בפנינו תיק לבחינת יהדות קרובי משפחת מבקש שלא אושרה יהדותו. הקרובים הנ"ל הם המשיבים בתיק זה.

השאלה העולה לדיון היא סמכות בית הדין לדון ביהדותם של קרובי משפחה של מבקש או מבקשת שלא אושרה יהדותם בבית הדין.

למעשה, הדיון שיתואר להלן לבחינת יהדותם של קרובי המשפחה נקבע לאור החלטת בית הדין מיום ח' בתשרי תשע"ו (21.9.2015) בה נאמר שלקרובי המשפחה זכות שימוע בתיק, זאת לאור האמור בהחלטת בית הדין בתיקו של המבקש הראשי, תיק 978889/1, החלטה מיום ז' תשרי תשע"ו (20.09.2015), אשר במסגרתה לא אושרה יהדותו של המבקש והוצא עיכוב נישואין כנגדו במסגרת ההחלטה הנ"ל. בשל כך, טרם מתן החלטה באשר ליהדות קרובי משפחתו, ניתנה להם זכות השימוע, וכפי המתואר להלן.

נזכיר, בהחלטת בית הדין מיום י"ח בכסלו תשע"ו (30.11.2015), במסגרת השימוע אליו הוזמנו קרובי המשפחה, נאמר בין השאר:

כיום הופיעו קרובות משפחתו של מר [ל. מ.]: [א. ק.], [ט. א.] [וא. ט.].

טוענת א.: מ. הוא בן דוד שלנו. אין לבית הדין סמכות לדון בתיק. אנו יודעים שאנו יהודים. בית הדין נכנס לפרטיות שלנו. עברנו כבר בעבר מספר בדיקות.

טוענת ט.: אנחנו עברנו מילדות קללות והשפלות, הורינו סבלו, לסבתא שלי הוציאו יד בגלל שהיא יהודיה, זה הורס בדקה אחת את כל החיים שלנו. זה משפיל אותנו.

ככלל, המבקשות מלינות על כך שלא ראו את כל החומר שבתיק, על כך שבית הדין שוקל לתת החלטה העלולה לשנות באופן משמעותי את חייהם בלא שהן מבינות את הגורמים שהובילו למתן ההחלטה.

ובכן, בית הדין שמע בלב פתוח את טענות בני המשפחה, ולאור הצהרתם כי לא ראו את כל החומר שבתיק, מפנה את המבקשים לעיין שוב בתיקים הרלוונטיים והם רשאים להוציא משם כל מסמך שיחפצו.
[...]
ובכן, המבקשות יעיינו במסמכים שבתיק, והן רשאיות לפנות לבית הדין בתוך 30 יום עם תגובתן באשר לפרטים האמורים בתיק.

החלטת בית הדין בענין הסמכות תינתן בנפרד, ובהקדם האפשרי.

לאור בקשת המשיבות כאמור, בית הדין יציין להלן את מקור סמכותו לדון בבחינת יהדותם של קרובי משפחה של מבקש/ת שלא אושרה יהדותם ע"י בית הדין. מקור הדברים (פסק דין) ממנו תומצת וצוטט האמור להלן, יובא בסופם.

בסעיף 2 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין) התשי"ג–1953 נקבע שנישואין וגירושין של יהודים ייערכו בישראל על פי דין תורה. הנוהג שהיה קיים בעם ישראל הפך לחוק המדינה. מכאן שבדיקת כשרותם של אזרחי ישראל נתונה לסמכותם של בתי הדין הרבניים באופן בו פעלו בתי הדין בעם ישראל מקדמא דנא.

בנוסף, חוק הדיינים, תשט"ו-1955 מחייב את דייני ישראל לקבל את מרות הדין לפיו הם דנים. כך בסעיף 12 לחוק נאמר:

אין על דיין מרות בענייני שפיטה זולת מרותו של הדין לפיו הוא דן.

