לפנינו תביעה לביטול הסכם גירושין.

הצדדים התגרשו בכ"ב שבט תשע"ב (15.2.12).

ההסכם השני נשוא תביעה זו אושר באותו יום – כ"ב שבט תשע"ב (15.2.12).

למעשה, בין הצדדים נחתמו שני הסכמים, כשיש הבדל מהותי בעניין הדירה. בהסכם הראשון נאמר כי הדירה (הרשומה ע"ש שני הצדדים) תעבור לבעלות התובע בתמורה לתשלום סך 200,000 ש''ח שהוא ישלם לנתבעת, אך בהסכם השני נאמר כי הדירה מתחלקת בשווה בין הצדדים. כאמור, התביעה מיוחסת להסכם השני.

בפתח הדיון השני (הנוכחי) בית הדין מעדכן את הצדדים בשינוי במותב בית הדין, והצדדים מסכימים להמשיך ולדון מאותה נקודה בה הופסקו הדיונים על ידי המותב הקודם.

בתיק זה התקיימו שני דיונים, הראשון ביום כ"ה תמוז תשע"ה (12.7.15) (וראה בהחלטה הנ"ל שם מתוארים טענות הצדדים ההדדיות הראשוניות, וראה עוד להלן ציטוט מהתרשמות בית הדין לאור הדיון הנ"ל), והדיון השני יתואר להלן.

ראשית, נזכיר האמור בסיומה של החלטת בית הדין מיום כ"ה תמוז תשע"ה (12.7.15) לאחר שמיעת טענות הצדדים ההדדיות:

בית הדין הבהיר כי על פניו ההסכם השני נראה סביר ומקובל, כאשר הדירה הרשומה ע"ש שניהם חולקה בשווה והאשה ויתרה על כתובתה, וחובת ההוכחה היא על התובע להוכיח כי לא היה שפוי בדעתו בעת חתימתו על ההסכם השני, כטענתו.

ב"כ התובע מבקשת צו לגילוי מסמכים מהכלא.

ב"כ האשה מבקשת גילוי השיחות המוקלטות מהכלא שנערכו בין הצדדים.

ובכן, ייקבע דיון נוסף להוכחות. שני הצדדים רשאים להמציא בקשות כאמור לעיל.

לאחר מכן בית הדין הפנה את התובע לבחינה מקצועית בפני ד"ר [ו'] (פסיכיאטר) באשר לכשירותו המשפטית בעת אישור ההסכם, וחוות דעתו בה מסיק כי התובע היה בדעתו הצלולה בעת אישור ההסכם השני תתואר להלן.

נציין כי התובע הפנה שאלות הבהרה למומחה שמונה, המומחה השיב עליהם, ותשובותיו מקובלות על לב בית הדין. למעשה, בין בחוות דעתו המקורית של המומחה הנ"ל ובין בתשובות ההבהרה, נאמר כי התובע הבין את ההסכם אשר עליו חתם.

כיום, טוענת ב"כ התובע: את חו"ד והמענה לשאלות קבלתי, ואני יכולה לחיות עם קביעותיו בשלום כי התובע לא היה במצב פסיכוטי במועד חתימת ההסכם השני. אך כתב שסובל מהפרעה חרדתית וחסך בשינה. אכן התובע ידע שהוא חותם על הסכם גירושין, זו לא הסוגיה, אך השאלה היא האם היה ער לעובדה שמדובר בהסכם חדש שפוגע מהותית בזכויותיו וכן הטענה שחשב שמדובר באותו הסכם שדורש אישור מחדש. אין ספק שההסכם הוצג לו ביום הגט ואין ספק כי לא ניתן לו כל ייעוץ משפטי. חזותית, שני ההסכמים זהים, למעט חלוקת הבית. כן מוסכם שהאשה ערכה לבד את ההסכם השני. המומחה לא חזות הכול. הוא כלי. הסוגיה פה משפטית.

בשלב זה בית הדין הבהיר את דעתו בדיון כי המומחה כבר אמר את דברו, ומעתה חובת הראיה כי לא ידע על מה חתם וכד', מוטלת על התובע.

בשלב זה, ב"כ התובע מבקשת קיום דיון הוכחות, וכשנשאלה על ידי בית הדין מה היא רוצה להוכיח, השיבה: להוכיח האם הבעל ידע שמדובר בהסכם אחר, הטענה שהוא טעה לחשוב שמדובר באותו הסכם. אבקש להביא את הממונה בבית הכלא, מי שליווה אותו לכאן. הבעל היה אזוק, לא שאלו אותו מדוע נדרש לאישור שני. הוא חשב שצריך אישור מחדש, הוא לא ידע למה צריך אישור מחדש. אבקש לזמן את עו"ד [א'], שטיפל בו בהליך הפלילי.

הצהרת התובע עצמו
התובע עצמו משיב לשאלות בית הדין: בתחילה לא הסכמתי לתת גט, ואז בא אלי העו"ד בתיק הפלילי, הסכמתי לחתום, אך חשבתי שאני בא להסכם הראשון, כי ההפרש היה רק שלושה שבועות בין שני ההסכמים. היא עשתה הכול כדי להשיג את הבית. הייתי עם אזיקים. הוציאו לי המסמכים וכשנכנסתי חתמתי על המסמכים. לא קראתי מה שכתוב במסמך השני רק הסתכלתי בדף האחרון וחתמתי. בדיון אמרו לי האם אני מבין את ההסכם וחתמתי. עניתי להם שקראתי את ההסכם, היו שלושה דיינים.

בשלב זה, בית הדין מברר עמו האם שיקר אז לדיינים כי קרא את ההסכם, שהרי כיום טוען שחשב שחתם על ההסכם הראשון, והתובע מגיב בצורה מבולבלת, ושוב חוזר על כך שקרא רק את העמוד האחרון.

טענות התובע באמצעות באת כוחו
כאמור, ב"כ התובע מבקשת קיום דיון הוכחות. בית הדין מעיר כי כאמור כמצוטט בפתח החלטה זו, הדיון להיום נקבע להוכחות. ומגיבה וטוענת כי זו הייתה טעות שלה ולא זכרה כי הדיון קבוע להוכחות אף שנאמר כך בפירוש בהחלטה לאור הדיון האחרון מיום כ"ה תמוז תשע"ה (12.7.15).

כן מוסיפה לאחר מכן כי בהסכם הראשון יש התחייבות של הצדדים וכן הערות בכתב יד, כולל מספרי זהות כולל קניין, אך בהסכם השני אין קניין או הערות ורק חתימות.

באשר לטענה זו, בית הדין כבר אמר דברו בדיון, כי בית הדין הוא זה שמחליט האם לבצע קניין בעת אישור ההסכם או לא, ואין לכך כל משמעות ביחס לבעל דין או ביחס לתוקפו של ההסכם.

כן בית הדין מוסיף עתה כי העובדה שישנן הערות או תיקונים על הסכם אחד ובהסכם אחר אין הערות או תיקונים, תלויה בנוסחו של ההסכם, בהתאם לשיקול דעתו של הדיין מאשר ההסכם, אך אין בכך כדי להורות שהסכם אחד, תוקפו חזק יותר מחברו.

עמדת הנתבעת – בשאלת הגינות ההסכם
מגיבה ב"כ הנתבעת עתה: נקודת המוצא, הבית רשום ע"ש שניהם. בעדות התובע, הוא מזכיר שלא רצה לתת גט, האשה בהסכם הראשון ויתרה כי הבעל איים שלא יגרש, ובהסכם השני הבעל הסכים שייתן לה גט והיא תקבל חצי בית שרשום על שמה, כך שההסכם השני משקף את רצון הצדדים. האשה הצליחה לשכנע אותו לתת לה גט וגם לקבל את חלקה בבית. הבעל לא ויתר כלום בהסכם השני. הטענה בדבר כשירות נדחתה על ידי המומחה שבית הדין מינה לבקשת הצדדים. אם יבוטל ההסכם, האשה תוכל לתבוע כתובה ועוד, התובע יפסיד יותר מחצי בית. גם בדיון בבית המשפט לפירוק שיתוף, טען התובע שאלו לא החתימות שלו. כך שבכל מקום טוען מה שנוח לו לטעון. מדובר בפרוטוקול בית המשפט מיום 2.4.14. אף אם טענות התובע נכונות, מדוע לא כתבה בהסכם השני שכל הבית שלה. היא רצתה את הגט ואת הבית.

מגיבה ב"כ התובע: רישום בטאבו אינו מהותי. אין חולק שכספי הדירה מכספי ירושת אם התובע. בהסכם הראשון הוא חתם חתימה ארוכה ובשני חתימה קצרה. כך שהוא קרא רק את העמוד האחרון.

עד כאן תמצית עיקרי טענות הצדדים ההדדיות.

עמדת בית הדין
עתה בית הדין יביע דעתו בתביעה זו.

ובכן, בית הדין לא התרשם עד כה בכנות התביעה. בית הדין כבר אמר את דברו בהחלטה המצוטטת לעיל, באמרו:

בית הדין הבהיר כי על פניו ההסכם השני נראה סביר ומקובל, כאשר הדירה הרשומה ע"ש שניהם חולקה בשווה והאשה ויתרה על כתובתה, וחובת ההוכחה היא על התובע להוכיח כי לא היה שפוי בדעתו בעת חתימתו על ההסכם השני כטענתו.

