הנערה הניצבת בזה נולדה בשנת תשמ"ט. באותה עת היו הוריה נשואים.

קרוב לשבע שנים לאחר מכן בשנת תשנ"ו התגרשו הוריה.

סמוך לסידור הגט, בתאריך כ"ה כסלו תשנ"ו, התקיים דיון בתביעת הגירושין שתבע אביה את אמה.

בדיון סירבה האשה להתגרש ולאחר דין ודברים הסכימה והצדדים התגרשו.

בפרוטוקול הדיון משנת תשנ"ו נותרו רישומים המשליכים על כשרות היוחסין של הבת. הבעל לשעבר אמר בדיון כי הבת [פלונית] אינה בתו. לדבריו אז במשך שלוש עשרה שנים הוא ואשתו חיו בנפרד ואשתו חיה במהלך תקופה זו עם אדם אחר.

הבת הייתה באותה עת בת קרוב לשבע ולדבריו אלו אין היא בתו.

האם הכחישה את דברי האב וטענה כי הבת היא בתו. היא עצמה מעולם לא ניהלה מערכת יחסים עם אחר זולתי בעלה. גם בתקופות הפירוד היה ביניהם קשר אישות ואף היו יחד בבתי מלון בין השנים תשמ"ז–תש"ן.

הבעל לשעבר נקב בשמו של הנטען שלדבריו הוא אבי הבת והוסיף לאישוש דבריו "[פלונית] לא רשומה בתעודת הזהות שלי. "

האם אמרה כי בעלה ידע על ההיריון ואף היה איתה בעת שילדה את הבת.

עד כאן עיקר דבריהם בדיון שהתקיים בשנת תשנ"ו.

בהמשך לדיון זה ניתן פסק דין לגירושין בהסכמת הצדדים בו נקבע כי הצדדים יתגרשו ובעניין מעמדה האישי יקבע בית הדין מועד לאחר סידור הגט. בית הדין החליט לרושמה לעת עתה במרשם מעוכבי החיתון עד לברור.

בפועל לא התקיים כל דיון בעניינה וכך נותרה במרשם מעוכבי החיתון עד עצם היום הזה.

כעת הגיעה לפרק הנושא ואף קבעה מועד לחתונתה ובקשתה שטוחה לפנינו למצוא לה פתח להיתר.

הבת, אימה ובעלה לשעבר של האם זומנו לבית הדין כיום כעשרים שנה לאחר הדיון הנזכר לעיל.

בדיון שבה האם על עמדתה הנחרצת ולפיה בעלה לשעבר הוא אביה של המבקשת וחזרה על כל טענותיה שנאמרו לפני עשרים שנה.

הבעל לשעבר שינה טעמו ואמר כי לאמיתו של דבר הוא אבי הבת. בכל השנים מאז הגירושין התקיימו ביניהם קשרים והיא פנתה אליו כאביה. בכוונתו ליטול חלק בחתונתה ואין ספק בלבו כי היא בתו כפי שכל בת היא בתו של אביה.

לכשנשאל על הסתירה בדבריו אמר כי הוא ואשתו לשעבר היו בסכסוך ממושך במהלכו סירבה להתגרש. בעצת בא כוחו וכדי להפעיל לחץ על האם הוחלט כי אם תעמוד בסרבנותה יאמר שהבת אינה בתו. לאמיתו של דבר אין הדבר כך והבת בתו היא.

הבעל לשעבר שב על גרסתו גם לאחר שהוזהר כי הוא צפוי לעונשים הקבועים בחוק על אי אמירת אמת בבית הדין.

לאישוש דבריו אמר כי הבת רשומה על שמו בתעודת הזהות מיום לידתה ועד עצם היום הזה.

האב הציג את תעודת הזהות שלו והתברר כי כן הוא והבת רשומה על שמו. גם בתעודת הזהות של הבת רשום הבעל לשעבר כאביה.

