לאכול פלאפל. הוא בגד בי והוא הודה בפני הילדים על הבגידה... כבר חמש... שש שנים אין יחסי אישות. כאשר הוא ישן איתי במיטה לא היה נתק.

ביה"ד הורה לצדדים להגיש סיכומים.

האישה כתבה (11.2.16):

"במהלך הדיון... אני מרגישה שהוכחתי את בגידותיו של [י'] בזמן חיינו המשותפים כבעל ואישה... פסיקה סופית והחלטית מצד בית הדין תביא לסיומה של הסאגה המאמללת הזו המונעת ממני לשקם את חיי כראוי."

הבעל הגיש סיכומיו (25.2.16):

"תביעתה של אשתי צריכה להידחות על הסף... וזאת לאחר שקיבלה 700,00 ₪ במסגרת פרוק השותפות, וזאת רק ממכירת הדירה...

אשתי אישה מורדת אשר לא דאגה לי לצרכיי הבסיסיים, צרכים פיזיים ונפשיים, לא בישלה, ולא החזיקה משק בית כהלכה, הוציאה כספים במרמה ממני... ואף זייפה את חתימתי על שיקים והכניסה את החשבון המשותף שלנו למינוס אדיר, עד שנאלצתי למכור רכוש שקיבלתי בירושה, ושאר הדירות שהיו בבעלותי כדי לכסות את הגירעונות הרבים שעשתה בעקבות התנהלותה הבזבזנית והראוותנית...

בנושא של יחסי אישות בין שני בני הזוג לפני נקודת הקרע .... האישה מודה... שאין יחסי אישות מספר שנים אחורה, כלומר לדעת האישה מתחילת 2010 אין יחסים אינטימיים... למרות רצוני בזה...

אפילו שעזבתי אני את הבית עזבתי מהסיבות הנכונות, חוסר יחסי אישות, התנהלות מרדנית של האישה בנושא כספים, חוסר דאגה לבעל מהסיבות הפיזיות והנפשיות ומעילה באמון הבעל.
ג.

דיון הלכתי
יש לדון בשאלות הבאות:
1. האם יש עילה מספקת לפטור את הבעל מתשלום כתובה ותוספת כתובה?
2. איך יש להעריך את סכום הכתובה שנרשם בשקלים ישנים?
3. האם יש לחייב את הבעל במזונות למפרע?
4. האם יש לקבוע פיצוי לאישה מעבר לכתובה?

1. חיוב כתובה
כפי שהזכירה האישה בתגובה מיום 18.2.15, מעיקר הדין, הבעל חייב בכתובה אלא אם כן יש עילה מספקת לפטור אותו מחיוב הכתובה. דברים אלו נכונים במיוחד במקרה זה, לאור כך שהבעל עזב ביזמתו את הבית המשותף, הגיש את תביעת הגירושין, ואף נטש את אשתו לטובת אחרת טרם ניתן הגט, כאשר האישה טענה שרצונה בשלום בית.

הבעל טען שאין לחייב אותו כתובה כי האישה כבר קבלה מחצית התמורה מהבית המשותף. בנוסף, טען שהיא הייתה מורדת לפני הפירוד בענייני אישות, מלאכות הבית, והתנהלות כלכלית.

את הטענה הראשונה יש לדחות על הסף, מאחר שהבית היה רשום ע"ש שני הצדדים. בכך, האישה נעשית שותפה מלאה בבעלות הבית ונטלה את חלקה בלבד בפירוק השותפות. אין כאן תשלום כלל מהבעל לאישה שיש לראותו כמקביל לכתובה או כ"כפל מבצעים". רק כאשר האישה נוטלת באיזון משאבים חלק מנכסי הבעל, כגון בית הרשום על שמו בלבד או פנסיה שלו וכדו', יש מקום לומר כן.

לגבי טענת מורדת מאישות, אם כי התברר שהייתה התקררות במערכת האישות בין הצדדים, יש הכחשה בשל מי הדבר. האישה טוענת שהיו יחסי אישות כל זמן שהיו באותו חדר, אך לא יכלה לעמוד בדרישותיו של הבעל לקיום יחסי אישות בתדירות גבוהה, ושבגד בה בעודם גרים יחד. בנוסף, הבעל הודה שהוא זה שהחליט לעבור מחדר השינה לחדר אחר, אם כי לדבריו משום שהפנתה אליו גב וסירבה לקיים עמו יחסי אישות, כשנה לפני שעזב את החדר. טענה זו, שהאישה מנעה מהבעל קיום יחסי אישות זמן רב לפני שהבעל עזב את מקום המגורים המשותף, ואף לפני שעזב את החדר, הוכחשה על ידי האישה.

לדעת הרבה פוסקים אין קובעים שם מורדת בספק או ללא התראה, וכפי שיתבאר. (וכבר האריכו בדין זה: ביה"ד הגדול בפד"ר ח"ג עמ' 163-164; ביה"ד אשדוד בתיק 9656/3 מיום 02/04/14, וביה"ד נתניה בתיק 862728/1 מיום 28/01/15, ועוד.)

א. מורדת מאישות ומשפטי מורדת
אף אם היינו מקבלים עובדתית את טענת הבעל בעניין מרידת האישה מחיי אישות, לא היה בכך בלבד כדי לפטור את הבעל מחיובו העקרוני לכתובה, וזאת מאחר שבמקרה שלנו לא היו התראות והכרזות והמלכה לפני הפירוד. בעניין זה, מובא בשולחן ערוך (אה"ע סי' עז סעיף ב):

"ואם מרדה מתחת בעלה כדי לצערו... שולחין לה מבית דין ואומרים לה הוי יודעת שאם את עומדת במרדך אפילו כתובתך ק' מנה הפסדת אותם, ואחר כך, מכריזין עליה בבתי כנסיות ובתי מדרשות בכל יום ד' שבתות זו אחר זו... ואחר ההכרזה שולחין לה ב"ד פעם שנית... אם עמדה במרדה ולא חזרה בה, נמלכין בה ותאבד כתבתה... כסדר הזה עושין לה אם מרדה כדי לצערו".

וברמ"א (שם):

"ולאחר י"ב חודש לא מהני חזרתה אלא אבדה כתובתה".

כלומר, במורדת "בעינא ליה ומצערנא ליה" לא הפסידה כתובה ללא התראות, הכרזות והמלכה.