ובדיון היום רק התחזקה הנחה זו.

ראשית, בפנינו דו"ח המומחה ד"ר [ו'], שם כתב במסקנת חוות דעתו כי "מסקנתי היא שבעת החתימה על ההסכם השני (15.2.12) לא היה הנבדק במצב פסיכוטי/דיכאוני או אחר שפגע ביכולתו להבין מהות המסמך שעליו חתם", ואף הוסיף בתשובותיו לשאלות ההבהרה (שהוגשו על ידי התובע) כי "כל הבדיקות, לפני ואחרי האירוע של החתימה הוכיחו כי מר [מ.] הבין היטה (= צ"ל היטב) את אשר חתם עליו". כך שהמסקנה ברורה באשר להבנתו של התובע על מה חתם.

טענה שלא הבין על מה חתם
בדיון היום אף טען התובע:

בתחילה לא הסכמתי לתת גט, ואז בא אלי העו"ד בתיק הפלילי, הסכמתי לחתום, אך חשבתי שאני בא להסכם הראשון, כי ההפרש היה רק שלושה שבועות. היא עשתה הכול כדי להשיג את הבית. הייתי עם אזיקים. הוצאו לי המסמכים וכשנכנסתי חתמתי על המסמכים. לא קראתי מה שכתוב במסמך השני רק הסתכלתי בדף האחרון וחתמתי. אמרו לי האם אני מבין את ההסכם וחתמתי. עניתי להם שקראתי את ההסכם, היו שלושה דיינים.

כך שהתובע הודה שהוא חתם על המסמכים, וכן הודה שנשאל על ידי הדיינים האם הוא מבין מה שכתוב במסמך השני וכן האם קרא את ההסכם, והודה כי אישר להם שהוא קרא את ההסכם.

כאמור, בית הדין בירר עמו האם שיקר אז לדיינים באמרו כי הוא קרא את ההסכם, והתובע מגיב בצורה מבולבלת, ושוב חוזר על כך שקרא רק את העמוד האחרון, כאמור.

בית הדין לא מוצא כל סיבה לסבור כי התובע לא הבין על מה חתם. כן בית הדין חש כי ההסכם השני הוא צודק, ומחלק את הדירה הרשומה ע"ש שניהם בחלקים שווים.

כידוע, ע"פ הלכה, אין בסיס לטענת בעל דין כי לא הבין מה כתוב במסמך שחתם עליו. ויבואר להלן.

בנוסף, בית הדין מתקשה לקבל טענת התובע כי הוא סמך על הנתבעת שהיא מגישה לו את אותו הסכם ראשון לחתימה ולכן לא התעמק בהבנת פרטי ההסכם ומשמעותם, וכאן גדולה התמיהה – וכי אדם חותם על מסמך כה משמעותי מתוך הנחה כי הוא סומך על הצד השני, זה שמתגרש ממנו?

וכבר ידועה ההלכה שלא נאמן אדם בטענתו שלא הבין על מה חתם או שלא הבין את משמעות הדברים הכתובים או לא דקדק בהם די הצורך. ועי' שו"ע חושן משפט סימן ס"א סעיף י"ג שפסק:

מי שטוען על כתובת אשתו שהיה עם הארץ ולא הבין כשקרא החזן הכתובה והתנאים, אין שומעין לו.

פסק זה יסודו בתשובת הרשב"א (חלק א' סימן תרכ"ט, והובאה בבית יוסף אבה"ע סוף סימן ס"ו), שכתב:

כתוב בתשובות הרשב"א סימן תרכ"ט, על עם הארץ שבא לגרש את אשתו ואמרו לו ב"ד שיפרע לה כתובתה, ואמר שלא הבין כשקרא החזן הכתובה ולא הבין התנאים, ושאלו את פי ה"ר מאיר והשיב דשומעין לו, והוא אומר דאין שומעין לו, דחזקה שהעידו עדים בע"פ ועל פיו חתמו בו, ואם אין אתה אומר כן, לא הנחת חיוב לעם הארץ ולא על הנשים שכולם יטענו כן, ואין אלו אלא דברי תימה, אבל מה אעשה שכבר הורה זקן ויושב בישיבה חכם עם איש שיבה.

וכתב על כך הבית יוסף:

ואיני יודע למה נחבא אל הכלים, משום דחזא גברא, כיון דתיובתא לא חזא, ולעניין הלכה ס"ל כדברי הרשב"א משום דאם לא כן לא שבקת חיי, דכל עמי הארץ יאמרו כן.

ועי' ש"ך שם.

הלכך גם בנידון שלפנינו, אין מקום לקבל טענה זו שסבר התובע כי הסכם זה אינו הסכם חדש ומחייב והוא רק אשרור ההסכם הקודם (וכ"ש בנידון דידן שאף חתם על ההסכם, כמובא בכנה"ג אבהע"ז הגב"י סימן סו ס"ק לט בשם שו"ת מהר"ב אשכנזי סימן כה, ושו"ע חו"מ מה, ג).

מוכח מהנסיבות שהתובע כן הבין על מה חתם
עוד נעיר, במסגרת החלטת בית הדין לאישור הסכם, החלטה מיום כ"ו שבט תשע"ה (15.2.15), נאמר:

הופיעו הצדדים ומצהירים שברצונם להתגרש זה מזו ומציגים הסכם גירושין.

הצדדים מצהירים כי קראו את ההסכם בעיון רב, ידוע להם תוכנו ומבקשים מבית הדין לאשרו וליתן לו תוקף של פסק דין.

נוסח זה מופיע בכל אישור הסכם בו לא התרשם בית הדין כי קיימת בעיה בשיפוט ובגמירות דעת או בחיסרון בהבנת הצדדים. כך שבית הדין (דיין יחיד) התרשם שהתובע הבין את משמעות ההסכם, וקשה לקבל כיום את טענתו כי לא הבין את ההסכם שעליה חתם או את משמעותו.

כאסמכתא לטענה זו, ראה גם פס"ד ביהמ"ש העליון בעניין ע"א 359/86, קוך נגד קוך, פד"י לט (3) 421, שם נאמר:

ספק בלבי אם לאחר קבלת אישור להסכם ממון בין בני זוג במעמד של שופט, דיין או עורך נישואין וכו', יכול בן זוג להישמע בטענה שכרת את ההסכם בניגוד להצהרתו, מרצונו הטוב והחופשי.

נוסיף, כי על פי התרשמות בית הדין מן התובע לאור הדיונים שהתקיימו, אין הוא נראה לבית הדין כאחד שלא מבין את משמעות ההליכים שמסביבו, ואדרבא, הוא נראה אדם פיקח המבין היטב את משמעות ההליכים המתנהלים.

בנוסף, אף בעמוד האחרון שבהסכם, שהתובע מודה שהוא קרא אותו, נאמר (סעיף 2):

הצדדים מצהירים כי קראו היטב את ההסכם וכי חתמו עליו מרצונם הטוב והחופשי והבינו את תכנו, משמעותו ותוצאותיו.

כך שלא ניתן להאמינו כיום ששיקר בהצהרתו אז (שאותה הוא מודה שראה, שהיא בעמוד אחרון) בכך שהבין את ההסכם שחתם עליו.

ועוד נוסיף הערה חשובה, בשורה הראשונה של העמוד האחרון של ההסכם השני (אותו עמוד שמודה התובע שראה והבין), נאמר "עד אשר הבית יימכר, לילך ובנותיה יגורו בבית זה", והרי לפי ההסכם הראשון הבית לא עשוי להימכר אלא להישאר אצל התובע וישלם לה 200,000 ש''ח עבור חלקה (ורק לפי ההסכם השני, הבית יחולק בשווה ויימכר), אז מה הבין בקראו כי "הבית ימכר"? וכי אפשר לשמוע טענה שחשב שזה ההסכם הראשון?

דיון הוכחות – ע"פ שיקול דעת בית הדין
באשר לקיום דיון הוכחות כדרישת ב"כ התובע, נעיר כדלהלן.

כאמור לעיל, ב"כ התובע מבקשת דיון הוכחות, ופירטה את מה שרוצה להוכיח:

האם הבעל ידע שמדובר בהסכם אחר, הטענה שהוא הוטעה לחשוב שמדובר באותו הסכם. להביא את הממונה בבית הכלא, מי שליווה אותו לכאן. הבעל היה אזוק, לא שאלו אותו מדוע נדרש לאישור שני. הוא חשב שצריך אישור מחדש, הוא לא ידע למה צריך אישור מחדש. אבקש לזמן את עו"ד [א'], שטיפל בו בהליך הפלילי.

ונבחן האם יש בסיס בבקשה הנ"ל לדיון הוכחות, או שמא אף בקשה זו, מטרה להמשיך ולהחזיק בתביעה "בקרנות המזבח" ולא להרפות מהנתבעת.

