לפנינו ערעור על החלטת בית־הדין האזורי מיום כ"ט תמוז תשע"ה (16.7.15) שבמסקנתו נכתב:

דוחים את תביעת המבקשת לקבלת מדור או מלוא כתובתה מאחר ומקבלת בדירה רבע נוסף מעבר לחצי המגיע לה כדין – דבר שאינה זכאית לו לפי ההלכה על פי המשפט העברי.

רקע כללי ומשפטי
המערערת והמשיבים הם בני משפחה גרעינית אחת. המערערת היא סבתם של משיבים 2–4 ואמה של המשיבה 5. המשיב 1 – עיזבון המנוח [פלוני] – הוא עיזבונו של בעלה של המערערת, סבם של משיבים 2–4 ואביה של המשיבה 5. בנה של המערערת, מר [א' ל'] ז"ל הוא אביהם של המשיבים 2–4 שנפטר לפני כשתים־עשרה שנים בקיצור ימים.

ביום ז' בסיוון תשע"ב (28.5.12) נפטר מר [פלוני] ז"ל. ביום י"ט אלול תשע"ב (6.9.12) ניתן צו ירושה על עיזבונו של המנוח על ידי הרשם לענייני ירושה בתל־אביב. חלקם המוצהר של היורשים לפי חוק הוא: המערערת גב' [פלונית] – 6/12, בתה גב' [ר' ב'] – 3/12, המשיבים 2–4 ילדיו של מר [א' ל'] – 1/12 כל אחד.

הנכס העיקרי הוא דירת המגורים של המנוח ואשתו המערערת בעיר מודיעין, שנרכשה בשנת 1996. הדירה רשומה על שם המערערת והמנוח בחלקים שווים. והואיל והמערערת זכתה במחצית חלקו של המנוח – חלקה בדירה עומד על שלושה רבעים, ברבע הנוסף מתחלקים שאר היורשים כאמור.

ביום ט"ז שבט תשע"ה (5.2.15) וביום ל' שבט תשע"ה (19.2.15) התקיימו דיונים בבית־ המשפט לענייני־משפחה בבקשת המשיבים 2–4 לבצע פירוק־שיתוף בדירת העיזבון. המערערת אמרה בדיון שהגישה תביעה לבית־הדין שבה ידובר להלן. בית־המשפט דחה את טענות המערערת, קיבל את הבקשה ונתן צו כמבוקש ואף מינה את באי־כוח הצדדים לכונסי־נכסים למכירת הדירה. בית־המשפט כתב בנימוקיו שאין בטענות המערערת כל עילה שלא לבצע פירוק שיתוף.

בבקשה שהוגשה לבית־המשפט היו המערערת ומשיבה 5 – משיבות, והמשיבים 2–4 – מבקשים. ככל הנראה משום שהמשיבה 5 מתגוררת בדירה שלגביה הוגשה בקשה לפירוק שיתוף עם המערערת.

עוד קודם, ביום כ"ג שבט תשע"ה (12.2.15), הגישה המערערת לבית־הדין האזורי בקשה לפסיקת מזונות ומדור־אלמנה מעיזבון המנוח. כמו כן הגישה בקשה לצו־עיקול על דירת העיזבון. בו ביום ניתנה החלטה הדוחה את הבקשה למתן צו במעמד צד אחד בלי דיון.

ביום כ"ו שבט תשע"ה (15.2.15) הוגשה בקשה מתוקנת למתן צו למדור ספציפי לאלמנה בדירת העיזבון. וביום כ"ז שבט תשע"ה (16.2.15) נתנה החלטת בית־הדין הדוחה את הבקשה.

על החלטה זו הוגשה בקשת־רשות־ערעור, שנדחתה בהחלטת בית־הדין־הגדול מיום י"א אדר תשע"ה (10.3.15). בהחלטת בית־הדין־הגדול נכתב:

[...] לאחר העיון נראה שאין להיענות לבקשה וזאת בשים לנימוקי האזורי וכן לאור העובדה שהמבקשת מימשה את זכותה על־פי החוק לרשת את המנוח ולפי צו הירושה שניתן בבית־המשפט זכתה במחצית מהעיזבון ומשכך ברור שאינה יכולה לאחוז את החבל משני הראשים – מצד אחד לממש את זכותה על־פי חוק בבית־המשפט ומצד שני לתבוע זכויות על־פי ההלכה.

יעוין בפסק־דין בית־הדין־הרבני תל־אביב בראשות הרב שינפלד, מראה מקום פדאור 98[11]743.