בבדיקה שנעשתה במרשם האוכלוסין התברר כי מיום לידת הבת היא רשומה כבתו של הבעל לשעבר. רישום זה לא שונה במהלך השנים והיא רשומה כבתו עד עצם היום הזה.

אין ספק אם כן שהאב שיקר בזמנו כשאמר בפני בית הדין כי הבת מעולם לא נרשמה על שמו המציאות הפוכה ובאותה עת ממש בה אמר שאינה רשומה על שמו הייתה רשומה על שמו כבתו.

עד כאן תמצית העובדות והטענות בעניינה של עשוקה זו.

א. דין הבת קודם חזרתו של האב
ראשונה יש לעיין מה היה דינה של הבת אם לא היה חוזר בו אביה מדבריו.

לכאורה דינה כממזרת ודאית כמבואר בגמרא קידושין ע"ח ב' לדעת רבי יהודה וכן נפסק בשלחן ערוך אבן העזר הלכות פריה ורביה סימן ד סעיף כט:

אשת איש שאומרת על העובר שאינו מבעלה אינה נאמנת לפוסלו... אבל האב שאומר על העובר שאינו ממנו או על אחד מבניו שאינו בנו נאמן לפוסלו והוא ממזר ודאי.

אולם בשו"ת רבי עקיבא איגר מהדורא קמא סימן קכ"ח כתב:

יש לפנינו שלשה צדדי היתר, א', דעת בה"ג דנאמן לומר אינו בני רק ע"י הכרת בכור' שאומר על הקטן שהוא בכורו, וממילא הגדול ממזר, ב', דעת תוס' רי"ד דנאמן לומר אינו בני רק היכא דהיא אינה מכחישתו כגון שמתה ולא נבדקה, אבל במכחישתו אינו נאמן, ג', דעת הריא"ז הוא בש"ג וכ"ה בספר המכריע (סי' ס"ד) דנאמן רק באומר שהוא בנו והוא ממזר או ב"ג דעל בנו האמינתו התורה לפסלו אבל לומר שאינו בנו והוא ממזר אינו נאמן, וככתוב בתשובת ר"א בן חיים (סי' מ"ה) ומדסתם הראנ"ח ולא חקר את השואל אם זה שאומר עליו שאינו בנו הוא הראשון לבניו האחרים, ובפרט שמשמע שם שהמעשה הי' בפנוי, והיא אומרת שקדשה ונתעברה לו, והוא כיחש, וא"כ במה שאומר שא"ב הוי כאומר אין זה בכורי, דכל שאינו דרך הכרת בכורה לאחר א"נ.

בהמשך דבריו כתב רעק"א שמדברי הרמב"ם והשו"ע נראה שאין חילוק ובכל גווני נאמן מדין יכיר אך בסוף התשובה הביא דברי חתנו החת"ס שעל ידי שלושת צדדי ההיתר הוי ספיקא דדינא.

דברי החתם סופר הובאו בשו"ת חתם סופר אבן העזר ח"א סימן י"ג.

באומר להדי' בלי הכרת בכורה אינו בני כל אפין שוין בה"ג ור"ת ורש"י ותוס' רי"ד בס' המכריע ור"א מפרי"ש דלא מהימן וכדמשמע מקרא לתת לו ולא ליטול ממנו ולא פליג בהדיא אלא הרמב"ם ויפה כח מו"ח הגאון נ"י דעל הפחות שקול ישקלו כל הני הגאונים עם דעת הרמב"ם בספק שקול.

וכ"כ בשו"ת עין יצחק ח"א אה"ע סימן ז' שיש לצרף שלשה צדדים אלו לספק.

בספר חקרי לב מהדורא בתרא אה"ע סימן ב' האריך בעניין זה וכתב שיש לאסור בכל גווני וכ"כ בשו"ת תעלומות לב ח"א אה"ע סימן כ"ב וח"ג אה"ע סימן ג'. כך נראה לומר מסברא בעיקר לעומדים לפנינו דאזלי בשיטת מר"ן שעולה מדבריו שלא כשלושת צדדי ההיתר שהובאו בשו"ת רעק"א הנ"ל.

