פסק דין בנידון בקשת האישה לפירוק השיתוף בדירת הצדדים הרשומה על שם שני הצדדים ברח' [פלוני] בפ"ת, ותביעת האישה לחייב את בעלה לשעבר בדמי שימוש ראויים על שימושו בחלקה של האישה בדירה מיום עזיבתה את הבית.

הצדדים התגרשו בתאריך כ"ב בכסלו תשע"ג (6.12.2012).

בתאריך ו' באב תשע"ב (25.7.2012) האב נקבע כמשמורן על ילדי הצדדים המתגוררים עם אביהם בדירת הצדדים הנ"ל מאז עזיבת האם את ביתם.

א.
הטיעון העיקרי של ב"כ האב (סעיף 47-49 לסיכומיו) כנגד תביעת האם לחלוקת הדירה מיידית באופן שוויוני, הוא, כי לאורך הדיונים הייתה הסכמה בין הצדדים שמי שיהא המשמורן, יקבל את הדירה עד שימלאו לבן הקטן 18 שנים, ואז ישלם לצד שאינו משמורן 30% משווי הדירה.

וכראיה לכך מצטט ב"כ האב מפרוטוקול הדיון מתאריך ה' בשבט תשע"ב (29.1.2012) שורה 12-14:

"ביה"ד: אנחנו יודעים שהמצב לא כה פשוט. בקדם הדיונים הוסכם בין הצדדים שמי שהילדים יישארו אצלו, הוא זה שיקבל את הדירה. זו הייתה הסכמת שניהם..."

יש לציין כי "הסכמה" זו יסודה בהצעת האם כאשר היא חשבה שהיא תהיה משמורנית ותוכל לגור בדירה עם הילדים עד מלאות 18 שנים לאחרון הילדים ולבסוף גם תקבל את הדירה בתמורה לתשלום 30% מערך הדירה לאב.

הצעה זו הפכה להיות הדדית לכאורה כאשר ביה"ד רצה לבחון את האם על כנות הצעתה ושאל אותה האם תסכים שכך יהא גם על הצד שהאב ייקבע כמשמורן, ועל כך ענתה: הן.

נראה, כי אין מכך ראיה על רצון האישה שאכן כך יהא על הצד שהאב יהא משמורן, ואינו מוכיח כלל על גמירות דעת האישה לכך שעל הצד שהאב יהא משמורן, שתסכים שיגור בדירה עם הילדים עד גיל 18 ולבסוף תצא עם 30% מערך הדירה.

ברור, שתשובתה החיובית לשאלת ביה"ד, אינה אלא בגדר אסמכתא בעלמא כדי לזכות בהצעה זו על הצד שהיא תהא משמורנית ולא נאמרה אלא רק כדי לזכות בהצעה זו מצדה.

כמו כן יש לציין כי הדיבורים בנידון ה"הסכמה" לא היו אלא במסגרת הדיונים, מעולם לא נכתבו באופן מסודר כהסכם בין הצדדים או כהסכמות רשמיות, ואף לא בפרוטוקול הדיון ובוודאי שלא חתמו עליה, לא קיבלה תוקף פסק דין ו/או הופיעה בהחלטת ביה"ד.

נראה כי אף ביה"ד לא ראה בכך אלא כלי לקדם את תיק הצדדים, וכראיה לכך, דברי ביה"ד בהמשך הציטוט הנ"ל מפרוטוקול הדיון מתאריך 29/01/2012 שורה 14 אשר ציטט ב"כ האב כראיה ליחסו של ביה"ד ל"הסכמה", וז"ל הפרוטוקול שורה 14: "אנחנו מוכנים להוריד הסכמה זו אם נעשה היום גט. לאחר מכן נדון מחדש ברכוש", ואם היתה זו הסכמה אשר ניתן לה תוקף פסק דין בקניין או הסכמה בגמירות דעת מלאה וכי היה זה ביד ביה"ד להחליט כי ההסכמה בטלה וביה"ד יחזור וידון בדבר?

לפיכך מחליט ביה"ד כי אין בהסכמה זו בכדי לחייב את הצדדים, ולכן על ביה"ד לדון בנידון בקשת האישה באופן עצמאי.

בסעיף 50 לסיכומים טוען ב"כ האב כהמשך לטענתו בנידון ההסכמה, "אם תטען האישה שההסכם בפרוטוקול לא אושר ע"י ערכאה שיפוטית, יטען הבעל, כי אם הפסיקה קובעת כי יש לתת תוקף להסכם שלא אושר, כך יש לתת תוקף גם להסכמות אשר התגבשו במהלך הדיון בפני ביה"ד". ומביא ראיה לכך מבג"ץ 10605/02 גמליאל נ' ביהד"ר.

לאחר העיון נראה כי אדרבה משם מוכח שלא כדבריו, וז"ל החלטת הבג"ץ:

"במסגרת הסדר זה יש להביא בחשבון ההסכם הכתוב בין הצדדים ממנו עולה כוונתם... הסכמה זו תואמת את הוראת סעיף 5 (א) (3) סיפא לחוק יחסי ממון, ועל מנת שתקום די בהסכם "סתם" ובלבד שיהא בכתב, ואין צורך באישור ביהמ"ש או ביה"ד המוסמך",

נמצא, כי רק כאשר נכתבה ההסכמה בכתב בין הצדדים כהסכם לכל דבר ורק חסר אישור ביהמ"ש או ביה"ד, יש מקום להקמת ההסכם (כלשון הבג"ץ).

לא כן בתיק המונח בפנינו שהדברים נאמרו במסגרת העלאת הצעות במעמד הדיונים ומעולם לא נכתבו כהסכם או כסיכום הסכמות בין הצדדים.

ב.
בסעיף 71 לסיכומי ב"כ האב, מצטט ב"כ האב מסעיף 8 וסעיף 6 לחוק יחסי ממון כדלהלן:

"ראו סעיף 8 (2) לחוק יחסי ממון, התשל"ג – 1973 (להלן "החוק") מאפשר לביה"ד לפסוק על פי שיקולי צדק, בחלוקה לא שוויונית.

