רקע

מדובר בזוג עם שני ילדים, הבעל הגיש תביעת גירושין ראשונה בתאריך כ"א במרחשוון תשע"ו (3.11.2015) שם כתב בנושא התביעה "חשד לבגידה היא אסורה עלי".

בתאריך כ"ח בכסלו תשע"ו (10.12.2015) הגיש הבעל בקשה לסגירת התיק בטענה: "העניינים הסתדרו מבקש לסגור את התיק".

בתאריך א' בטבת תשע"ו (13.12.2015) הגיש תביעת גירושין חדשה שבה לא הזכיר את ענין הבגידה במפורש. במהות התביעה כתב "היחסים בבית לא טובים אין חום אין אהבה".

בפרוטוקול הדיון בתאריך ח' בשבט תשע"ו (18.1.2016) טען הבעל בדיון שנערך בפני דיין יחיד: "יש לי חשד שאשתי בוגדת בי, לא היו יחסי אישות ביננו והיא הלכה עם בגדים לא צנועים. יש לי הוכחות אני בטוח שהיא בגדה בי עם... בבית שלה."

לשאלת ביה"ד אם זה נכון ענתה האשה לא.

בתאריך י' בשבט תשע"ו (20.1.2016) נערך דיון בהרכב מלא ושם חזר הבעל וטען "יש לי עדים והקלטה".

תגובת ביה"ד לדבריו: "אם היו לך עדים והקלטה היית מביא אותם מזמן".

תגובת הבעל: "אם לא תודה, אני מבטיח שאני אפגוש אותה עוד פעמים בחיים, בחתונות של הבנות. ואח"כ טען "היה אפשר לעשות בדיקה מעמיקה".

באותו יום סודר הגט לצדדים ובמעשה ביה"ד נכתב שהאשה אסורה על הבעל מדין שואח"ד.

כחודש לאחר מכן הוגשה בקשה משותפת על ידי הצדדים שרוצים לחזור ולהינשא.

בדיון בעניין בתאריך ה' באדר ב' תשע"ו (15.3.2016) טען הבעל "עשיתי לה עוול... (הנטען) הזה הוא עוד מעט בן שמונים."

לשאלת ביה"ד בעניין טענתו שלא היו יחסי אישות הגיב הבעל "חס ושלום הייתי בתוך כעס הייתי מגיע באמצע הלילה, איך היא יכלה להיות איתי".

לשאלת ביה"ד מדוע טען כך כלפי אשתו ענה: "מתוך קנאה... אנשים הכניסו לי דברים בראש, עשיתי לה עוול, לא היה ולא נברא... אמרתי את זה בשעת עצבים, מעולם לא ראיתי בעיניים, אם היו לי עדים לא הייתי מביא אותם כדי להפטר ממזונות"?

ובהמשך "השפיעו עלי אנשים, אני מצטער שעשיתי את זה, לא היה ולא נברא".

דיון
יש לדון בשני עניינים:
א. האם דברי המבקש בפני ביה"ד יש בהם משום שאח"ד.
ב. גם אם לא, האם זה בכלל המבואר בשו"ע אה"ע סימן י' סעיף ג, "במוציא את אשתו משום שם רע שיצא עליה... לא יחזיר"

ראשית נדון בשאלה האם המבקש אסר עצמו על אשתו, כיום גרושתו.

מתוך עיון בפרוטוקול הדיון כפי שהבאנו לעיל נראה שבשום שלב לא נאמר על ידי המבקש אמירה ברורה שידוע לו שהאשה אסורה עליו וזאת מהנימוקים הבאים:
1. בכתב התביעה הראשון כתב "חשד לבגידה".
2. גם בדיון הראשון פתח המבקש ואמר יש לי חשד שאשתי בוגדת ואח"כ הוסיף "יש לי הוכחות".
3. ביום הגט טען "יש לי עדים והקלטה."

נמצא שהבעל לא טען מעולם שראה שאשתו בגדה או שהודתה בפניו אלא הסתמך על כך שיש לו עדים והקלטה שמעולם לא הציגם.