אמנם בשו"ת יביע אומר ח"ט אה"ע סימן ל"ה אות ה' כתב הראש"ל זצ"ל שכולי עלמא יודו שיש לצרף סברא זו לספק ספיקא וכ"כ עוד בשו"ת יביע אומר ח"ט אה"ע סימן ג' אות ד' והזכיר דברי החקרי לב הנ"ל וכ"כ בעניין כעין זה בשו"ת שמ"ש ומגן ח"ד אה"ע סימן כ"ט שבהצטרף ספק נוסף יש לומר ספק ספיקא אף כנגד מר"ן.

נמצא אם כן שלדעת רבים מעיקרא לא היה כאן אלא ספק ולכ"ע בהצטרף ספק נוסף יש להתיר מספק ספיקא.

ב. דין יכיר כשיש לאב נגיעת מזונות
בשו"ת בנין עולם אה"ע סימן ו' אות י' כתב שכשיש חשש שאומר כן כדי לפטור עצמו ממזונות אינו נאמן מדין יכיר כשם שעדים אינם נאמנים כאשר הם נוגעים. אמנם בשו"ת הריב"ש סימן מ"א דן בפנויה שטענה על אדם מסויים שממנו נתעברה וכתב:

דאפילו באשתו העומדת תחתיו ומשמשתו וילדה לו האמינה תורה לאב לומר זה אינו בני, וממזר הוא. דקיי"ל כר"י, דאמר: נאמן אדם לומר זה בני בכורי; ואפילו אמר כן על תינוק בין הבנים; כדאפסיקא הלכתא כותיה וכשאומר על הקטן שהוא בכור, הרי הגדולים ממזרים, ואף על פי שהיו מוחזקין בהם שהם בניו, התורה האמינתו, מדכתיב: יכיר, יכירנו לאחרים. וכן פסקו הגאונים ז"ל. וכ"כ הרמב"ם ז"ל בזה הפרק בסמוך גבי ארוסה שעברה. וכ"כ עוד בסמוך וז"ל: א"א שהית' מעוברת, ואמרה: עוב' זה אינו מבעלי, אינה נאמנת לפוסלו, והרי הבן בחזקת כשרו', שלא האמינה תורה אלא האב. אמר האב: אינו בני, או שהי' בעלה במה"י הרי זה בחזקת ממזר; עכ"ל. וכיון שכן, שמעון נאמן בטענתו, ואין מזקיקין אותו לשבוע' היסת, שהתורה האמינתו.

העיר על עצמו הבנין עולם מדברי הריב"ש הנ"ל עיי"ש.

בשו"ת יביע אומר ח"ג אה"ע סימן ג' נראה שהסיק דלא כבנין עולם אולם בשו"ת יביע אומר ח"ט אה"ע סימן ג' אות ד' הביא שכן כתב בשו"ת חתם סופר אה"ע ח"א סוף סימן ע"ו. וציין שם הרב זצ"ל לדבריו ביבי"א ח"ג. אפשר שכוונתו שהדברים ראויים להצטרף לספק. וכן הובאה סברה זו בשו"ת שמ"ש ומגן ח"ד אה"ע סימן ג'.

בעניין זה מצאנו סתירה בין דברי החת"ס דידיה אדידיה. בשו"ת חת"ס אה"ע ח"א סימן ע"ו כתב:

ובר מן דין נ"ל דלאחר שכבר נעשה מעשה הערוה ונשא אחות אביו תו לא מהימן האב לכ"ע מכמה טעמי' חדא דה"ל נוגע בדבר מפני שנשא אחותו ונהי דהאמינו תורה נגד בניו שהם קרוביו היינו דוקא לעניין זה ואין לך בו אלא חדושו אבל לעניין שארי נגיעות לא עדיף מסהדי דעלמא.