"סמכויות מיוחדות (תיקון מס' 4) תשס"ט – 2008

ראה בית המשפט או בית הדין נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת, רשאי הוא, לבקשת אחד מבני הזוג – אם לא נפסק בדבר יחסי הממון בפסק דין להתרת נישואין – לעשות אחת או יותר מאלה במסגרת איזון המשאבים:

(1) לקבוע נכסים נוספים על המפורטים בסעיף 5 ששוויים לא יאוזן בין בני הזוג:

(תיקון מס' 4) תשס"ט – 2008

(2) לקבוע שאיזון שווי הנכסים, כולם או מקתם, לא יהיה מחצה על מחצה, אלא לפי יחס אחר שיקבע בהתחשב, בין השאר, בנכסים עתידיים, לרבות בכושר ההשתכרות של כל אחד מבני הזוג:

6 (א) לצורך איזון המשאבים לפי סעיף 5 יש לשום את נכסי כל אחד מבני הזוג, פרט לנכסים שאין לאזן שווים: משווי הנכסים האמורים של כל בן-זוג יש לנכות את סכום החובות המגיעים ממנו, למעט חובות בקשר לנכסים שאין לאזן שוויים. (ב) היה שוויים של נכסי בן הזוג האחד עולה על שוויים של נכסי השני, חייב האחד לתת לשני את מחצית ההפרש, אם בעין ואם בכסף או בשוה כסף. (ג) באין הסכמה בין בני הזוג בשאלה מה מגיע מהאחד לשני או באיזו דרך יבוצע האיזון, יחליט בית המשפט או בית הדין לפי הנסיבות, ורשאי הוא לקבוע מועדי הביצוע, הבטחתו ושאר תנאיו, לרבות תוספת ריבית במקרה של ארכה או סילוק בשיעורים. (תיקון מס' 1) תש"ן – 1990 (תיקון מס' 4) תשס"ט – 2008 (ד) בהחלטתו לפי סעיף קטן (ג) יתחשב בית המשפט או בית הדין בכל הנסיבות הקשורות במצבו הכלכלי של כל אחד מבני הזוג ובטובת ילדיהם הקטינים, ובאופן שימנע ככל האפשר-... (4) פגיעה ברווחת ילדי בני הזוג הקטינים."

יש לציין כי בסיס חוק יחסי ממון קובע חלוקה שוויונית בין הצדדים ואך ורק אם ראה ביהמ"ש או ביה"ד נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת רשאי הוא לקבוע שאיזון שווי הנכסים, כולם או מקצתם לא יהא מחצה על מחצה אלא לפי יחס שיקבע, בהתחשב בכל הנסיבות הקשורות במצבו הכלכלי של כל אחד מבני הזוג ובטובת ילדיהם הקטינים...

אם כן, בנידון המונח בפנינו, גם אם נאמר שיש בטובת הילדים להישאר בדירת הצדדים עד הגיע אחרון הילדים לגיל 18, אך במה תהא זאת טובת הילדים שהאב יקבל 70% מערך הדירה בהגיעם לגיל 18?

ומאידך גיסא גם מצב האם אינו שפיר בלשון המעטה, וכי היא לא זקוקה לאפשרות למדור משלה ואפילו מדור כל שהוא?

ואולי אף מצבה מצריך להטות את האיזון לטובתה ובאופן מיידי.

לפיכך יש צדדים לכאן ולכאן להטות את הכף לטובת כל צד, לפיכך יהא זה מן הנכון להשאיר את חלוקת הדירה בהתאם לרישום הדירה הרשומה על שם שני הצדדים שווה בשווה.

אין ספק כי טובת הילדים להישאר במקום הטבעי בו גדלו, ולכן יש בהחלט מקום להשאיר את הדירה במצבה הקיים ולא לחלקה עד הגיע אחרון הילדים לגיל 18 ורק אז לפרק את השיתוף בדירה.

אך מאידך גיסא, כמו שכתבנו, מצבה של האם גם הוא בכי רע ואין לה מקום להניח את ראשה ובעיקר כי אף שהאישה עבדה לפרנסתה, מכל מקום נטל האחריות לכלכלת הבית, לא היה מוטל עליה עד עתה, ומעתה עליה לדאוג לבד לצרכיה.

לעומת האב שנטל כלכלת הבית היה מוטל עליו מאז ומתמיד, והמצב עתה אינו מיוחד עבורו, אלא המשך למה שהיה בעבר.

לפיכך, הואיל ובהתאם להלכה ולחוק, פירוק שיתוף הינו סעד שבן או בת זוג השותפים במקרקעין רשאים לקבל את חלקם ובוודאי לאחר הגירושין, מחליט ביה"ד כי רשאית האישה עקרונית כבר עתה לקבל את חלקה בדירת הצדדים, ובמידה ותחליט האם להגיע להסכמות עם האב בדבר השארת הדירה לשימוש האב והילדים עד הגיע אחרון הילדים לגיל 18 יהא זה אך ורק מרצונה הטוב.

עם האמור, סעיף 40 א לחוק המקרקעין מורה כי התנאי היחיד המתלווה לפירוק שיתוף, בנסיבות שבהן גרים בבית קטינים, הינו הבטחת מדורם. וז"ל החוק:

"40א. (א) החליט בית המשפט לפי סעיף 40, על פירוק השיתוף במקרקעין משותפים שהם דירה של בני זוג המשמשת להם למגורים, בדרך של מכירה, לא יורה על ביצועה והמכירה תעוכב, כל עוד לא נוכח בית המשפט כי לילדי בני הזוג הקטינים ולבן הזוג המחזיק בהם, יחדו, נמצא הסדר מגורים אחר המתאים לצרכיהם, לרבות הסדר ביניים למגורים זמניים המתאים לצרכיהם, לתקופה שיקבע."

לפיכך, אין ספק כי פירוק השיתוף בפועל יתבצע אך ורק לאחר שיימצא הסדר מגורים אחר המתאים לצורכי הילדים לרבות הסדר ביניים למגורים זמניים המתאים לצורכיהם. וזאת כמובן במידה והאם לא תסכים לסידור בו פירוק השיתוף יתבצע בהגיע אחרון הילדים לגיל 18.

יש לציין את הצעת ב"כ האם שכל כסף ראשוני שיתקבל ממכירת הדירה יינתן לאב כתמורה לחלקו בדירה, ועד שיהא עליהם לפנות את הדירה, יהא בידו לשכור או לקנות דירה חילופית בעזרת הכסף הנ"ל.

ג.
הלכה פסוקה היא בשו"ע אהע"ז ס' ע"א סעיף א':

"חייב אדם לזון בניו ובנותיו עד שיהיו בני שש... ומשם ואילך זנן כתקנת חכמים עד שיגדלו... אבל אם היה אמוד שיש לו ממון הראוי ליתן צדקה המספקת להם, מוציאים ממנו בעל כורחו משום צדקה וזנין אותם עד שיגדלו."

ובב"ש שם: "... כי חיוב זה לזון אותם עד שיהיו בני שש אינו מוטל אלא על אביהן כל ימי חייב..."

חיוב המוטל על האב ולא על האם.