וגם על הצד שיש לו עדים והקלטה, ספק אם יש בהם כדי לאסור אשה על בעלה על פי גדרי ההלכה המבוארים בשו"ע.

נמצא שלא הייתה אמירה מבוררת שיש בה כדי להחיל איסור.

ונמצא הגם כשכתב "היא אסורה עלי", ובדיון טען "יש לי חשד שאישתי בגדה בי", וכיון שלא בירר כיצד אסורה עליו אין חלות של שוויא אנפשיא חתיכה דאיסורא.

ואחר החיפוש כך מצאתי שכתב הציץ אליעזר חלק טז, סימן מב בתשובה על ערעור נגד ביה"ד האזורי שקבע שבדברי הבעל יש גדר של שוויא אנפשיא חתוכה דאיסורא. וכך כתב בסעיף ג:

"עיינתי בחומר שבכל התיקים של הזוג ואינני מוצא בהם שהבעל הביא אסמכתא כל שהיא עליה הסתמך לטעון את טענותיו שהאשה בגדה בו לאחר נשואיהם זל"ז ושאסורה על כן עליו.

הוא אמנם טען שיש לו עדים אבל מעולם לא הביאם להעיד, ואפילו לא יצא שום קול על כך שנמצאים עדים כאלה, ובאין כל אסמכתא מתערערת איפה כל טענה בזה,

והשאח"ד בזה היא דמיונית בלבד ולא נאסר עליה עבור כך, ומעשים בביה"ד כמעט בכל יום, שעבור איזה סטיה מצד האשה נגד רצונו של בעלה...בא הבעל וטוען לפני ביה"ד בכעסו שהאשה בגדה בו ושאסורה עליו.

ומדוע לא נקרא זה באמת שאח"ד שהוא מדין הודאה ונאמנות על עצמו,או מדין נדר?

מפני דשויא אנפשיה חד"א נקרא היכא שהבעל אומר ומבסס את איסורו על איזה בסיס ששיח וסיג לו עם גדר של זנות, שחסר לזה רק הנאמנות על פי ההלכה, כגון שמסתמך על זה שטוען שראה בעצמו שזנתה או על מה שעד אחד אמר לו שראה שזינתה או אחד מהקרובים או שהיא עצמה אמרה לו שזינתה ומאמינה כבאה"ע סימן קעח סימן ט.

אבל כשהבעל בא וטוען בדיבורים בעלמא שאשתו בגדה בו ושהיא אסורה עליו ותומך את דבריו על מגדלים הפורחים באוויר ואין להם על מה שיסמוכו כי המה פרי של השערות דמיוניות בלבד באין כל אסמכתא והוכחה לדבריו שתהא בנויה על אמירה מראיית גופה של מעשה או כיעור,בכל כגון דא לא קבעינן שנקרא זה גדר של שווא אנפשיה חד"א, אלא קבעינן שזה נקרא גדר ובחינה של סבור הייתי בלבד שלא נאסר עבור כן, וכך כותב בשו"ת חת"ס חאב"ע סימן כה שכל כה"ג לא נקרא שויא אנפשיה חד"א ע"ש.

והודאתו או נדרו בזה (כל אחד לפי שיטתו) הוא גדר של נדר בטעות, או כמי שמתברר לו שהודאת עצמו ונאמנותו עליו הייתה בנויה לו על בסיס דמיוני שנתגלה ונתבהר לו זה לאחר מיכן על למפרע.

וכ"כ השד"ח במערכת ש' אות ב' בשש שו"ת רמ"ץ חאב"ע סי ע"ח דבטעות לא אמרינן דשאחד"א.

דון איפוא מכל זה אשר לא הוכח כלל שאיזה עד שהוא אמר לו על בכזאת שבגדה בו, ואשר האשה מכחישה בכל תוקף שמעולם לא הודתה לו על בכזאת. שבודאי לא נחשב הדבר כאילו שהבעל שאחד"א, והבעל יוכל איפוא לחזור בו מדבריו אפילו בלא כל אמתלא.