דברים אלו הם לכאורה כשיטת הבנין עולם. אולם מאידך גיסא בשו"ת חתם סופר אבן העזר ח"א סימן י"ג כתב:

א' יצא קול ביש על אשתו והושיבו לו ב"ד על ככה והוא אמר שנטמאה שמצא אותה בשעת מעשה והיא מכחישתו ונמצא שם עדים על כיעורים ועל העובר שבמעי' שהי' איזה שבועות חוץ לביתו דהיינו בעת ביאה אחרונה לביתו שהי' סמוך לפורי' הי' מקדם איזה שבועות חוץ לביתו ומיום בואו לביתו לא קרב אליה כלל ומעתה יראה בזמן שתלד אם העובר ממנו אם לא ופסקו שיגרש אותה וגרשה וילדה בן בתחלת חדש ט' לביאתו לביתו והמגרש נשא אשה וילדה בת תחלה שוב תבעתו הגרושה בערכאות של גויים לשלם מזונות עבור הבן על העבר וגם על העתיד כל צרכי הבן יהי' עליו והוא טען שאינו בני ומ"מ יצא מב"ד של ערכאות חייב.

בהמשך דבריו דן שם החת"ס בדין יכיר ולא הזכיר שאינו נאמן משום שהוא נוגע.

בספר עטרת דבורה ביאר שיש חילוק בין נגיעה הקיימת בכל מקרה של יכיר לבין נגיעה מזדמנת.

נ"ל לחלק באופן אחר שיש חילוק בין נגיעה שהיא כלפי הבן כגון חיוב מזונות שמחויב בו האב כלפי בנו באופן כזה לא חילקה תורה והאמינה לאב בכל גווני לבין נגיעה כלפי מי שאינו בנו כגון העובדא דהחת"ס שם הייתה הנגיעה כלפי אשת מי שהוחזק כבנו שהייתה בת אחותו של האב. באופן זה אין לחלק בין דין יכיר לכל עדות שאין הנוגע נאמן.

כך תבואר גם הסתירה שיש לכאורה בדברי רעק"א. בתשובה ח"א סימן קכ"ח שהוא הנדון דהחת"ס סימן י"ג שם נאמן האב אף שיש לו נגיעה עם מה שכתב בח"א סוף סימן פ"ה שכשבא לסלק תביעת האם לא מקרי בשם עדות.

דברי רעק"א בסימן פ"ה סובבים סביב דברי שו"ת צמח צדק סימן ק"ד שדן בפנויה הטוענת שבא עליה פנוי ועליו לישאנה והוא כופר. באופן זה הנגיעה אינה נוגעת לולד אלא לדיון אחר שבין הנטען לאם. כאשר טוען האב על בנו האמינתו תורה אף אם הוא נוגע כלפי בנו אולם כאשר לאב נגיעה אחרת שלא כלפי הבן דין נגיעה זו ככל נגיעה.

אפשר שזהו באור דברי הראש"ל זצ"ל בשו"ת יבי"א ח"ט אבן העזר סימן ג שכתב וז"ל:

וכל שכן בנ"ד שהבעל הראשון נפרד ממנה בשנאה עזה מחמת ביטול נשואיו ממנה ע"י הערכאות, והוא עלול לומר שקר שנתקדשה לו בחופה וקידושין ונישאת לשני בלי גט, כדי לעשותה זונה, וכל שיש לו נגיעה בדבר נראה שלא האמינתו תורה, וכמו שכתב החתם סופר (חאה"ע ס"ס עו) בד"ה ובר מן דין, שאם יש לו נגיעה בדבר לא עדיף האב מסהדי דעלמא שאם הם נוגעים בדבר אינם נאמנים. ע"ש. וע' מש"כ בשו"ת יביע אומר ח"ג (חאה"ע סי' ג אות לד). ודו"ק.

לדברנו לא תהא סתירה בדבריו שבח"ג נטה להחמיר משום שהנגיעה הייתה כלפי הבן ובח"ט היקל משום שהנגיעה כלפי האם.

לדרך זו יש לבאר גם בנידון דידן שדברי האב נאמרו מתוך שנאתו לאם ורצונו להתגרש ממנה בכל מחיר ויש כאן נגיעה שאינה כלפי הבת אלא מצד האם.