ביום ו' ניסן תשע"ה (26.3.15) התקיים דיון בבקשות [בבית־הדין האזורי] וביום י"א ניסן תשע"ה (31.3.15) ניתנה החלטת ביניים, שבמסקנתה נכתב:

לאחר שמיעת טענות ומענות הצדדים ובאי־כוחם, מחליטים:

א. על המבקשת, האלמנה, להגיש תצהיר הכנסות מפורט תוך שלושים יום, ובפרט לציין על ההכנסות בגין הפנסיה של המנוח.

ב. כמו כן, בא־כוח המבקשת יגיש תוך שלושים יום אסמכתאות, לתמוך את טענתו, שהאישה זכאית לקבל חלק בדירה כחוק וגם מדור ומזונות על־פי הדין העברי, המבואר בשו"ע אבן־העזר.

ג. בהיעדר שיתוף פעולה מצד המבקשת, יורה בית־הדין על דחיית בקשתה ומחיקתה.

ד. כמו כן, על המבקשת להגיש העתק מהכתובה ומה היא מבקשת ממנה.

ה. בית־הדין מורה לבאי־כוח הצדדים ולצדדים להתעלות מעל עצמם לטובתם ולשלוותם ולשלמות בריאותם ולנהל משא ומתן על מנת להגיע להסכמה נבונה ומושכלת, לסיום הסכסוך, בפרט ובכלל.

הצדדים הגישו מסמכים שונים לתיק, וביום כ"ט תמוז תשע"ה (16.7.15) ניתנה ההחלטה נשואת הערעור.

טענות הצדדים
האלמנה המערערת טוענת שלפי דין תורה, כל עוד לא תבעה את כתובתה היא זכאית למזונות ומדור מן העיזבון ושזכות המדור היא באותו בית שבו התגוררה עם בעלה מאז נישאו לפני למעלה מחמישים שנה. העובדה שמימשה את זכותה לפי חוק וקיבלה חלק בעיזבון הבעל אינה גורעת מזכויותיה לפי ההלכה. כמו כן טוענת המערערת שהיא חולה ונכה וביצוע פירוק־שיתוף בדירת העיזבון עלול לגרום לה לנזק בלתי־הפיך.

המערערת מתייחסת לאמור בהחלטה, שלא הגישה תצהיר על הכנסותיה, טוענת שהגישה את כל המסמכים המאשרים את הכנסתה ומצרפת לתיק את אותם המסמכים.

המערערת טוענת שאם יחליט בית־הדין לדחות את תביעתה למדור ומזונות, תובעת היא לקבל את דמי כתובתה בתוספת הצמדה. המערערת לא צירפה לתיק את כתובתה ואף לא נקבה בסכום.

המערערת מאריכה בדברים, חוזרת שוב ושוב על טענותיה, ואף מפנה לפסק־דין שניתן בבית־הדין האזורי באר־שבע שאינו נוגע כלל לענייננו.

המשיבים טוענים שיש לדחות את הערעור על הסף – לאחר שבית־המשפט דחה את טענות המערערת והורה על ביצוע פירוק־שיתוף, לא יכולה המערערת לשוב ולהעלות את אותן טענות בפני בית־הדין.

כמו כן טוענים המשיבים שהמערערת נוהגת בחוסר תום לב, כאשר במשך תקופה ארוכה נמנעה מלהציג לבית־הדין האזורי את המסמכים שביקש, למרות ארכות רבות שקיבלה.

כמו כן טוענים המשיבים, שהמערערת היא זו שפנתה לרשם לענייני ירושה בבקשה למתן צו ירושה, והיא זו שביצעה חלוקה בפועל של העיזבון וביום כ"ה בתמוז תשע"ג (3.7.13) שינתה את רישום הזכויות בדירה בהתאם לצו הירושה. המשיבים מוסיפים שלפי סעיף 60 לחוק הירושה בקשה לקבלת מזונות מן העיזבון צריכה להיות מוגשת לפני שיינתן צו ירושה ולכל המאוחר שישה חודשים לאחר שניתן הצו, והמערערת הגישה את בקשתה כשנתיים לאחר שניתן הצו.

עוד טוענים המשיבים, שלמעשה אין יותר עיזבון, לאחר שהצו הוצא אל הפועל והעיזבון חולק.

המשיבים מתייחסים לטענות שבכתב הערעור, וכותבים שהמערערת מתפקדת באופן עצמאי, ואף נהנית מהכנסה חודשית נאה של כ־11,000 ש"ח – דמי הפנסיה של בעלה, סב המשיבים, וקצבאות הביטוח־הלאומי.