ובסי' ע"ג סעיף ו': " בניו ובנותיו עד בני שש חייב ליתן להם כסות וכלי תשמיש ומדור..."

והואיל והילדים נמצאים במשמורת האב חייב האב לדאוג לכל צורכיהם ואין על האישה לקחת חלק בעול פרנסת הילדים, ובוודאי לא בנידון דנן שהאם מרוויחה בכדי מחייתה בלבד.

ד.
ב"כ האב מעלה בסיכומיו טענה שיש לראות כי הילדים הם אלה הדרים בחלקה של האישה בדירה, כאשר האב גר בחלקו בדירה, ואין לתבוע את הילדים בדמי שימוש שיש לראות את השימוש כגנבה ו/או כנזק, וקטן שהזיק פטור אף לאחר שהגדיל, אף כלפי ההורים, ובוודאי כאשר אין הגניבה בעין.

ביחס לטענת ב"כ האב כי יש לראות את הילדים כגרים בחלקה של האם בדירה ואת האב כגר בחלקו, ביה"ד מפנה למשנה במס' נדרים דף מה: וז"ל: "השותפין שנדרו הנאה זה מזה אסורין ליכנס לחצר"

ובר"ן שם כתב, שכאשר יש בחצר דין חלוקה לדברי הכל אסור, ואף רבי אליעזר בן יעקב לא חלק אלא באין בה דין חלוקה אבל ביש בה דין חלוקה מודה לחכמים.

ובשו"ע יו"ד סי' רכו סעיף א' פוסק, וז"ל:

"שנים שהם שותפין בחצר ונדרו הנאה זה מזה, אם יש בו דין חלוקה חל הנדר ואסורין ליכנס בו עד שיחלקו ויכנס כל אחד בשלו."

הרי אם כן, כל עוד לא חלקו רואים את הנכנס בחצר כנכנס גם לחלק חברו.

ואם כן, איך קבע ב"כ האב כי האב משתמש אך ורק בחלקו והילדים בחלק האם? לשיטתו, אדרבה יש לומר שהילדים הם המשתמשים בחלק האב והאב משתמש בחלק האם, ובהתאם לאמור לעיל היותר נכון הוא כי כל עוד לא חלקו את הדירה, כל הנמצא בדירה משתמש גם בחלק האב וגם בחלק האם וכפי שפסק השו"ע יו"ד סי' רכו סעיף א', וז"ל:

" וכל שכן אם אחד מהם הדיר לאחד מן השוק מנכסיו שאסור ליכנס בו."

והילדים דומים כאן לאחד מן השוק ביחס לאב ואם בנידון הבעלות על הדירה.

ובר"ן נדרים דף מה: כתב שהוא מדין ברירה. ובש"ך יו"ד סי' רכו ס"ק ב' כתב וז"ל: " דאף לא שרי מטעם ברירה כיון שיש לתקן בחלוקה, וכל שכן למאן דאמר דאין ברירה."

אלא שכל האמור מיותר, שבוודאי שאין הילדים ח"ו בבחינת גנבים או מזיקים כטענת ב"כ האב, שהרי יושבים בדירה מכוח הוראת אביהם המחויב בפרנסתם – בקטינים, והסמוכים על שלחן אביהם – בבגירים כאשר באים לעתים לבית אביהם. ולשיטת ב"כ האב נמצא, כי האב הוא בבחינת גנב ח"ו. אלא שגם הגדרה זו כלפי האב איננה נכונה. הגדרת האב היא: דר בחצר חברו שלא מדעתו, כסוגית הגמרא ב"ק דף כא..

ופסק השו"ע חו"מ סי' שסג סעיף ו', וז"ל:

" הדר בחצר חברו שלא מדעתו שאמר לו צא ולא יצא חייב ליתן לו כל שכרו. שאם לא אמר לו צא... אם החצר עשויה לשכור, אף על פי שאין דרך זה לשכור, צריך לעלות לו שכר, שהרי חסרו ממון"

וברמ"א שם, וז"ל: " וסתם בתים בזמן הזה קיימא לאגרא ואף על פי שעדיין לא השכירו מעולם."

והואיל ובתיק המונח לפנינו האישה תבעה מכבר את בעלה שיפנה את דירת הצדדים ולפרק את השיתוף בדירה, וגם אם לא הייתה עושה כן הרי סתם בתים בזמן הזה עומדים לשכירות אף שבפועל לא הושכרו בעבר, ישלם האב לאם דמי שימוש ראויים ויקיים חיובו בזה.

ה.
השאלה העומדת עתה היא, מאימתי ישלם האב לאם את דמי השימוש הראויים בהושיבו את ילדי הצדדים ואת עצמו גם בחלק האם בדירה.

ברור הוא כי מיום סידור הגט בו נאסר על האישה להיכנס לדירת הצדדים מכוח ההלכה, ולא היה בידה לגור בדירה, חייב האב לשלם לאם דמי שימוש ראויים על חלקה בדירה.

לעומת זאת, עד לסידור הגט, עקרונית היה בידה של האישה לדור בדירה, ואם לא עשתה כן, הרי זה משום שהיא גרמה זאת לעצמה בהתנהגותה, ומשום כבודה לא יפרט ביה"ד מעבר לכך.

ואף לאחר שתבע האב גירושין, עקרונית היה בידה לגור בדירה, ואם לא עשתה כן, ו/או שלא היה בידה לעשות כן בעקבות התנהגותה, הרי אין בכך בכדי לחייב את האב לתת לה דמי שימוש ראויים.

ו.
ביחס לתשלומי המשכנתא, בוודאי שבעת מכירת הדירה יקוזזו מחלקה של האם מחצית תשלומי המשכנתא ששילם האב עבור האם, שהיה עליה לשלם מכוח בעלותה בדירה ב-50%.

הרב יגאל לרר

ראיתי מה שכתב ידידי הגר"י לרר שליט"א. אני מסכים למסקנותיו המעשיות מלבד אופן חישוב תשלום דמי השימוש, אולם עלי להקדים מספר מילים, ולאחר מכן אבהיר את השקפתי לגופו של הנושא הנדון.

חובה עלי לציין שהצטרפתי לתיק זה רק בדיון האחרון שהתקיים בתאריך ח' באלול תשע"ד (3.9.2014) הדיון עסק בתביעת האשה את הבעל (לשעבר) בדמי שימוש ראויים בגין שימושו של הגרוש בחלקה של האשה בדירה המשותפת לצדדים.

מעיון שטחי בתיק זה מתברר שיש לו היסטוריה ארוכה עם מורכבות שאינה פשוטה כלל, לכן את דעתי אביע באופן ממוקד בנושא שבו עסק הדיון הנ"ל ובעקבותיו החלטה זו.