עם כל זה נראה שאין די בשתי הסברות דלעיל שיתכן שמצד עצמן לא יועילו אלא לצירוף.

ג. יכיר כשהוחזק כבנו
בדיון שהתקים בשנת תשנ"ו אמר האב כי הבת [פלונית] אינה רשומה בתעודת הזהות שלו. לאמיתו של דבר בתעודת הלידה רשומה היא כבתו של אביה.

עובדה זו לכשעצמה אין בה די. הבת נולדה בעוד הוריה נשואים ויתכן שנרשמה כבתם של הוריה בלא שנשאל להסכמתו.

כך הובאו הדברים בפרוטוקול הדיון מתאריך י"א שבט תשע"ו:

ביה"ד מזהיר את מר [ב'] לפי החוק למתן עדות שקר שעונשה עד שבע שנות מאסר.

בית הדין: ממתי רשומה [פלונית] בת"ז שלך?

מר [ב']: מיום שנולדה. ועדיין רשומה.

בית הדין: ממתי רשמת את הילדה אצלך? מתי שינית את הרישום בת"ז? האם הילדה תמיד רשומה בת"ז שלך?

מר [ב']: תמיד היא רשומה בת"ז שלי.

הוצגה תעודת הזהות והתברר כי הבת רשומה בתעודת הזהות כבתו. מבדיקה שנערכה במערכת משרד הפנים עלה כי לא בוצע כל שינוי ברישום הבת ומיום לידתה נרשמה כבתו של מר [ב']. התברר שמר [ב'] לא אמר בזמנו את האמת בעניין זה.

כתב הב"י בסימן ד' סעיף כ"ט שכל שהוחזק על פי אביו בחזקת כשרות אינו נאמן לפוסלו וכן פסק הרמ"א שם.

בנדון דידן שבע שנים לאחר רישום הבת בתעודת הזהות כבתו חזר בו. שלא כרישום בתעודת לידה שיתכן שנעשה שלא מדעת ההורים רישום בתעודת זהות נעשה על ידי בעל התעודה ובזה החזיק את הבת לבתו.

וכ"כ בשו"ת יביע אומר חלק י' אבן העזר סימן ט:

ובפרט שהבעל החזיקו כבר כבנו, והגישו לברית המילה, בשמחה ובטוב לבב, כאב העוסק בברית מילה של בנו, וגם רשם אותו בתעודת זיהוי על שמו. לאו כל כמיניה לבתר הכי לבטל החזקה, ולומר שאיננו בנו, וכמ"ש הרמ"א (סי' ד סעיף כט), דהא דהאב נאמן על בנו, היינו דוקא כשלא הוחזק הבן בחזקת כשרות, על פי האב, אבל אם היה לו חזקת כשרות על פי האב, שוב אין האב נאמן לומר שאינו בנו אלא ע"פ עדים. ע"ש. וכן הביא מרן הבית יוסף מקור דין זה מרבינו ירוחם בשם הרמ"ה. ע"ש.

אמת שמר"ן השמיט דין זה משלחנו אך כיון שלא הביא חולק בב"י נראה שזו דעתו לדינא. ואף שבפסקי הרי"ד קידושין ע"ח כתב שהאב נאמן גם כשהוחזק בכשרות מ"מ נראה שיש לנקוט כרמ"א שפסק כרבנו ירוחם ולא מצאנו מי מהפוסקים שחלק בזה.

ומכל מקום לכולי עלמא יצטרפו כאן שלשת צדדי ההיתר שהביא רעק"א הנ"ל.

וכן ראיתי שכתב בשו"ת יביע אומר ח"י אה"ע סימן י"ב שם בירר דעת מר"ן וכתב שלכל הפחות יש לצרף צדדי ההיתר דרעק"א. וכ"כ בשו"ת שמ"ש ומגן ח"ד אבן העזר סימן כ"ב.

ד. אמתלא כשאמר בבית דין שאינו בנו
האב חוזר בו ונותן אמתלא לדבריו שמה שאמר אז שאינה בתו היה כדי להפעיל לחץ על האם שתסכים להתגרש.