הסמכות החוקית של בית הדין הרבני לדון בשאלת יהדותו של אדם נובעת מסעיף 1 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין) התשי"ג–1953, (להלן: חוק שיפוט בתי דין רבניים) הקובע כי:

עניני נישואין וגירושין של יהודים בישראל אזרחי המדינה או תושביה יהיו בשיפוטם היחודי של בתי דין רבניים.

ובסעיף 2 לחוק הקובע כי:

נישואין וגירושין של יהודים ייערכו בישראל על פי דין תורה.

נישואין היא פעולה משפטית היוצרת חובות וזכויות, והשאלה אם אדם כשיר להינשא היא עניין של מעמד אישי בהיותה "עניין של נישואין", והיא תוכרע אפוא על פי הדין האישי. מהוראת סעיפים אלה נובע במישרין שהרשות המוסמכת לפסוק בעניין כשירות אדם להינשא על-פי דין תורה הוא בית-הדין הרבני, וכי הסמכות לשפוט בענייני הנישואין כוללת ממילא את הסמכות לקבוע מראש, באמצעות פסק דין הצהרתי, אם המועמד כשיר לנישואין אם לאו.

וראו לעניין זה בבג"ץ 359/66 (בנימין גיתיה נ' הרבנות הראשית והמועצה הדתית, ירושלים, פ''ד כב (1) 290 (מפי השופט לנדוי)):

הרשות המוסמכת לפסוק בענין כשירות להינשא של מי שמבקש להינשא על-פי דין תורה הוא בית-הדין הרבני. זה נובע במישרין מהוראת הסעיף 1 של החוק מתשי"ג (וראה בג"ץ 80/63).

בגדרי סמכות זו בית הדין הרבני רשאי לחקור ולבדוק עד שישוכנע כי בעל דין שלפניו הוא יהודי וכשיר להינשא על פי דין תורה.

החלטתו של בית הדין הרבני על יסוד המידע שלפניו לעניין יהדותו של אדם עלולה להשפיע באופן ישיר על בני משפחה של בעל הדין. אם בית הדין קובע כי פלונית אינה יהודייה הרי מיניה וביה גם ילדיה אינם יהודים וגם הם מנועים להינשא על פי דין תורה. נראה אפוא כי יש טעם והיגיון משפטי שבית הדין יערוך בירור בשאלת מעמדו של קרוב משפחה מדרגה ראשונה אף אם הוא לא פנה ביזמתו לבית הדין כדי לברר את שאלת יהדותו. על ידי צירופו של קרוב המשפחה כבעל-דין מאפשר בית הדין לקרוב המשפחה להביא לפני בית הדין טענות וראיות שלא עלה בידי המבקש המקורי להביא לפני בית הדין. בכך מקטין בית הדין את הפגיעה האפשרית בקרוב המשפחה. צירוף קרוב המשפחה כבעל-דין שומר על זכויותיו הדיוניות והמהותיות ועל כבודו כאדם. טעמים של יעילות דיונית תומכים גם הם בגישה זו.

כדי להסדיר את הטיפול המערכתי בנושא בירור יהדות ובהעדר חקיקה מפורטת דיה בנושא זה, קבעו חבר הדיינים של בית הדין הרבני הגדול ומועצת הרבנות הראשית לישראל את הנחיות בירור יהדות, התש"ע–2010. (נמצא בקובץ חיקוקים והנחיות לבתי הדין הרבניים התשע"ד (2014). כשבע שנים לפני קביעת הנחיות בירור יהדות, נקבעו הנחיות סדר דין בענייני כשרות יוחסין (להלן – הנחיות יוחסין). אמנם המניע המרכזי לקביעת הנחיות יוחסין היה הרצון להסדיר את הטיפול בשאלות ממזרות של קטינים, אבל התשתית המשפטית לקביעתן אינה שונה מן התשתית לקביעת הנחיות בירור יהדות. כמו כן יש לתת את הדעת כי המונח "יוחסין", רחב דיו להכיל גם את נושא בירור יהדות.