ולא איכפת לפי"ז ממילא גם אפשר מה שדבר חזרתו מדבריו הקודמים בא רק לאחר הגירושין... ובאין צורך להיכנס בבירור השיטות בזה אם מהני על כגון דא אמתלא, מכיון שאין בכלל צורך באמתלא עכ"ד.

הרי זכינו לכוון לדברי הציץ אליעזר שבמקום שגם על פי דברי הבעל אין כל משמעות של ידיעה או בירור שהאשה אסורה עליו, גם אם נאמין לדבריו, הרי אין כאן חלות של שאח"ד כלל ואין צורך באמתלא שחוזר בו מדבריו הראשונים.

שוויא אנפשיה במקום חשש משקר
ויש להוסיף נימוק נוסף שאין בדברי הבעל שאח"ד על פי דברי הבאר היטב סימן ד' ס"ק לז שהביא מתשובת ראנ"ח ח"א סימן מה שאם ידיים מוכיחות שמשקר אין אומרים שאח"ד.

בפת"ש שם ס"ק לד כתב שהראנ"ח הולך בשיטת מהרי"א המובא במל"מ ששאח"ד לא שייך במקום שעדים מכחישים דבריו משא"כ לדעת הרשב"א וסיעתו שאפילו עדים מכחישים דבריו שויא אנפשיא חתיכה דאיסורא ולכן ה"ה וק"ו במקום שיש ידיים המוכיחות.

נמצא לדברי הפת"ש דין זה של שויא אנפשיה במקום ידיים מוכיחות שמשקר הינו מח' הפוסקים.

אולם יש להקשות על דברי הפת"ש מדברי הרא"ש יבמות פ"ה סי ח' שכתב על דברי הג"מ בסוף נדרים במעשה דנואף ונואפת: "ואל תתמה היאך מתירים אותה לבעלה הא שאח"ד.. וי"ל לפי שראו חכמים קלקול הדורות שנתנו הנשים עיניהם באחרים אומרות כן משקרות לכן נראה להתירם."

וחזר הרא"ש על דבריו בשו"ת כלל לה סימו ד וכדבריו כתבו התוס (יבמות כה ע"א) וכן המאירי קידושין סו.

ומדבריהם נראה כשיטת הראנ"ח שבמקרה שיש ידיים מוכיחות שמשקר אין דין שאח"ד שהרי מכח האומדנא שנשים משקרות ביטלו חז"ל את דבריהם ונמצא לשיטת הפת"ש שחולק על הפוסקים הסוברים שאף אם יש עדים המכחישים דבריו יש דין שאח"ד.

ואח"כ ראיתי שכך הקשו בפד"ר י"ג עמוד 140 ועי' שם מה שתירצו.

לענ"ד ניתן ליישב את דברים שיש לחלק בין מקרה שדברי האוסר מוכחשים מכוח גורם חיצוני כעדים שאז דברי האוסר חלים אלא שיש הכחשה חיצונית שכבר אין בכוחה לבטל את דבריו לבין הכחשה וסתירה לעצם דבריו מינה וביה כדברי הרא"ש שידוע לנו מגוף דברי האישה שלא נטמאה וודאי משקרת שאז אין חל שאח"ד.

לפי דרכנו ניתן להסביר כך גם את דברי הראנ"ח שכתב, שבמקום שיש ידיים המוכיחות שמשקר אין שאח"ד, הכוונה בגוף דבריו יש הוכחה שמשקר אז אין חלות של שאח"ד, אולם יודה במקום שיש עדים שנחשבים ראיה חיצונית שיש חלות לדבריו ואין בכח העדים לבטלם.

ובאמת אח"כ ראיתי במקור דברי הראנ"ח שהבאנו בשו"ת סימן מה כדברינו.