מעיון בפרוטוקול הדיון שהתקיים בשנת תשנ"ו עולה כי האם סירבה להתגרש ובית הדין עשה מאמצים כדי להביאה להתגרש.

חלק מהסכמתה לגירושין היה משום שבית הדין הבהיר כי ידון במעמדה של הבת לאחר סידור הגט דבר שלצערנו לא נעשה עד עצם היום הזה בו הגיע זמנה להינשא.

אם כן נראה שהאמתלא היא סבירה ומתקבלת על דעת בית הדין דידן.

בדרכי משה סימן ד' אות י"א כתב בשם מהר"ם מריזבורק:

ראובן כעס על אשתו ואמר שהבת שילדה אינה בתו אלא ממזרת וגירשה ואחר זמן רוצה להחזירה ואומר שכל מה שדיבר עליה ועל בתו שקר ומחמת כעס עשה כן אם חוזר ונותן אמתלא לדבריו נאמן.

וכן פסק הרמ"א סימן ד' סעיף כ"ט.

גם בנידון דידן האב נתן אמתלא. אמתלא זו עדיפה על האמור ברמ"א שעשה זאת מחמת כעס. ע"ע בשו"ת רב פעלים ח"ג אה"ע סימן א'.

אולם ההפלאה כתובות כ"ב א' ד"ה והא שויא כתב שע"א שהעיד בבית דין לא מהני אמתלא. על פי דבריו כתב בשו"ת רעק"א ח"א סימן פ"ה שכך הדין לעניין יכיר כל שאמר דבריו בבית דין לא מהני אמתלא וכ"כ בסימן ק"י ובסוף דבריו צידד להקל שמסתימת הרמ"א הנ"ל לא משמע שמיירי בבית דין בלבד. וכן נקט בפשטות בשב שמעתתא שמעתתא ו' פרק ח' שמהני אמתלא גם כשאמר דבריו בבית דין בעניינים שאינם צריכים הגדה בבית דין והסמיך לכך את דברי הרמ"א הנ"ל.

(יש לציין שהש"ש גופיה בשמעתתא ו' פרק י"ד כתב שעד אחד באיסורין שהעיד בבית דין אינו חוזר ומגיד ולא מהניא אמתלא וי"ל.)

כתב בשב שמעתתא שמעתתא ו פרק ח:

כתב בתשובת מוהרי"ן לב חלק א' שאלה מ"ג כלל ו' סי' ל"ט וז"ל מצאתי כתוב בתשובות רבני פרובינציא במעשה שהיה בימיהם בטוליטולה על איש אחד שהוציא קול שקידש את בתו בעודה קטנה, ונשבע שקידשה לפלוני בן פלוני ואחר כך עמדה זאת האשה ונשאת לאחר והי' נותן אביה אמתלא, והגיעו הדברים לכל חכמי פרובינציא וצרפת, וקצת מהם היו אומרים שהיו חולקין דדוקא באשה אמרו בגמרא ואם נתנה אמתלא לדבריה אבל לא באב, ומשום דאמרינן בגמרא פרק האומר לדידיה הימניה רחמנא לדידה לא הימנה רחמנא, והאב הימניה רחמנא כשני עדים בבתו ומש"ה אינו מועיל אמתלא עכ"ל ע"ש, והיינו מהא דאיתא פרק האומר [קידושין סג, ב] גבי אב שאמר קדשתי את בתי איבעיא להו מהו ליסקל על ידו רב אמר אין סוקלין על ידו ורב אסי אמר סוקלין, רבא אמר אין סוקלין כי הימניה רחמנא לאיסורא לקטלא לא הימניה, רב אסי אמר סוקלין לכולה מלתא הימניה רחמנא, אמר רב אסי ומודינא באומרת נתקדשתי שאין סוקלין, לאב הימניה רחמנא לדידה לא הימנה, ופירש"י דלדידה לא הימנה רחמנא לומר נתקדשתי, אלא הא דנאסרת משום דשויא אנפשה חתיכה דאיסורא ולכך אין סוקלין אבל לאב הימניה רחמנא לכך נאמן ליסקל ע"ש, ומהאי טעמא נמי מחלקין חכמי פרובינציא נאמנות האב מנאמנות דידה משום דלדידה לא הימנה רחמנא, ומש"ה באומרת אשת איש אני ונתנה אמתלא לדבריה נאמנת, כיון דאינו אלא משום דשויה אנפשה חתיכה דאיסורא אבל האב דהימניה רחמנא הרי הוא כשנים בבתו, וכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד אפילו ע"י אמתלא.