סעיף 3 להנחיות יוחסין קובע:

נוכח בית דין רבני אזורי, במהלך דיון הנוגע בעניין, כי אין בידו כל ברירה ומבחינה הלכתית אין כל אפשרות אלא לדון בעובדות שהגיעו לידיעתו בעניין ייחוסו של אדם, יורה בית הדין על פתיחת תיק נפרד לבירור העניין. בתיק האמור יהיו מנהל בתי הדין הרבניים ואדם המעונין בדבר – מבקשים, ואדם אשר עלול להיפגע מהדיון וכן היועץ המשפטי לממשלה, כאשר אותו אדם הוא קטין – משיבים.

הנחיה זו מלמדת שגם אדם שלא היה צד לדיון לפני בית הדין הרבני ולא יזם הליך כלשהו, והוא אף אינו עומד לפני נישואיו שלו - שהרי אף בקטין הכתוב מדבר - עשוי להיות צד לדיון בבית הדין הרבני בעניין של נישואין. כך ייעשה אם נוכח בית הדין במהלך הדיון הנוגע בעניין, כי אין הוא יכול לעצום את עיניו אלא הוא חייב לדון בעובדות שהגיעו לידיעתו בעניין ייחוסו של אדם. במקרה שכזה על בית הדין לערוך בירור בנושא.

חשוב להבהיר כי ההנחיות "סדר דין בענייני כשרות יוחסין" נקבעו ונחתמו ע"י הראשל"צ ונשיא בית הדין הגדול הרב שלמה משה עמאר וע"י מי ששימש אז בתפקיד היועמ"ש לממשלה, מר אליקים רובינשטיין, וכיום המשנה לנשיאת בית המשפט העליון.

לעניין קביעת הנחיות למערכת השיפוט הרבני, דומה מעמדו של נשיא בית הדין הרבני הגדול למעמדו של נשיא בית המשפט העליון, העומד בראש הערכאה השיפוטית העליונה בישראל.

נשיא בית המשפט העליון רשאי לקבוע הנחיות במישור הארגוני וסדרי העבודה של הרשות השופטת, ניהול סדרי דין ושאר נושאים פרוצדוראליים, אף שלא הוענקה לו סמכות מפורשת בחוק או בתקנות, וזאת מכוח הסמכות הטבועה הנובעת ממעמדו המיוחד. אפשר ללמוד בגזרה שווה כי גם לנשיא בית הדין הרבני הגדול סמכות דומה לעניין בתי הדין הרבניים.

מלבד העובדה שנשיא בית הדין הגדול נושא בסמכויות שיפוטיות, הרי שמעצם היותו עומד בראש הערכאה השיפוטית הרבנית העליונה בישראל, יש לו סמכות הטבועה לקבוע הנחיות עבודה בנושאים פרוצדוראליים וסדרי דין בתיקים ובסוגיות הלכתיות הבאות בפתחו של בית הדין הרבני כשאלו לא הוסדרו בחקיקה, לרבות לעניין הסדרת הטיפול בשאלות הלכתיות המתעוררות בעניין מעמדו של אדם אשר יהדותו מוטלת בספק.

מעמדו של נשיא בית הדין הרבני הגדול אינו נופל ממעמדו של נשיא בית הדין הארצי לעבודה, אשר רשאי לתקן הנחיות בדבר סדרי הדין ושאר נושאים פרוצדוראליים במסגרת ערכאות בתי הדין לעבודה, כמו למשל הנחיות בדבר מומחים יועצים רפואיים.

בנסיבות אלה ובהיעדר הסדר חקיקתי ממצה בהליכים הקשורים לבירור יהדותו של אדם לעניין נישואין, נראה כי אין מניעה לקבוע הנחיות, הן אלה של סדר הדין בענייני כשרות יוחסין והן אלה שנקבעו לעניין בירור יהדות, במסגרת הסמכות הטבועה של ראש המערכת, נשיא בית-הדין הרבני הגדול.