כן במקרה שלנו, אף אם נאמר שלאישה יש דין מורדת, כטענת הבעל, הרי איננה אומרת שבעלה מאוס עליה, אלא מצד "בעינא ליה ומצערנא ליה", שלדבריה הבעל התנהג אליה שלא כראוי ועל כן רצתה לצער אותו במניעת יחסי אישות. יש לציין שהאישה טענה שהיו יחסי אישות כל עוד היו בחדר, אלא שלא בתדירות שביקש הבעל וזאת עקב התנהגותו הקשה כלפיה, ונתייחס לכך בהמשך ההחלטה. על כן, לא הפסידה כתובה כל עוד לא נהגו בה לפי משפטי המורדת, כולל התראות, הכרזות והמלכה.

כך כתב הלחם רב (תשובה נב):

"אם בנדון דידן, דדמי לבעינא ליה ומצערנא ליה, היה כאן המלכה והכרזה, ודאי אין להוציא מיד הבעל הכתובה, כיון דאיכא מאן דאמר דמפסדת אפילו בלא שיהוי י"ב חודש. אבל אם אין כאן המלכה והכרזה, אין להפסידה כתובתה".

אמנם מובא בט"ז (שם ס"ק א) שתקנת האמוראים להשהות את הגט י"ב חודש, עקרה וביטלה את תקנת "רבותינו" להכרזות והתראות והמלכה.

בעניין זה, עיין פסקי דין רבניים (חלק ו עמ' 33-55) בפס"ד מבית דין הגדול בהרכב הרה"ג: נסים, זולטי, אליעזר גולדשמידט. הרה"ג זולטי זצ"ל הביא את הט"ז הנ"ל בשם הרא"ש והטור, שלאחר שתיקנו שלא יתן גט עד י"ב חודש, שוב ביטלו את התקנה של ההמלכה והכרזות ד' שבתות, אלא תיקנו שאחר י"ב חודש ממרידתה שמפסדת כתובתה. וראיה לזה שברמזים (קיצור פסקי הרא"ש, כתובות פ"ה סי' לד) כתב הטור, וז"ל: "ובתר הכי תקנו בין בעינא ומצערנא ליה בין בטענת מאיס עלי דלא בעינן המלכת ד' שבתות", ומסיק הט"ז: "כנ"ל נראה לי ברור ופשוט דעת הרא"ש והטור". בכל זאת סיים, שגם לפי דעת הט"ז בדברי הרא"ש והטור, אף שאין צורך בכל סדר המורדת של התראות והכרזות, על כל פנים צריכים להתרות בה, בבחינת "אין עונשין אלא אם כן מזהירין", ועל כן צריכים להתרות בה שלא תהיה מורדת.

אולם, בפסק הדין הנ"ל, דעת הרה"ג אליעזר גולדשמידט זצ"ל (עמ' 46), ששיטת הט"ז הינה דעת יחיד שלא התקבלה להלכה, ורוב הפוסקים סוברים שאף לאחר תקנת י"ב חודש, נותרה בעינה התקנה הקודמת להתראות, הכרזות והמלכה. ללא זה אין האישה מפסידה את כתובתה ותוספת כתובתה.

היוצא מזה, שהסכמת הפוסקים היא שאם לא התקיימו משפטי המורדת, אין האישה מפסידה כתובתה. ואף אם נאמר שלאישה דין מורדת "מאיס עלי" ולא מורדת "בעינא ליה ומצערנא ליה", מובא במספר פוסקים, כגון: תוספות רי"ד (כתובות דף סג ע"ב), ריטב"א (כתובות דף סד ע"א), רדב"ז (ח"א סי' שסד), וציץ אליעזר (ח"י סי' נא), שגם מורדת "מאיס עלי" הפסידה כתובה רק לאחר שהתרו בה. ועיין עוד בהמשך בעניין זה.

במקרה שלנו, לא הגיש הבעל כלל תביעה לשלו"ב וכדו' בעודם נשואים לפני שנפרדו ועזב את הבית. בכך, אין לפטור אותו גם מטעם מורדת מאישות. וכן לא הייתה כלל התראה, ואף הבעל כלל לא הדגיש את מרידתה במסגרת הדיונים הראשונים, ורק בשלב הטענות בעניין הכתובה, טרח להעלות טענה זאת. על כן, אף לשיטת הט"ז, אין לאישה דין מורדת להפסידה כתובתה ותוספת כתובתה.

במקרה שלנו, האישה מכחישה את טענת הבעל למרידה מחיי אישות לפני שעזב את החדר.

אך, אף אם נניח שהאישה מרדה בעבר, מאחר שהבעל פתח תיק גירושין ועזב את הבית המשותף, כבר לא היה שייך להכריז על האישה, שאם תמשיך במרדה, תפסיד כתובתה, שהרי כל מטרת ההכרזה הינה על מנת לאלץ את האישה לחזור בה ממרידתה ולחזור לבעלה, כמו שכתוב בשולחן ערוך (סי' עז סעיף ב):

"שולחין לה מבית דין ואומרים לה, הוי יודעת שאם את עומדת במרדך, אפילו כתובתך מאה מנה הפסדת אותם, ואחר כך, מכריזין עליה בבתי כנסיות ובבתי מדרשות בכל יום ארבע שבתות זו אחר זו".

כלומר, מטרת ההכרזה הינה על מנת לשנות את דרכיה הרעות של האישה כאשר הבעל מעוניין להמשיך בנישואין, אך כאשר הבעל אינו מעוניין בהמשך הנישואין, וכמו במקרה שלנו, ודאי שאין מקום להכריז על האישה כמורדת.

ב. תדירות יחסים
בנוסף, בעניין הטענה העקרונית של הבעל שהאישה מנעה יחסי אישות, ואילו האישה הודתה שלא היו יחסי אישות בתדירות כפי דרישת הבעל, אך היו יחסי אישות לעתים לא נדירות, מובא במהרי"ט (ח"א סי' ה) שהאישה מוגדרת כמורדת רק אם מונעת מבעלה תשמיש לחלוטין. אך אם "המרידה" מתבטאת בקיום יחסים לא כפי דרישת הבעל ולא לעתים קרובות, האישה איננה מורדת, ולא כופים אותה לקיום יחסי אישות בתדירות בניגוד לרצונה, וזאת מאחר שאינה שבויית חרב להזדקק לו בכל שעה.

אמנם מובא בחלקת מחוקק (אבן העזר סי' עו ס"ק כ), וז"ל:

"ופשוט בעיני כל שלא מתנהג עמה על פי הדין למעט מן העונות או בשאר דברים מורד מקרי, וכן היא שאינה עושה לו רצונו מורדת מקרי, מה לי כולה מה לי פלגא".

ועל מנת לנסות ולפשר בין שתי השיטות, נראה לומר, שאם האישה מסכימה לקיום יחסי אישות לפי העונה המתחייבת או אף פחות אך קרוב לכך, לפי שתי השיטות, אין לה דין מורדת אף אם נדרשת ע"י הבעל לקיום יחסים מעבר לכך.