נידונו שם כנידונינו באדם שאסר אשה על עצמו מדין שאח"ד,ומוכח מדבריו כפי שחילקנו, ששם פסל את השאח"ד מצד ריעותא בנאמנותו שאסר עצמו על האישה כדי להפטר מחיובים על האישה והבן וכתב:

"הא אשכחן דכל היכא דאיכא למתלי שאומר כן לאיזו כונה לא אמרינן ביה הא שוויה אנפשיה חתיכה דאיסורא וכי היכי דאמרינן דאם נתנה אמתלא לדבריה נאמנת ה"נ אם אנו רואים אי זו אמתלא שיש לספק שאומר כן משום ההיא סברא לא אמרינן הא שאח"ד"

נמצא שחידש לנו הראנ"ח שכשם שאמתלא הנאמרת לאחר השאח"ד מבטלת האיסור (כמבואר במסכת כתובות כב, ב).

כך גם אם נראית לביה"ד בתוך דברי הטוען אמתלא הגורמת לו להסתפק שמא מחמתה טוען לאיסור הרי שאין בדבריו חלות של שאח"ד.

והביא ראיה מהמרדכי שכתב כדברי הרא"ש שהבאנו שהאומרת טמאה אני לך אינה נאמנת ואין דין שאח"ד משום שאומרים עיניה נתנה באחר ולכן אין חוששים לדבריה.

וסיכם הדברים:

"שיש ללמוד...דכל היכא דאיכא טעמא לומר שמשקר לא אמרינן מה לנו אם משקר הא איהו שאח"ד, וה"ה באומר שאשתו זינתה לא שוויה עליה חתיכה דאיסורא היכא דאיכא שום דבר למתלי שבסיבתו אומר כך ובנדון דידן שיש ידיים מוכיחות שמשקר מכמה אנפין אין אומרים הא שאח"ד, ומותר לישאנה."

נמצא שדברי הראנ"ח הינם כדברי הרא"ש ממש שאין אומרים שאח"ד במקום שבעצם דבריו נראה שמשקר ואין כאן סתירה לדברי הרשב"א וסיעתו שמקום עדים אומרים שאח"ד ששאני התם שמדובר בעדות חיצונית לדבריו ולכן דבריו חלים אם אין בגופם ריעותא.

וכן מוכח בגוף דברי הראנ"ח שם שמודה שבמקום שיש עדים המכחישים אותו הוא נאמן ויש ליישב דבריו כמו שחילקנו.

ומכאן לתיק העומד בפנינו.

כפי שכתבנו לעיל כבר בכתב התביעה הראשון כתב המבקש "חשד לבגידה היא אסורה עלי", לאחר מכן כתב המבקש "העניינים הסתדרו מבקש לסגור את התיק."

כבר בשלב זה נוצרה רעותא בדבריו שהרי אדם החושב שאשתו בגדה בו ואסורה עליו ובשל כך רוצה להתגרש לא יחזור בו לאחר כחודש ויכתוב שהעניינים הסתדרו.

גם לאחר שחידש את התביעה חזר וטען בפני דיין יחיד שיש לו הוכחות שאשתו בגדה בו.

בדיון שנקבע בהרכב מלא חזר על דבריו שיש לו עדים והקלטה אשר לא הוצגה בפני ביה"ד ותגובת ביה"ד לאור התנהלות המבקש הייתה:

"אם היו לך עדים והקלטה היית מביא אותם מזמן."

מכל הנ"ל נראה שיש ידיים מוכיחות שהמבקש שיקר בכך שטען שיש לו עדים והקלטה וכנידון הראנ"ח שאין אומרים בכה"ג שאח"ד, ומשקר מסיבותיו הוא כדי להשיג הישגים כגון כפי שטען אח"כ כדי להיפטר מחיוב מזונו וכו ולכן אין באופן הזה חלות של איסור.

וכפי שהוכחנו דבר זה מוסכם גם על הרא"ש, והרשב"א וסייעתו אין הכרח שחולקים.