כאשר קיימת מערכת בית-דין עם היררכיה של ערכאות ובהיעדר הגבלה סטטוטורית, הסמכות לקבוע סדרי דין בעניין שלא הוסדר בחקיקה נתונה לבתי הדין עצמם. מקורה של סמכות זו הוא בסמכות הטבועה של כל ערכאת שיפוט.

ראו לעניין זה בבג"ץ 150/59 (ועד עדת הספרדים בירושלים נ' בית הדין הרבני האזורי בירושלים ואח', פ"ד טו 106, 114 (השופט ברנזון)):

בית דין שחוק המדינה לא קבע לו סדרי דין ולא התווה דרך לקביעתם, מוסמך מכוח הסמכות הטבעית שהוא נושא בחובו, לקבוע בעצמו את סדרי הדין שיהיו נוהגים בו.

וראה אף האמור בענין זה בבג"ץ 3914/92 (לאה לב נ' בית הדין הרבני האזורי תל אביב). כן ראה האמור בפסק הדין בבע"מ 3778/12 (גלפנבוים נ' מדינת ישראל (פורסם באתר נבו, 29.9.14), ופסקה 12 שם).

הרציונל שבפס"ד גלפנבוים יפה ונכון גם לענייננו, זאת משום שתכלית הסמכות הטבועה והתקנת ההנחיות "סדר הדין בענייני כשרות יוחסין" או הנחיות "בירור יהדות" היא להבטיח את תפקודה התקין של המערכת השיפוטית והרשות המנהלית בעניין כשרות יוחסין ובירור יהדותו של אדם, כדי להגן על אינטרס הציבור וכדי למנוע אי צדק ועיוות דין.

לאור הרציונל שבפסקי הדין הנ"ל, אם מתעורר לבית הדין ספק בדבר יהדותו של אדם תוך כדי דיון המתנהל לפני בית הדין בעניין קרובו, יהא זה נכון וצודק כי מתוך שמירה על אינטרס הציבור ולשם תפקוד תקין של המערכת המשפטית ועשיית צדק, יורה בית הדין על צירוף אותו אדם כמשיב ובעל דין בתיק ויזמנו לדיון לבירור יהדותו וקביעת מעמדו. וראו גם במאמרו של פנחס גולדשטיין הסמכות הטבועה של בית המשפט (עיוני משפט י (1) התשמ"ד עמ' 42 אות ז'), שבאמצעות סמכות זו אפשר לפתוח בהליך גם נגד מי שאינו צד למשפט, וללא קשר עם המחלוקת במשפט גופו, תוך הרחבת היקף הליכי בזיון בית המשפט.

הסמכות הטבועה היא מכשיר שהרשות המחוקקת הפקידה בידי הרשויות כדי לשרת את צורכי הכלל. סמכות זו באה להשלים את החסר במקום בו לא קבע המחוקק סדרי דין.

בית הדין הרבני הוא ערכאת שיפוט ממלכתית הפועלת על פי חוק שיפוט בתי דין רבניים, (נישואין וגירושין) תשי"ג-1953, וממנו היא שואבת את כוחה וסמכויותיה החוקיות. חוק המדינה לא קבע סדרי דין מפורטים לעניין בירור יהדות, ומשכך, מוסמך בית הדין מכוח הסמכות הטבועה לקבוע לעצמו סדר הדין והנחיות שיהיו נוהגים בו, ובלבד שההסדרים שייקבע יקיימו את עיקרי הצדק הטבעי. מקורה של הסמכה זו היא בסמכות הטבועה של כל ערכאת שיפוט לקבוע לעצמה הנחיות וסדרי דין.