על כל פנים, במקרה שלנו, האישה איננה מורדת – או כי לא התקיימו בה משפטי המורדת של התראות והכרזות, או כי לפי דבריה היא לא נמנעה לחלוטין מקיום יחסי אישות – ובפרט, לפי טענתה, שלא יכלה להיענות לדרישת הבעל לקיום יחסים בתדירות גבוהה.

ג. ספק חיוב כתובה
בנוסף, אף אם לפי טענת הבעל שהאישה מרדה מחיי אישות הייתה מפסידה את כתובתה, הרי האישה מכחישה, וכל שיש ספק במציאות אם האישה מורדת, אין האישה מפסידה את כתובתה. הטעם לכך כדלהלן:

כאשר שיש ספק בעניין זכאות האישה לכתובה, קיימת מחלוקת בין הפוסקים מי נחשב כמוחזק: האם הבעל המחזיק בממון או האישה המחזיקה בשטר כתובתה?

מובא במהרי"ק (שורש פא):

"דבר פשוט הוא דכח של הכתובה עדיף מכח שטרי הלואה משום דהוה [הכתובה] מעשה בי"ד וכן משום חינא... ואין כח להפסידה כתובתה אלא על ידי עדי זנות או עדי כיעור".

כן כתב הבית שמואל (אבן העזר סי' קטו ס"ק ח) לעניין אישה שהמירה את דתה ברצון, שיש מחלוקת אם דינה כהמירה את דתה באונס והפסידה כתובתה רק לאחר התראה, או שהפסידה את כתובתה מיד וללא התראה שמא זינתה, וז"ל:

"מיהו נראה עיקר, אם המירה ברצון אסורה לבעלה... וכן משמע בתשובת הרא"ש. [ו]אפילו אם היה פלוגתא אינה יכולה להוציא הכתובה אפילו אם לא התרה בה, [ו]אע"ג [ד]לדעת האוסרים אינו אלא ספק שמא זינתה, לא הוי כאילו טוען הוא שמא פרעתיך והוי החוב בודאי והפרעון ספק הוא, והאומר יודע אני שהלויתי ואיני אם פרעתיך חייב, שאני הכא דהיא אסורה לו והיא גרמה האיסור לכן לית לה הכתובה כמו בקינוי וסתירה".

כלומר, מאחר שבפועל האישה אסורה עליו מחמת הספק והיא גרמה לאיסור, על כן, אין לה כתובה בתורת ודאי וכמו בקינוי וסתירה. אך אם היה ספק אם הפסידה כתובה, הרי זה נחשב כאומר: אני מודה בעצם ההלוואה ואיני יודע אם פרעתי לך את החוב שחייב. אף במקרה שלנו, מאחר שהאישה נחשבת כמוחזקת בכתובה, על כן, אף אם יש ספק בעניין הכתובה, נחשב הבעל כאומר: "איני יודע אם פרעתי", וחייב לשלם את מלוא דמי הכתובה.

וכן כתב הבית שמואל (אבן העזר סי' קנד ס"ק ב) לעניין מום של הבעל שכופים אותו להוציא, שאם האישה ידעה ממום זה לפני הנישואין, יש מח' בין הפוסקים האם יכולה לומר סבורה הייתי לקבל ואיני יכולה. ואומר הבית שמואל שלאישה אין דין מורדת כי יכולה לומר "קים לי" כפוסקים הסוברים שיכולה לומר סבורה הייתי לקבל, וממילא לא הפסידה כתובה. משמע שהאישה מוחזקת בכתובה ולכן יכולה לומר "קים לי" כי ידה על העליונה.

מאידך גיסא, מובא בפתחי תשובה (שם ס"ק ג) בשם הבית מאיר, שהקשה על הבית שמואל, שמאחר שהבעל מוחזק בממון, מדוע לא ניתן לאישה דין מורדת? משמע, שהבעל מוחזק בממון וכל שיש ספק, לא ניתן להוציא ממנו.

בעניין זה, מובא בפסקי דין רבניים (חלק ג' עמ' 164) פסק דין של ביה"ד הגדול בהרכב הרה"ג: בן-מנחם, הדס, זולטי, המביאים את דעת ספר נתיבות משפט על רבינו ירוחם ספר מישרים (נתיב כג), שבמקום שיש מחלוקת בין הפוסקים אם הבעל יכול לחייב את אשתו לדור עמו במקומו, האם הבעל שהוא מוחזק בממון יכול לומר קים לי ולא יפרע כתובתה, וז"ל:

"ואפשר עוד דאפילו לא תפסה, מכל מקום כיון שהכתובה שחייב לה הוא ודאי והפסד הכתובה הוא ספק, אין ספק מוציא מידי ודאי וזה מקצוע גדול הוא וצריך לפנים".

והזכירו, שכן דעת הבית שמואל, שהאישה היא המוחזקת וידה על העליונה (כפי שראינו לעיל בבית שמואל סימן קטו וסימן קנד). לעומתם, דעת הבית מאיר, שהבעל הוא המוחזק בממון וידו על העליונה. והוסיפו בפד"ר הנ"ל וז"ל:

"וגם לדעת הבית מאיר, ייתכן לומר, שרק בספיקא דדינא אין להוציא מהבעל הכתובה שהוא המוחזק, כיון שהוא טוען ודאי "קים לי" כדעת הפוסקים שדינה כמורדת והפסידה כתובה, אבל במחלוקת בין הצדדים בקביעת העובדה אם היא מורדת או לא, בזה גם הבית מאיר מודה שמספק היא לא הפסידה כתובתה".

לפי זה יוצא, שבמקרה שלנו, שאף אם נאמר שיש ספק במציאות אם יש לאישה דין מורדת, לא הפסידה כתובתה לכל הדעות, כי האישה מוחזקת בכתובה.

ד. ספק מורדת
כמו"כ, כאשר ישנו ספק בהלכה, כתב החזון איש (אה"ע סי' סט ס"ק כה) שהאישה לא הפסידה את כתובתה כאשר היא ספק מורדת, כיון שהוא קנס:

"ומדברי המרדכי בשם ראבי"ה משמע כדברי הבית שמואל שסיים בנכפה, דאע"ג דאין כופין אותו, מכל מקום אין כופין גם אותה כיון שבאה מחמת טענה, והנה לעולם לא כפינן במורדת אלא בהפסד כתובה, ומשמע דמספיקא לא הפסידה כתובתה, והיינו טעמא, דמדינא אף על גב דמורדת לא הפסידה כתובתה דחכמים תיקנוה כחוב גמור, אלא מורדת קנס חכמים להפסידה וכל שטוענת קים לי ומיפטרא בדין, לא חשיבא מורדת ואין ראוי לקונסה וממלא לא הפסידה כתובה אף לדעת הרשב"א".