בהמשך דבריו הקשה עליהם מדין יכיר. ולכאורה יש ליישבם על פי סברת ההפלאה ודוק. וכן הסיק החזון איש בהלכות קידושין סימן נ"ט סקכ"ד שבבית דין אינו חוזר.

המהריב"ל עצמו בח"א סימן ל"ט כתב שמהניא אמתלא גם כשאמר דבריו בבית דין. עי' באוצר הפוסקים סימן מ"ז סעיף ד' סקי"ז אות ג' שהביאו מקורות נוספים שמהניא אמתלא בבית דין.

וכן העלה בשו"ת יביע אומר ח"ג אה"ע סימן ו' אות ג-ד שמהניא אמתלא גם על הנאמר בבית דין והביא שכן כתב בעל העיטור. וכן ראיתי שנקט בפשטות בשו"ת רבי חיים דוד סירירו שנדפס לאחרונה.

וע"ע בספר משפטי שאול סימן ב'.

ועוד חזון למועד להאריך בעניין זה של אמתלא לאחר הגדה בבית דין.

אמנם בנידון דידן יש לצדד שלכולי עלמא תועיל אמתלא משום שהאב שיקר בבית הדין וביסס דבריו על כך שהבת אינה רשומה כבתו בתעודת הזהות עובדה שלא הייתה נכונה בזמנו ואם היו בית הדין דנים לגופם של דברים אפשר שהיו מתבררות עובדות נוספות ועדיפא מהאומר טעיתי שכתב החזון איש שם שמועילה אמתלא אף בבית דין.

באופן זה תועיל אמתלא גם למה שכתב בשו"ת צמח צדק הקדמון סימן ק"ד שכשיש לחוש ששחדיה בממון לא מהניא אמתלא ואף אם נאמר שקים חשש זה בנדון דידן מה שאינו נראה מצד עצמו.

יש לבאר באופן נוסף. כיון שהתברר שהאב שיקר בבית הדין במה שאמר שבתו אינה רשומה בתעודת הזהות על שמו הרי זה כמי שלא נגמרה הגדתו.

הדברים מיוסדים על שיטת הבית מאיר אה"ע סימן ו' סעף י"ג ד"ה להכי נראה שביאר על דרך זו את ההבדל בין שויא אנפשיה שמהני אמתלא לעדות שלא מהניא אמתלא.

מי שהשווה את הדברים להדיא הוא רעק"א גופיה שנשאל בהמשך לתשובתו בסימן ק"י על דברי הבית מאיר.

ז"ל רבי עקיבא איגר תשובות חדשות אבן העזר סימן ו':