ואכן במהלך השנים החל משנת היווסדות בית הדין הרבני (1927), נקבעו הנחיות שונות וסדר תקנות הדיון בו, ובין היתר הנחיות סדר דין בענייני כשרות יוחסין ובדבר בירור יהדות. מאחר שאין כל חוק המצר צעדיו של בית הדין הרבני, והמחוקק לא אמר דבר בעניין סדרי הדין וניהול ההליך השיפוטי שבסמכותו, לרבות בהליך כשרות יוחסין ובירור יהדותו של אדם, הרי שבית הדין הרבני הוא אדון לעצמו לקבוע את סדרי הדין ושאר הנחיות שונות שיסדירו את הטיפול המערכתי בתיקים קשים אלו.

לצד הסמכות הטבועה, אפשר לראות את הוראות ההנחיות הנ"ל כסמכויות עזר של בית הדין הרבני שנועדו להפעיל את סמכותו המקורית והראשית לפי סעיף 1 ו-2 לחוק שיפוט בתי דין רבניים. סמכויות עזר אלו שואבות את כוחן מכוח הוראת סעיף 17 לחוק הפרשנות, התשמ"א-1981, וזה לשונו:

"סמכויות עזר

17. (א) הסמכה לעשות דבר או לדון בענין פלוני או להכריע בו - משמעה גם הסמכה לקבוע נוהל עבודה וסדרי דיונים ככל שאלה לא נקבעו בחיקוק.

(ב) הסמכה לעשות דבר או לכפות עשייתו - משמעה גם מתן סמכויות עזר הדרושות לכך במידה המתקבלת על הדעת.

סעיף זה מעניק אפוא סמכויות משניות המשלימות את הסמכות הראשית של הרשות כפי שנקבעה בחוק. לפי לשונו של החוק הוא חל על הסמכה של כל רשות לרבות בית הדין הרבני.

וראו בעניין זה דבריו של פרופ' יצחק זמיר, בספרו "הסמכות המינהלית", (כרך א', עמ' 186), וז"ל:

סמכות עזר כזאת נתונה לכל רשות מכוח סעיף 17 (ב) לחוק הפרשנות, התשמ״א-1981. סעיף זה מקנה סמכויות עזר אם הן נדרשות להפעלת הסמכות הראשית ״במידה המתקבלת על הדעת".

כעולה מקביעותיו אלו של פרופ' זמיר, הסמכות לחקור ולברר כשירותו של אדם להינשא, לרבות יהדותו של אדם המוטלת בספק, היא סמכות עזר המסורה לרשות, כדי שהיא תוכל להפעיל נכונה את הוראות החוק הקובע כי נישואין בישראל ייערכו על פי דין תורה. בירור כזה אינו צריך הסמכה מפורשת בחוק המסמיך.

סבורנו כי סמכותו של בית הדין הרבני לבחון את יהדותן של שלוש הבנות על פי דין תורה, אינה "כסמכות במסווה של סמכות עזר", כי אם סמכות עזר מובהקת.

והדברים דלעיל הובאו בהרחבה בפסק דין של בית הדין הרבני האזורי אריאל בתיק 1033117/1 (במותב הדיינים: הרב מאיר פרימן - אב"ד‏, הרב מאיר קאהן, הרב יצחק רפפורט), שנדרש לסוגיה דומה לזו שבפנינו, ותומצתו וצוטטו לעיל מהאמור שם. בית הדין מאמץ את האמור שם ומסכים לדברים. לדבריהם שם הם מצרפים נימוק נוסף, והוא, האינטרס הציבורי וההשלכות הציבוריות הנודעות למעמדו וכשירותו של אדם לבוא בקהל ישראל, כדי למנוע תקלות בעם ישראל.

לאור האמור, בית הדין קובע כי לבית הדין הרבני סמכות לדון ביהדותם של קרובי משפחתו של אדם שיהדותו לא אושרה בבית הדין הרבני, ומכאן מקור הסמכות אף לתיק דנן.

מותר לפרסם לאחר השמטת פרטים מזהים .

ניתן ביום ה' בטבת התשע"ו (17/12/2015).