רקע ותמצית טענות הצדדים
עניינו של פסק דין זה הוא הכרעה בשאלה, האם יש לדחות על הסף את תביעת הכתובה של האשה לאור הסכם הממון שנחתם בין הצדדים עובר לנישואיהם.

לטענת ב"כ האיש: כיוון שהוסכם שבמקרה של פקיעת הקשר לא יצטרך לשלם כתובה, הרי שיש לדחות את התביעה על הסף, ואין מקום כלל לדון בשאלה מי הגורם לפירוד והאם יש זכות לכתובה. בסיכומיו ציטט ב"כ האיש מפס"ד תיק ‏944846/6‏, מפיו של הרה"ג ציון לוז (אילוז) שליט"א, המתייחס לשאלה של חיוב כתובה במצב בו יש סעיף כללי של העדר תביעות, אך אין התייחסות מפורשת לנושא הכתובה. בפסק הדין דן הרה"ג ציון לוז, בשלוש אפשרויות הלכתיות מכוחן לאחר הסכם גירושין לא ניתן יהיה לגבות את הכתובה – מחילה, הסתלקות ומודעא.

לטענת ב"כ האשה: לאור העובדה שהחתימה על הכתובה היתה לאחר החתימה על הסכם הממון, הרי שיש לתת תוקף להתחייבות המאוחרת – דהיינו החתימה על הכתובה. בנוסף, אין תוקף לוויתור על כתובה שנעשה בפני בית המשפט לענייני משפחה שכן לבית המשפט אין סמכות להכרעה בנושא הכתובה. בסיכומים טוענת האשה שלאחר הגירושין שכנע הבעל את האשה בדרכי מרמה לשוב לגור עמו. אך לאור העובדה שהיא חפצה לגור עמו רק במסגרת נישואין כמקובל, הבעל התנה נישואין בהסכם הממון שכולל הפרדה רכושית ומחילה על הכתובה. בלית ברירה הסכימה האשה לכך. לפיכך: "אין ממש במחילה זו שכן הסכם הממון בכלל וסעיף המחילה בפרט אינו יוזמה של האשה, אלא על פי בקשת הבעל שביקש לעגן את זכויותיו. האשה תטען כי המחילה שבוצעה בפיתוי הבעל אינה בתוקף."

עובדתית, הסכם הממון נושא תאריך 10 למאי 2009. לאחר יומיים ביום 12 במאי 2009, נישאו הצדדים. בכתובה נכתב סכום של 360,000 ₪. כשלושה שבועות לאחר מכן, בתאריך 2 ביוני 2009, אושר הסכם הממון בבית המשפט לענייני משפחה בנוכחות הצדדים, וקיבל תוקף של פסק דין.

בסעיף 3.4 להסכם הממון נקבע:

הצדדים מסכימים כי במקרה של פקיעת הקשר, יתגרשו הצדדים בהסכמה, ללא צורך בתשלום כתובה וללא הליכים משפטיים.

העיקרון שההסכם ממצא את הזכויות והחובות שבין הצדדים בא לידי ביטוי גם בסעיפים 4 ו-6 של ההסכם.

בסיכומים, שני הצדדים לא נמנעו מלהתייחס אף לגופם של גירושין, אף על פי שטענות אלו כלל אינן נוגעות לשאלת תוקף ההסכמה בנוגע לכתובה. אנו, לא נתייחס אלא לשאלה המקדמית העומדת בפנינו – האם לאור האמור בהסכם הגירושין ולאור נסיבות החתימה על ההסכם, יש מקום לתביעת כתובה או שיש לדחות את תביעת הכתובה על הסף?

הבחנה בין עיקר כתובה לתוספת
נדון להלן רק בדין תוספת כתובה, ולא בדין עיקר כתובתה. שכן, ביחס לעיקר כתובה הדעה העיקרית היא שלא ניתן לפני הנישואין להתנות שהנישואין יהיו ללא חיוב כתובה, וכמו כן לא ניתן למחול במהלך הנישואין על עיקר כתובה, לא בכתב ולא בעל פה. כך מבואר בשו"ע אבה"ע סימן ס"ו סעיף ט', וסימן ס"ט סעיף ו'.