ראשית, הבקשה להוכיח – "האם הבעל ידע שמדובר בהסכם אחר, הטענה שהוא הטעה לחשוב שמדובר באותו הסכם", אינה במקומה עוד, שהרי התובע עצמו הודה בבית הדין כי "לא קראתי מה שכתוב במסמך השני רק הסתכלתי בדף האחרון וחתמתי. אמרו לי האם אני מבין את ההסכם וחתמתי. עניתי להם שקראתי את ההסכם", כך שלאחר שהודה שחתם על המסמך השני, ואף הצהיר בפני הדיינים שאישרו את ההסכם שהוא קרא אותו, אין בסיס לטענה כי הוא חשב שמדובר בהסכם הראשון ולא ידע שמדובר בהסכם אחר.

אף הבקשהב השנייה לקיום דיון "להביא את הממונה בית הכלא, מי שליווה אותו לכאן. הבעל היה אזוק, לא שאלו אותו מדוע נדרש לאישור שני. הוא חשב שצריך אישור מחדש, הוא לא ידע למה צריך אישור מחדש", אף זו כבר אינה במקומה, שהרי בפנינו עדות מקצועית של מומחה, שהנ"ל היה כשיר לחתום על מסמך, ומה יועיל אותו סוהר בבית הכלא באשר לכשירותו של התובע? כן הטענה שהבעל לא חשב שצריך אישור מחדש, אינה במקומה, לאור העובדה כי הודה שחתם על המסמך השני, ואף הצהיר בפני הדיינים שאישרו את ההסכם שהוא קרא אותו.

כמו כן בית הדין אינו מקבל את הבקשה להביא לעדות את העו"ד שטיפל בו בהליך הפלילי, שהרי מה תועלת יש בדבר? הרי התובע עצמו טען בפנינו כי בתחילה הוא לא הסכים לתת גט, ואז בא אליו העו"ד בתיק הפלילי, שכנע אותו לחתום על ההסכם הנדון, ואז הוא הסכים לחתום. לא נטענה כל טענה, לא מאת התובע ולא מאת באת כוחו, כי העו"ד הנ"ל הטעה את התובע או שפשע נגדו או התרשל במקצועו בכך שהבהיר לו כי מדובר באישור ההסכם הראשון ולא הסכם חדש, אז לשם מה יש לזמן את העו"ד הנ"ל?

נבהיר, דיון הוכחות נדרש רק כאשר בית הדין מסופק בטענות מסוימות והוא סובר שיש סיכוי ממשי כי ההוכחות שמבקש בעל דין להציג יש בכוחם לשפוך אור על הנסיבות ולפשוט את הספקות. בקשה לדיון הוכחות אינה מתכון למשיכת התדיינות אין סופית או להתשת הצד השני עד שיישבר ויסכים לתביעה, אלא מטרתה לסייע להגעה לחקר האמת. אולם, כשבית הדין מתרשם כי ההוכחות הנדרשות אינן יכולות לשפוך אור על נסיבות המקרה, או שסובר שאף אם יוצגו ההוכחות, אין בכוחם לשנות את ההכרעה המשפטית, אזי בית הדין לא יאפשר קיום דיון לשמיעת הוכחות אלו, שהרי יהיה זה הליך סרק, אשר "תועלתו" היחידה תהיה כילוי זמן שיפוטי יקר והצקה ללא תכלית לצד השני.

בסוגיה זו של חובת בית הדין להיעתר לבקשה לקיום דיון הוכחות, כבר אמר בית הדין הגדול את דברו (בתיק 963709/1):

משסבר ביה"ד כי התשתית ההלכתית הנמצאת בפניו דיה כדי להחיל את הלכת רבנו ירוחם, שוב הוא אינו זקוק לכל דיון נוסף. גם הטענה למחצה שהעלתה ב"כ המערערת בכך שלא נקבע דיון להוכחות דינה להידחות מכוח זה. שכן, על פי סדרי הדין והראיות בביה"ד הרבני, את שאלת הצורך בראיות, קובע ביה"ד עצמו על פי נסיבות כל מקרה.

כך שבית הדין, הוא המחליט האם קיים צורך אמתי בקיום דיון הוכחות או לא, ובנסיבות תיק זה, בית הדין סבור שאין צורך בכך וההוכחות המבוקשות להצגה לא יעלו ולא יורידו באשר להכרעה בתיק זה, וכפי שהובהר לעיל.

טענה חדשה – "זו לא חתימתו על העמודים הראשונים"
לקראת סוף הדיון, העלתה ב"כ התובע טענה חדשה שלא בא זכרה עד היום – כאילו התובע לא חתם על ההסכם גירושין השני על כל עמודיו, ורק על העמוד האחרון הוא חתם, והחתימות המופיעות בשאר העמודים אינן חתימות הבעל.

בית הדין "מרים גבה" ומתפלא על הטענה שהועלתה לאחרונה. נראה כי התובע באמצעות באת-כוחו מעלים באופן מלאכותי טענה אחר טענה, בניסיון להיאחז בכוח בתביעה. כיצד אפשר לטעון לפתע כי התובע לא חתם על עמודי הסכם הראשונים? היכן הייתה טענה זו עד היום? הרי שני דיונים התקיימו בעניין וטענה זו לא עלתה כלל! אף בכתב תביעתו של התובע לביטול ההסכם לא בא זכרה של טענה זו? אז מהיכן היא צצה פתאום? למעשה, התובע באמצעות באת כוחו ניצלו את אמירת הנתבעת באמצעות באת כוחה בסיום הדיון השני כי התובע משנה גרסאות ובבית המשפט טען התובע טענה אחרת, לפיה לא חתם כלל על העמודים הראשונים, ומיד אץ התובע ואימץ טענה זו כמוצא שלל רב, והחל לטעון פתאום כי זו בעצם הטענה שלהם בתיק זה.

בית הדין דוחה טענה זו מכול וכול, ומוטב כי לא הייתה באה לעולם כלל, וכמה טעמים בדבר:

ראשית, ראה האמור לעיל כי טענה זו לא נטענה עד היום, כך שמסתבר שאף התובע וב"כ לא מאמינים בה...

שנית, אף התובע מאשר כי הוא חתם על העמוד האחרון בהסכם, וכן הצהיר בבית הדין כי כל ההסכם הובא לפניו והוא קרא אותו, נמצא אם כן שאף אם היינו מקבלים את טענתו שלא חתם על העמודים הראשונים, אין שום משמעות להעדר חתימה על העמודים הראשונים, מאחר שהודה שקרא את כל ההסכם, הרי חתימתו בסוף מהווה הסכמה לכל ההסכם.

בנוסף, בית הדין עיין בעמודי ההסכם הראשונים ומצא כי עליהם מתנוססת חתימת הצדדים בקצרה בראשי תיבות, אז מה התמיהה כי החתימה בעמודים הראשונים שונה מחתימתו שבסוף ההסכם?

כאמור, טוב היה אילו טענה זו לא הייתה עולה כלל לחלל האולם.

דחיית התביעה בהעדר עילה להתדיינות נוספת
למעשה, בית הדין הופך בתביעה מצד לצד ומעבר לעבר, ולא מוצא בה אף טענה אחת המצדיקה המשך ההתדיינות המשפטית בה. הצדדים חתמו בתחילה על הסכם שנראה כמקפח את זכויות הנתבעת, הסכם בו רוב הדירה נותרת אצל התובע. התובע אף סירב בתחילה לגרש, כהצהרתו. לאחר מכן חתמו הצדדים על הסכם מאוזן, אשר לפיו הדירה תחולק בשווה בין הצדדים. נזכיר כי הדירה רשומה ע"ש שני הצדדים, כך שבין ע"פ ההלכה היהודית ובין ע"פ חוק יחסי ממון, הדירה אמורה להתחלק בשווה בין שניהם, כך שהסכם זה השני נראה מאוזן וראוי, אך דווקא עליו מלין התובע ומבקש לבטלו. בית הדין לא מוצא בטענותיו כל הצדקה לבטל הסכם זה.

בתחילה טען לאי-שפיות בעת חתימת ההסכם השני משום התרופות שקיבל, אך באשר לכך, בית הדין בחן את הנושא בפן המקצועי, ותוצאות הבדיקה מוזכרות לעיל.

בית הדין אינו יכול לאפשר לתובע להציק לנתבעת לחינם בהליך ללא בסיס, כאשר כל חטאה הוא שהיא דרשה הסכם הוגן בו תחולק הדירה בשווה בין הצדדים, ואת זאת לא מוכן התובע לקבל, ומנסה את מזלו פעם אחר פעם בטענות שונות ומשונות שצצות ועולות זו אחר זו, כל עת שחש התובע שבטענתו הקודמת לא הצליח לשכנע את בית הדין לקבל את תביעתו.

ראיה נוספת לחוסר תום הלב של התובע אפשר לראות בעובדה כי בדיון שנקבע להוכחות, התובע לא הציג לבית הדין שום הוכחה לטענותיו. באת כוחו ניסתה להסביר לבית הדין כי זו טעות שלה, וכי היא לא שמה לבה לכך שהדיון נקבע להוכחות, אף שבהחלטת בית הדין נכתב במפורש שהדיון הנ"ל היה מיועד להצגת הוכחות. בהימנעות מהצגת הוכחות בדיון המיועד לכך, ולאחר מכן בהגשת בקשה לדיון הוכחות, רואה בית הדין ניסיון נוסף למשוך את ההליכים לחינם, ניסיון שייתכן כי נועד להתיש עוד ועוד את הנתבעת בהליך משפטי מיותר.