א. ב"כ הנתבע מביא בסעיף 57 לסיכומיו אסמכתא לפטור את הנתבע בחלק מדמי השימוש, על פי פסק דין שניתן בביה"ד הרבני נתניה (מעולם לא ראיתיו אך הוא ידוע לי) העוסק בתביעת האב דמי שימוש מהאם הגרה עם ילדיהם המשותפים בדירתם המשותפת, שם נקבע לפי דעת הרוב שהאם פטורה מלשלם חלק מדמי השימוש בחלקו של האב מחמת אותו חלק שהילדים נהנים, ולכן אף במקרה דנן טוען ב"כ הנתבע יש לפטור את הנתבע מדמי השימוש המוטלים עליו את החלק מהדירה שהילדים נהנים ממנו

ב"כ הנתבע טועה בדמיון בין המקרים מפני שקיים הבדל בסיסי ביניהם, במקרה דנן האם היא התובעת את האב בדמי שימוש, ומאחר והאב חייב במזונות ילדיו הכוללים דמי מדור, אין הוא יכול לנצל את חלקה שלה האם בדירה כדי לפרוע את חובו במדור לילדיו.

לעומת זאת המקרה הנדון בפס"ד הנ"ל, שם תובע האב את האם והילדים הנמצאים עמה בדירת הצדדים, האם כידוע אינה חייבת במזונות ומדור ילדיה, לפיכך יש מקום לדון לפטור את האם מתשלום אפילו חלקי משימוש בחלקו של האב בדירה מחמת חיובו במדור ילדיו, מפני שאת חובתו בדמי המדור משלם האב באמצעות שימוש ילדיו בחלקו בדירה.

ב. עוד טענה מעלה ב"כ הנתבע בסיכומיו בסעיף 58 שמקורה מהפס"ד הנ"ל שיש לפטור את האב בחלק מדמי השימוש, בנימוק שהקטינים המצויים עמו בבית ומשתמשים בחלקה של האם, דומה הדבר לקטן שהזיק או נהנה מאחרים וכידוע קובעת ההלכה שמקורה במשנה במסכת בבא קמא דף פ"ז. "חרש שוטה וקטן פגיעתן רעה, החובל בהם חייב והן שחבלו באחרים פטורים."

לפי זה כותב ב"כ הנתבע, אין לחייב את האב על מה שהילדים הזיקו או נהנו מחלקה של האם.

תגובתי לדבריו, שאין כל קשר בין נדון דידן לדין קטן שהזיק או נהנה.

הדבר פשוט שאין כל מקום לתבוע את הקטנים על הנאתן או היזקן מאחר והם אינם ישות משפטית.

מאידך צריך להבחין שהקטנים היושבים בדירה השייכת גם לאם, אינם יושבים שם כדיירים שותפים לאב, אלא הם נמצאים שם כחסויים של האב, היות ונקבע שהילדים יהיו במשמורת האב היינו הילדים נמצאים שם תחת אחריותו.

כלומר קטן מעמדו כחסוי וההורה המשמורן נוטל את החסות עליו, אם כן הקטנים נמצאים בדירה לא מכח עצמם כמו (במקרה שמביא ב"כ הנתבע) קטן שהלך והזיק מעצמו או נהנה מעצמו, אלא מחמת אביהם שבמקרה דנן הוא ההורה המשמורן והקטנים שהם תחת חסותו חייבים להתגורר עמו בדירה.

יוצא לפי זה שבגרמתו של האב הילדים משתמשים בחלקה של האם.

לפיכך המקרים ההלכתיים שמצטט ב"כ הנתבע כדוגמאות מקבילות למקרה דידן שאיני רוצה להאריך ולצטטם כי כאמור הם אינם ממין הענין, רק אכתוב בקיצור שהמקרה ההלכתי המקביל למקרה שבו אנו עוסקים, הוא המקרה שהאב לוקח מחבירו מאכל ונותן אותו לבנו הקטן לאכול, האם יעלה על הדעת לומר שלא ניתן לחייב את האב בתשלום עבור המאכל מאחר ולא הוא אכל אלא בנו הקטן והיות והדין הוא קטן שהזיק פגיעתו רעה לכן יפסיד בעל המאכל?

פשוט וברור שהאב חייב לשלם עבור אכילתו של הקטן ואין קשר להלכה של קטן שהזיק, שהרי הוא האכילו בידיו, זהו בדיוק המקרה התואם את המקרה דנן שמחמת האב הילדים אוכלים מחלקה של האם (והרי זה הדין של מעמיד בהמתו על קמת חבירו עיין גמרא בבא קמא דף נ"ו:)

העולה מן האמור שאין מקום לטענתו של ב"כ הנתבע לקזז מדמי השימוש שחייב האב לאם, את השימוש שהילדים עושים בחלקה של האם.

ג. מאידך ברור הדבר שהאם מעוניינת שילדיה ישתמשו בחלקה שבדירה למרות שנקבע משמורת אצל האב, אם כך שמא נאמר שהאם מוחלת לאב על הנאתן של הילדים מהשימוש בחלקה בדירה.

אבחנה זו יש לדחות, מפני שאמנם האם מעוניינת שילדיה ישתמשו בחלקה אבל היא בודאי אינה מסכימה שעקב כך יפטר האב מחיובו כלפי ילדיו. כלומר האב הרי חייב במדור לילדיו במסגרת חיוב מזונות, ואת חיובו במדור הוא פורע באמצעות שימוש בחלקה של האם – דהיינו פורע חובו בממון האם, לזה כאמור ודאי האם אינה מסכימה.

ד. לפי זה יוצא, שאמנם יש לחייב את האב בתשלום לאם עבור שימוש הילדים בחלקה בדירה, אלא שהתשלום בגין שימוש ילדיו לא יהיה לפי דמי שימוש ראויים אלא לפי דמי מדור לילדים. כמובן שחישוב תשלום דמי שימוש ראויים שונה מחישוב תשלום דמי מדור, לכן התשלום של האב לאם אמור להתפצל כדלהלן:

על השימוש שלו בחלק האם הוא ישלם בהתאם לחישוב דמי שימוש, ועל שימוש ילדיו בחלק האם הוא ישלם בהתאם לחישוב דמי מדור. במידה והחישוב לפני דמי מדור נמוכים יותר מהחישוב לפי דמי שימוש.

ה. אולם כל האמור הוא ביחס לקטינים מבין הילדים, אבל הבגירים שבין הילדים שהאב אינו חייב במדורם, אם כן אין מקום לתבוע את האב בתשלום עבור שימושם של הילדים הבגירים. לפיכך את השימוש שעושים הבגירים בחלקה של האם יש לקזז מהתשלום אותו חב האב לאם, ועליה לתבוע את ילדיה הבגירים שהם כבר ישות משפטית עצמאית.