מה דהתפלא עלי הרב מוהר"ם נ"י כי לא שמתי עיני על דברי הבית מאיר, באמת היה דבריו בהעלם עין ממני, כי כל דבריי כתבתי רק בהשקפה ראשונה, ועתה כי ראיתי דברי הבית מאיר, נראה לי דהם סיוע לסברת הגאון ס' כתובה דהיכי דנתקבלו הדברים בתורת עדות לאחרים לא מהני אמתלא. ומה דכתב הרב מוהר"ם נ"י להסתייע מדבריו לנ"ד דעדיין לא נתקבלו דבריו ולא נאמנו דבריו להבית דין מהני אמתלא, לא ידעתי דדברי הבית מאיר רק היכי דדבורו לא מהימן מדין עדות לאחרים רק לגבי נפשיה מדין שויא אנפשיה חתיכא דאיסורא בזה מהני אמתלא כמו בטא"ל, משא"כ הכא בנ"ד דדיבור אינו בני נאמנו להבית דין בתורת עדות דרחמנא הימני' להפקיע ירושתו, א"כ לגבי זה העדות נתקבלו דבריו ואינו חוזר ומגיד באמתלא, ואף דמשביעין אותו, היינו לעניין חיוב מזונות, דמ"מ הוי כטוען הילד שאתה חייב לי מזונות ומשביעין אותו דאם יודה יהא הודאת בע"ד להתחייב מזונות, אבל לעניין מה שהאמינתו התורה לעדות שם עדות עליו ואינו חוזר ומגיד, וקם הדין בנ"ד דאין יורשו אף בנכסים שבאו לידו כבר.

בנדון דידן דברי האב לא נאמנו עדין לבית הדין כיון ששיקר בדבריו ולכן נאמן לחזור בו באמתלא.

לפי יסודו של הבית מאיר גם בעדים לו יצויר שלא התקבלו דבריהם בתורת ודאי תועיל אמתלא וכן הוא בנידון דידן.

יתכן שנחלקו על דברי הבית מאיר אך דומה שאין ספק ששתי הסברות הנ"ל דהיינו הסוברים שאמתלא מהניא בבית דין וכן סברת הבית מאיר לכל הפחות ספק הן.

אולם לענ"ד כיון ששיקר בבית הדין נראה שלכולי עלמא תועיל אמתלא.

ה. יכיר בהוחזק שקרן
כאמור לעיל הבעל שיקר בבית הדין. יש מקום לומר שלמי שהוחזק שקרן בבית דין אין נאמנות של יכיר. הדבר נובע מכך שדין יכיר ביסודו הוא נאמנות כעין עדות עי' במקורות שהביא בזה בספר עטרת דבורה ח"א סימן י'.

גם בעניין זה עוד חזון למועד ללבנו וכעת עמד קנה משום שהגיע זמן עלובה זו להינשא.

ו. סיכומם של דברים
האב אמר בדיון שהתקיים לפני כעשרים שנה שהבת אינה בתו כעת חוזר בו ונותן אמתלא לדבריו.

הוכח ששיקר במה שאמר שהבת לא הייתה רשומה על שמו.

חמישה טעמים מצאנו להיתר וזה סדרם:

האחד, הבת הוחזקה כבתו על ידי רישומה בתעודת הזהות שלו מיום לידתה. רק לאחר כשבע שנים טען שאינה בתו ואינו נאמן בטענה זו.

השני, האב נותן אמתלא לדבריו ובאופן זה בנידון דידן נאמן.

השלישי, שלושת צדדי ההיתר של רעק"א המצטרפים לספק ספיקא.

הרביעי, הדברים נאמרו תוך כדי סכסוך עם אשתו לשעבר ויש לצרף שכיון שהוא נוגע אינו נאמן.

החמישי, יש לומר שכיון שהוחזק שקרן אינו נאמן מדין יכיר.

נוסיף כאן את הידוע שס"ס מהני בממזרות והארכנו בזה במקום אחר.

אם יצטרפו איתי עמיתי היושבים ראשונה בדין יצא דינה להיתר.

לפי דרכו של כמו"ר הגר"ש משאש זצ"ל אני מבקש הסכמת הראש"ל שליט"א.

יש להעביר פס"ד זה להרכבו של הראש"ל בדחיפות משום שהמבקשת עתידה להינשא בעוד שבועיים.

פסק הדין יעוכב עד לקבלת הסכמתו.

סמוך לאחר כתיבת הדברים התקבלה בכתב הסכמת הראש"ל שליט"א ובית דינו.

פסיקתה
המבקשת מותרת להינשא כדמו"י.

ניתן לפרסם בהשמטת פרטים מזהים.

ניתן ביום א' באדר א התשע"ו (10/02/2016).