בכתב התשובה יש תיאור מכמיר לב של מצוקתם של המשיבים שהתייתמו מאביהם בגיל צעיר ולאחר פטירת סבם נאלצים להתמודד עם המערערת – סבתם בערכאות השונות.

דיון
בדיון שהתקיים בפנינו, עשה בית־הדין מאמץ ניכר להביא את הצדדים להסכמה כדי למנוע את הרחבת הקרע בין בני המשפחה ואולי – בהמשך – אף לאחותו. בית־הדין שמע את הצדדים ובאי־כוחם בפרוטרוט. לאחר מכן הציע בית־הדין כמה הצעות כאשר ההצעה האחרונה הייתה שהמערערת תמשיך להתגורר בדירה עד סוף ימיה. לאחר פטירתה רק מחצית הדירה שהייתה רשומה על שמה תישאר על שמה. הצעה נוספת, מפורטת, שעלתה בדיון תובא להלן במסקנת פסק דין זה.

ההצעה הראשונה לא התקבלה על דעת הצדדים. ההצעה השנייה התקבלה על ידי האישה [המערערת] ובתה, ונדחתה על ידי המשיבים [2–4].

לדעת בית־הדין בנסיבות תיק זה, של סכסוך טעון מאד בין שלושה דורות של בני משפחה גרעינית אחת, אין מנוס מהכרעה בדרך פשרה. אך בטרם נדון בפשרה נקבע את גדרי הדין בתיק זה.

א. תביעת המזונות
המערערת תובעת מזונות ומדור מן העיזבון. בכתב הערעור יש פירוט של צרכי המערערת שלפי הנטען היא חולה במחלה קשה, סובלת מקשיי ראייה וזקוקה לסיוע בתפקוד היום־יומי. המשיבים טוענים שהמערערת מתפקדת באופן עצמאי.

בהחלטת בית־הדין האזורי נכתב שהמערערת לא הגישה תצהיר על הכנסותיה. המערערת צירפה לתיק תצהיר חתום מיום 28.5.15, ומסמכים המאשרים כי היא מקבלת את תשלומי הפנסיה של בעלה ז"ל וקצבאות מהביטוח־הלאומי וכי היא משלמת את תשלומי המשכנתא על הדירה. אם כך, לא ברור אלו מסמכים היו חסרים לבית־הדין.

בעניין תביעת המזונות, נראה שהכנסות המערערת מספיקות לכל צרכיה גם לפי הערכה נדיבה מאוד של הוצאותיה. העובדה שהמערערת נושאת בתשלומי המשכנתא לא תבוא בחשבון הוצאותיה, שכן מרבית הדירה בבעלותה ותשלומי המשכנתא מגדילים את הונה.

אם כך, הדיון הוא על זכות המדור בלבד.

ב. תביעת המדור
בעניין זכות אלמנה למדור בבית בעלה נאמרו הלכות פסוקות.

במשנה כתובות (קג ע"א):

אלמנה שאמרה "אי אפשי לזוז מבית בעלי" – אין היורשין יכולין לומר לה "לכי לבית אביך ואנו זנין אותך" אלא זנין אותה ונותנין לה מדור לפי כבודה.

ובגמרא (שם):

תנו רבנן: "משתמשת במדור כדרך שמשתמשת בחיי בעלה, בעבדים ושפחות – כדרך שמשתמשת בחיי בעלה, בכרים וכסתות – כדרך שמשתמשת בחיי בעלה, בכלי כסף ובכלי זהב – כדרך שמשתמשת בחיי בעלה, שכך כתב לה 'ואת תהא יתבת בביתי ומיתזנא מנכסי כל ימי מגר ארמלותיך'."

וכן פסק מרן השו"ע (אבן־העזר סימן צד סעיף א):

כדרך שניזונת אלמנתו מנכסיו, כך נותנין לה כסות וכלי תשמיש ומדור, או יושבת במדור שהייתה בו בחיי בעלה.

הגה: ואינה משמשת בכל הבית עם היורשים, רק נותנין לה מדור מיוחד לפי כבודה, בבית (הר"ן פרק נערה בשם הרשב"א והמגיד משנה פרק יח) ויש אומרים דיכולין ליתן לה מדור הראוי לה בבית אחר (כן משמע במרדכי פרק הנושא ובפרק נערה שנתפתתה).