כידוע, נדרשת ראיה משמעותית לביטול הסכם שנחתם בין צדדים וקיבל תוקף של פסק דין. וראה בעניין זה פסק דין בית הדין הרבני טבריה, (תיק 814807/3), שם כתבו בעניין דומה:

ביחס לטענה שבעת החתימה על ההסכם הבעל היה מאושפז ייאמר כדלהלן: מאחר שבפנינו הסכם גירושין בר תוקף עם פסק דין המאשרו, נטל הראיה להעדר כשירות הבעל בעת חתימת ההסכם מוטלת עליו. מהתיקונים שהבעל ביקש לבצע בכתב ידו בגוף ההסכם במועד חתימת ההסכם נראה שבאותה עת הבעל היה כשיר וידע לעמוד על זכויותיו.

וראה אף התבטאות דומה מאת שופט בית המשפט לענייני משפחה כפר סבא, תמ"ש 3351/07, שם נכתב:

אלא שבנדון, מצאתי כי התובע לא עמד בנטל הראיה הכבד המוטל על שיכמו להוכחת פגמים חמורים שכאלו בכריתתו של הסכם הגירושין, הכול כפי שיפורט בהמשך הדברים.

כך שכל עוד ולא מוכח כטענת התובע כי הוא לא הבין את משמעות ההסכם השני שעליו חתם, ההנחה הבסיסית היא כי הסכם נכרת כדין.

ולרווחא דמלתא נוסיף עוד נקודה. בית הדין לא התרשם כי ההסכם לא הגון, כאמור לעיל, ברם אף אם נניח כי היו בהסכם זה תנאים בלתי סבירים, עדיין אין בכך כדי לבטל הסכם שנחתם על ידי שני צדדים. וראו בעניין זה מה שנכתב בע"א 537/82 ברק נ' ברק פד"י לח (4) 626:

הצדדים להתקשרות הם הדואגים לענייניהם וכו', אפשר שצד זה, המתקשר בחוזה, מודע לכך כי ההישגים הם בעיקר לזולתו, ובכל זאת, מטעמים הרצויים לו, הוא מתקשר באותו הסכם. אל לו לבית המשפט להתערב בכגון דא וכו'.

סברה זו מתאימה ונכונה במקרים רבים. ועי' פסק דינו של הגר"א שינפלד שליט"א (שורת הדין, כרך טו, עמ' תנב).

שיהוי התביעה
למעלה מן הצורך, נוסיף כי בית הדין סבר בתחילה שלא לדון כלל בתביעה זו משום השיהוי הרב שבין אישור הסכם לבין התביעה שהוגשה, המעלה חשש כבד לחוסר כנות התביעה. נזכיר כי התיק שלפנינו נפתח ביום ה' ניסן תשע"ה (25.3.15), ברם, ההסכם השני נשוא תביעה זו אושר ביום כ"ב שבט תשע"ב (15.2.12). כך שעברו שלוש שנים מעת ההסכם ועד התביעה. אם התובע כן בטענתו כי התברר לו שהוא לא הבין על מה חתם בעת אישור ההסכם השני וסבר שחתם על ההסכם הראשון, אזי לאחר שהובהר לו כי ההסכם השני חילק בשווה את הדירה בין הצדדים, היה עליו לזעוק מיד על כך שהוא רומה! וכיצד אפשר להבין שאדם ממתין עם "רמאות" כזו שלוש שנים? אף טענת באת כוחו בדיון הראשון כי חלק מהזמן התובע היה אסיר, אין בה כדי ליישב את התמיהה הנ"ל, וראה עוד האמור להלן.

וראה תשובת הרא"ש (מובאת בשו"ע סימן ס"א סעיף ט' וכן שו"ע סימן צ"ח סעיף ב') הטוען כי שטר ישן שלא גבו אותו זמן רב לאחר מועד פרעונו, יש לבודקו האם אכן הוא שטר כשר. בנוסף, ידוע הדין בהלכות אונאה (שו"ע חו"מ סימן רכ"ז סעיף ז') "עד שיראה לתגר או לקרוביו", דהיינו שיהוי התביעה לאחר זמן סביר המאפשר בדיקת המחיר האמיתי, מוכיח על מחילתו והסכמתו של המתאנה למחיר הגבוה ששילם בעד המוצר. גם בנסיבות דידן, חלוף הזמן מעת ההסכם ועד להגשת התביעה, מאשש את ההנחה כי אכן ההסכם השני נחתם לשביעות רצונו של התובע, כאמור.

בנוסף, אף אין מקום לטענה זו בהתאם לאמור בחוק החוזים. ע"פ האמור בסעיף 17 לחוק החוזים (חלק כללי, ב) אכן ניתן להעלות טענה לביטול הסכם עקב כפיה, אולם סעיף 20 שם קובע כי:

ביטול החוזה יהיה בהודעת המתקשר לצד השני תוך זמן סביר לאחר שנודע לו על עילת הביטול, ובמקרה של כפיה – תוך זמן סביר לאחר שנודע לו שפסקה הכפיה.

נזכיר כי בדיון הראשון שהתקיים ביום 12.7.15 הגיבה באת כוחו של התובע באשר לטענת השיהוי:

בסוף 2013 פנתה אלי משפחת התובע, הוא היה ללא ייצוג. התביעה הוגשה לאחר שחרורו של הבעל מהכלא.

כך שלית מאן דפליג כי כבר זמן רב ידע התובע מה"רמאות", לשיטתו, ולמרות זאת החליט להמתין עם תביעתו זמן רב.

בנידון שלפנינו, אף לגרסת התובע, חלף זמן רב מכריתת ההסכם השני ועד להגשת תביעה זו, כאמור. טענות התובע להצדקת השיהוי אינן מתקבלות על דעתו של בית הדין, קשה להעלות על הדעת שאדם שטוען טענה חמורה על עושק שנעשק במהלך חתימה על הסכם, היה ממתין זמן כה רב עד שיתפנה לתבוע את ביטול ההסכם.

ברם, למרות האמור, החליט בית הדין להמשיך ולדון בתביעה, שמא בכל זאת היא טומנת בחובה גרעין של אמת, אולם, לאחר שהתברר כי אין כל בסיס לתביעה, כמתואר לעיל בהרחבה, נוכל לצרף לכך אף את האמור לעיל, כי השתהות התובע בתביעתו, מעידה כי הוא עצמו אינו מאמין בתביעה, ואינו סבור באמת כי הוא רומה במהלך החתימה על ההסכם ורק מנסה את מזלו בתביעה לביטול ההסכם בטענות שונות ומתחלפות.

מסקנה
לסיכום נציין כי התובע העלה כבר ג' טענות שונות, זו אחר זו. בכל פעם שאחת נדחית, חברתה צצה. בתחילה טענה באת כוחו (בדיון הראשון): "הבעל קיבל טיפול תרופתי והיה נתון במצב נפשי בעת אישור ההסכם". ברם, לאחר קבלת חו"ד הפסיכיאטר שמונה על ידי בית הדין בה נאמר כי התובע היה שפוי בדעתו בעת ההסכם נשוא התביעה, הוגשה טענה נוספת, הגורסת כי התובע סבר שהוא חתם על ההסכם הראשון ולא ידע כי הוא חותם על הסכם אחר ששונה מהראשון. ברם, לאחר שבית הדין פקפק בטענה זו בדיון, וראה האמור בהרחבה לעיל, באה בסוף הדיון טענה חדשה לעולם שלא בא זכרה קודם, אף לא בכתב התביעה – כי החתימות על העמודים הראשונים בהסכם, אינן של התובע. למעשה, התנהלות כזו מעידה בדרך כלל על אמינות או יותר נכון חוסר אמינות הטענות. כפי שפורט בהרחבה, אין מקום לאף אחת מהטענות הנ"ל להישמע, ובית הדין כבר אמר את דברו בדחיית כל אחת מהטענות הנ"ל.

לסיכומו של דבר, בית הדין אינו מוצא כל בסיס לתביעה ולהמשך ההליך בה, אשר מציק לנתבעת לחינם וגוזל זמן שיפוטי ללא צורך אמיתי, ולאור כל האמור לעיל, התביעה נדחית.

הרב יצחק אושינסקי -- אב"ד

רבים הבאים בפני בית הדין לאשר הסכם גירושין שעשו ביניהם. הנוהג הוא שבית הדין בודק את ההסכם, ולאחר שווידא שבני הזוג הבינו על מה הם חתמו מאשר את ההסכם ונותן לו תוקף של פסק דין. פעמים שהאישור הוא בפני דיין יחיד ופעמים האישור הוא בפני שלשה דיינים.

במקרה שלפנינו אושר הסכם בפני שלושה דיינים, וכיום מבקש הבעל לטעון על אי כשירות ההסכם שהוא חתם על פי טענות מטענות שונות.

את כולם דחה האב"ד הגר"י אושינסקי ואני מצטרף לדעתו.

אך ברצוני להוסיף כי גם ללא ההתנצחות על טיב טענות הבעל וב"כ נראה לדחות את טענותיהם.

סוגי פסקי דין
הנה ישנם כמה סוגי פסקי דין:

א. פסק שנפסק על פי תביעת התובע את הנתבע כשבית הדין זימנו את הצדדים ודנו ביניהם ופסקו את הדין.