(אמנם, לדעות חולקות ראו – ב"ש אבה"ע סימן ס"ו ס"ק ט' בשם המרדכי, שבכותבת בעודה תחת בעלה – מועיל. והיה מקום לכאורה לדון האם אישור הסכם בבית משפט כדין "כותבת", שהרי הטעם שאין מועילה מחילה בעל פה, משום שיכולה לומר, משחקת הייתי בך, ושמא באישור בית משפט כבר אי אפשר לומר כן. ואכמ"ל).

נציין, ששוויה של עיקר כתובה, לגרושה, לבני ספרד הוא כשווי משקל 60 גרם כסף, השווים כיום כ-110 ₪.

האם המחילה אינה תקפה מחמת האילוץ הנטען
בלא לקבוע כל קביעה עובדתית על נסיבות החתימה על ההסכם, בית הדין דוחה את הטענה לחוסר תוקף של המחילה על הכתובה מחמת האילוץ הנטען.

כפי שנבאר להלן, לא מדובר לפנינו על מחילה על חיוב קיים, אלא שלאור הסכמות הצדדים הבעל לא התחייב מעולם בתוספת כתובה. לפיכך, אין מקום לתבוע את הסכום הנקוב בכתובה.

יש להוסיף, שהנסיבות המתוארות על ידי האשה, הן בבחינת "אונסא דנפשיה". דהיינו, מערכת אילוצים שגורמת לאדם להסכים להסדר מסוים למרות החסרונות שבו, וזאת כדי לזכות ביתרונות אחרים שאותם הוא מבקש להשיג. בנסיבות שהתקיימו, האשה העדיפה להינשא לבעלה, וזה הסכים להינשא רק בתנאי שלא יהיו לפירוד עתידי השלכות כלכליות כדוגמת חיובו בכתובה. האשה הסכימה לכך, שכן ביקשה להשיג יתרונות מסוימים של חיי הנישואין אף במחיר תנאים לא מיטביים במצב של פירוד.

אילו מדובר על היה על מחילה באילוץ לאחר שנוצר כבר חיוב, היה מקום לדון על תוקף המחילה, אך אין זה המצב שלפנינו.

אישור הסכם לאחר הנישואין – האם הוא מחילה על הכתובה?
לכאורה ניתן היה לומר, שאין צורך לדון בשאלת היחס בין הסכם הנישואין לבין כתיבת הכתובה, וזאת משום שלאחר הנישואין, אישרו הצדדים את הסכם הממון בבית המשפט. (אמנם, כאמור, אילו נדרשנו לדרך זו, היה עלינו גם לדון בטענת האונס, ואכמ"ל).

על תוספת כתובה ותנאי כתובה, ניתן למחול אף בעל-פה, וכך נפסק בשולחן ערוך (אבן העזר סימן ק"ה סעיף ה'):

המוחלת כתובתה אינה צריכה לא קנין ולא עדים, והוא שיהיו דברים שהדעת סומכת עליהם ולא יהיו דברי שחוק והיתול או דברי תימה, אלא בדעת נכונה.

נראה שאישור ההסכם הכולל מחילת הכתובה בבית המשפט, לא גרע ממחילה בעל פה, שאין בה דברי שחוק והיתול, ועל כן היא תקפה. זאת, אף אם ההסכם נעשה בבית משפט לענייני משפחה שענייני הכתובה אינם בסמכותו. שהרי, סוף סוף הצדדים התכוונו ורצו לתת תוקף למחילת הכתובה, ולכאורה לא גרע ממחילה בעל פה בפני הבעל.

אלא, שבנדון דידן, הכתובה היא כתובה הנהוגה על ידי בני ספרד, בה נקבע במפורש:

ולא יפתנה ולא יסיתנה שתמחול לו סכי כתובתה לא כולה ולא מקצתה ולא שום תנאי מתנאי הכתובה, ואם תמחול הרי המחילה ההיא בטלה מעכשיו כחרס הנשבר וכדבר שאין בו ממש.

לעניין תוקף תנאי זה בכתובה, ראו בפסק דין 619776/6, של בית הדין האזורי בצפת, בהרכב הרה"ג הרב אוריאל לביא, אב"ד, הרב חיים בזק והרב יוסף יגודה, אב"ד הרכב דנן, שיש תוקף לתנאי זה. כמו כן, הביאו דברי הפוסקים המבארים את גדר התנאי וטעם תוקפו (מהר"י בן לב חלק ב' סימן מ"ז משום דהוי כמתחייב בקניין מעכשיו אם תמחול, והתומים (אורים סי' ס"ו ס"ק פ"ח) באר, שכיוון שמדובר על החייבות חד צדדית של הבעל, לא מועילה מחילת האשה).