ובביאור שתי הדעות ברמ"א כתב החלקת־מחוקק (שם ס"ק ג):

הראוי לה בבית אחר – במרדכי איתא: אם לא ירשו רק בית אחד אינה דרה עמהם אפילו הבית גדול אבל אם ירשו שני בתים מחויבים ליתן לה מדור בבית השני. וכן צ"ל כוונת הרב בהגהה כאן דלפי דעה האחת אין יכולין לדחותה מן הבית אפילו לא ירשו רק בית אחד כל זמן שאין הבית צר אבל לדעה השנייה אפילו בבית גדול יכולין לדחותה ולהשכיר לה בית אחר ומכל מקום לא היה לו לסתום, דבירשו שני בתים לכולי עלמא אין יכולין לדחותה מן הבית השני.

ובביאור הגר"א (שם) ציין לדברי החלקת־מחוקק.

ובבית־שמואל (שם ס"ק ג), אחרי שביאר את דברי הרמ"א בדרכו של החלקת־מחוקק, כתב וזו לשונו: "ודין זה לא מצינו במפורש אלא דייקו מלשון רב צמח גאון ויש לדחות ובתוספות וברשב"א וברא"ש ושאר פוסקים לא משמע כן." משמע מהבית־שמואל שהכריע דלא כדעת ה"יש אומרים" ברמ"א. ועיין בית־שמואל (שם ס"ק ב), שכתב בפשטות שלדעת הרמב"ם ומרן השו"ע היורשים אינם רשאים להוציא את האלמנה לבית אחר בכל עניין.

ויש לעיין: במקום שהבעל והאישה התגוררו בבית אחד והיורשים בבית אחר, האם היורשים רשאים לסלק את האישה מן הבית לאחר פטירת הבעל – לדעת השו"ע והדעה הראשונה ברמ"א – באופן שהבית צר ואינו מספיק למגורים שלהם עמה, ולדעה השנייה ברמ"א – אף במקום שהבית רחב?

והנה בטור אבן־העזר (שם) כתב:

ואם בית בעלה קטן מהכיל אותה ואת היורשין ובחיי אביהן היו הבנים שוכרין בתים ועתה רוצים לחזור ולדור בביתה או שהיה בעלה שוכר בית ובניו דרין בביתו, כשמת אין היורשים חייבים לשכור לה בית, שלא התנה אלא "את תהא יתבא בביתי" וכיוון שהבית קטן מהכיל תצא היא ממנו ואין צריכים לשכור לה בית אחר אבל מזונותיה יש לה [...] ויש אומרים שאם הבית קטן מהכיל – שצריכין לשכור לה בית וליתן לה בו מזונותיה משלם אלא שבזה יפה כוח היורשים שאם היא אומרת "תשכרו אתם ואני אדור בבית בעלי" אין שומעין לה, אבל לעולם צריכין ליתן לה או בית בעלה או לשכור לה אחר. וכן כתב הרמב"ם "נפל הבית או שלא היה לבעלה בית אלא בשכר נותנין לה מדור לפי כבודה וכן מזונותיה וכסותה לפי כבודה" וכן הוא מסקנת אדוני אבי הרא"ש ז"ל.

הטור מביא את דעת הרמב"ם והרא"ש שהיא דעת מרן השו"ע והדעה הראשונה ברמ"א, ומבואר מדבריו שגם כאשר היורשים לא התגוררו עם הבעל והאישה באותו בית, לאחר מות הבעל הם רשאים להוציא את האלמנה מהבית כאשר הבית צר. והוא הדין שלדעת ה"יש אומרים" ברמ"א היורשים יכולים להוציא את האישה מהבית כאשר הבית גדול ורחב.

ואולם, כאשר האישה שותפה בבית, אין ליורשים זכות לסלק משם את האישה משום שברוב המקרים, דירת מגורים אינה בת חלוקה – עיין שו"ע חושן־משפט (סימן קעא סעיף ה) –ובפרט בזמננו שצריך לקבל רישיון לחלוקה של דירת מגורים לשתי יחידות דיור נפרדות, והיורשים זכאים לכל היותר לחלוקת זמנים – עיין חושן־משפט (שם סעיף ח) – ובכל כהאי גוונא פשוט שלדעת מרן השו"ע והדעה הראשונה ברמ"א היורשים אינם יכולים לסלק את האישה מן הבית ולשכור לה בית אחר.