לסיכום – יש לנו שני נימוקים מדוע לא חל בנידון שלנו דין שוויא אנפשיה חתיכה דאיסורא:
א. ע"פ יסוד הציץ אליעזר שבמקום שהטוען לא מבסס את האיסור על ידיעה שמחמתה האישה אסורה עליו כגון שראה או שאמרה לו אלא סתם טוען ללא ביסוס ולא נראה שדבריו מבוססים על ידיעות, אין דין שאח"ד.

ב. ע"פ דברי שו"ת הראנ"ח והרא"ש שכשנראה מתוך הדברים שטוען שקר אינו נאמן בדבריו להחיל איסור על עצמו משום שיש אמתלא שטוען זאת מסיבות אחרות, ולא כי באמת האישה אסורה עליו.

לכן מסקנת הדברים שאין בדברי המבקש חלות של שאח"ד ולכן אין צורך להיכנס לדיון באמתלא שנתן לדבריו אחר הגירושין.

המגרש אשתו משום שם רע
אולם עדיין יש לדון בהוראת הנודע ביהודה מהדורה קמא חאה"ע סו"ס יא באדם שהוציא אשתו משום טענה שנטמאה ואח"כ נתנה אמתלאות לדבריה והותרה, עדיין אסור לבעלה לחזור ולשאת אותה משום איסור מוציא אשתו משום שם רע כמבואר בשו"ע אה"ע סימן י סעיף ג.

ולכאורה גם בנידון דידן אע"פ שהתרנו את האשה משום חתיכת איסור, עדיין שייך האיסור להחזיר אשתו משום המוציא אשתו משום שם רע לא יחזיר.

אלא שראיתי בשו"ת חת"ס חאה"ע סימן כה שכתב על נידון כמו שלנו שאין זה מוציא אשתו משום שם רע שכתב " ובנידון שלפנינו נ"ל בלא"ה אין חשש, דלא אמר אלא המוציא משום שם רע והוסיף הטור והשו"ע שם רע שיצא עליה, ולאפוקי אם לא יצא שם רע אלא הבעל רוח מבעתו וחושד בכשרים כפפוס בן יהודה סוף גיטין (צ ע"ב).

דודאי ללישנא דפרוצות לא שייך לומר שתוסרנה כל הנשים כי מה עשתה והוא חושדה...

דכיון דללישנא דפרוצות דווקא שם רע ולא חשדה בעלמא, הה"נ לקלקולא לא מצי מקלקל לומר אילו הייתי יודע שהדברים בדאים היינו אם התחילה האמין למוזרות בלבנה ועכשיו נודה שפיטומי בעלמא נינהו, אבל חשד בעיניו, מה נולד עתה שלא היה יודע קודם... ע"כ נ"ל דמותרת להחזיר לו ומותרת לכ"ע בלי פקפוק עכ"ד.

וגם בנידון שלנו מדובר שלא יצא על האישה שם רע אלא כפי שהוכחנו הבעל כנראה בדה דברים מליבו אינה בכלל האיסור להחזיר את אשתו שהוציא משום רע.

וכן יש להוסיף את דעתו של האבני מילואים סימן י סק"ב החולק על הנוב"י משום שביה"ד נוהג לבטל לפני הגט את כל התנאים לא שייך יותר שיוציא לעז על הגט של "מוציא שם רע".שיאמרו שהגט בטל.

וזה עדיף אף מהמגרש בלא תנאי ששם שייך לעז לפי הרמב"ם,אבל המבטל בפירוש התנאים לא שייך לעז.

בנוסף הכנה"ג סובר שהמחלוקת בין השיטות בשו"ע היא בגזרה דרבנן ולכן גם במחלוקת בין הנוב"י והאבני מלואים יש ללכת לקולא בפרט שמסתבר שהאבנ"מ יודה להיתר הראשון שהבאנו בשם החת"ס.

מכל הנימוקים הנ"ל יש להתיר למבקש להתחתן עם גרושתו.

הרב דוד בר שלטון

מצטרפים לפס"ד ומסקנותיו של הדיין הגאון הרב דוד בר שלטון.

מותר לפרסם לאחר השמטת פרטים מזהים.

ניתן ביום כ"ד בניסן התשע"ו (02/05/2016).