לפיכך, אף על פי שעקרונית אישור ההסכם הרי הוא כמחילת הכתובה, בנדון דידן המחילה אינה תקפה.

אמנם, ייתכן לומר שבנדון דנן המחילה על הכתובה כן תקפה למרות התנאי. וזאת לאור העובדה שהוויתור על הכתובה נעשה במסגרת הסכם רחב, אשר מקנה לאשה זכויות וחובות. העיקרון של ההפרדה הרכושית מקנה גם לאשה יתרונות כלכליים. לפיכך, אין כאן מחילה הדומה למתנה אלא מחילה במסגרת עסקה עם היבטים שונים שדינה כדין מכר. ניתן לומר מסברא, שלא על מציאות כזו התחייב הבעל בכתובה שגם "אם תמחול המחילה ההיא בטלה מעכשיו".

כמו כן, יש לדון לגבי תוקף תנאי זה שלא למחול על רקע הסכם הממון שנחתם קודם לכן, על פיו אינו מתחייב בכתובה. אך משנזדקק לכך, נדון על עצם ההתחייבות בתוספת הכתובה.

הסכם נישואין הסותר תנאי כתובה
הסכם ממון הסותר את חיובי הכתובה, נדון כבר בפד"ר א' עמוד 289, שם דובר על הסכם ממון בו היתה מחילה על זכות האלמנה להתפרנס מן העיזבון לאחר פטירת בעלה. בפסק הדין בהרכב הרה"ג א' גולדשמידט, הרה"ג ש' קרליץ, הרה"ג י' בבליקי דנו בסוגיה זו על בסיס שלושה יסודות הלכתיים: תנאי, מחילה והסתלקות. מדין תנאי – ביארו שתנאי כדיני התנאים – אין כאן, באשר לא כפל תנאו. בדין מחילה – יש לדון באפשרות למחול על דבר שלא בה לעולם. והביאו, שאומנם מצאנו בפוסקים שניתן למחול על דבר שלא בא לעולם, כאשר מדובר על התחייבות הדדית, אך למעשה הדבר שנוי במחלוקת הפוסקים.

מדין סילוק – יש לדון בסילוק קודם קידושין, לאור דברי הר"ן הידועים בריש פרק הכותב, שלא ניתן להסתלק אלא לאחר קידושין. אמנם, יש מן הפוסקים שסברו שכיום ניתן להסתלק אף בשידוכין, אך גם דבר זה שנוי במחלוקת כמפורט בפסק הדין (מהריק"ש בשו"ת אהלי יעקב סימן ק"א סבר שמועיל משעת אירוסין, וכן סבר החתם סופר אבה"ז ח"ב סימן קסו. מנגד הביאו בין היתר שמדברי הכנה"ג עולה שאירוסין דידן, דהיינו שידוכין, אינם כאירוסין לעניין דינו של הר"ן, וכן דעת החוות יאיר).

למסקנה, ביארו בפסק הדין הנזכר (עמוד 306) את מהותו של הסכם הנישואין שדינו כתנאי, לא במובן של תליית תוקף הקידושין בתנאי, אלא הגדרת החיובים הנוגעים והנובעים מן הקידושין והנישואין:

תנאי בדרך הגבלה, כלומר אין התנאי, קיומו או ביטולו, מעכב את עצם חלות המעשה, המעשה חל בכל אופן, אלא שחלותו מוגבלת, היינו שכל מעשה שבחלותו מטיל זכויות וחובות לטובת הצדדים, יש בכוח הצדדים למעשה, להתנות עליו ולהגבילו שלא יטיל זכות או חובה מסוימת, וכדוגמת על מנת שאין עלי שאר כסות, שהבעל והאשה יכולים להתנות ביניהם שהנשואין בחלותם לא יטילו על הבעל את חיוב המזונות שנשואין בדרך כלל מטילים עליו. אין תנאי זה תנאי בעצם קיומם של הנשואין, הנשואין קיימים באופן החלטי, אבל החיובים הנובעים מחלותם מוגבלים הם.