עוד כתב החזון איש (שם ס"ק כו) בעניין "האומר איני זן ואיני מפרנס, כופין אותו לזון" (שו"ע אה"ע סי' קנד סעיף ג), שכתב הבית שמואל (ס"ק ה): "לדעת כמה פוסקים הלכתא כרב דכופין אותו לגרש, וי"ל דאם היא אינה רוצה לגור עמו, אין נעשית מורדת ויכולה לומר קים לי כהני פוסקים". וכתב על זה החזו"א:

"לדברי הבית שמואל כשהלכה לב"ד וגבתה מזונותיה והיא מבקשת גט... לבה"ג דפסק כרב הדין עמה דכופין אותו, ולהרי"ף אין כופין, ואם היא מורדת לא דיינינן במורדת מספק... והכא עדיף דאם דיינינן לה כמורדת, היינו מורדת בעינא ליה ובעינן התראת בי"ד פעמיים והכרזה והכא לא עבדינן מספיקא [שהרי יש הפוסקים שאינה מורדת, והתראת ספק לא שמא התראה], וממילא לא הפסידה מספיקא ולא מהני מה שהבעל מוחזק".

היוצא, שבמקום שיש ספק בהלכה האם האישה מורדת, לא ניתן להתרות בה, וממילא מטעם זה לא ניתן להחיל עליה משפטי מורדת ולא הפסידה כתובתה.

וכן עיין בספר עזר משפט (לגר"א גולדשמידט זצ"ל, חבר ביה"ד הגדול, סימן ז) שכתב:

"יוצא, לדעת החמדת שלמה והחזון איש, כי בכל מקום אשר ספק הוא אם אישה מפסידה כתובתה מדין מורדת, אם לאו, אין היא מפסידה, ומוציאים מהבעל, אף על פי שהוא מוחזק כי אין ספק פטור מכח תקנה או מכח קנס, מפקיע חיוב ודאי, הבא מכח הדין. וכן בתשובת הרדב"ז: "ותו לא אמרינן דבהאי גוונא לא מפקינן ממונא מספיקא, כיוון שהחוב הוא מבורר..."
ה.

חרם ושבועה בהכחשת מרידה
טענות הבעל שהאישה גרמה למניעת חיי אישות הוכחשו על ידי האישה. מובא ברמב"ם (פי"ד מהל' אישות הט"ז) וכן בשולחן ערוך (אבן העזר סי' עז סעיף ד):

"איש ואשתו שבאו לבית דין, הוא אומר זו מורדת מתשמיש והיא אומרת לא כי כדרך כל הארץ אני עמו, וכן אם טענה היא ואמרה, שהוא מורד מתשמיש והוא אומר לא כי אלא כדרך כל הארץ אני עמה, מחרימין תחילה על מי שהוא מורד ולא יודה בבית דין, ואח"כ אם לא הודו, אומרים להם התייחדו בפני עדים, נתייחדו ועדיין הם טוענים, מבקשים מן הנטען ועושין פשרה כפי כח הדיין".

ומובא בשו"ת המבי"ט (ח"א סי' רסז) לגבי טענות הדדית של מרידה מתשמיש:

"מה שכתב הרמב"ם [והשו"ע], הוא אומר כי מורדת מתשמיש והיא אומרת לא כי אלא כדרך כל הארץ אני עמו וכו' מחרימין תחילה, נ"ל, דה"ה בנדון זה שמכחישים זה את זה, זה אומר ממנה וזאת אומרת ממנו דמחרימין וכו', דאע"ג דהתם אחד מהם אומר לא כי אלא כדין כל הארץ אני עמו, והכא בנדון זה, כל אחד מהם אומר אתה הוא המורד, סוף סוף הכחשה יש ביניהם, והאי הכחשה יותר חזקה מאותה הכחשה ולכן מחרימין".

וכן מובא במשפטי שמואל (סי' יט).

לפי זה, בכל מקום שיש טענות סותרות בין הבעל לאישה בעניין מרידה מתשמיש, יש מקום להטלת חרם על הצד הנטען שהוא מורד.

כן מובא במשפטי שמואל (סי' יט ס"ק ג) מתשובת הגאונים (שערי צדק ח"ד שער ד סי' ל), שכאשר יש הכחשה בין הצדדים בעניין אם האיש מורד או האישה מורדת, שיש מקום לחייב שבועה דרבנן ומאחר ששניהם טוענים טענת ודאי, הרי זה כאומר מנה לי בידך והשני אומר פרעתי שהנטען חייב שבועת היסת.

מוסיף שם המשפטי שמואל, שדינו של הרמב"ם והשו"ע ש"מחרימים" מדובר במקרה שלא באים לבית הדין בתביעת גירושין וכתובה, אלא מבקשים לטפל במערכת היחסים ביניהם במטרה לשקמם, אך במקרה שבאים להתגרש ולתבוע כתובה, לא שייך חרם, אלא יש מקום לחייב שבועה ולהפטר.

כלומר, הטלת חרם שייכת אך ורק כאשר הצדדים נשואים ורצונם בהמשך הנישואים, ולא כאשר הצדדים בהליכי גירושים או שכבר גרושים, שהדיון הוא בעניין הכתובה, ויש לחייב שבועה.

עוד מובא באוצר הפוסקים (שם סוף ס"ק ג), בפירוש הרב קפאח על הרמב"ם, שבמקום שיש הכחשה בין הצדדים בעניין המרידה, שהבעל משביע את האישה בנקיטת חפץ ואז תגבה כתובתה.

כן עיין פד"ר (ח"י עמ' 232) מביה"ד תל אביב בהרכב הרה"ג: ורנר, טנא ואפשטיין, מתשובת הרא"ש (כלל מג אות י): "אישה המורדת צריכה עדים והתראה להפסידה כתובה ואין הבעל נאמן, ואם היא כופרת תשבע שהוא כדבריה".

משמע שעל האישה מוטל חיוב שבועה על מנת ליטול כתובתה.

וכן מובא בחלקת מחוקק (סי' עז ס"ק לא) בעניין מה שכתוב בשולחן ערוך "מחרימין תחלה":

"נראה שהרשות ביד ב"ד להשביע הנטען כפי ראות עיניהם וכמו שכתוב בסמוך לפני זה בהגה בדין מאיס עלי".

כוונת הח"מ לדברי הרמ"א בסעיף הקודם שכתב:

"והבית דין ידונו בזה לפי ראות עיניהם, ויכולים להשביע אותה על כך, אם טוענת באמת מאיס עלי, וכן ראוי להורות".