ו. אלא שלכאורה עדיין יש מקום לומר שהתביעה צריכה להיות רק כלפי האב ולא כלפי הילדים הבגירים, היות והגורם לכך שהאם מנועה מלהשתמש בחלקה הוא האב ולא הילדים, שהרי עזיבת האם את בית הצדדים נובעת מכך שאסור לה לדור עם האב לאחר הגירושין בבית אחד, במידה ולאם היתה אפשרות להתגורר בדירה כידוע לא היה ניתן לחייב את האב בתשלום דמי שימוש עבור חלקה של האם, יוצא לכאורה שיסוד התביעה לדמי שימוש במקרה דנן הוא מחמת אי יכולת השימוש של האם.

ז. השקפה זו יש לדחותה בפשטות, אמנם נמנע מהאשה השימוש בדירה בגרמתו של האב, אולם מניעת שימוש או כל מניעת רווח היא פעולת גרמא שלא ניתן לחייב עליה. דומה הדבר למי שסגר את דלת ביתו של חבירו ומנע מחבירו שהיה מחוץ לביתו את הכניסה אליו ואת השימוש בו שאין לחייבו על כך, מאחר וזו רק מניעת שימוש כפי שמובא בגמרא בבא קמא דף פה: ובשולחן ערוך חושן משפט סימן ת"כ סעיף יא. {לעומת זאת, במקרה והוא הוציא את את חבירו מהבית השייך לחבירו וסגר בעדו את הדלת כך שלא היתה לחבירו האפשרות לחזור לביתו, יהיה חייב על ההפסד שנגרם לחבירו. מפני שהוציאו מביתו בידיו ולא רק מנע את כניסתו כך נפסק בשולחן ערוך הנ"ל. לפי זה בני זוג אשר יש להם דירה משותפת, והאחד הוציא צו הרחקה לשני בפרט אם הבקשה לצו הרחקה אינה מוצדקת דיו, יוכל המורחק לתבוע דמי שימוש מעת מתן הצו.}

לכן בודאי שהחיוב הוא על השימוש בפועל בדירה (כפי שמבואר בסוגיא בבא קמא דף כ'. שהתשלומים הם עבור הנאה מהדירה של חבירו יעויין שם) לפי זה הרי חלק מהנהנים בפועל מחלקה של האם, הם הילדים הבגירים, והם כשותפים עם האב בשימוש ועליהם לשלם חלק מדמי השימוש הראויים בחלקה של האם.

ח. אולם יש לסייג את האמור לגבי שימוש הילדים הבגירים בדירה. דהיינו, אם הילדים הבגירים התגוררו בדירה קודם שהאם עזבה את הדירה והם ממשיכים הלאה להתגורר בדירה, בודאי שתביעת האם צריכה להיות גם כלפיהם כפי שהיא תובעת את האב, היות והילדים הבגירים שותפים בשימוש הדירה יחד עם האב.

אבל אם הילדים הבגירים בעת עזיבת האם כבר לא התגוררו בדירה, ורק לאחר עזיבת האם דאג האב להביאם לדירה כדי שכל המשפחה תהיה ביחד או מכל סיבה אחרת, אז יש לחייב רק את האב בתשלום עבור השימוש בחלקה של האם, היות שהוא הביא את הילדים הבגירים שיתגוררו עמו בדירה, זו הנאתו של האב כאשר כל הילדים נמצאים עמו, והנאה זו הוא מפיק משימוש בחלקה של האם, לכן עליו לשאת בתשלום עבור השימוש של ילדיו הבגירים מהחלק של האם.

ברם אף אם האב הביא את הילדים הבגירים להתגורר עמו בדירה, אם תחפוץ האם יכולה היא לתבוע את ילדיה הבגירים על הנאתן מחלקה בדירה, כלומר את דמי השימוש המגיעים לה למגוריהם של ילדיה הבגירים בחלקה, יכולה היא לגבות מהאב או מהילדים עצמם.

חילוק זה כבר קבע הגרי"ש אלישיב זצ"ל (מובא בפד"ר ד עמוד 182) במקרה דומה שם מדובר שהבעל עזב את דירת הצדדים ולאחר עזיבתו באו הורי האשה להתגורר עמה בדירה, הבעל אינו חייב לתבוע את הורי האשה על חלקם בשימוש בחלקו בדירה, אלא אם רצה יכול הוא לתבוע את כל דמי השימוש המגיעים לו עבור השימוש בחלקו מהאשה.

תמצית דבריו ונימוקו של הגרי"ש אלישיב כדלהלן, "באחד שגירש את חבירו מביתו והכניס אחר תחתיו שבעל הבית יכול לדרוש דמי שכירות גם מזה שגירשו מביתו ורצה מזה גובה, רצה גובה ממי שגר בביתו, מפני שי"ל שזה ג"כ מקרי השתמשות ברכוש חבירו, הואיל והוא הכניס את חבירו לגור בבית ויש לו קורת רוח מזה, הרי אפשר לומר שדינו כאוכל מה שחבירו נפסד."

ט. במקרה בו אנו עוסקים, אין ספק שהילדים הבגירים התגוררו בדירה קודם שהאם עזבה אותה ולא שהאב הביא אותם להתגורר עמו לאחר עזיבת האם.

כמו כן פשוט שהאם חפצה בטובת ילדיה ובודאי יש לה קורת רוח שילדיה גם הבגירים נהנים מחלקה כדי שיהיה להם קורת גג, ואין ספק שלא עלה על דעתה של אמא נורמטיבית לתבוע את ילדיה הבגירים בדמי שימוש.

לאור האמור יהיה זה מוצדק לקזז מתשלום דמי השימוש שחייב בהם האב את החלק של הילדים הבגירים, מאחר בפועל היו לו שותפים בשימוש בחלקה של האם בדירה.

המסקנות העולות מן האמור:
א. עקרונית על הגרוש לשלם דמי שימוש ראויים לגרושה בגין שימוש בחלקה מיום מתן הגט כדברי עמיתיי. אולם מעשית אופן חישוב התשלום דעתי שונה מעמיתיי כדלקמן:

1) מאחר ויחד עם הגרוש מתגוררים גם ילדיהם הקטינים המשותפים של הצדדים שאף הם משתמשים בחלקה של האם בדירה, על הגרוש לשלם לגרושה על חלקם היחסי של הקטינים בשימוש בחלקה של הגרושה, לפי התחשיב הנמוך מבין השניים, דהיינו לפי דמי שימוש ראויים או לפי דמי מדור.