לאור העובדה שלא מדובר בתנאי מתלה, אלא בהסכם ממון שמסדיר את יחסי הממון בין בני הזוג בתקופת הקידושין והנישואין, אין צורך בניסוח התנאים בהסכם, בדרך של תנאי כפול. עניין זה מבואר בחידושי רבי עקיבא איגר (כתובות דף נו.) בפסק הדין הנ"ל ביססו עניין זה בדברי הראשונים.

אמנם, כל האמור באותו פסק דין, לא התייחס למצב בו יש סתירה מפורשת בין האמור בהסכם הגירושין לפרטים המפורשים בכתובה. שכן, הנדון שם היה חיוב מזונות האלמנה, שאינו מפורשת בכתובה, אלא מתנאי כתובה שאף אם לא כתב – חייב בהם.

כשיש סתירה מפורשת – דין מודעא
בנדון דידן, יש סתירה מפורשת בין האמור בהסכם הגירושין, לבין הכתוב בכתובה. שכן בהסכם מבואר שבמקרה של פירוד הבעל לא ישלם כתובה, ואילו בכתובה נכתב במפורש שהבעל מתחייב בכתובה ותוספת כתובה ונכסי צאן ברזל עולים לסך 360,000 ₪.

מצב זה של סתירה בין הסכם הגירושין לבין חיוב המפורש בכתובה, נדון בפסק הדין הנזכר, (בתיק ‏944846/6)‏, מפיו של הרה"ג ציון לוז (אילוז). בפסק הדין מבוססת האפשרות למתן תוקף להסכם על יסוד דין מחילה ועל יסוד דין סילוק, ואף מוצע רובד הלכתי נוסף, שיש בו כדי לתת מענה למציאות של סתירה מפורשת – מסירת מודעא.

לכאורה, הדרך של מודעא, נראית המתאימה ביותר לדיון במצב של סתירה מפורשת בין הסכם להתחייבות בתוספת כתובה. שכן, גם אם היתה מחילה או הסתלקות, לכאורה היה מקום לטעון שבכתיבת הסכום שבכתובה ובקבלת הכתובה ליד האשה, יש חזרה מן המחילה, ההסתלקות או התנאי. והנה, ביחס לחיובים הקבועים מן הדין, כמזונות האשה והאלמנה שאינם מפורשים בכתובה, אין בעצם עריכת החופה במסגרתה נמסרת הכתובה לאשה ביטוי מפורש לחזרה מן ההסכמות שבין הצדדים. לפיכך, ביחס לחיובים אלו יש אפשרות לדון מכוח יסודות המחילה וההסתלקות או על יסוד ה'תנאי בדרך הגבלה' כניסוחו של הרה"ג גולדשמידט. אך בשונה מכך, לכאורה ניתן היה לטעון שיש לראות בהתחייבות המפורשת בכתובה על סך של 360,000 ₪ חזרה מתנאי הנישואין עליהם הוסכם, וכן בקבלת הכתובה חזרה של האשה מן הסילוק או מהמחילה, שכן תוספת הכתובה נזכרת במפורש בכתובה ובמיוחד לאור העובדה שסכום הכתובה אינו אחיד אלא נכתב לפי רצון הצדדים. כל זאת לגבי היסודות של מחילה, סילוק ותנאי. אך מדיני המודעא למדנו, שכאשר יש הבהרה של המתחייב שאינו מתכוון להתחייב, יש תוקף לדברים אלו, ולא לשטר התחייבות שנכתב לאחר מכן ואין לחשוש לחזרה.

[לגבי עצם אפשרות החזרה ממחילה או הסתלקות בנדון דידן – נראה, שניתן לחזור קודם ההתחייבות בפועל, דאתי דיבור ומבטל דיבור. אומנם, יש לדון על פי הסברות השונות מדוע בכלל תועיל כאן מחילה על דבר שלא בא לעולם, ואכמ"ל. וכן ביחס להסתלקות, אמנם לגבי חזרה מהסתלקות כתב בקצות החושן (סימן ר"ט, ס"ק י"ב) שלדעת המהרי"ט אם סילק עצמו יכול לחזור בו, דאתי דיבור ומבטל דיבור, אבל הקצות חלק עליו וסובר שמשהסתלק – שוב אינו יכול לחזור. אך עיין בנתיבות המשפט (שם משפט האורים ו') שחלק על ראיית הקצות ונקט שהיינו דווקא לאחר אירוסין, שהזכות כבר ביד האשה, ויש בכוח הסילוק לחול באופן שלא ניתן לחזור ממנו. בשונה מכך כשהצד השני עדיין לא זכה בדבר. נראה לומר שבהסתלקות קודם קידושין אף על פי שלפי החת"ס (אבהע"ז סימן קס"ו) ניתן כבר להסתלק, שהרי הנישואין עבידי דאתו, אך נראה שכיוון שלא התגבשה הזכות המשפטית – אף לאחר סילוק ניתן לחזור ממנו.]