מהחלקת מחוקק יוצא לכאורה שניתן להשביע את האישה אף בלא שהיו התראות, שהרי במאיס עלי אין התראות (אמנם יש הפוסקים המצריכים התראה אחת, וכאמור לעיל).

כך גם במקרה שלנו, אף שלא היו התראות ניתן להשביע את האישה.

ואמנם, לפי האמור לעיל, במשפטי שמואל בשם תשובת הגאונים, שיש לחייב שבועת היסת, וכן בפירוש הרב קאפח להרמב"ם, שיש לחייב את האישה בשבועה בנקיטת חפץ, ניתן לומר, שחיוב השבועה בא לאחר התראות, אך הם לא ציינו זאת ואין בכך הכרעה. ייתכן, שלדבריהם יש מקום לחייב שבועה בכל מקום שהמציאות מסופקת, אף ללא שהיו התראות מקדימות, וכפי שהסקנו בדעת החלקת מחוקק.

היוצא מהאמור לעיל, שיש מקום לדון בחיוב האישה בשבועה.

ו. פשרה במקום חיוב שבועה או חרם
מובא בשו"ע (חושן משפט סי' יב סעיף ב), וז"ל:

"ואם ב"ד חייבו שבועה לאחד מהם, רשאי הב"ד לעשות פשרה ביניהם כדי להפטר מעונש שבועה".

כלומר, בכל מקום שיש חיוב שבועה ניתן לפשר בין הצדדים כדי להפטר מעונש שבועה. עיין שם בפתחי תשובה (ס"ק ג) בשם תשובת שבות יעקב (ח"ב סי' קמה), שפשרה הינה בשיעור של עד שליש. וכן מובא בפתחי תשובה (חו"מ סי' סא ס"ק ד) בשם תשובת הרשד"ם, שיעשו פשרה קרובה לדין, ומובא שם ששיעורו הינו הנחת שליש.

כן עיין פסקי דין רבניים (חלק ב' עמ' 297), מביה"ד ירושלים בהרכב הרה"ג: אזולאי, וולדנברג, קאפח:

"ברם בי"ד מצווים למנוע מחיוב שבועה בכל מידה אפשרית ויש להם רשות גם לעשות פשרה בין הצדדים כדי להפטר מעונש שבועה, ולכן גם בנדוננו, יש לעשות פשרה הקרובה לדין בכדי למנוע שבועה או קבלת חרם, היינו, שליש פחות ממה שזכאי על פי דין או פחות מזה, הכל לפי ראות עיני הדיין, ומכיוון שלפי הנימוקים הנ"ל, הדין נוטה לזכות התובע, לכן יש לעשות פשרה באופן של ניכוי שליש מהסך המגיע לתובע".

יש לציין שבפסק דין הנ"ל מובא שדין חרם הוא כדין שבועה, ועל כן, אף אם נאמר שיש מקום להטיל חרם כמובא בשולחן ערוך, יש לפשר בשליש.

כמו כן, מובא בשו"ת דברי מלכיאל (ח"ב סי' קלג), שמעיד שמנהג הדיינים הזקנים לתת בעד שבועה ערך שליש מכפי התביעה.

כן עיין בפסקי דין רבניים (חלק י' עמ' 29-30), מביה"ד תל אביב, בהרכב הרה"ג: ורנר, אזולאי, צימבליסט, במקרה שיש ויכוח ממוני בין שני אנשים, והשאלה אם הנתבע נחשב "כאיני יודע אם פרעתיך", שמעיקר הדין, הנתבע חייב לשלם את כל התביעה הממונית, אך מאחר שיכול הנתבע להטיל חרם על מי שנוטל ממונו שלא כדין, כמבואר בשולחן ערוך (חושן משפט סי' עה סעיף ט), וכפי שראינו, שדין חרם כדין שבועה, ועל מנת להימנע מהטלת חרם, יש לעשות פשרה קרובה לדין, ועל הנתבע לשלם שני שליש מסך התביעה.

אך אם הנתבע נחשב "כאיני יודע אם התחייבתי", אזי מעיקר הדין, הנתבע פטור לחלוטין מתשלום, אלא שמוטלת עליו שבועת היסת, כמבואר בשולחן ערוך (שם). ומאחר שכאמור, יש לפשר במקום שבועה, והדין נוטה לטובת הנתבע, שמעיקר הדין הוא פטור ויש עליו שבועת היסת מדרבנן בלבד, על כן, יש לפשר באופן, שאין לחייבו יותר משליש מסך התביעה.

כלומר, בחיוב שבועה ניתן לפשר בהפחתת שליש (אם הדין נוטה לטובת התובע), או בחיוב שליש (אם הדין נוטה לטובת הנתבע).

במקרה שלנו, כפי שכתבנו, מעיקר הדין, האישה זכאית לכל סך הכתובה, אך לאור הספק, יש מקום לעשות פשרה קרובה לדין, ומאחר שהדין נוטה לטובת האישה, וכפי שראינו לעיל, היא נחשבת כמוחזקת בכתובה, ואם כן, הבעל לשעבר נחשב "כאיני יודע אם פרעתיך", שאזי הפשרה הינה בהפחתת שליש מסך הכתובה.

כמו כן, עיין פס"ד של ביה"ד הגדול תיק 854682/1 מתאריך 28/6/2012, שבמקום שנוצר ספק מי אשם בגירושין ובעניין מרידת האישה מחיי אישות, יש מקום לפשרה.

ז. רועה זונות
עניין נוסף שיש לדון בו הוא טענת האישה, שלא הוכחשה על ידי הבעל, שהוא בגד ובוגד בה עם אישה אחרת נשואה, אלא שישנה מחלוקת בין הצדדים, מתי החלה הבגידה. לטענת האישה, בגד בה עוד כשהצדדים חיו יחד, ולטענת הבעל, רק לאחר שעזב את הבית המשותף, לדבריו, עקב התנהגות האישה כלפיו, כולל מניעת יחסי אישות ומגורים בחדרים נפרדים במשך זמן רב.

והנה, בעל שיש קשר לאורך שנים עם אישה או נשים זרות, יש לו דין "רועה זונות".