ב. פסק שנפסק על פי תביעת התובע את הנתבע כשבית הדין זימנו את הצדדים והנתבע הגיע והודה לתביעת התובע.

ב. פסק שנפסק בהסכמת התובע והנתבע אך הדיון היה על תביעת התובע, והנתבע הגיע לבית הדין על פי הזמנת בית הדין.

ג. פסק שנפסק אחר הופעת הצדדים מיוזמתם בבית הדין, והצהרה על החיובים שביניהם.

ד. פסק שנפסק על פי הודאת התובע והנתבע על ידי דיין אחד.

נאמר בגמרא בסנהדרין (כט:):

הודה בפני שנים וקנו מידו כותבין ואם לאו אין כותבין בפני שלשה ולא קנו מידו רב (אמי) אמר כותבין ורב אסי אמר אין כותבין הוה עובדא וחש לה רב להא דרב אסי, אמר רב אדא בר אהבה, הא אודיתא זימנין כתבינן וזימנין לא כתבינן כניפי ויתבי לא כתבינן כנפינהו איהו כתבינן רבא אמר אפילו כנפינהו איהו לא כתבינן עד דאמר להו הוו עלי דייני מר בר רב אשי אמר אפילו אמר הוו עלי דייני לא כתבינן עד דקבעי דוכתא ושלחי ומזמני ליה לבי דינא.

מבואר בדברי רב אשי, שאם בא הלווה בפני שלושה ומודה בפניהם על חוב שיש לו למלוה, אין השלושה הללו כותבים שטר או מעשה בית דין על חוב זה, אלא אם כן מתקיימים התנאים הנצרכים להחשיבם לבית דין, דהיינו, שיהיו בית דין קבוע ושיזמינו את הצדדים לבית דין, שרק אז ייחשבו לבית דין ויכולים לכתוב שטר על הודאתו.

ולפי זה, אם אכן הם בית דין קבוע, ישיבתם ישיבת קבע, שלחו לו הזמנה לבוא לבית הדין והודה בפניהם, יכולים אז לכתוב לו שטר על הודאתו ולתת למלוה שטר זה שעל ידו יוכל לגבות כדין כל שטר.

אם יכול הלווה לטעון פרעתי נגד פסק דין
אלא, שאף שכך משמע מדברי הגמרא בסנהדרין, לא כך מבואר בגמ' בבבא מציעא (טז: בסוף העמוד) ושם נאמר:

דאמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן אמרו לו "צא תן לו" ואמר פרעתי, נאמן, בא מלוה לכתוב – אין כותבין ונותנין לו, "חייב אתה ליתן לו" ואמר פרעתי, אינו נאמן, בא מלוה לכתוב – כותבין ונותנין לו, רב זביד משמיה דרב נחמן אמר בין "צא תן לו" בין "חייב אתה ליתן לו" ואמר פרעתי, נאמן, בא מלוה לכתוב – אין כותבין ונותנין לו.

מבואר בדברי רב זביד, שנגד כל פסק ומעשה בית דין יכול המתחייב לומר פרעתי, וממילא אם יבוא לבית הדין המלווה ויבקש מבית הדין, כתבו לי את החיוב כדי שאוכל לגבות מהלווה את החוב, בית הדין לא יוכל לכתוב לו, כיון שייתכן והלווה כבר פרע, ואם יכתבו שטר למלוה, הלווה לא יהיה נאמן לטעון פרעתי נגד שטר של בית דין.

ואם כן לכאורה ישנה סתירה בין הגמרות, שלפי מר בר רב אשי לאחר שהודה הלווה בפני בית הדין יכולים לכתוב שטר למלווה ואין הלווה נאמן לטעון פרעתי, ואילו לדעת רב זביד הלווה נאמן לטעון פרעתי ובית דין לא יכתבו שטר על פסק הדין.

את הקושיה הזו הקשו הראשונים ותירצו כמה תירוצים, יעויין במאירי שפירט וז"ל:

ולקושיית ראשון שבמציעא יראה לומר שבאותה שמועה הואיל והוא כפר מתחילתו ולא בא שנגדו לבית דין אלא להיפרע ממנו מתוך כפירתו מכיוון שנתחייב, חזקה שיוצא ופורעו, אבל בזו שהלווה מודה היה מתחילתו ולא בא שנגדו לבית דין להיפרע ממנו אלא לעשות הודאתו קיימת שלא יישמט ממנה היום או מחר בטענת השטאה או בטענת פרעתי או לסיבה אחרת, נמצא שכל עצמו אינו בא אלא לעשותה מלווה בשטר שלא לטעון עוד פרעתי, ומתוך כך כותבין, וגדולי המחברים פרשו שזו שבמציעא בשנים שבאו מאליהם לדין, ומכיוון שמאליו בא ויצא חייב, חזקה עליו שנתן, אבל זו שבכאן בשלא בא הנתבע עד ששלחו והביאוהו, ומכיון שנעשה סרבן מעיקרו להתפייס עמו עד שהכריחוהו בית דין, חזקה עליו שלא פרע, וכותבין, ויש מפרשים לשיטה זו מה שנאמר כאן עד דקבעו דוכתא ושלחי ליה שהיה סרבן והוצרכו להביאו, ויש מי שפירש באותה האמורה במציעא כתיבת אדרכתא על נכסי הלווה אבל כתיבה בשטר לעולם כותבין שכל שבבית.

ג' תירוצים תירץ המאירי:

א. אם המלווה בא לבית הדין, משום שהלווה מתחילת החיוב כופר בחיוב, ועל כן לא נותר למלווה ברירה אלא לבוא ולתובעו בבית דין, ובית בדין פסק ללווה שישלם, יש חשש שמיד פרע, ולכן לא כותבין לו שטר, משא"כ בגמרא בסנהדרין מדובר, שאין שום ויכוח ביניהם אלא מטרת בואו הוא, כי המלווה רוצה שיהיה לו שטר לראיה נגד הלווה, אף על פי שאין חשש שהלווה יכפור, במקרה זה בית דין כותבין למלווה שטר על הודאתו.

ב. תירוץ נוסף הוא, שאם באו שניהם לדין, מכיוון שבאו שניהם, חזקה שפרע לו, ולכן אם יטען פרעתי נאמן, משא"כ אם לא רצה לבוא עד ששלחו להביא אותו, במקרה זה כיון שנראה שהוא כופר בחוב אינו נאמן לטעון פרעתי.

ג. תירוץ נוסף הוא, שרב זביד אמר את דינו ביחס לשטר אדרכתא שהינו שטר חלוט על נכסי הלווה, אולם שטר רגיל בודאי שכותבין ונותנים למלווה.

שונה פסק דין הנעשה לאחר תביעה לזה שנעשה על סמך הודאה
השו"ע בסימן ל"ט הכריע כתירוץ השני המובא במאירי, שהחילוק הוא בין אם באו לדין ללא תביעה וללא שהיו צריכים לשלוח אחריו להביאו לבין אם היו צריכים לעשות זאת על סמך תביעת המלווה.

וז"ל בסימן ל"ט סעיף ז':

כל שלא קנו מידו, אפילו הודה בפני בית דין של שלשה, אם לא היו קבועים ולא שלחו לו, אפילו קבץ אותם והושיבם והודה בפניהם, ואמר להם הוו עלי דיינים, אם בא אחר כך התובע ואמר כתבו לי הודאתו, אין כותבין, שמא ייתן לו ונמצא זה תובע אותו בשטר. אבל אם היו בית דין של שלשה יושבים מעצמם במקום הקבוע להם, ובא התובע וקבל לפניהם, ושלחו שליח אצל הנתבע ובא והודה בפניהם, הרי אלו כותבים הודאתו ונותנים לבעל דינו (אפילו לא אמר אתם עדים).

וביתר ביאור חזר על דבריו ועל החילוק הנ"ל שם בסעיף ט' וז"ל:

במה דברים אמורים שכשהודה בבית דין הוא כמלווה הכתובה בשטר, ולפיכך כותבין ונותנים לבעל דינו, כשלא קבל עליו את הדין עד ששלחו והביאוהו, כמו שנתבאר, אבל שנים שבאו לדין, ותבע אחד מהם את חבירו ואמר ליה מנה לי בידך, ואמר ליה הנתבע, הן, בין שאמרו הדיינים חייב אתה ליתן לו, בין שאמרו צא תן לו, ויצא, ואמר פרעתי, נאמן, וישבע היסת שפרעו. לפיכך אם חזר התובע לדיינים ואמר כתבו לי הודאתו, אין כותבין לו, שמא פרעו. (ואפילו למאן דאמר שנאמן לומר פרעתי נגד פסק דין, כמו שנתבאר בסמוך, אפילו הכי אין נותנין לו, שמא פרעו).

והנה, נחלקו הש"ך והסמ"ע בביאור דברי השו"ע בכמה הלכות, כאשר נראה שיסוד מחלוקתם בכל המחלוקות הוא אחד.