לפיכך, השאלה הבסיסית היא האם אנו מניחים שבשעת כתיבת הכתובה ומסירתה, התכוון הבעל להתחייב לאשתו והתכוונה האשה לזכות בחיוב סכום הכתובה. הטענה שלמרות שנחתמה כתובה בה מפורשת התחייבות בסכום מסוים ברור לנו שלא היתה כוונה להתחייב באמור במפורש, יכולה להתבסס דווקא על העיקרון הכללי הקיים בדין המודעא.

חשוב לדייק שאין מדובר על מודעא במובנה הרגיל. שכן, דין מודעא נועד בדרך כלל להוות פתרון למצב בו צד אחד כופה על צד שני עסקה, ואז הצד הנכפה מודיע ומכריז בפני עדים שהעסקה אותה הוא עתיד לבצע – אינה מדעתו ולא יהיה לה תוקף. בכגון זה, בדין מודעא שני חידושים – האחד, שאנו מקבלים את ההנחה שמוסר המודעא לא חזר בו, והחידוש השני שיש תוקף למודעא זו למרות שנעשתה בסתר על ידי אחד הצדדים. בשונה מכך, בנדון דידן שני הצדדים קבעו בהסכמה, שהכתובה שביניהם אינה נעשית בצורה מחייבת. לפיכך, נדרש רק היסוד הראשון בדין המודעא. לפיכך, בהסכם ממון הסותר את חיוב תוספת הכתובה, הוא שילוב של העיקרון של התנאי המגביל כפי שניסח הרה"ג גולדשמידט, עם יסוד הדין של מודעא.

אומד דעת הצדדים והיחס לסכום הנקוב בכתובה
בפתח הדברים נאמר, שבנדון דידן, אין לבית הדין ספק שבשעת החתימה על הכתובה או מסירתה, אילו נשאלו הצדדים האם במקרה של גירושין יידרש הבעל לשלם הכתובה התשובה היתה שהוא לא יידרש לכך. שהרי, כאמור לעיל – יומיים לפני הנישואין נחתם ההסכם, ושלושה שבועות לאחר הנישואין אושר ההסכם בבית המשפט. נציין, שהוויתור על הכתובה אינו סעיף נחבא או חריג בהסכם, אלא הוא כתוב באופן מפורש ומפורט ואף משתלב עם הרוח הכללית של ההסכם, אשר מעצב לכל אורכו מערכת יחסים של הפרדה רכושית ושל נישואין שלא תהיינה להם השלכות כלכליות מעצם הנישואין או מפקיעתם. להשלמת התמונה חשוב לזכור שמדובר בנישואים שניים של אותם בני זוג שהתגרשו לאחר מערכה משמעותית, ועל רקע זה ניכר שהמטרה המשותפת של בני הזוג היתה לכונן נישואין שכמעט שלא יהיו להם השלכות כלכליות בין אם יחיו יחדיו ובין אם יבחרו להיפרד זה מזה.

כאמור, בפסק הדין הנ"ל, דן הרה"ג ציון לוז בתוקף ההסכמה שלא לגבות את הכתובה על יסוד המודעא, ולהלן נצטט חלק מן המקורות שהביא. נציין, שבפסק הדין האמור, בהסכם הממון היתה הסכמה להעדר תביעות אך ללא ציון הכתובה במפורש, ולפיכך עולה שאלת הפרשנות. בנדון דידן כאמור, יש התייחסות מפורשת לכך שבמקרה של פירוד לא תגבה כתובה. אך היסוד המשותף הוא שלמרות חתימה על הכתובה לאחר הסכם הממון, אין לתת תוקף לכתובה לאור הסכמה קודמת. אפשרות זו מצאנו בדיני המודעא, וכדלהלן.