ונראה שאף לפי דעת ה"יש אומרים" ברמ"א שהיורשים רשאים להוציא את האלמנה מן הבית גם כאשר הבית גדול ומרווח, כאשר האלמנה שותפה בדירה – אין היורשים יכולים להוציאה, שמקור דברי הרמ"א הוא המרדכי שכתב וזו לשונו (כתובות סימן קסז):

[כתב רב צמח גאון:] "בביתי ולא בבי עקתי – בית צר ומצוק, דהיכא דלית ליה אלא חד ביתא מצו יתמי למימר 'אילו הווי לן בית אחר הווה יהיבנא לך חד מנהון ואת יתבת ביה, עכשיו – שאין לנו אלא בית אחד צר לנו המקום לדור עמך, לכי לבית אביך וניתן לך מזונות'." ע"כ. משמע מתוך דבריו שאינה דרה עמהם בבית אחד אפילו הבית גדול ומתניתין מיירי כשיש להם שני בתים.

כלומר: היורשים שדרים בבית שהוריש להם אביהם, יכולים להוציא את האלמנה מן הבית ולהתנגד לכך שתתגורר עמם גם כאשר הבית רחב. אבל כאשר לאלמנה יש חלק בבית – אין ליורשים זכות קדימה על האלמנה.

לעיל כתבנו שהבית־שמואל הכריע דלא כדעת ה"יש אומרים" ברמ"א. ונראה שכך סתימת דברי השו"ע והרמ"א בהמשך הסימן (שם סעיפים ב, ג ו־ה) שכתבו וזו לשונם:

נפל המדור – אין היורשין חייבין לבנותו. ואם אמרה "הניחו לי ואני אבננו משלי" – אין שומעין לה. ואם נפל, אפילו בנאוהו יורשין, אבדה זכותה ממנו [...] נפל הבית או שלא היה לבעלה בית אלא בשכר – נותנין לה מדור לפי כבודה.

לדעת המרדכי שהיורשים יכולים להוציא את האלמנה מן הבית ולשכור לה בית אחר, איזו זכות מיוחדת יש לאלמנה בבית? ו"בנפל הבית – נותנים לה מדור לפי כבודה" משמע בעוד הבית קיים אין היורשים רשאים להוציאה למדור אחר.

ויש לדחות הראיה על פי מה שכתב בחלקת־מחוקק (שם ס"ק י): "נותנין לה מדור לפי כבודה – הר"ן כתב בשם הרמב"ן שאין צריכים לטרוח ולשכור לה רק נותנין לה מעות והיא תשכור לעצמה." לפי דבריו אפשר לומר שכאשר הבית עומד על תילו – היורשים רשאים להוציא את האלמנה לבית אחר, וכאשר הבית נפל – היורשים אינם צריכים לטרוח ולשכור בית אחר אלא נותנים לה המעות ודיים.

אך זה דוחק, שהר"ן בכתובות (כ ע"ב מדפי הרי"ף) חולק על המרדכי וסובר שיורשים שירשו בית גדול אינם רשאים להוציא את האלמנה לבית אחר. ונראה יותר שהמרדכי סובר כדעה הראשונה בטור שבנפל הבית – האלמנה הפסידה זכות מדור לגמרי, ובמקום שהבית קיים – היורשים רשאים להוציא את האלמנה לבית אחר. והשו"ע – שפסק כרמב"ם והרא"ש בבית שנפל והרמ"א – שסתם ולא חלק על דבריו, סוברים לעיקר שהיורשים אינם רשאים להוציא את האלמנה מהבית.

העולה מהמקובץ, שהיורשים אינם רשאים לסלק את האלמנה מן הבית שבו התגוררה עם בעלה אלא אם כן הבית צר ואינו מספיק למגורים משותפים של האלמנה והיורשים. ובמקום שהאלמנה שותפה בבית, נראה שלדברי הכול היורשים אינם רשאים לסלק אותה מבית בעלה.

וכעת לערעור שלפנינו: האלמנה היא בעלים של מחצית מהדירה המשותפת לפי רישום. ונטלה מחצית מחלקו של הבעל לפי חוק הירושה. למוריש היו במותו בת ובני ובנות הבן. לפי דין תורה, חלקו של הבעל בדירה עובר כולו לבני הבן, כמו שפסק מרן השו"ע (חושן־משפט סימן רעו סעיף א).

היורשים טוענים שהאלמנה נטלה ממון שלא כדין של תורה, ואין היא רשאית ליטול גם זכות מדור לפי דין תורה.

טענה זו צודקת מאוד ולמעשה מעוגנת בחוק. נעתיק את סעיף 11 (ג) לחוק הירושה:

המגיע לבן־זוג על פי עילה הנובעת מקשר האישות ובכלל זה מה שאישה מקבלת על פי כתובה, ינוכה מחלקו בעיזבון.