מקור דין זה באגודה יבמות פרק הבא על יבמתו (סי' עז), הובאו דבריו בב"י (סוף סי' קנד), וז"ל:

"פעם אחת בא מעשה לידי, לאה טוענת על ראובן שהיה רועה זונות והוא כופר, ופסקתי שאם תביא עדים שהוא כן, יוציא ויתן כתובה, אי בעית אימא קרא ואי בעית אימא סברא ואי בעית אימא גמרא. קרא דכתיב (בראשית לא, נ): אם תקח נשים על בנותי. גמרא דאמרינן הכא (סה סוע"א) והוא דאפשר בסיפוקייהו ובנדון זה יאבד הון (משלי כט, ג). סברא דגרע מכל הנהו דפרק המדיר (עז), ודוקא שיש עדים שראו אותו עם המנאפים... ודוקא שיכולה האשה לבקש עדים שיעידו בעצמם, אבל לא פסקתי להחרים על ככה, דכל ישראל בחזקת כשרות עד שיודע פסולו (כתובות לו ע"ב), גם אמרתי שיעידו העדים זה שלא בפני זה ויחקרו אותם בדרישה וחקירה כמו כל דיני נפשות, ואחרי שפסקתי הפסק, שלחו קרובי האשה תשובת הר"מ ז"ל והאריך בה מאד וכתב כל הני טעמי שכתבתי, וסוף דבריו, היכא דאיכא סהדי או שהודה מעצמו כייפינן ליה להוציא".

כלומר, על מנת שלבעל יהיה דין "רועה זונות", יש צורך בהודאת הבעל, או שיהיו שני עדים שיחקרו כמו בדיני נפשות.

במקרה שלנו, הבעל כלל לא הכחיש את דברי אשתו שהוא בוגד בה עם נשים זרות. אמנם, טען שהקשר עם אותן נשים נוצר רק לאחר שעזב את דירת המגורים המשותפת בעטיה של האישה. לשאלה, מתי החל הבעל את הקשר עם נשים אחרות, יש השלכות הלכה למעשה.

מהאגודה יוצא, שישנם ג' טעמים מדוע יש מקום לכפות "רועה זונות" להתגרש.

טעם א': דכתיב "אם תקח נשים על בנותי", וכמו שכתב ערוך השולחן (אבן העזר סי' קנד סעי' טז) שנוגע לעונתה, שרועה זונות מואס בהיתר ומים גנובים ימתקו, שעל ידי שיש לו עסקים עם אחרות נגרם על ידי זה עינוי לאשתו המקודשת לו בחו"ק.

טעם ב': שרועה זונות יאבד הון, שאינו יכול לפרנס את שתי הנשים, ולא תהיה לו אפשרות לפרנס את אשתו.

טעם ג': שגרע מכל המובא בפרק המדיר, במשנה בכתובות (דף עז ע"א), שכופים את הבעל לתת גט אם הוא בעל פוליפוס או בורסקי, שאלו מן המלאכות המאוסות ביותר, ועל זה כותב האגודה, שבעל שחי עם אישה נוספת, שבוגד באשתו ומפר את נאמנותו כלפיה ובנגוד גמור להתחייבותו כלפיה בזמן שקידש אותה ונשאה כדמו"י, בכך הוא גורם שנמאס ביותר על האישה, יותר מאותם בעלי מלאכה מאוסה.

הטעמים הנ"ל נכונים כאשר בני הזוג חיים יחד, ובאותו זמן חי הבעל עם אישה או נשים זרות. אך אם נקבל את דברי הבעל שאכן האישה גרמה לניתוק הקשה ביניהם, והקשר שלו עם נשים זרות החל רק לאחר שעזב את דירת המגורים המשותפת, אין לו דין של "רועה זונות", שהרי ג' הטעמים הנ"ל, שייכים כאשר הצדדים חיים יחד, והבעל בהתנהגותו, מענה את אשתו ומונע את עונתה, או שאינו מפרנס אותה, או שגורם לה למאוס בו ביותר. אך כאשר האישה בהתנהגותה כלפי בעלה ובמרידתה כלפיו, גורמת למניעת עונה ואינה זכאית למזונות, ממילא, אין לה טענה בעניינים אלו, כאשר היא עצמה מונעת ממנו עונה, ויתכן שאם האישה הייתה מתנהגת כראוי כלפי בעלה היה עוזב את האישה השנייה.

עיין בעניין זה בעטרת שלמה (ח"א סימן מג).

והנה, אם נניח שהבעל אכן קיים קשרים עם נשים זרות עוד בהיותם חיים יחד או שעזב את הבית באופן חד צדדי ולא עקב התנהגות האישה, מובא ברמ"א (אה"ע סי' קנד סעי' א):

"מי שהוא רועה זונות ואשתו קובלת עליו, אם יש עדות בדבר, שראו אותו עם מנאפים או שהודה, י"א שכופין אותו להוציא".

אך בחכם צבי (תשובה סי' קלג, הובאו דבריו בבאר היטב ס"ק ו) כתב שדברי האגודה הם דווקא במוחזק להיות רועה זונות, שסופו שלא תהיה לו פרנסה, ואף צריך התראה לצורך תשלום כתובה וכן על מנת לחייבו לגרשה. עכ"פ יוצא שרועה זונות לאחר התראה חייב בכתובה ותוספת כתובה.

אמנם, במקרה שלנו, גם אם בגד בה לכאורה לא הייתה התראה לבעל. אך נראה לומר, שטענת האישה בדיון הראשון שהתקיים בעניינם, וכן בדיונים נוספים, שהבעל בוגד בה עם נשים זרות, נחשבת כשלעצמה התראה אף שאין התראה מפורשת, ועיין עוד בהמשך בעניין זה.

בנוסף לכך, יש מקום לחייבו בכתובה ותוספת כתובה מצד "רועה זונות" אף ללא התראה, שלא כדברי החכם צבי, וזאת על פי המובא בפסקי דין רבניים חלק ח' מבית הדין תל אביב בהרכב הרה"ג: ורנר, אזולאי, צימליסט עמ' 254 ואילך, בשם הדבר אליהו (להגר"א מטרלא) סי' ע"ג, שדברי האגודה, לא מטעמו של החכם צבי, קנס או עונש על שם סופו שיאבד ממון, אלא, שברועה זונות יכולה האישה לתבוע ממנו שיגרש אותה וייתן לה כתובתה אף קודם שיאבד הון מהטעם שלא יהיה לו אח"כ ממה לפרנסה. כלומר, לשיטתו, ברועה זונות אנו דנים כאילו זמן פירעון הכתובה וכל החיובים הנובעים ממנו כבר הגיעו, ודנים אותו כבעל חוב המבזבז כספו, שעליו לשלם מיד חובותיו ושטרותיו אף ששטר פירעונו מאוחר, שמא מחר לא יהיה לו לשלם, ומטעם זה נקבע להלכה שכופים לגט ולשלם את הכתובה בבעל רועה זונות, וזאת לכאורה אף ללא התראה, שמא לא יהיה לו לשלם אח"כ את הכתובה ותנאי הכתובה.