2) במידה והילדים המשותפים הבגירים מתגוררים בדירת ההורים בהסכמת האם, מהתשלום אותו אמור האב לשלם לאם יש לקזז באופן יחסי את חלקם של הילדים הבגירים מדמי השימוש שעל הגרוש לשלם לגרושה.

ב. מאחר ולפי היוצא מן האמור היכולת לכמת את התשלום המוטל על הגרוש לשלם לגרושה עבור השימוש בחלקה הוא מורכב, מומלץ לאשה וב"כ לקבל את הצעתו של היו"ר שהיא, השארת המצב הנוכחי על כנו עד הגיע הקטן שבין הילדים לגיל 18, עם הגיע הקטן לגיל 18, תימכר הדירה. עד אז ימשיך האב לשאת בתשלום המשכנתא במלואה, ובנוסף לפנים משורת הדין ישלם הגרוש לאשה דמי שימוש ראויים כנגד חלקה.

בעת הגיע שלב מכירת הבית בתמורה שתתקבל יקוזז מחלקה של האשה שיוותר לאחר פירעון יתרת המשכנתא (במידה ועדיין היא לא נפרעה לגמרי), המחצית ששילם הגרוש עבור חלקה של הגרושה במשכנתא.

הרב אברהם מייזלס

לאחר העיון בדברי כבוד יו"ר ההרכב הגאון רבי יגאל לרר שליט"א ובדברי כבוד חבר בית הדין הגאון רבי אברהם מייזלס שליט"א הנני לכתוב את נימוקי והכרעתי בנדון חיוב הבעל בדמי שימוש ראויים.

לפנינו בקשת האשה לפירוק שיתוף מיידי באופן שיויוני בדירת הצדדים הרשומה על שם שני הצדדים ברח' [פלוני] בפתח תקוה, ותביעתה לחייב את בעלה לשעבר בדמי שימוש ראויים על שימושו יחד עם הילדים [האב נקבע כמשמורן על הילדים] בחלקה של האשה בדירה מיום עזיבתה את הבית.

א. מצטרף להחלטת הרב לרר כי "הסכמת הצדדים" שמי שיהיה המשמורן יקבל את הדירה עד שימלאו לבן הקטן 18 שנים, אינה תקפה, מאחר ש'הסכמה' זו לא היתה אלא במסגרת הדיונים, לא כהסכם בין הצדדים ובודאי שלא קיבלה תוקף של פסק דין.

ב. מצטרף להחלטה כי זכות האשה לפרק את השיתוף והיא רשאית לקבל את חלקה בדירת הצדדים.

למרות קביעה זו, בהתאם להסכמת הצדדים לדון לפי כללי חוק יחסי ממון, וכסעד לילדי הצדדים, פירוק השיתוף בפועל יתבצע רק לאחר שיימצא הסדר מגורים אחר המתאים לצורכי הילדים.

ג. ביחס לדמי שימוש ראויים. ישנם כמה סיבות הלכתיות שיש לדון בהם אם מכוחן התחייב הבעל בדמי שכירות על שימושו בחלקה של האשה.

1. חיוב מדין גרימת נזק על ידי מניעת שימוש האשה ואפשרותה להשכיר את הדירה.
הרא"ש במסכת בבא קמא פרק ב סימן ו כתב: "דאפילו גירש חבירו מביתו ונעל הדלת בפניו אין זה אלא גרמא בעלמא ולא מיחייב אלא כשעת הגזילה וכן המקבל שדה והובירה אין חייב אלא משום דדרשינן לשון הדיוט. ואומר בירושלמי זאת אומרת המבטל כיסו של חבירו פטור". וכ"ה במרדכי.

בטור חו"מ סימן שס"ג כתב: "והרמ"ה הוסיף לומר דאפילו לא היה דר בו כיון שעומד להשכיר וגזלו ממנו חייב וא"א הרא"ש ז"ל כתב על זה דפטור."

בשו"ע (שם) פסק כהרא"ש ודלא כהרמ"ה: "הדר בחצר חבירו שלא מדעתו שאמר לו צא ולא יצא חייב ליתן לו כל שכרו. ואם לא אמר לו צא אם אותה חצר אינה עשויה לשכר אינו צריך להעלות לו שכר". וכתב הרמ"א בהג"ה: "ואף על פי שהוציא את בעל הבית בעל כרחו מן הבית והוא דר בו... ואם החצר עשויה לשכר, אף על פי שאין דרך זה לשכור, צריך להעלות לו שכר שהרי חסרו ממון. הגה: מיהו אם לא היה דר בו, אלא שגזלו ממנו, פטור לשלם השכירות (טור ס"ו בשם הרא"ש ולאפוקי מהרמ"ה)."

אולם בסימן ת"כ סעיף יא כתב השולחן ערוך: "הכניסו בחדר וסגר הדלת עליו ובטלו ממלאכתו, אינו נותן לו אלא שבת בלבד". מבואר שחייב לתת לו דמי שבתו. ודין זה סותר לכאורה את הדין המבואר בסימן שס"ג הנ"ל.

אך יעוין בב"ח סימן שס"ג שעמד על סתירה זו ותירץ שבסגירת הבית אין ההיזק מתחיל מיד ולכן הוי גרמא שפטור. והקצוה"ח שם חלק עליו וס"ל שעיקר החילוק הוא שאין חיוב דמי שבת על נכסים אלא על אדם עצמו.

אמנם יש דעות שיש לחייב במניעת רווח כשהיא ודאית ומוחלטת. יעוין ברא"ש ב"מ פ"ו סימן ב שכתב: וה"ה נמי אם לא הלכו וכבר שכרו כל בעלי בתים פועלים ואינן מוצאין עוד להשתכר נותן להן שכרן כפועל בטל. דקי"ל כר"מ (ב"ק דף ק א) דדאין דינא דגרמי ועל ידו נתבטלו היום. ובפלפולא חריפתא כתב דשאני דין זה ממבטל כיסו של חבירו "דהכא היה מוצא בודאי מי שישכירו". וכ"כ בשו"ת חוות יאיר (סימן קנ"א), שו"ת שואל ומשיב (מהדורא תליתאי ח"ב סימן קמ"ו) ובערוך השולחן (סימן רצב ס"כ), מחנה אפרים (גזילה סימן יא).

אולם דעת רבים מגדולי הפוסקים שאף המונע מחבירו רווח ודאי וברור פטור. יעויין בש"ך (סימן רצב סקט"ו), קצות החושן (סימן שלג סק"ב), בית אפרים (חו"מ סימן כו), נתיבות המשפט (סימן שלג סק"ב), אמרי בינה (חו"מ דיני הלואה סימן לט ד"ה אולם), ובישועות מלכו (חו"מ סימן כב).