אם כך, יש לקבוע שהאלמנה תהיה רשאית להמשיך להתגורר בדירה מדין מדור אלמנה, וחלקה במדור יפחת לפי שווי דמי השימוש החלקיים במחצית הדירה המשותפת שלפי דין תורה אינה שייכת לה.

טענת המשיבים שהעיזבון כבר חולק בפועל על ידי האלמנה ואין עוד עיזבון – אינה מקובלת, שכן חלוקת העיזבון אינה מבטלת את זכויות האלמנה בעיזבון לפי דין תורה.

כמו כן, טענת המשיבים לפי סעיף 60 לחוק הירושה היא חסרת משמעות לעניין שלפנינו שכן לא מדובר בתביעת מזונות, אלא בתביעת מדור ייחודי לאישה. והסעיף בחוק הנ"ל כמו כל הפרק הרביעי בחוק הירושה, שעוסק במזונות מן העיזבון, אינו עוסק כלל בזכות זו.

מן הטעם הזה: שופט בית־המשפט לענייני־משפחה דחה את תביעת האישה (למזונות) והורה על פירוק־השיתוף בדירת הצדדים, אך כאמור פרק המזונות בחוק הירושה אינו עוסק בזכות מדור ייחודי בדירת העיזבון, אנו דנים בזכות השמורה לאלמנה לפי דין־תורה למדור ייחודי ועל זכות זו לא חלות המגבלות שבפרק הנ"ל.

יש לציין שבניגוד למה שמשתמע בהחלטת בית־הדין האזורי, האישה לא תבעה את כתובתה אלא בדרך חליפית, כעולה מהודעת האישה לבית־הדין האזורי ומכתב הערעור, כלומר שאם תביעתה למדור ייחודי לפי ההלכה תידחה – תובעת היא את כתובתה.

להבחנה זו משמעות רבה, שכן לפי ההלכה (עיין חלקת־מחוקק שם ס"ק א) אלמנה שתובעת כתובה מפסידה גם את זכות המדור.

באשר להחלטת בית־הדין הגדול שנתנה בדן יחיד – פסק דין זה שניתן בשלושה גובר על החלטה זו ומבטלה.

סוף דבר הערעור מתקבל. מן הדין היה שהאלמנה תמשיך ותתגורר בדירה עד אריכות ימים ושנים, ובית־הדין יעריך את שווי ההשתמשות במחצית הדירה ויעקל את החלק שקבלה האלמנה בירושת הבעל, אלא שאם נלך בדרך של ייקוב הדין את ההר, הקרע בין בני המשפחה יעמיק ויתרחב ולא תהיה רפואה למשפחה, ובוודאי ייגרם צער גם לנפשות הנפטרים – הסב ובנו –מהמחלוקת שאוכלת כל חלקה טובה.

בכל כגון דא, בית־הדין מצווה על הפשרה, כדבר שנאמר: "אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם" – "איזה הוא משפט של שלום הווי אומר זו פשרה".

הדרך הנכונה היא כפי שהציע בית־הדין באחרונה, וכדלהלן:
א. המערערת – הגברת [פלונית] תמשיך להתגורר בדירה שבה התגוררה עם בעלה [פלוני] המנוח עד סוף ימיה.

ב. מחצית הדירה שהייתה רשומה על שם המערערת, עד לפטירת בעלה המנוח – זכותה לעשות בה ככל שתחפוץ בחייה ולאחר פטירתה.

ג. מחצית הדירה שהייתה רשומה על שם בעלה [פלוני] המנוח – האלמנה תתחייב באופן המועיל לפי ההלכה והחוק, שאחרי אריכות ימים ושנים מחצית זו של הדירה תתחלק שווה בשווה בין שני ילדיהם כלומר בתם ובנם המנוח (וילדיו יירשו את חלקו).

ד. בית־הדין קורא לכל הצדדים לעשות ככל יכולתם כדי להשיב את השלום בין כל חלקי המשפחה, לטובתם ולמען זכר יקיריהם שנפטרו לבית עולמם.

הרב יצחק יוסף – נשיא

מצטרפים.

הרב יצחק אלמליח          הרב יעקב זמיר

הערעור מתקבל בכפוף לאמור בדברי הנשיא.

פסק הדין מותר לפרסום לאחר השמטת פרטים מזהים.

ניתן ביום י"ט באדר א' התשע"ו (28.2.2016)