כמו כן, כאמור, יש נימוק נוסף לחייב רועה זונות לגרש וזאת מאחר שפורש ממנה מתשמיש וביטול עונת אשתו. וכן במקרה שלנו, שבנוסף להיותו רועה זונות, אף נותקו הקשרים והיחסים ביניהם במשך זמן רב בכך שעזב בהמשך את החדר.

וכן עיין פסקי דין רבניים חלק י"ב מביה"ד הגדול בהרכב הרה"ג: ישראלי, קאפח, מרדכי אליהו, עמ' 24 ואילך, וז"ל:

"וכפי שנראה בנידון דידן אכן נתקיים בו ממש האמור "יאבד הון", שנכנס בחובות ומתקשה בפרעונם, ואם כי, האשה עובדת ומרויחה למזונותיה, מכל מקום אין ערובה שתוכל להתמיד בעבודה, והרי מעיקר הדין, הוא חייב במזונות אשתו, וכן חייב הוא במזונות הבנות. עוד קיים כאן הנימוק הראשון שבאגודה שהוא מצד עצם העובדה שאין אשה מסכימה שידבק באחרות, ומכל שכן, שמצד החרם דרבינו גרשום ואף מטעם המנהג שבארץ שיש לישא רק אשה אחת, ודאי אשה שנשאת לו, על דעת כן נשאה... ואם כי, החכם צבי (סי' קל"ג), מעלה, שמסתבר, שבכגון דא צריך התראה, נראה שאין זה אלא בזנות על דרך מקרה, ולא כן בנדון דידן, שמתמיד באיולתו, וגם אחר שהאשה עזבה ועברה לבית הוריה - דבר שיכול להחשב כהתראה, ואף יותר מזה - המשיך בדרכו הנילוזה, ובמקום לפייס את אשתו, ולהבטיח שלא יחזור על התנהגותו ולהוכיח זאת בפועל, חזר על קיאו ועוד הצדיק את עצמו בזה, כי על כן שרוי הוא בלי אשה, כאילו עובדא זו שהוא עצמו גרם לה, מאשרת את דרכו להיות שונה בחטא. על פי כל האמור, נראה שיש מקום לחייב בג"פ".

היוצא מפסה"ד הנ"ל, שאם הבעל מתמיד בקשריו עם נשים זרות, יש להחשיב זאת כהתראה.

לסיכום: אם לבעל יש דין "רועה זונות", יש לחייבו בכתובה ובתוספת כתובה. במקרה שלנו, התעורר ספק אם יש לבעל דין "רועה זונות".

לטענת האישה, הבעל בגד בה עם נשים זרות עוד בהיותם גרים תחת אותה קורת גג אחת. בכל מקרה, עוד בהיותם תחת אותה קורת גג, הבעל מנע ממנה יחסי אישות ועזב את החדר המשותף, בעוד האישה הייתה נאמנה לו לאורך כל שנות הנישואין ולא מנעה ממנו כלל יחסי אישות, ורק לא יכלה לעמוד בדרישותיו המופרזות לקיום יחסי אישות מספר פעמים באותו יום.

יש לציין, שלפי דברי האישה שהבעל בגד בה עם נשים אחרות כאשר גרו יחד, או אף לאחר שגרו בנפרד אם הבעל עזב את דירת הצדדים ביוזמתו ולא עקב התנהגות האישה כלפיו, האישה זכאית לכתובה ולתוספת כתובה.

אך, אם נניח כדברי הבעל, שהאישה מנעה ממנו יחסי אישות, והתנהגותה הקשה כלפיו, גרמה לעזיבתו את דירת הצדדים, ורק לאחר מכן, התחיל את הקשר עם נשים זרות, אין לבעל דין "רועה זונות", והבעל אינו חייב בכתובה ובתוספת כתובה.

מאחר, שכאמור, על מנת שלבעל לא יהיה דין "רועה זונות", על הבעל להוכיח שהאישה גרמה לעזיבתו את הבית, ושהקשר שלו עם נשים אחרות החל רק לאחר שהאישה מנעה ממנו יחסי אישות לאורך זמן, ומאחר שבדיונים הראשונים כלל לא העלה את הטענה שהאישה מורדת בו ביחסי אישות, ואף בכתב התביעה, רק טען שאין בין הצדדים יחסי אישות מספר שנים, אך כלל לא טען שאי קיום היחסים נגרמו בעטיה של האישה, על כן, הדעת נוטה להאמין יותר לדברי האישה, שלא מנעה ממנו יחסי אישות ושהבעל עזב את הבית באופן חד צדדי, כי מאס באשתו. אך מאחר שמכלל ספק לא יצאנו, על כן, יש מקום לפשר. אך כאמור, מאחר שהן בעניין עצם המרידה והן בעניין דין "רועה זונות", דעתנו נוטה יותר להאמין לאישה מאשר לבעל, על כן, יש לפשר בפחות משליש, ונראה ששישית הינה פשרה ראויה.

ח. מורדת ממלאכות הבית והתנהלות כספית
לטענת הבעל, האישה מורדת ממלאכות הבית ולא מבשלת.

מובא בשו"ע (אה"ע סי' פ סעי' טו):

"כל אישה שתמנע מלעשות מלאכה ממלאכות שהיא חייבת לעשותן, כופין אותה לעשות. הגה: ואינו זנה עד שתעשה; וכן ב"ד משמתין אותה או מוכרין כתובתה לשכור עליה עבד או שפחה (המ"מ פכ"א בשם הרמב"ן והרשב"א); וי"א דהיו כופין אותה בשוטים (טור בשם הרמב"ם)."

וכתב על זה הח"מ (ס"ק כו):

"מ"מ לא נקראת מורדת לפחות מכתובתה ולקונסה בקנס השנוי במורדת, דקיי"ל מורדת מתשמיש ולא ממלאכה".

כלומר, אף אם נניח כדברי הבעל, שהאישה מורדת ממלאכות הבית, איננה מפסידה את הכתובה

גם התנהלותה הכספית, הבזבזנית בחומרה לטענתו, אין בה כשלעצמה עילה להפסד כתובה, ומסתבר לכוללה בדברי הגמ' יבמות (דף סג ע"ב) "אישה רעה וכתובתה מרובה". וכ"ש שלא הוכיח הבעל את הדברים בצורה ברורה לפנינו, אף שהדברים נראים כן.

אמנם, בזיוף חתימתו על המחאות יש פגיעה באמון, אך לא די בכך להפסידה כתובתה ללא התראה. וכ"כ בשו"ת ציץ אליעזר (חלק כב סימן פג) בעניין אישה שזייפה, שדעת רוב הפוסקים שצריכה התראה מפורשת שאם תעבור שוב "תפסיד כתובתה", ועוד, האישה מורה היתר שעושה כן בשביל כלכלת הבית, ואינה מעוניינת למרוד בבעלה וא"כ ודאי שצריכה התראה להפסידה כתובתה.