העולה מהאמור כי אי אפשר לחייב את הבעל מדין 'מניעת השימוש' וגרימת אי אפשרות האשה להשכיר את הדירה.

2. מדין חיוב נהנה
א. בשו"ע חו"מ הלכות גזילה סימן שסג סעיף ו: "הדר בחצר חבירו שלא מדעתו שאמר לו צא ולא יצא חייב ליתן לו כל שכרו. ואם לא אמר לו צא אם אותה חצר אינה עשויה לשכר אינו צריך להעלות לו שכר. ואם החצר עשויה לשכר, אף על פי שאין דרך זה לשכור, צריך להעלות לו שכר שהרי חסרו ממון. הגה:...וסתם בתים בזמן הזה קיימי לאגרא ואף על גב דעדיין לא השכירו מעולם" (מרדכי פרק כיצד הרגל והגהות מיימוני פ"ג דגזילה ועיין בת"ה סימן שי"ז).

לפי זה, בנדון דידן, מכיון שדירת הצדדים קיימא לאגרא וגברא דעביד למיגר, לכאורה יש לחייב את הבעל בדמי שכירות על שימושו בחלקה של האשה.

ב. אולם, לאחר העיון, יש להסתפק מאוד בדבר, מאחר שבית המגורים של הצדדים נדון כבית השותפים. נכס של שני שותפים עשוי לשימוש של כל אחד מהם, וכבר נקבעה הלכה בשו"ע חושן משפט הלכות חלוקת שותפות סימן קעא סעיף ח ברמ"א: "לא חלקו, והשתמש בו אחד מן השותפין כמה שנים, לא יוכל אחר כך האחר לומר אשתמש ג"כ זמן שנשתמשת, דכל זמן שלא חלקו כל אחד בשלו הוא משתמש". ומקורו טהור בשו"ת הרשב"א חלק ב סימן קמא: "ואם אירע שישב בו האחד, שתים ושלש שנים. נראין לי דברים ברורים, שאינו חייב להעלות לו שכר. דכל שלא חלקו, בשלו הוא משתמש. ואפילו בחצר שיש בה דין חלוקה נמי. וכל שכן בחצר שאין בה דין חלוקה. דלא דמי לדר בחצר חבירו שלא מדעתו. והוא הדין דאינו יכול לומר לו כדרך שנשתמש בו שתי שנים אשתמש בו אני לבד כנגדן דכל שלא חלקו בשלו הוא משתמש ואלו רצה חבירו היה משתמש בו."

המתבאר, כי שנכס של שותפין אין חיוב 'נהנה' גם אם מחסיר את חבירו, מכיון שחיוב 'נהנה' חל רק כשמשתמש בשל חבירו, והכא 'בשלו הוא משתמש'.

אך למרות גודל ההוכחה שא"א לחייב שותף בחיוב 'נהנה' נראה לי כי בנדון יש לחייב את הבעל בדמי השכירות הנ"ל, ומכמה סיבות:

הרשב"א שהוא מקור הדין הוסיף בטעמו דברים נוספים והם: "דכל שלא חלקו בשלו הוא משתמש ואלו רצה חבירו היה משתמש בו". נראה שכוונתו שהגם שטעמו לפטור את השותף מחיוב 'נהנה' הוא כי 'בשלו הוא משתמש' וכראב"י בפ"ה דנדרים ומשום יש ברירה כלשון הרשב"א. מ"מ זה אינו אלא כשהשימוש אינו מונע מהשותף השני מלהשתמש אף הוא בנכס. אבל אם השימוש מונע את השותף השני מלהשתמש בנכס השותפות, מוגדר שימושו כ"בשל חבירו הוא משתמש". והטעם, מאחר שזכות שני השותפים להשתמש בכל הנכס, מה שאנו דנים שהשתמשות כל אחד בנכס, מוגדר כ'בשלו הוא משתמש' אינו אלא כשאינו מונע את שימוש השני באותו חלק. אבל כששימוש האחד גורם לשותף השני מניעת שימוש, הרי ברור ששימוש כזה נקרא שימוש גם בשל חבירו.

ובעזהשי"ת מצאתי דברים מפורשים בשו"ת בית שלמה חו"מ סימן מח שכתב כדברינו: "הנה מבואר נגלה מסיום דברי השואל ומסיום דברי הרשב"א שהטעם משום דבלא"ה היה הבית פנוי ואלו היה רוצה חבירו היה משתמש בו ולא מיחה בו חבירו אבל בנ"ד דפ"א רצה שמעון ליכנס ולא הניחו ראובן בכה"ג ודאי דצריך ראובן לשלם שכירות לשמעון עבור חלקו וכמבואר מדברי הרשב"א עצמו כנ"ל. וגם דבר זה ברור ופשוט דכיון שראובן לא הניח לשמעון ליכנס בו לאו כל כמיניה להשתמש בחלקו של שמעון בחינם בע"כ". והביאו במנחת פתים על השו"ע שם. גם שו"ת מהרש"ם ח"א סימן ח כתב שלכו"ע צריך לשלם באופן שתבעו לחלוק ולא רצה. כמו"כ בכסף הקדשים על השו"ע צידד שאם היתה סיבה שלא השתמש השני באותו זמן יכול לתבוע שימוש נגדו.

[ובמנחת פתים שם הביא גם דברי תשו' התשב"ץ (ח"ג סימן רח) שחולק על הדין של הרמ"א. ובספר דברי גאונים (כלל ק סימן ה) יישב דברי התשב"ץ שלא יחלקו על הרמ"א. ובשו"ת תשורת ש"י דחה את דברי הדברי גאונים. ועין בשו"ת בית יצחק חו"מ סימן מ"ד].

לפיכך, בנדון דידן שאסור עפ"י ההלכה לאשה לדור בדירה יחד עם גרושה, גם "בשל חבירו משתמש" ויש עליו חיוב 'נהנה'.