מצאנו בפוסקים התייחסות מפורשת להתניה אישית על הסכום האמור בכתובה. שער משפט (חו"מ סימן נ"ד ס"ק ג'), דן ב"אב שנתן שטר חוב על נדוניא של בנו, ובנו נתן לו מקודם שובר מחילה על מה שיתחייב לו אח"כ". הוא מכריע "דמהני השובר בכהאי גוונא". ומסביר דבריו:

דנהי שאין אדם מוחל דבר שלא בא לעולם, מכל מקום זה השובר מורה שלא נתן לו השטר חוב אח"כ ברצונו הטוב והוי השובר כמו מודעא להמתנה שאח"כ.

שער משפט מביא את מקורו לדיון זה מן המבואר בשולחן ערוך (חושן משפט סימן רמ"ב סעיף ט' – י'):

ט. מי שהיו הדברים מוכיחים שאין דעתו ליתן מתנה זו, אפילו שנתנה במתנה גלויה, ונמצא שנתנה מקודם מתנה מסותרת, הרי שתי המתנות בטלו, הראשונה (מפני שהיא מסותרת, והשנייה) מפני שהדבר מוכיח שאינו רוצה והרי קדמה זאת המתנה שנמצא כמו מודעא לה.

י. מעשה באחד שרצה לישא אשה, אמרה לו איני נשאת לך עד שתכתוב לי (כל) נכסיך. שמע בנו הגדול וצווח על שמניחו ריקן, אמר לעדים, לכו והחביאו וכתבו לו כל נכסי במתנה. ואחר כך כתב לה כל נכסיו ונשאה, ובא מעשה לפני חכמים ואמרו, הבן לא קנה והאשה לא קנתה, שהרי לא ברצונו כתב לה וכאנוס בדבר הוא, שהרי גילה דעתו במתנה הראשונה, אף על פי שהיא בטלה מפני שהיא מסותרת.

בהמשך דבריו, כותב שער משפט שכך נהג הלכה למעשה בנדון שבא לפניו.

אך עולה השאלה איך נפרש את העובדה שהבעל כתב כתובה בה נקב בסכום שלכאורה לא היה חייב לכתוב? על כך משיב הרב לוז בפסק הדין הנ"ל:

והנה, אם ישאל השואל, אם הבעל בכה"ג לא מתכוון ליתן תוקף משפטי להתחייבותו, אם כן, מי הכריחו להתחייב בתוספת הכתובה, תשובתו בצידו. כבר מצאנו מעין זה שלא נכתב סכום הכתובה רק לכבוד בעלמא ולמראית עין. ואף שבכל כתובה איננו מקבלים טענה מעין זו, שיטען הבעל שלא כתבה אלא לכבוד בעלמא, ואף אם מדובר בסכום גבוה, וכפי שהאריכו הפוסקים (ועיין ביביע אומר ח"ג אבהע"ז סי' י"ג, כרכא דכולא ביה). מכל מקום בנדו"ד שיש אומדנא דמוכח לפי האמור, שלא הייתה כוונתו רק למראית עין יש לקבל את טענתו וכו'.

ואף שאיננו מקבלים טענה זו בדרך כלל לא מינה ולא מקצתה, וכפי תשובת הרשב"א המפורסמת ביחס לחתן הטוען שלא הבין מה שהתחייב בכתובה, אבל בנדו"ד שיש אומדנא דמוכח, וככל האמור, יש מקום גדול לקבל טענה מעין זו.

המציאות בה הסכום הנקוב בכתובה אינו מבטא את ההתחייבות שבין הצדדים ופעמים שכותבים סכום גבוה לכבוד בלבד, עולה בדברי הרמב"ם (פרק כ"ג מאישות הלכה י"ד):

מנהגות רבות יש בנדוניא, יש מקומות שנהגו שיכתבו בכתובה הנדוניא ביתר על דמיה בשליש או בחמיש או במחצה, כגון שתהיה נדוניתה מאה וכותבים שהכניסה לו מאה וחמשים כדי להרבות בפני העם וכשתבוא לגבות לא תגבה אלא המאה.