וציין עוד למש"כ בבית מאיר (סי' עח) שאישה שנשבית בשביל שגנבה, הבעל חייב לפדותה (ודחה דעת גאוני פפד"מ שפטרוהו מפדיונה הואיל ופשעה בדבר). ומוכח שכל חיוב כתובה עליו ולא הפסידה כתובה ותנאי כתובה. וכתב שאף לחולקים על הבית מאיר בזה (עי' בשו"ת מעיל צדקה סי' טו ובפתחי תשובה סי' עח, ובשו"ת כתב סופר חאה"ע סי' מו, ובשו"ת אבן הראשה סי' מב, ובספר חינא וחיסדא ח"ג דף נז, ואכמ"ל) יודו כאן שלא הפסידה כתובתה, ומכ"ש דהכא מוריא היתרא לנפשה שעשתה כן לכלכלת ילדיה וכנ"ל.

2. הערכת כתובה שרשומה בשקלים ישנים
נחלקו הפוסקים איך להתייחס לכתובה שנרשמה במטבע שכבר אינו בשימוש, וכבר האריכו בזה בכמה פס"ד (עי' בחוברת "כנס הדיינים – תשע"א" עמ' 251 מאמרו של הרה"ג בנימין בארי שליט"א, ובפס"ד מביה"ד צפת תיק ‏619776/6‏ מיום 5/5/15). בפס"ד בביה"ד בירושלים בתיק 822637/7 מיום 30/08/15 המסקנה למעשה היא שהכול לפי ראות עיני הדיינים לפי נסיבות העניין, ולא תמיד לקבל את הערך המלא של ההצמדה, במיוחד כאשר מדובר בסכום גבוה:

"והנה סוגיא זו דשו בה רבים, וכבר הארכנו בזה במקומות אחרים, ומסקנת דברינו, שהכל לפי ראות עיני הדיין, שכיון דלא איתמר הלכתא לא כמר ולא כמר, ומנהג בתי הדין איננו אחיד, לפיכך יש לדיין להטות את הכף לטובת עשיית הצדק הטבעי, שמי שנמצא אשם והתחייב לפצות את שכנגדו, דין הוא שתפעל ההצמדה לרעתו, ובדרך זו מתקיימת כוונת חז"ל שלא תהא קלה בעיניו להוציאה, ואין זה מצד קנס שהרי אין דנין היום דיני קנסות, אלא כפיצוי ראוי שיש לו סימוכין בתקנת חז"ל שתיקנו כתובה וע"פ פסיקתם של גדולי הפוס' בזמננו. ורק כשהכף נוטה לטובת הבעל, שלא היה אשם או שלא התברר הדבר אלא נשאר כספק השקול, בזה אמרינן המוציא מחברו עליו הראיה ולא מצמידים."

לאור הדברים הנ"ל, ומאחר שאף לפי השיטות הסוברות שיש להצמיד את הכתובה למדד, אין הכוונה להצמדה מלאה אלא לפסוק כפשרה וכפיצוי מחיי הנישואין, דמי כתובה ראויים, וכבר כתב בעניין זה, אב"ד ביה"ד הגדול הרה"ג שלמה דיכובסקי שליט"א (ביה"ד הגדול תיק 1687-24-1 מיום 2/9/07), שדמי כתובה בסך של 120,000 ₪, הינם סבירים ולא מוגזמים, ובהתחשב בטענות הבעל בעניין התנהלות הכלכלית של אשתו ומניעת יחסי אישות, וכאמור, שיש לפשר בשישית מסך הכתובה, על כן, יש לחייב את הבעל בדמי כתובה ופיצוי מחיי הנישואין בסך של 100,000 ₪.

3. מזונות אישה למפרע
ידועה דעת הרא"ם, מובא בח"מ (סי' עז ס"ק ג) וב"ש (שם ס"ק ו), שבעל התובע גירושין ואישתו מסרבת פטור ממזונותיה. הפוסקים לא קיבלו את דבריו, אלא במקום שיש אמתלא מבוררת שמאס בה, כמבואר בפתחי תשובה (שם ס"ק ב).

במקרה שלנו, יש לבעל טענות קשות כלפי אשתו, ואם כי אין בהם עילה מספקת כדי להפסידה כתובתה, כמו שכתבנו, עכ"פ יש בהם כדי להוות עילה למאיסותו בה, ולפוטרו מתשלום מזונות. כ"ש לאור המלצת ביה"ד מיום 29.1.15 שהצדדים יתגרשו בהקדם, אין לחייבו מזונות. מאידך גיסא, לא נראה לביה"ד לחייב את האישה להחזיר את המזונות הזמניים ששילם לה למשך ששה חודשים.

בנוסף, ביה"ד מתרשם שהאישה מעוניינת יותר בקורת גג בית, מאשר בשלום בית אמתי. אנו חשים את דאגתה על עתידה לאור מצבה הרפואי והנפשי, אך מצד שני, אין מקום להשאיר את הצדדים נשואים "על הנייר" בלבד, כאשר בפועל, אין קשר ביניהם שנים רבות.

4. פיצוי גירושין
בעניין פיצוי גירושין, כבר האריך הרה"ג אברהם שרמן שליט"א בפס"ד מביה"ד הגדול תיק 1 22 1510 מיום 7/9/04.

נוהל פיצויים נוהג בעיקר במקרים בהם אין סכום משמעותי בכתובה ו/או באיזון נכסים או כאשר הבעל נטש את אשתו לטובת אחרת.

במקרה שלנו, האישה כבר קבלה סכומים גדולים באיזון נכסים וכן נפסק סכום נכבד לכתובה. לכן, אין לקבוע פיצויים מעבר לתשלום הכתובה הנ"ל.

ד. מסקנה
לאור כל הנ"ל, ביה"ד קובע:
א. הבעל ישלם סך 100,00₪ לתשלום הכתובה ותוספת כתובה, תוך 90 יום.
ב. אין לקבוע פיצויים נוספים.
ג. אין לחייב את הבעל במזונות אישה, ואין האישה צריכה להחזיר את המזונות שקיבלה.
ד. להזמין את הצדדים לאישור הסכם גירושין, ברור שמות וגט לתאריך כ"ב אייר תשע"ו (30/5/2016) לשעה 10:00.

פסק הדין מותר לפרסום לאחר השמטת פרטי הזיהוי של בעלי-הדין.

ניתן ביום ה' בניסן התשע"ו (13/04/2016).