ביה"ד האזורי קבע בפסק דינו מיום כ"ז באלול תשס"ב, כי הבעל חייב לגרש את אשתו, וכי האשה הפסידה מזונותיה וכתובתה. הצדדים התגרשו, וערעורה של האשה נסב על הפסד הכתובה. יצויין, כי מדובר בבעל שנשא שתי נשים בתימן, והיגר לאחר מכן לאנגליה עם שתי נשותיו, ולאחר מכן עלו לישראל. המערערת היא אשתו השניה של המשיב, ויש לה ממנו שני ילדים. המשיב עבר להתגורר עם אשתו הראשונה וילדיה. ביה"ד האזורי חייב את המשיב בגט, אולם פסק להפסיד למערערת כתובה ומזונות, עקב מאיסותה בו, מאחר והיא סברה וקיבלה את היותה אשה שניה. על כך הערעור.

ביה"ד האזורי קבע בפס"ד מיום י"ב באדר תשס"ב, כי האשה חייבת בגט. וזאת עקב "התהום שבין הצדדים הפעורה מזה כמה שנים, ולמעשה האשה מכרה את חלקה בדירה לבעלה, ואף הצהירה בביה"ד שרצונה להתגרש, ויתרה מזו בקשה אף לסגור את תיק שלום הבית שפתחה בשעתו, ולא נראית כל סיבה הגיונית לכך שמתעקשת שלא לקבל כעת את הגט". על פס"ד זה הוגש ערעור ע"י האשה.

בהחלטה שניתנה על ידינו ביום י' בסיון תשס"ב, קבענו כי פסה"ד לא יבוצע עקב ההרכב החסר של המותב. קבענו כי יש לנו בעיה בהרכב שיושב באופן קבוע בשנים בלבד, ושהמתדיינים בפניו נאלצים להסכים להרכב חסר, שאם לא כן יגרר ענינם תקופה ארוכה. כמו"כ קבענו כי פסה"ד אינו שלם משום שאינו מתייחס לכתובה (500,000 שקל), וביקשנו שהראב"ד בביה"ד האזורי יקבע הרכב לדיון.

ביה"ד האזורי - הפעם בהרכב מלא - החליט ביום ד' בשבט תשס"ג, כי אין עילה לפסול את ההרכב הקיים לכשיושלם, וכי גם האשה מוכנה לגט, אם תקבל את הכתובה. ב"כ האשה הגיש ערעור ובו טען שראוי לקבוע הרכב אחר שיעסוק בתיק, אבל לאחר מכן בקש למשוך את הערעור.

פסה"ד נשוא הערעור הנוכחי, ניתן ביום ל' באדר א' תשס"ג, ובו נאמר: "על אף שביה"ד פסק שיש לחייב את האשה לקבל ג"פ מבעלה, אך אין כל קביעה שהפסידה כתובתה ואין כל עילה הלכתית - אי לכך, עם הגירושין על הבעל לתת לאשה את כתובתה".

על כך ערעור של הבעל.