למרות כל האמור, נראה שביאור זה אינו מוחלט בדברי הרשב"א, ואפשר שלדעתו הקביעה ההלכתית שכל שותף 'בשלו הוא משתמש' הוא בכל גווני וגם באופן שמונע את השותף השני מלהשתמש. בעיון בדבריו נמצא, שהוספת המילים 'ואלו רצה חבירו היה משתמש בו' לא נאמרו על דבריו הראשונים שכתב שיש לפטרו מתשלום משום 'דלא דמי לדר בחצר חבירו שלא מדעתו'. על הפטור מחיוב נהנה, נימק הרשב"א רק במילים 'דכל שלא חלקו, בשלו הוא משתמש' בלי ההוספה של 'ואלו רצה חבירו היה משתמש בו', ובזה י"ל שסבירא ליה שבכל גווני אנו דנים את שימוש השותף בנכס השותפות ש'בשלו הוא משתמש'. אפשר, שכל מה שהוסיף הרשב"א 'בשלו הוא משתמש ואלו רצה חבירו היה משתמש בו' נאמר רק על החלק האחר בדבריו כשהוא מסביר מדוע לא נעניק 'שימוש מול שימוש' לשותף השני, שעל מה שכתב "והוא הדין דאינו יכול לומר לו כדרך שנשתמש בו שתי שנים אשתמש בו אני לבד כנגדן" כתב "דכל שלא חלקו בשלו הוא משתמש ואלו רצה חבירו היה משתמש בו". וכוונת דבריו שאין יכול השותף השני לתבוע שימוש נגד שימוש מהשותף הראשון, מאחר שהיתה בידו האפשרות להשתמש באותו הזמן שהשותף השתמש בו, ולא השתמש, לכן איבד זכותו של שימוש מול שימוש.

אך מלבד דברי הפוסקים ובמיוחד הבית שלמה שהבינו בדברי הרשב"א כהבנה הראשונה הנ"ל, גם לפי ההבנה השניה בדבריו, נראה לחייב את הבעל בדמי השכירות על שימושו החלק האשה בדירה. שהרי לפי העולה מדברי הרשב"א, ביד האשה לתבוע שימוש לזמן נגד זמן השימוש של הבעל בדירה, וכנ"ל שבנדון דידן לא מתקיים 'ואלו רצה חבירו היה משתמש בו' כי אינם יכולים להשתמש יחדו בדירה בגלל האיסור ההלכתי הרובץ עליהם. ומאחר שבידה לתבוע שימוש מול שימוש, לכה"פ חל על הבעל חיוב ממוני לדמי שימוש תמורת חיובו לתת שימוש נגד שימוש בדירה.

לפיכך, גם אם נאמר בדברי הרשב"א, שכלפי חיוב 'נהנה' אמרינן ש'בשלו הוא משתמש' גם אם מונע את חבירו מלהשתמש, מ"מ מאחר שחייב בחלוקת שימוש נגד שימוש כדיני שותפות, באופן שע"י שימושו מונע את חבירו מלהשתמש, א"כ אם לא יתן את זכות השימוש חל עליו חיוב ממוני.

ג. טעם עיקרי נוסף לחייב את הבעל בדמי השכירות הוא על פי כללי דיני שותפות.

דירה הנמצאת בבעלות משותפת של שני בני זוג, מוגדרת כנכס של שותפין העשויה לעצמם, כלומר, מטרת השותפות לשימוש ולא להשקעה ולרווח, ולכן אנו דנים אותו האם בשלו או בשל חבירו הוא משתמש. אולם, נראה, שברגע שהזוג מתגרש, האומדנא הברורה היא, שמעתה מוגדר הנכס המשותף כ'עשאן לשכר'. שהרי אינם יכולים לגור יחדו בדירה בגלל האיסור ההלכתי הרובץ עליהם וגם אינם רוצים לגור יחדו. ומשום כך אין השותפות בדירה למגורים משותפים או לשימוש אחר משותף אלא שותפות להשקעה ועשוי לשכר ולהניב תשואה לשני השותפים כדי שיוכלו לשכור דירה לכל אחד ואחד בנפרד.

על פי קביעה זו חוזר להיות הדין ברור כי על השתמשות הבעל בדירה חל חיוב 'נהנה' מדירת חבירו למרות שהם שותפים. כי השותפות אינה על מדור אלא לשכר וכמבואר בפוסקים. ועיין בשו"ע (שם סעיף ח הנ"ל) ויעוין בפתחי תשובה שם (סימן קעא סק"ט) ובשער משפט (סק"ה).

לסיכום:
אני מצטרף לדעת חברי בית הדין כי על האב לשלם דמי שימוש ראויים על שימושו בחלקה של האשה בדירה.

ד. אני מצטרף לדעת כבוד יו"ר ההרכב הגאון רבי יגאל לרר שליט"א כי חיוב דמי השימוש על חלק האשה בדירה מוטל כולו על הבעל ולא על הילדים הבגירים. מאחר שברור שהילדים הבגירים אינם דרים בבית אלא כאורחי האב, במיוחד לפי הודאת ב"כ האב עצמו בסיכומיו (סעיף 41) כי אינם גרים בקביעות בדירה אלא מבקרים בה מידי פעם ובסופי שבוע.

הרב מנחם הגר

החלטה
בהתאם לאמור לעיל מחליט ביה"ד (בסעיף א' לפי דעת הרוב) כדלהלן:

א. על האב לשלם לאם מחצית דמי שימוש ראויים בדירת הצדדים, על השימוש בחלקה של האשה בדירה, מיום סידור הגט, בהתאם לשמאות על גובה דמי שכירות דירת הצדדים.

ב. עקרונית, מורה ביה"ד על פירוק השיתוף בדירה מיידית. הדירה תימכר ותמורתה תחולק שווה בשווה בין הצדדים לאחר החזר המשכנתא.

בעת מכירת הדירה יקוזזו מחלקה של האם מחצית תשלומי המשכנתא ששילם האב עבור האם, שהיה עליה לשלם מכוח בעלותה בדירה ב-50%.

לאב זכות ראשונית לקניית חלקה של האישה בהתאם להערכת שמאי.

מעשית, יגיעו תחילה הצדדים להבנות להסדר מגורי הילדים המתאים לצורכיהם ורק לאחר מכן תימכר הדירה.

במידה והצדדים לא יגיעו להבנות, יתן ביה"ד החלטתו בנידון.

עם האמור, על האם לשקול את השארת המצב עד הגיע אחרון הילדים לגיל 18 ויינתן לה ע"י האב מידי חודש דמי שימוש ראויים על חלקה בדירה, ובהגיע אחרון הילדים לגיל 18 תימכר הדירה בהתאם לאמור לעיל.

ג. האב ימשיך לשלם את דמי המשכנתא במלואם ובעת מכירת הדירה יקוזזו מחלקה של האם בדירה, וזאת כדי לעודד את האישה להמשיך את מצב הקיים עד למכירת הדירה בהגיע אחרון הילדים לגיל 18, כאשר בפועל משלם האב את המשכנתא עד למועד פירעונה בעת מכירת הדירה, והאם מקבלת דמי שימוש ראויים על השימוש בחלקה בדירה.

ניתן ביום ט' בשבט התשע"ה (29/01/2015).