מפורש אם כן ברמב"ם שיש מצבים בהם למרות שכתוב בכתובה סכום מסוים, לאור המנהג יגבו סכום נמוך יותר. לפי פרשנות הרמב"ם מקור הדברים הוא במשניות בכתובות (סז.). יש לציין שלדעת רוב הראשונים הפירוש במשנה שונה. כאשר האישה מכניסה מנה בכסף, מוסיף הבעל וכותב מאה וחמישים. לדעתם הבעל אכן מתחייב בסכום הגבוה שנכתב בכתובה, וזאת משום שהוא מעוניין לקבל כספים מהם הוא יכול לשאת רווחים.

גם בדברי הטור (אהע"ז סימן קי"ח), בהתייחסו לתקנת טוליטולא, מתוארת המציאות של כתיבת סכומים שאינם מבטאים את הסכום האמיתי בו התחייב הבעל:

ואין תובעין מהבעל לפרוע מה שיכתוב על עצמו לאשתו מנכסי נדוניא, לפי שרוב בני אדם כותבין עליהן יותר ממה שהם נוטלים, וכוונתם דרך כבוד ואין לו עיקר.

נציין, שהן הרמב"ם והן הטור דברו על נדוניא ולא על תוספת כתובה, אך נראה שהעיקרון דומה. לעתים כותבים בכתובה סכומים שאינם מבטאים את המציאות או את הכוונה האמיתית, אלא הם נועדו לכבד את החתן ואת הכלה בלבד.

נזכיר את האמור לעיל, שבנדון דידן לאור חתימת ההסכם יומיים לפני הנישואין, ואישורו בבית המשפט סמוך ולאחר הנישואין, אין ספק שכוונת שני הצדדים היתה שהסכום האמור בכתובה ישמש אך לכבודם של בני הזוג, אך לא נועד לגביה במצב של גירושין. מקובל להתחייב בכתובה סכום מכובד, שלדעתם המון העם מכבד את האשה ואת האירוע. בנסיבות אלו, לא מסתבר שהבעל היה כותב בכתובה סכום של מאה זוז – חיוב עיקר הכתובה, ללא שום תוספת. לפיכך, ברור הדבר שהסכום שנרשם, נרשם לכבוד בעלמא, והדבר היה ברור לשני הצדדים על רקע ההסכם המפורש והמפורט שבין הצדדים. (אמנם, בחלק מקהילות אשכנז הנוהג הוא להתחייב בכתובה רק עיקר כתובה ותוספת קבועה של מאתיים זקוקים כסף צרוף ללא כל תוספת אחרת, אך בני הזוג שלפנינו אינם שייכים לקהילות אלו).

ביטול המודעות שבכתובה
בכתובה שעליה חתם הבעל, יש ביטול מודעות:

והכול דלא כאסמכתא ודלא כטופסי דשטרי בביטול כל מודעי ובפיסול עדיהן כדעת הרשב"א זלה"ה.

לכאורה, לאור הטענה שהסכם הממון מבטל את החיוב שנכתב בכתובה מכוח דין מודעא, לכאורה ביטול המודעות מבטל גם את סעיף זה שבהסכם.

נראה שאין לפרש את סעיף ביטול המודעות כמתייחס להסכם הממון. הסכם הממון, אינו "מודעא". נכון הדבר שהיסוד ההלכתי לעדיפותו על פני האמור בכתובה, למדנו מדין מודעא, אך כאמור הוא שונה ממודעא הנמסרת במצב של אונס. מודעא נמסרת על ידי אחד הצדדים, ואילו הסכם הממון נחתם על ידי שני הצדדים. מודעא נמסרת בלא ידיעת הצד השני, והסכם הממון נחתם בהסכמת שני הצדדים. נוסיף, כותרתו של הסכם הממון, כמתבקש הוא "הסכם ממון". לפיכך, אין לפרש את ביטול המודעות בכתובה ככזה המתייחס להסכם הממון.

לדעת אחד מדייני ההרכב, אכן אין לדון בתוקף הסכם הממון מדין מודעא, וזאת לאור ביטול המודעות שבכתובה. אלא שגם לדעה זו, לאור ההסכם שנעשה לפני הנישואין ואישורו לאחר הנישואין, אין לספק שלא היתה בכוונת הצדדים לתת תוקף לכתובה ולפיכך אין תוקף להתחייבות בכתובה. לסיכום, ביטול המודעות שבכתובה אינו מבטל את תוקף הסכם הממון הקודם לו, אף שעדיפותו על פני האמור בכתובה מיוסד על דין מודעא.