א. אם באו שניהם לדין, וללא שהיו צריכין לזמן את הלווה, ואכן הוא הודה, ואמנם לא כותבים שטר למלוה, אך במקרה וברור לבית הדין שאכן הלווה לא פרע, האם גם במצב זה לא יכתבו, בזה נחלקו הש"ך והסמ"ע, שלדעת הסמ"ע בס"ק כ"ז לא יכתבו, כי הרי עדיין יהיה נאמן לטעון פרעתי, ולדעת הש"ך, אפשר לכתוב כשברור לבית הדין שהלווה לא פרע.

ב. עוד נחלקו הש"ך והסמ"ע בדעת הטור, באם יצא פסק דין והוא ביד המלוה, האם נאמן הלווה לטעון כנגדו פרעתי, לדעת הש"ך אינו נאמן לכל הדעות, ולדעת הסמ"ע נאמן לטעון פרעתי.

ג. עוד נחלקו, במקום שיכול לטעון פרעתי, וכמו במקרה שפסק המחבר, שבאו שניהם יחדיו לבית הדין, האם יכול המלווה לטרוף מהלקוחות כשלא טען פרעתי, או כיון שיכול לטעון פרעתי אם כן אי אפשר לטרוף מהלקוחות, דעת הסמ"ע בס"ק כ"ד, שיכול לטרוף, כי לכל שטר של בית דין יש קול, וכמובן במידה שברור שלא פרע עדיין, ולדעת הש"ך בס"ק כ"ד, כל שיכול לטעון פרעתי, אינו יכול לטרוף מהלקוחות, שהרי קי"ל שטוענים ללוקח מה שהיה המוכר יכול לטעון.

אישור על הודאה – דינה כדין עדות או כדין פסק בית דין
את מחלוקת הש"ך והסמ"ע נראה לבאר, מתוך דבריהם ומתוך דברי הנתיבות המשפט בס"ק י"א, שנראה לחקור, כאשר באים בפני בית הדין שני אנשים מעצמם ומרצונם לדון, ומודים על חיוביהם זה לזה או חיובו של אחד לשני, ובית הדין כותב את ההודאות הללו, האם יש לזה דין של שטר, שכביכול נכתב על ידי המתחייב או המתחייבים עצמם, שאז תפקיד הדיינים הוא להיות כראיה וכעדים, או שיש לזה דין של מעשה בית דין ושל פסק של בית דין, כמו שבאו שניהם לדון ובית הדין פסק על דעתו לטובת אחד הצדדים ונגד השני, שאז חתימת הדיינים איננה בגדר של עדות על חיוביהם אלא יצירת החיוב על דעת בית הדין.

לכאורה בזה נחלקו הסמ"ע והש"ך.

הסמ"ע בכל מקום סבר, שהסכמות בפני בית דין וכתיבת שטרות על פי ההסכמות הללו הכוללים את החיובים ההדדיים או החיוב של אחד נגד השני, הינם בגדר של שטר כמו כל שטר הלוואה, כיון שתפקיד הדיינים הוא להיות עדים על ההתחייבות הזו, ולכן כמו בכל שטר גם אם נאמן לטעון פרעתי יכול לגבות מלקוחות, וכן נאמן לטעון פרעתי נגד פסק דין שכזה שהוצא על פי הודאת הלווה בפני בית דין, כי אין זה שונה מכל שטר שנאמן לטעון פרעתי, ולכן סובר גם כן הסמ"ע, שאם אכן יש חשש שהלווה כבר פרע אם כן בית דין צריכים להימנע מלכתוב פסק כי אז כבר אין עדות עדכנית על החיוב, וכיצד יוציאו מעצמם עדות על חיוב שיכול להיות שכבר לא קיים.

וז"ל הסמ"ע ס"ק כ"ח:

הטעם, דפס"ד לא נכתב לגבות בו אלא כדי לזכור מה שפסקו הדיינים, לפיכך י"ל לכשפרע לא חשש ליטלו מידו. מרדכי [ב"מ סי' ר"נ], ועיין פרישה [סעיף י"א] שהבאתי לשונו ומה שכתבתי עליו בביאורו.

הרי שפסק דין במקרה שהודה בפני בית דין איננו אלא עדות על החיוב ותו לא.

אולם הש"ך סובר, שכל פסק בית דין שבאו שניהם בפני בית דין, פסק בית דין איננו עדות על החיוב, אלא הפסק יוצר את החיוב ואין זה ככל שטר חוב בעלמא, ולכן פוסק הש"ך, שאינו יכול לטעון פרעתי נגד פסק דין והטעם הוא, שאינו שטר אלא מעשה בית דין שאין לערער אחריו והינו חיוב מתמשך שאי אפשר לטעון פרוע או כל טענה אחרת, כיון שאין הפסק כבר תלוי בדעתו, אלא הינו הכרעה של משפט כמו הכרעה בין טענות ומענות של תובע ונתבע שאין פסק הדין תלוי בדעתו של זה או אחר, ולכן הכריע הש"ך שבכל הודאה בפני בית דין, כשהתקיימו התנאים, שהייתה בפני שלושה, במקום קבוע, שניהם הגיעו לדין וביקש המלוה לכתוב זאת בפני הלווה, ובודאי אם שלחו אחריו לבוא אי אפשר לטעון נגד הפסק אפילו לא טענת פרעתי.

וז"ל הש"ך ס"ק י"ח:

אלא ודאי שאני מילי דבי דינא מהודאה, ולכך קאמרינן בפרק זה בורר האי "אודיתא", כלומר שאין הב"ד מחייבין אותו בכלום רק שמודה מיד בפניהם בלא תביעת הבעל דבר, כלומר שהבע"ד לא תבעו לדין, וא"כ כיון שאין הבית דין עושים כלום רק שזה מודה לפניהם כמודה בפני שאר עדים, לכך אין שם דיינים עליהם לכתוב בלא צוואת הנתבע עד דקבעי דוכתא ושלחי ומזמני ליה לדינא, וכמ"ש רש"י שם [סנהדרין ד"ה כניפי] ע"ש. אבל במודה על ידי תביעה בפני ג', כלומר שתובעו בפני ג' לדין ואינו רוצה ליתן להתובע מעצמו אלא שמודה על ידי תביעה, דהיינו שנתחייב בהודאתו מכח תביעתו, כגון שהכירו הב"ד שמכח טענותיהם הוא חייב לו, הרי זה ב"ד גמור כיון שקבלום עליהם להיות דיינים ויכולים לחייבו ע"פ פסק דינם, וכל שיכולים לחייבו ופוסקים ביניהם כותבים לו שטר. נמצא דרבינו ירוחם ושאר פוסקים אף על פי דמיירי שתבעו התובע, מ"מ הנתבע מודה מעצמו ולא שנתחייב על ידי תביעה, ולכך כתבו דין זה כאן בסימן זה דמיירי מעניני הודאה ולא כתבו כן בשאר מקומות, אבל בנתחייב בהודאתו על ידי תביעה אין חולק על הנ"י, ואדרבא משמע מדברי הפוסקים כדבריו וכמ"ש. וגם דעת הרמב"ם מוכח כן וכמ"ש לקמן ס"ק (ך') [כ"ג] וכן הוכחתי לקמן סימן ע"ט ס"ק (כ"ז) [כ"ט] מדברי רבינו ישעיה שבתשובת מהר"י בן לב סוף ספר א' סי' קכ"ג [בחידושי דינים] ע"ש, וכן נראה עיקר:

וז"ל הש"ך בס"ק כ':

אבל לרוב הפוסקים גם בתבעו ושלחו אחריו ובכל מעשה ב"ד, היינו דוקא כששואל המלוה לכתוב בפני הלוה, וכמ"ש לקמן סימן ע"ט ס"ק כ"ט דברי הפוסקים, ובפרט דברי רבי ישעיה שבתשובת מהר"י בן לב סוף ספר א' סי' קכ"ג מבוארים כן להדיא, משא"כ בלא שלחו אחריו אין יכולים לכתוב אם לא כשמצוה הלוה לכתוב, כיון דלא הוי מעשה ב"ד.

וז"ל בס"ק כ"ד:

נראה מדבריו, דאף במקום שיכול לטעון פרעתי ואין כותבים לו, טורף מלקוחות, וכ"כ עוד בסמ"ע לקמן סימן נ"א ס"ק ב' וסוף סימן ע' ס"ק י"ט וסימן ע"ט סי"ב ס"ק ל"א. ואין דבריו נכונים כמו שהשגתי עליו בסימן ע"ט ס"ק ל' באריכות. וגם דברי הטור שכתב, הא דהודאה בב"ד מחשב כמלוה בשטר כו' לא משמע כדבריו, אלא משמע דהיינו במקום דהוי כמלוה בשטר, דהיינו או בשלחו אחריו שהזכיר מקודם, או בנתחייב על פי ב"ד, בעניין שהב"ד כותבים לו ואינו נאמן לומר פרעתי, ואז דוקא אמרינן מעשה בית דין יש לו קול, וע"ש ודוק.

וז"ל הש"ך בס"ק כ"ח:

לפי מה שכתבתי בסמוך ס"ק (ך') [כ"ג], יש לדקדק על המחבר דאזיל בשיטת הרמב"ם, שלא הוצרך לכתוב דין זה, דהא להרמב"ם כל היכא שנעשה פס"ד, אפילו לא כתבו הפס"ד שוב אינו נאמן לומר פרעתי, דכל מעשה ב"ד כמאן דנקיט שטרא בידיה דמי, ולכך לא כתב הרמב"ם דין זה כלל.