אני נוטה לקבל את הערעור, ואנמק את דברי:
א. חיובה של האשה בגט לא נעשה בגלל מעשיה הטובים. מדובר באשה הרודפת את בעלה בעלילות דברים. בין השאר העלילה עליו כי הוא פוגע מינית בבנם יחידם הקטן - הבעל הועמד לדין וזוכה לחלוטין. גם בדיקת הפוליגרף וחוו"ד לשכת הרווחה תמכו בו. כמו"כ טענה שהוא אלים והגישה נגדו תלונות במשטרה. כל התלונות הללו נסגרו. כתוצאה מן התלונות נלקח ממנו האקדח - המוחזק על ידו ברשיון לצורך עבודתו בשטחים - ולא הוחזר לו.
ב. ב"כ האשה טוען בסיכומיו כי "כל עילות הגירושין אותן מציין הבעל ... אירעו בזמן התנהלות הליכי הגירושין בין הצדדים ולא קודם לכך. ונפסק רבות כי אירועים אלה אשר קורים עקב מלחמות הגירושין ובודאי כאשר הצדדים פרודים, אינם מהוים עילת גירושין ובודאי כאשר לא היתה התראה". יש כאן הודאה ברורה מצד פרקליטה של האשה שהיא אינה בוחלת באמצעים לפגוע בבעלה.
ג. במסגרת הערעור איננו יכולים להתעלם מן המצב הקיים, שבו האשה במפורש מעונינת בגירושין ועושה הכל בכדי לפגוע ולצער את בעלה. ביה"ד האזורי מציין שהאשה אינה רוצה בשלום ובקשה לסגור את תיק שלום הבית שפתחה בשעתו. אשה החפצה בגירושין - לא פחות מבעלה, ואולי יותר - אינה זכאית לכתובה, שנועדה בכדי שלא תהיה קלה בעיניו להוציאה, ואילו היא מבקשת ומתאמצת להוציא את עצמה ממנו, ואינה בוחלת בשום אמצעי.
ד. בין הצדדים נחתם הסכם ממון עובר לנשואין, שבו נקבעה חלוקת הרכוש במקרה של פירוד. הסכם הממון בוצע ביניהם וכל צד קבל את חלקו. אין בהסכם הממון כל התייחסות לכתובה, ויש להניח שהבעל לא היה מסכים לתת לאשה את מה שנקבע בהסכם, אם יחוייב בנוסף גם בסכום של חצי מיליון שקל בגין הכתובה.
ה. יש לי בעיה עם כתובה שנקוב בה סכום מוגזם. יתכן ויש לראות בזה התחייבות לשם כבוד בלבד. במצב החוקי הקיים כיום שבו כל אשה יכולה לקבל את מחצית הרכוש שנצבר במהלך חיי הנישואין, ויכולה לקבל במקרים מסויימים את מחצית דירת המגורים, גם אם נרכשה ע"י הבעל לפני הנישואין - הרי משמעות הכתובה המוגזמת היא שהבעל ישאר בחוסר כל. האשה תקבל את חלקה (מחצית הרכוש נטו), ואילו הבעל יקבל את מחצית הרכוש ברוטו, ומזה עליו להפריש את דמי הכתובה המוגזמת וכן לשלם מזונות לילדים. גם אם בי"ד רבני ימאן לתת לאשה את מחצית הרכוש, הרי בג"ץ יעשה זאת בששון ובשמחה, ולמעשה אין כל דרך למנוע ממנה זאת. חושבני שרק חסר דעה לחלוטין יסכים שלאחר שהרכוש יחולק בשוה, יאלץ עוד להפריש מחלקו את דמי הכתובה המופרזת, ולהשאר עני מרוד.
ו. במסגרת אחרת כתבתי ששיעור הכתובה ותוספת הכתובה, צריך להימדד לפי עיקר כתובה שקבעו חז"ל. סכום זה עומד על 200 זוז, והוא מקביל להלכה המופיעה במשנה בסוף מסכת פאה, שמי שיש לו 200 זוז לא יטול מן הצדקה. הר"ש משאנץ פירש שם ש-200 זוז הם הסכום שאדם זקוק לו לפרנסתו במשך שנה. חז"ל מצאו לנכון שאשה לאחר פרידתה מבעלה לא תאלץ לחזר על הפתחים, ועד אשר תינשא מחדש תהיה לה אפשרות קיום מינימלית במשך שנה אחת, כמו למי שנמצא על הגבול בין עני לבין מי שאינו עני. זהו סודה של עיקר כתובה.
ז. משום כך, יש לדעתי לקבוע סכומי מינימום ומקסימום לכתובה, בהתחשב באפשרות הקיום של האשה לאחר היפרדה מבעלה, לפי רמת החיים שהיתה מורגלת בנשואין, וזאת למשך שנה שלימה. חושבני שהמינימום לפרנסה חודשית הוא קו העוני של הביטוח הלאומי, ועל כן הייתי מציב את הסכום החודשי על 4,000 - 3,000 שקל לחודש, שהם בין 36,000 ל - 48,000 שקל לשנה. זה דומני הרף התחתון לכתובה. את הרף העליון הייתי קובע לסכום חודשי של 10,000 לחודש שהוא 120,000 שקל בחישוב שנתי. כל כתובה בערך גבוה יותר נחשבת לדעתי לכתובה מוגזמת.
בתיק זה, יש לי ספקות רציניים אם האשה זכאית לכתובה. כמו כן, הסכום של חצי מיליון שקל הוא סכום מופרז ביותר. על כן הייתי מסתפק בעיקר כתובה בלבד. ניתן להעמיד סכום זה על 960 גרם כסף טהור שהוא עיקר כתובה לדעת הרמ"א (הבעל אשכנזי), או לכל היותר על הרף המינימלי של שיערוך עיקר הכתובה כמו שכתבתי לעיל.

בנקודה זו אני מצפה לשמוע את עמדת כבוד עמיתי שליט"א.

(-) שלמה דיכובסקי

לאחר שנשאנו ונתנו בנושא הכתובה הגענו למסקנה לקבוע פיצוי לאשה בסך 18,000 שקל.

פיצוי זה יהוה תחליף לכתובה, ולסלוק כל תביעותיה של האשה, למעט הסכם הממון שבוצע ביניהם.

ניתן, ביום י"ג אדר א' תשס"ה (22.02.2005)

(-) שלמה משה עמאר - נשיא        (-) שלמה דיכובסקי - דיין         (-) עזרא בר שלום - דיין

העתק מתאים למקור

הרב עזריאל אבן חן
המזכיר הראשי