טענת האשה שאין תוקף להסכם בפני בית משפט לענייני בכל הנוגע לכתובה.
את טענות האשה ניתן להציג באופן הבא. לחתימה על ההסכם אין תוקף מחייב, שכן החתימה על הכתובה שנעשתה לאחר מכן מהווה חזרה ממנה. לאישור ההסכם על ידי בית המשפט אין תוקף, משום שלבית המשפט אין סמכות לדיון והכרעה בנושא הכתובה.

ביחס לטענה הראשונה, הבהרנו שאין לראות בחתימה על הכתובה חזרה מההסכם על פיו לא תגבה האשה כתובה. במענה לטענה של חוסר סמכות בית המשפט בענייני הכתובה נבהיר, שההכרעה אינה מבוססת על תוקף ההליך המשפטי שנעשה בפני בית המשפט אלא על אומדן הדעת שהוא תוצר של חתימת ההסכם לפני הנישואין ואישורו בפני בית המשפט לאחר הנישואין.

אומדן הדעת הברור נוצר בין אם ענייני הכתובה שבהסכם מקבלים תוקף של פסק דין ובין אם אינם מקבלים תוקף שכזה. אומדן הדעת הברור נוצר בלא קשר אף במחלוקת המשפטית האם הסכם ממון שלא אושר על ידי בית משפט הוא חסר כל תוקף, או שיש לו תוקף של הסכם רגיל מכוח דיני החוזים. (בעניין זה ראו לדוגמה בג"ץ 10605/02). ביטוי לעקרון זה הוא מן ההלכה שבארנו לעיל בנוגע למתנה מסותרת (חו"מ סימן רמ"ב סעיף י') – למרות שהמתנה הראשונה בטלה, יש בכוחה להוות כעין 'מודעא'.

סיכום
מדובר בבני זוג שנישאו בשנית לאחר שהתגרשו זמ"ז. עובר לנישואים השניים ערכו ביניהם הסכם ממון מסודר ומפורט. ההסכם מעצב יחסי ממון שמתאפיינים בהפרדה רכושית, ובכך שעם פקיעת הקשר ייפרדו ללא תביעות ממוניות. בכלל זה יש התייחסות מפורשת בהסכם לכך שלא יהיה תשלום כתובה. ההסכם הוגש על ידי הצדדים לאישור בית המשפט לענייני משפחה לאחר הנישואין.

בנסיבות אלו אין ספק לבית הדין שהצדדים לא התכוונו להתחייב בכתובה, למרות שנרשם בכתובה סכום של 360,000 ₪. בנדון דידן, יש לראות בהסכם הממון שנעשה בהסכמת שני הצדדים ואישורו לאחר הנישואין ראיה גמורה על כך שלא היתה כוונה להתחייב בסכום האמור בכתובה. אין בביטול המודעות המופיע בכתובה כדי לפגוע בתוקף ההסכם, שכן אינו מודעא חד-צדדית אלא נעשה בהסכמת שני הצדדים. טענת האשה שנאלצה למחול על כתובתה לאור רצונה להינשא לבעלה אינה משפיעה על הכרעת הדין. נסיבות המקרה אינן מוגדרות כאונס המבטל מחילה אלא כ"אונסא דנפשיה", ומאחר שהמחילה הועילה, נמצא שהבעל לא התחייב לאשה כל תוספת כתובה, וזאת בהסכמת האשה. כמו כן, אישור ההסכם בבית המשפט לאחר הנישואין מהווה ויתור על הכתובה, וזאת למרות שיש בכתובה תנאי שלא יהיה תוקף למחילות עתידיות. שכן, יש לומר שתנאי זה נאמר דווקא על מחילה ללא תמורה, אך הסכם הממון כולל תנאים מגוונים בו האשה גם מקבלת זכויות, ולפיכך יש לראות הסכמה זו כמכר ולא כדין מחילה שאינה תקפה מכח התנאי.

בית הדין לא דן בפסק דין זה בחיוב עיקר הכתובה, שבנדון דידן עומד על סך של כ-110 ₪.

החלטה
בית הדין דוחה את תביעת תוספת הכתובה אף בלא לדון בנסיבות הגירושין, וזאת לאור הסכם הממון שנחתם בין הצדדים.

מותר לפרסם בהשמטת פרטים מזהים.

ניתן ביום ה' באדר ב התשע"ו (15/03/2016).