וז"ל הנתיבות משפט בס"ק י"א שמסכם את דעת הש"ך וז"ל:

לכן נראה לפרש כונת הש"ך, דהא דאם חייבו אותו הב"ד מתוך טענותיהן הוא כקבעו ושלחו, הוא רק לעניין זה, דהש"ך ס"ל (דכל שלא קבעו ושלחו) דמחלוקת הרמב"ם ורוב הפוסקים שהביא בס"ק כ' הוא רק בקבעו ושלחו, אבל בלא קבעו ושלחו לכולי עלמא אינן יכולין לכתוב כלל אפילו כשמודיעין ללוה, מטעם דלאו שם דיינים עליהם רק שם עדים, ואסורין לכתוב כשלא אמר להן כתבו, וחולק על הסמ"ע [סקי"ט] דס"ל דאפילו בלא קבעו ושלחו כותבין כשנתברר דלא פרע ומודיעין ללוה כמו שכתבתי לעיל [סק"י], והש"ך ס"ל דאין כותבין אפילו כשמודיעין ללוה, דחיישינן שמא יפרע לו ולא יחוש ליקח השטר מידו ונמצא זה תובע אותו בשטר וכו'. ובאמת לפי דברי הש"ך אין לו דין שטר כיון שלא אמר כתבו, ולעניין זה כתב הש"ך דדוקא בהודאה בלא קבעו ושלחו אין להם רק שם עדים ואסורין לכתוב בלא כתבו, אבל במקום שבאו התובע והנתבע לדון לפניהם והדיינין מחייבין אותו מתוך טענותיהם, ודאי שם דיינין עליהם לכתוב בלא ציווי המתחייב. וזה אמת ברור כמו שכתב הש"ך, דלא נשמע בשום דוכתא בפס"ד ואדרכתא שלא יהיה מועיל רק בקבעו ושלחו. אבל ברור דנאמן לומר פרעתי בפס"ד כל זמן (שלא נכתב. תדע דהש"ך בסקכ"ט האריך להוכיח דאינו נאמן לומר פרעתי כשהפס"ד בידו, אף שכבר פסק בסקי"ח דפס"ד הוי כקבעו ושלחו, ובקבעו ושלחו הדין מפורש דאינו נאמן לומר פרעתי אפילו בלא נכתב, אלא ודאי דפס"ד גרע מהודאה כל זמן שלא נכתב) שלא הודיעו ללוה שיכתבו פס"ד אף בקבעו ושלחו, דפס"ד גרע מהודאה כשלא הודיעו. דבשלמא בהודאה לא בא לפני הדיינים לגבות המעות רק שיהיה לו ראיה שלא יהיה יכול לכפור, וההודאה ניתנה לכתוב להיות לראיה, משום הכי הוי ההודאה כשטר ראיה כיון שעומד לכתיבה לראיה כמו קניין, משא"כ כשבאין לדון לפני ב"ד (ואין כדי לגבות תיכף המעות אלא) ובאין כדי לגבות תיכף המעות ולא שיתנו לו ראיה, וכיון דקיבל עליו הדין נאמן לטעון שפרע ואפילו בקבעו ושלחו, דבפס"ד אין הפרש כלל בין שלחו ללא שלחו, שם דיינים עליהם, רק כשניתן לו הפס"ד בידיעת הבע"ד אז אינו נאמן לומר פרעתי משום חזקה דהיה לו ליקח הפס"ד מידו.

התנאים ליצור אישור על הודאה לפסק דין
כלומר, מכל הנ"ל יוצא, שבמקום שבו מתקיימים התנאים כדי שיחשב הודאתו לדין, והיינו: קביעות, זימון, רצון שניהם שתיכתב ההודאה, הרי הפסק הינו פסק בית דין ולא שטר הודאה על התחייבותו, ואז אינו נאמן לומר פרעתי ואינו נאמן לערער על ידי כל טענה שהיא נגד ההודאה, כי כבר יצאה משליטתו הודאה זו ואין החיוב נעשה על פיו, אלא קיבל דין של פסק בית דין ככל פסקי בית דין שבאים גם ללא הודאות אלא על דעת בית דין עצמם.

והנפק"מ יהיו רבות וכמו שדן הנחל יצחק בחיבורו ביאור ספק תקנה ענף א' וז"ל:

ולכאורה יש לדון דדוקא היכא דצריך בית דין דווקא, כמו לכוף להבעל דין לבוא להם לדין או בקבלת עדות וכהאי גוונא היכא דנתחייב מתוך טענותיו כמבואר בסי' ל"ט [סעיף ז] ובסי' ע"ט דזהו מידי דצריך בית דין דווקא, אבל היכא דבאו הבעלי דין מעצמן לבית דין שיכתבו לראיה אין שם בית דין עליהם רק שם עדים, ולא מהני מפי כתבם.

וממשיך ומסיק:

גם יש לומר לכאורה דלכולי עלמא הוי שם בית דין על שלשה היושבים בתורת בית דין היכא דאמר להו הוו עלי דייני וציוה להם המתחייב לכתוב כמבואר בתשובת הריב"ש הנ"ל. ואף דגט אין צריך שלשה כמבואר וכמו שכתב הנודע ביהודה (במ"ק חלק אה"ע סי' נ"ח ד"ה ועלה בדעתי כיון דחתומים בו שלשה כו'), וכן כתב הנתיבות (סי' ל"ו ס"ק ט') במה שפלפל שם נידון מה שנדרש לאשר כו' עיין שם בד"ה ומעתה נבוא לנידון דידן כו' יעויין שם מה שהביא שם בשם הריב"ש [סי' תיג] והתשב"ץ [סי' א] והנודע ביהודה [מ"ק אה"ע סי' נח ד"ה ואמנם], והעלה שם דלעולם מהני כתב ראיה הנעשה בבית דין, ועל כן אין אנו צריכים למה שכתבנו דרבא לשיטתו אזיל, דבלאו הכי אתי שפיר לדינא דלכולי עלמא הוי שם שטר ומעשה בית דין על שטר פקדון הנעשה בבית דין שא"ל לכתוב.

הרי שהסיק, שכשבאים בפני ג' ומבקשים הוו עלינו דיינים וכתבו את ההודאה, וכפי התנאים של הש"ך לעיל, הרי ההודאה היא מעשה בית דין ואינו נאמן לערער עליה.

א"כ יוצא דינים שונים בין המקרים שתוארו לעיל:
א. פסק שנפסק על פי תביעת התובע את הנתבע – דינו כדין פסק בית דין לכל הענינים.
ב. פסק שנפסק בהסכמת התובע והנתבע אך הדיון היה על תביעת התובע, והנתבע הגיע לבית הדין על פי הזמנת בית הדין, לדעת הש"ך – גם בזה דינם כדין פסק בית דין לכל הענינים.
ג. פסק שנפסק על פי הסכמת והודאת התובע והנתבע, בבואם לבית הדין, גם ללא שהוזמנו ונתבעו להגיע – גם לדעת הש"ך, אין הפסק נחשב לפסק בית דין, אלא לשטר הודאה שהדיינים הם כעדים ותו לא.
ד. פסק שנפסק על פי הודאת התובע והנתבע על ידי דיין אחד – בודאי דינו כדין הודאה בלבד, והאם דינו כדין הודאה בפני עדים בזה נחלק הש"ך עם השו"ע בסימן פ"א ס"ק נ"ה.

טענת "טעיתי" נגד שטר ונגד פסק דין
לאחר שהתברר לנו גדר הפסק של בית דין כלפי הבאים לפנינו לאישור הסכם גירושין, שהיה על פי תביעת אחד מהצדדים והוזמנו הצדדים, שההודאה על ההתחייבות בפני בית דין דינה כדין פסק בית דין, נברר את סוג הטענות שטען התובע לבטל את ההסכם.

המכנה המשותף לטענותיו הוא, שהחתימה על ההסכם יסודה בטעות שחשב שזהו אותו הסכם שהיה ולכן חתם.

הנה הש"ך (בסימן פ"א סוף ס"ק נ"ו) כתב וז"ל:

העולה מזה, מי שתבע את חבירו בבית דין והודה לו, אינו יכול לחזור בו בכל עניין אלא תוך כדי דיבור. ואם הודה מעצמו יכול לחזור בו ולומר טעיתי בהודאתי, אבל אינו יכול לטעון משטה הייתי בך. ואם תבעו בדבר אחד והודה לו בדבר אחר, כגון טענו חטים והודה לו בשעורים וכי האי גוונא, יכול לומר משטה הייתי בך, ועיין לקמן סימן פ"ח סעיף י"ב עוד מזה.

כלומר ישנם ד' סוגי טענות העשויות לבטל הסכם או הודאה והם – מזויף, פרעתי, השטאה וטעיתי, כשבכל אחת מהטענות נכללים עוד סוגי טענות כגון כתבתי ללוות ולא לויתי נכלל בטענת פרעתי וכו'.

הדינים שלהם שונים זה מזה וכן הם שונים גם ביחס לסוגי נשואי התביעות אם זה שטר או פסק בית דין.

על זה נסובים דברי הש"ך שסיכם, ששום טענה אינה יכולה לבטל פסק בית דין, לא טענת פרעתי ולא טענת מזויף ולא טענת השטאה, וחידש הש"ך שאף לא טענת טעיתי, וההסבר להנ"ל הוא, על פי מה שביארנו לעיל בשיטת הש"ך, על פי הסברו את שיטת מר בר רב אשי, על פי שיטת הראשונים המתרצים את הסתירה בין הגמרא בסנהדרין לבין הגמרא בבבא מציעא, שההודאות בפני בית דין וההכרעות מתחלקות בין גדר פסק בית דין, לבין גדר שטר הודאה כבפני עדים, ומה שמוגדר פסק בית דין אין טענה שיכולה לבטלו ולערערו גם לא טענת "טעיתי".

הכרעה
ועל כן טענות המבקש כי יבטלו את הסכם הגירושין משום שהוא לא הבין נכון על מה הוא חותם, או טעה בשיקול הדעת, או הטעו אותו ועוד טענות, דינם להידחות לא רק מפני הטעמים של חבריי, שאינו נאמן, אלא גם משום שנגד פסק דין טענות אלו בטלות, ומכיוון שההסכם אושר בפני ג' דינו כדין פסק בית דין, ואין לערער אחריו בכל טענה, גם לא טענת טעיתי.

הרב דוד גרוזמן

ראיתי מה שכתב אב"ד הרב יצחק אושינסקי, ובפן העקרוני אני מסכים עם דבריו, אך אציין כמה הערות.

בעניין הטענה שלא היה מודע על מה שחתם
כבר הביא האב"ד הרה"ג הרב אושינסקי את דברי השולחן ערוך בחושן המשפט סימן ס"א סעיף י"ג "מי שטען על כתובת אשתו שהיה עם הארץ ולא הבין כשקרא החזן הכתובה והתנאים, אין שומעין לו".

וכפי שהביא הרב אב"ד את מקור דברי השולחן ערוך מתשובת הרשב"א, שם כתוב שהרמ"ה סבר שהוא נאמן והרשב"א חלק עליו שאם לא כך לא הנחת חיוב לעם הארץ...שכולם יטענו כן.

יש להוסיף שגם אם יוכח כדברי הבעל שהוא לא קרא את ההסכם שעליו הוא חתום, בכל אופן אין טענתו טענה. האחרונים על אתר ציינו לשולחן ערוך סימן מ"ה סעיף ג' וז"ל "הודאה בחתם ידו, והשטר בגופן של עובדי כוכבים, והדבר ברור שאינו יודע לקרות, ויש עדים שחתם עד שלא קראו, מ"מ מתחייב הוא בכל מה שכתוב בו".

ומקור דברי השולחן ערוך הוא משו"ת הרשב"א המיוחסות לרמב"ן סימן ע"ז וז"ל:

ועוד אני אומר לפי עיקר השאלה, שאפילו כשהמלווה מודה לו שאינו יודע לקרות, א"נ שיש עדים שחתם עד שלא קראו, מכל מקום מתחייב הוא עתה בכל מה שכתוב בו. כיון שלא חשש לקרותו, וסמך על הסופר. שכל הסומך על נאמנות של אחרים, הלא הוא גומר בדעתו להתחייב בכל מה שיאמר מי שהאמין על עצמו. והיינו טעמא דשליש. וגדולה מזו אמרו, בעל אומר לפקדון, ושליש אומר לגירושין, נאמן. וטעמא דכיון שהוא יודע בשעה שהשליש הגט, שהשליש יכול ליתנו לאשה, אף הוא גמר בדעתו, וכתבו לשמה. ונותנו לגירושין, אם יאמר הנפקד "לגירושין הוא". וכ"ש הכא, שסומך על אחרים. אף על פי שאינו יודע מה שכתבו עליו. ולא חשש לקרותו, וחתם בחותם ידו. שהוא גומר בדעתו להתחייב בכל מה שכתוב בו. והרי הוא חייב בכל אותו חיוב, אף על פי שלא לווה, מדרבי יוחנן. דאמר (כתובות ק"א ע"ב) חייב אני לך מנה, חייב. כלומר, אף על פי שלא היה חייב לו. וקי"ל כר' יוחנן.

בהלכה זו רואים הבדל ברור בין אם הוא חתם על השטר או עדים חתמו על השטר. שכשהוא חתם, גם אם ברור שלא הבין מה כתוב בשטר, בכל אופן הוא מתחייב, משא"כ כשחתמו עדים אין הוא נאמן לומר שלא הבין אולם אם ברור לנו שהוא לא הבין הוא נאמן.

וכתב החתם סופר בשו"ת חלק ה' (חושן משפט) סימן ה' (הובא דבריו בפת"ש על סימן ס"א סעיף י"ג) שיש עוד הבדל בין שטר שחתומים עליו שני עדים לבין אם הוא חתום עליו וז"ל:

ומ"מ יש חילוק דין בין האי דמיוחסת הנ"ל. דכשהוא עצמו חתם, אזי כל מה שכתוב בשטר אפילו עשאו שדהו מיצר לאחר, הכול בכלל נאמניות לשליש. משא"כ כשהוא אינו חתום, רק עדים חתומים, א"כ דוקא גוף העניין שהעדים מעידים עליו. אבל עשאו מיצר לחברו, אין הבע"ד מפסיד על ידי עדותם. כ"כ באורים סי' ס"א שם. ולמד כן מתשובת הרשב"א סי' אלף רנ"ו. והמעיין שם בפנים, יראה דגם זה דוקא בכלה ביום חופתה, שידוע וחזקה שלא קראה, ולא קראו בפנים. אבל בעלמא אפשר אפילו בכה"ג השטר בתוקף כל שטר וכו'.

יוצא מכל הנ"ל בשטר שחתומים עליו עדים, אם טוען שלא הבין מה כתוב בשטר אין שומעין לו, אולם כל זה בכללות השטר כגון שטר כתובה, אבל על פרטים שאינם מגוף השטר, אם ידוע שאין הוא קורא השטר, כמו כלה ביום חופתה שכתב הרשב"א "ועוד שטענה יפה היא במה שאמרה שלא הבינה בכך ולא שמעה ואנן סהדי שאין כלה מרגשת במה שכתב בכתובתה", ודאי שומעים לו.

ובשטר שהוא חתום עליו בחתימת ידו, בזה אפילו אם ידוע שלא קרא מה שכתוב בשטר אין טענתו טענה משום שחתם "הלא הוא גומר בדעתו להתחייב בכל מה שיאמר מי שהאמין על עצמו", כפי שכתב הרמב"ן בתשובה הנ"ל.

בעניין שיהוי התביעה
עוד כתב הרב אב"ד שכיוון שעברו שלוש שנים מיום החתימה על ההסכם ליום התביעה וכיוון שלא תבע וזעק מיד, מוכח שאין טענתו. והוכיח שם הדבר.

אולם לדעתי נראה שאין הדין כך בכל תביעה, כפי שכתב הרא"ש (מסכת בבא קמא פרק ג' סימן ט"ו) בסוגית טענו בחיטים והודה לו בשעורים שהדין שפטור אף מדמי השעורים:

הלכך נראה לי לפרש דרבה בר נתן איירי כעין מתניתין, כגון שטענו חטין הלויתיך באותו יום ובאותה שעה והלוה אומר שעורין היו. אם איתא דהלוהו שניהם, היה טוען על שניהם, כיון דבבת אחת הן. אלא ודאי הודה שלא הלוה לו שעורין. והא דקאמר לימא מסייע ליה משום דמשמע ליה דמתני' ע"כ איירי באותו יום ובאותה שעה. דאי לאו הכי פשיטא דחייב דאין אדם מוחל על שאר תביעותיו אם לא תבע בבת אחת. ודחי ליה אי מהתם ה"א פטור מדמי חטין וחייב בדמי שעורין אפילו טען באותו זמן כי היכי דחייב אם לא טען באותו זמן.

ברור מדברי הרא"ש שאדם שמשהה תביעתו הוא אינו מוחל. לעניין הוכחתו של כבוד האב"ד מסוגיית הונאה "עד שיראה לתגר או לקרוביו", שם מדובר שכבר שולם כסף והעסקה יצאה לדרך ולכן מצפים מהאדם שיבוא לזעוק על החמס שנעשה לו. וכן משמע מכל הסוגיה וכדמשמע מלשון השולחן ערוך (שם סעיף ב') "כמה תהיה האונאה ויהיה חייב להשיב" וכן מרש"י על המשנה בפרק הזהב (מט:) עד מתי מותר לחזור עד כדי שיראה לתגר או לקרובו, ופירש"י "אם שהה יותר – מחל" מחילה זה על חוב, על כסף שלא נמצא אצלו.

אולם, כאמור, מסקנת אב"ד לדינא מקובלת עלי.

הרב אברהם דב זרביב

מסקנה
בית הדין מוצא שאין כל בסיס לתביעה ולהמשך ההליך בה, תביעה אשר מציקה לנתבעת לחינם וגוזלת זמן שיפוטי ללא צורך אמתי.

לאור כל האמור לעיל, התביעה נדחית.

מותר לפרסם לאחר השמטת פרטים מזהים.

ניתן ביום כ"ה באדר ב התשע"ו (04/04/2016).